עריכת הדף "אמרי הצבי/בבא קמא/ע/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ע' ע"א'''}}

==נד==

[נד] {{ממ|א}} '''אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי אר"א לאמימר מ"ט א"ל משום דאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' כל הסוגיא ופירש"י בד"ה משום דר"י דהואיל ואינו ברשות הבעלים אינו יכול להקנותו לשליח הילכך אם אבד יכול לחזור ולתבוע מיד הנאמן.''' עכ"ל:

'''והנה''' הב"י בח"מ {{ממ|סי' קכ"ג}} תמה ע"ד רש"י ז"ל בזה דהא אפי' אין בידו הרשאה אלא שעשאו שליח לקבל ממנו חובו ונתנו לידו ואבד פטור הנאמן שהרי על פיו נתן וכמו שנתבאר {{ממ|בסי' שלפ"ז}} עכ"ל ועיין לקמן {{ממ|בדף ק"ד}} גבי שליח שעשאו בעדים דאם נתנו לשליח ונאבד מן השליח דפטור הלוה דפסקינן כרב חסדא וכר"י ור"א והחילוק שיש בין הרשאה לשליח בעדים הוא דבשליח בעדים נהי דאם נתנו לשליח ונאבד מן השליח דפטור הלוה מיהו יש רשות ביד הלוה שלא ליתנו לשליח ואומר לו לאו בע"ד דידי את ואינו יכול לכופו שיתן לו המעות ובהרשאה יכול לכופו שיתן לו המעות ועיין בראשונים שם בביאור הדבר וא"כ הכא בהרשאה שהיו עליה עדים ונהי דלא הוה כדין אם כתבו על מטלטלי מ"מ לא גרע משליח בעדים ואם נתן הגזלן המטלטלין עפ"י הרשאה זו לפטור אם נאבד מן השליח דהא היה הרשאה בעדים ולא גרע משליח בעדים עכ"פ:

'''והנה''' הב"י בבדה"ב כתב לתרץ הקושיא וז"ל י"ל דהתם ממנהגא דתגרי והכא מדינא והכי משמע מדברי הרי"ף ז"ל שהבאתי בראש {{ממ|סי' קכ"א}} עכ"ל ולא זכיתי להבין דהא בשליח בעדים דאם נתן להשליח דפטור הלוה אפילו אם נאבד מן השליח זה לא הוי כלל ממנהגא דתגרי וזה הוא פלוגתא דרבה ורב חסדא ופסקינן כר"ח משום דגם ר"י ור"א קיימו כוותיה. והא דכתב הרי"ף דמשום דהכי נהגי תגרי לא קאי כלל אשליח בעדים או שכתב לו כתב בעדים רק על כתב ידו בלבד ועיין בטור לעיל סי' קכ"א וז"ל כתב הרי"ף היכא דשדר ליה כתבא לחבריה וא"ל ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו ניהלי' לא מחייב באחריותו והכי נהיגי תגרי ומשמע מדבריו אפילו לא ייחד לו שום אדם והב"י שם וז"ל ואעפ"י שכתב רבינו בתחילת סי' זה אפילו לא א"ל פה אל פה אלא ששלח לו בכתב שלח לי ע"י פלוני או ע"י מי שתרצה ושלחם לו על ידו ונאבדו פטור הוצרך לכתוב דברים אלו שכתב הרי"ף מפני שיש חידוש בדברי הרי"ף אפילו לא כתב ליה שדרינהו ניהלי' ולא פירש לו ע"י מי וגם לא כתב לו ע"י מי שתרצה וז"ש ומשמע מדבריו אפילו לא ייחד לו שום אדם כו' ובבדה"ב שם הביא דברי הרא"ש שכתב לפי נוסחת הרי"ף שלפנינו דכתב שדרינהו לי ביד פלניא וכתב הרא"ש לא ידענא מה הוצרך לתלות דבר זה במנהג אם יש עדים שהוא כתב ידו אפילו רבה דאמר שליח בעדים לא הוי שליח כה"ג מודה ונראה שכך היתה דעת הרמב"ם שלא תלה הדבר במנהג עכ"ל. אבל בהרשאה הכתובה בעדים חתומים עלי' ונעשה בקנין נהי דהיה שלא כדין הואיל דהי' על מטלטלי דגזלי' אבל בודאי דהוה ממש שליח בעדים ופשיטא דהי"ל לומר דאם נתנם הגזלן להשליח ונאבדו מן השליח דפטור הגזלן ומכ"ש לפי שיטת הרא"ש והטור בהא דשליח שעשאו בעדים דאם א"ל לשליח שיאמר להלוה שישלח לו המעות על ידו דבכה"ג גם רבה מודה דנפטר הלוה מאחריותו ולא פליגי רבה ורב חסדא אלא היכא דא"ל לשלוח בפני עדים לך והבא לי מעות שביד פלוני ולא א"ל שישלח לי עיי"ש ברא"ש בפרק הגוזל קמא ובטוח"מ {{ממ|סי' קכ"א}} א"כ בהרשאה בודאי דהוה שליח בעדים עכ"פ וא"כ איני יודע לפרש דברי הבדה"ב הנ"ל ממ"ש לתרץ דברי רש"י ז"ל. ועיין לקמן על {{ממ|דף ק"ד ע"א}} [אוק"ח אק"א] מ"ש בזה:

{{ממ|ב}} '''והנה''' הב"ח שם {{ממ|בסי' קכ"ג אות א'}} כתב על קושית הב"י הנ"ל לחלק דבחוב ודאי יכול לעשות שליח וגם להקנותו לשליח ע"י הרשאה ופטור הנאמן אם על פיו נתן אבל במטלטלין דגזילה אעפ"י שיכול לעשות שליח בלא קני' מ"מ זה שהקנה לו עפ"י הרשאה גרע טפי דכיון שאין יכול להקדישן אין יכול להקנותן לשליח דכיון שהנאמן לא נתנן לשליח אלא עפ"י קנינו של זה שהקנה לשליח בהרשאה זו והיא אינה קני' א"כ כל מה שנתן הנאמן לשליח אינו אלא כאילו הנאמן עשאו שליח והוא שלוחו של נאמן הלכך אם אבד חייב הנאמן לשלם זאת היא שיטת רש"י עכ"ל הב"ח. ועיין בספר פ"י כאן שכתב ג"כ כזה ותיתי לי כי קיימתי מסברא דנפשאי והוספתי בביאור דבשליח הרי אמר לשליח שיאמר שישלח לו המעות א"כ הוה כאילו בא לידו ממש משא"כ בהרשאה הרי אינו אומר לו שישלחם לו רק שיתנם לו להמורשה וא"כ הו"ל כאילו אמר לו תן לו לפלוני דלא נפטר הלוה בזה. אלא דבאמת אין הדין כן רק באם א"ל תן לפלוני נפטר הלוה כשנתן לו ודוקא בהניחם ע"ג קרקע צריך שיאמר לו והפטר אבל באומר תנם לפלוני לא בעינן שיאמר לו והפטר וכן מפורש בגמרא {{ממ|ב"מ ע"א ובמס' קידושין דף ז'}} גבי תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת ומכ"ש בפריעת חוב בכה"ג דבודאי נפטר הלוה וכן מפורש בטוש"ע {{ממ|חו"מ סי' קכ"א סי' י"א}} יעוש"ה וא"כ דברי הב"ח ז"ל אינם מובנים לי דנהי דהרשאה לא מהני על מטלטלי דגזילה אבל מ"מ סוף סוף הרי א"ל שיתנם להמורשה {{עוגן|לד.}}הכי לא יהני בגזילה אם יאמר הנגזל להגזלן תנה הגזילה לפלוני בודאי דיצא ידי השבה ונפטר בזה וא"כ למה לא יפטור אם כתב לו כן בהרשאה והי' בעדים ובקנין. וגם י"ל דהא לפי מה דמסיק הש"ס דהואיל דכתב ליה כל דמתענית מן דינא עלי הדר שליחא שווי' ודוחק לומר דנהרדעי לא ס"ל כן וא"כ הואיל דהו"ל שלוחו א"כ לא שייכא תירוץ של הב"ח בזה:

'''ולולא''' דמסתפינא הייתי אומר בכוונת דברי רש"י ז"ל בזה דלכאורה י"ל דהאיך שייכא לקרות להגזלן נאמן ורש"י כתב הילכך אם אבד יכול לחזור ולתבוע מיד הנאמן והלא גזלן הוא ומעולם לא הי' נאמן דבשלמא בלישנא בתרא דנהרדעי דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרי' דהיינו פקדון שפיר פירש"י אם תבעי' מפקיד לנאמן בב"ד וכפר בו שם נוכל לקרותו נאמן הואיל דבשעת הפקדון היה נאמן רק שאח"כ כפר בו אבל על גזלן בודאי דלא נוכל כלל לקרותו נאמן ולכן נלע"ד דכוונת רש"י ז"ל הוא דהנה בהרשאה על פקדון דלא כפרי' הוא מטעם קנין וא"כ הרי זכה בו המורשה ואמימר קאמר באמת אי תפס לא מפקינן מיניה משום דהקנה לו החוב וכן פירש"י בלשון ב' ועיין בב"מ {{ממ|דף ל"ה ע"א}} ואמר אמימר אנא מנהרדעי כו' וזה הוא כוונת רש"י ז"ל דאם נאבד מן השליח אם הי' ההרשאה על מטלטלי דפקדון א"כ היה מהני הקנין שהקנה להמורשה וזכה בו המורשה וא"כ לא היה המורשה צריך לשלם ורק הואיל דהי' מטלטלי דגזילה ולא היה יכול להקנות להמורשה וא"כ אם נאבד צריך המורשה לשלם להמרשה אם נאבד מידו וקרא רש"י ז"ל נאמן להמורשה שהרי עשאו עכשיו נאמן שהאמינו הנגזל על החפץ שיוציא מן הגזלן אבל הגזלן בודאי פטור מלשלם עוד הפעם שהרי נתנו להמורשה שהנגזל המרשה צוהו בכתב עם עדים שיתנו להמורשה ובשליח בעדים פטור הלוה אם נתנו לשליח וכמש"ל ולע"ד ז"נ בפירש"י ז"ל:

{{ממ|ג}} '''והנה''' ראיתי בקצות־החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/קכג#א|סי' קכ"ג סק"א]]}} שהעיר ע"ד רש"י הנ"ל ודייק דלשון נאמן משמע דלא מיירי במטלטלי דגזילה והקשה דהא פקדון לכ"ע יכול להקדישם והביא מזה ראיה למ"ש {{ממ|ב[[קצות החושן/חושן משפט/שנד#|סי' שנ"ד]]}} דאפילו מטלטלי ופקדון וציית דינא אלא שיש לו איזה טענה או תביעה על הפקדון שאינו רוצה הנפקד להחזיר עד שיקוב הדין ביניהם נמי הי"ל דבר שאינו ברשותו כיון שאינו עתה ברשות המפקיד וסתמא דאורכתא לפי שיש לו לנפקד איזה טענה או תביעה ומש"ה כותב לו זיל דין וזכי וא"כ אפילו מטלטלי דפקדון הי"ל דבר שאינו ברשותו עכ"ד. ואולם לפי מה שפירשתי דברי רש"י ז"ל אין שום ראיה מכאן לדברי הקצה"ח דשפיר מתפרש מלת נאמן על השליח ומיירי דוקא במטלטלי דגזילה אבל בפקדון כל שלא כפריה לגוף הפקדון אף שטוען דבר אחר ומחזיק בפקדון עד שיחזיר לו החוב שתובעו שפיר נוכל לומר דמקרי בידו ויכול ג"כ להקדישו ולהקנותו ולעיל על {{ממ|דף ס"ח ע"ב}} [אומ"ב] בתוס' ד"ה הוא דאמר הבאתי דברי הקצות־החושן {{ממ|ב[[קצות החושן/חושן משפט/שנד#|סי' שנ"ד]]}} הנ"ל ועיי"ש מה שדנתי עליו בזה וכעת עיינתי עוד בדבר הזה ונלע"ד מלשון הרמב"ם ז"ל {{ממ|ב[[רמב"ם/ערכין/ו#כב|פ"ו מהל' ערכין הכ"ב]]}} שכתב אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כיצד היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו אין הבעלים יכולין להקדישו אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו בכ"מ שהוא עכ"ל הרי שדקדק רבינו לכתוב מלת וכפר בו משמע דכל שלא כפר בעיקר הפקדון עדיין מיקרי ברשותו:

{{ממ|ד}} '''ועוד''' נלע"ד לומר בזה דהנה במשכון דשלא בשעת הלואתו קנה לה המלוה מדר' יצחק ואם המלוה קידש אשה בהמשכון מקודשת וגם במשכון בשעת הלואה ג"כ מקודשת וכמ"ש התוס' במס' קידושין {{ממ|דף ח' ע"ב}} בד"ה משכון דאחרים דכיון דשלא בשעת הלואתו בע"ח קונה משכון קנין גמור עד שיפדה בשעת הלואה נמי אלים שעבודי' לחשב ממון לקדש בו אשה ולקנות בו עבדים וקרקעות יעו"ש ובש"ע אהע"ז {{ממ|סי' כ"ח סי"ב}} שתי דעות בזה. ואם המלוה יוצא באתרוג אשר הוא אצלו במשכון ולכאורה י"ל דשלא בשעת הלואתו דהיינו בגוביינא דב"ד שהשליח ב"ד נתן לו המשכון י"ל דיצא המלוה ובמשכנו בשעת הלואתו או אפילו שלא בשעת הלואתו רק דלא הי' ע"י ב"ד דזה הוה כמשכנו בשעת הלואה ועיין בקצות־החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/עב#ב|סי' ע"ב סק"ב]]}} מ"ש בשם הרב רבינו יוסף הלוי ז"ל י"ל אם יוצא בו המלוה ויש לומר לכאורה דזה תליא בהני ב' דיעות אם יכול לקדש בו אשה. וראיתי בשעה"מ בהל' אישות {{ממ|ב[[שער המלך/אישות/ה#כג|פ"ה הל' כ"ג]]}} וז"ל עוד אני מסתפק במי שהלוה לראובן על לולב ואתרוג אי אמרינן כיון דבע"ח קונה משכון חשיב כשלו ויוצא בו יד"ח וקרינן ביה שפיר לכם כי היכא דעובר עליו בב"י וחשיב כשלו ויש צדדין לכאן ולכאן וצ"ע עכ"ל ונראה דעיקר ספיקו של השעה"מ הוא דוקא על בשעת הלואה אבל על שלא בשעת הלואתו דהיינו במשכונו עפ"י ב"ד שפיר יוצא בו המלוה:

'''והנה''' לכאורה י"ל במשכנו בשעת הלואתו אם הלוה נטל להאתרוג שלא מדעת המלוה אם יוצא בו ולכאורה היה נלע"ד דבודאי יצא בו הלוה משום דנהי דאית ליה להמלוה שעבוד עליו אבל מ"מ גוף האתרוג הוא של הלוה ועיין בסוגיא דלמפרע הוא גובה בפסחים {{ממ|דף ל"א}} האריכו הראשונים ז"ל ועיין ברמב"ן במלחמות שם וז"ל דמעיקרא קס"ד דטעמא דאינו עובר ועובר משום למפרע הוא גובה דלא קיי"ל אוקימתא למתני' אלא בהכי ולפום כן נמי מצריך לן למימר דגבי מטלטלין נמי פליגי אביי ורבא כו' אבל השתא מוקי פלוגתא דעובר ואינו עובר לאו משום גובה למפרע בעלמא כו' דעד כאן לא אמר אביי למפרע אלא בקרקע ושטר דכיון דאי נמי זבין ומקדיש אתי מלוה וטריף וכו' כי מטא זימניה ולא פרעי' אגלאי מלתא למפרע דברשותיה הוה קיימי לוה לא מצי למזבין מלוה מזבין אבל במטלטלי כיון דאילו זבין ואקדיש או אורית פקע שעבודא אשתכח השתא הוא דקא קני לוה מזבין מלוה לא מזבין דליכא מלתא דתרווייהו מזבני דאי דמר לאו דמר אלא הכא לכ"ע בשהרהינו ולא משום גוביינא אלא בדר"י קמפלגי כו' יעו"ש באריכות ומבואר מדברי הרמב"ן ז"ל דאי לאו משום דר"י בודאי הוה הדין דלוה יכול להקדיש ולא מלוה כן הוא לפום המסקנא דיש חילוק בין קרקע למטלטלי ועיין במהרש"א שם בפסחים מ"ש בזה וי"ל בזה. ולפי האמור במשכנו בשעת הלואתו או אפילו משכנו שלא בשעת הלואה רק שלא בגוביינא דבי דינא דג"כ הוי כמו בשעת הלואתו יש לומר דשפיר הוה דלוה לגמרי ואם הלוה נטל האתרוג שהשכין ולקחו שלא בידיעת המלוה דיצא בו הלוה מיהא לשיטת הסוברים דגם בשעת הלואתו יכול המלוה לקדש בו אשה צ"ע אם יצא הלוה בו וכן לענין קידושין אם קידש הלוה אשה צ"ע אם מקודשת ולא ראיתי מבורר דין זה. ועיין באהע"ז {{ממ|סי' כ"ח ס"ג}} בהג"ה בקש ממנה שתלוה לו מעות על משכון ונתנה לו המעות וכאשר נותן לה המשכון אמר התקדשי לי בו וקבלתו ושתקה הוי ספק קידושין ומקורו מתשובת הרשב"א והביאו הרשב"א באריכות ולכאורה יש קצת להוכיח משם ואולם המעיין היטב יראה שיש חילוק בין דינו של הרשב"א להא דכאן וקצרתי. ועיין בב"מ {{ממ|דף ע"ג ע"ב}} בתוס' ד"ה השתא וז"ל וי"ל דמה שיתר על החוב יכול להקדיש ולמכור אבל גובה תחלה חובו ומה שאין יכול לדור בו לפי שהקדש מעורב בו וימכור הבית ויקח זה שכר שנתן עכ"ל ועיין בהג"א שם על דף הנ"ל וז"ל א"ז אין אדם יכול למכור ולהקדיש דבר שהשכין בידי אחרים אך העודף על דמי שכירתו וחובו יכול להקדיש ולמכור ור"ח פי' דיכול למכור דבר הממושכן לאחרים עכ"ל ומדברי הא"ז משמע דגם במטלטלי הדין כן וי"ל בזה. ומבואר מהג"א הנ"ל דר"ח ס"ל דהמשכון הוא של הלוה לגמרי וכסברת הרמב"ן הנ"ל וי"ל בזה. ועיין באו"ח {{ממ|סי' תמ"ג}} בט"ז {{ממ|סק"ד}} ואם הלוה ישראל לחבירו על חמץ נראה לכאורה דעל המלוה לבער כו' אלא דנלע"ד דמ"מ הוה גוף המשכון של הלוה דהא איתא בפ' הפרה מובא בח"מ {{ממ|סי' ע"ב}} במשכונו של ישראל אצל הגר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בהמשכון דחייב להחזירו לישראל וטעם שגוף המשכון של ישראל רק להגר היה שעבוד עליו וכיון שמת פקע שעבודו א"כ גם כאן חייב הלוה לבערו דהגוף שלו וכ"ת דאין בידו לבערו כיון שזה יש לו עליו חוב לא יתננו לו בלא מעות מ"מ אם אירע איזה ענין שלא בערוהו והגיע זמן איסורו נראה דחייב הלוה לשלם מה שהלוה לו וההיזק של החמץ על הלוה כיון שהגוף שלו כו' יעו"ש ועיין בשמ"ק ב"ק שם על {{ממ|דף מ"ט ע"ב}} מ"ש בזה ועיין במג"א {{ממ|ס"ס תמ"א}}. ומשמע מזה דישראל הממשכן ביד חבירו המלוה עובר עליו דישראל מישראל קונה משכון ועמ"ש {{ממ|סי' תמ"ג}} עכ"ל. והנה משמע אף בשעת הלואתו ומשום לחומרא הוה הדין דגם בשעת הלואה קונה וראיתי במקו"ח {{ממ|ס"ס תמ"א}} כתב ע"ד המג"א וז"ל נראה דגם הלוה עובר דהא כתבו התוס' שם בד"ה וקמיפלגי בדר"י דבשעת הלואתו אינו קונה משכון מדר"י רק כיון דבשלא בשעת הלואתו קונה ומש"ה אף בשעת הלואה מיקרי מצוי בידו וכיון דעכ"פ גוף החמץ של לוה הוא הלוה ג"כ עובר וכ"כ הט"ז {{ממ|סי' תמ"ג סק"ד}} {{עוגן|לד:}}עכ"ל. והנה י"ל אם הלוה יכול למכור החמץ לעכו"ם ולפי סברת הט"ז הואיל דהגוף הוא של לוה בודאי יש לנו לומר דיכול הלוה למכרו לעכו"ם ולכאורה תליא זה בהשתי דעות בהג"א שהבאתי לעיל ולא מצאתי עוד בירור דין זה בשום מקום למיעוט שקידתי:

'''ועיין''' בנתה"מ {{ממ|סי' ע"ב סק"ו}} וז"ל גם מה שהקשה שם דאמאי הוה ש"ש בההיא הנאה שיכול לקדש בו אשה כיון דקני ליה ובשלו הוא מקדש הוי כלוקח לשלשים יום לק"מ דל"ק המשכון רק לשעבודא וגופו של החפץ הוי שלו רק שגילה רחמנא שבמשיכת החפץ אף שגופו הוא של הלוה מ"מ נקנה החוב כמ"ש הפ"י בגיטין {{ממ|ל"ז}} בתוס' ד"ה שאני משכון ועיין בריטב"א בקידושין {{ממ|דף ח'}} דאין לו במשכון רק קנין שעבוד הרי נהנה מגופו של החפץ שהוא של הלוה במה שיכול להמשיכו להקנות בזה החוב שלו לאחר וכיון שנהנה הוא בגופו של החפץ שהוא של הלוה נעשה ש"ש עליו עכ"ל. הרי שכתב כסברא זו דגוף החפץ של הלוה הוא. ועיין בקצות־החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/עב#י|סי' ע"ב סק"י]]}} באחד שהשאיל ללוה של את משכונו על יו"ט והלוה הבטיחו עבור זה איזה מתנה אם המלוה רשאי לקבל משום חשש ריבית או כיון דאינו מקבלו עבור ההלואה אלא עבור שאלת המשכון דלא היה צריך להחזירו ועבור זה נותן לו המתנה וכ' דבשעת הלואתו הוי ריבית גמור והביא ראיה מתוספות קידושין {{ממ|דף ח'}} אבל אם היה משכון שלא בשעת הלואתו כגון עפ"י ב"ד או מדעת הלוה או בזרוע שכ' הקצה"ח {{ממ|שם בסק"ב}} למסקנא דג"כ מקרי שלא בשעת הלואתו דבכה"ג קונה המלוה המשכון מותר לו לקבל מתנה עבור חזרת המשכון כיון דהוי דידיה יעו"ש והנתה"מ {{ממ|שם בסקט"ו}} חולק עליו וכ' דאסור ליטול שכר מדרבנן עכ"פ יעו"ש. ולכאורה י"ל דהא אם נימא דמ"מ גוף החפץ הוא של הלוה גם בשלא בשעת הלואתו א"כ פשיטא דאסור. ויש להאריך עוד בזה אולם לא צהירנא עדיין בשרשן של הדברים:

