עריכת הדף "אמרי שפר/דרוש לפרשת החדש וראש חדש ניסן"

{{ניווט כללי עליון}}

== דרוש לפרשת החדש וראש חדש ניסן: ==
'''דרוש יאות לנדבה שדרשתי לנדבת המצות, וזה המאמר כבר נתבאר בארוכה בדרוש סוכות, וכאן הוא בקצרה בשינוי הצעת הלשון, והענין אחד בזה המאמר ושארית הדרוש הוא חדש ממש:'''

'''במדרש שמות רבה''': <big>'''בשעה שאמר השי"ת למשה עסקי המשכן, אמר לפניו רבונו של עולם יכולים הם ישראל לעשותו, אמר לו השי"ת אפילו אחד מישראל יכול לעשותו, שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. אמרו רבנן אף במן שהיה יורד להם לישראל היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות, והיו הגדולים שבהם באים ומלקטים אותם והיו גונזין אותן, תדע שכן הוא, שנאמר והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר. וכי בבקר היו מביאים ובצהרים לא היו מביאים, אלא ממה שהיה המן מוריד להם הביאו, וכן הוא אומר והנשיאים הביאו'''</big> ע"כ לשון המאמר:

ראש המשוררים דהע"ה אמר: אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. ה' ישמרהו ויחייהו ואשר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו, ה' יסעדנו על ערש דוי כל משכבו הפכת בחליו:

בראשונה נרגיש הרגש שהרגישו רבותינו ז"ל היל"ל אשרי נותן אל דל מאי משכיל. ועוד מאחר שכל מדותיו של השי"ת הם מדה כנגד מדה, א"כ מה התיחסות ושייכות יש באלו הברכות שבירך המשורר ע"ה למשכיל אל דל: ועוד כמה ברכות פנים מפנים שונים, יש אשר הם כפולים ויש אשר צריך נגר ובר נגר להבין אותו, כי המשורר סתם וחתם דבריו, הברכה הראשונה דהיינו ביום רעה ימלטהו ה' יותר טוב היה שיאמר יצילהו ה', כי לשון ימלטהו אינו נופל כי אם על הצלה מצער ע"י בריחה ומליטה, כענין שנאמר המלט נא ההרה אמלטה נא והיא מצער. הברכה השנייה אמר המשורר ע"ה: ה' ישמרהו ויחייהו הוא כפל הענין במלות שונות, כי בכלל השמירה הוא החיים, גם מה שאמר ואושר היא תפלה בלתי הגונה, וכי הצדיקים שאין כונתם בנתינה הצדקה לבד כי אם לתת אותה בהשכלה יאמרו שכונתם שלא לשמה כדי שיאושרו בארץ, אדרבא הם משכילים ליתן מתן בסתר ושלא להלבין את פני המקבל, כמאמר רז"ל כשהיה ר' פלוני רואה את בן טובים כו', אם כן מה ברכה היא זאת אשר בירכם המשורר ע"ה ואושר בארץ. ועוד מאי ואל תתנהו בנפש אויביו, היל"ל ואל תתנהו ביד אויביו. ועוד למה עד כה אמר בלשון נסתר, ימלטהו ישמרהו ויחייהו, וכאן אמר לנכח ואל תתנהו או יאמר כלו לשון נסתר או כלו לשון נכח. ועוד מאי ה' יסעדנו על ערש דוי, כבר אמר שימלטהו מיום רעה וישמרהו ויחייהו, ואיך יפול על ערש דוי אם הבטיחו ונתפלל עליו שהשי"ת אל יתנהו בנפש אויביו, דהיינו בני אדם הבחיריים אשר יש לאל ידם לעשות מטוב עד רע, מכ"ש שיצילהו מהמקרים והחלאי' אשר תחת מערכות השמים, ויומם השמש לא יכנו וירח בלילה, ואם כן מה צורך לסעדו ולרפאו אם כל המחלה לא ישים עליו. ועוד מאי כל משכבו הפכת בחליו, שאין לאלו הארבע תיבות הבנה כלל, וכאלו הם דברי חידות, עד כאן מה שראוי להרגיש באלו הפסוקים, וכדי ליישב הכתובים על נכון נאמר שכוונת המשורר ע"ה היה בזה, להדריך ולהזהיר את האדם בכל המצות, ובפרט במצוות נתינת הצדקה שלא תהא מצות אנשים מלומדה רק שתהא בהשכלה בעיון ובמעשה, שאם לא יעשה כן נותן הצדקה הרי זה נתן מעותיו על קרן הצבי, ולפעמים יהא נכשל ליתן לבני אדם שאינם הגונים, שיוציאו המעות באתנן זונה ומשחק בקובייא וכמה נצטערו הקדמונים על זה, באמרם ז"ל: אוי לי שנתתי מפתי לעם הארץ וכו'. או כשיתן אותו להגון בפרהסיא והוא בן טובים ומתבייש לקבל, הוה ליה מצוה הבאה בעבירה, וכמה נזהרו קדמונינו מזה, כמאמר רז"ל יהי חלקי מגבאי צדקה ואל יהי חלקי ממחלקי צדקה. גם באולי לא יחלק כראוי ולא ישלים את חקו הראוי לו, לחם לפי הטף או לפי מה שהיה רגיל בו, כמאמר רז"ל: אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, או הנותן צדקה לאשה ומסתכל ביפיה או כדי ליתן בידה, שעליו נאמר יד ליד לא ינקה רע. לומר כיון שהוא נתן מידו לידה אפילו הוא כמרע"ה שקבל התורה מידו של הב"ה לידו, אפילו הכי לא ינקה מדינה של גיהינם, הרי עלה בידינו שאין לך בכל המצוות אם יעשה אותם בעיון ובמעשה ובהשכלה כמו זאת, כי שאר כל המצוות אם יעשה אותם בעיון ירויח, ואם במעשה לבד אעפ"י שלא ירויח בשכר טרחו כל כך כמו העושה אותה בעיון מכל מקום לא יפסיד, מה שאין כן במצות הצדקה שהעושה אותה בלי עיון והשכלה לפעמים הוא חוטא כמו שזכרנו, ונמצא צדיק אובד בצדקו ח"ו, אשר על כן דרשו רז"ל בזה הפסוק עצמו, אשרי נותן לא נאמר אלא אשרי משכיל, ר' פלוני כשהיה רואה את בן טובים וכו', יעויין שם. ונבא אל הביאור ואומר שאעפ"י שההרגשות וההערות שזכרנו בכתובים הנז' רבו מלמנות, אבל עיקר קושיית הענין בעצמו היתה איך יתייחסו הייעודים הכתובים לשכר המשכיל אל דל, ולסבת קושי היתר זה הספק נלע"ד שלכך דרשוהו רז"ל במדרש תהילים לזה הפסוק, שהדל המוזכר בכתוב הוא מלשון דלות תואר, ומלשון מדוע אתה ככה דל בן המלך, ואין הכתוב מדבר בעני כ"א בדל התואר וחולה, ואפשר שדרשוהו כך כדי שייוחסו הייעודים מדה כנגד מדה, בפרט תפלת ה' יסעדנו על ערש דוי הדומה בדומה זהו לפי מדרשו, ולפי פשוטו נאמר שידוע הוא מאמר רז"ל: ד' חשובים כמת, וא' מהם העני. והנה כבר כתבתי טעם נכון בהקדמת הספר מאיזה טעם העני חשוב כמת ממש, וכאן ראיתי ליתן עוד טעם אחר כולל לכל הד', ארז"ל ד' חשובים כמתים, עני וסומא ומצורע ומי שאין לו בנים. ראייתם ז"ל כנים ונכוחים מהפסוקים, גם טבע ומזג יצירת האדם מסכמת לדברי רז"ל, כי להיות האדם מורכב מד' יסודות, וגזרה חכמתו יתברך ברצות ה' דרכי איש שאל יחסר המזג להיות שוה בטבעו, ולא יכבד קצתו על קצתו, ובזה יתמיד בריאות הגוף להעמידו על חזקתו, ואם חטא על הנפש יתקלקלו יסודותיו ויהרס הבנין וקרותיו וכותליו נטויין, ולזה רמזו רז"ל בויקרא רבה פ' ט"ו: ומים תכן במדה. אדם היה משוקל חציו מים וחציו דם, בשעה שהוא זוכה לא המים רבים על הדם ולא הדם רבים על המים, ובזמן שחוטא פעמים שהמים רבים על הדם ונעשה אידריפקוס (פירוש: הדרוקן), ופעמים שהדם רבים על המים ונעשה מצורע, הה"ד אדם, או דם ע"כ. הנה מלבד פשט הענין שהוא חוזר על המעיינות שבאדם שהם המים שזכרו ז"ל כאן, שהוא משוקל האדם חציו מים וכו', וכמו שאמרו מי הפה מתוקים, מי העין מלוחים וכו', עוד רמזו כאן כנגד ד' יסודות שבאדם, והזכירו רז"ל פה לבד הב' יסודות שהן ד', כדי לדייק אותו מהפסוק אדם או דם, ובכלל המים הוא העפר, כמאמרם ז"ל על אדם הראשון: צבר עפרו וגבלו וכו'. ואין גיבול בלא מים שבכלל הדם והמים האש והרוח, וידוע כי הרוח החיוני וחום הטבעי הם הממרסים בדם ובמים שלא יקרשו ולא ינוס לחה, ודכר שנראה בחוש הוא כי באפיסתם הדם נבלע באיברים והמעיינות מתייבשין ונס לחה וכהתה עינו וישוב הכל אל העפר כשהיה, לכן לא הזכירו כי אם הדם והמים שהם כוללים גם שאר היסודות, וגם הדם והמים בהקרשם ישובו אל העפר, וגדולה מזו הבינותי בספרים, שגם המים עצמם מורכבים מד' יסודות, ובפי' מצאתי בס' כל בו בהלכות פסח, בדין מים שלנו, שהמים יש בהן מיסוד האש, ולכן אסרו חז"ל ללוש במים שלא לנו, וז"ל שם: והר' אשר ז"ל כתב טעם לדבר, כי כל הבריות הן מד' יסודות: אש ומים רוח ועפר, והמים גם כן מד' יסודות, אלא שיסוד המים רבה על הג', תדע שכן כי בימות החורף מעלין הבל מפני יסוד האש שבהן, אבל בימי הקיץ מפני הבל העולם אין הבל המים ניכר, כמו שאין הבל פי אדם ניכר בקיץ כי אם בחורף, ותנן אין מוציאין אש לא מן המים וכו'. הרי מצינו שיש בהן יסוד האש עכ"ל. ובכלל הדם הרותח הוא יסוד האש והרוח, נמצא שהמים והדם שזכרו ז"ל כוללים גם יסוד העפר האש והרוח, כי הדם הוא הנפש, ואלמלא רביעית דם וכו'. הרי עיניך רואות מדבריהם ז"ל שהחטא מקלקל הטבע והיסוד, והשתות יהרסון ובא לידי צרעת, אם כן מה נמלצו לחכינו אמריהם ז"ל, שהמצורע חשוב כמת, מאחר שנהרס בניינו ומזג טבעו ויסודתו מהררי קדש, מהרצון האלקי אשר בראו במשקל ותכנו במדה, וכן הסומא נראה לעינים כי רוב הסומים סבתם בא מקרירות הראש ותגבורת הנזילות ממעיין הראש, ויהי כאשר גברו המים ויכסו כסות עינים, הרי לך שגם זה חשוב כמת בהריסת בנינו מהטבע ומזג השוה אשר בראו יוצרו ב"ה, גם העני תמיד דמו נשפך ארצה ופניו מתלבני' ואזיל סומקא ואתא חיוורא כשהוא נצרך לבריות ודופק על פתחי נדיבים, בפרט לשואל כהוגן ומשיבין לו שלא כהוגן, בודאי שיסוד האש ורוח מלפניו יעטוף ויגברו המים, ולכך מתלבנים פניו, ולזה אמרו רז"ל מהמלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים, ולא אמרו המבייש כי אם המלבין, לשון שגוברת הלבנה על האדמדמת. הרי לך שגם העני נחשב כמת בסבת אבידת דמו ויסודו, גם מי שאין לו בנים על הרוב הוא מדבר שסבתם מחמת היותם מתחלת ברייתם עקרים, ולא מחמת דהוו ליה ומיתו, והראיה על זה שבעל המאמר מדבר בעקרים מתחלת ברייתן הראיה שמביא מפסוק הבה לי בנים וגומר, שהוא מדבר ברחל אמנו שהיתה עקרה, ובודאי שזה החולי של העקרות בא שאין מזג טבעם של אותם האנשים או הנשים שוה, ויכבד הקור על החום או ההפך, בפרט כמו שאמרו רז"ל בפירוש שהיו אמותינו הקדושות קצת צריכות בריאה חדשה, כמאמרם ז"ל בכמה מקומות, עיקר מטרין לא היה לה וגלף לה השי"ת. בודאי אין לך מת גדול מזה החסר אבר וממזג השוה מכוונת הבריאה, כי לא לתהו בראה וגומר. עוד אמרו רז"ל בב"ר פרשה מ"ה: תני כל מי שאין לו בן כאלו הוא מת, כאלו הוא הרוס, כאלו הוא מת: ותאמר רחל וגו'. כאלו הוא הרוס, שנאמר אולי אבנה ממנה. ואין בונין אלא את ההרוס ע"כ. ומפני שהיא מחוסרת אבר העיקר מטרין אשר היא כמת הנאכל חצי בשרו, שחסרה בריאתה ומשונה משאר כל הנשים ואינה יכולה להיות קיים במין, ומזה המין מאן דהוה ליה ומיתו נקרא מת לפי שאין לו תמורה, ומי יתן לנו תמורתו, הרי הוכחנו שמצד הטבע והמזג ראוים להחשב הארבע כמתים, והוא טעם נכון לפסוקים במקומם למה קראם מתים רחמנא ליצלן: 

