עריכת הדף "אמרי הצבי/בבא קמא/עו/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ע"ו ע"א'''}}

[קיח] '''אמרי בשלמא אטביחה לא מחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח לאו דמרי' קא טבח אלא אהקדש ליחייב מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים כו'.''' ופירש"י בד"ה כי קא טבח וז"ל דהא בלאחר יאוש קיימינן דאי לפני יאוש לא קדשה וכיון דאייאש קני' ההקדש ביאוש וש"ר הילכך לאו דמרי' קא טבח עכ"ל. ולכאורה אינו מובן במ"ש דהא בלאחר יאוש קיימינן כו' והלא אף אי מיירי קודם יאוש ג"כ שפיר קשה קושית הש"ס דליחייב אהקדש אע"ג דלא חל ההקדש כלל דהא במכירה חייבה התורה אף אם מכר קודם יאוש דלא חלה המכירה וה"ה בהקדש ג"כ הואיל דבס"ד פריך הש"ס מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו להקדש א"כ שפיר קשה קושית המקשן דליחייב דו"ה על ההקדש שהקדישו אפילו אם הקדישו קודם יאוש ולכאורה י"ל בזה. ולכאורה רציתי לומר עפ"י מה שפירשתי לקמן {{ממ|בדף ע"ח ע"ב}} [אקל"ז אק"ב] סוגית הש"ס בב"ק לעיל {{ממ|דף ס"ח ע"א}} דפריך הש"ס מברייתא וטבחו או מכרו מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת אימת אינימא לפני יאוש אמאי אינה חוזרת אלא לאחר יאוש ואס"ד קניי' אמאי משלם דו"ה שלו הוא טובח שלו הוא מוכר ומשני כדר"נ פרט לשהקנה לשלשים יום ע"ש וכתבתי דהמקשן הי' ס"ד דהא דחייבה התורה דו"ה על המכירה הוא דוקא אם המכירה חלה באמת שהלוקח קנה לגמרי הפרה ואינו צריך להחזירה להבעלים וצרכינן לומר דלא משכחת חיובא דדו"ה במכירה אלא דוקא לאחר יאוש דאז חלה המכירה לגמרי ושפיר הקשה על רב ומשני הש"ס דהא דהקפידה התורה בתשלומי דו"ה במכירה שתהי' המכירה אינה חוזרת לאו למימרא שהמכירה תחול באמת רק דהפי' הוא שלא יהי' חסרון בגוף המכירה דהיינו אם היתה הפרה של הגנב הי' חלה המכירה לגמרי בכה"ג שפיר חייב דו"ה כי מכר קודם יאוש ג"כ משום דאין חסרון בעצם המכירה ולא מיעטה התורה רק היכא דהמכירה בעצמה אינה בתקפה כגון שמכרה לשלשים יום וכדומה ע"ש מ"ש בזה. וא"כ הי' נוכל לומר דקושית המקשן בכאן הוא לפום ההו"א דהי' סבר המקשן {{ממ|בדף ס"ח ע"ב}} דבעינן בחמת שתחול המכירה ואז הוא דאיכא חיובא דדו"ה ומש"ה צרכינן לומר הכא בהקדש דפריך המקשן דליחייב דו"ה על ההקדש שהקדישו היינו היכא דחל ההקדש לגמרי וכגון שהקדישו לאחר יאוש. ומה שדחקו לרש"י לפרש כן משום לשון הש"ס דקאמר בשלמא אטביחה לא מחייב דכי קא טבח דהקדש קא טבח כו' דדילמא מיירי קודם יאוש הקדישו וע"כ דהי' סובר המקשן דבכה"ג הי' ניחא דלא מחייב דו"ה על ההקדש משום דלא חל ההקדש כלל וי"ל בזה אולם הוא דוחק קצת לפרש דקושית הש"ס הוא לפום ההו"א דלעיל {{ממ|דף ס"ח}}:

'''והנראה''' בזה דקושית הש"ס הוא בדרך ממנ"פ והוא דזה הגנב עשה שני מעשיות אשר בכל מעשה בפני עצמה יש בו כדי לחייבו דו"ה אולם שני פעמים כאחד בגניבה אחת לא נוכל לחייבו שני פעמים דו"ה ובמתני' קתני דפטור מדו"ה לגמרי ופריך הש"ס דממנ"פ הי"ל לחייבו דו"ה או משום הטביחה או משום ההקדש וקאמר הש"ס נהי דנוכל לתרץ קצת מה שאינו מחויב לשלם דו"ה על הטביחה דהיינו דנפרש דמתני' מיירי שהקדישו לאחר יאוש דבהקדישו לפני יאוש ואח"כ טבח הי' הקושי' בכפילות דהיינו דליחייב דו"ה על ההקדש דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ואף אם לא תרצה לחייבו על ההקדש כיון דהי' לפני יאוש ולא חל ההקדש מ"מ ליחייב על הטביחה ורק אם תרצה לתרץ דמתני' מיירי שהקדישו לאחר יאוש ולא מצית לחייבו תו על הטביחה משום דכי קא טבח דהקדש קא טבח ולאו דמרי' קטבח א"כ קשה דליחייב דו"ה על ההקדש וז"ש רש"י ז"ל דהא בלאחר יאוש קיימינן דאי לפני יאוש לא קדשה וא"כ היל"ל דחייב דו"ה על הטביחה משום דאכתי הוא ברשותי' ולאו שם הקדש חל עליו כלל ועיין ברמב"ם {{ממ|פ"ב מגניבה ה"ו}} שכ' דבהקדיש לפני יאוש חייב דו"ה על הטביחה:

{{עוגן|עה.}}'''ולולא''' דמסתפינא הי' נלע"ד יותר נכון לומר בשיטת רש"י ז"ל דנהי דבמכרה לפני יאוש שפיר מחויב דו"ה אף דלא חל המכירה כלל משום דגזה"כ הוא לחייבו דו"ה על שם מכירה אף דלא חלה המכירה רק שהי' המכירה כדינה שאילו הי' הפרה של הגנב היתה נקנית להלוקח בקנין הלז וכמש"ל אבל עכ"פ הי' המכירה בפועל ממש אבל היכא דלא הי' המכירה בפועל ממש דהיינו שלא הי' שום קנין בידים אף שאם הי' החפץ של הגנב הי' נקנה להלוקח בקנין זה ורק שלא נעשה שום מעשה בפועל בקנין ואשכחנא פתרי שהי' להלוקח מלוה הבא מחמת מכר אצל הגנב וקנה ממנו הגניבה בחוב זה שאילו הי' החפץ של הגנב הי' נקנה שפיר גם לדידן דס"ל מעות אינן קונות וכ"פ הרמב"ם ועיין בחו"מ {{ממ|סי' קצ"ט ס"ב}} ובמפרשים מ"מ בגניבה בכה"ג שראובן קנה משמעון הגנב פרה גניבה בחוב המגיע לו מחמת מכר י"ל דליכא חיובא דדו"ה משום דלא נעשה מעשה בפועל ממש [ויש לדון בכה"ג בקנה חמץ בפסח ג"כ אכתי מיקרי לאו שאב"מ כיון שלא עשה מעשה בפועל אף דחל המכירה ואכ"מ] או בקנין אודיתא להסוברים דהוה קנין דאורייתא וכדומה כל שלא נעשה מעשה בפועל י"ל דלא חייבה התורה בדו"ה בכה"ג ויש להוסיף ולומר דבעינן דומיא דטביחה דאיתעביד מעשה דוקא וי"ל בזה. ומכ"ש שיש לומר הכא גבי הקדישו הגנב דאם הי' לפני יאוש דלא חל ההקדש כלל בודאי דאינו מחייב בדו"ה דהא באמת גם בהקדישו לאחר יאוש דחל ההקדש ג"כ יש לדון הואיל דלא עביד מעשה ואמאי ליחייב וצרכינן לומר הואיל דסוף סוף חל ההקדש וגם אמירה לגבוה כמעשה הדיוט דמי ומש"ה חייבא רחמנא בדו"ה וכל זה הוא דוקא היכא דהוא לאחר יאוש דחל ההקדש מחשבינן האמירה לגבוה כמעשה או נוכל לומר עוד יותר דהואיל דחל ההקדש עכ"פ מחויב דו"ה על חלות הקנין דהיינו חלות ההקדש והיינו דהתורה חייבה דו"ה באחד משני פנים או אם הקנין חל באמת אף דלא נעשה מעשה בפועל ממש או באם לא חל הקנין ממש אבל עכ"פ אתעביד מעשה הקנין. ולפי"ז י"ל באם מכר הגנב לאחר יאוש בקנין גמור אף דלא אתעביד מעשה גמור בהקנין כגון במלוה הבאה מחמת מכר וכדומה כיון דחל הקנין עכ"פ מחויב בדו"ה וי"ל טובא בזה אבל היכא דלא חל הקנין וגם לא איתעביד מעשה בפועל ממש י"ל דפשיטא דפטור מדו"ה ולפי"ז בהקדישו קודם יאוש דלא חל ההקדש וגם לא עביד שום מעשה בההקדש דאף דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי זה דוקא היכא דחלה האמירה אבל היכא דלא חלה האמירה בודאי די"ל דלא חשיב כמסירה וא"כ בכה"ג ליכא כלל חיובא דדו"ה וזה שפירש"י דקושית הש"ס דליחייב אהקדש דו"ה דמה לי מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים הוא דוקא על אחר יאוש דאז חל ההקדש דאי בהקדישו לפני יאוש לא קדשה וה"פ דכיון דלא קדשה ליכא חיובא דדו"ה על ההקדש דאע"ג דבמכרו להדיוט לפני יאוש חייב בדו"ה אע"ג דלא חלה המכירה התם עכ"פ איתעביד מעשה הקנין משא"כ בהקדישו לפני יאוש ליכא מעשה ולא חלות ההקדש ולא מיחייב בדו"ה כן הי' נלע"ד נכון בשיטת רש"י ז"ל אלא שהתוס' לקמן {{ממ|ע"ט}} בד"ה גנב כתבו בהדי' להיפוך וז"ל ולמ"ד יאוש קני כו' אפ"ה מחייב אהקדש אע"ג דלא חייל ההקדש מקמי יאוש כי היכי דמחייב במכר כו' יעוש"ה. ועיין לקמן בפירקין [אקמ"ב אק"א] מ"ש:

==קיט==

[קיט] {{ממ|א}} '''הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריותן ברשותי' דמרי' קיימא כו'.''' ופירש"י בד"ה ר"ש הוא וכגון שאמר הרי עלי עולה והפריש גניבה זו לנדרו דכיון דחייב באחריותו ודבר הגורם לממון הוא כממון דמי ולאו מכירה הוא כו' עכ"ל. והנה מכאן ראיה לשיטת הפ"י במ"ש לעיל על {{ממ|דף ס"ו ע"ב}} תוד"ה דגזל קרבן דחבריה שהוקשו התוס' דל"ל קרא דאי בחטאת הא אפילו הוא עצמו אם אכל חלב אתמול והפריש קרבן אין מתכפר באותו קרבן על חלב שאכל היום ואי בעולה ושלמים הא אמרינן בפסחים {{ממ|דף פ"ט}} המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כו' וכתב הפ"י לתרץ קושית התוס' הנ"ל דמתוקמא שפיר בשלמים אליבא דריה"ג דמחיים ממון בעלים הוא כדאיתא בקידושין {{ממ|דף נ"ב}} דיכול לקדש בו אשה וה"ה דיכול למוכרו כו' או אפילו בעולה וכר"ש דאמר בפרק הזהב דקדשים שחייב באחריותן הוה ממון בעלים כדאיתא נמי לקמן {{ממ|דף ע"ו}} וההיא ברייתא דפסחים דלא כוותייהו אלא כרבנן או אפילו כריה"ג וכר"ש ומודו דמדרבנן לא עשה כלום וה"נ משמע התם דמשום קנס הוא עכ"ל הפ"י שם. והנה מ"ש הפ"י דקאי אליבא דריה"ג כ"כ ג"כ בשמ"ק שם ועיין לעיל {{ממ|על דף י"ב ע"ב}} {{ממ|אונ"ג}} מ"ש שם ע"ד הקצות־החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/תו|סי' ת"ו]]}}. ובמ"ש הפ"י דאתיא כר"ש ובקדשים שחייב באחריותן דהוה ממון בעלים והקצות־החושן {{ממ|ב[[קצות החושן/חושן משפט/שפו#ז|סי' שפ"ו סק"ז]]}} חולק ע"ד הפ"י וס"ל דגם לר"ש דסובר דקדשים שחייב באחריותן דהוה ברשות בעלים ומטעם גורם לממון כממון דמי הוא דוקא לאחר שנאבד אבל כל זמן שהוא בעיני' גם לר"ש לא הוי כממונו והאריך בביאור הדברים ולקמן יבואר אי"ה ומסוגיא דידן מורה כדברי הפ"י דהא מש"ה לא חייב על ההקדש הואיל דשלו הוא עדיין ואם נימא דכשהוא בעיניה לאו ממונו הוא א"כ ליחייב דו"ה על ההקדש ולכאור' י"ל בזה וראיתי אח"כ בהגהות הגאון מוהצ"ח ז"ל שהעיר בזה:

{{ממ|ב}} '''והנה''' הקצה"ח שם {{ממ|בסי' שפ"ו}} העלה דבר חדש בזה והביא לעצמו איזהו קושיות ולא תירצום וכבר עיינתי איזה פעמים בענין זה ואמרתי לבאר כאן בעזה"י הנה ראשית דבריו הקשה בהא דקאמר הש"ס לקמן {{ממ|דף צ' ע"א}} המוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו שלשים יום ר"מ אומר הראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו ר"י אומר שני מפני שהוא כספו ומפרש לה בגמ' שם דר"מ סובר קנין פירות כקה"ג ע"ש וכיון דר"מ סבר לה כר"ש דאמר דהגל"מ כממון וכדאמרינן במרובה {{ממ|דף ע"א}} גבי שור הנסקל ע"ש וא"כ נהי דק"פ הו"ל כקה"ג הא לאחר שלשים דשני הוה וא"כ תוך שלשים נמי הוה דשני מחמת דהגל"מ דהא כל היכא דעתה לא הוי דידי' רק שלאח"כ יהי' דידי' מיקרי גורם לממון כדאיתא בפסחים {{ממ|דף כ"ט}} כמו שביאר שם הקצה"ח ומכח קושי' זו העלה הקצה"ח דאף לר"ש דסובר דגל"מ כממון דמי לא הוה אלא לענין שיתחייב בהזיקו כיון דע"י היזק זה יפסדו הבעלים ממון כמו בקדשים שחייב באחריותן דחייב מה"ט לר"ש בהזיקן ובגניבתן אבל כל זמן דאיתי' בעיני' לאו ממון הוא כלל וגבי חמץ של הקדש דמעל נמי כיון דמפסיד ממון הקדש שהי' להקדש בו אחה"פ הו"ל השתא דהגל"מ ומעל בו אבל בעיני' לאו ממון הוא דלא אמרינן אלא שיתחייב בהזיקן ובגניבתן דנפסד על ידו וע"ש בקצה"ח שהקשה על סברא זו והניח בצ"ע יעוש"ה ולע"ד לא אוכל להבין כלל סברת הקצה"ח ז"ל דא"כ היכי סובר ר"ש דחייב הגנב כפל אם גנב קדשים שחייבין באחריותן הלא כפל הוא דוקא כי גונב מרשות הבעלים דהיינו שהחפץ הוא של הבעלים אבל אם אין החפץ של הבעלים היכי משכחת לה חיוב כפל דהא בשעת גניבה עדיין לא הי' של הבעלים. ולכאור' י"ל דהואיל כי גנב ליה הגנב ולקחה לרשותו וא"כ אז הוי תו כמו ליתי' בעיני' ואמרינן דגל"מ כממון דמי ואז הרי הבהמה היא של הבעלים הראשונים ונעשה אז גנב מחדש ומשלם כפל אז על אותה שעה שהבהמה קיימא בחצירו של הגנב. אבל מה נענה להקצה"ח לשיטתו דסובר לעיל {{ממ|סי' ל"ד סק"ג}} דאם גנב חפץ מחבירו הרי יצא החפץ מרשות הבעלים ומש"ה גונב מהגנב אינו משלם כפל וא"כ אם הגנב בעצמו אכלו אח"כ או הזיקו ג"כ אינו חייב מדין גנב רק מדין מזיק דשם גנב לא שייך רק בשעה שהוציא מרשות הבעלים אבל כל שגנבו וכבר הוציאו מרשות הבעלים אפילו אם הגביה אח"כ עוד הפעם ג"כ אינו נופל עליו שם גנב מחדש יעוש"ה שהאריך בביאור הדבר ובנתה"מ שם וא"כ תיקשי דידי' אדידי' דלסברתו דלא נעשה גנב מחדש וס"ל ג"כ דלר"ש דדבר הגל"מ כממון דמי הוא דוקא כי ליתי' בעיניה אבל כל זמן דאיתי' בעיניה לא הוה של הבעלים וא"כ היאך מחייבו ר"ש כפל לגנב שגנב קדשים שהבעלים חייבין באחריותן:

'''והנה''' לעיל {{ממ|על דף ס"ה}} [אוי"ט] הבאתי דברי הקצה"ח {{ממ|דסי' ל"ד סק"ג}} הנ"ל וכתבתי כי איפלגו בזה הראשונים ז"ל והבאתי דברי השמ"ק למס' כתובות {{ממ|דף ל"ד ע"ב}} בהא דא"ר הי' גדי גנוב לו וטבחו בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה והוקשו הראשונים ז"ל ל"ל גנב וטבח בשבת אפילו גנב בשבת וטבח בחול נמי וכתב הריטב"א בשם רש"י ז"ל שאם טבח בחול הרי הוא כאילו חזר וגנבו בחול וחייב אקרן נמי דהא כל כמה דלא טבחו ברשותי' דמרי' הוה קאי ע"ש והרי מבואר דס"ל דנעשה גנב מחדש {{עוגן|עה:}}אולם השמ"ק כתב עוד שם מ"ש הרשב"א בשם הראב"ד לתרץ ג"כ הקושי' הנ"ל ומבואר למעיין היטב שם דלא ס"ל להאי סברא דנעשה גנב מחדש וכסברת הקצה"ח שם הנ"ל ולעיל שם ביארתי בארוכה בזה וא"כ אם נימא כסברת הרשב"א בשם הראב"ד והקצה"ח ג"כ כ"כ א"כ לא נוכל לומר דלר"ש דסובר דהגל"מ כממון דמי הוא דוקא כי ליתי' בעיני' אבל כי איתא בעיני' עדיין לא הוי כממונו א"כ תיקשי היאך מחייב ר"ש כפל לגונב קדשים שחייבין הבעלים באחריותן ולכאור' י"ל בזה. ולכאור' נוכל לומר בזה דאפילו לשיטת הסוברים דלא נעשה גנב מחדש מ"מ חייב הגנב כפל הכא על אותה שעה שלקחה הגנב לביתו דאז הוה כמו ליתי' בעיני' דמיקרי אז ממון בעלים למ"ד גל"מ כמ"ד והטעם בזה דבשלמא התם גבי גנב בשבת וטבח בחול דבאמת הוא נעשה גנב אז בשעה שגנבה רק דחיובא ליכא אז על הקרן הואיל דקלב"מ ומש"ה לא נעשה אח"כ עוד הפעם גנב חדש אבל הכא דבשעה שגנב הקדשים לאו שם גנב עלה עדיין דהא לא הי' להם בעלים עדיין דהא כי איתי' בעיני' לא הי' אז גורם לממון וגם הרי הי' הקדש אז ולא מיחייב עלה כפל ורק אח"כ כי לקחה הגנב לביתו דאז נתחייבו הבעלים להביא קרבן אחר ומיקרי זה הבהמה הגנובה של הבעלים אע"ג דכי הפרישו הבעלים קרבן אחר ואח"כ נודע הגנב והחזיר הקרבן דהוה שניהם הקדש כמו חטאה שנאבדה והפרישו הבעלים אחרת דשניהם קדושים ועיין במנחות {{ממ|דף פ' ע"א}} וברמב"ם {{ממ|פי"ב מהל' פסוהמ"ק ה"ח}} מ"מ תו אמרינן דלמ"ד גורם לממון כמ"ד הוה תו כאילו היתה הבהמה בהמת חולין וא"כ בכה"ג שפיר י"ל דלכ"ע נעשה גנב מחדש והוה כאילו גנבה אז לאחר שנאבדה ומש"ה משלם הגנב כפל לר"ש וי"ל בזה ואכתי צ"ע בזה:

{{ממ|ג}} '''ובעיקר''' הדבר לולא דמסתפינא הי' נלע"ד בזה ובהקדם יבואר מה שי"ל בזה דאם נימא כסברת הקצה"ח הנ"ל הי"ל לומר דגם בקבלת אחריות לחודי' הוה שלו למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי א"כ בש"ש שחייב באחריות הוה הכפל שלו ובגמ' ב"מ {{ממ|דף ל"ד ע"א}} אר"פ ש"ח כיון שאמר פשעתי מקנה לי' כפילי דאי בעי פטר נפשי' בגניבה ש"ש כיון שאמר נגנבה מקנה לי' כפילי דאי בעי פטר נפשי' בשבורה ומתה שואל שאומר הריני משלם לא מקני ליה כפילי במאי הו"ל למיפטר נפשי' כו' איכא דאמרי אר"פ שואל נמי כיון כו' דאי בעי פטר נפשי' במתה מחמת מלאכה כו' ואם נימא דקבלת אחריות לבד חשיב שלו שהרי גם בקדשים שחייב באחריותן לא מיקרי שלו כל זמן דאיתא בעיני' רק כי ליתא בעיני' אז הוא דהוה כשלו למ"ד גל"מ כמ"ד וא"כ הוה זה רק כקבלת אחריות וא"כ נהי דאם נימא דש"ח דפטור בגניבה ואינו חייב רק בפשיעה לא מיקרי זה קבלת אחריות מ"מ ש"ש דחייב בגניבה הול"ל הואיל דחייב באחריות הוה כשלו והוה הכפל שלו ומכ"ש בשואל דאיכא אחריות אונסין בודאי דהי"ל לומר דהוה כשלו וא"כ מדינא הוה הכפל של השומר והשואל ולמה הוצרכו לטעמי' דמקני לי' כפילא ואף דר"פ קאמר זה לדידן להלכה דס"ל גל"מ לאו כמ"ד מ"מ תיקשי לשיטת הבעה"ת בשם הראב"ד דפסקינן להלכה דדבר הגל"מ כמ"ד א"כ גבי ש"ש ושואל הו"ל לומר דהכפל הוא שלהם הואיל דהוא באחריותן הוה כשלהם ולכאור' י"ל בזה. ועיין בסנהדרין {{ממ|דף קי"ב ע"א}} א"ר חסדא פקדונות של עיר הנדחת מותרים ה"ד ומסיק הש"ס לעולם דעיר אחרת דמפקדי בתוכה והב"ע דקיבלו עליו אחריות מ"ד כיון דקיבל אחריות כדידי' דמי קמ"ל ע"ש והרי מפורש דקבלת אחריות לא משוי ליה כדידי' וראיתי בהגהות הגאון מוהצ"ח ז"ל שם בב"ק {{ממ|על דף ס"ו}} שהקשה על הקצה"ח במה שהניח בקושי' מהסוגי' דסנהדרין שם והלא שם בהסוגי' עצמה מבואר דפקדונות שקבלו אנשי עה"נ האחריות עליהם אינם אסורים ועיי"ש מ"ש לתרץ בזה. והנה באמת אין כאן קושיא כלל כי הלא ר"ח קאמר לדין זה דאנן ס"ל להלכה דגל"מ לאו כמ"ד וא"כ שפיר קאמר דבשביל האחריות לא נאסרו וי"ל בזה אולם לפי האמור אכתי תיקשי לשיטת הבעה"ת בשם הראב"ד דפסקינן להלכה דגל"מ כמ"ד א"כ תיקשי קושי' הנ"ל דאמאי קאמר ר"ח דאם אנשי עה"נ קבלו אחריות על הפקדונות לא נאסרו. וביאור הדבר נלע"ד דנוכל לומר בזה דאף למ"ד דגל"מ כמ"ד מ"מ אחריות בלחודי' לא משוי' לי' כשלו ורק אם הדבר הזה הי' שלו מעיקרו ורק שיצא מרשותו ונשאר עוד גל"מ שאם יאבד יצטרך ליתן אחרת בזה אמרינן דהואיל דמעיקרא הי' הדבר הזה שלו ואכתי אגיד גבי' שאם יאבד הדבר הזה יצטרך ליתן דבר אחר תמורתו בזה סובר ר"ש דגל"מ כמ"ד והוי גם עתה כשלו אף שהוא בעיניה עדיין אבל בדבר שהוא רק באחריות שלו ולא הי' מעולם שלו בכה"ג גם ר"ש מודה דלא הוה כממונו וכעין סברא זו כתבו התוס' במס' בכורות {{ממ|דף ט"ז ע"ב}} ד"ה אין מקבלין בסה"ד וז"ל וי"ל התם עיקר בהמה של ישראל מתחלה אלא שמשועבדת היא לארנונא וכיון דאפשר לסלוקי בזוזי לא יצאה מרשות ישראל ולא חשיב יד עכו"ם באמצע אבל הכא דמתחלה של עכו"ם כ"ז שיש לעכו"ם כח זה דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה לא יצאה מרשות עכו"ם ומיקרי יד עכו"ם באמצע שלא נסתלקת ידו לגמרי עכ"ל עש"ה ועיין תוס' פסחים דף וי"ו ע"א ד"ה התם וא"כ נוכל לומר הכא נמי סברא זו לחלק כן אליבא דמ"ד גל"מ כמ"ד דבאחריות יש חילוק בין אם הי' שלו מעיקרא לבין לא הי' שלו מעיקרא ומש"ה בשומר שקיבל אחריות לא הוי כשלו כלל. ובזה א"ש דלא תיקשי סוגית הש"ס דסנהדרין {{ממ|קי"ב}} דאף דבקדשים שחייב באחריותן סובר ר"ש דהוה כשלו הואיל דגל"מ כמ"ד ואפילו כשהוא בעיני' חשיב כשלו מ"מ בפקדונות של אחרים ביד אנשי עה"נ לא חשיב כשלהם הואיל דמעולם לא היתה שלהם וא"ש בזה מהא דר"פ המפקיד שהבאתי לעיל. ובזה א"ש ג"כ הא דקתני בתוספתא {{ממ|פ"ד דב"ק}} שור של הקדש הבעלים חייבין באחריותן הבעלים נוטלים את נזקו ונותנין את נזקו משום דגם כשהוא בעין ג"כ מיקרי של הבעלים לר"ש דסובר גל"מ כמ"ד וא"ש ג"כ הא דסובר ר"מ דהראשון ישנו בדין יום או יומים ואף דהוה גורם לממון אצל השני ור"מ סובר דגל"מ כמ"ד שאני התם דעוד לא הי' כלל של השני מעולם ורק דלאחר למ"ד יום יכנס לרשותו בכה"ג לא הוי עדיין כשלו אף למ"ד גל"מ כממון דמי. ובזה א"ש ג"כ הסוגיא דריש מס' פסחים {{ממ|דף וי"ו}} דא"ר בעירו חמירא דבני חילא כיון דאילו מגניב או מתביד ברשותייכו קיימי ובעי שלומי כדילכון דמי הניחא למ"ד דהגל"מ כממון אלא למ"ד לאו כמ"ד מא"ל שאני הכא דא"ק לא ימצא איכא דאמרי הניחא למ"ד לאו כממון היינו דאיצטרך לא ימצא אלא למ"ד כממון לא ימצא ל"ל איצטריך סד"א הואיל וכי איתא הדר בעיני' לאו ברשותי' קאי קמ"ל וה"פ דלישנא קמא הי' סובר דגם בקבלת אחריות לחודי' ג"כ אמרינן כמ"ד למ"ד דהגל"מ כממון ומש"ה קאמר דהניחא אי רבא ס"ל דהגל"מ כממון אלא למ"ד לאו כממון מא"ל ומשני הש"ס דגבי חמץ גלי קרא לא ימצא ולישנא בתרא קאמר הניחא למ"ד לאו כמ"ד היינו דאיצטריך קרא לא ימצא אלא למ"ד כממון ל"ל קרא דלא ימצא דהא הוה גורם לממון ומשני הש"ס דכי אמרינן דגורם לממון כממון אפילו כי עדיין הוא בעיני' הוא דוקא כי הי' החפץ מעיקרא שלו אבל אם לא הי' החפץ מעול שלו רק שהוא באחריותו בלבד לא מיקרי שלו כשהוא בעיני' וזה הוא הא דקאמר הש"ס איצטרך סד"א הואיל וכי איתא הדר בעיני' לאו ברשותי' קאי קמ"ל והכוונה דבשלמא אם הי' שלו מעיקרא ועתה אפילו כי איתא בעיני' ג"כ מיקרי שלו אבל אם לא הי' מעיקרא שלו כלל רק קבלת אחריות בלבד בודאי דלא מיקרי שלו כ"ז דאיתא בעיני' אפילו למ"ד דהגל"מ כמ"ד ויש לפרש עוד באופן אחר הסוגיא דפסחים שם אולם הכל הוא על אופן כזה וקצרתי. ועיין בצל"ח מ"ש לפרש הסוגי' שם בזה וג"כ כעין זה:

'''ועפ"י''' האמור נוכל ליישב ג"כ דלא תקשה עלי מהא דב"ק לעיל {{ממ|דף ע"א ע"ב}} דקאמר רבא הב"ע כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר והועד בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר ור"מ סבר לה כר' יעקב וס"ל כר"ש סבר לה כר"י דאמר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעלים מוחזר וס"ל כר"ש דאמר דהגל"מ כמ"ד כו' ע"ש והרי מבואר התם דאף בשומר שלא הי' החפץ הזה מעולם שלו ורק שהוא שומר עליו וכשנאסר בהנאה הוה אצלו גורם לממון ואפ"ה מיקרי של השומר לר"ש דסובר גל"מ כמ"ד אף שהוא בעיני' עדיין ולשיטת הקצה"ח לא קשה דהתם שאני משום דכשנגנב תו ליתי' בעיני' מיקרי אלא שצ"ע הואיל דכשגנבה לא הי' עדיין של השומר ולא מיקרי וגונב מבית האיש וכמש"ל אלא דלדברי קשה יותר. אבל לפי האמור א"ש דנוכל לומר דהאי אוקימתא דרבא שם בב"ק {{ממ|דף ע"א ע"ב}} אזלא כלישנא קמא דרבא בפסחים דס"ל דאפילו כי לא הוי רק קבלת אחריות בלחודי' ומעולם לא הי' שלו כלל ג"כ סובר ר"ש דאפילו כי איתא בעיני' ג"כ כמ"ד הואיל דהוי גורם לממון וכמ"ד וי"ל בזה, והיותר נלע"ד בזה לומר דשאני התם הואיל דנעשה איסור הנאה ואין לשום אדם זכות בו כלל בכה"ג אפילו כי {{עוגן|עו.}}לא הי' שלו מעולם של השומר ואפילו כי איתא בעיני' עדיין ג"כ מיקרי של השומר הואיל דאסור בהנאה ואין לשום אדם זכות בו כלל אז תו מיקרי זה של השומר אפילו כי איתא בעיני' עדיין דדוקא היכא דרשות אחרים על אותו החפץ אז אמרינן דקבלת אחריות של השומר לא מיקרי שלו דהא מעולם לא הי' שלו ובקבלת אחריות בלחודי' לא נכנס לרשותו שיהי' מיקרי שלו אבל כי ליכא רשות אחרים עליו כלל שנאסר בהנאה אז מיקרי של השומר אפילו כי איתא בעיני' ומחייב הגנב לשלם דו"ה להשומר הואיל דסובר כר"ש דדהגל"מ כמ"ד וס"ל כר' יעקב דאם החזירו שומר לבעליו מוחזר ודוק בזה:

{{ממ|ד}} '''והנה''' הקצה"ח הביא ראיה לדבריו מהצ"צ {{ממ|סי' ה"י וט"ס יש וצ"ל סי' ל"א}} ועיינתי שם בצ"צ וראיתי כי עיקר דבריו הם על שקיבל אחריות ובזה כתב דאפילו למ"ד גל"מ כמ"ד מ"מ כל זמן שהוא בעין לא הוי כממונו והביא ראי' מדברי הרא"ש דפ"ק דפסחים ומהא דא"ר שם בפסחים {{ממ|וי"ו}} ומלישנא בתרא ע"ש. והנה לפי המבואר אין שום ראיה מהצ"צ דבאם הי' רק קבלת אחריות בלבד בודאי דכ"ע מודים דאפילו למ"ד דהגל"מ כמ"ד מ"מ כ"ז שהוא בעיני' לא הוי כממונו. אלא שי"ל דהראי' הוא מהצ"צ שהרי שם הי' המעשה שראובן תושב ק"ק דרעזניץ קנה משמעון תושב ק"ק גידונג עורות ופרע כל דמי' וקנה כדין בהגבהה והותנה בשעת המקח ששמעון המוכר מחויב להעמיד העורות לק"ק דרעזניץ על הוצאתו ואחריותו של שמעון וא"כ היו העורות מעיקרא של שמעון וגם הוא עדיין באחריותו של שמעון ואפ"ה כתב הצ"צ דאפילו למ"ד דגל"מ כמ"ד ג"כ פטור מה"ט ונראה דסובר הצ"צ כשיטת הקצה"ח וי"ל עוד בזה. אולם הראי' שהביא הקצה"ח מלשון רש"י ז"ל מפורש כדבריו שהרי רש"י ז"ל שם בפסחים בד"ה הואיל וכי איתא הדר בעיניה דזה עדיין לא נאבד וכי אר"ש להאי היכא דאינו בעין כגון גבי גונב קדשים שהיו הבעלים חייבין באחריותן אר"ש אעפ"י שאין כפל להקדש כו' הכא חייב דכיון דחייב באחריותן רעהו קרינא בי' דהא גרם לו להתחייב ממון עכ"ל מבואר בהדיא דסובר דבקדשים שחייב באחריותן אף שהי' שלו מעיקרא אפ"ה אמרינן דלא הוי שלו כי איתא בעיני' והוא כדברי הקצה"ח ודלא כהפ"י:

'''ולולא''' דמסתפינא הי' נוכל לומר עפ"י מש"ל דאם נימא דכ"ז דאיתא בעיני' לא הוי שלו א"כ איך שייך לחייבו כפל הא לא גנבו מרשות הבעלים וכתבתי לעיל דנוכל לומר דאח"כ כשהוא כבר בבית הגנב דאז תו מיקרי של הבעלים נעשה אז גנב מחדש וזה תליא בפלוגתת הראשונים ז"ל בשמ"ק כתובות {{ממ|ל"ד}} הבאתים לעיל וא"כ נוכל לומר דלהסוברים דנעשה אח"כ גנב מחדש שפיר נוכל לומר דכל זמן שהוא בעיני' לא מיקרי של הבעלים ואפ"ה חייבו ר"ש בכפל משום דנעשה גנב מחדש ולהסוברים דלא נעשה גנב מחדש ע"כ ס"ל דגם כשהוא עדיין בעין הוא מיקרי של הבעלים אם הי' שלהם מעיקרא כמש"ל ורש"י ז"ל סובר דנעשה גנב מחדש שכן הביא הריטב"א בשם רש"י כדאיתא בשמ"ק שם וא"כ שפיר מצי סובר לשיטתו דכ"ז שהוא בעיני' לא מיקרי שלו וכמש"פ שם בפסחים אבל להסוברים דלא נעשה גנב מחדש ע"כ ס"ל דגם כשהי' בעיני' עדיין ג"כ מיקרי שלו למ"ד דהגל"מ כמ"ד ודוק בזה:

'''וליישב''' קצת שיטת רש"י דלא תקשה מסוגי' דידן דמורה דאפילו כשהוא בעיני' ג"כ מיקרי ממונו של המקדיש נלע"ד די"ל בזה דהואיל דהוא באחריותו של הגנב לא מיקרי מכירה והתורה לא חייבה דו"ה רק אם המכירה הוא מכירה גמורה. נהי דהמכירה לא חל מ"מ כל שהמכירה הי' חל אם הי' הדבר הזה שלו בכה"ג חייבה רחמנא אבל כל שעדיין לא הי' המכירה גמורה לא מיקרי מכירה וא"כ כשהוא באחריותו של המוכר לר"ש דסובר גל"מ כמ"ד א"כ לא יצאה עדיין מרשות הגנב מיקרי וכמו אילו מכרה על תנאי ולא נתקיים עדיין גם לדידן נראה דלא מהני ה"ה באם מכרה באחריות אליבא דר"ש דסובר גל"מ כמ"ד. ולדידן דגל"מ לאו כממון בודאי דהוה מכירה גמורה אם מכרה באחריות ועיין בש"כ בחו"מ {{ממ|סי' נ"ז ס"ק כ"ט}} הביא שיטות הראשונים הסוברים דאם מכר באחריות לא מיקרי שינוי רשות והש"כ חולק וס"ל דמיקרי שינוי רשות ע"ש ולענין להתחייב דו"ה בודאי לדידן חייב אף שמכרה באחריות ורק לר"ש דסובר גול"מ כממון פטור אם מכרה באחריות דאכתי לא מיקרי מכירה לגמרי כנ"ל בזה. אח"ז ראיתי בשמ"ק ב"מ ר"פ המפקיד {{ממ|דף ל"ה ע"א}} בד"ה נעשה וז"ל והשתא ק"ל לר"ש דאמר דהגל"מ כמ"ד כיון דשומר חייב באחריות ליחשבי' דבעלים ואיכא למימר דלא דמי חיוב שמירה לאחריות דבהמה משום דבשמירה איכא אנפי דלא מחייב ואחריות בכל אנפי מחייב עלה הראב"ד עכ"ל וטעמו של הראב"ד משום דסובר דאחריות לא הוי אלא אם הוא על כל מה שיארע הפסד ויש לעיין בזה אבל עכ"פ כוונתי לדברי הקדמון הראב"ד ז"ל ורק שמחלק הראב"ד בין חיוב שמירה לחיוב אחריות שהוא על כל דבר שיארע אפילו אנוס וכדומה ולכאור' יש לדייק א"כ ע"כ צ"ל דהראב"ד ס"ל דאפילו כשהוא בעיניה ג"כ הוה כממון דהא הראב"ד ס"ל דלא נעשה גנב מחדש כמ"ש בשמ"ק כתובות בשם הראב"ד ז"ל הבאתיו לעיל וא"כ לר"ש היאך מחייב ר"ש כפל מטעם גל"מ הלא כ"ז דאיתא בעיני' לא הוי כממון וע"כ צ"ל דס"ל דגם כשהוא בעיני' ג"כ כמ"ד מיהו לפמש"ל לחלק והוא דאפילו הסוברים דלא נעשה גנב מחדש הכא מודו א"כ אין ראיה דהראב"ד סובר דגם כשהוא בעיני' הוה כממון וי"ל עוד בזה:

{{ממ|ה}} '''ולכאורה''' י"ל עוד בזה מהא דאיתא לקמן {{ממ|דף ע"ז ע"ב}} אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן א"ל וטבחו או מכרו כל היכא דאיתא במכירה איתא בטביחה וכל היכא דליתי' במכירה ליתי' בטביחה והני קדשים הואיל דכי מזבין קדשים לא הויא מכירה ליתנהו בטביחה ע"ש והתם קאי הש"ס אליבא דר"ש ובקדשים שחייב באחריותן אלמא דלר"ש ליתנהו במכירה ודלא כשיטת הפ"י הנ"ל. אולם לפי מה שפירש"י שם בד"ה לא הויא מכירה דאין קדשים תמימים יוצאים לחולין הילכך בבע"מ עסקינן דאיתנהו בתרווייהו עכ"ל וא"כ הוה הפי' דליתנהו במכירה לענין שיצא לחולין ולא מחייב הגנב דו"ה אלא אם חל המכירה לגמרי שיצא לחולין והפ"י דכ' דחל המכירה בקדשים שחייב באחריותן לר"ש היינו שנשאר עדיין הקדש ורק שהי' תחילה קרבנו של ראובן ומכרו ראובן לשמעון שיהי' קרבנו של שמעון דחל המכירה ובגזול כה"ג פסול משום דכתיב קרבנו ולא הגזול אבל לענין שיצא לחולין לא מהני המכירה גם לשיטת הפ"י הנ"ל ושפיר קאמר הש"ס לקמן דליתנהו במכירה. אלא די"ל דאמאי בעינן דוקא לענין חיוב דו"ה שימכור ויצא לחולין דהיל"ל דאם חל המכירה לר"ש בקדשים שחייב באחריותן ויכול ראובן למכור קרבנו לשמעון שיהי' קרבנו של שמעון נימא ג"כ דיהי' חייב דו"ה גם בכה"ג ושיהי' הוצרך רש"י ז"ל לפרש דוקא דאין קדשים תמימים יוצאין לחולין ולכאורה י"ל בזה. ויותר יש להפליא לשיטת רש"י ז"ל בפסחים שם דסובר דאף לר"ש דגל"מ כמ"ד הוא דוקא כי ליתי' בעיני' אבל לא כי איתא עדיין בעיני' א"כ לפי"ז לא חל המכירה כלל ואין ראובן יכול למכור כלל קרבנו שחייב באחריותו לשמעון אפילו שלא לצאת לחולין רק שיהי' עדיין קרבנו של שמעון וא"כ בפשיטות הי"ל לרש"י ז"ל לפרש דליתי' במכירה שאינו יכול למכור קרבנו כלל ומפירש"י שם בב"ק {{ממ|ע"ז}} מוכח לכאור' כדברי הפ"י הנ"ל וצ"ע עוד בזה. ועיין לקמן בסוגיין {{ממ|אוקב"א}} מ"ש שם בענין זה:

{{ממ|ו}} '''עוד''' ראיתי שם בקצה"ח בתחלת דבריו דן על מה שנסתפק בשורף חמצו של חבירו בפסח בענין שמותר להשהותו עד אחה"פ וכגון חמץ נוקשה דרבנן וכמבואר בטואו"ח {{ממ|סי' תמ"ב}} מי נימא כיון דהשתא תוך הפסח לא שוי ולא מידי פטור מלשלם או נימא כיון דלקמי' שווי' דהיינו אחה"פ יתחייב המזיק וכתב שם דזה תליא בפלוגתא אי גל"מ כמ"ד וכדאיתא במס' פסחים {{ממ|כ"ט}} בהא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל כו' עד הכא קמיפלגי בדהגל"מ כמ"ד מ"ד מעל סבר דהגל"מ כמ"ד ומ"ד לא מעל סבר לכמ"ד ופירש"י מ"ד מעל אע"ג דהשתא לא חזי כיון דלקמי' חזי גל"מ הוא כו' אלמא דבכה"ג תליא אי גל"מ כמ"ד או לאו כמ"ד. וכ' שם בסוף דבריו וראיתי להבעה"מ דמפרש שם פ' כל שעה בהא דאמרו דפליגי בדהגל"מ דמיירי באוכל חמץ של הקדש שהקדישו הבעלים ובאחריות ומש"ה הו"ל דהגל"מ וע"ש וא"כ אינו ענין להך מילתא שכתבנו בנידון דידן דהשתא לא חזי כו' עכ"ד הקצה"ח. וחידוש בעיני על הקצה"ח במ"ש שלדברי בעה"מ לא נפשוט האי דינא ולע"ד גם להבעה"מ נוכל לפשוט זה שהרי המעיין בבעה"מ יראה שכתב {{עוגן|עו:}}להאי פירושא הנ"ל על דברי ראבד"ר אבל על תירוצא של ראב"י דמתרץ שם דכ"ע דהגל"מ כמ"ד והכא בפלוגתא דר"י ור"ש קמיפלגי מ"ד לא מעל כר"י ומ"ד מעל כר"ש ומפרש הבעה"מ שם דמ"ד לא מעל כר"י דס"ל חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה הילכך האי חמץ לא השתא חזי ולא לקמי' חזי ולאו בר דמים הוא ולית ביה מעילה וי"א ס"ל כר"ש דאמר חמץ לאחה"פ מותר בהנאה הילכך אע"ג דהשתא לא חזי כיון דלקמי' חזי בר דמים הוא ובר מעילה הוא עכ"ל הבעה"מ וא"כ חזינן דראב"י הוכרח לומר דכ"ע ס"ל דהגל"מ כמ"ד ומש"ה לר"ש דסובר דלאחה"פ מותר בהנאה ומש"ה מעל ולר"י דסובר דלאחה"פ אסור בהנאה לא מעל אבל למ"ד דהגל"מ לכמ"ד לכ"ע לא מעל אף לר"ש דסובר דמותר לאחה"פ בהנאה וא"כ שפיר שמעינן דאם עתה אינו שוה מידי ורק לקמי' חזי תליא בפלוגתא אי גל"מ כמ"ד או לאו כמ"ד ונפשטא שפיר הספק של הקצה"ח. אולם מה שפירש הבעה"מ בתירוצא דר"א ברד"ר כן ולא פי' כפירש"י צריך טעמא בזה. וראיתי עוד בקצה"ח שכ' עוד ע"ד הבעה"מ וז"ל אלא דלא ירדנו לכוונה בהא דתני מעל ומה ענין מעילה לזה כיון דההפסד הוא לבעלים שהקדישו באחריות ולישנא דמעל משמע קרן וחומש ואשם דהוא להקדש עכ"ל ולעד"נ דנוכל לומר דבכל קדשים שחייב באחריותן ונאבדו והפרישו הבעלים אחרים תחתיהן לא פקע שם הקדש מן הראשון כמו בחטאת שנאבדה והפריש אחרים תחתיהם דאם נמצא אח"כ הו"ל חטאת המתה וה"ה בכל הקדש הדין כן ועיין חולין קל"ט ע"א כל הסוגיא שם ומש"ה שפיר מעל וא"כ איכא על האוכל תרי חיובים חיוב לשלם לההקדש קרן וחומש ואשם וחיובא לשלם להבעלים שהפסידוהו ממון שצריך ליתן אחר וכן מורה ג"כ לשון הבעה"מ שכתב וה"נ באוכל חמץ של הקדש שהבעלים חייבין באחריותו שהוא גורם לבעלים תשלומי ממון הילכך בר דמים ובר מעילה הוא מהשתא כו' יעוש"ה וז"ב לע"ד. ויש לי עוד לפלפל בדברי הפ"י פסחים {{ממ|כ"ט}} בד"ה בגמ' והכא בהא קמיפלגי ובמ"ש בתחלת דבריו שלא יסתרו דבריו למ"ש בב"ק {{ממ|ס"ו ע"ב}} הבאתיו כאן בסוגיין וקצרתי במובן:

==קכ==

[קכ] '''אלא הב"ע בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר קק"ל ממון בעלים הוא וברשותי' קיימא כו'.''' כל הסוגי'. וראיתי בים התלמוד שהקשה על הא דמשני הש"ס דאתיא כריה"ג דכיון דמוקי לה בקק"ל א"כ לא איצטרך לאוקמא תו כריה"ג דאף לרבנן דריה"ג נמי א"ש דהרי מבואר בש"ס דזבחים דעורות קק"ל לבעלים והנה מבואר בש"ס לקמן {{ממ|דף ע"ח ע"ב}} דלת"ק דרבי אם מכרה חוץ מגיזותי' אינו משלם תשלומי דו"ה מטעם דלא בעינן דוקא דבר הניתר עמו בשחיטה עיי"ש וא"כ דבהקדש זה שייר עורות לבעלים ואיכא שיור במכירה זו וא"כ אף לרבנן דריה"ג פטור כאן מדו"ה על המכירה להקדש ואמאי צריכין לדחוקי דוקא אליבא דריה"ג והיא קושי' גדולה ונפלאה בעיני עכ"ל היה"ת. ולע"ד לא אדע התחלה לקושיא זו כלל דהא לרבנן דפליגי על ריה"ג וסברי דעל קדשים קלים ליכא שבועה כלל הכי יסברו דהבשר לא הוי של הבעלים הלא בודאי לא יפלגו ע"ז ורק דסברי דמחיים לא הוי של הבעלים כלל ואחר שחיטה זכו הבעלים בהבשר משלחן גבוה שהרי שיטת רש"י בב"ק לעיל {{ממ|דף י"ב}} בד"ה אבל דגם לריה"ג דלאחר שחיטה מודה דמשלחן גבוה זכו דגם הבעלים בהבשר קא זכו משלחן גבוה והתוס' דסברי שם בד"ה ומחיים דדוקא כהנים הוא דזכו בחזה ושוק משלחן גבוה אבל הבעלים בהבשר לא אמרינן דמשלחן גבוה זכו וכ"ז הוא לריה"ג אבל לרבנן בודאי דכי זכו בעלים בהבשר משלחן גבוה קא זכו וא"כ אמרינן גם על העור כן דכי זכו הבעלים בהעור לאחר שחיטה משלחן גבוה זכו כמו דזכו הכהנים בעורות קדשי קדשים דודאי אמרינן דמחיים לא הי' להם שום זכות בהעור ורק לאחר שחיטה זכו בהעור כמו כן בקק"ל זכו הבעלים בהעור לאחר שחיטה אבל מחיים לא הי' שלהם כלל ונהי דלא נוכל לומר ממש לשון זה דמשלחן גבוה זכו על העור דא"כ הכי נימא דאם יקדש אשה בהעור לא תהי' מקודשת כמו בכהן שקידש בחלקו בין בק"ק בין בקק"ל מ"מ אמרינן דאין לכהנים זכות בהעורות כלל ורק לאחר הקרבה הוה העור שלהם ואז הוא דזכו בהעור כדין שאר מת"כ ה"ה הבעלים בעורות של קק"ל ג"כ לרבנן אין להם שום זכות בהעור מחיים ורק לאחר שחיטה זכו בהבשר והעור וז"פ. וע"כ צ"ל כן דאל"כ רק דהעור הוא של הבעלים מחיים גם לרבנן הלא עיקר דרשא דריה"ג הוא מקרא דומעלה מעל דדרשינן ב"ד וכחש בעמיתו וניחוש שאם הפקיד בהמת קק"ל לחבירו וכפר בה ונשבע חייב קרן וכחש ואשם ולרבנן פטור בכה"ג מקרן וחומש ואשם הואיל דסברי קדשים קלים ממון גבוה הם ואם נימא דהעור הוא לבעלים מחיים א"כ הלא גם לרבנן איכא קרן וחומש ואשם על העור שהרי כפר בהעור שהוא בודאי ממון בעלים גם לרבנן אע"כ דלרבנן דפליגי על ריה"ג אמרינן דקק"ל ממון גבוה הוא ואע"ג דהעור הוא של הבעלים הנ"מ לאחר שחיטה והקרבה אבל מחיים לא הוי העור של הבעלים והעור הוא כמו הבשר דמחיים לא הוי של הבעלים כלל ורק לאחר שחיטה הוא דזכו בהן הבעלים ודוק. ויש להביא עוד קצת ראיה לזה מהא דב"ק {{ממ|דף י"ג ע"א}} א"ר אבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן פשיטא אימורין לגבוה סלקי ל"צ לגובה מבשרן כנגד אימורים כו' כל הסוגי' ור"א ע"כ כריה"ג קאמר לדיני' דס"ל דקק"ל ממון בעלים הוא ועיין בלח"מ {{ממ|בפ"ח מהל' נזקי ממון ה"א}} מ"ש בזה ואם נימא דלרבנן דפליגי על ריה"ג מ"מ בהעור בודאי דאית להבעלים זכי' בו אף מחיים א"כ הי' יכול ר"א לנקוט לדיניה אפילו לרבנן ולומר שלמים שהזיקו גובה מהעור ואינו גובה מהבשר והאימורים ויהי' הפי' ג"כ כמו דמסיק הש"ס אע"כ דלרבנן דסברי דקק"ל ממון גבוה גם העור בכלל ושהוא ג"כ ממון גבוה ורק לאחר שחיטה והקרבה קא זכי להו רחמנא לבעלים בהעור והבשר וכמש"ל. אם לא שנאמר דר"א סובר באמת להלכה כריה"ג ואם הי' נקיט גובה מהעור היינו יכולין לומר דסובר להלכה כרבנן ולא כריה"ג ומש"ה נקיט לה דגובה מבשרן ולאשמעינן הלכה כריה"ג וא"כ אין ראי' מכאן למה שכתבתי וי"ל בזה:

'''והנה''' ראיתי במפרשי הים על היה"ת שם שהאריכו בפלפול ליישב הקושיא הנ"ל ע"ש שהביאו שחכם אחד רצה לפטפט על פלפולם ולומר דגם העור משלחן גבוה קא זכי וכתבו עליו והוא דברי בורות ואין צריך ראיה לסתור זה והראיה שהביא דהרי חזינן בפסולי המוקדשין שמתו עורן אסור בהנאה וכתבו ע"ז דגם זה הבל ורעות רוח דשם אין הטעם משום שהעור קדוש דבאמת אין העור קדוש כלל רק כיון דגוף הבשר נאסר בהנאה אף העור אסור בהנאה כמו שער וכל מילי דשייך לגוף יעו"ש מ"ש לתרץ קושית היה"ת הנ"ל. ולע"ד הדבר ברור דלרבנן הוה הדין כן דמחיים העור הוא ג"כ קדשים ואין לבעלים שום זכי' בהעור מחיים ורק לאחר שחיטה אז זכו הבעלים בהעור וכמש"ל דאל"כ אכתי הי' שייך קרן וחומש ואשם בקק"ל גם לרבנן על העור. וי"ל עוד בזה במ"ש החכם הנ"ל הראי' מפסוהמ"ק שמתו דהא גם ריה"ג סובר כן דאסורין בהנאה וא"כ הלא לדידי' ממון בעלים הם מחיים ויש לפלפל הרבה בזה. וי"ל עוד בזבחים {{ממ|דף ק"ג ע"א}} בהא דקאמר הש"ס ואפילו לר"י דאמר אדם חולק הקדישו הנ"מ בשר אבל עור תפיס ופירש"י דמודה הוא שהעור נתפס לבדה"ב כשאר נכסים שלו עכ"ל ואם נימא דר"י סובר כרבנן ולא כריה"ג א"כ הלא כשהקדיש והוא מחיים עדיין אז לא הוי העור שלו לפמש"ל. ואולי סובר ר"י כריה"ג או י"ל דסובר כרבנן ורק הואיל דיהי' לו זכות בהעור תו חל ההקדש על העור שיהי' לבדה"ב. ועיין עוד שם {{ממ|ע"ב}} קק"ל לבעלים רצו מפשיטין אותן רצו אוכלין אותן ע"ג עורן כו' ע"ש הרי נראה דחלה קדושת הבשר על העור ג"כ דיכול להיות העור נאכל עם הבשר וא"כ אמרינן ג"כ דדינו כבשר גם לענין זה דאמרינן בי' דבעלים דזוכים בעור הוא ג"כ משלחן גבוה קא זכו וצ"ע כעת:

==קכא==

[קכא] '''אמרי נהי דסבר ר"ש מה לי מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים איפכא מיבעי' ליה כו'.''' ופירש"י בד"ה אמרי וז"ל דקס"ד משום טביחה לא מתחייב לי' ר"ש דאפילו הפרישו לשם נדר המוטל עליו אחריות נפיק מרשות מרייהו קמא ונעשה זה שומר להקדש כו' ע"ש וכתב המוהרש"ל וז"ל נ"ל לגרוס ואפילו ולפי"ז מיושב שפיר לישנא דקס"ד ופירש"י דהא לפי המסקנא מחייב ר"ש בטביחה כגון בגונב קדשים וא"כ מסיק רש"י ואפילו אם הפרישו כו' וחוזר על דעת המקשן דאפילו אם הקדישו הגנב באחריות כו' עכ"ל ולא זכיתי להבין דברי קדשו דהיאך מצינן זה דלהמסקנא מחייב ר"ש אם הקדישן הגנב באחריות ואח"כ טבח דיהי' חייב הגנב דו"ה ובמסקנא אמרינן דר"ש קאי על גונב קדשים {{עוגן|עז.}}שחייבין הבעלים באחריותן מחיוב הגנב דו"ה אבל אם הגנב הקדישן קדשים שחייב באחריותן ואח"כ טבחן פטור שפיר מדו"ה משום דבשעה שהקדישן הגנב אם הי' אחר יאוש נפיק ליה מרשות מרי' קמא ותו לא מחייב אטביחה כלל ואם הי' קודם יאוש לא חל ההקדש כלל ואין חילוק בין אם הקדישן הגנב קדשים שחייב באחריותן או קדשים שאינו חייב באחריותן ותדע דאל"כ אלא כדברי המוהרש"ל ז"ל למה הוצרך הש"ס לשנויי דר"ש אמילתא אחריתי קאי הו"ל לשנויי דלעולם מיירי שגנב חולין והגנב הקדישן ורק דיש חילוק דאם הקדישן קדשים שחייב באחריותן חייב אטביחה דו"ה ואם הקדישן קדשים שאינו חייב באחריותן וטבחן פטור משום דבהקדש כבר נפיק מרשות מרי' קמא ועל ההקדש לא מחייב דו"ה דלא אמרינן מ"ל מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים אע"כ דסברא זו דבהקדש כבר נפיק מרשות מרי' אפילו אם הקדישן קדשים שחייב באחריות הוא אמת גם אליבא דמסקנא וכן מבואר בהדיא בפירש"י בד"ה אמילתא אחריתי קאי דהיכא דאקדיש גנב בין לנדר בין לנדבה לא מחייב ליה ר"ש לאו אשעתא דהקדש משום דעדיין שמו עליו נדבתו של פלוני ולא אטביחה דהא מרשות מרי' קמא נפיק אלא אגונב הקדש כו' ע"ש והרי מבואר ברש"י ז"ל גם להמסקנא כן ודלא כהמוהרש"ל ז"ל וצ"ע כעת:

'''אולם''' באמת סברת המוהרש"ל ז"ל היא נכונה בעצם במ"ש דלפי מה דמסיק הש"ס דר"ש קאי על גונב קדשים מבית בעלים אם היו קדשים שחייב באחריותן דמחייב ליה ר"ש לגנב דו"ה על הטביחה משום דהואיל דהבעלים היו חייבין באחריותן א"כ אמרינן דגל"מ כמ"ד ומיחשב כאילו עדיין הוא של הבעלים וסובר המוהרש"ל דכמו דאמרינן דעדיין הוא של הבעלים משום דגל"מ כמ"ד ה"ה באם הקדישן הגנב קדשים שחייב באחריותן ג"כ הו"ל כאילו עדיין הוא של הגנב וכאילו לא יצא כלל מרשות הבעלים המקדישן דהיינו שלא יצא כלל מרשות הגנב ואם הגנב טבח אחר ההקדש מחויב דו"ה וסברתו היא נכונה מאד בסברא ובטעמא. אלא דכבר הוכחתי מסוגית הש"ס דלא אמרינן כן מדלא משני הש"ס כן דמיירי בגונב חולין והקדישן הגנב ואח"כ טבחן וגם מדברי רש"י בד"ה אמילתא אחריתי מבואר להיפוך וכמש"ל ובאמת קשה מדוע לא נימא דלר"ש דסובר גל"מ כמ"ד אם הקדישן הבעלים קדשים שחייב באחריותן ואח"כ טבחן הגנב דיתחייב הגנב דו"ה על הטביחה. והנראה בזה עפ"י מ"ש הקצות־החושן {{ממ|ב[[קצות החושן/חושן משפט/שפו#ז|סי' שפ"ו סק"ז]]}} הבאתיו לעיל בפירקין [אוקי"ט] דהא דלר"ש אמרינן גל"מ כמ"ד הוא דוקא כי ליתי' בעיני' אבל כ"ז דאיתא בעיני' כ"ע מודו דלא הוי כממונו וכן מוכח מדברי רש"י פסחים {{ממ|דף וי"ו}} ע"ש א"כ נוכל להבין החילוק הזה דבשלמא בגונב קדשים שהבעלים חייבין באחריותן דנהי דכ"ז שהוא בבית הבעלים והוא בעיני' לא הוי כממונו מ"מ כי גנבן הגנב ולקחן לרשותו תו הוה כליתי' בעיני' א"כ הוה כאילו גנבו אז מבית הבעלים דאז הוה כממונו של הבעלים דגל"מ כמ"ד והוה כאילו נעשה עתה גנב מחדש וכמש"ל שם בביאור הדברים וא"כ חייב הגנב בדו"ה אם טבחן אבל בגונב חולין והגנב הקדישן קדשים שחייב באחריותן א"כ אפילו למ"ד גול"מ כמ"ד מ"מ כשהוא עדיין בעיני' לא הוי כממונו עדיין וא"כ נפיק ליה אז מרשות הבעלים דהיינו מרשות הגנב כבר נפיק ליה בהקדישו ואף כי שחט ליה אח"כ מ"מ תו לא דמרי' קטבח דהא כבר נפיק ליה מרשות הגנב בשעה שהקדישו ובשחיטתו דקשחיט ליה נהי דאז מיקרי תו כשלו הואיל דהוה גול"מ דהא הגנב חייב באחריותו ונימא דהוה כאילו לא יצא כלל מרשות הגנב ז"א דהא אימת נתחייב ליתן בהמה אחרת בשעה שהתחיל לשחוט ולא הוי כל השחיטה באיסור דחיוב דו"ה דבשלמא בגונב קדשים שחייבין הבעלים באחריותן משעה שמשכן הגנב לרשותו כבר נתחייבו הבעלים ליתן בהמה אחרת מש"ה מחויב הגנב לשלם כפל ודו"ה כי שחט לה דהא הרי קיימא הבהמה בחצירו של הגנב אבל אם הגנב הקדישן קדשים שחייב באחריותן לא בא עליו החיוב ליתן בהמה אחרת רק כי התחיל כבר לשחוט ואינה ראויה עוד להקרבה ועד אותה שעה לא נתחייב עדיין ליתן אחרת ולא מיקרי עדיין של הגנב דהא כ"ז דאיתי' בעיני' לא הוי כממונו ומיקרי כבר יצא מרשות הגנב לרשות הקדש ומש"ה פטור מדו"ה גם אליבא דר"ש דסובר גול"מ כמ"ד ובזה מיושב הכל שפיר. אולם לעיל שם הבאתי שהקצה"ח בעצמו הקשה דמכ"ד מבואר ההיפוך וכתבתי שם לבאר דלמ"ד גול"מ כמ"ד אפילו כי איתי' עדיין בעיני' ג"כ מיקרי שלו וא"כ קשה קושי' הנ"ל:

'''ואחר''' העיון נלע"ד דגם לפמ"ש א"ש ג"כ דהנה עיקר הסברא שכתבתי הוא דמש"ה כי איתי' בעיניה ג"כ הוה כשלו הוא משום דהואיל דהבהמה הי' של המקדיש מעיקרא וקודם שהקדישו הי' שלו מש"ה סובר ר"ש דאם הקדישה קדשים שחייב באחריותן דהואיל דגול"מ כמ"ד א"כ עדיין אגיד גבי' שהרי מעיקרא הי' הבהמה לגמרי שלו משא"כ בקיבל אחריות על בהמת חבירו דבודאי לא מיקרי כממונו רק כי נאבדה וליתא בעיני' אבל כ"ז דעדיין הוא בעיניה לא מיקרי ממונו והארכתי לעיל בביאור הדברים וא"כ י"ל באם הגנב הקדישה דמכח מה חל ההקדש אף שהקדישה לאחר יאוש הא יאוש כדי ל"ק ורק הא דחל ההקדש הוא משום דאיכא יאוש ושינוי השם וכמ"ש הרשב"א בחידושי ב"ק פרק מרובה {{ממ|על דף ס"ז ע"א}} בהא דאמרינן הקדישן הקדש מעיקרא חולין והשתא הקדש שהקשה דהיאך חל ההקדש כיון שהקדיש דבר שאינו שלו וכתב משום דאיכא שינוי השם קנאו הגזלן דהקדישו וקנייתו באין כאחת ע"ש והוא כסברת ה"ה {{ממ|ב[[מגיד משנה/אישות/ה#|פ"ה מהל' אישות]]}} וכבר ביארו בזה המפרשים היש"ש {{ממ|ב[[ים של שלמה/בבא קמא/ז/ז|פרק מרובה סי' זיי"ן]]}} והקצות־החושן {{ממ|ב[[קצות החושן/חושן משפט/שנג#א|סי' שנ"ג סק"א]]}} וא"כ י"ל דבכה"ג אם הגנב הקדיש קדשים שחייב באחריותן בודאי דאמרינן דכ"ז שהוא בעיני' לא הוי כשלו אפילו למ"ד דהגל"מ כמ"ד משום דלא הי' מעיקרא שלו כלל ורק בשעה שהקדישו אז הוא דנעשה שלו והקדישו וקנייתו באין כאחד א"כ עיקר הדבר דאמרינן דנעשה שלו הוא מכח ההקדש א"כ הרי הוא של ההקדש כ"ז דאיתא בעיני' ולא מיקרי שלו אלא כי ליתי' בעיני' אח"כ אז מיקרי של למ"ד דהגל"מ כמ"ד וא"כ א"ש הא דאמרינן דבגונב קדשים שחייבין הבעלים באחריותן חייב דו"ה לר"ש משום דהקדשים היו עדיין ברשות הבעלים אבל בגונב חולין והבעלים הקדישן ואח"כ טבחן שפיר פטור מדו"ה משום דכשהקדישן הגנב כבר נפיק להו מרשות הבעלים דהיינו מרשות הגנב וכמש"ל ודוק היטב בזה:

==קכב==

[קכב] {{ממ|א}} '''מכדי שמעינן ליה לר"ש דאמר שחיטה שא"ר לא שמי' שחיטה כו'.''' ובתוד"ה שחיטה שא"ר היא וא"ת ואמאי חשיב לה שחיטה שא"ר הא יכול לפדות בשעת פירכוס כו' עד אבל מ"מ קשה לר"ל אליבא דרבנן דקדשי מזבח לא הוי בכלל העמדה והערכה כדאמר התם דלא לישתמיט בשום מקום לשום תנא שיהיו נפדין כו' וי"ל דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות על ידו אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום כדתניא בסוף תמורה שם כו' עכ"ל. והנה במה שהוקשו התוס' דלר"ל אליבא דרבנן דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה היל"ל דאם שחט קדשים בחוץ יפדו משום דבתחילת השחיטה הוה לה מום וכדאיתא בחולין {{ממ|דף למ"ד ע"א}} כתבו וז"ל ודוחק לומר דהוא מדרבנן אינן נפדין משום שעשה המום בידים כשאר מטיל מום שאין נשחט וניתר ע"י אותו המום. ולכאורה י"ל דהא חזינן דאסרו רבנן אם הטיל מום בידים ושחט על אותו מום אע"ג דהוא רק מטעם קנסא וכדאיתא במס' בכורות {{ממ|ל"ד}} דהוא רק משום דקנסו רבנן אלמא אע"ג דאיכא הפסד קדשים אפ"ה אסרו רבנן ואמאי כתבו התוס' דדוחק לומר דרבנן אסרו שלא לפדות משום דעשה המום בידים. ונראה דהכוונה הוא דבשלמא גבי בכור דהוא ממון כהן עבדו רבנן מעלה לאסור ושיהי' הדין יקבר אבל בקדשים בחוץ שהוא ממון גבוה לא הו"ל לרבנן לגזור ושיהיה הדין שיקברו ועיין בכורות {{ממ|ל"א}} ר"פ כל פסוהמ"ק הנאתן להקדש ונמכרין באטליז אלמא דחשו רבנן להפסד הקדש ועיין בתוס' שם ד"ה חוץ מן הבכור מ"ש בזה וא"כ מש"ה לא הי"ל לרבנן לגזור שלא יפדו לאחר שחיטה ועיין בתמורה {{ממ|דף ל"ג ע"א}} מיתיבי מתו תמימין יקברו ובע"מ יפדו בד"א כו' וכתב רש"י בד"ה מתו תמימים יקברו אפילו הנך דליתנהו בכלל העמדה והערכה היכא דמתו תמימים עבוד רבנן מעלה דיקברו הואיל והוי חזי להקרבה עכ"ל וא"כ לשיטת רש"י דבתמימים שמתו דלר"ל דהוה הדין דיקברו אע"ג דמה"ת ראויין לפדות הרי דלא חשו בזה להפסד קדשים וה"ה דגזרו ג"כ על מום הנעשה בידים ול"ק קושית התוס' הנ"ל לשיטת רש"י מיהו התוס' שם בד"ה תמימים כתבו השתא ס"ד משום דקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ותמימים יקברו דאין בהם מום ואין {{עוגן|עז:}}רשאין לפדות בלא מום עכ"ל והרי כתבו התוס' דמה"ת אינן נפדין לפי שלא הי' בהם מום והמיתה עצמה לא חשיב מום לפדות עלי' משום דלא הי' מחיים וכמ"ש התוס' כאן בב"ק וא"כ לשיטתם שפיר נוכל לומר דמ"ש דדוחק לומר דהוא מדרבנן כו' הוא משום האי טעמא אולם בשמ"ק כאן בד"ה שחיטה הביא דברי התוס' דכאן ואין לומר דמדרבנן הוא דאין נפדין כו' דמסתבר דמדאורייתא הוא דאין להם תקנה דלא משתמיט בשום מקום דליהוי איסורייהו דרבנן כו' עכ"ל ונוכל לומר הטעם דלא מפרש כמו שפירשתי משום דהא התוס' לא נחתו עדיין לסברא זו שכתבו בתירוצם וי"ל בזה:

{{ממ|ב}} '''אלא''' שבגוף תירוץ התוס' דכאן שכתבו על קושייתם דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות על ידו אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום כדתניא בסוף תמורה {{ממ|ל"ג ע"א}} בהדיא מתו תמימים יקברו כו' ואע"ג דלא בעי העמדה והערכה אפ"ה תמימים יקברו והיינו דהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו שם במס' תמורה {{ממ|ל"ג}} בד"ה ותמימים דהוא מה"ת והנה ז"נ לתרץ על אם מתו אבל לכאורה לא הועילו בתירוצם על קדשים שנשחטו בחוץ דאכתי תיקשי קושייתם דהא הו"ל מום מחיים דבתחילת השחיטה הו"ל מום וכדאיתא במס' חולין {{ממ|דף למ"ד}} והתוס' בעצמם הביאו כאן הא דחולין שם וא"כ הול"ל לר"ל אליבא דרבנן דקדשים שנשחטו בחוץ יש להם פדיון משום דבתחילת השחיטה הו"ל מום מחיים ולכאורה צע"ג להבין דברי התוס' בזה ולפמ"ש דלשיטת רש"י דהוא מדרבנן א"ש הכל. ואין להקשות לשיטת רש"י הנ"ל מהא דחולין {{ממ|דף למ"ד}} דקאמר הש"ס א"ל אביי נהי דאדחי לי' מפסח מדמי פסח מי אדחי ופירש"י ראוי הוא למכור קודם גמר שחיטה ולצאת לחולין שאין לך מום קבוע גדול מזה ודמיו לפסח כו' ע"ש והרי מבואר דחשבינן למקצת השחיטה למום גמור וא"כ הול"ל כן. אולם באמת זה ל"ק כלל דהא באמת מה"ת חשיב ליה שפיר מום קבוע והתם בחולין דע"י מה דאמרינן דהוה זה מום אידחי ליה מפסח וראוי הוא לפדות ויהי' הקרבן כשר לשם שלמים ויהי' עובר על הלאו דלא תשחט על חמץ בזה שפיר מחויב מה"ת על הלאו דלא תשחט על חמץ ול עבדו רבנן מעלה שלא לפדות ע"י מום זה אבל באם שחט קדשים בחוץ שפיר גזרו רבנן דלא לפדות על מום זה שעשה בידים וי"ל עוד בזה:

{{ממ|ג}} '''והנה''' זה איזה שנים עמדתי ע"ד התוס' דכאן אשר מבואר מדבריהם דס"ל דמקצת השחיטה לא חשיב מום דאל"כ היל"ל דבשוחט קדשים בחוץ יהי' יכול לפדות אח"כ לר"ל אליבא דרבנן דהא מום זה נעשה מחיים ומלבד מה שי"ל מדברי הש"ס דחולין הנ"ל דנראה להיפוך כמש"ל אלא שהקשיתי שם [בענין האווזות ששהו ג"י בלא מליחה] דבחולין {{ממ|דף כ"ח}} בתוד"ה אתא כתבו שם בסה"ד לענין קדשים וז"ל דאי אפשר להפריד העור ולבדוק דאין מום גדול מזה וכ"כ ג"כ בחידושי הר"ן על חולין {{ממ|דף י"א}} דילמא במקום נקב קא שחיט וא"ת ודילמא דקרע ליה לעור ובדק וי"ל דלא חייש להך דחוי' רחוקה משום שחיטה דקדשים דא"א דהי"ל בעל מום ע"ש והרי מבואר דאפילו קריעת העור בלבד הוה מומא מכ"ש דמקצת השחיטה בסימנים פשיטא דהי"ל מומא ודברי התוס' נראין כסותרין לכאורה ושם העירותי עוד בענין זה כי לא מובא להלכה דין זה דקריעת העור ליהוי מומא וי"ל בזה. והנה כעת עיינתי עוד בדברי התוס' דחולין {{ממ|דף כ"ח}} הנ"ל דלכאורה י"ל בהא דקאמר הש"ס בחולין {{ממ|דף מ"ם ע"ב}} הב"ע כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו וגמרו דכולהו בהדי הדדי קאתיין כו' ולכאורה לשיטת התוס' הנ"ל קשה דהא כשהי' חצי קנה פגום הי"ל בודאי בע"מ ואינו ראוי לבוא בפנים ולא מחייב אשחוטי חוץ כדאיתא במס' זבחים {{ממ|דף קי"ב}} בר"פ פרת חטאת במתני' שם בעלי מומין בין בע"מ קבועין בין בע"מ עוברין שהקריבן בחוץ פטור ועיין ברמב"ם {{ממ|פי"ח מהל' מעה"ק ה"ו}} ועיין במלמ"ל {{ממ|בפי"ט שם ה"א}} מ"ש שם אולם באמת ל"ק דהא מיירי בחטאת העוף דלא פסיל מום בעוף אלא דוקא מחוסר אבר ועיין בזבחים {{ממ|דף ל"ה ע"ב}} בתוד"ה אלא מ"ש בזה:

'''ולפי"ז''' נוכל ליישב קושית התוס' במס' חולין {{ממ|[[תוספות/חולין/כט/ב#כגון|דף כ"ט ע"ב]]}} בד"ה כגון ששחט באה"ד וז"ל וא"ת ובסוף פירקין {{ממ|דף מ"א}} גבי הא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב שלשה חטאות ומוקי לה בחטאת העוף שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש דאתו כולהו בהדדי ולהכי נקיט חטאת ולא נקיט זבח שבשאר זבח מכי שחט סימן אחד לע"ז אסרה ותו לא מחייב משום שחוטי חוץ והשתא אכתי כיון דבבהמה נמי מחייב בסימן אחד משום שחוטי חוץ לישמעינן זבח ובחצי קנה פגום ואע"ג דסי' אחד לא מחייב משום שבת שלא תיקן כלום מה בכך מ"מ כשיגמור סימן שני מיהו לחייב משום שבת וע"ש מה שתירצו בזה. אבל לפי האמור יתיישב שפיר קושית התוס' הנ"ל דהא ע"כ מוכרח הש"ס לנקוט דוקא חטאת ולא זבח משום דע"כ מיירי דוקא בחטאת העוף דלא פסל ביה מומא אם אינו מחוסר אבר ואי הוי נקיט זבח דהי' מיירי בבהמה והי' מיירי בחצי קנה פגום א"כ לא הי' חייב על שחוטי חוץ דהא הוה אינו ראוי להתקבל בפנים משום דחצי קנה פגום הוה מום דהשתא קריעת העור הוה מום מכ"ש בחצי קנה פגום וע"כ צ"ל דהתוס' דמס' חולין {{ממ|כ"ט}} הנ"ל שהוקשו כן ס"ל דאפילו חצי קנה פגום לא הוה מום וכסברת התוס' בב"ק בסוגיין וא"כ קשה מהא דחולין {{ממ|דף למ"ד ע"א}} כמש"ל:

{{ממ|ד}} '''אח"כ''' ראיתי בגליון הש"ס מהגאון חותני בעל פ"ש שציין ע"ד התוס' דכאן הנ"ל וז"ל עיין חולין {{ממ|כ"ט ע"א}} תוס' ד"ה כי אתא וכו"פ {{ממ|סי' כ"ב סק"ג}} עכ"ל. והנה מ"ש לעיין בחולין {{ממ|כ"ט}} תוס' ד"ה כי אתא ט"ס יש בזה וכוונתו על דברי התוס' חולין {{ממ|כ"ח ע"א}} ד"ה אתא וכבר זכיתי בו הרבה קודם שראיתי הגליון הנ"ל כמש"ל אולם מ"ש הכו"פ {{ממ|סי' כ"ב סק"ג}} אינו מובן כלל הכוונה בזה ועיינתי עוד בזה וראיתי כי לפמש"ל דבר גדול רימז בכאן וט"ס יש וצ"ל כו"פ {{ממ|סי' כ"א סק"ג}} במ"ש הכו"פ להביא ראי' לשיטת המוהרש"ל שהובא בש"כ סק"ב דאם רוב הקנה נשחט ועור החיצון של הוושט כולו נשחט והוא שחט אף קצת מעור הפנים של הוושט מ"מ לא הוי רובא וכ' הכו"פ להביא ראי' לזה מסוגית הש"ס בחולין {{ממ|מ"ם}} דמשני בחצי קנה פגום והש"ס טרח למצוא דרך אף בבהמה והא משכחת כגון שחצי קנה ורוב עור מן עור החיצון של וושט פגום וכשר דבעינן עד שינקבו שניהם והוא תפס בקנה ובוושט כאחד וחתך חתך כל דהו עד שע"י החתך ההוא נשלם רוב מקנה ורוב מוושט והרי מעשה דע"ז וש"ח באין כאחד כי בפגימת הקנה וקרום עליון דוושט לא נעשה טריפה כלל ולא נעבד בהו מעשה וע"כ צ"ל כדעת מוהרש"ל דכה"ג לא הוי רובא עד דשחט כולו ואין באין כאחד עכ"ד הכו"פ ומעתה לפי האמור לעיל אין ראי' כלל דהא בבהמה לא מצי מיירי בכה"ג דהא הוי מום ולא מיחייב אשחוטי חוץ וכמ"ש ליישב קושית התוס' בחולין {{ממ|כ"ט ע"ב}} ד"ה כגון ודוק היטב:

==קכג==

[קכג] {{ממ|א}} '''בתוד"ה שחיטה''' באה"ד וז"ל '''ומיהו לדברי המפרש דלא חשיב המפרכסת כחי' אלא כגון ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה דלאו שחיטה היא כו' אבל היכא דשחטה כתיקונה לא חשיב מפרכסת כחי' מתיישב כאן דשחיטת חוץ לאו בת פדי' היא כו'.''' ע"ש. ולא זכיתי להבין התירוץ של התוס' בזה אפילו לדברי המפרש שהרי נהי דבגמר להשחיטה ועודה מפרכסת לא חשיב כחי' מ"מ בתחילת השחיטה בודאי דחשיב כחי' ויכול לפדותה וכדאיתא שם במס' חולין {{ממ|דף למ"ד}} דקאמר הש"ס נהי דאידחי ליה מפסח מדמי פסח מי אידחי וכ"ת בעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין הוא מפרכסת הרי היא כחי' לכל דברי' ועיין ברש"י ותוס' שם ולכאורה אינו מובן מה דמייתי הש"ס שם הראיה מהא דשחט בה שנים דהא התם איירי הש"ס דבתחילת השחיטה תיכף אידחי מפסח ולא אידחי מדמי פסח ולא הוצרך כלל להא דמפרכסת כחי' ורק כוונת הש"ס הוא הואיל דחזינן דאפילו מפרכסת שהיא כחי' מכ"ש בתחילת השחיטה דודאי בת פדי' היא דעדיף ממפרכסת ואפילו אם היינו אומרים דמפרכסת לא חשיבא כחי' אפ"ה בתחילת השחיטה בת פדי' היא וא"כ תיקשי דהא בתחילת השחיטה בת פדי' ואפילו למ"ד דלא אמרינן מפרכסת כחי' וא"כ אכתי תיקשי דאמאי חשיב ליה שחיטה שא"ר. ולכאורה דבריהם הקדושים צריכים ביאור אולם לאחר העיון נראה בכוונת דבריהם דעיקר קושייתם הי' רק על אם נימא דגם בגמר שחיטה חשיב כחי' ובר העמדה והערכה היא אבל על תחילת השחיטה לא קשי' להו כלל והוא דנהי דהש"ס שם בחולין קאמר כן על תחילת השחיטה והיינו הואיל דכי שחיט פורתא דאידחי לה {{עוגן|עח.}}מפסח אבל מדמי פסח מי אידחי וא"כ לא נעקר ממילא שם פסח מינה שיחול עליו שם שלמים וכ"כ התוס' במס' חולין {{ממ|[[תוספות/חולין/פד/א#בעינן|דף פ"ד ע"א]]}} ד"ה בעינן בסה"ד וכן הא דקאמר התם {{ממ|בפ"ב}} מדמי פסח מי אידחי וחשובה מפרכסת כחי' כשלא גמר השחיטה איירי דבשחיטה פורתא לא משתרי באכילה כו' ע"ש וכ"כ ג"כ בחידושי הרשב"א שם במס' חולין {{ממ|דף פ"ד}} בד"ה וליפרקינהו שהביא דברי הר"ח ז"ל וכ' וההוא דאיתמר בפ' השוחט בהמה טהורה דהוא שוחט את הפסח ה"ק ודקאמרת כיון דשחט בה פורתא כו' דכל שמפרכסת ולא נגמרה בשחיטה הרי היא כחי' לכל דבריה ומק"ו פריך כו' ע"ש. אבל הכא לא הוקשו התוס' לקושייתם על תחילת השחיטה שיכול לפדותה משום דנהי שיכול לפדות בתחילת השחיטה ומיקרי שחיטה ראויה הואיל דאי בעי פריק לה משום דהניחא אם הי' פריק לה באמת אבל הלא לא פריק לה בתחילת השחיטה ובסוף השחיטה לאו בת פדי' היא וא"כ שפיר פריך הש"ס לר"ש דסובר שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה אמאי חייב דו"ה הלא בחיובא דדו"ה בעינן וטבחו כולו שכל השחיטה תהי' שחיטה ראוי' וא"כ נהי דמחשבת ליה לתחילת השחיטה שחיטה ראוי' הואיל דאז אכתי בת פדי' היא אבל בסוף השחיטה לאו בת פדי' היא אז וא"כ הוה שחיטה שא"ר ומש"ה הוקשו התוס' לקושייתם רק אם נימא דמפרכסת כחי' א"כ גם בגמר השחיטה אכתי בת פדי' היא וקשה דהוה שחיטה ראוי' וע"ז כתבו דלדברי המפרש דלא אמרינן מפרכסת כחי' רק בישראל בטמאה כו' אבל לא ישראל בטהורה א"כ א"ש דהא בסוף השחיטה הוה שחיטה שא"ר ובחיובא דדו"ה בעינן וטבחו כולו באיסורא ושפיר פריך הש"ס דשחיטה שא"ר היא. וכן במ"ש התוס' דשוחט קדשים בחוץ יהני להו פדיון אין ה"נ דדוקא אם נימא דמפרכסת כחי' מהני פדיון גם בגמר השחיטה ולדברי המפרש לא מהני בגמר השחיטה פדיון ובתחילת השחיטה אה"נ דאי הי' פריק לה הי' מהני הפדיון והתוס' הוקשו לקושייתם רק אליבא דר"ל אליבא דרבנן דקדשי מזבח לא הי' בכלל העמדה והערכה הי"ל לומר דיהיו נפדין גם לאחר מיתה וי"ל בזה:

{{ממ|ב}} '''ובעיקר''' קושית התוס' הנ"ל נלע"ד לתרץ עפי"ד הצל"ח פסחים {{ממ|[[צל"ח/פסחים/עג/א|על דף ע"ג ע"א]]}} העלה שם דבר חדש דגם בשחיטה אמרינן כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ ומטמא גם טומאת נבילה משום דהוה כמתה מאליה ועיין בנוב"י מהדו"ת {{ממ|[[נודע ביהודה/תניינא/יורה דעה/ט|חיו"ד סי' ט]]}} שביאר דבריו ומתרץ קושית בניו הרבנים ז"ל על סברא זו משחוטי חוץ ומחולין בעזרה ומשוחט לעכו"ם. ותורף דבריו ז"ל דהנה שחיטה שא"ר עם כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ הם שני ענינים חלוקים דהרי טריפה הוה שחיטה שא"ר וליכא שום איסור לשחוט ושחיטתה מטהרתה מידי נבילה ועיין חולין {{ממ|דף פה ע"ב}} וא"כ הא דשחיטה שא"ר מטהרת מידי נבילה היינו דוקא היכא דליכא שום איסור בשחיטה ויליף לה מטריפה משא"כ היכא דהתורה אסרה שחיטה זו כגון שחיטת קדשים בחוץ או שחיטת חולין בעזרה דאיכא לאו בשחיטה עצמה בזה לאו משום שחיטה שא"ר אתינן עלה אלא גם משום כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ בשלמא לרבנן שפיר אמרינן בזבחים {{ממ|דף סט ע"א}} אם הועילה שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה מידי נבילה וטעמא דמלתא כיון דהתורה קראתו שחיטה גלי לן קרא בזה דאי עביד מהני וא"כ לכל מילי מחשב שחיטה גם לטהרה מידי נבילה אבל לר"ש דסובר שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה וא"כ הרי חזינן דלדידיה בשחוטי חוץ לא מיחשב שחיטה לכל מילי ולא הועיל מה שקראתו התורה שחיטה גבי שחוטי חוץ וא"כ תו גם אינו מטהר מידי נבילה משום כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ עייש"ה בביאור הדבר בארוכה. ולפי"ז נוכל ליישב קושית התוס' הנ"ל שהוקשו דיוכל לפדות ויהיה שחיטה ראויה. דלכאורה קושית התוס' צריכה ביאור הלא בשעת השחיטה הוי שחיטה שא"ר ואיך יוכל אח"כ להיות שחיטה ראויה ע"י פדיון למפרע. אולם באמת ניחא דבאמת גוף השחיטה הוי כדין ורק כיון דשחט הקדשים בחוץ ואסור באכילה משום קדשים ומשום שחוטי חוץ וע"ז הקשו התוס' דאם אח"כ יפדה אותן שוב יהיה מותר באכילה וא"כ שוב הוי ממילא למפרע שחיטה ראויה. וכ"ז הוא אם נימא דהשחיטה בעצמה מקרי שחיטה ומטהרה מידי נבילה. אמנם לדברי הנוב"י הנ"ל ס"ל לר"ש דשחוטי חוץ אינה מטהרת מידי נבילה וכמש"ל וא"כ השחיטה בעצמה פסולה מיד בתחלת השחיטה והטעם כיון דס"ל שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה וא"כ שוב לא נוכל לומר דהתורה קראתו שחיטה גבי שחוטי חוץ לכל מילי דהא חזינן לר"ש דשחוטי חוץ לא מקרי שחיטה א"כ שוב אינה מטהרת מידי נבילה וכמ"ש הנוב"י הנ"ל וא"כ השחיטה נעשית באיסור ונעשה מיד נבילה דלאו שם שחיטה עלה ושוב לא מהני אח"כ הפדיה שיהיה מקרי למפרע שחיטה ראויה לענין שלא יהיה נבילה אף כי פדה אח"כ ולא יועיל שוב הפדיה רק להתירה בהנאה אבל לא יהיה מועיל להתירה באכילה הואיל דלאו שם שחיטה עלה כלל משום כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ והוי כמתה מאליה ודוק:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>