'''ולולא''' דמסתפינא היה נלע"ד לומר דאפי' במשכון שלא בשעת הלואתו דקני לה מדר"י היינו דקני לה לכל התשמישין והיינו כמו קנין פירות והגוף משועבד לפירות אבל מ"מ עיקר הגוף הוא עדיין של הלוה ובחמץ עובר הלוה על ב"י וסברת הט"ז הוא שייך גם במשכנו שלא בשעת הלואתו ואפ"ה גם המלוה עובר וגם יכול המלוה לקדש בו אשה הואיל דקנין הגוף משועבד לקנין פירות שבו דהיינו להשתמש בו ודומה קצת לשותפות שניהם והרבה י"ל עוד בזה ולברר הענין ואכ"מ להאריך בזה. ועיין בקצות־החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/שו#ד|סי' ש"ו סק"ד]]}} האריך להביא הרבה ראשונים לענין אומן קונה בש"כ מש"כ שם בענין זה:

'''והנה''' אחר כל ההצעה הנ"ל נבא לידון בנידון של הקצה"ח הנ"ל בפקדון ולא כפריה רק שיש לו להנפקד תביעת ממון מענין אחר על המפקיד ומחזיק בהפקדון עד שישלם לו אבל על גוף הפקדון אין לו שום טענה דבודאי לכ"ע הרי הוה גוף החפץ של המפקיד כמו כל פקדון דעלמא דהא לא גרע זה ממשכון בשעת הלואתו ואפילו אם נימא דבשעת הלואתו ג"כ הדין דהמלוה יכול לקדש בו מ"מ בודאי דבכה"ג לכ"ע דיכול המפקיד להקדישו ולהקנותו לאחר דהרי אפי' במשכון בשעת הלואתו הוא דעת הר"ח בהג"א הנ"ל דיכול למכרו ואף דפליגי בזה הראשונים מ"מ הכא בכה"ג בודאי דיכול המפקיד להקדישו ולמכרו דהא בודאי הגוף שלו ולא לקחו מתחלתו אדעתיה דמשכון והרבה י"ל עוד בזה:

{{ממ|ה}} '''ונלע"ד''' לדון על עיקר יסודו של הקצות־החושן {{ממ|ב[[קצות החושן/חושן משפט/שנד#ד|סי' שנ"ד סק"ד]]}} הוא על מה שהתוס' הוקשו דהא יכול לחלל מע"ש של חבירו דאמרינן בקידושין {{ממ|נ"ה}} אין לוקחין בהמה טמאה כו' ממעות מע"ש כו' אלמא מחללין מעות מע"ש שביד חבירו ולא תירצו כתירוץ של הריטב"א דהתם לא הוי כמו גזלן כיון דבטעות מקח בא לידו ואלו היה יודע המוכר שהמקח חוזר היה מהדר והיה ציית דינא כו' לכן הוי כמו פקדון שביד חבירו דיכול להקדישו משום דהוי ברשותו ודייק הקצה"ח מזה דהתוס' לא ס"ל סברא זו רק גם בכה"ג לא אמרינן ביה כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתא וכמבואר שם ולעד"נ דנוכל לומר דגם התוס' מודו לסברא זו רק שסוברים דהתם הואיל דאין הבעלים יכולים לגבות שלהם מן המוכר דהא ברח א"כ בכה"ג שפיר הוי כמו גזלן וכוונת דבריהם שכתבו וי"ל דהתם הוי כמו גזלן דאי לא ברח הוי המקח חוזר כי' וה"פ דאם היה המוכר בכאן היה המקח חוזר א"כ כשברח הרי לא יוכלו הבעלים לגבות המעות מע"ש א"כ הוי כמו גזל אף שאם היה בכאן היה מחזיר מעצמו מ"מ כשברח לא יוכלו לגבות חשיב כמו גזלן אבל היכא דהוא לפנינו והבעלים יוכלו לגבות הפקדון שלהם רק שהנפקד תובע תביעה אחרת אבל על גוף הפקדון אין לו להנפקד טענה להחזיקו פשיטא דגוף הפקדון הוא של המפקיד ומקרי ברשותו ולא גרע ממשכנו בשעת הלואתו דאינו תובע רק מעות והכא עדיף הרבה יותר ממשכון וכמ"ש לעיל בכה"ג גם התוספות מודו דמקרי ברשותו וז"נ לע"ד. ועי' קצה"ח {{ממ|שנ"ג סק"ב}} ודוק היטב:

==נה==

[נה] {{ממ|א}} '''איכא דאמרי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה כו' עד משום דמחזי כשיקרא כו'.''' כל הסוגיא. וכבר האריכו הראשונים ז"ל בביאור הסוגיא ודלפי הנראה לישנא בתרא דנהרדעי לא ס"ל להא דר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים והרי"ף ז"ל בפירקין פסק כל"ב דנהרדעי ופסק כר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש ועיין ברא"ש כאן {{ממ|בסי' ד'}} הניח בקושיא דברי הרי"ף ז"ל ועיין במלחמות מ"ש הרמב"ן ז"ל בביאור הענין:

'''והרשב"א''' ז"ל בחידושיו כאן ובחידושיו למס' שבועות {{ממ|דף ל"ג ע"ב}} ביאר הסוגיא באריכות ותחלה נוטה לשיטת התוס' דמהני הרשאה אף להלואה והביא הרבה ראיות לדבריהם ואח"כ הביא שיטת הרמב"ם דאין כותבין הרשאה להלואה ומתרץ לשיטת הרמב"ם מכל המקומות שהביא תחלה מהם ראיה לשיטת התוס' יעוש"ה בארוכה ותורף דבריו ז"ל הוא לשיטת הרמב"ם דלישנא קמא דנהרדעי ולישנא בתרא דנהרדעי שניהם ס"ל להא דר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש רק בהא פליגי ל"ק ול"ב דל"ק דנהרדעי סברי דר"י סובר דא"י להקדיש ה"ה דאינו יכול להקנות ולהפקיר ג"כ ומש"ה סברי דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי דגזילה ואפי' לא כפריה דהא א"י להקדיש ולהקנות ול"ב דנהרדעי סברי דר"י דאמר דגזל ולא נתייאשו הבעלים אינן יכולין להקדיש דוקא להקדיש אינן יכולין אבל להפקיר ולהקנות שפיר יכולין ומש"ה סברי דדוקא על מטלטלי דכפרי לא כתבינן אורכתא משום דמיחזי כשיקרא כו' יעו"ש באריכות. והנה לכאורה דברי הרשב"א ז"ל בזה אינם מובנים דהא לעיל בסוגין דצנועין מבואר דלר"י דסובר דגזל ולא נתייאשו הבעלים אינן יכולין להקדיש ה"ה להפקיר ולחלל אינן יכולין. וראיתי בקצות־החושן {{ממ|ב[[קצות החושן/חושן משפט/קכג#א|סי' קכ"ג סק"א]]}} הביא דברי הרשב"א ז"ל וכתב עלה וז"ל גם בזה דבריו נפלאו דנימא אדם יכול להקנות דבר שא"ב ואנן קיי"ל להלכה מרווחת דאין אדם מקנה דבר שא"ב וילפינן לה מהקדש ועיין בטוש"ע {{ממ|סי' שנ"ד}} ועוד דהא במרובה אמרינן צנועין ור"ד אמרו ד"א ור"ד מיירי מהפקר ע"ש אלמא דא"י אפי' להפקיר דבר שא"ב וילפינן לה ע"כ מאיש כי יקדיש את ביתו וא"כ ה"ה שאינו יכול להקנותו כו' עכ"ל הקצה"ח. והנה לשיטת הרשב"א ז"ל הנ"ל ע"כ צ"ל דכוונתו דסוגית הש"ס לעיל בסוגיא דצנועין דסברי דאם אמרינן דא"י להקדיש ה"ה דא"י להפקיר אזלא דוקא אליבא דלישנא קמא דנהרדעי דס"ל דכמו דא"י להקדיש ה"ה דא"י להפקיר ולהקנות אבל ללישנא בתרא דנהרדעי אמרינן דלהקדיש א"י אבל להקנות ולהפקיר שפיר יכול וא"כ ליתא לכל הסוגיא דמפלפל הש"ס לעיל אליבא דצנועין וי"ל בזה:

'''והנה''' לפי"ד הרשב"א ז"ל הנ"ל לא קשה קושית הרא"ש על הרי"ף שפסק כלישנא בתרא דנהרדעי ופוסק כר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדישו דנוכל לומר דדוקא להקדיש א"י אבל להקנות ולהפקיר שפיר יכול ומש"ה שפיר פוסק כאיכא דאמרי דנהרדעי וי"ל בזה:

{{ממ|ב}} '''ועפ"י''' האמור היה נלע"ד דנוכל ליישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל {{ממ|בפ"ט מה' מע"ש ונ"ר}} שפסק כצנועין דמניחין המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהיה מחולל על המעות הללו ותמהו הראשונים ז"ל שהרי הרמב"ם {{ממ|בפ"ו מה' ערכין הכ"ב}} פוסק כר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש כו' וא"כ הרמב"ם פסק לתרי דינים דסתרי אהדדי שהרי הש"ס קאמר דר"י דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש לית להו להא דצנועין ור"י סתמא אחרינא אשכח כו' וכבר האריכו בזה ועי' לעיל על {{ממ|דף ס"ט}} [או"ג] מ"ש בזה:

{{עוגן|לה.}}'''אולם''' לפי האמור נוכל ליישב זה שהרי הרשב"א כתב בשיטת הרמב"ם דמפרש דלישנא בתרא דנהרדעי ס"ל ג"כ כר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש רק דסברי דדוקא להקדיש אין הנגזל יכול דגלי קרא את ביתו קדש וגזה"כ הוא אבל להקנות לאחרים שפיר יכול הנגזל להקנות דבר שא"ב הואיל דבאמת הוא שלו רק שאינו ברשותו וה"ה להפקיר ג"כ יכול וא"כ לפי"ז ה"ה דיכול לחלל ג"כ הכ"ר אף שאינו ברשותו דדוקא בהקדש גלי קרא דאינו יכול להקדיש מה שאינו ברשותו ומש"ה בכ"ר יכול לחלל אף מ שא"ב והרמב"ם לשיטתו דסובר כל"ב דנהרדעי דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרי משום דמיחזי כשיקרא דוקא אבל משום הא דר"י לא חשו לה משום דסברי דדוקא להקדיש א"י מה שא"ב אבל להקנות יכול וא"כ ה"ה דיכול לחלל ג"כ מה שא"ב ושפיר אזיל הרמב"ם ל שיטתו והרמב"ם שפסק להא דר' יוחנן הוא דוקא בהקדש ודוק:

{{ממ|ג}} '''והנה''' לכאורה י"ל ע"ד הרשב"א ז"ל הנ"ל דל"ב דנהרדעי סברי דבגזל ולא נתייאשו הבעלים שאין הבעלים יכולין להקדיש משום דא"ב אבל מ"מ להקנות לאחרים שפיר מצי א"כ בגונב מבית הגנב לישלם כפל לבעלים הראשונים ותנן בסתם מתני' אין הגונב אחר הגנב משלם כפל וכי איפלגו נהרדעי אסתם מתני' הגם כי נוכל לומר הואיל דנהרדעי אתיא כסתמא דצנועין מ"מ תקשי לשיטת הרמב"ם ז"ל שהרי הרשב"א כתב כן בשיטת הרמב"ם דסובר כל"ב דנהרדעי והלא הרמב"ם פוסק {{ממ|בפ"ב מה' גניבה הי"ז}} הגונב מגנב אחר אעפ"י שנתייאשו הבעלים אינו משלם תשלומי כפל ואם טבח ומכר אינו משלם דו"ה לגנב הראשון כו' ולבעלים אינו משלם הכפל או דו"ה מפני שלא גנבה מרשותן עכ"ל וא"כ לפ"ד הרשב"א אינו מובן לכאורה דהא הבעלים יכולין להקנותן לאחר וא"כ לישלם כפל ודו"ה לבעלים הראשונים ולכאורה י"ל בזה. ולכאורה היה אפשר לומר דבעינן דוקא שיגנבו מרשות הבעלים ממש ואם הבהמה היה קיימא ברה"ר וגנבה הגנב אינו משלם כפל כלל ומש"ה אין הגונב מן הגנב משלם כפל לבעלים הראשונים גם כן דסוף סוף לא גנבה מרשות הבעלים והוי כמו אלו גנבה מרה"ר וכסברת הירושלמי במסכת שבועות בפרק ארבעה שומרים ועיין בקצות־החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/שמט|סי' שמ"ט]]}} הביאו להירושלמי ופי' כן בדברי הירושלמי דגונב מרשות הרבים לא משלם כפל כלל ע"ש. מיהו באמת כבר הוכחתי לעיל על {{ממ|דף ס"ט ע"ב}} [אומ"ט] דלא נוכל לפרש כן בירושלמי רק דגם בגונב מרה"ר ג"כ חייב כפל עיין לעיל {{ממ|שם}} מ"ש בזה וא"כ קשה כמו שהקשיתי. והנלע"ד בזה דלשיטת הרשב"א הנ"ל צרכינן לפרש דנהרדעי סברי דהא דקתני במתני' אין הגונב אחר הגנב משלם כפל משום דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב גזה"כ הוא כן דנהי דאם גנבה מרה"ר חייב כפל וסברי ג"כ דהבעלים יכולין להקנותו לאחר מ"מ כפל לא משלמי לבעלים משום דרשות אחרים עליו אע"ג דאלו גנבה מרה"ר חייב כפל היינו משום דכל שבהמתו עומדת שם אע"ג שהוא ברה"ר מ"מ הוי קצת כמו רשותו ועיין בש"ע חו"מ וי"א {{ממ|ר' ס"א}} דארבע אמות של אדם קונין לו כמו במציאה ובש"כ {{ממ|סק"ה}} בשם הראשונים דמקומו של כלי קנוי הוא לבעל הכלי ואף דקנין ד"א הוא מדרבנן מ"מ עדיף יותר כשהוא ברה"ר מהיכא שהוא בבית הגנב ויש להסביר עוד יותר עפ"ד הבעה"מ במס' שבת בר"פ הזורק דאסבר לה להא דמעביר ד"א ברה"ר דהוא כתולדה דרה"י לרה"ר לפי שד"א של אדם קונות לו בכ"מ וכרשותו דמיין ובמס' ב"מ {{ממ|דף יו"ד ע"א}} ביארתי קצת דברי הבעה"מ ז"ל ומובן יותר הטעם דגנב מרה"ר חייב אבל בגנבה מרשות הגנב התורה מיעטה מתשלומי כפל ודו"ה ולא קשה תו מסתם מתני' דאין הגונב אחר הגנב על לישנא בתרא דנהרדעי והרבה י"ל בזה. וא"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל ג"כ כהאי סתמא דאין הגונב אחר הגנב ודוק:

{{ממ|ד}} '''והנה''' יען כי דברי הרשב"א ז"ל בשני המקומות הם סובבים על קוטב אחד ורק כי יש שינוי קצת בסידור דבריו והקצה"ח העיר הרבה בדברי הרשב"א ז"ל לזאת מהצורך לבאר לי קצת דברי הרשב"א ז"ל:

'''הנה''' הרשב"א בב"ק כאן כ' בד"ה איכא דאמרי וז"ל ונ"מ לגזל שהיא בעין ביד הגזלן ולא נתייאשו הבעלים וא"נ מלוה בשטר שאעפ"י שא"י להקדיש דגזה"כ הוא מדכתיב כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אבל במכר או במתנה יכול ליתן ולזכות אג"ק או בחליפין בכ"מ שהן כמו שאמרנו והיא היא דאיכא בין ל"ק לל"ב וא"נ מלוה בשטר בשהקנה לו בהרשאה בכתיבה ומסירה אבל מלוה ע"פ שאי אפשר להקנותה אלא במעמ"ש אע"ג דלא כפריה א"א לכתוב עלי' הרשאה לל"ב כל"ק כיון דאמרינן כל אורכתא דלא כתיב בה זיל דין ואפיק לנפשיך לאו אדרכתא ואם אי אפשר לזכות לו כי כתב ליה מאי מהני ליה דלעולם מצי אידך לומר לו לאו בע"ד דידי את עכ"ל:

'''והנה''' דן הרשב"א ז"ל דאיכא שני נפ"מ לדינא בין ל"ק לל"ב חדא מטלטלי דגזילה ולא כפר ליה והיא בעיני' ביד הגזלן והשני מלוה בשטר דלל"ק לא מצי לכתוב הרשאה ולל"ב מהני הרשאה ורק במלוה בשטר אי בעינן ג"כ כתיבה ומסירה לל"ב או אפילו בל כתיבה ומסירה כתב ב' סברות בזה דלסברא קמא לא הזכיר כלל כתיבה ומסירה ולסברא שניה הזכיר ג"כ כתיבה ומסירה ולכאורה י"ל דאם היה ג"כ כתיבה ומסירה אמאי לא ליהני לל"ק דנהרדעי הא איכא קנין גמור. אולם לפמ"ש הרשב"א ז"ל {{ממ|במס' שבועות שם}} א"ש זה ששם דן עיקר הנ"מ בין ל"ק לל"ב הוא במלוה בשטר דלל"ק לא מועיל ולל"ב מועיל:

'''וכ'''' וז"ל ואם בלתי זה לא נמצא הפרש בין ל"ק לל"ב ולא נפקא מינייהו מידי איברא טובא איכא ונ"מ למלוה בשטר דלל"ק לעולם לא כתבינן אלא בדבר שהוא ברשותו ממש ויכול הוא להקדישו כפקדון ולא כפרי' וכדאמר אמימר משום דר"י כו' וא"כ להאי לישנא אין כותבין הרשאה אפילו למלוה בשטר שהרי אינו יכול להקדישו ולא אפילו ליתנה ולמוכרה דבר תורה דמכירת שטרות דרבנן הוא וכדברי הרי"ף ז"ל ועיקר ואפילו לדברי ר"ח ז"ל דאמר מכירת שטרות דאורייתא אפ"ה איכא למימר דסברי נהרדעי דאין כותבין עליו הרשאה משום דהרשאה הקנאה גרועה היא לפי שאם ירצה המרשה לחזור בו ולהוציא הממון מיד המורשה מוציא ואפילו תפס וכדרב אשי דהקנאה גרועה כזאת אין כותבין אותה אלא בדבר שישנו ברשותו ממש שאם רצה להקדיש מקדיש ואילו ללישנא בתרא כותבין במלוה בשטר כל דלא כפרי' כו' יעו"ש. ומעתה לפי סברת הרשב"א ז"ל דמש"ה ל"מ לל"ק אפי' אם נימא מכירת שטרות ד"ת משום דהוא הקנאה גרועה וא"כ נוכל לומר דמש"ה אפילו כי איכא כתיבה ומסירה ג"כ ל"מ לל"ק משום דהקנאה גרועה היא וי"ל בזה:

{{ממ|ה}} '''עוד''' כ' הרשב"א ז"ל שם בשבועות וז"ל ותדע לך דלל"ק אפי' מלוה בשטר לא כתבינן מדתלי טעמא כדר"י דאמר גזל ולא נתייאשו כו' ואם איתא דלא אמר אלא בגזילה או במלוה ע"פ מאי דוחקיה דמוקי לה כר"י דל"ל כסתם משנה דצנועין שהיו מניחין את המעות כו' ולית ליה נמי כר"ד כו' לוקמי' ככ"ע דהא מלוה ע"פ וגזילה שאינה קיימת א"א ליתנה ולמוכרה אפי' לכ"ע וכדאמר בקידושין ושוין במכר שזה קנה ואי מלוה להוצאה ניתנו במאי קנאה והמקדש את האשה במלוה אינה מקודשת אלא ע"כ לל"ק אין כותבין ואפי' במלוה בשטר ואפי' לא כפרי' ואפי' בשטר מקויים דהא ביכול להקדישו תליא ליה עכ"ל:

'''והנה''' פי' דברי הרשב"א ז"ל הוא שהוכיח דלל"ק דנהרדעי אפי' במלוה בשטר לא כתבינן הרשאה דאל"כ למה הוצרך אמימר לומר טעמיה דנהרדעי דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי משום דר"י לימא משום דמלוה ע"פ הוי דבר שאינו בעולם כלל וכן מטלטלי דגזילה אם אינן בעין אצל הגזלן דג"כ ליכא רק חוב בעלמא ומיקרי דבר שאינו בעין והוה כליתא בעולם דהא חזינן דאם אמרינן מלוה להוצאה ניתנה אפי' כי איתא לאותן המעות עצמן בעין ג"כ הוה כליתא בעין ואינה מקודשת וגם במכר לא מהני וא"כ לכ"ע הוה הדין כן דאפי' צנועין ור"ד מודו בכה"ג אבל מלוה בשטר חשוב כאילו הוא בעיני' רק דאינו ברשותו ולצנועין ור"ד מקודשת בכה"ג במלוה בשטר ובמכר מהני בכה"ג דחשיב בעיני' ואם נימא דל"ק דנהרדעי סברי דבמלוה בשטר מהני הרשאה הוה מצי אתיא כצנועין ור"ד ג"כ ולמה אמר אמימר דטעמי' דל"ק דנהרדעי הוה משום דר"י דלא אתיא כצנועין ור"ד אלא ע"כ דלל"ק דנהרדעי הוה הדין דגם במלוה בשטר לא כתבינן וא"כ ע"כ לא מצי אתיא כצנועין ור"ד רק כר"י ומש"ה אמר אמימר דטעמיה דל"ק דנהרדעי הוה משום דר' יוחנן כנלע"ד פי' דברי הרשב"א ז"ל:

{{עוגן|לה:}}'''וראיתי''' בקצות־החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/קכג#א|סי' קכ"ג סק"א]]}} וכ' עלה וז"ל ולא ידענא הראיה שהביא מקידושין ושוין במכר ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו הא התם המלוה ודאי יכול ליתנו דמחילה א"צ קנין אלא דאינו עושה קנין וקידושין עכ"ל ודבריו לית להו פיתרי כלל והפי' בדברי הרשב"א ז"ל הוא כמו שפירשתי ודוק:

{{ממ|ו}} '''אלא''' מה שי"ל בדברי הרשב"א ז"ל במ"ש דנ"מ בין ל"ק דנהרדעי לל"ב דנהרדעי הוא במטלטלי דגזילה ולא כפרי' או במלוה בשטר דלל"ק לא כתבינן ולל"ב כתבינן וכ' ששיטת הרמב"ם ז"ל דפסקינן כל"ב דנהרדעי ולכאורה י"ל בלשון הרמב"ם {{ממ|בפ"ג מהל' שלוחין ה"א}} שכתב וז"ל מי שהיה לו קרקע תחת יד אחד או היו לו מטלטלין פקדון ורצה לעשות שליח לדין עם זה ולהוציא הקרקע או הפקדון מתחת ידו ה"ז כותב לו הרשאה כו' עיי"ש וכ' רבינו ז"ל מטלטלין פקדון משמע הא מטלטלי דגזילה לא כתבינן אפי' לא כפר בו מיהו י"ל דכוונת הרמב"ם ז"ל במ"ש פקדון הוא למעוטי הלואה אבל במטלטלי דגזילה שפיר כתבינן ועיין בכ"מ ובלח"מ {{ממ|שם}} האריך בזה בלשון הטור ועיין בש"ע {{ממ|קכ"ג ס"א}} וכבר האריכו בזה:

'''אלא''' במ"ש הרשב"א דלל"ב דנהרדעי כתבינן הרשאה במלוה בשטר ושכן דעת הרמב"ם ז"ל בזה י"ל שהרי הרמב"ם כתב בפירוש {{ממ|שם בה"ז}} שאין כותבין הרשאה על מלוה בשטר וז"ל היתה לו מלוה ביד אחר א"י לכתוב הרשאה עלי' ואפי' היה החוב בשטר מפני שמלוה להוצאה ניתנה כו' ורק מחמת תקנה כותבין על מלוה בשטר כמבואר שם ברמב"ם ועיין בטוש"ע {{ממ|סי' קכ"ג ס"א ובטו"ז שם}} ועיין בראב"ד ז"ל שכתב היה לו הלואה ביד אחר כו' א"א אם לא מסר לו שט"ח עכ"ל. ובכ"מ שם כ' שגם דעת הרמב"ם כן אבל מפורש בדברי הרמב"ם שמצד הדין דגמ' לא כתבינן הרשאה במלוה בשטר ולכאורה י"ל בזה טובא:

'''מיהו''' לפמ"ש הרשב"א בב"ק שני הסברות דלסברא הראשונה ס"ל לל"ב דנהרדעי דכותבין הרשאה על מלוה בשטר אפי' בלא כתיבה ומסירה ולסברא שניה דוקא בכתיבה ומסירה הוא דס"ל לל"ב דנהרדעי דכותבין הרשאה וא"כ נוכל ליישב זה דכוונת הרמב"ם דאין כותבין הרשאה על מלוה בשטר הוא דוקא בלא כתיבה ומסירה וס"ל ג"כ כהראב"ד דבכתיבה ומסירה מהני וכמ"ש הכ"מ וכאשר ביארתי לעיל דברי הרשב"א ז"ל בזה:

'''ועוד''' י"ל ממ"ש הרשב"א בתשובה {{ממ|סי' אלף כ"ד}} מובא בב"י {{ממ|סי' קכ"ג}} ובש"ך {{ממ|שם סק"א}} כתב עוד דכלישנא בתרא קי"ל דהיכא דלא כפרי' כתבינן הרשאה אמטלטלי בין דהלואה בין דגזל ואע"ג דלא מצי להקדישו ולא למיהבינהו במתנה וכדקיי"ל שליחא שויא וכ"ד הרי"ף ז"ל בתשובתו עכ"ל. הרי שבתשובה נטה לגמרי ממ"ש כאן בחידושיו וי"ל בזה:

'''אחז"ר''' ראיתי בשטמ"ק ב"ק {{ממ|דף ק"ד ע"ב}} הביא תשו' הרשב"א כת"י שלא בא בדפוס וז"ל שאלת הא דאמרינן בפרק הגוזל אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ואמרינן התם בדליכא תקנתא אלא בהקנאה אג"ק ואילו בהרשאה לא חיישינן דילמא שכיב המרשה וכתבינן הרשאה ולא צריכא למיקני אג"ק וא"כ למה הוצרך ר"פ למיקנינהו אסיפא דביתי' לכתוב ליה הרשאה. תשובה כיון שכתוב בה זיל דון ואפיק לנפשך הקנאה היא וזו וזו חדא היא ואפשר דר"פ אקנינהו אגב ארעא ה"ה דה"מ לאוריכו עליי' וכן רב יוסף בר חמא דא"ל לר"ס ניקנינהו ניהלך אגב ארעא חדא מן תקנתא נקיט ה"ה להרשאה ואפשר נמי דבהנך תרי עובדי דר"פ ור"י לית בהו תקנתא אלא בהקנאה אג"ק משום דזוזי דפקדון הוי ובע"פ וכל היכא דליכא שטר א"א להקנותם אלא או במעמ"ש או באגב הא בשטר לא ואילו הוי פקדון או מלוה בשטר ה"מ לאקנינהו ניהליי' בכתיבה ומסירה אבל כל שהוא בע"פ אין לו הקנאה אלא באגב ומעמ"ש והרשאה כעין הקנאה הוא דכתיב לי' זיל דון ואפיק לנפשיך וא"א להרשות במלוה ע"פ ולא על פקדון בע"פ וכן דעת הרמב"ם ז"ל ואפשר כדבריו ואעפ"י שיש עליו קושיא מדאר"פ משמיה דרבא בכור שנטל כפשוט ויתר באותה שדה כו' עד אלמא לכ"ע כותבין הרשאה ואפי' למ"ד שאין לבכור קודם חלוקה ואם מכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום והילכך כותבין במלוה ע"פ אעפ"י שאין מקנין אותה קנין גמור וכן נמי משמע קצת בפ' שבועות העדות גמ' משביע אני עליכם שתבאו ותעידוני שאיש פלוני כהן ושאנס איש פלוני את בתו והדברים עתיקין וצריכין כמה תבלין וכמה מתוקין כו' עכ"ל הרשב"א ז"ל שם והרי סובר הרשב"א ז"ל בתשובה זו כמ"ש בחידושיו ולא ככתוב בתשובה הנדפסת {{ממ|סי' א' כ"ד}} המובא בב"י {{ממ|קכ"ג}}. ועיין עוד שם בשטמ"ק {{ממ|ב"ק ק"ד}} וז"ל גירסת הספרים ר' אבא הוה מסיק זוזי בי ריב"ח ובדר"פ נמי גרסינן מסיק ואיני יכול להלום שמועה זו לפי גי' זו דאם מעות הלואה הם האיך יכול להקנותם באגב דאי מע"פ אין לו תקנה אלא במעמ"ש ואי בשטר אין לו תקנה אלא בכתיבה ומסירה א"נ בכתיבה ואג"ק כלומר שיקנה השטר באגב שהיא כמסירה השטר אבל גוף הלואה אין עסק לאגב ואם נפרש ההוא דאמר ניקנינהו ניהלך בהרשאה כמו שפי' הראב"ד אינו יודע מה עסק אגב בהרשאה אלא שראיתי לו ז"ל שכ' אגב תופס הרשאה שכ' הוא ונראה דל"ג מסיק אלא הי"ל זוזי וכן הוא בפרק הספינה בההיא דר"פ הרשב"א ז"ל עכ"ל. והנה שם מסקנתו ז"ל דמהני הרשאה במלוה והרבה י"ל עוד בכל זה ליישב הדברים שלא יסתרו אהדדי דברי הרשב"א ז"ל וי"ל הרבה בזה:

{{ממ|ז}} '''והנה''' במ"ש הרשב"א ז"ל בחידושים הבאתיו לעיל דלל"ק דנהרדעי לא כתבינן הרשאה אמלוה בשטר משום דאינו יכול להקדיש ואפי' למ"ד מכירת שטרות דאורייתא מ"מ לא כתבינן הרשאה עלי' משום דהרשאה קנין גרוע הוא שאם המרשה רוצה להוציא הממון מן המורשה מהני ולא יוכל קנין גרוע לחול על דבר שא"ש ממש שהרי אם ירצה להקדיש לא מהני ההקדש ולל"ב דנהרדעי סברי דאע"ג דא"י להקדיש מלוה בשטר אפ"ה כותבין הרשאה. ולכאורה י"ל דאמאי לא מהני הקדש במלוה בשטר והלא בש"ע יו"ד {{ממ|סי' רנ"ח ס"ז}} בהג"ה המקדיש שט"ח צריך כתיבה ומסירה כמו בהדיוט אבל בכתיבה ומסירה מהני ודין זה הוא מדברי הרשב"א בתשובה המובא בב"י {{ממ|סי' רנ"ט}} וראיתי בקצות־החושן {{ממ|ב[[קצות החושן/חושן משפט/קכג|סי' קכ"ג]]}} שעמד בזה וז"ל גם בזה לא ידעתי למה א"י להקדישו כיון דיכול למכרו מדאורייתא למ"ד מכירת שטרות דאורייתא ולמה הקדש קיל מקנין וכ' לתרץ ואפשר כיון דבעינן כתיבה ומסירה א"כ אין הקדישו במקום כתיבה דנהי דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אפשר דהיינו דוקא במקום מסירה משום דכל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' אבל לא במקום כתיבה ואע"ג דאם כותב להקדש קני לך היה מהני ולא גרע מהדיוט מ"מ אינו בתורת הקדש דהקדש היינו שהוקדש רק ע"י אמירת פיו ושטר כיון דצריך כתיבה כיון דהקדש ל"מ במקום כתיבה א"כ ל"מ מתורת הקדש רק מתורת קנין הדיוט מש"ה ס"ל לל"ק דאין כותבין הרשאה עליו וצ"ע עכ"ל הקצה"ח ולכאורה היא סברא נכונה מאד. אלא שלכאורה י"ל דהא לפי סברת הרשב"א ז"ל בב"ק שכתב דלל"ב דנהרדעי דמהני הרשאה על מלוה בשטר הוא דוקא בכתיבה ומסירה וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל כאשר ביארתי לעיל וא"כ אכתי גם בהקדש מהני בכה"ג וא"כ מאי חילוק יש בין הקדש להדיוט בזה ונהי דבהקדש כי איכא כתיבה ג"כ לא הוי מכח הקדישו מ"מ סוף סוף מהני בהקדש ג"כ בכה"ג וא"כ מאי חילוק יש בין הקדש להדיוט הגם כי הקצה"ח נראה שרומז לתרץ זה הואיל דלאו מכח ההקדש הוא רק מעשה הדיוט ג"כ איכא ולא מכח ההקדש לחודיה מ"מ מהני ההקדש במקום המסירה והרבה י"ל בזה:

'''ולענד"נ''' לפרש דברי הרשב"א ז"ל דכוונתו הוא דבשלמא בהקדש דעלמא שמקדיש החפץ שהוא ברשותו דבדיבורו חל ההקדש לגמרי ואינו יכול לבטלו כלל ואף דמהני שאלה הוא משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו והוה כאילו לא הקדישו כלל אבל בלא שאלה חל ההקדש לגמרי והוי כמסירה ממש ליד ההקדש משא"כ בשט"ח שהקדישו המלוה הלא אם ימחול החוב להלוה מהני מחילתו וכ"כ הש"ך ביו"ד {{ממ|סי' רנ"ח ס"ק י"ד}} וא"כ הרי פקע הקדישו מכאן ולהבא וזה הוא כוונת הרשב"א ז"ל שכתב דבמלוה בשטר לא יכול להקדישו והיינו שיהיה חל ההקדש לגמרי כמו שמקדיש דבר שישנו ברשותו שחל תיכף לגמרי ההקדש משא"כ במקדיש דבר שא"ב כגון מלוה אפילו בשטר הוא מ"מ לא חל ההקדש לגמרי דהא יכול לבטולי כשימחול המלוה החוב וזה הוא דקרי ליה הרשב"א דלא יוכל להקדיש מלוה בשטר וסברי ל"ק דנהרדעי דהואיל דלא יוכל להקדישו לגמרי ונהי דלמוכרו יכול מ"מ תו לא יכול לחול בקנין גרוע כמו {{עוגן|לו.}}הרשאה הואיל דבאמת גם המכירה גופיה לא אלים כ"כ שהרי יכול למחול ורק דאילו היה מוכרו לו לגמרי היה חל המכירה אבל הרשאה שהוא קנין גרוע לא מצי לחול על קנין שאינו אלים כ"כ שהרי לא מיקרי שלו של המלוה לגמרי שהרי יכול המלוה למחול להחוב ולפי"ז יתפרש היטב לשון הרשב"א ז"ל שכתב דהקנאה גרועה כזאת אין כותב אותה אלא בדבר שישנו ברשותו ממש שאם רצה להקדיש מקדיש ועוד כתב שם דלישנא בתרא סוברים דכותבין הרשאה במלוה בשטר כו' ואעפ"י שאינו יכול להקדישו כו' וכוונתו ז"ל שלא חל ההקדש לגמרי שלא יהיה יכול לבטולי לההקדש וזה יכול לבטולי ע"י מחילה וי"ל בזה:

{{ממ|ח}} '''ולולא''' דמסתפינא מרבותי הייתי אומר בכוונת דברי הרשב"א ז"ל באופן אחר והוא דבר חדש לע"ד והוא דסובר הרשב"א בהקדש לגבוה לא חל כלל על הלואה ואפילו על מלוה בשטר ג"כ לא חל ההקדש כלל ואפילו כי איכא ג"כ כתיבה ומסירה להגזבר ג"כ לא חל מה"ת כלל והטעם בזה הואיל דגבי הקדש כתיב כי יקדיש את ביתו קודש דבעינן דוקא שיהיה דומיא דביתו שישנו ברשותו ממש אבל חוב בשטר הלא אינו יכול להקדיש גוף הדבר רק השעבוד שיש לו על חבירו ואפילו שעבוד הגוף ושעבוד נכסי מ"מ עדיין לא הוה ביתו של המלוה שהרי כי אקדיש מלוה לא חל כלל ההקדש ובמכירה להדיוט דסוברים דחל מה"ת היינו משום שמוכר לו זכותו אבל בהקדש ל"מ כלל ההקדש בכה"ג שאינו מקדיש גוף החפץ ואף כי ימסרנו להגזבר וגם כי יכתוב לו כדינא הוא מקנה אותו להגזבר וכי יגבנו הגזבר יהיה אז חל ההקדש אבל בשעת הכתיבה ומסירה עדיין לא חל ההקדש כלל והרשב"א שכ' דבהקדש מהני בכתיבה ומסירה הוא בהקדש לעניים דהוה כמו הדיוט לענין זה אבל בהקדש לגבוה לבדה"ב ולמזבח בודאי לא חל ההקדש בדבר שא"ש ממש:

'''וכן''' מורה דברי הרשב"א ז"ל בתשובה {{ממ|סי' תרי"ח}} המובא בב"י יו"ד {{ממ|סי' רנ"ט הנ"ל}} רק שבב"י הוא נחסר איזה דברים ואעתיק לשונו הטהור וז"ל שאלת באחד שהקדיש נכסיו ואין לו נכסים אחרים והיה חייב לחבירו מנה קודם שהקדיש. תשובה המלוה גובה מן ההקדש דסתם הקדש לעניים ואפילו בהקדש בדה"ב גובה וכן שנינו בערכין פרק שום היתומים המקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובע"ח הקדיש תשעים מנה והי' חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים האלו כו' וכן הדין בהקדש בזמן שהוא לעניים בשטרי חוב אם הוא שכ"מ הוה הקדש דדבריו ככתובים ומסורים דמי הא ראיה שכ"מ שאמר הלואתו לפלוני אם היה מקדישו אינו הקדש משום דבעי הקדש דומיא דביתו וכאן גוף השטרות אינן ממון והשעבוד אינו של מלוה עד שיגבנו דקיי"ל בפרק כל שעה דבע"ח מכאן ולהבא גובה וזבין מלוה ואקדיש מלוה לא עשה ולא כלום מיהו בשכ"מ דבריו ככתובים וכמסורין וקנה הקדש כו' עכ"ל והמעיין היטב בדקדוק לשון הטהור של רבינו הרשב"א יראה מבואר שמדקדק וכתב דבהקדש בזמן שהוא לעניים בשטרי חוב אם הוא שכ"מ הוי ככתובים וכמסורים אבל בהקדש בדה"ב ל"מ כלל אפילו בשכ"מ והביא ראיה משכ"מ שאמר הלואתו להקדש דל"מ משום דבעינן דומיא דביתו וגוף השטרות אינן ממון כו' הרי מבואר היטב בעזה"י כמו שכתבתי:

'''ומעתה''' לפי"ז מובן היטב דברי הרשב"א בחידושים במס' שבועות דבין לל"ק ובין לל"ב דנהרדעי לא מצי לאקדושי חוב בשטר ואפילו אם הי' בכתיבה ומסירה לגזבר ג"כ ל"מ שהרי שכ"מ דדבריו ככתובים וכמסורים ל"מ רק דוקא בהקדש לעניים אבל לא בהקדש לגבוה ודוק. שוב מצאתי און לדברי בשמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל וגדולי הפוסקים פירשו' אף במלוה שאינו כופרה ונראה טעם לדבריהם כו' זה שכתבנו במלוה שא"י להקדישה י"מ בה אפילו מלוה בשטר ומפני שמה"ת אף ליתנה ולמכרה א"י שמכירת שטרות דרבנן וכו' ודברים אלה כולם דוקא בהקדש סתם שהוא לבדה"ב אבל הקדש עניים חל על הכל שזהו הוא כנותן או מוכר להדיוט אלא שיראה שצריך שיקדיש הן ושעבודם על הדרך שצריך בנתינה ומכירה כו' עכ"ל והרי נזכר שיטת הרשב"א הנ"ל גם ברבינו המאירי ז"ל וכתב בהדיא דיש חילוק בין הקדש גמור לגבוה לא חל כלל ורק בהקדש לעניים הוה כמו הדיוט דחל בכתיבה ומסירה כדין ונהניתי מאד כי כוונתי בעזה"י לנכון. ובעיקר הדבר אם יוכל להקדיש להחוב כבר היא כתובה בראשונים ז"ל עיין לעיל {{ממ|בדף ל"ו ע"ב}} ברי"ף ובעה"מ וברמב"ן במלחמות ותוס' ומרדכי והארכתי לעיל על {{ממ|דף ל"ו ע"ב}} [או"ד] בביאור השיטות:

{{ממ|ט}} '''והנה''' הרשב"א ז"ל בחידושי שבועות אחר שהביא דברי הרי"ף ז"ל בתשו' ומתרץ דבריו ז"ל כתב וז"ל עוד אפשר להעמידה בגזילה קיימת ואיכא עדים דראה דהא גזילה חוזר בעיני' ולל"ק לא כתבינן דלא מצי מקדיש וכל היכא דלא מצי מקדיש לא כתבינן אורכתא וכדכתבינן לעיל ולל"ב כתבינן דכל דלא מצי כפרי' והוא בעיני' וא"כ לא מצי כפר כגון דאיכא עדים וראו אי בעי מקנה ליה אג"ק דברשות זה קיימי דהא הדרא בעיניה אלא דלא מצי מקדיש גזה"כ היא לדעת ר' יוחנן וכדדייק קרא את ביתו קודש מה ביתו ברשותו ממש אף כל ברשותו ומ"מ מצי לאקנויי ותדע לך דהא למ"ד מלוה לאו להוצאה ניתנה ברשותיה דמלוה קיימת ואם קדש זה את האשה מקודשת ואם ניתנה במכר קנאו וכדתני' ושוין במכר שזה קנאו וכדאיתא בקידושין כנ"ל עכ"ל:

'''והקצה"ח''' האריך לתמוה ע"ד הרשב"א ז"ל והניח בצ"ע ולע"ד דברי הרשב"א צודקים מכל צד כאשר אבאר בעזה"י. בראשון מה שהקשה דהלא אנן קיי"ל דאין יכול להקנות דבר שא"ב כבר כתבתי לעיל בסוגיין [אק"א] ליישב זה וגם דלא יקשה על הרשב"א מלעיל בב"ק בסוגיא דצנועין ועיין לעיל מ"ש בזה דהגמ' שם אזיל לל"ק כאן דאין יכול להקנות אבל לל"ב שפיר יכול להקנותן. ונוכל ליישב לפי"ז קושית הקצות־החושן {{ממ|ב[[קצות החושן/חושן משפט/לז#י|סי' ל"ז סק"י]]}} שהקשה בהא דב"ב {{ממ|דף מ"ג}} גבי בני העיר שנגנב ס"ת שלהם שהקשה בשם אחיו הגאון ז"ל דהאיך יכולין לסלק א"ע מהס"ת הלא אינו ברשותן וא"י להקדיש וה"ה להקנות ולהפקיר ג"כ אינן יכולין והניח בצ"ע ולשיטת הרשב"א ז"ל א"ש מאוד דלהקנות שפיר יכולין וסוגית הש"ס בב"ב {{ממ|דף מ"ג}} דפריך ולסלקו בי תרי מינייהו קאי אליבא דל"ב דנהרדעי דס"ל דאף דא"י להקדיש אבל להקנות שפיר יכול ומכ"ש להפקיר ולסלק א"ע ממנו בודאי דיכולין ומסוגיא דב"ב ראיה גדולה לשיטת הרשב"א ז"ל בזה. ועיין לעיל על {{ממ|דף ס"ט ע"א}} [אומ"ח אק"א] מ"ש בישוב קושית הקצה"ח הנ"ל. ומה שהקשה הקצה"ח דהטוש"ע לא פסקו כן ע"ז נימא גברא אגברא קרמית כו' ועיינתי עוד הפעם בלשון הטור והמחבר {{ממ|בסי' שנ"ד}} לא הזכירו כלל רק שאין הגנב והגזלן ולא הבעלים יכולין להקדישו ולא הזכירו כלל שאין הבעלים יכולים להקנות וגם ביו"ד {{ממ|סי' רנ"ח ס"ז}} ג"כ לא נזכר שם רק שאין הבעלים יכולין להקדישו ולא נזכר כלל שאין הבעלים יכולין להקנות ולהקדיש כ"ע מודים דא"י הבעלים להקדיש וי"ל בזה:

{{ממ|י}} '''אולם''' על מ"ש הרשב"א ז"ל הראיה מהא דלמ"ד מלוה לאו להוצאה ניתנה דיכול לקדש בו אשה ולקנות במכר תמה הקצה"ח תמיה רבתי בזה דהתם למ"ד מלוה לאו להוצאה ניתנה א"כ יכול הוא לחזור בו הו"ל כמו פקדון דכל היכא דאיתיא ברשותא דמרי' איתיה כיון דיכול הוא ליקח ממנו ואין זה כמו גזילה אלא כמו פקדון כו' עכ"ל ולכאורה י"ל טובא בזה. אבל לאחר העיון היטב נלע"ד דמובן היטב דברי הרשב"א והוא דבפקדון אמרינן כל היכא דאיתיה ברשותיה דמרא איתיה הטעם בזה משום דחצר הנפקד נקנה להמפקיד וכמ"ש הרשב"ם בב"ב {{ממ|דף פ"ה}} ועיין בט"ז חו"מ {{ממ|סי' קפ"ט}} ובמוהרי"ט ח"א {{ממ|סי' ס"ה}} חולק בזה וכבר האריכו בזה וא"כ הו"ל כאילו מונח בחצירו של המפקיד וזה שייך דוקא כשבא לידו בתורת פקדון ובשומר אבידה התורה עשאו שומר להמוציא האבידה והוה כאילו הופקד אצלו אבל אם לא בא לידו בתורת פקדון רק שבא לידו בתורת מלוה ואח"כ רוצה המלוה שהלוה יחזיר לו המעות ולמ"ד מלוה לאו להוצאה ניתנה מחיוב הלוה להחזיר לו המעות אבל לאו שם פקדון עלה דנימא דהוה כאילו הוא ברשות המלוה ודומה לזה מצינו בב"מ {{ממ|דף ט"ו ע"ב}} בהכיר בה שא"ש ולקחה דקאמר רב דהמעות פקדון וע"כ דלאו לשם פקדון עלה אלא מלוה וכ"כ שם בשמ"ק בד"ה וגמר ונתן לשם פקדון וז"ל אבל לא בעי' למימר דליהוי תורת עליו ואי מגנבי ומתנסי דמפטר דהא ודאי אדעתא לאשתמושי בהו יהיב ליה ועיין עוד שם מ"ש בשם הריטב"א וא"כ הכא גבי מלוה אם נימא דלאו להוצאה ניתנה ויכול המלוה לחזור בו ומחויב הלוה להחזיר {{עוגן|לו:}}לו המעות אבל בודאי דלאו שם פקדון עליו וא"כ שפיר מדייק הרשב"א דהא חזינן למ"ד מלוה לאו להוצאה ניתנה יכול לקדש בו אשה ובמכר קנה והלא לאו ברשותיה דמלוה קאי רק שהמעות הוא של המלוה ודומה ממש לנגזל שהחפץ שלו הוא ביד הגזלן ומדחזינן דבמלוה מהני בכה"ג למ"ד מלוה לאו להוצאה ניתנה ואע"ג דאינו ברשותו של המלוה אלמא דלענין קנין מקרי ברשותו של המלוה וה"ה לענין גזילה מיקרי ברשותו של הנגזל שיכול להקנות ורק להקדיש א"י כנלע"ד בפי' דברי הרשב"א ז"ל:

'''מיהו''' דעת הריטב"א בקידושין {{ממ|נ"ו}} הוא דאפילו כי לא אתא לידיה בתורת פקדון רק שבטעות בא לידו ואילו הי' יודע הי' מחזיר לו חשיב ג"כ כפקדון ממש יעו"ש בד"ה מתקיף באה"ד ולעיל על {{ממ|דף ס"ח ע"ב}} [אומ"ב] מה שדנתי בזה. מיהו הראשונים ז"ל חולקים על סברת הריטב"א הנ"ל מדלא מתרצי הכי ועיין בקצות־החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/שנד#ד|סי' שנ"ד סק"ד]]}} והרשב"א ז"ל לא ס"ל ג"כ כסברת הריטב"א הנ"ל:

'''ועיין''' בב"מ {{ממ|בדף וי"ו}} תוד"ה הקדישה בלא תקפה באה"ד וז"ל ול"ד לגזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם א"י להקדישו כו' כיון דאודי ליה הו"ל כפקדון שיש לו ביד אחרים דיכול להקדישו כו' ע"ש הרי שהתוס' מדמי זה לפקדון מיהא דעת הרמב"ן במלחמות בב"ק {{ממ|דף ל"ו}} חולק על הבעה"מ שגם דעתו כן וכתב עליו וז"ל ולא זו בלבד אלא שאף ההפרש שפי' בגזל ולא נתייאשו הבעלים אינו כלום שאעפ"י שהלה רוצה ליתן לו אינו קדוש כיון שבתורת גזל הוא אצלו כו' עיי"ש הרי מבואר ברמב"ן ז"ל דלא הוי כפקדון בכה"ג וגם סברת הרשב"א ז"ל לפי מה שפירשתי הוא כסברת הרמב"ן ז"ל הנ"ל והרבה י"ל עוד בזה:

{{ממ|יא}} '''עוד''' כתב הקצה"ח ע"ד הרשב"א ז"ל וז"ל ועוד דאפילו בגזילה נמי מקודשת אם הוא גזל דידה דאע"ג דאין יכול להקנות גזילה היינו לאחר אבל לנגזל גופיה יכול הוא להקנותו וכדמוכח בפ"ק דקידושין {{ממ|דף י"ב}} גבי קידש בגזל דידה דהיכא דשידך מקודשת משום דמחלה לו ע"ש אלמא דיכול הוא להקנות גזילו לנגזל עצמו וע"ש בביאורי לאהע"ז {{ממ|סי' כ"ח}} ע"ש ולכן דברי הרשב"א בכל זה צ"ע עכ"ל הקצה"ח. והנה דברי הקצה"ח אינם מובנים כלל פי' המלות במ"ש דאע"ג דא"י להקנות גזילה היינו לאחר אבל לנגזל גופיה יכול הוא להקנותו כו' דהא בקידש בגזל דידה דמקודשת הוא משום דהוה כאילו היא הקנתה לדידיה. וגם במ"ש בסוף דיכול הוא להקנות גזילו לנגזל עצמו כו' ג"כ אינו מובן דהא הוא של הנגזל באמת ולעד"נ דט"ס יש וכצ"ל אבל לגזלן גופיה יכול הוא להקנותו וע"ז מביא הראיה מקידשה בגזל דידה היכא דשידך כו' אלמא דיכול הוא להקנות גזילו להגזלן עצמו כצ"ל וציין לראות באבני מלואים {{ממ|[[אבני מלואים/אבן העזר/כח|סי' כ"ח]]}} והוא שם {{ממ|בס"ק י"ג}} עיי"ש:

'''והנה''' אף לפי מה שהגהתי בקצה"ח אשר מוכרח הוא להגיה כן כנראה למעיין אבל אכתי צריך ביאור לדברי קדשו וע"כ צרכינן לפרש דכוונתו הוא להקשות על הרשב"א ז"ל שהביא הראיה ממקדש במלוה למ"ד מלוה לאו להוצאה ניתנה דהא גם בקידשה בגזל דידה דמהני הוא משום דהוה כאילו האשה נתנה לו החפץ במתנה ואח"כ הוא מקדש אותה בהחפץ וא"כ ה"ה במלוה למ"ד לאו להוצאה ניתנה הו"ל ג"כ כאילו הוא החזירה לו המעות והרי הוא מקדש אותה במעות שלו אבל מנ"ל להרשב"א דבכל גזל דעלמא הוה הדין כן דהחפץ הוא באמת של הנגזל לענין זה שיהיה יכול הנגזל להקנותו לאחר וע"כ צרכינן לפרש כן דברי הקצה"ח ובאופן אחר לא מצאתי פתרון כלל לדברי הקצה"ח:

'''אולם''' באמת דברי רבינו הרשב"א ז"ל צודקים מכל צד דאפילו התחלת קושיא לא ידעתי בזה דבשלמא בגזל דידה הרי החפץ הוא בידו של הגזלן והוא מקדשה בו ואמרינן דהוה כאילו היא נתנה לו החפץ במתנה דהנגזל להגזלן יכול להקנותו והרי זכה זה הגזלן בהחפץ שבידו אז ושפיר מקדשה בו משא"כ במלוה למ"ד לאו להוצאה ניתנה הרי המעות הוא בידה של האשה והוא מקדשה בו וא"כ במאי זכה זה המלוה עתה מחדש בהמעות הללו וע"כ צ"ל הואיל דגוף המעות הם של המלוה והרי הוא שלו אף שמונח עתה ברשות הלוה ומינה מביא הרשב"א ז"ל ראיה לכל גזל דעלמא אף שמונח ברשות הגזלן מ"מ הגוף הוא של הנגזל ויכול להקנותו לאחר ודוקא להקדיש א"י דגלי קרא וכדר"י דגזל ולא נתייאשו כו' אבל להקנות שפיר יכול ומעתה מתבארים היטב כל דברי הרשב"א ז"ל ודוק היטב בכ"ז כי הוא נכון לע"ד:

'''והנה''' לפי שיטת הרשב"א ז"ל יכול הנגזל לקדש אשה בהחפץ הגזל אם הוא מקנה לה החפץ בקנין חליפין דמהני בכה"ג בקידושין כשמקנה לה החפץ ע"י קנין סודר וכמ"ש בתשו' הרש"ך הובא בב"ש {{ממ|סי' כ"ט סק"ב}} וכן אם מקנה לה אג"ק דמהני ג"כ בודאי ולהסוברים דאין אשה מתקדשת בקרקע וא"כ עיקר הקידושין הוא במטלטלין י"ל או שהקרקע במכר וקיבל דמי' או במתנה. ולשיטת הרשב"א הנ"ל מהני אם הנגזל מקדשה בהחפץ הגזול בכה"ג דהא גוף החפץ הוא שלו וי"ל עוד דאפילו אם הגזלן לא החזיר לה החפץ אח"כ ג"כ מקודשת דהוה כאילו נגזל ממנה אח"כ החפץ וי"ל בכ"ז:

{{ממ|יב}} '''אח"ז''' הגיע לידי בשאלה ספר אמרי בינה להגאון המנוח מוהר"ם ז"ל הנדפס לא כביר ראיתי שם על חו"מ הל' הלואה {{ממ|סי' ס"ג אות ל"ז}} הביא דבר חדש בתשו' הגאונים המכונים שערי צדק הנדפס בשאלוניקי {{ממ|שער וי"ו ח"ד סי' י"ט}} תשובת הגאון רב האי ז"ל שנשאל באחד שמכר חפץ בעד חמשים ואח"כ נודע להמוכר שאותו החפץ שוה מאה ושאל לאחד חכם וא"ל שהמקח בטל והלוקח חייב להחזיר מה שלקח וא"ל אחד כיון שכבר נאמר לך שבטל המקח שימכור לו אותו החפץ במאה וקנו מידו ואח"כ כששמע הלוקח הלך להמוכר ופייסו ונתפשר עמו ונתרצה לו ואח"כ אומר המוכר אני מחלתי להלוקח הראשון מה שהונה אותו והשיב שאין מה"ד להוציא מהלוקח הראשין שיכול המוכר למחול מה שמכר ללוקח שני ואין משגיחין לדברי האומר אין לך דבר שתוכל למחול עכשיו ודומה למוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול כו' ויתחייב המוכר להחזיר ללוקח שני מה שקבל ממנו אם כבר קיבל ממנו דמים עכ"ל הטהור כמו שמובא בספר אמרי בינה והמחבר ז"ל פלפל לפרש הדברים מ"ש להא דמוכר שט"ח ועמד ג"כ בזה די"ל דמכירה להלוקח שני לא מהני הואיל דהוי דבר שא"ב כיון דהלוקח ראשון תפיס ליה אדמי החמשים שנתן לו שהרי א"צ להחזיר החפץ עד שיחזיר לו החמשים שנתן ומשכון חשיב כדבר שא"ב של הלוה וחקר עוד בזה הואיל דלא אתא לידיה בתורת משכון יעו"ש ובאמת בענינים הללו כבר האריכו בזה גדולי המפרשים ועיין לעיל בסוגיין [אג"ד אק"ד] מ"ש שם בענין זה היכא דלא אתא לידו בתורת משכון:

'''ולע"ד''' י"ל דלכאורה דברי רב האי גאון ז"ל מתאימים עם שיטות התוס' לעיל בב"ק {{ממ|דף ס"ח ע"ב}} בד"ה הוא דאמר דס"ל דאף דהמוכר הוא גברא דציית דיני' וכשיתבענו הלוקח שיחזיר לו המעות של מע"ש שנתן לו עבור הבהמה טמאה בודאי יחזיר לו המוכר המעות אפ"ה מיקרי דבר שא"ב ולא יוכל הלוקח לחלל המעות אחרים על המעות שנתן להמוכר אלא לצנועין דס"ל דהנגזל יכול להקדישו ה"ה דיכול הלוקח לחלל ג"כ ע"ש ודלא כשיטת הריטב"א המובאים לעיל ומש"ה ס"ל לרב האי גאון ז"ל דלא חל המכר שמכר להלוקח שני אם נתרצה המוכר אח"כ להלוקח הראשון שנתפשר עמו משום דכל זמן שהיה החפץ אצל הלוקח הראשון מיקרי א"ב של המוכר אע"ג דהלוקח הראשון הוא גברא דציית דיני' וכשיתבענו לדין יחזור להמוכר החפץ אפ"ה מיקרי אינו ברשותו של המוכר ולא חל המכירה השני' שמכרה להלוקח השני:

'''אולם''' לפמ"ש לעיל {{ממ|ע"ד ס"ח ע"ב}} [אומ"ב אק"ב] דהיכא דהלוקח מן הגנב רוצה להחזיק בו ואינו רוצה להחזירו לבעלים הראשונים בודאי דלא נחשב כפקדון ויהיה נחשב כאילו הוא ברשות הבעלים הראשונים עיין לעיל שם מה שכתבתי בביאור דבר זה. וא"כ נוכל לומר הואיל דהלוקח הראשון רוצה להחזיק בו ואינו רוצה להחזירו ואף אם יתחייב בדין יהיה צריך בע"כ להחזירו תו לא נחשב כאילו הוא ברשות הבעלים הראשונים ומש"ה לא חל תו המכירה שמכר המוכר להלוקח השני דזה מיקרי ממש אינו ברשותו של המוכר ומש"ה שפיר כתב הגאון רבינו האי ז"ל דאם נתפשר המוכר אח"כ עם הלוקח הראשון דחל המכירה הראשונה ולעולם נוכל לומר דס"ל ג"כ כהריטב"א הנ"ל ולא כשיטת התוס' ורק דמיירי דהלוקח ראשון יודע שהיה בו אונאה ואפ"ה קנהו בחמשים ובכה"ג בודאי דלא נחשב כאילו הוא ברשות הבעלים הראשונים דהיינו ברשות המוכר. וגדולה מזו יש להסתפק בזה אם הלוקח הראשון {{עוגן|לז.}}לא רצה להחזירו להמוכר וגם לא נתפשר עמו ותבעו המוכר לדין ונתחייב הלוקח הראשון להחזיר החפץ להמוכר אם חל המכירה שמכר ללוקח השני למפרע ואולי יכול המוכר לחזור בו וכן הלוקח שני יכול לחזור בו ג"כ וצ"ע בזה. אבל אם הלוקח הראשון לא ידע מאונאה בכה"ג י"ל דחל שפיר הקנין המכירה שמכרו להלוקח השני וי"ל עוד בזה לדינא:

'''ועוד''' הי' נלע"ד לפרש דברי הגאון ז"ל לולא דמסתפינא הי' נ"ל דהנה אם היה האונאה יותר משתות אם המאנה יכול ג"כ לחזור בו איכא בזה ב' דיעות עיין בטוח"מ {{ממ|רכ"ז}} ובש"ע שם {{ממ|ס"ב}} ועיין סמ"ע {{ממ|סק"ח}} שכתב דבנתרצה המתאנה פ"א דמיד נגמר המקח ותו אין המאנה יכול לחזור בו לכ"ע ומשום דבנתרצה לבסוף נגמר המקח מעיקרו למפרע ועיין בנתה"מ שם {{ממ|סק"א}} מ"ש בזה:

'''והנה''' לכאורה י"ל לשיטת הט"ז ביו"ד {{ממ|קס"א}} ובח"מ {{ממ|סי' ט'}} דבריבית קצוצה דחייב להחזיר בעינן דוקא תבעו להחזיר לו ע"ש וחולקים עליו בזה ולכאורה לשיטת הט"ז גם באונ"ה הי"ל לומר כן ולכאורה אין סברא לחלק בין ריבית לאונאה דבשניהם מדעתן וגם דהא הש"ס פריך דל"ל קרא בריבית ואונאה כו' וקאמר חדא מחדא ל"א תיתי חדא מתרתי ע"ש ב"מ {{ממ|ס"א}} אלמא דשוים הם בכל דיניהם מיהו לא ראיתי לשום ספר שיאמר כן אבל עכ"פ חזינן דאם נתרצה המתאנה לבסוף נגמר המקח מעיקרא וא"כ יש לומר דבעינן שיאמר להמאנה שרוצה לחזור בו מהמקח וכ"ז שלא אמר ליה בפירוש כן לא נתבטל המקח עדיין ונ"מ יהי' לדינא לכמ"ד לענין אתרוג וקידושי אשה דאם נתרצה אח"כ חל למפרע ועיין נתה"מ הבאתיו לעיל וא"כ נוכל לומר דכוונת רב האי גאון הוא הואיל דהמוכר לא אמר להלוקח המאנה בפירוש שרוצה לחזור בו ולבטל המקח א"כ כי נתרצה אח"כ נתקיים המקח למפרע אף שמכרו ללוקח אחר בינתים אולם הוא דבר חדש לא מצאתי בשום פוסק ויראתי לחדש כזה:

==נו==

[נו] {{ממ|א}} '''בגמ' א"ד אמרי נהרדעי כו'.''' כבר הבאתי לעיל קושית הראשונים ז"ל שהוקשו דלא"ד דנהרדעי משמע דלא ס"ל הא דאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם כו' והרי"ף ז"ל פסק כר"י ופסק כל"ב דנהרדעי והרא"ש ז"ל הניח בקושיא וכבר תירצו הראשונים ז"ל והרמב"ן ז"ל במלחמות מתרץ לדברי הרי"ף ז"ל ותורף דבריו ז"ל הוא דבהרשאה יש בו שני ענינים יש בו כח של הקנאה ויש בו כח של שליחות וז"ל בקצרה והיינו דנהרדעי בל"ב סברי דהאי אורכתא אית ביה שליחות ובעי נמי לשון מתנה הילכך ממנ"פ מפיק מיניה דהא שליח הוא ואם הלה רוצה ליתן לו ידו כיד הבעלים דשלוחו של אדם כמותו ויכול לכופו שיתן לו מחמת לשון מתנה דבע"ד דידיה הוא דהא לנפשיה אפיק ואתא אמימר ואמר הואיל והכי אי תפס לא מפקינן מיניה אעפ"י שלא קנה מעיקרא ויכול היה לחזור בו במתנתו מ"מ כיון שלא חזר בו קנה מאחר שהחזיק כאומר לחבירו שדי נתון לך שיכול לחזור בו ואם משהחזיק חזר לא כל הימנו ואם לא תפס לא מורינן ליה הכי דשלוחא הוא ורב אשי פליג ואמר הואיל וכתב לי' דמתעיני מן דינא עלי הדר שהוא לשון שליחות שליחא שוי' לגמרי ולא כתב לנפשיך אלא כאומר לשליח הוצא לי המעות מיד פלוני ותשמש בהם לנפשך ותחזירם לי בכאן והוא כקובע לו שכר בשליחותו והילכך בע"ד דידיה הוא ומגו דמשתעי דינא אהאי אגרא משתעי דינא אקרנא כו' או שהוא כמתנה ע"מ להחזיר כו' ע"כ תו"ד היקרים והקצות־החושן {{ממ|ב[[קצות החושן/חושן משפט/קכג#א|סי' קכ"ג סק"א]]}} תלי בה כיפי והביא ראיה מהרמב"ן ז"ל לדברי התה"ד שכתב בכמ"ד דכ"מ שאין נתפס הקנין כגון במלוה ובדשלב"ל דאי תפס המקבל לא מפקינן מיניה אע"ג דלא ידע המוכר והרמ"א {{ממ|בסי' ס"ו סי"ז ובסי' קכ"ו סכ"ב}} והש"ך {{ממ|בסי' ס"ו ס"ק ס"ו}} חולק בזה והעלה דלא מהני תפיסת המקבל אלא כשידע המוכר בשעת התפיסה ושתק ומטעם מחילה והרי מדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל ראיה ברורה לדברי התה"ד דמהני התפיסה ואפילו לא ידע המוכר דהא אי נימא מחמת שתיקת הנותן כשידע מתפיסתו מחל לו א"כ היכי הי"ל עכשיו בע"ד במה שעדיין לא חזרו בו הבעלים והוא עתה לא אפיק לנפשיה כלל אלא אח"כ כשידעו הבעלים וימחלו לו אח"כ וא"כ אין זה מחמת הקנאת הבעלים אלא מחמת שיתנו לו אח"כ והוא מתנה מחודשת וכן מורה הלשון שכתב כאומר לחבירו שדמי נתון לך משהחזיק בו א"י לחזור אע"כ כדברי התה"ד דכיון דלא חזר בו זוכה המקבל ע"י תפיסתו כיון שעפ"י הנותן זוכה בו ואעפ"י דצווי הנותן היה בדשלב"ל כו' והאריך עוד בזה ועיין עוד בקצות־החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/קכו#טו|סי' קכ"ו ס"ק ט"ו]]}} שהאריך שם בזה:

'''והנה''' לע"ד מצאתי עוד רב קדמון ז"ל שכתב בפשיטות כדברי הרמב"ן ז"ל וראי' מפורשת לדברי התה"ד הנ"ל כי בשמ"ק במס' ב"ק על {{ממ|דף ל"ג ע"א}} בד"ה מתני' מני בסה"ד וז"ל וכן בגזל גמור נמי אם הקדישו הנגזל ואח"כ העמיד הגזלן בדין והוציאו מידו בב"ד ה"נ דקדיש והא דאר"י דאינו קדוש הוא היכא שלא הוציאו בב"ד הרא"ש ז"ל זה מצאתי בפי' רבינו מאיר הלוי ז"ל עכ"ל השמ"ק והרי מבואר דההקדש שהקדישו כשלא היה ברשותו חל ממילא אח"כ כשבא לרשותו והנה אם יכול לחזור בו קודם שבא לרשותו לכאורה נראה בפשיטות דיכול לחזור בו ורק אם לא חזר בו ובא לרשותו אח"כ חל ההקדש הראשון ואולי חל עוד למפרע וי"ל עוד בזה. אבל עכ"פ מבואר בהדיא כן. ועיין לעיל על {{ממ|דף הנ"ל}} [אי"א] מ"ש בזה:

{{ממ|ב}} '''והנה''' עפי"ד הקדמונים ז"ל הנ"ל יש להבין במה שחקרו הראשונים ז"ל במכירת הבכורה שמכר עשו ליאע"ה האיך היה חל והא הו"ל דשלב"ל ובשו"ת הריב"ש {{ממ|סי' שכ"ח}} כתב השואל בשם הטור שכתב בשם הרא"ש דהואיל דנשבע חל גם על דשלב"ל והריב"ש כתב דקודם מ"ת היה הקנין חל בדשלב"ל ג"כ ועיין ברמ"א בחו"מ {{ממ|סי' ר"ט}} ועיין בקצות־החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/רעח#יג|סי' רע"ח ס"ק י"ג]]}} כתב מדין סילוק שאמר למה זה לי בכורה ע"ש וכבר האריכו בזה. ולפי האמור דדשלב"ל כשתפס אח"כ משבא לעולם חל אפילו שלא ידע המוכר א"כ נוכל ליישב זה דהא עיקר מכירת הבכורה היה שהעבודה היה בבכורים ויעקב אע"ה ראה שאין אותו הרשע ראוי לעבוד העבודה לפיכך רצה לקנותו ממנו והנה כשעבד יעקב אע"ה העבודה אז כבר החזיק בה ותו לא היה עשו יכול לחזור בו ורק קודם שעבד העבודה היה יכול לחזור בו והנה יעקב אע"ה לא הי' יכול להקריב קרבן הראשון אולי עדיין לא היה נביא וגם לא אמר לו נביא להקריב קרבן ומעצמו לא היה רשאי ורק בשעת הברכות שאמרה לו אמו רבקה ע"ה קח לי משם שני גדיי עזים א' לפסח וא' לחגיגה וכדאיתא במדרש הובא ברש"י א"כ אז כבר החזיק בבכורה ותו לא היה יכול עשו לחזור בו כיון שכבר החזיק וא"כ אף דהמכירה היה בדשלב"ל מ"מ אח"כ כשהקריב הקרבנות כבר החזיק והיה מהני תו המכירה דכשבא לעולם והחזיק חל המכירה הראשונה אם לא חזר בו המוכר. ובזה יש לפרש הפסוק כשמוע עשו כו' ויצעק צעקה כו' את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי אשר לכאורה י"ל מה זה היה לאותו רשע כי יצעק עכשיו על מכירת הבכורה שהיה כמו מ"ה שנים מן זמן המכירה עד שעת קבלת הברכות ומה יעורר עתה בזה ויספר עכשיו לאביו מה שלא סיפר עד אז:

'''אולם''' לפי האמור א"ש דבשעת מכירת הבכורה כתיב ויבז עשו את הבכורה וא"כ לא חזר בו כלל וכשמוע אח"כ כי יעקב לקח הברכות והיינו ע"י הקרבנות שהקריב וא"כ כבר החזיק בהבכורה ותו לא יוכל לחזור בו וצעק צעקה גדולה כו' ואמר ויעקבני זה פעמים הכוונה כי עד אז לא היה נחשב אצלו לכלום ואדרבה הוא עקב את יעקב במה שמכר לו הבכורה כי לא חל הואיל דהוא דשלב"ל אבל כשכבר החזיק אמר עתה ויעקבני זה פעמים כי את בכורתי לקח ובמה כי והנה עתה לקח ברכתי והי' ע"י הקרבת הקרבנות וכבר החזיק ותו לא יכול הוא לחזור בו והבן בזה:

==נז==

[נז] '''א"ד לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרי' כו'.''' כל הסוגיא. כבר הבאתי לעיל בסמוך קושית הראשונים ז"ל בזה דהא לישנא בתרא דנהרדעי לא אתיא כר"י ואנן פסקינן כלישנא בתרא ופסקינן כר"י וראיתי בספר פ"י כתב דרך חדש לפרש הסוגיא ולא יהיה קשה כלל והוא דמפרש דל"ק מוסיף אל"ב והוא דל"ב סובר דכתבינן אמטלטלי דלא כפרי' היינו דוקא במטלטלי דפקדון ובעינן דוקא לא כפרי' אבל כפרי' לא כתבינן משום דמחזי כשיקרא ול"ק סובר דאמטלטלי

{{עוגן|לז:}}דפקדון אפי' כפרי' כתבינן ולא חיישינן דמחזי כשיקרא ורק אמטלטלי דגזילה לא כתבינן ול"ב ג"כ מודו דלא כתבינן אמטלטלי דגזילה משום דר"י וכתב דכ"נ להדיא מלשון הרמב"ם {{ממ|פ"ג}} משלוחין ומלשון הטוחו"מ {{ממ|סי' קכ"ג}} אבל מלשון התוס' לא משמע כן ואפשר דאינהו סברי דל"ק נמי סובר דבפקדון דכפריה לא כתבינן דכיון דכפרי' הי"ל כגזל וא"כ ע"כ דל"ב איירי אפי' במטלטלי דגזילה וצ"ע לכל הפוסקים עכ"ד הפ"י יעו"ש. והנה לכאורה י"ל דהאיך אפשר כלל לפרש דלל"ק כתבינן אפקדון דכפרי' ואמטלטלי דגזילה לא כתבינן דהא בפקדון כי כפרי' הרי הו"ל תו כמטלטלי דגזילה ומה בין זה לזה וי"ל טובא בזה:

'''וכיוצא''' בזה הקשה בספר קצות־החושן {{ממ|ב[[קצות החושן/חושן משפט/קכג#ב|סי' קכ"ג סק"ב]]}} ע"ד היש"ש שכ' וגם מ"ש הרמב"ם שגם בפקדון דכפרי' לא כתבינן הרשאה מדין התלמוד אין הדין עמו דפקדון דומה לקרקע והוי כאלו הוא ברשותו כמו שהוכחתי וכותבין בדין תורה בקנין גמור לפיכך לא חיישינן למיחזי כשיקרא בקנין גמור כפרי' לעיל עכ"ל וכ' ע"ז הקצה"ח ונפלאתי על דבריו שכתב ע"ד הרמב"ם ואינו בדין והוא ודאי בדין דפקדון דכפרי' הרי הוא כמו גזילה וכמ"ש הרמב"ם {{ממ|בפכ"ג ממכירה}} הובא בטוש"ע {{ממ|סי' רי"א}} דפקדון דכפרי' א"ב עכ"ד הקצה"ח. וכדי ליישב דעת קדושים דברי הפ"י הנ"ל היה נלע"ד לבאר דבריו ולהוסיף בה תבלין לשבח דהנה הרי"ף ז"ל בתשובה כתב דאפי' אם כפר לאחר כתיבת הרשאה ג"כ נתבטלה ההרשאה והטעם בזה משום דגם בכה"ג הוא מחזי כשיקרא שהרי כתבו העדים שהקנה לו דבר שאין לו כלל וההרשאה פסולה מטעם זה דהא הש"ס נקיט דלא כתבינן הרשאה אמטלטלי דכפרי' משום דמחזי כשיקרא ואם עברו העדים וכתבו דודאי הרשאה פסולה עפ"י הדין משום דמחזי כשיקרא וסובר הרי"ף דאפי' כי בשעת כתיבה לא נודע עוד שכפרי' אפ"ה פסול משום דמחזי כשיקרא:

'''וראיתי''' בפ"י בד"ה אמטלטלי דכפרי' שהקשה מהא דמסכת שבועות ע"ד השו"ת הרי"ף וכתב וי"ל דהא בלא"ה קשה להרי"ף למה לא יועיל ההרשאה דכיון שהודה מעיקרו לא שייך מחזי כשיקרא אע"כ דטעמיה דהרי"ף דנהי דלא שייך מחזי כשיקרא מ"מ לא כתבינן משום דר' יוחנן דכיון דכפר עכשיו נמצא דהקנין לא חל מעיקרא שהקנה דבר שא"ב דלהרי"ף אפשר דל"ב נמי סבר דשייך מלתא דר"י בהרשאה כו' יעו"ש. והנה לע"ד הפ"י לא היה לו לספרי הרשב"א והשמ"ק שהביאו דברי הרי"ף בתשובה ושהקשו הראשונים עליו מסוגיא השבועות {{ממ|ל"ג}} ובגרסתם לא כ' כלל בלשון הרי"ף אע"פ שהודה מעיקרא רק הרי"ף מיירי שלא הודה מעיקרא רק שלא נודע כלל והעדים כתבו בסתם הרשאה ואח"כ כפר דנתבטלה ההרשאה ולעד"נ דע"כ לא מצינן לומר דמיירי שהודה מעיקרא דאל"כ האיך יכול לכפור אח"כ דהא העדים יעידו שהודה בפניהם מעיקרא ודוחק לומר דמיירי שטוען החזרתי וי"ל בזה:

'''ולעד"נ''' כמו שכתבתי דבדכפריה אח"כ דסובר הרי"ף דנפסלה הרשאה הוא ג"כ משום דמחזי כשיקרא וכמו שביארתי ואח"כ עיינתי בשו"ת הרי"ף {{ממ|סי' קכ"ג}} מבואר שם דבכפרי' לאחר כתיבה ג"כ נתבטלה ההרשאה אבל לא נזכר שם כלל שהודה מעיקרא עיין שם היטב:

'''ולפי''' האמור נוכל לומר כפירושו של הפ"י דל"ק מוסיף יותר מל"ב ורק דהא דפליגי ל"ק ול"ב במטלטלי דפקדון דכפרי' היינו שאח"כ כשכבר נכתבה הרשאה כפריה וסובר ל"ק דדוקא אמטלטלי דגזילה לא כתבינן אבל אמטלטלי דפקדון כתבינן והכוונה אף אם כפריה אח"כ לא נפסלה ההרשאה דהואיל דבשעת כתיבת ההרשאה לא כפרי' עדיין וא"כ היה מצי להקנות הפקדון להמורשה דבמטלטלי דגזילה לא מצי להקנות משום דר"י אבל במטלטלי דפקדון כ"ז שלא כפרי' היה מצי להקנות ואף דכפריה אח"כ לא נתבטלה ההרשאה משום דאמרינן דבשעת כפירה הוא דנעשה גזלן על הפקדון ודנימא דמחזי כשיקרא דבשעה שהמורשה תובע להנתבע והרשאה בידו וזה כופר א"כ מחזי כשיקרא סוברים ל"ק דנהרדעי דלא חיישינן למיחזי כשיקרא ול"ב דנהרדעי סברי דגם במטלטלי דפקדון לא כתבינן היכא דכפריה משום דמחזי כשיקרא והיינו אפי' אם בשעת כתיבת ההרשאה לא כפריה עדיין ורק שאח"כ בשעת התביעה כפריה ג"כ ההרשאה פסולה משום דעתה הוא מחזי כשיקרא כנלע"ד לחזק פירושו של הפ"י ודוק:

'''ועפ"י''' האמור היה נוכל לפרש כוונת היש"ש במ"ש על הרמב"ם דבפקדון כי כפריה יוכל לכתוב הרשאה והכוונה היכא דכפריה אחר כתיבת ההרשאה דאז ההרשאה נכתבה כדין שבשעת כתיבת ההרשאה היה יכול להקנות ואף דלאח"כ כפר בו בפקדון היל"ל דהרשאה כשירה דעיקר טעמיה דנהרדעי בל"ב משום דמיחזי כשיקרא ואנן לא חיישינן למחזי כשיקרא כן היה נוכל ליישב קצת מיהו באמת המעיין בהרמב"ם ז"ל {{ממ|בפ"ג מה' שלוחין}} יראה שהרמב"ם כתב בפירוש {{ממ|בה"ו}} התובע חבירו בדין במטלטלין או במעות שהפקיד אצלו וכפר בו אינו יכול לכתוב הרשאה עליו שנמצא זה כמשקר כו'. הרי מפורש בהדיא שכבר כפר בו וגם פסק דחיישינן למיחזי כשיקרא וגם בעיקר הדין נראה שהרמב"ם ז"ל לא סבר לה בזה כסברת הרי"ף ז"ל בתשובה הנ"ל וי"ל בזה. ועיי"ש ברמב"ם {{ממ|בפ"ג מה' שלוחין הי"א}} ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע לוי ואמר לוי להד"מ אבל ישבע שמעון ויטול כו' וכתב הראב"ד בהשגת א"א דומה שסותרין דבריו זא"ז שהרי אמר למעלה דהיכא דכפריה לא כתבינן הרשאה ואפשר שהוא מחלק בין שכפר קודם הרשאה לכופר אחר הרשאה כו' עכ"ל ובכ"מ וז"ל ואע"פ שהראב"ד כתב בדרך אפשר כן הוא האמת עכ"ל והרי מדברי הרמב"ם לעיל {{ממ|בהלכה ו'}} מבואר כהכ"מ בהדיא ועיין לעיל מ"ש בזה:

'''ובהיותי''' בענין זה יש לדון לכאורה ע"ד השאג"א בתשובה {{ממ|סי' צ'}} שכתב לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דפוסק אחין שחלקו לקוחות הן משום דאין ברירה ופוסק דקנין פירות לאו כקנין הגוף א"כ קשה דלא משכחת לה דמייתי ביכורים אלא חב"ח עד יב"נ והאריך השאג"א בפלפול עמוק לתרץ דהש"ס בב"ב {{ממ|דף פ"א}} דא"ל ר"א בריה דרבא לר"א מכדי פסוקי נינהו ליקרי א"ל משום דמיחזי כשיקרא כו' ואנן פסקינן דלא חיישינן למחזי כשיקרא וא"כ שפיר מצי מייתי ביכורים ולקרות יעו"ש באריכות והמק"ח {{ממ|בסי' תמ"ח בסק"א}} תמה עליו דנהי דלא חיישינן למיחזי כשיקרא אבל במה שמדבר לפני הקב"ה בשקר שפיר חיישינן וחיישינן יעוש"ה. ולע"ד הרי הרמב"ם ז"ל פוסק כאן כל"ב דנהרדעי ופוסק בהדיא הטעם דלא כתבינן אמטלטלי דכפריה משום דמחזי כשיקרא והרבה י"ל בעינן זה דמיחזי כשיקרא:

==נח==

[נח] '''איכא דאמרי אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה כו'.''' עי' בשמ"ק בד"ה איכא דאמרי הביא דברי הרי"ף ז"ל בתשובה וכן הרשב"א כאן ובמסכת שבועות {{ממ|דף ל"ג}} הביאו ג"כ שכתב דהא דאמרינן דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה לאו דוקא קודם כתיבת האורכתא אלא כל דכפריה בין קודם כתיבה בין לאחר כתיבת האורכתא פסולה היא ואיבטלה לה משעת כפירה ולא דינינן בה כל עיקר ולא עוד אלא אפי' הודה במקצת וכפר במקצת אין משביעין אותו על מה שכפר ואפילו מה שהודה אינו נותן לו מפני שיכול לומר לאחר שכפרתי בה נתבטלה ההרשאה ולאו בע"ד דידי את אלו דברי הרב ז"ל ותימה הוא דא"כ היכי משכחת תו לההיא שמעתא דשבועת העדות [{{ממ|בדף נ"ג ע"ב}} דקאמר הש"ס טעמא דאיש פלוני לוי הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין הקתני סיפא עד שישמעו מפי התובע אמר שמואל בבא בהרשאה והאמרי נהרדעי לא כתבי' כו'] ולמה יתחייבו עדים אלו בכפירתן דהיכי דמי אי כשחייב מודה עדות למה לי ואפי' אינו מודה אי מלוה בשטר מקוים הוא ושטרו ביד זה אפי' כפרו אינם חייבין דכפירת דברים בעלמא הוא דהו"ל כהיה לו שתי כתי עדים שאם כפרה האחת פטורה שהרי מתקיימת עדות בכת שניה וה"נ ל"ש הואיל ושטרו בידו של זה עכ"ל הרשב"א ז"ל ועיי"ש שכתב לתרץ בשם הרמב"ן ז"ל וגם הרשב"א ז"ל כתב לתרץ ועיין בשמ"ק הביא בשם הרב המאירי ז"ל שכתב שגדולי הדורות העמידוה כשהשביעה קודם שיתבענו לבע"ד וכפרו ואח"כ הודה הנתבע יעו"ש:

'''ולעד"נ''' דנוכל לומר בכוונת רבינו הרי"ף ז"ל דמשכחת לה בכה"ג שהנתבע הודה ורק שאין לו לשלם ורק צריך לגבות מהלקוחות וזה יש לו שטר בידו ואינו מקויים ומשביע לעדי {{עוגן|לח.}}השטר שיעידו בפני הב"ד או לעדים אחרים שיקיימו החתימות בב"ד או שמשביע לעדי קנין שיעידו שקיבלו קנין מהלוה דגובה ממשעבדי ובכה"ג דהנתבע מודה לא נתבטלה ההרשאה. והנה במ"ש המאירי ז"ל לתרץ י"ל לכאורה דלמה יתחייבו העדים בשבועת העדות דהא כל זמן שלא תבע להנתבע א"כ יוכלו לומר דלמא היה מודה לו תיכף ולא היינו צריכים להעיד כלל כמו באיכא שני כיתי עדים דהראשונה פטורה הואיל דקיימא שניה וה"נ דכוותיה ולכאורה י"ל בזה:

'''והנה''' מדברי הרמב"ם ז"ל {{ממ|בפ"ג מה' שלוחין ה"ו}} מבואר לכאורה דלא ס"ל כשיטת הרי"ף רק עיקר תליא אם בשעת כתיבת ההרשאה לא כפר בו כתבינן הרשאה ולעיל בסמוך ביארתי קצת בזה ועיין ברמב"ם {{ממ|שם הי"א}} מ"ש שם ובהשגות תמה שם ע"ד הרמב"ם וכתב ואפשר שהוא מחלק בין שכפר קודם הרשאה לכופר אחר הרשאה עכ"ל וכוונת הראב"ד דהרמב"ם לא ס"ל כשיטת הרי"ף בתשובה ועיין בכ"מ מ"ש בזה והוא מבואר {{ממ|שם בה"ו}} כדברי הכ"מ:

'''ולעד"נ''' דנוכל לומר ליישב קושית הראב"ד אפי' אם נימא דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרי"ף בתשובה דאפי' אם כפר אח"כ ג"כ בטלה הרשאה ורק דסברת הרמב"ם דהואיל דהנתבע בעצמו אמר להמורשה שהמרשה ישבע ויטול וא"כ לא הוי כפירה גמורה דעפ"י הדין היה דאף שיבא המרשה בעצמו שישבע הנתבע ויפטור והנתבע אומר שישבע המרשה ויטול לא מחשב כפירה גמורה אף שאמר הנתבע להד"מ ומש"ה שפיר כתב הרמב"ם שהב"ד מוציאין הממון מהנתבע ויהיה מונח בב"ד וכסברת הכ"מ שם ונוכל לומר דגם הרי"ף מודה לדינו של הרמב"ם בזה ודוק:

==נט==

[נט] '''בתוד"ה אמטלטלין דכפריה''' באה"ד וז"ל '''וכן בפרק יש בכור''' {{ממ|דף מ"ח}} '''כו'.''' וראיתי במוהרי"ט אלגזי במסכת בכורות {{ממ|פ"ח אות ע"ב}} שתמה על הסוגיא דבכורות שם דאמאי לא מוקי אפי' שלא בהרשאה כגון שאחד מאבות הבנים פדה את ב' הבנים מממונו דהפודה בנו של חבירו אפי' שלא מדעתו של אב בנו פדוי כו' וכל שפדאו משלו אם מת אחד מהבנים בתוך ל' יום שפיר יכול הפודה להוציא חמשה סלעים אם נתן לכהן אחד דממ"נ חייב להחזיר לו דאם מת בנו חייב להחזיר לו ואם בן חבירו מת חייב להחזיר לו נמי כיון שפדאו מממונו כו' ויותר שייך דקדוק זה על מ"ש התוס' בשמעתין ד"ה ה"מ והאריך בזה. ולע"ד לא אוכל להבין כלל הקושיא מעיקרא דבמתני' קתני זה נותן ה"ס לכהן וזה נותן ה"ס לכהן ועלה קתני מת אחד מהם בתוך ל' יום אם לכהן אחד נתנו כו' הרי לשון המשנה הוא דכל אחד מהם פדה בנו בממונו וצ"ע אצלי דבריו הקדושים:

'''וראיתי''' בתבו"ש {{ממ|סי' י"ח סוס"ק כ"ד}} באם שחט כמה בע"ח ולא בדק הסכין בינתים ואח"כ בדק הסכין ונמצא פגום דאם כל העופות הם של אדם אחד צריך לשלם כולם לבר מן עוף אחד המובחר דיכול לפטור עצמו ממנו מכח ממנ"פ ע"ש ואם שחט לשנים או לכמה ב"א מצי מדחי לכל אחד לומר בשלך נעשה הפגם ונראה דאפי' יכתבו הרשאה זל"ז לא מהני דאע"ג דבכתובות {{ממ|דף צ"ה}} ובב"ב {{ממ|דף כ"ז}} [צ"ל קכ"ז] אמרינן בכיוצא בזה דמדחי לכל חד ואם יכתבו הרשאה זל"ז גובה ממנ"פ יש לחלק דהתם מקנה ליה מאי דאית ליה אפי' בספק משא"כ כאן דאינה אלא תביעה ואין מועיל בה הרשאה כ"א מתקנת הגאונים כמ"ש בח"מ {{ממ|ר"ס קכ"ג}} ובכה"ג מסתמא לא תקנו עכ"ל. ולע"ד י"ל בזה דמנ"ל לרבינו התבו"ש דמסתמא לא תקנו ע"ז הלא השוחט חייב בודאי לאחד מהן ולמה נשתנה זה משאר תביעות ממון ועוד יש הרבה לעיין בזה וצ"ע לדינא. ואם כתבו הרשאה ותפס משל השוחט אולי י"ל דמהני התפיסה וי"ל בזה:

==ס==

[ס] '''אמר אביי ואי כתיב ביה למחצה לשליש ולרביע מגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולה.''' ופירש"י בד"ה מגו דמשתעי נאמן דינא בהדי שליח אפלגא ע"כ דלא מצי למימר ליה לאו בע"ד דידי את משתעי אכולה עכ"ל והיינו אפי' בלא הרשאה כדין רק שא"ל שיתבע גם המחצה שלו ג"כ. וז"ל הרמב"ם ז"ל {{ממ|בפ"ג מה' שלוחין ה"ב}} הקנה לזה שהרשה שליש או רביע מה שיש לו ביד חבירו ה"ז עושה דין על הכל הואיל ודן על חלקו והרי הוא בעל דינו בחלקו דן על הכל ע"כ ובכ"מ שם אמר אביי כו' ובהשגות ז"ל א"א דוקא שליש או רביע אבל אם אמר לו ק' דינרין ממה שיש לי ביד פלוני יהיה שלך לא ידון אלא על המאה עכ"ל ושתי דעות הללו הביאו בטוש"ע {{ממ|סי' קכ"ב ס"ה}} ודעת הראב"ד ז"ל הובא לבסוף וכן הלכה. והבעל מגדל עוז מצדיק דברי הרמב"ם ותמה ע"ד הראב"ד וז"ל ואני אומר בזה לא ירדתי לסוף דעתו ואם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה שאפי' על הכל היה לו לדון ואעפ"י שקצב לו סך ידוע אית לן למימר מגו דנחית לפלגא נחית לכולה ומ"ש מנכסי מלוג דמגו דנחית לפירא נחית לגופא ואפי' בלא הרשאה כדאיתא סו"פ השולח כד"נ עכ"ל ולעד"נ דלא תקשי מהא אהראב"ד דיש חילוק גדול ביניהם דבשלמא גבי בעל בנכסי אשתו דדן על הפירות שהרי הפירות לעולם הם שלו ואף מה שיגדלו לשנה הבאה וא"כ הרי אם יוציא הקרקע מהמחזיק בה יהיה לו הפירות לעולם והני שתי תביעות דהיינו תביעת הפירות ותביעת הקרקע תלוין זה בזה שפיר אמרינן מגו דמשתעי דינא אפירות משתעי נמי אקרקע וגם הרמב"ם ז"ל {{ממ|שם בה"ד}} שהביא לדינא דאביי בסו"פ השולח כתב ואם יש פירות בקרקע כו' שאם אין לו קרקע אין לה פירות אבל הכא בהקנה לו מנה מן החוב אין להמורשה שום תועלת אם יוציא יותר מהמנה ומש"ה שפיר כתב הראב"ד דוקא בהקנה לו שליש או רביע מן החוב. ועיין בח"מ {{ממ|סי' קכ"ב ס"ח}} ובסמ"ע {{ממ|ס"ק ט"ז}} ובש"כ {{ממ|ס"ק ל"ג}} באריכות ובשו"ע אהע"ז {{ממ|סי' פ"ה ס"ד}} ובח"מ וב"ש {{ממ|סק"ח}} האריכו בזה יעוש"ה:

'''ועוד''' נוכל לומר לחלק בזה דבשלמא גבי בעל בנכסי אשתו דיכול לדון על הקרקע ג"כ שהרי אם זה יאמר לו מה לך לדון על הקרקע הלא הקרקע אינו שלך ורק הפירות הם שלך והריני נותן לך הפירות א"כ הרי הודה לו ג"כ על הקרקע שאם אין לו קרקע הרי אין לו פירות ונוכל לומר שזה הוא ג"כ כוונת הרמב"ם {{ממ|שם בה"ד}} שכתב שאם אין לו קרקע אין לו פירות אבל בהקנה לו מנה מן החוב אף שהנתבע יתן להמורשה המנה אין ראיה שמגיע יותר ממנו שהרי יוכל לומר איני חייב רק מנה בלבד ולא יותר ומש"ה שפיר כתב הראב"ד דוקא בהקנה לו שליש או רביע מן החוב:

==סא==

[סא] {{ממ|א}} '''רב אשי אמר כיון דכתב ליה כל דמתעני מן דינא קבילית עלי שליח שוויה וא"ד שותפא שוויה למנ"מ למתפס פלגא והלכתא שליח שוויה.''' וכתב הרא"ש ז"ל בפרקין {{ממ|{{ממ|[[רא"ש/בבא קמא/ז/ה|סי' ה']]}} ומתוך דברי רב אלפס משמע שאין לו להיות כתוב בספרים כי כתב אתמר משמיה דרב יהודאי גאון ז"ל דקיי"ל שליח שוויה הלכך אי בעי לבטולי לשליחותיה ולשוויה שליח אינש אחרינא אית ליה רשותא למיעבד הכי. ומתוך הלשון משמע כיון דקיי"ל שליח שוויה מצי לבטולי שליחותיה ולומר אין רצוני שתהיה שלוחי אבל אי שותפא שוויה לא מצי לבטולי דמצי א"ל כבר זכיתי בחלקי אבל אם ביטל ההרשאה בלא ידיעת המורשה והלך וטען עם המחזיק בנכסים ונתחייב בדין לא מצי המרשה למימר כבר בטלתי שליחותו כו' עכ"ל. ובפרק הגוזל קמא (ס"ס כ"א}} כתב הרא"ש שם גבי שליח שעשאו בעדים דפסקינן כרב חסדא דקיימי ר"י ור"א כוותיה דאם נאנס בדרך דפטור הלוה והיינו דוקא היכא דבעי הלוה ליתן לשליח המעות אבל כי לא בעי ליתן לשליח לא כפינן ליה למתבינהו ניהליה וכתב הרא"ש שם בטעם הדבר וז"ל ונ"ל דחיישינן שמא יבטל המפקיד שליחות השליח בפני עדים אבל כי כתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך הרי כאלו נתנו לו במתנה ושוב לא מצי מבטל ליה ואע"ג דמסקינן לעיל בפרק מרובה והלכתא שליח שוויה ואע"ג דכתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך היינו לענין זה דלא מצי שליח למתפסיה לנפשיה כו' אבל ודאי אהני הא דכתב ביה זיל דון וזכי לענין זה שלא יוכל לבטל השליח עכ"ל. והנה דברי הרא"ש ז"ל נראין כסותרין זא"ז דכאן בפרק מרובה כתב דיכול המרשה לבטל השליחות שעשה להמורשה ולקמן בפרק הגוזל כתב דבהרשאה לא יוכל לבטל השליחות ועיין בפלפלא חריפתא שעמד בזה שם על פרק הגוזל וכ' וז"ל ושוב לא מצי מבטל ליה כלומר שאם בטלו ואח"כ נתן לו הנתבע הממון עד שלא ידע הנתבע שבטלו לא מצי המרשה למימר כבר {{עוגן|לח:}}בטלתי שליחותי אבל ודאי דלבטלו יכול ואם יוודע להנתבע לא יתן לו כמ"ש רבינו בפרק מרובה בשם רב יהודאי גאון ודלא כבעל הטורים דמשוה לרבינו כחולק על רבינו יהודאי גאון ואי הכי הי"ל לחלוק שם במקומו כ"כ הב"י {{ממ|סי' קכ"ב}} עכ"ל. והנה הטור הבין דהרא"ש שכתב בפרק הגוזל דלא מצי לבטולי הוא להלכה ומ"ש בפרק מרובה הוא לפי שיטת הרי"ף בשם רב יהודאי גאון והב"י כתב לחלק כמ"ש הפלפלא חריפתא בשמו:

'''ולולא''' דמסתפינא היה נלע"ד ליישב דברי הרא"ש ז"ל שלא יסתרו אהדדי והוא דבפני המורשה שפיר יכול לבטל לשליחותיה והרא"ש בפרק מרובה מיירי בפניו של המורשה ולשון רבינו הרא"ש ז"ל מורה כן שכתב כאן מצי לבטולי שליחותיה. ולומר אין רצוני שתהיה שלוחי כו' דלשון זה מורה שא"ל להמורשה בפניו ממש ולקמן בפרק הגוזל מיירי שלא בפני המורשה ולא יכול לבטולי וכן מורה לשון הרא"ש שדן אם חיישינן שביטל המרשה לשליחותיה וכתב דבשליח בעדים חיישינן לדלמא ביטל לשליחותיה ומש"ה אם אין הנפקד או הלוה רוצה ליתן לא כייפינן ליה ובהרשאה הרי כאלו נתנו לו במתנה ושוב לא מצי מבטל ליה וכתב עוד אבל ודאי אהני הא דכתב ביה זיל דון וזכי לענין זה שלא יוכל לבטל השליח והכונה לשלא בפני המורשה לא יוכל לבטל ומש"ה לא חיישינן דלמא ביטל. ונראה דאפי' אם נפרש כן מ"מ אם שלח אליו שליח להמורשה וא"ל שביטל להשליחות מהני. והש"כ {{ממ|בסי' קכ"ב ס"ק י"א}} כתב דהרא"ש סובר ממש כהרמב"ם דנהי דיכול לבטל היינו שאומר לו אין רצוני שתהיה שלוחי וחוזר ולוקח ההרשאה ממנו ובהכי איירי בפ' מרובה אבל כשמניח ההרשאה בידו לאו כל כמיניה לבטל שהרי זה יתן לו או יציית עמו דין עפ"י הרשאה והרשאה תהיה אצלו ובהכי מיירי בפ' הגוזל ודלא כהטור כו' יעו"ש וקרובים דברי לדברי הש"כ אלא שי"ל אם זה המורשה אינו רוצה להחזיר הרשאה להמרשה והב"ד אינן יכולין להוציא ממנו הרשאה שהוא גבר אלים או שברח וגבה החוב מן הלוה בודאי פטור הלוה עיין בש"כ {{ממ|בסי' קכ"ב סק"ח}} דפטור הנותן דהמרשה המשלח פשע ובשליח בעדים שביטל לשליחותיה והנתבע לא ידע ונתן ב' דיעות בש"ע {{ממ|סי' קכ"ב ס"ב}} יעו"ש וי"ל בזה:

{{ממ|ב}} '''והנה''' אם מת המשלח אי הוי כחזרה איפלגו בזה הראשונים ז"ל ועיין בטוח"מ {{ממ|סי' קכ"ב}} וז"ל ואם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה היה נראה לפי סברת הרא"ש ז"ל שא"י לבטל השליחות בחייו ג"כ לא נתבטל במותו אבל הוא כתב בתשובה שנתבטל כשמת אבל הקנה לו הממון אג"ק כבר זכה בו והוא שלו כו' והרמ"ה כתב אע"ג דבשאר השליחות כשמת השליחות בטל שאני גבי הרשאה כיון דאוקמיה בדוכתיה כל זמן שאינו מבטלו במקומו עומד והוא שלא ידע הנתבע במיתתו קודם שנתן הממון מתחת ידו אבל בשאר שליחות אפי' לא ידע חייב באחריותו עד שיבא ליד השליח בחיי התובע וכ"כ הראב"ד שאם מת המרשה קודם כו' עיי"ש ובש"ע {{ממ|שם ס"א}} אע"פ שלוה ששלח למלוה חובו בצווי ע"י שלוחו ונאבד פטור כו' אם ירצה הלוה לא ישלחנו לו ע"י שלוחו אפי' אם יש עדים שעשאו שליח להביאו לו עד שיבא בהרשאה והטעם מפני שיש לחוש שמא ימות המלוה קודם שיתן לשליח כו' לפיכך עצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתננו לשליח אא"כ בא בהרשאה שהקנה לו באג"ק מה שיש לו אצל פלוני וכתב הרמ"א מיהו אם ידוע שמת לא יתנו לשליח עכ"ל ועיין בש"כ {{ממ|סק"ה}} האריך בביאור השיטות וכתב להקשות מהא דכתב הרמ"א לקמן בס"ס {{ממ|ש"מ}} ואם א"ל שלח ועד שלא הספיק לשלוח מת לא ישלח דהא נפיל קמא יתמי ואם שלח ספק אם חייב באחריותו. מרדכי ר"פ השואל. וא"כ קשה על מה שמשמע מדבריו כאן דס"ל בפשיטות דנתבטל השליחות כשמת וצ"ע עכ"ל הש"כ ועי"ש בסמ"ע בס"ס {{ממ|ש"מ סקי"ד וט"ו}}:

'''ולעד"נ''' לתרץ דהנה כבר נודע מה שהאריכו הראשונים ז"ל חש בשומרים אימת מתחיל החיוב אם משעת משיכה או משעת גניבה ואונסין ופשיעה וכתבו דזה תליא בשני לשונות במס' כתובות {{ממ|דף ל"ד ע"ב}} והאחרונים האריכו הרבה בביאור הדבר ותורף דבריהם הוא דכשנאבד אז נגמר החיוב למפרע ועיין בקצות־החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/שמ|סי' ש"מ]]}} ובכ"מ וכבר האריכו בזה. וגם אנכי הארכתי בזה בכמ"ד. והנה גבי שואל ששלח ע"י השליח ומת המשלח ונאנס באורחא איכא ספק אם נתחייב כלל שהרי אם מת המשלח איכא ספק אם נתבטלה השליחות ואם לא נתבטלה הרי ליכא חיוב כלל ואם אמרינן דכשמת המשלח נתבטלה השליחות א"כ היה חייב והואיל דאיכא ספק להלכה אם נתבטלה השליחות א"כ גבי שואל פטור כי איכא ספק אם נתחייב כלל דהא בשעת האונס איכא ספק אם חייב או לא והוי כאיני יודע אם נתחייבתי משא"כ {{ממ|בסי' קכ"ב}} שאיירי בהלואה דהחיוב על הלוה הוא משעת הלואה ורק דהפטור הוא ספק ותליא אם נתבטלה השליחות כשמת לא נפטר ואם לא נתבטלה נפטר וא"כ הוה א"י אם פרעתיך דחייב והכא {{ממ|בסי' קכ"ב}} איירי עיקר בהלואה שכ"כ כיון שלא נתנם לו עד שמת המלוה ומ"ש המחבר אח"כ לפיכך עצה טובה ללוה או לנפקד כו' עיקר כונתו הוא על הלוה והיה קשה לי קצת לפרש כן וראיתי באו"ת {{ממ|סי' קכ"ב סק"ג}} שמתרץ הקושיא וכתב ג"כ {{ממ|דבסי' קכ"ב}} מיירי בהלואה ורק שכתב לתרץ גם על נפקד ורק שהוליכו במקום סכנה וכתי' התוס' יעו"ש. אבל עכ"פ נוכל לתרץ כמו שכתבתי כי עיקר דינו של המחבר כאן {{ממ|בסי' קכ"ב}} הוא על הלואה ומש"ה לא הגיה הרמ"א כאן הואיל דבהלואה חייב שפיר אם מת המשלח והלוה נתן לו וידע שמת המשלח ובפקדון שפיר פטור משום דהוה א"י אם נתחייבתי לך וכבר כתב זה הדין לקמן {{ממ|בס"ס ש"מ}} ודוק:

==סב==

[סב] '''רב אשי אמר כיון דכתב ליה כו'.''' וז"ל הרמב"ם {{ממ|בפ"ג מה' שלוחין ה"א}} ואע"פ שכתב לו כן אינו אלא שליח וכל מה שיזכה בו הרי הוא של משלחו וכל ההוצאות שיוציא השליח על דין זה שהורשה הרי המשלח חייב בהן שכך כותבין בהרשאה כל שתוציא בדין זה עלי לשלמו עכ"ל שהרבינו מפרש כן בהא דכתב ליה הלשון כל דמתעני כו' וכן מפורש בש"ע {{ממ|סי' קכ"ב ס"ו}} והרמ"א הביא שם דברי התה"ד {{ממ|סי' שי"ג}} ראובן שהיה לו מעות בעיר אחרת והלך שמעון לשם ונתן לו הרשאה לקבל שם המעות ולתת לו תמורתם בעיר ראובן והלך שמעון וקבלם ואח"כ בא ראובן לשם ורוצה ששמעון יתן לו מעותיו הדין עם שמעון עכ"ל והקצות־החושן {{ממ|ב[[קצות החושן/חושן משפט/קכב#ד|סי' קכ"ב סק"ד]]}} דן בזה דבר חדש והוא דבתה"ד מבואר שהמעשה היה ששמעון המורשה א"ל לראובן שירשהו ליקח המעות מהנפקד שבמקום אחר והוא יחזיר לו מעות אחרים תמורתם בעירו ונתרצה ראובן לזה וא"כ בכה"ג ליכא כלל שכירות ומש"ה דוקא אם כבר לקח שמעון המעות מלוי הוא דזכה בו אבל אם ראובן א"ל לשמעון שילך למקום פלוני ויקח המעות שביד לוי ויוציאם ויחזיר לו אחרים תמורתם בכה"ג כיון שהלך שמעון לשם ובא ראובן לשם ורוצה ליקח בעצמו המעות מלוי בזה הוה הדין דאפי' לא לקחם שמעון עדיין שזכה שמעון בהמעות להשתמש בהן משום דבכה"ג הוי שמעון פועל וזכה בשימוש המעות בשכר פעולתו ושכירת פועל מהני אפי' בדשלב"ל ואף דלא יוכל שמעון לכופו שיתן לו המעות להשתמש משום דניהא דשכירות פועל מהני אפילו בדשלב"ל מ"מ לא זכה בגוף החפץ שלא היה עדיין בעולם כגון שהבטיח לו חפץ שלב"ל בשכרו זכה עדיין בגוף החפץ מ"מ בדמי החפץ זכה עכ"פ וכמ"ש הרא"ש והר"ן {{ממ|בפ"ה}} דמס' עכו"ם גבי התבעלי בטלה זה יעו"ש והאריך הקצה"ח בזה {{ממ|בסי' של"ב}} מ"מ עכ"פ זכה שמעון שראובן ישלם לו עכ"פ שכר הנאת השימוש מהמעות אבל אם כבר לקח שמעון המעות מלוי זכה בגוף המעות להשתמש בהם זה תו"ד הקצה"ח והנתה"מ שדא בה נרגא דלפי דבריו הוי ריבית גמור שמטריח עצמו בחנם מחמת שמלוה לו אח"כ המעות וע"כ צ"ל בטעם ההיתר דהוא מטעם שכתב הט"ז ביו"ד {{ממ|סי' קע"ג סקכ"ד}} דהיינו דהלוקח טורח בשביל עצמו כדי שיגיע המעות לידו ולפי"ז א"א לו לתבוע שכר טרחתו עכ"ד הנתה"מ וכוונתי לדברי הקצה"ח מ"ש במשובב ליישב קושית הנתה"מ הנ"ל אלא כי גם על תירוצו במשובב יש לפקפק קצת כנראה למעיין היטב בדבריו:

'''ולעד"נ''' ליישב דברי הקצה"ח בדינו והוא דהתורה אסרה ריבית היכא דאיכא הלואה כגון שראובן הלוה לשמעון מעות ומשלחו בשליחות אשר משלמין על השליחות הזה שכר וראובן אינו משלם לו הוא ריבית גמור משא"כ היכא שאין כאן הלואה כלל וגם ליכא ריבית שהרי אם שמעון הלך לאותו מקום ולא היה לוי בביתו או סבה אחרת שלא נתן לו לוי המעות הלא אין ראובן צריך לשלם כלל לשמעון וא"כ ליכא הלואה עדיין וליכא ריבית עדיין רק {{עוגן|לט.}}כשהלך שמעון ולוי רוצה ליתן לו המעות וראובן מעכב בזה שפיר אמרינן דשמעון זכה בהמעות מכח פועל דמגיע לו שכר פעולה דהא הנאת השימוש במעות הוא שוה מעות כדמצינו בריש מסכת מכות {{ממ|דף ג'}} במתני' מעידין אנו שחייב לשלם עד שלשים יום והזוממין אומרין מכאן ועד עשר שנים אומדין כמה היה רוצה כו' ורק בהלואה התורה אסרה והארכתי בביאור הדברים במס' ב"מ בר"פ א"נ. וא"כ הכא שמעון זכה בהמעות להשתמש בהם וראובן רוצה למנעו צריך ראובן לשלם לו שכרו ואם יניחו להשתמש בו לא ישלם בכה"ג ליכא שם ריבית עלה כלל כי מה שראובן משלם לשמעון הוא מכח מה שנוטל משמעון זכותיה כי לא היה שם הלואה כלל ולא שם ריבית עלה וצדקו דברי הקצה"ח ודוק כי לע"ד היא סברא דקה ונעימה:

==סג==

[סג] '''ברש"י ד"ה רב אשי פליג עליה דאמימר כיון דכ' קבילת עלאי אלמא שליח שוויה הלכך אי תפיס מפקינן מיניה וללישנא קמא נמי אי תפיס משל נאמן מפקינן מיניה דהא שליח בעלמא הוא והוי כתופס לבע"ח.''' עכ"ל. ודבריו הקדושים אינם מובנים לכאורה דהא לא חייב כלל לאחריני ורק דנימא דחב ללוה במה שתפס ממנו וזה לא מקרי חב לאחריני וכמבואר בש"ע ח"מ {{ממ|סי' ק"ה ס"ד}} דדוקא כשחייב ג"כ לאחריני הוא דאמרינן תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק ויכול המלוה השני ליקחו מן השליח ורש"י ז"ל נשמר מזה וכתב הלשון דהוי כתופס לבע"ח אבל עכ"פ אינו מובן אמאי לא ליהני התפיסה בזה. ונראה בזה דרש"י סובר כשיטת הרי"ף ז"ל בתשובה מובא בטוח"מ {{ממ|סי' ק"ה}} דדוקא דאית ליה פסידא לבע"ח כגון דמת לוה ואם לא תפס ליה מפסיד לגמרי דנכסי דיתמי לא משתעבדי א"נ בגברא דמפסיד נכסיו או העני הוא דמהני תפיסה שתפס האחר היכא דלא חב הלוה לאחרים אבל אם הוא אמוד לפרוע לא מהני כו' יעו"ש ובש"ע שם {{ממ|ס"ד}} וא"כ ה"נ מיירי בכה"ג דאית ליה ללוה לשלם ולא מפסיד נכסיו ובכה"ג שפיר הוה כתופס לבע"ח ולא מהני התפיסה. אלא דקשה דהא רש"י לשיטתו בב"מ {{ממ|דף י'}} דבעשאו שליח לכ"ע מהני התפיסה וא"כ ה"נ הרי עשאו שליח ונהי דההרשאה פסולה אבל לא גרע משליח וראיתי שכבר נתקשה בזה האו"ת {{ממ|בסי' ק"ה סק"א}}. מיהו י"ל לפמ"ש הב"ח שם {{ממ|אות א'}} דכוונת רש"י דעשאו שליח מהני היינו היכא דבא בהרשאה ובלא הרשאה הוי כקופץ מאליו יעו"ש א"כ א"ש הכא דהרי ההרשאה פסולה וא"כ תו הוה כאלו אין כאן הרשאה כלל וראיה מכאן לשיטת הב"ח הנ"ל:

'''ועוד''' י"ל בזה עפמ"ש הב"ח בח"מ {{ממ|סי' קכ"ג}} ליישב קושית הב"י על רש"י שכתב כאן הלכך אם אבד יכול לחזור ולתבוע מיד הנאמן תמה הב"י דהא אפי' אינו אלא שליח פטור מאונסין וכתב הב"ח לתרץ דכיון דמקנה גרע משליח וכיון דאותו הקנאה אינו מועיל חייב באונסין ועיין בקצה"ח שם {{ממ|סק"א}} ולעיל [אג"ד אק"א וב'] הארכתי בזה וא"כ לשיטת הב"ח הנ"ל א"ש הכא דהא הלא לא עשאו שליח לתפוס ורק שהקנה לו בהרשאה וכיון דהרשאה בטל והשליחות ג"כ בטל א"כ הוה כתופס מאליו ודוק. ובילדותי תירצתי דברי רש"י בב"מ הנ"ל ולפמ"ש שם א"ש גם כאן:

==סד==

[סד] {{ממ|א}} '''והלכתא שליח שוויה.''' ולכאורה י"ל לפמ"ש הר"ת דמהני הרשאה בעכו"ם שכ"כ התוס' במס' קידושין {{ממ|דף ג' ע"א}} בד"ה ואשה באה"ד וכן היה רגיל ר"ת לשלוח הרשאה ביד עכו"ם והיה מקנה בחליפין ומיהו בזה צריך ליזהר שלא לכתוב וקנינא מיניה דאין שליחות וזכיה לעכו"ם כדאמרינן בפ"ה דב"מ {{ממ|דף ע"א}} אלא וקנה העכו"ם כתבינן עכ"ל וכן הובא דבריו להלכה בח"מ {{ממ|סי' קכ"ג סי"ד}} ואם נימא דשליח שוויה א"כ כל עיקר ההרשאה הוא רק שליחות ולא קנין וא"כ אף אם באמת יקנה העכו"ם וכן יהיה כתוב בשטר הרשאה וקנה העכו"ם אכתי קשה אמאי מהני הא אין שליחות לעכו"ם והש"כ {{ממ|בסק"ל}} הביא דברי היש"ש בפרקין {{ממ|סי"ג}} דחולק ע"ז וס"ל דבהלואה ושאר דברים שאינן נקנין בחליפין פשיטא שאין הרשאה מועיל לעכו"ם כיון דלא יוכל לעשות מורשה בכה"ג אלא מטעם שליחות ואין שליחות לעכו"ם אבל בקרקע ופקדון יכול להקנות לעכו"ם בק"ס שמועיל חליפין לעכו"ם אבל לא יכתוב כל דמתעני מן דינא שהוא לשון שליחות והיש"ש האריך בזה וכתב הש"כ דהיה נוכל לפרש ג"כ כוונת הר"ת כן רק שמדברי המחבר משמע דהרשאה מועיל בעכו"ם בכל ענין יעוש"ה והש"כ חולק בגוף הדין וכתב דחליפין לא שייכא כלל בעכו"ם והביא ע"ז שלשה ראיות חדא מהא דמס' ע"ז {{ממ|דף ע"א}} בהא דאמר רב להנהו סבייתא שקולי זוזי מנייהו והדר כיילי להו כו' ואם איתא היל"ל אקנינהו ניהלייהו בחליפין כו'. ועוד ראיה מבכור דהאריכו כל הפוסקים למצוא היתר להקנות הבהמה לעכו"ם משום דמספקא להו אי כר"י או כר"ל דפליגי אי משיכה קונה בעכו"ם או מעות וכמבואר ביו"ד {{ממ|סי' ש"כ}} ואם איתא היל"ל דיקנה לעכו"ם בקנין חליפין וכן גבי חמץ האריכו הפוסקים וכל האחרונים לעשות בהיתר להקנות לו היכא דלא אפשר במשיכה ואם איתא ליקנינהו ניהליה בחליפין והש"כ מפלפל עוד שם לדחות הראיה שהביא הר"ת מקרא דמכסף מקנתו כו' יעוש"ה שמסיק להלכה דלא כהר"ת והאו"ת מחזיק בכל עוז לחזק דברי הר"ת ופוסק כן להלכה ועיין בקצה"ח מ"ש ע"ד האו"ת וי"ל בזה:

'''והנה''' התה"ד {{ממ|בסי' ע"ר}} דן באמת על בהמה מבכרת שאין הבהמה לפנינו שיוכל למשוך כתב וז"ל ובנ"ד דאין הפרה לפנינו נראה דכך יעשה לצאת כל הדעות יקח מעכו"ם אחד סכין או חגור דבר שהוא כלי ויקנה הבהמה להעכו"ם בחליפין דחליפין קונה את חילופיהן בכל מקום שהן ור"ת גופיה פסק דחליפין קונה בעכו"ם והיה נוהג הלכה למעשה לשלוח הרשאה ביד עכו"ם ע"י חליפין והביא ראיה נכוחה מפ"ק דקידושין בברייתא ובמרדכי פרק מרובה ובתוס' ריש קידושין ולא אשכחן גאון דפליג אהא ואע"ג דרש"י פסק דכל קנינו של עכו"ם אינו אלא בכסף י"ל דהיינו לאפוקי משיכה אבל מודה הוא בחליפין דאשכחן נמי בקרקע דאינו נקנה אלא בכסף ובשטר ובחזקה והמטלטלים אינם נקנים אלא במשיכה וקנין חליפין מהני בכל ואפי' את"ל דלרש"י לא מהני חליפין בעכו"ם מ"מ יש לתקן נידון דידן ע"י אותו כלי עצמו כו' ע"ש. הרי שדן התה"ד באמת לענין בכור להקנות ע"י חליפין וכתב שכל הגאונים והפוסקים ז"ל סוברים כהר"ת ורק בשיטת רש"י ז"ל הוא מסופק והש"כ הביא דברי המהרשד"ם בתשובה חחו"מ {{ממ|סי' נ"ט}} שכתב דדעת הר"ת הוא דעת יחיד והרי התה"ד כתב בפירוש לאידך גיסא:

'''והנה''' בהג"א בב"מ פרק הזהב בסוגיא דמעות קונות כתב שם בענין מכירת בהמה מבכרת וז"ל והיכא דאין לו מה למשוך מודה ר"ל דמעות קונות כדמוכח ממתני' דנתנה לבלן מעל ומדר"ל נשמע נמי לר"י כו' הלכך נראה בעיני ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לישראל לקבל מעות מן העכו"ם ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך העכו"ם ולהפקיעו מבכורה וחוזר וקונהו מן העכו"ם לאחר שיולד הואיל ואין יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת למוכר אלא בכפותה ומטעם חצר ואע"ג דאי כפתה ומשכה הוה קנה לעובר אפ"ה הואיל וגוף העובר אינו יכול למשוך אלא ע"י משיכה דבהמה המעות קונות דהא גבי בלן נמי הוה יכול לקיים השכירות ע"י חליפין דשכירות קרקע נקנית בחליפין אפ"ה הואיל ואינו יכול למשוך גוף המרחץ מעות קונות ה"ה הכא מא"ז עכ"ל. ולכאורה יש לדייק מדברי ההג"א הנ"ל דקנין חליפין לא שייכא בעכו"ם מדכתב הלשון ואע"ג דאי כפתה ומשכה הוה קנה לעובר כו' ולא כתב דאע"ג דמשכחת לה קנין חליפין במכירת העובר א"כ היל"ל דלא מהני קנין מעות והיה שפיר הראיה על זה מהא דבלן אע"ג דשייכא ביה קנין חליפין אפ"ה כל דלא שייכא ביה קנין משיכה מעות קונות משמע לכאורה מזה דקנין חליפין לא שייכא כלל בעכו"ם ודלא כשיטת הר"ת והתה"ד שדן באמת להתיר בקנין חליפין במבכרת. מיהו י"ל דלעולם דמהני קנין חליפין ג"כ בעכו"ם וההג"א עדיפא אשמעינן דאע"ג דשם קנין משיכה שייך ביה בהעבור ע"י האם אם היתה כפותה אפ"ה אמרינן דהואיל דבגוף העובר בלחודיה לא שייכא ביה קנין משיכה תו הוה כמקום דליכא משיכה גביה כלל ומעות קונות וי"ל בזה:

'''אולם''' ראיתי באו"ז הגדול הנדפס לא כביר כי שם מאריך יותר בביאור הדברים וכתב באמת גם על קנין העובר מדין חליפין ע"ש בה' בכורות {{ממ|סי' ת"פ}} שדן להתיר בקנין מעות במכירת {{עוגן|לט:}}העובר לבד משום דלא שייכא ביה קנין משיכה וכתב שם וז"ל ה"נ כשמקנה לו העובר הואיל ועובר לאו בר משיכה הוא ואין לו מה למשוך מעות קונות ואע"ג דאפשר לקנותו בחליפין דמטלטלי מקני בחליפין שכירות מרחץ נמי נקנית בחליפין ואעפ"כ מעות קונות כו' עכ"ל וגם בתשובות הא"ז הגדול שם {{ממ|סי' ו'}} כתוב ג"כ לשון זה ממש יעוש"ה הרי מבואר שבאמת דן שם בא"ז הגדול שבמכירת העובר אפשר להקנותו בחליפין להעכו"ם והרי מבואר בהדיא דמהני קנין חליפין בעכו"ם וכדברי התה"ד בתשובה הנ"ל. אולם באמת י"ל מדוע לא תיקנו באמת להקנות את העובר לעכו"ם בקנין חליפין וכקושית הש"כ והרי חזינן שבא"ז הגדול דן מכח קנין חליפין לעכו"ם דמהני ואפ"ה חפשו צדדים להתיר ע"י קנין כסף ולא כתבו העצה להקנות העובר ע"י קנין חליפין כאשר באמת התה"ד כתב לעצה זו:

{{ממ|ב}} '''ולולא''' דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש בזה ויהיה מיושב כל הקושיא שהקשה הש"ך וגם יהיה מיושב מה שלא כתב בא"ז הגדול להתיר ע"י קנין חליפין ויהיה מיושב ג"כ קושית המהרשד"ם בתשובה בחלק חו"מ {{ממ|סי' נ"ט}} וכן ראיתי בספר פ"י על מסכת קידושין {{ממ|דף ג'}} שכוון ג"כ לקושיא זו דהא בקרא כתיב וזאת לפנים בישראל על הגאולה כו' שלף איש נעלו אשר עיקר דין חליפין למידין מקרא זה והרי כתוב בה בפירוש וזאת לפנים בישראל אשר מבואר דקנין זה מהני דוקא בישראל והמוהרשד"ם הוסיף בהקושיא וז"ל לפי שהעכו"ם מקנה וישראל קונה וקי"ל בכליו של קונה ועכו"ם לא סמכה דעתיה להקנות בחליפין כי היכי דאמרינן גבי אשה שאינה מקנה עצמה בחליפין וכ"ש שנלע"ד סברת הר"ת דעת יחיד כו' יעוש"ה והוא דנלע"ד בזה דהנה דעת הר"ת דאף דקי"ל דפירי לא עבדי חליפין מ"מ שוה בשוה מהני ועי' ברמב"ם {{ממ|בפ"ה מה' מכירה ה"ד}} שכתב הה"מ ששיטת הרמב"ם ג"כ כהר"ת דשוה בשוה עבדי פירי חליפין ועיין בב"מ {{ממ|דף מ"ו ע"ב}} כל הסוגיא ובתוס' שם ואע"ג דבקרא כתיב נעל דבעינן דוקא כלי וצ"ל דקרא מיירי באם לא הוי שוה בשוה אז בעינן כלי דוקא:

'''ולכאורה''' י"ל מה נשתנה קנין חליפין בשוה בשוה דמהני גם בפירי ואם לא הוי שוה בשוה לא מהני בפירי ובעינן דוקא כלי דומיא דנעל. ונוכל לומר בזה דהנה בהא דאיפלגו אי מעות קונה או משיכה כבר העיר המקנה במס' קידושין {{ממ|בדף כ"ב}} בד"ה בגמ' אמר שמואל ועוד שם {{ממ|בדף כ"ז}} בד"ה בגמ' מנ"ל דאף לר"י דס"ל מעות קונות מ"מ במאי דזכה המוכר בהכסף וע"כ דהוא מדין משיכה וא"כ ש"מ דבמקום דלא שייך קנין כסף משיכה קונה ועיקר פלוגתיהו דר"י ור"ל היינו כיון דודאי דבמכירה כשזה מושך החפץ חייב בדמים או להיפוך במשיכה להמעות נתחייב ליתן החפץ דאדעתא דהכי נתן המוכר החפץ או הלוקח המעות ובחיוב הזה פליגי אם הוא בא ע"י משיכת הפירות או ע"י משיכת המעות וכן בכל הני דחשיב בר"פ הזהב דחד חשיב פירי וחד חשיב טיבעא היינו באיזה דבר שיהא המשיכה משא"כ במציאה ובמתנה ובנכסי הגר שאין שום חיוב כנגדו בודאי מועיל המשיכה כו' יעוש"ה והנה לפי"ז בחליפין בפירות שוה ששוה דיוכל לחול שם משיכה על כל אחד מהפירות של כל אחד מהם ומש"ה מהני שפיר חליפי פירות שוה בשוה ומהני מכח קנין משיכה ג"כ ואית ביה כח קנין מעות ג"כ ומש"ה מהני שוה בשוה:

'''ומעתה''' לפי האמור נלע"ד דיש בקנין חליפין שני אופנים אחד הוא היכא דהוא שוה בשוה ובודאי דאפילו אם נותן לו חפץ השוה דינר בעד חפץ ששוה אלף דינרין כל שלא יתן לו עוד מעות רק שמחליף עמו החפץ בעד החפץ זה מיקרי שוה בשוה ויש עוד קנין חליפין אשר ראובן קנה חפץ משמעון בעד אלף דינרין ונותן ראובן לשמעון סודר שיקנה בו החפץ והמעות דמי תשלומי החפץ יהיה עליו חוב וישלם לו אח"כ ורק שלא עשה משיכה ועדיין לא קנה ראובן להחפץ ונתן לו הסודר שיקנה בזה החפץ בקנין חליפין וזה הוא עיקר קנין חליפין כי הסודר אינו בתורת תשלומין רק שיעשה הקנין ויקיים הקנין:

'''והנה''' י"ל דאף שכתב הר"ת דמועיל קנין חליפין בעכו"ם י"ל דדוקא קנין חליפין שוה בשוה דהיינו שלא יתחייב ליתן לו כלל דמי החפץ רק שהעכו"ם נותן הסודר להישראל המקנה בעד החפץ דזה מיקרי ג"כ שוה בשוה וכמש"ל בכה"ג שפיר מהני גם בעכו"ם שהרי יש בו קנין כסף וקנין משיכה ג"כ ומהני שפיר וכמו חליפין שוה בשוה דמהני גם בפירות אע"ג דפירי לא עבדי חליפין מ"מ בכה"ג מהני וה"ה בעכו"ם ג"כ מהני חליפי שוה בשוה אבל אם הקנין חליפין הוא רק לקיים הקנין והתשלומי החפץ יהיה חוב על העכו"ם ורק שבקנין סודר שנותן העכו"ם לישראל יקנה העכו"ם החפץ של הישראל בכה"ג הוא עיקר קנין חליפין וזה לא מהני בעכו"ם וכמו שיתבאר לקמן בעזה"י:

{{ממ|ג}} '''ומעתה''' יבואר היטב דברי התוס' בריש מס' קידושין ומ"ש בשם הר"ת ובהקדם יבואר סוגי' הש"ס שם {{ממ|בדף ח' ע"א}} וגם יתורץ בעזה"י קושית הלח"מ על הרמב"ם {{ממ|בפ"ב מהל' עבדים ה"ח}} ויבואר דברי הרמב"ם ז"ל שם. דהנה שם {{ממ|דף ח'}} דפליגי רבה ור"י אי שיראי צריכי שומא כו' אר"י מנא אמינא לה דתניא מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים האי תבואה וכלים ה"ד אילימא דלא מקני בהו כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף ואי דלית בהו ש"פ מאי אריא תבואה וכלים אפילו כסף נמי אלא לאו דאית בהו ש"פ וכיון דלא קייצו לא ואידך ה"ק בתורת כסף הוא נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי נינהו חליפין ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מא"ל אלא לעולם דלית בהו ש"פ ודקאמרת מאי איריא תבואה וכלים אפי' כסף נמי לא מיבעיא קאמר ל"מ כסף דאי אית ביה ש"פ אין אי לא לא אבל תבואה וכלים אימא מדמקרבא הנאתייהו גמר ומקני נפשי' קמ"ל. ולכאורה י"ל לפי שיטת הר"ת בב"מ הנ"ל דחליפין שוה בשוה לכ"ע גם פירי עבדי חליפין א"כ גם לר"נ נוכל לאוקמיה להאי ברייתא דת"כ דקתני בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים דהיינו בתורת חליפין שוה בשוה דבכל דוכתי מהני וגבי עבד הנמכר לעכו"ם לא מהני ואח"כ מצאתי בספר פ"י שם שהקשה קושיא זו בשם ספר עצמות יוסף ואין הספר ע"י בידי לעיין מה שתי' בזה. והפ"י כתב לתרץ שם לפי דרכו שהעלה שיטה חדשה בדברי הר"ת הנ"ל יעוש"ה:

'''ועיין''' ברמב"ם {{ממ|בפ"ב מהלכות עבדים ה"ח}} וז"ל וכן הנמכר לעכו"ם מחשב הדמים לפי השנים הנשארות עד שנת היובל כו' וגורע הדמים ומשיב השאר כסף ולא תבואה ולא כלים שנאמר כסף ממכרו בכסף הוא נגאל מיד העכו"ם ואינו נגאל בש"כ עכ"ל ובכ"מ כתב ובירושלמי {{ממ|פ"ק דקידושין}} והיה כסף ממכרו בכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים בכל אתר את עביד שוה כסף ככסף והכא לית את עביד ש"כ ככסף א"ר אבא מהי שניא היא ששנה עליו הכתוב כסף ככסף עכ"ל והלח"מ שם תמה בזה דהא בש"ס דילן מסיק רבא אליבא דר"נ בדלית בהו ש"פ ואשמעינן דאפילו תבואה וכלים דמקרבא הנאתייהו ג"כ לא מהני בפחות מש"פ ומשמע דאליבא דכולהו פשיטא להו דנפדה בש"כ אפי' בעבד עברי הנמכר לעכו"ם דבהא כתיב קרא דמכסף מקנתו בעבד עברי הנמכר לעכו"ם וא"כ איך כתב רבינו ז"ל דבנמכר לעכו"ם אינו נפדה בש"כ רק בכסף דוקא והניח בצ"ע ועיין בהגמי"י שם {{ממ|אות ב'}} הביא דברי הש"ס בקידושין מסקנת רבא ונראה שכוונתו ג"כ להקשות על רבינו ז"ל כקושית הלח"מ:

'''וראיתי''' בתו"כ עם פי' מוהר"ש משאנץ ז"ל נדפסו שמה הגהות מהרב מורי"ד ז"ל ראיתי שם {{ממ|בפ' בהר פ"ח משנה ד'}} הביא דברי ספר דרך תמים שכתב ע"ד הרמב"ם הנ"ל ליישבו והוא דהאי אוקימתא דהש"ס בקידושין {{ממ|דף ח'}} דאוקים תבואה וכלים בפחות מש"פ לא שייכא הכא כלל גבי גואל עצמו מיד עכו"ם דגזה"כ הוא דאינו קונה עצמו מידו אלא בכסף דוקא ולא בתבואה וכלים דהיינו ש"כ ואעפ"י שהם שוה פרוטה כו' יעי"ש בביאור הדברים וחידוש בעיני שלא הביא דברי התוס' בריש קידושין דדייקו מסוגיא זו דקידושין {{ממ|דף ח'}} דחליפין שייכא בעכו"ם מדגלי קרא מכסף מקנתו ודרשינן למעט תבואה וכלים בתורת חליפין משמע דבשאר דברים מלבד עבד עברי שייכי חליפין בעכו"ם ומבואר בהדיא בדבריהם דמפרשי לסוגית הש"ס דקידושין הנ"ל דקאי על עבד עברי הנמכר לעכו"ם וצ"ע לכאורה:

'''וליישב''' דברי הרמב"ם ז"ל היה נלע"ד דנוכל לומר דהא כבר הבאתי לעיל דברי הרמב"ם {{ממ|בפ"ד מהלכות מכירה}} שכתב ה"ה בשיטת הרמב"ם דסובר כר"ת דחליפין שוה בשוה מהני {{עוגן|מ.}}בפירי ג"כ וא"כ קשה מאי פריך הש"ס ולר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין מא"ל נימא דאתא למעט תבואה וכלים בחליפין שוה בשוה וכמו שהקשה בספר עצמות יוסף. ולכן נוכל לומר דמכח קושיא זו יצא לו לרבינו ז"ל לפסוק כהירושלמי הנ"ל והוא דהרמב"ם מפרש דגם סוגית הש"ס דילן בקידושין סובר ג"כ כהירושלמי דבעבד הנמכר לעכו"ם אינו נגאל מן העכו"ם רק בכסף דוקא דגלי קרא והא דקאמר הש"ס כאן בקידושין דסובר רבה דמכסף מקנתו ולא בתורת תבואה וכלים ומאי נינהו חליפין ע"כ לא מיירי רק בחליפין שהם רק לעשות הקנין ולקיימו והמעות יהיה עליו חוב לשלמו לאח"כ להעכו"ם וגלי קרא דלא קנה העבד את עצמו בזה מרשות העכו"ם. דלא נוכל לפרש ולא בתורת תבואה וכלים שיתן לו לעכו"ם תבואה וכלים וממון לא יתן לו כלל זה ודאי א"א לומר כן דהא דרשינן בירושלמי ששנה הכתוב לעכב בכסף דוקא ואפילו שוה כסף בתורת כסף לא מהני מכ"ש בחליפין פשיטא דלא מהני ורק הא דממעטינן חליפין הוא דוקא היכא שיהיה ג"כ כסף ממש לפדיון ויהיה נשאר חוב ואח"כ ישלם דבכה"ג אם נותן לו כסף מעט והשאר יהיה חובה עליו דבודאי מהני דנהי דהקפידה התורה דבעינן דוקא שיתן לו כסף ממש מ"מ לא הקפידה שיתן לו תיכף כל הכסף וא"כ אם נשאר חייב לו ג"כ יצא לחירות בהכסף שנתן לו או אולי היה נוכל לומר דכל שנותן לו מעט כסף אף שהשאר יתן לו שוה כסף ג"כ היה מהני והתורה הקפידה עיקר שיהיה עכ"פ מעט כסף ממש שיוכל העבד לזכות בעצמו וי"ל בזה. וא"כ הא דממעטינן חליפין היינו דאפילו שיתן לו אח"כ כסף ג"כ ורק שרוצה לקנות א"ע בחליפין לקיים הקנין והמעות ישלם לו אח"כ לא מהני אבל שנימא דאתא למעט חליפין באופן שלא יהיה שום כסף אח"כ א"א לומר כן דבכה"ג ממעטינן לה הואיל דשנה הכתוב לעכב בכסף ממש וע"כ דחליפין דקאמר היינו באופן שיהיה ג"כ כסף תשלומין ורק שהקנין יהיה בחליפין. ולפי"ז מיושב שפיר הסוגיא דקאמר ולר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין מא"ל דהא שוה בשוה לא צרכינן למעט הואיל דליכא כסף כלל וע"כ הוה המיעוט על חליפין היכא שיהיה כסף ג"כ וא"כ לא הוה תו שוה בשוה וא"כ קשה לר"נ דסובר פירי לא עבדי חליפין ומשני רבא לעולם דלית בהו ש"פ וסד"א תבואה וכלים דמקרבא הנאתייהו וה"פ דהואיל דמקרבא הנאתייהו ליהני והיינו היכא דיתן לו אח"כ כסף ורק שזה שנותן לו עכשיו יעשה הקנין דבכה"ג הוה ס"ד דמהני לעשות הקנין אע"ג דלית ביה ש"פ הואיל דמקרבא הנאתייהו אבל לעולם פשיטא דידעינן דבעינן שיהיה ג"כ כסף ורק שיתן לו לבסוף והוה אמינא דאע"ג דלית ביה ש"פ ג"כ מהני וקמ"ל דלא מהני אבל אי אית ביה ש"פ מהני שיצא לחירות ובתנאי שיהיה ג"כ אח"כ כסף דזה גומר אח"כ דהתורה הקפידה על כסף דוקא בעבד עברי הנמכר לעכו"ם כנלע"ד לומר בשיטת רבינו הרמב"ם ז"ל ומיושב שפיר קושית העצמות יוסף הנ"ל:

{{ממ|ד}} '''ולפי''' האמור מובן היטב הא דהביאו התוס' ראיה דחליפין מהני בעכו"ם מדחזינן דקאמר הש"ס לפרש הברייתא מכסף מקנתו למעט תבואה וכלים בתורת חליפין ש"מ דבשאר דברים שייך קנין חליפין בעכו"ם דדוקא בעבד עברי הנמכר לעכו"ם מיעטה קרא אלא דאכתי יש לומר דדילמא מצד הסברא חיצונה היינו אומרים דחליפין מהני בעכו"ם ורק הואיל דגלי קרא בעבד עברי הנמכר לעכו"ם דלא מהני קנין חליפין תו ילפינן מינה גם לשאר דברים דלא מהני קנין חליפין בעכו"ם וכסברת הש"ך {{ממ|בסי' קכ"ג}} שכ' לדחות ראית התוס' יעו"ש. אלא דלפי האמור דהא דממעטינן מקרא דכסף מקנתו למעט חליפין הוא דוקא ע"כ היכא דהחליפין הוא רק לעשות הקנין אבל דמי שיווי החפץ ישלם אח"כ בכסף ומיעטה התורה דל"מ בעבד עברי הנמכר לעכו"ם אבל היכא דהוי שוה בשוה לא מיצטרך למעט מקרא דמכסף מקנתו דכבר ממעטינן לה מקרא דכסף הכסף וכדדרשינן בירושלמי {{ממ|פ"ק דקידושין}} הנ"ל וא"כ י"ל דנהי דגלי קרא בעבד עברי הנמכר לעכו"ם דל"מ ביה קנין חליפין וילפינן מיניה לכל שאר דברים מ"מ באיזה חליפין איירי בהאי קרא הלא הוא רק בקנין חליפין אשר הוא רק לחזק ולקיים הקנין והדמים דמים מעליא ישלם לו ובחליפין כה"ג שפיר ילפינן מע"ע הנמכר לעכו"ם לכל שאר דברים דל"מ קנין חליפין בעכו"ם אבל הוא רק בכה"ג דאין החליפין ממש חפץ זה בעד חפץ זה ורק שמחויב זה לשלם לו אח"כ הדמים דמי החפץ ורק שהסודר יעשה הקנין זה ל"מ בעכו"ם אבל אם הוא חליפין שוה בשוה דזה לא ממעטינן מקרא דמכסף מקנתו דהא זה פשיטא הואיל דהקפידה התורה דוקא בכסף ומזה לא שייך לומר דניליף לכל שאר דברים דבעינן כסף דוקא דדוקא הכא התורה מיעטה לכל הקנינים חוץ כסף ורק הא דילפינן מקרא דמכסף מקנתו למעט חליפין ע"כ היינו דוקא היכא דהוא רק קנין סודר להקנות ולעשות הקנין והדמים ישלם לו בכסף בכה"ג שפיר שייך לומר דילפינן לכל שאר דברים דל"מ קנין חליפין בעכו"ם וכמש"ל אבל חליפין שוה בשוה דהיינו היכא דליכא כלל חיוב נתינת הדמים רק שמחליף סודר בחפץ אחר אפילו אם החפץ שוה אלף דינר דכל שאין עליו חיוב ליתן דמים תו מיקרי שוה בשוה וכמש"ל בכה"ג אוקמינן אסברא חיצונה דמהני קנין חליפין שוה בשוה בעכו"ם ולקמן יבואר עוד דכן מבואר קצת בקרא דחליפין הכתוב במגילת רות:

'''וז"ש''' התוס' בריש קידושין דילפינן דחליפין מהני בעכו"ם מדחזינן דגלי קרא דמכסף מקנתו והיינו דהתם בע"ע הנמכר לעכו"ם דע"כ דממעטינן חליפין ע"כ הוה הכוונה חליפין שהם לקיים המקח אבל צריך לשלם לו הדמים דהא בע"ע הנגאל מעכו"ם הקפידה התורה כסף דוקא וע"כ דממעטינן חליפין היינו בחליפין קנין סודר והכסף יתן לו אח"כ ומצד הסברא חיצונה היינו אומרים דמהני קנין חליפין בעכו"ם ורק דגלי קרא ואמרינן תו דילפינן מיניה לכל שאר דברים דלא מהני קנין חליפין בעכו"ם וכקושית הש"ך נקטינן באמת כן לפרש כן בכוונת התוס' וכ"ז בחליפין דקנין סודר שהוא רק לעשות הקנין אבל בחליפין שוה בשוה דלא ממעטינן מהאי קרא דע"ע הנמכר לעכו"ם וכמו שביארתי לעיל וא"כ שפיר שמעינן דקנין חליפין מהני בעכו"ם והיינו דוקא חליפין דשוה בשוה וכמו שכתבתי:

'''וראיה''' לזה נוכל לומר דהא בקרא כתיב וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל והוקשו דהא כתיב בקנין חליפין וזאת לפנים בישראל משמע דדוקא בישראל הוה הדין דחליפין מהני והבאתיו לעיל והאו"ת כתב דהכונה הוא דרק ישראל נהגו כן ומש"ה כתיב וזאת לפנים בישראל ולא כתיב סתם וזאת בישראל יעו"ש באו"ת {{ממ|סי' קכ"ג}} ועיין בספר אגרת שמואל על מגילת רות מ"ש בשם המוהר"ש הלוי לפרש הפסוק וזאת לפנים והוא כפי' האו"ת הנ"ל ועיין בספר רביד הזהב בפ' פנחס על פסוק לחקת משפט מ"ש בשם בה"ג והרי"ו ולעד"נ הכונה בזה דהנה במס' ב"מ {{ממ|דף מ"ז ע"א}} כתנאי וזאת לפנים בישראל כו' גאולה זו מכירה וכן הוא אומר לא יגאל תמורה זו חליפין וכן הוא אומר לא יחליפנו לקיים כל דבר שלף איש נעלו מי נתן למי כו' ובתוס' ד"ה גאולה כתבו ומפרש ר"ת דגאולה זו מכירה ולר' יוחנן גאולה בכסף ולר"ל במשיכה תמורה זו חליפין של שוה בשוה דמהני לכ"ע אפילו בפירי לקיים כל דבר לרבות אינו שוה בשוה למר אפילו במטבע ופירי ולמר דוקא בכלי עכ"ל הרי שהר"ת מפרש דקרא דוזאת לפנים מיירי בג' עניני קנינים דהיינו מכירה וקנין חליפין יש שני עניני חליפין בקנין סודר ודמי החפץ ישלם לו ויש עוד ענין חליפין שוה בשוה שלא יתן לו כלל כסף רק שמחליף חפץ זה בחפץ אחר וקנין סודר שמקנה לו החפץ רק שישלם לו דמי החפץ זה נקרא לקיים הקנין וזה הוא כוונת הקרא לקיים כל דבר וכן ראיתי בשטמ"ק {{ממ|ב"מ מ"ו}} בשמעתא דכל הנשום שם בד"ה כיצד באה"ד וז"ל ור"ת מפרש שיש ג' עניני קנין ונפקי מקרא דעל הגאולה דדרשינן לקמן גאולה זו מכירה תמורה זו חליפין לקיים כל דבר שלף איש נעלו מי נתן למי וכו' ומטעם זה אור"ת דלר"נ א"ש לישנא דכל הנישום אע"ג דחמור ושור חשיבי פירי וכן המחליף פרה בחמור דהשואל דחליפין שוה בשוה מיירי וכולהו פירכי דשמעתין למאי דס"ד מעיקרא כו' יעוש"ה וא"כ לפי"ד הר"ת הנ"ל יתפרש הכתוב כן וזאת לפנים בישראל היינו שזה הדין בישראל הכוונה זה הדין שיתבאר כי על הגאולה זו מכירה ולר"י כדאית ליה ולר"ל כדאית ליה על התמורה זו חליפין והיינו חליפין שוה בשוה שמחליף ממש חפץ זה בחפץ אחר ולא יהיה כלל נתינת מעות והדר קאמר לקיים כל דבר והיינו היכא שהחליפין הוא רק לקנין ולקיים הדבר היינו במכירה במעות ורק שאינו נותן תיכף המעות ומקנה לו עתה בקנין סודר וזה הוא רק לקיים הדבר וזה בעינן דוקא בכלי שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזה הדין הוא רק בישראל וקאי וזאת לפנים {{עוגן|מ:}}בישראל על קנין סודר שהוא רק להקנות ולקיים המקח והמעות יתן לו אח"כ ואולם יש מקום לטעות דוזאת לפנים בישראל קאי על כל השלשה עניני קנין המוזכרים כאן בפסוק ומפרש הכתוב בעצמו וזאת התעודה בישראל והכונה כי זה הקנין האחרון המוזכר דהיינו שהוא רק לקיים הדבר ודבעינן כלי דוקא וזאת התעודה הוא רק בישראל. ול"ק שוב קושית המהרשד"ם והפ"י מקרא דוזאת לפנים בישראל דלפי מה שכתבתי קאי רק על קנין חליפין שהוא רק לקיים הקנין וזה לא מהני רק בישראל אבל חליפין שוה בשוה מהני גם בעכו"ם וכמו שביארתי לעיל הסברא בזה:

'''ומעתה''' יתפרש ג"כ דברי התוס' בריש קידושין שם שכתבו עוד וז"ל וכן היה רגיל ר"ת לשלוח הרשאה ביד עכו"ם והיה מקנה בחליפין ומיהו בזה צריך ליזהר שלא לכתוב וקנינא מיניה דאין שליחות וזכיה בעכו"ם כדאמרינן בב"מ {{ממ|דף ע"א}} אלא וקנה העכו"ם כתבינן עכ"ל והכונה בזה דהנה התוס' כתבו דחליפין שוה בשוה מהני בעכו"ם וא"כ גם גבי הרשאה מהני בכה"ג שהרי הרמב"ן ז"ל במלחמות כ' דבהרשאה איכא שני ענינים ענין שליחות וענין הקנאה ג"כ וכבר הבאתי דבריו לעיל [אנ"ו] בביאור הענין וא"כ הוה זה ג"כ כמו חליפין שוה בשוה שהרי העכו"ם קנה עתה לכל החוב ע"י הקנין סודר וקנה לה קנין לזמן וא"צ ליתן כלל דמים ואף כשיגבנו יהי' צריך ליתן המעות להמרשה מ"מ הוה זה כמו מתנה ע"מ להחזיר או שבקנין זה קנה המורשה המעות הזה לגמרי ויכול להוציאו ג"כ ומיקרי קנין גמור וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל בארוכה וא"כ הוה זה רק חליפין שוה בשוה דמהני גם בעכו"ם:

{{ממ|ה}} '''ובזה''' נוכל להבין מ"ש התוס' ומיהו בזה צריך ליזהר שלא לכתוב כו' דמה זה הלשון שצריך ליזהר דמשמע דהוא רק לכתחילה והלא אם יכתבו וקנינא א"כ יהיה ההרשאה פסולה דהא לא חל הקנין דאין שליחות לעכו"ם ונוכל לומר בזה עפ"י מ"ש בספר מח"א הל' שליחות ושותפין {{ממ|סי' ט"ו}} שדן ע"ד הר"ת ז"ל הנ"ל דנוכל לומר דמהני מדין עבד כנעני וא"כ בקבלת הסודר מקנה אותו להעכו"ם א"כ אין צריך ליזהר בזה יעו"ש וגם בקצות־החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/קכג#ה|סי' קכ"ג סק"ה]]}} שכ' ג"כ כן דמהני מדין עבד כנעני וא"כ ה"נ מהני אפילו בעכו"ם כיון דא"צ שליחות וממילא קנה ע"י סודר של אחרים וקבלת מקנה גורם ולזה העיקר שלא לכתוב בלשון המורה שליחות אלא שיכתבו וקנה העכו"ם והוא קונה ע"י סודר של העדים והביא דברי התו"י פ"ק דקידושין דמשמע משם דאין הקפידה רק על כתיבה שלא לכתוב בלשון שליחות עכ"ד. והמקנה במס' קידושין {{ממ|כ"ו ע"ב}} על התוס' ד"ה אלא לדמי שכ' שם דבחליפין לא שייך לומר דמהני מדין עבד כנעני והטעם משום דכתיב ביה שלף איש נעלו ונתן לרעהו ובעינן סודר שלו ממש אבל ע"י אחרים ל"מ אם לא מטעם זכיה שמזכה הסודר להקונה ע"י המקנה והמקנה נוטלו לעצמו בחליפי הדבר שהוא מקנה להקונה כו' יעו"ש שמפלפל בזה וא"כ הכא גבי עכו"ם בודאי ל"מ שהעדים יתנו הסודר שלהם בשביל שיזכה העכו"ם בהחפץ דהא אין זכיה לעכו"ם וא"כ לא זכה המקנה בהסודר של העדים בשביל העכו"ם הקונה ומדין עבד כנעני לא מהני הואיל דכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו. ועיין במקנה על {{ממ|דף ג'}} על התוס' ד"ה ואשה באה"ד וכך משמע יעו"ש שדן כן ע"ד הר"ת הנ"ל דלא נוכל לומר כן מדין עבד כנעני. ולע"ד יש לדון בזה ולומר דסברת המקנה הנ"ל שייכא דוקא בחליפין שהוא רק לקיים הדבר וישלם לו אח"כ הדמים דבזה הוא דכתיב שלף נעלו ונתן לרעהו אבל בחליפין שוה בשוה שפיר יש לומר דמהני שפיר מדין עבד כנעני הואיל דבחליפין שוה בשוה לא כתיב שלף נעלו ונתן לרעהו וי"ל בזה:

'''ומעתה''' בהרשאה דכתבתי לעיל דהוא חליפי שוה בשוה וא"כ מהני גם אם העדים יתנו חפץ שלהם ומדין עבד כנעני וזה הוא כוונת התוס' שיהיו נזהרין שלא לכתוב וקנינא רק וקנה העכו"ם כו' והכוונה בזה דלעולם דלדינא אין קפידא בלישנא ורק דאם יהי' כתוב וקנינא א"כ יטעון הנתבע שהמרשה שהקנה לו בחליפין לא היה שוה בשוה רק שהחליפין היה רק לקיים הדבר ולא מהני כלל הקנין הזה דבעכו"ם לא מהני קנין חליפין אם אינם שוה בשוה ויצטרכו העדים לברר תחלה שהיה החליפין שוה בשוה דבכה"ג מהני מדין עבד כנעני אבל אין הרשאה פסולה ויכולין הב"ד לדון עפ"י הרשאה זו אם לא יטעון הנתבע כנגדה אבל אם יכתבו וקנה העכו"ם אז בודאי היה החליפין שוה בשוה ומהני שפיר ומדוקדק היטב הלשון ויש ליזהר. ודוק היטב כי קצרתי מעט וצריך לבאר יותר קצת:

'''ועפ"י''' כל האמור מובן היטב דברי הא"ז הגדול שהבאתיו לעיל דמדוע לא דן באמת להקנות העובר בקנין חליפין ולפי האמור א"ש כי חליפין בעכו"ם מהני דוקא היכא דהוא שוה בשוה דהיינו שלא יצטרך העכו"ם ליתן דמים ג"כ וכמש"ל וגבי בכור לא היה העכו"ם נותן להישראל שיהיה שוה החפץ כל דמי שיווי של העובר ורק שהיה נותן לו הסודר לקיים המקח והדמים דמי שווי' של העובר יהיה חוב עליו ובכה"ג ל"מ בעכו"ם וכמש"ל אלא שהא"ז הי' דן דהיכא שייך לומר בעובר הואיל דלא שייכא משיכה מהני קנין כסף הלא משכחת ביה קנין חליפין שוה בשוה וא"כ הי"ל לומר דלא מהני בעכו"ם קנין כסף לשיטת הר"ת דפוסק כר"י וע"ז שפיר דן דבכה"ג אע"ג דמשכחת ביה קנין חליפין כל דלא שייך ביה קנין משיכה תו מהני קנין כסף והביא הראיה שפיר משכירת מרחץ ודוק היטב:

'''ועפ"י''' האמור ממילא מובן של"ק כל הקושיא שהקשה הש"ך על הר"ת מהא דמס' ע"ז {{ממ|דף ע"א}} דאמר רב להנהו סבייתא וכי לית להו זוזי אוזפינהו ואמאי לא קאמר להו תקנתא בחליפין ולפי האמור א"ש דהי' צריך שהעכו"ם יתן החפץ שיהיה שוה כל דמי היין וכי יש לו לעכו"ם חפץ כזה אצלו בשעת הקנין שיתן לו החפץ ושיתן לו סודר בעלמא שיעשה הקנין לבד ולקיים המקח והמעות ישלם לו אח"כ וזה בודאי דל"מ חליפין בעכו"ם וגם הכי ירצה העכו"ם ליתן לו חפץ ששוה כל דמי שווי' של היין ומש"ה אמר להו תקנתא אלימתא דלוזפינהו זוזי. וא"ש ג"כ הא דהקשה ממכירת חמץ וממכירת בכור דהא החמץ שוה הרבה וכן הבכור ובאמת אם היה נותן לו דמי שוויו של החמץ והבכור בודאי היה מהני ורק הואיל דנותן לו רק סודר בעלמא רק לקיים המקח והמעות יהיה חוב עליו וקנין חליפין כזה בודאי לא מהני בעכו"ם וז"ב לע"ד בשיטת הר"ת ז"ל ומש"ה לא הביא המחבר בש"ע שיטת הר"ת דמהני חליפין בעכו"ם רק גבי הרשאה והוא משום ה"ט שכתבתי דבהרשאה שפיר הוי חליפין שוה בשוה בודאי מהני וכמו שביארתי לעיל:

'''ואולי''' נוכל לומר דגם בתה"ד {{ממ|סי' ע"ר}} שדן למכור העובר בקנין חליפין כשאין הפרה לפנינו היה ג"כ עיקר העצה בכה"ג שיקנה לו העובר בעד החפץ בלבד ולא קצץ כלל עם העכו"ם שיתן לו מעות ג"כ רק בעד החפץ בלבד דכה"ג הוה חליפין שוה בשוה דמהני וכמש"ל:

{{ממ|ו}} '''והנה''' הייתי נוהג עד עכשיו לכתוב בהשטר מכירה שלי מחמץ כל הקנינים השייכים וכתבתי ג"כ בפירוש שבכל אחד מהקנינים ג"כ יחול השכירות והמכירה וכתבתי בפירוש גם כן קנין חליפין והייתי נוהג ליקח סודר מן הקונה וכשיטת הר"ת ז"ל וכאשר האו"ת החזיק בכל עוז שיטתו ואף כי הש"ך חולק להלכה מ"מ הואיל שכתבתי בהשטר מכירה שבכל אחד מהקנינים ג"כ יחול השכירות והמכירה א"כ בודאי דאינו מזיק מה שאני עושה ג"כ בקנין חליפין בלקיחת הסודר. ודנתי עוד דאפילו מי שאינו עושה קנין חליפין ממש דהיינו שאינו לוקח הסודר מ"מ הלא כבר כתבתי כל הקנינים וכתבתי בו קנין אודייתא ג"כ א"כ מהני קנין חליפין מכח קנין אודייתא דהיינו שהמוכר מודה באודייתא שמכרו בקנין חליפין וכמו דאודייתא מהני אם מודה שהחפץ הוא של חבירו להסוברים דאודייתא הוא קנין ה"ה דפשיטא דמהני אם הודה שעשה קנין חליפין דמהני מטעם אודייתא:

'''אולם''' לפי מה שביארתי לעיל דהא דסובר הר"ת דקנין חליפין מהני בעכו"ם הוא דוקא שוה בשוה וא"כ במכירת חמץ שזוקפין דמי המכירה במלוה ולא הוה שוה בשוה ורק דהקנין חליפין הוא לקיים הדבר שיעשה הקנין וזה לא מהני בעכו"ם א"כ ל"מ כלל קנין חליפין במכירת חמץ היכא דלא הוה שוה בשוה ולכאורה נ"ל להלכה כן דלא לכתוב כלל קנין חליפין בכה"ג כי לא מהני כלל. וגם מטעם אודייתא ג"כ ל"מ הקנין חליפין כיון דלא שייכא כלל חליפין בכה"ג בעכו"ם. אחז"ר ראיתי בפרמ"ג או"ח {{ממ|תמ"ג}} באשל אברהם {{ממ|סק"ה}} וז"ל ומיהו המפקיד אף אם נאמר משיכה בעינן יוכל למכור כחליפין וכדומה עכ"ל. והנה כתב בפשיטות דקנין {{עוגן|מא.}}חליפין ליהני במכירת חמץ ומשמע לכאורה אפילו חליפין הנוהגין לא שוה בשוה וי"ל בזה. מיהו לפי האמור דברי הפרמ"ג עולין שפיר להיכא דימכור בחליפין שוה בשוה:

==סה==

[סה] '''והלכתא שליח שווי'.''' כתב במרדכי בפירקין {{ממ|סי' ע"א}} וז"ל ובתשובת הגאון ראיתי דאם הרשה עבדו הרשאה הוה כדתניא אין עושין אפוטרופסין נשים ועבדים וקטנים ואם מינן אבי היתומים הרשות בידן עכ"ל ובטוח"מ {{ממ|סי' קכ"ג אות י"ד}} וז"ל יכול אדם להרשות נשים ועבדים אבל לא את עבדו שאין קנין לעבד ע"י רבו שהרי גופו קנוי לו וידו כידו נמצא שאינו אלא שלוחו ויכול הנתבע לומר לאו בע"ד דידי את כו' והב"י הביא דברי המרדכי הנ"ל דיכול הוא להרשות את עבדו וכ"פ בש"ע {{ממ|סי"ג}} והביא השתי דעות בזה עיי"ש והנה לכאורה אינו מובן טעמו של המרדכי דהא באמת אמרינן כל מה שקנה עבד קנה רבו וא"כ מאי מועיל הרשאה כלל דהא אין האדון יכול להקנות כלום להעבד שלו משום דידו כידו של בעה"ב:

'''והנראה''' בזה דהמרדכי לשיטתו שכתב לעיל מיניה וז"ל ופרק הגוזל קמא דאמרינן דאין תקנה אלא דליקניה ליה אג"ק ושוב אתו נהרדעי ותקנו דא"צ אג"ק אלא זיל דון ואפיק לנפשיך ומועיל כאילו הקנו אג"ק עכ"ל ומבואר במרדכי דנהי דמדינא ל"מ כלל מ"מ מכח תקנה מהני כאילו היה הקנין אג"ק וא"כ אמרינן ג"כ דמכח תקנה יכול להרשות לעבדו ג"כ דנהי דלא משכחת ביה קנין כלל מ"מ מהני מכח תקנה וע"ז כתב המרדכי תשו' הגאון דמהני הרשאה לעבדו:

'''ועיין''' בקצות־החושן {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/קכג#א|סי' קכ"ג סק"א]]}} שהביא דברי המרדכי הנ"ל דדינא דנהרדעי הוא רק מתקנה ופי' בדברי המרדכי כסברת הרמב"ן במלחמות דאח"כ כשיבא לידו יזכה בו וכסברת התה"ד יעוש"ה וכבר הארכתי לעיל אולם פשטות לשון המרדכי נראה דהוא רק מכח תקנה בעלמא וכמו שפירשתי וי"ל בזה. ועיין בתוי"ט {{ממ|ב[[תוספות יום טוב/שבועו/ד#יב|פ"ד דשבועות מי"ב]]}} שהביא ראיה להטור ותיובתא להמרדכי ועיין בתוספות חדשים שכתב לדחות הראיה ודלא תקשי להמרדכי ואדרבא כתב ראיה משם להמרדכי יעוש"ה:

'''והנה''' לכאורה י"ל דמשמע דוקא עבדו הוא דא"י להרשות אבל לעבד של אחרים שפיר מהני הרשאה והלא אין קנין לעבד בלא רבו וא"כ כשהקנה להעבד הרי זכה בו הרב וא"כ תו הוה של הרב של העבד וא"כ אכתי תו יכול הנתבע לומר להעבד לאו בע"ד דידי את ודנימא דמיירי בא"ל להעבד ע"מ שאין לרבו רשות בהם הא פסקינן להלכה דאפילו א"ל ע"מ שאין לרבך רשות בהן ג"כ קנה רבו עד שיאמר לו ע"מ שתצא בו לחירות ועיין בטוש"ע יו"ד {{ממ|סי' רס"ז סכ"ב}} וא"כ לא משכחת לה כלל דין הרשאה לעבד כנעני אפילו לא הוי עבד שלו רק של אחרים:

'''אולם''' נלע"ד דשפיר מהני הרשאה לעבד של אחרים והטעם בזה עפ"י מ"ש בנתה"מ {{ממ|סי' שס"ג סק"ב}} דהטעם דחובל בעבדו של חבירו משלם שבת לרב לאו משום ביטול מלאכה של רב הוא דמטעם זה ודאי פטור כמו מלאכת שורו וחמורו רק עיקר החיוב הוא לעבד דהעבד שייך במצות וחייב בחבלתו כמו בחבלת בן חורין והרב מיד העבד קא זכי דמה שקנה העבד קנה רבו רק במקום שאם היה להעבד זכיה במלאכתו היה נתחייב שבת להעבד וכיון שנתחייב להעבד זוכה הרב ממנו אבל במקום שאף אם היה להעבד זכות במלאכתו לא היה נתחייב לו שבת גם להרב אינו מחויב כו' יעו"ש, ומעתה נוכל לומר בכל מה דזכה העבד דאמרינן דידו כיד רבו היינו ג"כ דאמרינן דהעבד זוכה ואח"כ האדון זוכה ממנו ובמזכה לעבד שלו ל"מ כלל משום דאינו יוצא כלל מרשותו הואיל דידו כיד רבו אבל כשזוכה העבד מהאחר או מהפקר אמרינן דהעבד זוכה בו מעיקרא ואח"כ כשכבר זכה בו העבד זכה בו האדון ולפי"ז הי' יצא לנו דין חדש דבלקט שכחה ופיאה אם לקט העבד אמרינן דזכה בו העבד ואח"כ זכה ממנו האדון אפילו שהאדון הוא עשיר ואולי אף בשדה של האדון ג"כ הדין כן דהעבד זוכה בו מן ההפקר ואח"כ זוכה האדון מן העבד. ולא מצאתי מפורש דין זה. וא"ש לפי"ז הכא דגבי עבד של אחרים שפיר יכול להרשותו דאף דהוא מטעם קנין וכמ"ש הרמב"ן במלחמות שהוא מטעם קנין ומטעם שליחות הבאתי' לעיל מ"מ העבד הוא הזוכה בו כשיבא לידו ואח"כ יזכה בו האדון שלו באותו הזכות עצמו שזכה בו העבד להשתמש בהמעות עד שיחזירנו לו וא"כ שפיר מהני הרשאה בעבד של אחרים דהעבד זוכה בו קודם ואח"כ הוא שזוכה בו האדון שלו ממנו וז"נ לע"ד:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>