ומאחר שהעני חשוב כמת, והנותן לו צדקה הוה ליה כאלו החיה אותו, ולכן המדה גוזרת ליתן לנותן הצדקה תוספת חיים, וכ"ש להצילו מן המות, כדכתיב וצדקה תציל ממות. וכן הוא בא בלשון רז"ל כמה פעמים: הזן או המפרנס את העני בלשון חיות ומחיה, כי המזון אם כל חי כ"ש לעני, וכן היא המדה לשלם שכרו בחיים ואריכות ימים, וההוא עובדא דבנימין הצדיק יוכיח שפרנס בשנת הבצורת את האשה ושבעה בניה והוסיפו על ימיו מן השמים של בנימין הצדיק שתים ועשרים שנה, ודבר המשורר דוד המלך ע"ה כנגד ג' כתות בני אדם הנדונים כל אחד לפי דינו, יש צדיק גמור המסתלק בחצי ימיו בעוון אנשי עירו כשנגזר איזה כלייה על אותה העיר, כמו שמצינו בסדום ועמורה, שאעפ"י שבזכות אברהם אבינו ע"ה היה לוט נחשב לצדיק גמור, ואלמלא מלטהו הש"י בשלוח לו ע"י מלאך המלט נא ההרה פן תספה וגו'. היה נספה כמותם, וכן אמרו רז"ל כל מקום שאתה מוצא זמה אנדירלמוסיא באה והורגת רעים וטובים, וכנגד הכת של צדיקים הזה הנמצאים במקום אשר נגזר כלייה או אנדירלמוסיא שהיא בדומה לה, ונמצא ביד הצדיק ההוא מצוות ההשכלה והעיון אל הדל, גם צדק משמים נשקף עליו, השקפה לטובה להמליטו ולצאת מתוך ההפכה ומתוך אותה העיר בהשגחה פרטית, ומעשה לוט יוכיח המלט נא אמלטה נא, ועל זה נאמר ביום רעה ימלטהו ה'. וידוקדק היטב שאמר ביום רעה ימלטהו ולא אמר מרעה ימלטהו, לפי שגזרת הרעה לא היתה על אותו הצדיק כי אם על אחרים אנשי עירו והיום היה רע, וכן אמר הכתוב בסדום פן תספה בעון העיר ולא בעון לוט, כי זכות אברהם ואפשר גם זכות עצמו מלטהו השי"ת, בזכות הצדקה שהיה זן א"א ע"ה את האורחים, ובהשכלה גדולה כידוע וכמבואר במאמרם ז"ל היאך היה מתנהג עם האורחים דוק ותשכח. וכנגד כת שנייה של צדיקים שיש שכבר האריכו ימים ושנים והשלימו שנותיהן, וכבר היה מן הראוי להחזיר את פקדונו לבוראו, ואם המצא תמצא בידו השכלה אל הדל להשכיל להטיב, ייטיבו לו מן השמים ויתוספו לו שנותיו, ועובדא דבנימין הצדיק יוכיח, וכמה מעשים בגמרא יוכיחו, ועל זה אמר המשורר ע"ה: ה' ישמרהו ממלאך המות אעפ"י שהגיע קצו, ומדת ימיו ניתוספו לו שנות חיים ויחייהו, וכי תאמרו מה לי באריכות ימים הרי כבר נתמלאו שנותיו והשלים עבודת בוראו ואין מעצור לה' ית' ליתן לו שכרו לעה"ב מדה כנגד מדה ליום שכלו ארוך ליום שכלו טוב, או להאריך ימים לזרעו אחריו. התשובה לזה השיב המשורר ע"ה, ואשר בארץ. ואני מתפלל עליו שהוא עצמו יקבל שכרו ולא זולתו, ובעולם הזה ולא בעה"ב כדי שיאושר בארץ וילמדו ממנו אחרים לעשות כמותו, וזה כשיראו שהוא מופלג בזקנה חוץ מן הטבע, ישאלו אותו במה הארכת ימים וישיב להם בהשכלתו במעשה הצדקה ויאשרוהו ויעשו כמותו, וכן היה דרך הקדמונים לשאול למופלג בזקנה במה הארכת ימים, והוא כדי ללמוד ממעשיו הטובים, גם הוא לא היה מונע הטוב מבעליו והיה מלמדם להועיל. ונמצא בזה עושה ומעשה, זכה וזכה את הרבים, לסבת היות שכרו בעה"ז, ובזה ידוקדק היטב תיבת בארץ, רצוני לומר בארץ דהיינו בעה"ז כדי שילמדו ממנו לעשות, מה שאין כן אם היה שכרו לעה"ב, והיה מן הראוי שאיש כזה שהאריך ימים מקדם ועוד נתוספו לו כמה וכמה שנים כבנימין הצדיק שניתוספו לו כל כך שנים, ומה לו בתוספת כל כך אם היה עון באותה העיר והיה מסתלק אותו הצדיק בעון אנשי עירו שנתים או שלש פחות מהתוספת אין בכך כלום, כי מה לי אם היה עשרים שנה או שתים ועשרים שנה, כי הכל הוא תוספת על שהיה כבר זקן ושבע ימים, מה שאין כן בכת הראשונה שלא מלאו שנותיו על כן מלטהו הש"י לשלם לו שכר ההשכלה, לזה התפלל המשורר בלשון תפלה לנוכח, ואל תתנהו לזה הצדיק בכופר נפש אויביו, דהיינו הרשעים, וידוייק היטב מה שאמר בנפש אויביו ולא אמר ביד אויביו, גם ידוייק מה שדבר המשורר ע"ה עד כעת בנסתר שהיה מספר מדותיו ית' וכעת שדבר לנוכח הוא בלשון תפלה על הצדיק אעפ"י שמלאו שנותיו וגם נתוספו כהנה וכהנה, לא יגרע מצדיק עינו לתת ח"ו נפשו תחת נפש אויביו מאחר שיש בידו מצוה רבה כזאת, השכלה אל דל. וכנגד כת השלישית שיכול להיות שאדם בינוני הנגזר עליו קיצור שנים בר מינן ומכל ישראל, ותבא לידו מצות השכלתו אל הדל ויקיים אותה כהוגן וכראוי, והיכן אריכות ימים לבטל הגזרה, אי אפשר שכבר נגזרה עליו, ומאן דאמר קודשא בריך הוא וותרן הוא ליוותרו מעוהי, אלא מאריך אפיה וגביה דיליה. לקיים הגזרה אי אפשר שכבר בידו מצוה רבה אשר מתן שכרה בצדה החיים, מה עושה השי"ת מיסרהו ביסורין וחלאים קשים כמיתה ותומכו וסומכו ונותן בו כח לקבל היסורין ומסעדו על ערש דוי, כלומר נותן ליעף כח לקבל הדוי, ואחר שכבר נכה המיתה ביסורין, משם והלאה נותן לו חיים בשכר ההשכלה אל דל, וזהו שאמר כל משכבו הפכת בחליו, ומשכבו הוא כנוי למיתה, כמו שנאמר וישכב ויקבר עם אבותיו. ושיעור הכתוב כך הוא כל משכבו דהיינו המיתה שגזרת עליו הפכת, כענין הפכת מספדי למחול לי, בחולייו נהפכה המיתה לחלאים וייסורים קשים כמיתה, ונכית זה תחת זה, וכל זה כדי ליתן לו שכרו ולהחיותו בזכות המצוה שעשה אותה בהשכלה ובעיון כתקנה, וכן אני אומר במכתב לחזקיהו בחלותו ויחי מחליו. כי יש להרגיש מאי ויחי היל"ל וירפא, ועוד מאי מחליו כי הוא מיותר לגמרי, ועם מה שאמרנו יבא על נכון, שהקב"ה לא וויתר לחזקיהו מלך יהודה הגזרה כי מת אתה, ואם כן במה נתבטלה הגזרה, ולא עוד שאדרבה בתפלתו שהסב פניו אל הקיר נתוספו לו עוד חמש עשרה שנה, מי גרם לו התחיה, החולי הכבד שהיה במקום המיתה, ולזה אמר ויחי מחליו, כלומר התחיה היתה מחליו, כלומר מסבת חליו הכבד היתה התחייה:

עד הנה עזרנו ה' יתברך לדבר בגודל שכר המשכיל אל הדל, ואחר שזכינו ביום המקודש הזה שהוא שבת וראש חדש ניסן חדש כשר, כדכתיב מוציא אסירים בכושרות. ולפע"ד שנקרא כשר על שם שבו יצאו ישראל מתחות ארבעין ותשע חילי דמסאבותא כמו שכתבנו למעלה בשם הזוהר בפרשת יתרו, ולכן ראוי שיהא נקרא חדש כשר, מלבד הטעם שזכרו בו רז"ל: לא חמה ולא צנה. יש בו גם זה הרמז, ובהצטרפות זאת המצוה, מצות נדבת המצות ביום המקודש הזה שהוא פרשת החדש הזה לכם, שבזכות הצדקה שאנו עושים היום יהיה החדש הזה לנו כמאמר רז"ל: בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל. אשר על כן ראוי ונכון לדבר מענינא דיומא, לישא וליתן באחת מהעשר עטרות שנטל זה היום, וגם לישא וליתן קצת במה שאנו קורין היום בפרשת החדש שהוא מענינא דיומא, ואח"כ נבא אל המאמר שהתחלנו בו:

מסכת שבת פרק ר' עקיבא: <big>'''י' עטרות נטל אותו היום'''</big> וכו', ואחת מהם <big>'''ראשון למעשה בראשית'''</big>. ופירש רש"י ז"ל: שבאחד בשבת היה. 

פירשתי במקומו ב' פירושים טובים, בראשון למעשה בראשית הנז' בדברי רז"ל ביום שהוקם המשכן, ומצאתי און לי לפירושי האחד, במדרש רבה פרשה ג' בוה הלשון: אמר ר' שמואל בר נחמני מתחלת ברייתו של עולם נתאוה הב"ה לעשות שותפות בתחתונים, מה נפשך אם לענין החשבון לא היה צריך למימר אלא אחד שנים שלשה או ראשון שני שלישי, שמא אחד שני שלישי אתמהא אימתי פרע להם הב"ה בהקמת המשכן, שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו, ראשון לברייתו של עולם, אמר הב"ה כאלו בראתי באותו יום את עולמי. הרי לך בפירוש שאינו כמו שמביני' ההמון בדברי רש"י ז"ל, שמפני שבאחד בשבת היה לכך נקרא ראשון למעשה בראשית, דאי תימא הכי כל ימי אחד בשבת יקראו ראשון למעשה בראשית, בין הימים שעברו קודם הקמת המשכן בין הימים הבאים אח"כ, וא"כ למה ימנו אותו בכלל העשר עטרות שנטל אותו היום, כי לא יצדק להקרא עטרה של אותו היום לבדו לבד מה שנתחדש באותו יום דבר חידוש מעשה חדש אשר כבר לא הוה לעולמים כעין ירידת האש מן השמים ועבודה, וכל שאר הט' עטרות שכולם נתחדשו מעשה חדש אותו היום, חוץ מזה העשירי שאינו חידוש ולא מעשה, ומה לו להמנות בכלל עטרה, ואם נדחוק מעט נוכל ליישב מפני שבעל הסבות ב"ב סבב שיקימו המשכן דוקא באותו היום היינו חידוש, אבל האמת יורה דרכו דרך ישרה ומרווחת כמו שפירשתי במקומו, והעד הנאמן המדרש הזה שאומר כאלו בראתי באותו יום את עולמי. כלומר כל שאר הימים שעברו, ואפילו יום הבריאה עצמה הוה ליה כימי תוהו כאלו לא היו ולא נבראו עד האחד בשבת הזה של הקמת המשכן, לזה תחשוב כאלו היום הרת עולם, הטעם הא' מאחר שאותו היום היה ראשון לעבודה, ועבודה היא א' מג' עמודי עולם כדאיתא במסכת אבות: על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. א"כ עד עכשיו שני עמודי שמים ירופפו, עד שבא עמוד השלישי ונתיסד העולם בקיום והעמדה, וכבר זכרתי המדרש שמסייעני באומרו כאלו אותו יום בראתי את עולמי, גם הטעם בשני ראיתי לכתבו פה בקצרה, ובמקומו כתבתיו בארוכה, וזה הטעם השני מסכים מאד למאמר הזה של ר' שמואל בר אמי שזכרנו, ולכן תמצא בב"ר פרשה ג' זה המאמר סמוך למאמר תני עשר עטרות וכו'. כי אחים ורעים הם ויגיד עליו רעו. והנה הטעם השני שנקרא יום ראשון של הקמת המשכן ראשון למעשה בראשית, מפני שדבר ידוע הוא והקדמה מפורסמת מדברי רז"ל וכל המפרשי' ראשונים גם אחרונים מסכימים שמעשה המשכן מצורתו ארכו ורחבו וכל כליו הם מורים על מציאותו ית' ועל חידוש העולם והשגחתו בעליונים ובשפלים, ולזה רמזו רז"ל בשמות רבה פרשה ל"ג. ויקחו לי תרומה. רבי ברכיה פתח לך ה' הגדולה והגבורה וגו' כי כל בשמים ובארץ. אתה מוצא כל מה שברא הב"ה למעלן ברא למטן, למעלן זבול וערפל, שנאמר וראה מזבול קדשך. ערפל ומשה נגש אל הערפל. וכתיב הבעד ערפל ישפוט. למטן אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל. וכתיב בנה בניתי בית זבול לך. למעלן שרפים עומדים ממעל לו. למטן עצי שטים עומדים. למעלן כרובים, שנאמר יושב הכרובים. למטן ויהיו הכרובים. למעלן האופנים ינשאו לעומתם. ולמטן ומעשה האופנים כמעשה אופן המרכבה. וכן והנה אופן אחד בארץ. למעלן ה' בהיכל קדשו. למטן היכל ה'. למעלן מלכי צבאות ידודון ידודון. למטן יצאו כל צבאות ה'. למעלן יהי רקיע בתוך המים. למטן והבדילה הפרוכת לכם. למעלן כסא ה'. למטן כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. למעלן היש מספר לגדודיו. למטן ושני אנשים שרי גדודים. למעלן וספור הכוכבים. למטן והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. למעלן והנה האיש לבוש הבדים. למטן כתנת בד קדש ילבש. למעלן חונה מלאך ה'. ולמטן כי מלאך ה' צבאות הוא. למעלן במלקחים לקח מעל המזבח. ולמטן מזבח אדמה תעשה לי. למעלן וימתחם כאהל לשבת. למטן מה טובו אהליך יעקב. למעלן נוטה שמים כיריעה. ולמטן עשר יריעות. למעלן ונהורא עימיה שרי. למטן שמן זית זך כתית למאור. ולא עוד אלא שחביבין כל מה שלמטן משל מעלן, תדע לך שהניח מה שלמעלן וירד בשלמטן, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. הוי כי כל בשמים ובארץ. ואומר לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות. עוד שם פרשה ל"ה וז"ל: וכשם שאתה רואה למעלה כך עשה למטה, שנאמר עצי שטים עומדים. כנתון באיסטרטיא של מעלה, ואם תעשה כאותה של מעלה למטה אני מניח סנקליטין של מעלה ומשרה שכינתי ביניכם למטה, מה למעלן שרפי' עומדים אף למטן עצי שטים עומדים, מה למעלן כוכבים אף למטן כן, אמר ר' חייא בר אבא מלמד שהיו קרסי זהב נראין במשכן ככוכבים הנראים ברקיע:

וכדי שלא לפטרו בלא כלום מאמר ר' שמואל בר נחמני, אדברה וירוח לי לידע מה כוונת ר' שמואל בר נחמני באומרו נתאוה הב"ה לעשות שותפות בתחתונים. ואחשוב שהכונה בזה שהבורא ב"ה חפץ להצדיק את בריותיו ונתאוה מתחלת ברייתו של עולם שהדור הראשון יהיה דור צדיקים יבורך, דור כולו זכאי שיהיו ראויים למשכן ולהשרות שכינה ביניהם לשכון כבוד בארצנו, ואז היו הם בדורותם זוכים לי' עטרות, ואז בודאי היו שותפים להב"ה במעשה בראשית על ידי עטרת עמוד יסוד עולם, דהיינו עמוד העבודה שהעולם עומד עליו, זאת היא כוונת ר' שמואל בר נחמני באומרו מתחלת ברייתו של עולם נתאווה הב"ה לעשות שותפות בתחתונים, וכאשר חטא אדם הראשון וכל הדורות ההם לא נזדככו ולא נצרפו כצרף כסף עד שבאו דור דעה וזכו לכך לאותו השותפות הנכבד והנורא, ומביא ר' שמואל בר נחמני שני עדים נאמנים על התאוה שזכר שנתאוה הב"ה, העד הא' מדשני קרא שהיה לו לומר אחד שנים שלשה ואמר שני שלישי לפי שהוא מתאוה ליום ראשון לבריאת העולם על ג' עמודים הנז' שאי אפשר להעשות כי אם בשותפות התחתונים העושים העבודה, שהעבודה עשייתה בתחתונים ועם העבודה יתבסם ויתקיים העולם, דכתיב אם לא בריתי וגו'. וגם העבודה ברית מלח עולם היא, ואפשר שהלצתי זאת היא כוונת הכתוב כשם שהמלח הוא בריא ומבריא את אחרים ומקיים את הבשר שלא יסריח כך העבודה שהם הקרבנות הם הברית והמלח של העולם, לפי שהוא העמוד הג' כאמור, ולפי שערערו קרח ועדתו על מתנות כהונה כדאיתא במדרש: אמר השי"ת לאהרן כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך וגו'. אל תחשוב שהמתנות כהונה אינם במדרגת קדשי גבוה אשר הם מקריבים על גבי המזבח, כי שקולים וחביבים הם כאלו הקריבום על גבי המזבח, וזה אומרו ברית מלח עולם היא לפני ה' לך ולזרעך אתך:

ירצה מאחר אשר ירימו וגו' לה', כלומר לעשות מצות בוראם לשם השם א"כ מה שנותנים לך ולבניך ולבנותיך אתך ראוי ומקובל לפני, והוא מלח וקיום העולם כאלו הקריבום על גבי המזבח לפני, שהוא מלח וקיום העולם, ולכן אמר כאן לפני ה', ובראשונה אמר לה', כי בראשונה פירושו לשם ה' וכאן פירושו כאלו הקריב על גבי המזבח לפני ה', על דרך רז"ל כל המביא דורון לת"ח כאלו הקריב בכורים. ויבא גם כן על נכון למה הזכיר בפסוק זה שני פעטים השם המיוחד ב"ה, וכן מה שהזכיר שני פעמים עולם, כי הראשון מורה על הזמן התמידי, ועולם השני ר"ל קיום העולם ומלואו ודוק, נחזור לענינינו שלכן אמר השי"ת בבריאת העולם שני ושלישי להניח פתח פתוח לדור זכאי בתחתונים יבאו וישתתפו בעיקר יום הבריאה, דהיינו יום הראשון, הרי בידינו עד א' נאמן ממונה על התאווה שזכר במדרש, מדנקט קרא שני שלישי ולא נקט שנים שלשה, נמצא שנשאר יום הראשון בתאוה, ואמר הכתוב במקום יום ראשון יום אחד ולא נתמלאה התאוה עד יום ראשון מהקמת המשכן, והעד השני על התאוה הוא מה שנאמר בקרבנות הנשיאים ביום הראשון, כי מלת ביום מיותרת לפי שכבר בציווי הקרבת הנשיאים נאמר נשיא א' ליום נשיא א' ליום, וא"כ הוה ליה למימר ויהי המקריב הראשון נחשון וגו' השני נתנאל, ועל זה הדרך היל"ל כולם, אלא בודאי לא בא אלא לרמוז שנתמלאת תאותו ורצונו ית' באותו היום שנעשו התחתוני', דהיינו הנשיאים שותפים במעשה בראשית, ולכן נאמר יום ראשון בקרבנות הנשיאי' ללמדך שלא נגמרה מלאכת שמים וארץ ותאות הב"ה עד אותו יום ולכך אמר בעל המאמר שיום הקמת המשכן שבו הקריבו הנשיאים ונשתתפו במלאכת שמים וארץ שהוא ראשון למעשה בראשית ודוק, ובזה יצאנו ידי חובת היום המקודש הזה שנטל י' עטרות, ונתעטר היום בתורה ובמצות הנדבה נדבת המצות לפסח הבע"ל: וקודם שנבא אל המאמר שהתחלנו בו שגם הוא מענין עסקי המשכן, וגם בהתעסקנו בו יקובל לפני האל ית' כאלו עסקנו בבנינו ובתקונו, שכן מצינו בדברי רז"ל כידוע, ואין להאריך בראיות: ניתן גם חלק מענינא דסדרא דיומא שאי אפשר לפטרו בלא כלום, במה שאנו קורין בספר שלישי בענין אכילת הפסח שראוי להסתפק:

למה בא הציווי בפסח ראשון שבו יצאו אבותינו ממצרים לאכול אותו במתנים חגורים ונעליהם ברגליהם ומקלם בידם ושיהא בחפזון, שנאמר וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים וגו'. ועוד מה נשתנה פסח ראשון מפסח דורות שלא נצטוו על ככה לאוכלו על זה האופן. ועוד מה קשר יש במה שאמר פסח הוא לה' עם זה הציווי של אכילת הקרבן בחפזון, כי מה שבא להשמיענו שהקרבן קרוי פסח על שם הדילוג שהקב"ה מדלג על בתי ישראל אין כאן מקומו כי אם בפסוק אחר אצל ופסחתי עליכם, כי שם ביתו ומקומו שראוי לומר פסח הוא לה':

וכדי לישב זה צריך להקדים דברי חז"ל שהיה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר ואת ערום ועריה. ונתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר מתבוססת בדמיך, בשני דמים. ואומר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. ושהיו שטופין באלילים, אמר להם משכו וקחו לכם. משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה. וכדי שיתעסקו במילה וקרבן פסח נצטוו להקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים בפסח מצרים, מה שלא צוה הש"י כן בפסח דורות, ואפילו מצות המילה הרבה מהן לא היו מקבלים עליהם לעשות, כדאיתא במדרש שמות רבה פרשה י"ט: רבותינו אמרו לא בקשו ישראל למול במצרים, אלא כולם בטלו המילה במצרים חוץ משבטו של לוי, שנאמר וללוי אמר תומיך ואוריך. למה כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו במצרים, והיה הב"ה מבקש לגאלן ולא היה להם זכות, מה עשה הב"ה קרא למשה ואמר לו לך ומהול אותם. ויש אומרים שם: היה יהושע שמל אותם, שנאמר ושוב מול את בני ישראל שנית. והרבה מהן לא היו מקבלין עליהם למול, אמר הב"ה שיעשו הפסח, וכיון שעשה משה את הפסח, גזר הב"ה לארבע רוחות העולם ונושבות בגן עדן, ומן הרוחות שבגן עדן הלכו ונדבקו באותו הפסח, שנאמר עורי צפון ובואי תימן. והיה ריחו הולך מהלך שלשים יום, נתכנסו כל ישראל אצל משה, אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך, מפני שהיו עייפים מן הריח, והיה אומר הב"ה אם אין אתם נימולים אין אתם אוכלים, שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח וגו'. מיד נתנו עצמן ומלו ונתערב דם הפסח בדם מילה. והב"ה עובר ונוטל כל א' וא' ונושקו ומברכו, שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו'. חיי בדם פסח חיי בדם מילה ע"כ לשון המדרש. הנה שהיתה אכילת הפסח ומצות המילה שלא לשמה, וא"כ עדיין לא היו ראויין לגאולה כיון שלא קיימו אותם רק לשם אכילה, למלאת תאותם מפני שהיו עייפין מן הריח כמו שזכרנו בשם המדרש. ולכן בא הצווי שיאכלו אותו על זה האופן שאין דרך הנאת אכילה בכך, כי אם בהיסבה כבני חורין ובמתון ודרך שררה כאשר אנו אוכלין האפיקומין ורוב חובת ליל הפסח זכר לחירות, והם נצטוו לאכול אותו בחפזון בבהלה ומהירות ומקלם בידם כדי שלא יקטרג שרו של מצרים לאמר שאפילו אלו השתי מצות שלא לשם מצוה נתכוונו רק כדי שלא יאחזם בולמוס מחוזק ריח הטוב שבא מגן עדן ושרה על פסחו של משה כמוזכר. ולכן בא הצווי בזה האופן שיהא נראה כאכילה לשמה לשם המצוה ולכפרה על שלא רצו למול עד שהריחו את ריח גן עדן שנדבק בקרבן הפסח. ואעפ"י שאמרו רז"ל סמוך לזה במדרש שם פ' י"ט: בעה"ז כשאכלו ישראל את הפסח במצרים אכלו אותו בחפזון, על שם כי בחפזון יצאת מארץ מצרים. בודאי זה הטעם יספיק למה אכלו אותו בחפזון במצרים, אבל לא באו רז"ל ליתן טעם למה ששאלנו למה לא בא ציווי החפזון בקרבן פסח גם כן לדורות זכר לחפזון שיצאו ממצרים כמו שבא הצווי שאנו אוכלין לדורות המצה לזכר על שום שלא הספיקה בצקת אבותינו להחמיץ. אכן עם הטעם שזכרנו נתבאר שדוקא במצרים נצטוו על ככה, מפני שאז היתה כוונתם שלא לשמה, ולא היו להם זכות במה להגאל רק בשתי המצות הללו, וכדי שלא יקטרג שרו של מצרים לומר הללו עובדי אלילי' והללו עובדי אלילים, וממצות ג"כ הם ערום ועריה, שאפילו פסח ומילה שעשו היה שלא לשמה רק לשם אכילה, לכן לסתום פי המקטרג בא הצווי שיאכלו אותו באופן שלא יהנו מאכילתו, ושלא כדרך הנאת אכילת צלי אש. אכן בפסח דורות שהיו נימולים בן שמנת ימים ואוכלים הפסח לשם מצוה, אין צריך לאכלו על זה האופן בחפזון ומקלו בידו רק דרך שררה דרך חירות. ולדעתי שלזה הרמז כוונו רז"ל בש"ר פרשה ט"ו. שאמרו שם: שה בשביל אלקים יראה לו השה וגו'. תמים לשמו של הב"ה, שנאמר הצור תמים פעלו ע"כ. הכונה בזה שבא הצווי בשה כדי להזכיר עקידת יצחק מפני מדת הדין שלא תקטרג ותאמר שלא לשמה נתכונו במילה ובקרבן פסח. וזהו אמרם בשביל אלקים יראה לו השה, תמים לשמו של הב"ה. כלומר שיכוונו באכילתו לשם הב"ה שנקרא תמים, ולא לשם הנאת אכילת צלי אש כי לא יקבלו שכר על זה ולא יהיו ראוים לגאולה, וכל זה נרמז להם באמרו יתברך שה תמים ולא נעקצו, על כן בא התקון לכפרה ולסתום פיות המקטרגי' לאוכלו על זה האופן. ולכן אמר כאן פסח הוא לה', כלומר אכילת הפסח על זה האופן, מתניכם חגורים וגו' הוא הוראה של שם שמים ולשם מצוה אתם אוכלים אותו. עוד יש ליתן טעם לחפזון ההוא, ודוקא בפסח מצרים מפני שישראל במצרים היו על הרוב פרושים מנשותיהם מרוב עבודת פרך, והמצריים הם שטופי זמה.‏ אשר על כן בראות ישראל את המצריים עסוקים בזנות וזמה, אי אפשר בלא הרהור המביא לידי קרי וטומאה, שעל כן אסור להסתכל אפי' בבהמה חיה ועוף כשנזקקין זה לזה. ושמעתי מפי מגידי אמת ששמעו מפי הרב הגדול המקובל האלקי כמוהר"ר יצחק אשכנזי זצלה"ה, שמי שהוא משתדל בהשתדלות נמרץ בעשיית מצות מצוה שקורין מצות שמורות עד שהוא יגע ומזיע, שאותה הזיעה היא תקון גדול כנגד אותה הזיעה היוצאה מגופו שהוא הקרי, וכן אגב שמעתי בשמו שתענית השובבים הם כפרה ותיקון לזה הענין. ואולי שלכן בא הצווי בפסח מצרים לאכלו בטורח בבהלה ובמהירות ומקלם בידם, שכן פירש רש"י ז"ל, בחפזון: בבהלה ומהירות עכ"ל. וכל זה כדי שיהיה לכפרה על ההרהור, וידוע כי המצות שמורות שאנו אוכלין האפיקומן מהם הוא זכר לקרבן הפסח, וכמו שהיגיעה בזה הוא תיקון וכפרה, כן היתה אז היגיעה כפרה ותיקון להם. וזה יספיק לעת כזאת בזאת הפרשה. ונבא אל המאמר שהתחלנו בו. הספקות שיש להסתפק בזה המאמר הם אלו: ראשונה מאין לו זאת הדרשה אם נאמר ממלת איש ומתשובת ה' ית' מוציא בעל המאמר טענת מרע"ה, זה אינו יכול להיות, כי לא ימנע מחלוקה, אם מרע"ה נסתפק בנדיבות ישראל אם יכולי' לעשותו חלילה וחס לרועה נאמן אשר תמיד היה מהפך בזכותן של ישראל לדבר סרה כנגדן קודם שישמע תשובה מהם אם יתרצו על ככה אם לאו, גם לא נוכל לומר שהספק היה אם יש להם כל כך עושר מפני שיהיו צריכי' לעשות נדבה גדולה, שהרי נתנו מאה ככר כסף לאדנים לבד כ"ט ככר זהב ואבנים טובות ומרגליות ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש גם זה אינו יכול להיות מפני שתי טענות, אחד מאחר שהש"י צוה אותם על ככה והכל גלוי וידוע לפניו יתברך, ולולי היה יודע שיש להם יכולת והם עשירים לא צוה אותם, ולא היה גוזר על הצבור אלא א"כ יכולים לעמוד בו. ב' בודאי פשוט הוא שגם מרע"ה ידע בעושרם ובטובתם מביזת מצרים וביזת הים, וינצלו את מצרים וגומר. א"כ אין לנו מקום לומר שמרע"ה נסתפק בענינים הנז'. עוד יש להסתפק על שני מלות מיותרות, דהיינו הם ישראל, דיו שיאמר יכולים לעשותו מאי הם ישראל כו'. הספק השלישי מה ראיה הביאו מזה הפסוק שהוא מעשה לסתור, כי אדרבה באומרו מאת כל איש אשר ידבנו לבו משמע שיהא מאת אנשים רבים, אחר שצוה שיקחו מאת כל איש נדיב לב. הספק הרביעי באמרו רבנן אין לו קשר עם תחלת המאמר אם לא נאמר שנראה מזה הקשר של אמרו רבנן שנסתפק משה בעשרם, וזה נמנע מהטעמים שזכרנו, ובלא זה העושר של ירידת המן היה להם עושר רב כמו שזכרנו. הספק החמשי הלא כל העם היו מלקטים בבקר בבקר גדולים וקטנים, ולמה היו מלקטים אותם הגדולים ולא הקטנים. הספק הששי מה הוצרך לומר והיו גונזין אותם, היל"ל והיו מביאין אותם לישנא דקרא והם הביאו אליו נדבה וגומר. הספק השביעי שראית הכתוב והם הביאו אליו אינו מדבר בנשיאים ובגדולים כי אם בכללות כל ישראל מדבר הכתוב, אם כי גם ראיית הפסוק השני מוהנשיאים הביאו את אבני השוהם וגומר אינה ראיה שבמן ירדו להם אבנים טובות והמרגליות, לפי שעיקר הדרשא היא מבבקר בבקר ממה שהיה יורד להם במן בבקר לנשיאי', וזאת הראיה בטלה מכח הקושיא שזכרנו, ואם כן אולי היו מביזת מצרים והים האבנים טובות ומרגליות, ויותר היה נכון לדרוש ולהוכיח שגם כסף וזהב ירד במן לכל ישראל כאשך הוכיח ממלת בבקר בבקר ולומר אלא שכל א' הביא אח"כ לפי ערכו, הגדולים אבנים טובות כו' והקטנים זהב וכסף כפי ערכן:

ועם הקדמה קטנה בכמות ורבה באיכות יתוקנו כל הספקות, והוא כי גלוי וידוע היה אצל רבן של כל הנביאים את שלימות ישראל וחפצן ותאותן להיותם דבקים בה' אלקיהם, וכאשר ראה ושמע בחוש בקבלת התורה להקדימם נעשה לנשמע, אכן היה חושש שלרוב אהבת חשקן ותאותם להדבק בקדושה ובשכינתו יתברך יהיה ביניהם מחלוקת וריב וקְנאה וקטטה בעבודת המשכן, וכולם ירצו לזכות במלאכת עשיית המשכן לבד מה שזכו בנדבתו ובמלאכת המשכן עצמה, הגם שנניח שכל אחד מישראל יגיע לחלקו במלאכה כפול הלבן או כמחט סדקית במלאכת המשכן ועבודת המשכן, עוד תהיה מחלוקת וקנאה בעבודות עצמן איזה היא עבודה ומלאכה יותר מקודשת מחברתה, כגון הארון והמזבחות ודומיהן כולם ירצו לזכות בהן, כדאיתא במסכת יומא, הוה עובדא בשנים כהנים שרצו בכבש כדי לזכות בעבודה והרג הא' את חבירו, וכן מצינו במדרש שהיה חושש מרע"ה, בשעה שאמר הקב"ה למרע"ה עשה אותם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מיצר, אמר עכשיו עתידה המחלוקת לינתן בין השבטים, אם אומר ליהודה שישרה במזרח והוא אומר אי איפשי אלא בדרום, וכן ראובן וכל שבט ושבט, מה אני עושה, השיבו השי"ת מאי איכפת לך וכו', יעויין שם. הרי הראיתיך בעינך שתמיד היה מרע"ה חושש מפני המחלוקת, ובפרט בעבודת הקדש שהיה להם לחוש כי כל העדה קדושים וחפצים להדבק בקדושה, וכן אני רגיל לומר באלה פקודי המשכן. שבא מרע"ה לתת חשבון ומפסיק בענינים אחרים אשר אין שם מקומם כ"א בפרשת במדבר ונשא, ששם הוא ציווי פקודת איתמר, יש להקשות מה קשר יש לסמוך אלה פקודי המשכן שהם חשבון נדבת המשכן מה נעשה ממנו, כמו שבא בדברי רז"ל ששכח מרע"ה את הווים אשר עשה לעמודים וכו', אם כן היאך הפסיק הענין ואמר עבודת הלויים ביד איתמר אשר אין לו שייכות כלל לחשבון הנדבה, והפסיק בו באמצע הפסוק, וציווי פקודת איתמר הוא בפרשת נשא ושם מקומו, וגם אם נדחוק לומר שכאן הוא עיקר צווי פקודת איתמר, תימה גדול למה לא הזכיר גם אחיו הגדול ממנו, דהיינו פקודת אלעזר שהיה גדול מאיתמר בשנים, וגם משמרתו היתה גדולה וחשובה שהיא ממשמרת בני קהת שהיתה עבודתם ומשאם במקודש שבכלים, הארון והמזבחות והשולחן והמנורה, ולא הזכיר כי אם איתמר שהיה ראש בית אב משמרת בני גרשון ובני מררי, שלא היתה עבודתם כי אם בשאר הכלים שלא היתה קדושתן כל כך חמורה, כגון קרשי המשכן ובריחיו ודומיהם, הלא דבר הוא ולא לחנם הפסיק הענין באמצע הפסוק וגם דלג אלעזר והזכיר איתמר, וגם מה ענין בצלאל ואהליאב להזכירם פה, ואם יאמר האומר שהכלים המוזכרים בזאת הפרשה היא פקודת איתמר לבד זהו מוכחש מעצמו, כשתדקדק בפרשה זו ובפרשת במדבר ונשא תמצא שבזאת הפרשה כמה כלי הקדש מפקודת אלעזר, א"כ למה הזכיר ביד איתמר לבד. ונלע"ד שעיקר כוונת מרע"ה לא היתה ליתן חשבון כדי להוציא עצמו מן החשד, כי מה יועיל זה החשבון לחושדים בכשרים, הלא יאמרו לא נתברר לנו כי אם חשבון הכסף מפני שהיו יכולים לשקול האדנים והווים, אבל הזהב ושאר הנדבות לא נתברר לפי שנטווה ונארג וצפויים לכמה כלי הקדש. אכן עיקר כוונתו היתה ללמדנו דרך ארץ כשהאדם נתמנה פרנס או גזבר על הצבור או שופט או אפילו מלך, שהרי משה מלך היה, אל ישתרר על הצבור ויהיה ענו, כמרע"ה שנאמר בו והאיש משה ענו מאד. וימשך מזה שאם יבא לידו מעות של צבור, כגון מסים וארנוניות והקדשות ושאר גביות, שלא ימתין עד שישאלו הצבור באיזה אופן החשבון, אך הוא מעצמו יתן עדיו ויצדק, והראיה שמרע"ה עשה כן בעשיית המשכן, כי אין גבהות לפניו ית', אכן הענוה חביב לפניו ית', והביא עוד הוכחה על זה, שהרי היה מן הראוי שבמקום איתמר יהיה אלעזר הכהן שהיה גדול מאיתמר, והוא היה יכול להיות פקיד על כל עבודת הלוים ולכל כלי המשכן, ומה היה צריך לאיתמר אחיו הקטן ממנו, וכן בא הצווי במעשה המשכן שיעשו אותו בצלאל שהוא משבט יהודה גדול שבשבטים, ואהליאב למטה דן מהירוד שבשבטים, הכל להורות שאין גבהות לפניו ית':

וכן על זה הדרך מתיישבים הרבה ספקות בענין ציווי עשיית השמן בפרשת ואתה תצוה, שיש להקשות מה שהקשו רוב המפרשים, למה נכפלה פרשת עריכת הנרות בואתה תצוה ובפרשת אמור. ועוד למה שינה הלשון לומר ואתה תצוה, היל"ל צו את בני ישראל כמו בפרשת אמר. ואם כדברי הרמב"ן ז"ל לשלול שלא יהא על ידי שליח, היל"ל ואתה צו כמו שאמר אחר כך ואתה הקרב. ועוד מה נשתנה זאת המצוה שלא תהיה ע"י שליח משאר מצות שלא הקפידה התורה לומר ואתה תצוה:

עוד יש להקשות מהו לשון ויקחו אליך, אם הציווי על עשיית השמן היל"ל ויעשו שמן או ויביאו שמן זית וגומר. ועוד מה טעם אליך. והנלע"ד הוא כי להיות שכל עשיית המצוות שבתורה, העיקר בהם הכוונה, לידע כוונת המצוה ומי הוא המצוה ותכלית המצוה, כמו שהאריך הרב בעל העקידה שער נ"א בזה, וכתב: אמנם הבוערים בעם העושים המצוה בתנועותיהם לבד, משוללת משום כוונה מן הכוונות, עליהם אמר הכתוב ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, יעויין שם. ובפרט במלאכת המשכן שכולם מתאימות ורומזים עינינים נוראים ונפלאים, רבי התועלת גם לדורינו זה בעונותינו שאין לנו לא משכן ולא מקדש, אין ספק שהמתבונן בו במלאכתו ובהקמתו ובציוריו וארכו ורחבו יועיל לו היום כיום המעשה, כי אם מעשה הקרבנות בטלה, כוונתם לא בטלה, ובמדרש רבה בסדר ואתה תצוה: מה ראה ירמיה למשול את ישראל לזית וכו', מה זית מגרגרין וחובטין וטוחנין ומניחין עליהם אבנים ואח"כ נותנין את שמנן אף כך ישראל וכו'. למדנו מדבריהם ז"ל שכוונת זאת המצוה היא ללמוד ממנה זירוז מיד ולדורות, כי כל מקום שנאמר צו הוא מיד ולדורות, ונהיה מוטבעים במדת הסבלנות והענוה ושפלות הרוח ולא נבעט ביסורין, ומשם תוכר מעלת וגדולת ישראל, שמתוך יסורין יתנו את שמנן שמן הטוב ויקיימו את התורה והמצוות, כמאמרם ז"ל: כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. וכמו שנאמר: ה' בצר פקדוך. וידוע ומפורסם וזיל קרי בי רב הוא שאין לך ענו וסבלן ושפל רוח יותר ממרע"ה כמו שהעידה התורה עליו: והאיש משה ענו מאד. וכמה טרחנות וסרבנות הטריחו עליו דור המדבר, וכמה הרפתקי עדו עליה מיום צאתו לאויר העולם עד יום פטירתו, אשר הושלך ליאור, וענין הגחלת אשר על ידה נעשה כבד פה, וענין מי שמך לאיש וגומר אשר על ידה ברח מלפני פרעה, וענין ותכרות צפורה וגומר, והבא ידך בחיקך, דוק ותשכח כי כל ימיו היו ביסורין וטורח ועול הצבור ומלחמות סיחון ועוג, וענותנותו גדלה מאד וסבל ונתן נפשו על ישראל, והם היו מכעיסין אותו והוא היה מתפלל עליהם ומלמדם תורה לזכותם בזה ובבא:

נמצא שכל תנאי הזית היו במרע"ה, לכן מעלה עליו הכתוב כאלו הוא צוה לישראל את מצות עשיית השמן ועריכת הנרות מדעתו, והסכים הקב"ה על ידו, ולז"א ואתה תצוה, כי בודאי יתרון ומעלה ושכר טוב למרע"ה על הג' דברים שעשה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, כן במצוה הזאת של השמן ועריכת הנרות מתייחסת ויש לה דמיון גדול למדותיו של מרע"ה, לכן תהא נקראת על שמך כאלו אתה תצוה מדעתך, ולמה זה בשביל שישראל יקחו ויקנו בקנין גופם ונפשם מדותיך, מדות הענוה והשפלות והסבלנות, וזהו אומרו ויקחו אליך, ר"ל בכוונתם בעשית השמן מהזית, ובכוונתם על יד מי נצטוו המצוה הזאת, יקחו אותו ממש, שיקנו המדות טובות של מרע"ה הדומין לזית שמגרגרין וחובטין וטוחנין, ונותן אבנים וסובלן ונותן שמן הטוב אחר שסבל כל הייסורין, ואפשר שלזה בעצמו כיון הרמב"ן ז"ל באומרו שבא להקפיד הכתוב שלא יצוה אותם על ידי השליח, ומן התימה למה הקפיד בזאת המצוה יותר מבכל התורה, אם לא שמוכרחים אנו לומר שכוונת הרב ז"ל כמו שזכרנו, ובזה הותרו כל הספקות כי לא הוכפל הענין כי עיקר הצווי הזה, כדי שתהא נקראת המצוה על שמו כאלו הוא צוה מדעתו קודם שצוהו השי"ת, וזהו אמרו: ואתה תצוה, כי גדול המעשה, ומאחר שיכוונו במדות הזית כדברי רז"ל ובמדותיך הטובים שאתה סבלן וענו ודומה לזית, יקחו אליך יקנו מדותיך, אך נשאר עלינו לתקן מה ענין זה לכאן, כי אין מקומו רק אחר עשיית המשכן והקמתו והנחת המנורה וכל הכלים במקומם: לזה נוכל לומר לפי מה שאמרו רז"ל, שלא הוזכר מרע"ה בזאת הפרשה, כי קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, ונתקיים בזה מה שאמר מרע"ה ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. לזה הקדים השי"ת הרפואה והנחמה בפתיחת הסדר הזה ואתה תצוה וגומר ויקחו אליך וגומר ודוק. כלומר אעפ"י שלא הזכרתי את שמך בזה הסדר, מ"מ אבשרך בשורה טובה ואנחמך, כמו שמצינו שניחם הש"י לאהרן על שלא הקריב בחנוכת הנשיאים כדאיתא במדרש:

ונבא לענינינו שלסבת זה אמר מרע"ה אם יכולים הם ישראל לעשותו שהיה מתירא שלא יהיה מחלוקת ביניהם, ולכן אמר לשון הם ולשון ישראל, כי לשון הם יורה על רוב עִם ולשון ישראל יורה על שהם קדושים, וא"כ דבר קשה הוא אם אומר פלוני יזכה בקרשי המשכן, הוא ירצה באדנים או ביותר קדוש שבכלים, שהרי מצינו שהיו חפצים בני קהת במקודש שבכלים הגם שהיה מכלה בהם, ולכן תמצא בסכום משפחתם שהם המעט כי בם חשק ה' להיות עבודתם במקודש שבכלים, אז השיב לו השי"ת אל תחוש למחלוקת, לא מבעיא אם אתה מצוה אותם שהנשיאים שבהם יעשו המלאכה, שיתרצו לפי שראש השבט ככל השבט, אלא אפילו אחד מישראל יכול לעשותו ואין מי שיחלוק, והעד שהיה משה חושש לזה, שאמר לו השי"ת ראה קראתי בשם בצלאל וגומר הוא ואהליאב וגומר. וכן עשה מרע"ה ואמר ראו קרא וגומר אהליאב וגומר, דהיל"ל הנה קראתי והנה קרא מאי ראה וראו, כי לא יפול לשון ראייה על הקריאה, אלא לומר לך ראה משה וכן אמר משה לישראל ראו בעין השכל שהקב"ה אינו חפץ שיעסקו במשכן כי אם שנים הנזכרי', שהרי הא' הוא הגדול שבשבטים, והשני הוא הירוד שבשבטים, ולפניו ית' גלוי הסבה, ולכן אמר השי"ת למשה אפילו א' מישראל יכול לעשותו, בטוח אני בישראל שאפילו בצלאל לבדו יכול לעשותו, שהיה שבטו הגדול שבשבטים, ולא יתקנאו בו לאמר דין כל עמא עם קיימא, ומרע"ה מעצמו נתן לו זאת השררה לבצלאל מפני שהוא משבט יהודה שהוא הגדול שבשבטים:

וכל שכן עכשיו שנתתי בצדו הירוד שבשבטים, יאמרו בודאי אין כאן משוא פנים כי אם גזרת מלך מלכו של עולם יתברך, וזה דייק אותו בעל המאמר מיתורא דקרא, באמרו כל איש בישרו שלא יהיה להם קנאה זה על זה במלאכת המשכן, עכשיו אמר בעל המאמר אביא לך ראיה על זה שישראל לא עלה על לבם שום טינא וקֶנאה ותחרות, הראיה על זה שהיה להם לנשיאים לכל הפחות להקדים במעלה, להיות הם מהראשונים שבקדושה וליתן מתת נדבת ידם קודם לישראל, אלו היו רודפים אחר השררה והכבוד ולא חשו לכבודם ונתאחרו והביאו באחרונה, וזה אמרו והיו גונזין אותם כדי להביאם באחרונה, וכוונתם היתה לטובה לבא באחרונה כדאיתא במדרש, אעפ"כ נענשו על שנתאחרו, ולכך כתיב והנשיאם חסר יו"ד, אבל לכל ישראל היו יורדין אבנים טובות ומרגליות, רק ההפרש שבין הנשיאים לשאר העם היה הגניזה כדי להביא באחרונה כנגד כל ישראל, או כל מה שיחסר מכלי המשכן, ושאר העם הגם שירדו להם אבנים טובות גם כן, לא הביאו כי אם כסף וזהב לפי ערכם, ולפי דרכנו זה באה הראיה מפסוק והם הביאו על נכון, שחוזר זה על כל ישראל בין גדולים בין קטנים שירדו להם אבנים טובות בבקר בבקר, אכן הנשיאים גנזום להביא באחרונה, אח"כ אומר וכן הוא אומר והנשיאים הביאו, ראיה שהיו אבנים טובות כי מהפסוק הראשון לא נשמע שהביאו לנדבה אבנים טובות, כי שמא ואולי כסף וזהב ושאר מטלטלין ירדו להם בבקר, לכן הביא זה הפסוק שיש בו בפירוש אבנים טובות, והנשיאם דרש גם כן לאסמכתא מלשון מעלה נשיאים מקצה הארץ, או נשיאים ורוח וגומר. כלומר והעננים שהביאו בבקר המן הביא ג"כ אבנים טובות ומרגליות, ושאר העם לא הביאו כי אם כסף וזהב כפי ערכם, ולא הביאו אבנים טובות. ועוד אפשר שהיה מעשה נסים שלא היו נמצאים כי אם לגדולים, ומפסוק והם הביאו לא נשמע מידי מיתורא דקרא שירד להם בבקר, כי אם מבין שני הכתובים, מדכתיב והנשאם חסר יו"ד שהוא לשון עננים, שכן מעלה נשאים מקצה הארץ חסר יו"ד ראשונה, ואי לאו קרא דוהנשאם הוה דרשינן בבקר יתירא לדרשא אחרינא כדדרש רבי יהודה בפ' תפלת השחר בפסוק אחר הדומה לזה, דאית ביה בבקר יתירא, ואמר ר' יהודה ההוא להקדים שעה אחת. כך היינו דורשים כאן, לכך איצטריך קרא דוהנשאם ומבין שני הכתובים נדרשה דרשה זו כי בפסוק בבקר לא נזכר אבנים טובות ובפסוק והנשאם לא הוזכר שירד במן, ומדכתיב בבקר יתירא גלי שירד במן. העולה בידינו מדרוש זה שזאת המצוה שאנחנו עסוקין בה היא נעשית בהשכלה, להקדים עושה מראש חדש ניסן, כדי שתהא שמחת המועד שלימה שלא יהיה הפרש בין עניים לעשירים, שזה מכין מחד בשבא לשבתו, וזה טרוד ויגע והיה ביום הששי לעת הערב לעת צאת השואבות והכינו ממים שאובין ולא ממים שלנו, וסבת זה הוא מפני שאין לאל ידו לעשות המצות בזמנן ומצפה לשולחן אחרים אם יתנו לו מצות או קמח, אמנם השנה הזאת שהסכמתם לדעתו של הב"ה לעשות את הכל יפה בעתו ובהשכלה, בודאי ששמחתכם שמחת החג היא שלימה לפניו ית' כדאיתא במדרש שמות רבה פרשה ט"ו: ד"א החדש הזה לכם ר' מאיר אומר לי ולכם הוא הגאולה, כב-יכול אני נפדיתי עמכם, שנאמר אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו, וקבעו החדש הזה לי ולכם, שאני רואה דם הפסח ומכפר עליכם, שנאמר דברו אל כל עדת בני ישראל, ותהא שמחתכם שלימה אפילו מי שהוא עני שה תמים זכר בן שנה. נמצינו למדין שכל זמן שהעני שוה לעשיר נקרא שמחה שלימה. וכן העני והעשיר שוים זאת השנה לעשות המצות בעתן ובזמנן, אשר גם זה הוא סימן חירות וגאולה, ולכן אמרו רז"ל אפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מד' כוסות יין, כדי שיהיו עני ועשיר שוין במצות הפסח שאף הם היו באותו הנס עשירים, ואפילו בחול ראוי שיהו שוין, שנאמר ויסב אלקים את העם. מכאן אמרו רז"ל: אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שכך עשה להם הב"ה, שנאמר ויסב אלקים את העם. הרי שעיקר שמחת המועד, בפרט המועד הזה המצוה עלינו להשוות העני והעשיר, ואפשר שלכך חובה עלינו המועד הזה יותר בפרטות משאר המועדים להשוות קטן וגדול עני ועשיר, כדי שיהא זכר ליציאת מצרים שאז היינו כולנו עשירים מביזת מצרים וביזת הים ובו יצאנו ממצרים, אכן חג הסוכות עיקר הזכר הוא לענני כבוד: וחג השבועות עיקר הזכר למתן תורה, לכן עיקר המצוה להשוות קטן וגדול עני ועשיר בזמן שהיינו כולנו שוים בעושר ובחירות. ובשכר זאת המצוה כתקנה אל חי חלקנו יגיענו למועדים ולרגלים הבאים לקראתנו לשלום שמחי' בבנין עירו וששים בעבודתו ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים שלא בחפזון, שנאמר כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל בילא"ו:

{{ניווט כללי תחתון}}

{{שולי הגליון}}