עריכת הדף "אמרי הצבי/בבא קמא/לו/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ל"ו ע"ב'''}}

==ב==

[ב] {{ממ|א}} '''אמר רבא לעולם כר"י דאמר בע"ח נינהו ודקשיא לך אחרון אחרון נשכר ראשון ראשון נשכר מיבעיא ליה הב"ע כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו ונעשה עליו כש"ש לניזקין א"ה יש בו מותר יחזיר לשלפניו יחזיר לבעלים מבעי' ליה אמר רבינא ה"ק אם יש בו מותר בנזקיו יחזיר לשלפניו כו'.''' כל הסוגיא:

'''והנה''' בפי' הסוגיא להלכה דפסקינן כר"ע דשותפי נינהו איכא בזה פלוגתא בין הראשונים נ"ע ויבואר בקצרה. דעת הרי"ף ז"ל דלדידן דפסקינן כר"ע דשותפי נינהו ואם תפס הניזק נעשה שומר על הכל ואין הבעלים מפסידין מחלקם כלל. ורק הניזק שתפס משלם הכל וכן פירש"י כאן בד"ה יחזיר לבעלים מבעי' ליה יעוש"ה. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' נזקי ממון הל' י"ג וז"ל ניזק שתפס בהמה שהזיקה לגבות חצי נזקו מגופה נעשה עליה ש"ש לניזקין ואם יצתה והזיקה הניזק הראשון חייב בנזקיו והבעלים פטורים כיצד שור שוה ר' שנגח שור שוה ר' והפסיד ר' ותפסו הניזק לגבות ממנו ק' וחזר ונגח והפסיד ק"מ הרי הניזק האחרון משתלם ע' והניזק הראשון שתפסו משתלם מותר נזקיו והוא ל' והבעלים ק' וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ועיין בטוח"מ {{ממ|סי' ת"א}} ובש"ע שם {{ממ|ס"ב}} הביא דעת הרמב"ם הנ"ל. ואנכי מסופק בדעת הרמב"ם ז"ל בהא דאמרינן שהניזק שתפס צריך לשלם הכל ואין הבעלים הראשונים מפסידין הכל אם הכוונה הוא דוקא בכה"ג היכא דאין הניזק שתפס צריך לשלם מכיסו וכה"ג שנקיט הרמב"ם שנגח השור האחרון שוה ק"מ דמשלם הניזק שתפס שבעים דהא יש לו חלק בהשור המזיק מנה אבל אם היה מזיק באחרונה שלש מאות דהוי הח"נ ק"נ והניזק שתפס אין לו בהשור רק מנה אפשר דמודה הרמב"ם דאין הניזק שתפס צריך לשלם כל הנזק ומשום דאמרינן שלא נעשה שומר על השור יותר מכדי חלקו שיש לו בהשור או אינו אלא דאם הנזק האחרון הוא הרבה יותר מחלקו שיש לו להניזק התופס ג"כ צריך לשלם הכל מכיסו הואיל דנעשה שומר על כל השור וצ"ע בזה:

{{ממ|ב}} '''והנה''' אם נימא דדעת הרמב"ם ז"ל דהא דאמרינן דנעשה שומר על השור שתפס היינו דוקא כדי חלקו אבל לא יותר מכדי חלקו דהיינו דא"צ לשלם מכיסו היה מובן לשון הרמב"ם ז"ל שדקדק וכתב שאחר שתפס הניזק השור ויש ם חלק בו מנה כתב שנגח שור אחר שוה ק"מ ואמאי שינה הלשון ולא נקיט שנגח שור שוה מאתים כמו שנקיט בראשונה. ועיין בסמ"ע {{ממ|בסי' ת"א סק"ב}} שעמד בזה. ולפי האמור א"ש דאם היה נקיט הרמב"ם שנגח לשור שוה מאתים היינו יכולין לטעות ולומר דה"ה בנגח לשור שוה ג' מאות ג"כ הדין דהניזק שתפס צריך לשלם ק"נ ואעפ"י שאין לו חלק בהשור רק שוה מנה היינו אומרים דמשלם מכיסו ג"כ והא דנקיט הלשון שנגח לשור שוה מאתים לאו דוקא נקיט מאתים רק ה"ה בנגח לשור שוה ג' מאות ג"כ הדין כן ומש"ה דקדק הרמב"ם ז"ל וכתב שנגח לשור שוה ק"מ דמשלם הניזק התופס שבעים ושינה מהני בבות דלעיל לאשמעינן דדוקא היכא דיש להניזק התופס חלק בהשור כדי הזיקו הוא דאמרינן דמשלם הכל דהיינו כל הח"נ והטעם משום דאמרינן דהניזק התופס נעשה שומר על חלקו והרי יש בחלקו של הניזק התופס לשלם כל הח"נ ומש"ה משלם הוא והבעלים אינם מפסידין כלל אבל לענין שישלם עוד מכיסו זה א"צ לשלם ומשום דלא נעשה שומר יותר מכדי חלקו שיש לו בהשור ודוק:

{{ממ|ג}} '''ולענד"נ''' דיש להוכיח דגם הרי"ף ז"ל סובר חילוק זה דאל"כ קשה במאי פליגי ר"י ור"ע כלומר דלא יהיה נ"מ כלל ביניהם בדין זה דהא אם נימא דאם תפס גם לר"ע הוה ש"ש גם על חלק בעלים וחלק הניזקין הקודמין והיינו גם לענין לשלם מכיסו מה שההפסד הוא יותר מחלקו המגיע לו בהשור המזיק וצריך הניזק שתפס לשלם כל מה שהזיק והא לר"י דסובר בע"ח הוא הוי ג"כ הדין דאם תפס הניזק משלם הוא הכל ואפי' מכיסו א"כ אין שום נ"מ בזה בין ר"י ור"ע ורק זה יהיה הנ"מ אם לא תפס דלר"ע הכל שותפין בו ולר"י רק הבעלים משלמין ולא הניזקין הקודמין וסוגית הש"ס מורה דגם בתפס איכא נ"מ בין ר"י ור"ע. וכן מורה לשון הרי"ף ז"ל למדקדק היטב בלשונו הטהור שכתב והילכתא כר"ש כו' והיכא דתפסו ניזק לגבות הימנו נעשה עליו ש"ש לניזקין ומחייב בניזקין והיינו דקתני אם יש בו מותר יחזיר לשלפניו פרישנא הכי אם יש בו מותר בנזקין יחזור לשלפניו ובהא אפילו ר"ש מודה עכ"ל והלא כבר כתב הרי"ף לעיל דהלכה כר"ש כיון דקאי בשיטת ר"ע וא"כ מה זה שכתב ובהא אפי' ר"ש מודה ועוד יש לדקדק הרבה בלשון הרי"ף ז"ל. אבל לפי האמור מובן שפיר דשיטת הרי"ף ז"ל הוא דלר"י היכא דתפס ניזק נעשה שומר על הכל ואפילו לענין לשלם מכיסו ג"כ ור"ע דסובר שותפי נינהו היכא דתפסו ניזק הוה הדין דנעשה שומר על כל חלקו והיינו מכח התפיסה שתפס נעשה ש"ש לענין שהניזק התופס משלם הכל אבל רק כדי חלקו שיש לו בהשור המזיק אבל לא לענין שישלם מכיסו וזה שכתב ובהא אפילו ר"ש מודה ודוק היטב בזה:

{{ממ|ד}} '''והנה''' אם נימא דלא נעשה שומר יותר מעל חלקו ואם הנזק האחרון שוה יותר הרבה אם הניזק האחרון מפסיד או דבכה"ג גם הבעלים הראשונים מפסידין והניזק האחרון גובה כל חצי נזקו מהשור לא נתבאר כלל בזה דעת הרמב"ם. והנה כדעת הרי"ף ורש"י הנ"ל כן הוא דעת הרמב"ן ז"ל כאן במלחמות יעויין היטב בדבריו שהאריך בזה. והנה דעת רש"י ז"ל כבר הבאתי לעיל שהוא כדעת הרי"ף ועיין בטחו"מ {{ממ|סי' ת"א}} ובב"י שם מ"ש בזה. והיינו דאם תפסו הניזק הוה ש"ש על כל השור וצריך הוא לשלם הכל. וכן מבואר בדברי רש"י בד"ה יחזיר לבעלים ואם אין בכדי חלקו של הניזק התופס לשלם כל המגיע לניזק האחרון אם צריך לשלם מכיסו ג"כ או שהבעלים הראשונים מפסידין ג"כ זה לא נתבאר כלל בדבריו. ולכאורה י"ל דהא רש"י ז"ל כתב הטעם דחייב גם על חלק הבעלים הוא משום דבההוא הנאה דמשתלמי נזקייהו מהשור דלא אעריקו ליה בעלים לאגמא א"כ י"ל הואיל דעיקר הנאתו הוא מה שבטוח מחובו וא"כ דיו שנאמר שנעשה ש"ש כדי חלקו אבל לא יותר מכדי חלקו דהיינו שישלם עוד מכיסו זה לא שמענו ויש לדחות זה וקצרתי:

{{עוגן|עא.}}'''והנה''' אם לא תפסו הניזק בודאי דלר"ע דסובר שותפי נינהו גובה הניזק האחרון מן השור ומפסיד כל אחד מהראשונים כדי חלקו לפי חשבון:

{{ממ|ה}} '''ודעת''' התוס' כאן בד"ה כגון שתפסו ניזק דלר"ע דסובר שותפי נינהו אין חילוק כלל בין תפסו ניזק או לא תפסו ניזק לעולם משלם רק לפי חשבון והטעם הואיל דשותפין נינהו א"כ לא נעשה שומר כלל על חלקו של חבירו אף שתפסו ניזק ודוקא לר"י דסובר בע"ח נינהו הוא דאמרינן דבתפסו ניזק נעשה שומר עליו ולר"י באם לא תפסו ניזק הוה הדין דראשון נשכר יעויין היטב בתוס' הנ"ל והוא דלא כפירש"י הנ"ל. וכן הוא דעת הרא"ש בריש פירקין שהביא דעת הרש"י דלר"ע נמי אי תפסו ניזק נעשה עליו שומר לניזקין והפסיד חלקו וניזקין אחרים לא הפסידו כיון שלא פשעו בשמירתן. והתוס' פירשו דלר"ע דשותפי נינהו ואם כיחש ושיבח הוא ברשות שניהם לא נעשה שומר אלא מחלקו דעל כל אחד מוטל לשמור חלקו אבל לר"י שאין לו חלק מבורר בגוף השור ולשעבודא בעלמא הוא דתפיס ליה הוה כמו ראובן שחייב לשמעון מנה ותפס שמעון משל ראובן חפץ ששוה מאתים כדי לפרוע ממנו מילתא דפשיטא הוא שחייב בשמירת כל החפץ וכן הדעת נוטה כו' והלכה כר"ע עכ"ל הרא"ש ז"ל וכ"פ הרמ"א להלכה בש"ע {{ממ|סי' ת"א ס"ב}} יעוש"ה:

{{ממ|ו}} '''ולפי''' המבואר לא זכיתי להבין דברי התוס' בד"ה אם יש בו מותר וז"ל והשתא אחרון אחרון נשכר דמתני' אאחרון שבכולם קאי דהוא החמישי אבל פעמים שהרביעי אין לו כלום והשלישי יש לו כגון שנזקי דו"ה שוים ונזקי ג' יתירים ואפי' החמישי נמי פעמים שאין לו כל נזקו אם נזקיו יתירים על של רביעי שאינו נוטל אלא חלקו של רביעי ומיהו כשכל נזקיו שוים כולם מפסידים ואחרון נשכר עכ"ל. ודברי התוס' הללו נפלאו ממני דלמאן קיימינן אי אליבא דר"י הוה הדין דבתפס נעשה שומר על הכל גם על חלק הנזקין הקודמין ועל חלק הבעלים וצריך לשלם על הכל ואי אליבא דר"ע הא התוס' בעצמם כתבו לעיל בד"ה כגון דלר"ע לא נעשה שומר כלל על חלק הבעלים ומשלם לעולם לפי חלקו ואין חילוק כלל בין תפסו ניזק או לא תפסו וצ"ע בזה. וראיתי במהרש"א כאן ובשלטי גבורים שתמהו ג"כ ע"ד התוס' הנ"ל דהא כיון דנעשה ש"ש על חלק הבעלים חייב לשלם כל הנזק כדין שאר ש"ש שפשע וכדאיתא לקמן {{ממ|דף מ'}} ת"ר שאלו בחזקת תם יעו"ש בכל הסוגיא ואפילו תימא דלא נעשה ש"ש רק על חלקו ולא על חלק הבעלים אכתי למה לא יטול הניזק האחרון כל נזקו מגוף השור המזיק יעויין היטב בדבריהם והניח בצ"ע וקושיתי שהקשיתי הוא תורף קושייתם ג"כ בביאור קצת:

{{ממ|ז}} '''וראיתי''' בש"כ {{ממ|סי' ת"א סק"ג}} שמתרץ קושייתם ויש קיצור ועירבוב קצת בלשונו ותורף דבריו הוא לתרץ דהבעלים הראשונים והניזקין הקודמים פטורים מלשלם הואיל דהיו אנוסים בדבר דהא לא היה השור המזיק אצלם והניזק שתפס א"צ לשלם מכיסו כי תם אינו משלם אלא מגופו ולא נעשה שומר יותר מעל חלקו דנימא דיהיה כדין שומר יעוש"ה. והנה לתירוצו של הש"כ צריכינן לומר דשיטת התוס' הוא דלר"ע דסובר שותפי נינהו הוה לעולם הדין דכולם שוים בו ואין חילוק כלל בין אם תפס או לא תפס ולעולם משלם כפי חלקו ולר"י הוה הדין דבלא תפס אינו מפסיד כלל דאמרינן בע"ח נינהו והוי כל ההפסד על הבעלים הראשונים וראשון ראשון נשכר דאין הבעלים משלמין מן העליה ורק בתפס הוה הדין דניזק שתפס משלם הכל ואין הבעלים וניזקין הראשונים מפסידין כלל אבל דוקא כנגד חלקו מה שיש לו בהשור הזה דהיינו בהשור המזיק אבל לא משלם מכיסו דהיינו היכא שיש לו לניזק התופס חלק בהשור המזיק מנה ונגח אח"כ שור שוה ג' מאות דהוה הדין לשלם ח"נ והוא ק"נ אינו מפסיד הניזק התופס רק המנה שיש לו בהשור וא"צ להוסיף עוד מכיסו חמשים ולשלם וז"ב בשיטת התוס' הנ"ל. ומעתה הוי שיטת התוס' בתפס לר"י כמו שיטת הרי"ף והרמב"ם ורש"י בתפס לר"ע וכמ"ש. ודוק היטב בזה כי קצרתי במובן:

{{ממ|ח}} '''ודעת''' הרא"ש הוא דלר"י אם תפס הניזק השור המזיק דנעשה שומר עליו לשלם הכל אפי' יותר מכדי חלקו דהיינו ממה שיש לו חלק בהשור ומוסיף עוד מכיסו ומשלם דהא מדמי ליה לבע"ח שתפס משכון ששוה יותר מכדי חובו דנעשה שומר על הכל והביא כן בשם התוס' יעויין היטב בדבריו. ולא זכיתי להבין כלל דברי קדשו דהא לפי המבואר הוה דעת התוס' דגם לר"י דאמרינן דאם תפסו ניזק נעשה שומר. על הכל היינו דוקא כדי מעותיו שיש לו להניזק התופס בהשור המזיק אבל לא על יותר מכדי מעותיו וצ"ע כעת:

'''והנה''' בש"ע {{ממ|סי' ת"א}} ס"ב פוסק המחבר כשיטת הרי"ף והרמב"ם והביא לשון הרמב"ם ז"ל והרמ"א פוסק כתוס' והרא"ש ולדברי המחבר דפוסק כהרי"ף והרמב"ם היינו דוקא במה שיש לו חלק בהשור המזיק הוא דנעשה שומר עליו אבל לא לשלם מכיסו וכמש"ל והרמ"א פוסק כהתוס' והרא"ש לר"ע דשותפי נינהו אין חילוק כלל בין תפס או לא לעולם אמרינן דכולם הם שותפים בו בין הבעלים ובין הניזקין הראשונים ומשלמין לפי חלקו ודוק היטב בכ"ז:

==ג==

[ג] '''וכן כי אתא רבין אר"י משום פשיעת שומרים נגעו בה.''' עיין בשמ"ק בד"ה וכן כי אתא רבין האריך להביא פירושן של הראשונים ז"ל בזה וע"ש שהביא באה"ד דברי הרא"ה ז"ל וז"ל וכ"ת השתא דאתינן להכי אמאי לא מוקמינן ליה כר"ע נמי וכשתפסו ניזק לגבות ממנו דנעשה עליו ש"ש כו' עד וכ"ת לר"ע כיון דאמרת שותפי נינהו תיפוק ליה דהא קיי"ל השותפין נעשו ש"ש זל"ז נ"ל דלא אמרינן הכי אלא בשותפין שנשתתפו לדעת או אפילו שלא לדעת בשיכולין לחלוק ועומדין בשותפותן אבל בע"כ ואינן יכולין לחלוק כמו אלו ודאי אין נעשין שותפין זל"ז כלל ואין רוצין כלל להנות זה את זה ע"כ עכ"ל:

'''והנה''' יש לעיין ולהביא ראיה מכאן לשיטת הרמ"א {{ממ|בסי' קע"ו}} ס"ח שכתב אבל אם אחד אינו מחויב להתעסק רק עושה מנדבת לבו אינו חייב בשמירת השותפות ולא הוי רק כש"ח ועי' בש"כ שם {{ממ|ס"ק ט"ז}} האריך לחלוק על הרמ"א מסוגיא דידן והעלה דאפי' ש"ח ג"כ לא הוי והרבה יש לפלפל עפ"י דברי הרא"ה הנ"ל להביא ראיה לשיטת הרמ"א הנ"ל וקצרתי בזה יען כי כבר האריך בזה הגאון בעל שו"ת חתם סופר יעו"ש בחלק חו"מ {{ממ|בסי' צ"ג}} {{ממ|ובסי' צ"ז}} שהאריך לבאר בזה באריכות ומסיק להלכה כהרמ"א יעו"ש היטב בדבריו:

==ד==

[ד] '''ההוא גברא דתקע לחבריה כו' א"ל ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזי הוא לא בעינא נתביה לעניים הדר א"ל נתביה ניהליה א"ל רב יוסף כבר זכו בו עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן.''' ופירש"י רב יוסף הוי גבאי בשילהי החובל ועיין בתוס' ד"ה יד עניים מ"ש בזה ומ"ש בשם הר"ח ז"ל עייש"ה. והנה בפי' הסוגיא זו האריכו הרבה הראשונים נ"ע וגם הרי"ף והבעה"מ והרמב"ן האריכו הרבה ויש בזה פלפולים עמוקים ואמרתי לבאר בקצרה ומה שי"ל לפלפל קצת בזה:

{{ממ|א}} '''הרי"ף''' ז"ל הביא שיטת הראשונים והוא לענ"ד שיטת הרב האי גאון ז"ל שהביא הבעה"מ ז"ל והוא דאיכא מאן דפשיט מהא דמאן דיהיב מידי לעניים באמירה יכול לחזור בו וראיה מדהוצרך ר"י לומר אנן יד עניים אנן אלמא דדין עניים כדין הדיוט ומש"ה הוצרך לטעמא דמעמד שלשתן. והרי"ף דחה דבריו דבהדיא אמרינן בפיך זו צדקה אלמא בדיבור מחייב והא דהוצרך ר"י לומר אנן יד עניים אנן היינו משום דהאי פלגא דזוזי לא הוה עדיין ברשותיה ולא היה יכול לאקדושיה אפילו שיכול להוציאו בדיינין משום דמטלטלי הוא ומש"ה הוצרך ר"י לומר אנן יד עניים ולא גרע מדהדיוט דמהני מעמד שלשתן אבל אם היה ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו בו עניים ולא מצי למיהדר ביה מקרא דבפיך ואי בעי לשנויי וליקח אותו בהלואה ולשלם אחר תחתיו יש חילוק בין אתא ליד גבאי או לא עכ"ד הרי"ף ז"ל:

'''והבעה"מ''' תמה על הרי"ף דנהי דאמרינן דכל שאינו ברשותו לא מצי לאקדושי וכדאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו היינו דוקא אם הגזלן אינו רוצה להחזיר הגזילה לנגזל אבל אם רוצה להחזיר לו שפיר מיקרי שהוא ברשותו {{עוגן|עא:}}של הנגזל ושפיר יכול הנגזל לאקדושי וא"כ ה"נ הואיל דזה היה מודה לו בפלגא דזוזא עפ"י פסק ב"ד וא"כ שפיר מיקרי ברשותו לענין שיכול להקדישו וא"כ שפיר שמעינן מדהוצרך ר"י לומר אנן יד עניים אנן דבעניים לא אמרינן ביה אמירה לגבוה כמסירה ויכול לחזור בו והאריך בזה ויתבאר אי"ה לקמן:

'''והרמב"ן''' ז"ל במלחמות דחה דאפילו בגזל חפץ והגזלן מודה ורוצה להחזירו ג"כ אמרינן דהדעת נוטה דאין הנגזל יכול להקדישו ואפילו את"ל דבחפץ כל שגזלן רוצה להחזירו מיקרי שהוא ברשותו של הנגזל ושפיר יכול הנגזל להקדישו מ"מ זה דוקא בגזל חפץ הואיל דהוא חפץ מבורר אבל אם חייב לו מעות אף שהלוה רוצה להחזיר לו המעות אפ"ה אין המלוה יכול להקדישו דאכתי מיקרי אינו ברשותו דהא אין המעות מבורר שמחויב ליתן לו זה המטבע ומכ"ש הכא גבי נזיקין שהיה חייב לשלם לו פלגא דזוזא ומעולם לא היה פלגא דזוזא הדין ביד המוכה ואף שהמכה אינו כופר לו אפ"ה מיקרי אינו ברשותו של המוכה ואינו יכול להקדישו וא"כ אכתי צדקו דברי הרי"ף ז"ל והאריך בראיות לחזק דבריו והעתקתי רק תורף הדברים וגם זה אינו בלשון הרמב"ן ז"ל עצמו רק כתבתי תמצית דבריו הקדושים:

'''והנה''' פלוגתא זו של הבעה"מ והרמב"ן ז"ל כבר הובא ג"כ בשמ"ק ב"ק {{ממ|דף ע'}} בד"ה לענין פסק הלכה הביא שם שני דיעות הללו בקצרה וגם בכאן הביא השמ"ק ג"כ דיעות הללו יעוש"ה בזה. ועיין בשמ"ק ב"מ {{ממ|דף ו' ע"א}} בד"ה ולענין פסק הלכה כ' הרמ"ך באה"ד שם וז"ל ובמטלטלי דלא כפרי' כגון פקדון וכל דדמי ליה בדאיתיה בעיניה ואי אקדשיה מריה הרי הוא קדוש. וא"כ היכא דהדר גזלן בתשובה וא"ל לנגזל מהדרנא לך מה דגזלתי מינך אי אקדשיה נגזל באפי גבאי וא"ל לגזלן באפי גבאי הביא לעניים אע"ג דליתא בעין אינו יכול לחזור בו דכמעמ"ש דמי כו' ע"ש והוא כשיטת הבעה"מ:

{{ממ|ב}} '''והנה''' לענד"נ לכאורה להביא ראיה לשיטת הרמב"ן ז"ל דבמעות אפי' כי מודה ליה הלוה ג"כ לא מיקרי דבר ברשותו רק דהוי דבר שאינו ברשותו מהא דאיתא במסכת גיטין {{ממ|דף י"ג ע"ב}} גופא אר"ה א"ר מנה לי בידך תנהו לי לפלוני במעמד שלשתן קנה אמר רבא מסתברא מילתא דרב בפקדון אבל במלוה לא והא"ל א"ר אפי' במלוה. והנה לכאורה י"ל מאי חילוק יש בין מלוה לפקדון ולפי סברת הרמב"ן מובן שפיר החילוק בין מלוה לפקדון דבפקדון הרי הוה דבר שברשותו דפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא ומש"ה הואיל דהוא ברשות הנותן שפיר יכול להקנותו לחבירו ואפי' דמעמ"ש הוה בע"כ של נפקד מ"מ הרי הנפקד מודה עכ"פ בהפקדון וא"כ שפיר יכול להקנותו לאחרים משא"כ במלוה דליתא בעין ואפי' אם הלוה מודה ורוצה לשלם מ"מ מיקרי אינו ברשותו ואינו יכול להקנותו לאחרים ואפילו לפי מה דמסקינן להלכה דגם במלוה מהני מעמ"ש הוא משום דהוי ליה הנאה דקא משתני ממלוה ישנה למלוה חדשה או דהוה באמת הלכתא בלא טעמא וכדמסיק הש"ס שם אלא לשיטת הבעה"מ דכל שהלוה מודה שחייב מעות מיקרי דבר שברשותו א"כ מאי חילוק יש בין מלוה לפקדון ואמאי א"ר מסתברא מילתא דרב בפקדון אבל לא במלוה ולכאורה י"ל בזה. והרמב"ן ז"ל בעצמו הביא לקמן בקצרה מהא דמעמ"ש וז"ל, ואס"ד דבר שברשותו מיקרי כו' ובמעמ"ש נמי מדינא לא הוי מצי למקניא לה והלכתא בלא טעמא עכ"ל. הרי שבגוף הדבר העיר הרמב"ן ז"ל בעצמו מהא דמעמ"ש דלמה הוצרכו כלל לתקנה דמעמ"ש ולפמ"ש יש עוד ראיה מבוררת יותר מהא דגיטין לשיטת הרמב"ן ז"ל:

{{ממ|ג}} '''עוד''' נלע"ד להביא ראיה לשיטת הרמב"ן ז"ל מהא דאיתא במס' גיטין {{ממ|דף למ"ד ע"א}} המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין כו' ובגמ' ואע"ג דלא אתו לידיה אמר רב במכירי כהונה ולויה ושמואל אמר במזכה להן ע"י אחרים עולא אמר ה"מ ר"י הוא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה כו' ת"ר המלוה מעות כו' כל הסוגיא ופירש"י בד"ה ואע"ג דלא אתו לידיה בתמיה אעפ"י שאינו נותנין לכהן ויחזירם לו קתני מתני' דיפריש עליהן וכיון דלא מטו לידיה מאן זכו ליה להאי כהן האי תרומה שיקבלנה זה בחובו והיאך יצא ידי נתינה עכ"ל. ולסברת הבעה"מ הנ"ל דכל שזה רוצה ליתן לו החפץ אע"ג שעדיין לא נתן לו הרי מיקרי זה ברשותו ויכול להקדישו ואפילו אם אינו חפץ מבורר שעדיין לא היה מעולם שלו אם זה רוצה ליתן לו בחובו חפץ וזה רוצה לקבלו הרי החפץ הוא מעתה של המלוה אפילו שלא משכו עדיין ואפי' במעות ג"כ הוה כן שהרי כתב דהכא הואיל דהמכה רצה ליתן לו פלגא דזוזא ומש"ה היה המוכה יכול להקדישו לעניים וכמבואר בדבריו. וא"כ התם גבי מלוה מעות את הכהן והלוי דהרי מגיע להכהן המתנות וא"כ זה הבעה"ב שרוצה ליתנם לכהן זה הרי הוה ממילא שלו ואפי' כי לא משכן ג"כ מיקרי ברשותו של הכהן וזכה בו הכהן ומאי פריך הש"ס ואע"ג דלא אתו לידיה וע"כ מוכח מכאן כשיטת הרמב"ן ז"ל דאפי' בחפץ מבורר ג"כ לא זכה בו דהא כשהפריש הישראל להתרומה הרי תו הוה מבורר ואפ"ה פריך הש"ס ואע"ג דלא אתו לידיה. ואולי י"ל דכשמשני הש"ס במכירי כהונה א"כ ה"נ כשהב"ד פסקו שמחויב ליתן להמוכה נחשב ג"כ כמכירי כהונה. אולם אכתי י"ל דבשלמא במכירי כהונה לאחר ההפרשה תו הוה החפץ מבורר אבל הכא לא הוי הפלגא דזוזי מבורר והרבה י"ל בזה:

{{ממ|ד}} '''והנה''' באמת צריכין להבין דברי הבעה"מ בגוף סברתו שכ' דכל שהלה רוצה ליתן לו הרי מיקרי תו ברשותו דא"כ היאך משכחת לה קנין משיכה כלל דהא מיד כשהלה רוצה ליתן לו חפץ זה הרי הוא ברשותו של המקבל וגם דפסקינן דמעות אינן קונות ובעינן משיכה דוקא והלא כשנתן לו המעות והלה רוצה ליתן לו החפץ הרי הוא כאילו כבר הוא ברשותו ולמה לי תו משיכה כלל ולכאורה י"ל בזה לדברי הבעה"מ ז"ל. אשר על כן נלע"ד לומר בכוונת הבעה"מ ז"ל דלעולם דגם דבעה"מ ס"ל דכל זמן שלא עשה בו קנין המועיל אף שהלה רוצה ליתן לו אכתי לאו שלו מיקרי עד דמשיך לה או שיעשה בו שאר קנין המועיל וגבי גזל ולא נתייאשו הבעלים דהוה הדין דשניהם אינן יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו מ"מ אם הגזלן רוצה להחזיר החפץ שגזל להנגזל שפיר אמרינן דהוה של הנגזל לגמרי דהא באמת החפץ היה שלו מקודם ולא יצא מרשותו לגמרי ורק הואיל דהיה ביד הגזלן לא היה כח ביד הנגזל להקדישו אבל כשרוצה הגזלן אח"כ להחזיר לו החפץ הרי הוא עתה ברשות הנגזל לגמרי והרי הוא עתה שלו כמו שהיה מקודם שגזלו ממנו וכ"ז הוא בחפץ מבורר אבל במעות דיכול להחזיר לו מעות אחר. וכן אם הלוה רוצה ליתן חפץ להמלוה בחובו או שרוצה ליתן לו מעות אשר דבר זה שרוצה הלוה ליתן להמלוה מעולם לא היה עדיין של המלוה בזה ודאי גם הבעה"מ מודה דבזה אכתי לא נכנס לרשות המלוה דנימא דכבר זכה בו המלוה דהא עדיין לא עשה בו המלוה קנין המועיל ובמה יזכה בו ורק לענין שזה המלוה יהיה יכול להקדישו בזה סובר הבעה"מ דאפי' בדבר שלא היה עדיין מעולם שלו אם הלוה או המזיק רוצה ליתן לו חפץ או אפי' מעות תו יכול המזיק והמלוה להקדישו דלענין זה תו מיקרי ברשותו אף שעדיין אינו שלו לגמרי דהא עדיין לא עשה בו קנין המועיל מ"מ יכול להקדישו וטעמא רבא איכא בזה כאשר יבואר אי"ה. דהנה באמת מצינו להר"א ממיץ שכתב בשם הרר"י ז"ל, ג"כ כעין זה יעויין במסכת נדרים {{ממ|דף ל"ד ע"ב}} א"ר היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה כו' ופירש"י דכיון שהחזיק בה קנאה ואם אכלה מעל כו' ובר"ן ז"ל כתב דהוא היה בתוך ד' אמות שלו שקונות לו בכל מקום ומש"ה כי אמר ככר זו הקדש חייל ומקדיש זה לא קנה להו מעולם רק לצורך ההקדש זכה תיכף ע"ש והרא"ש הביא בשם הר"א ממיץ וז"ל והקשה הר"א ממיץ אמאי נקיט ככר של הפקר נימא היתה לפניו ככר של הקדש ופי' בשם הרר"י שהככר של הפקר היתה רחוקה ממנו הרבה ואין אדם סמוך לה שיוכל לזכות אלא הוא ואמר לכשאזכה בככר זה תהיה הקדש וקמ"ל דחל עליו הקדש דכיון דבידו לזכות כדאמר בפרק אע"פ שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדוש דקדשה הואיל ובידו לפדות עכ"ל. והנה באמת כבר הארכתי בזה והבאתי דברי הירושלמי פ"ד דמסכת פיאה ה"א רשב"ל משום אבא כהן ברדלא אדם זוכה לחבירו ממציאה מ"ט ואני בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים וגו' ר"י א"ר הושעיא בעי מה אנן קיימין אם בתוך ארבע אמות עשיר הוא אם בחוץ לד"א ויש אדם מקדיש דבר שאינו {{עוגן|עב.}}שלו וקיימנוה במקדיש ראשון ראשון כו' ובפירוש הגאון מוהרא"פ שהוא מטעם קנין ד' אמות ועיין בספר מחנה אפרים הל' קנין חצר {{ממ|סי' ט"ז}} האריך בזה ופי' ג"כ כן יעוש"ה ונהירנא כי זה זמן רב ראיתי בספר יפה מראה על הירושלמי שכתב ג"כ לפרש דברי הירושלמי הנ"ל ואינני זוכר כעת והספר הנ"ל אינו מצוי לעיין בו. ולענ"ד היה נראה לפרש שכוונת הירושלמי הוא מכח שהוא היה יכול לזכות בו ואם דהמע"ה היה רוצה לזכות בו בודאי לא היה שום אדם נוגע בו לזכות בו ומש"ה היה יכול שפיר להקדישו וכסברת הרא"מ הנ"ל בשם הרר"י. ופי' זה נלע"ד נכון יותר דהא מכח קנין ד' אמות א"כ לא הוי רק קנין דרבנן והיאך מועיל לענין דאורייתא שיהיה שייך בו מעילה ובאמת צ"ע דברי הר"ן ז"ל שפי' הסוגיא דנדרים משום קנין ד' אמות דהא קנין דרבנן לא מהני לענין דאורייתא ועיין מסכת ב"ק {{ממ|דף ק"ד}} ע"ב תוד"ה אגב אסיפיה דביתיה ובב"ק לעיל {{ממ|דף י"ב ע"א}} ומ"ש בזה בעזה"י בחידושי שם [אומ"ח] ועיין לעיל בפרק המניח [יו"ד] וכבר האריכו בזה המפרשים. אבל לדברי הרא"מ ז"ל דהוה הקדש מדאורייתא הואיל שיכול לזכות בו א"כ א"ש הא דנטלה לאכלה מעל לפי כולה וי"ל בזה. ועיין לקמן על {{ממ|דף ק"ד ע"א}} [אוק"ו אק"ב] מ"ש בזה:

{{ממ|ה}} '''אולם''' הוא גופיה טעמא בעי מדוע באמת יהני מדאורייתא הקדש כזה הואיל דיכול לזכות בו הלא אכתי לא זכה בו. ונלע"ד בטעמו של הדבר דיש חילוק בין אם כתוב בתורה דבעינן שיהיה שלו לבין אם יהיה ברשותו. דיהיה מיקרי שלו בודאי דזה לא נחשב שלו הואיל דאכתי לא עשה בו שום קנין המועיל משא"כ לענין שיהיה ברשותו מיקרי ג"כ ברשותו היכא דיכול לזכות בו אע"פ שעדיין לא זכה בו ואפקיה רחמנא בלשון ביתו למילף מיניה מה ביתו ברשותו אף כל שברשותו לעשות בו קנין ולזכות בו באין שום מוחה ומעכב וילפינן לה מדלא כתבה התורה לשון מורה שכבר הוא שלו כדכתיב גבי חמץ לא יראה לך וה"נ הי"ל למיכתב וכי תקדיש שלך ומדאפקיה בלשון ביתו וילפינן מיניה מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו א"כ אמרינן דכל שיכול לזכות בו מיקרי תו ברשותו כנלע"ד בסברת הר"א ממיץ בשם הר"י ז"ל:

{{ממ|ו}} '''והנה''' נזדמן לידי בשאלה שו"ת רדב"ז וראיתי בח"א {{ממ|סי' קע"ז}} בד"ה ולענין אם מעות המלוה נקנה בדרך זה כתב שם באה"ד וז"ל ומה שרצה לדמות נ"ד למקדיש דשלב"ל אם היה מעות של פקדון כאשר חשב יפה דמה אותם אבל כיון שהוא מלוה לא דמי כלל דמלוה אינו ברשותו כלל אלא ברשות אחרים שניתן להוצאה והרי הם של לוה ממש הלכך אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל דקל או שדה ברשותו הם אע"פ שלא באו הפירות לעולם וכן דגים שבים אינם ברשות אחרים עכ"ל הרדב"ז והנה אזיל לשיטתו שכתב דמלוה הוה לגמרי ברשות הלוה, וכ"כ ז"ל בעצמו {{ממ|סי' צ"א}} דמלוה הוא לגמרי ברשות הלוה ואינו יכול להקדישה ועייש"ה. והא דכתב הרדב"ז {{ממ|בסי' ת"ג}} דהמלוה יכול להקדיש החוב שיש לו אצל הלוה הבאתיו לקמן [אק"י] היינו הואיל דהוא רוצה לשלם לו תיכף וטוען הילך והרבה י"ל בזה אבל עכ"פ שמעינן מדברי הרדב"ז כאן {{ממ|בסי' קע"ז}} לחלק בין דבר שהוא ברשות אחרים כגון החוב בזה אין המלוה יכול להקדישה אבל אם אינו ברשות אחרים כגון דגים שבים יכול להקדישו ושמעינן דלענין הקדש אף שאינו ברשותו כל שאינו ברשות אחרים שפיר חל ההקדש והוא כדברי שכתבתי ודוק היטב בזה כי קצרתי:

{{ממ|ז}} '''וראיתי''' במוהרי"ט ח"א {{ממ|סי' ל"ט}} בד"ה וא"ל כתב שם כשיטת הרי"ף דלא מהני אמירה לגבוה רק אם בהדיוט היה מהני מסירה בזה אבל אם הוה אינו ברשותו דלא שייך מסירה בהדיוט לא מהני אמירה לגבוה בזה והוציא כן מדברי הרי"ף הנ"ל ומדברי התוס' והביא דברי הרשב"א בתשובה {{ממ|סי' תקס"ג}} שכתב דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אלא בהקדש בה"ב ולא בהקדש עניים והביא הך סוגיא דידן דאמרינן אנן יד עניים דקניא במעמ"ש אלמא הקדישו אין לו קיום אלא א"כ הקנה בקנין או בשטר או באחת מדרכי הקניות וקשה מה הוכחה יש משם דהתם לא שייך שום קנין כיון דליתא בעיניה אם לא במעמ"ש ואפי' אם הוציא הפלגא דזוזא לתתו עדיין לא זכה בו וכדתנן בפ' הזורק א"ל בע"ח זרוק לי חובי כו' א"כ מאי הוכחה מהתם כו' עכ"ל. והנה כוונת המוהרי"ט בקושיתו מהא דהזורק {{ממ|בדף ח' ע"ב}} וכן לענין החוב זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב למלוה זכה המלוה קרוב להלוה הלוה חייב כו' הרי דאע"ג דהלוה רוצה לשלם להמלוה החוב מ"מ כל כמה דלא הגיע ליד המלוה אכתי הוא של הלוה וא"כ הקשה המוהרי"ט דאע"ג דאם היה רוצה המכה ליתן הפלגא דזוזא להמוכה אפ"ה לא הוה של המוכה וא"כ היאך הביא הרשב"א ראיה דבצדקה לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה מדהוצרך הש"ס לבא מכח מעמד שלשתן. אולם לפי מה שביארתי ל"ק כלל קושית המוהרי"ט דבזרוק לי חובי אף שנימא שיצא מרשות הלוה תיכף כשרוצה לפורעו מ"מ אכתי לא מיקרי אתא לרשות המלוה ומש"ה אכתי לא מיקרי פרעון אבל לענין שיהיה המלוה יכול להקדיש שפיר אמרינן דחל ההקדש דכיון דנפיק מרשות הלוה תו לא מיקרי ברשות הלוה וחל ההקדש וכמו שביארתי לעיל:

'''ומעתה''' סברת הבעה"מ הוא ממש כדברי הרא"מ בשם הרר"י דהואיל דחבירו מודה לו בו ורוצה ליתן לו המעות הרי הוא כאילו כבר הוא ברשותו ויכול תו להקדישו ודוק היטב בזה.

{{ממ|ח}} '''ודעת''' הרמב"ן ז"ל דכל דלא הוי בידו ולא זכה בו עדיין אכתי מיקרי אינו ברשותו הוא משום דסובר דבעינן דומיא דביתו שהוא ברשותו והוא שלו שכבר זכה בו וע"כ צ"ל דלא ס"ל כסברת הרא"מ בשם הר"י ז"ל. ונוכל לומר עוד דס"ל כסברת הר"ן במסכת כתובות פ' המדיר בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו שכתב שם דמש"ה לא חל ההקדש שהקדיש הבעל מעשה ידיה הוא משום דכל שביד אחרים להפקיע אותו דבר ממנו לא חל ההקדש כלל ומש"ה הואיל דהיא יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה וא"כ לא יהיה תו מעשה ידיה של הבעל ואז אף כי לא אמרה עדיין איני ניזונת ואיני עושה רק שעדיין הוא ניזונית משל הבעל ג"כ לא חל ההקדש שלו יעוש"ה שכ"כ בשיטת הרמב"ם ובחידושי הארכתי בזה בכמ"ד וא"כ ה"ה הכא אף שכבר אמר שיתן לו מעות זה ואפילו חפץ זה הואיל דבידו לחזור בו וגם יכול ליתן לו ממון אחר תו לא חל ההקדש כלל דהא ביד אחרים להפקיע ממנו:

'''מיהו''' זה שייך דוקא במעות או בחפץ שעדיין לא בא לידו ולא היה עדיין שלו מעולם משא"כ בגזל ולא נתייאשו הבעלים ואח"כ רצה הגזלן להחזיר לנגזל בזה שפיר י"ל דחל ההקדש של הנגזל דהא מה שיוכל אח"כ לעכב עוד הדבר הגזול זה לא יוכל לעכב עפ"י הדין רק בתורת גזילה והלא כבר אמר שרוצה להחזיר וה"ז מיקרי שפיר בידו וברשותו של הנגזל וחל ההקדש של הנגזל ואולי משום זה כתב הרמב"ן ז"ל לדבריו כנראה קצת כמסתפק בדבר זה אם רצה הגזלן להחזיר הדבר הגזול אם הנגזל יכול להקדישו אבל בדבר שלא היה עדיין מעולם שלו אף שחבירו רוצה ליתן לו בזה שפיר כתב בבירור דאין זה יכול להקדישו ודוק היטב בזה. ועיין לקמן {{ממ|על דף ס"ח}} ע"ב [אול"ט] מ"ש בזה:

{{ממ|ט}} '''ולכאורה''' יש להביא ראיה לזה שהרי אם גזל קרבן דחבריה והגזלן הביאו לעזרה ושחטו והקריבו לשם בעלים הראשונים בודאי דעלה לבעלים לשם חובה שהרי לקמן {{ממ|בדף ע"ו ע"א}} כי אתא ר"ד אר"י בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים והרי חזרה קרן לבעלים אר"י ב"א שנשפך הדם יעו"ש והרי מבואר דאם לא נשפך הדם מיקרי חזרה קרן לבעלים משום דעלה לו לבעלים לשם חובה והטעם הואיל דהגזלן רוצה להחזירו להבעלים הרי הוא כבר של הבעלים. מיהו י"ל בזה דהואיל כשהתחיל לשחוט לשם הבעלים הוי זה כמו השבה ליד הבעלים ממש:

'''והנה''' אח"ז קניתי ספר תורי"ד החדש על מסכת ב"ק ראיתי כי כתוב שם בב"ק {{ממ|ע"ו}} בד"ה בשוחט תמימים לשם בעלים פי' והא דאמרן לעיל קרבנו ולא הגזול כגון דאקרביה אדעתא דנפשי' אבל היכא דאקרבי' אדעתי' דבעלים הראשונים ה"נ דעולה {{עוגן|עב:}}להן עכ"ל. ולעיל {{ממ|בדף ס"ו}} בד"ה ה"נ דגזל קרבן דחבריה וז"ל ואתא לאשמעינן דאינו עולה לו ולא לבעליו לו אינו עולה שאינו שלו כו' לבעלים נמי אינו עולה ואפילו לא אייאש ואפי' שהביא כהן לשם בעליו דבעי' יביא אותו לרצונו ולא זה שהביאו שלא לרצונו כו' פרט לזה שלא עשאו שליח והקריבו שלא מדעתו עיין לקמן בהאי פירקא שכתבתי שאם הקריבו לשם בעליו שעלה לו לבעליו עכ"ל הטהור וכוונתו שכתב לקמן היא מ"ש על {{ממ|דף ע"ו}} שהבאתי לעיל. ולכאורה נראה מדברי התורי"ד {{ממ|בדף ס"ו}} שסובר דסוגית הש"ס {{ממ|בדף ס"ו}} לא ס"ל כתירוצא דרב דימי {{ממ|בדף ע"ו}} דאל"כ יסתרו דבריו מסוגית הש"ס דלקמן {{ממ|דף ע"ו}}. ולכאורה י"ל בהא דקאמר הש"ס {{ממ|בדף ע"ז ע"ב}} אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר"י ולישני הש"ס דר"ל סובר דאפי' כי הקריבו הגנב לשם הבעלים ג"כ לא עלה לשם חובה וצרכינן לפרש דהכוונה הוא מ"ט לא אמר כתירוצא דר' אבין משום ר"י דמשני בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים. ויש לומר עוד יותר דר"ל לשיטתו דסובר דהבעלים יכולין להקדישו כשהוא ביד הגנב ג"כ א"כ פשיטא דאם הגנב שוחט הקרבן לשם הבעלים דעלה לבעלים לשם חובה ושפיר פריך הש"ס ור"ל מ"ט לא אמר כר"י והיינו אפי' כתירוצא דר"ד משמיה דר"י בשוחט תמימים בפנים לשם בעלים. אבל עכ"פ שמעינן מדברי התורי"ד הנ"ל דסוגיא דב"ק {{ממ|דף ס"ו}} סובר דאפילו אם הביאו לשם בעלים הראשונים אינו עולה לו לבעליו ולכאורה טעמא בעי דהא לו יהיה כאילו תפסו הנגזל מעצמו מן הגזלן וה"נ נימא דהוה כאילו תפסו הבעלים בעצמן ועוד אמאי לא נימא דהכהן הוה כאילו נעשה שומר לבעלים וכמ"ש הרמ"א בחו"מ {{ממ|סי' שמ"ח}} סעיף ז'. באם בא החפץ הגנוב לידו נעשה שומר אם יודע שהוא גנוב ועיין לקמן על {{ממ|דף נ"ו ע"ב}} [או"ג] ועל {{ממ|דף ס"ח ע"ב}} [אומ"ב] מ"ש בזה וא"כ הי"ל כאילו כבר בא ליד הבעלים. ואולי הוה הטעם משום השחיטה ומיירי שהגנב שחטו בעצמו בשביל הבעלים הראשונים אלמא דס"ל דגם בכה"ג שרוצה הגנב להחזיר הגניבה להבעלים עדיין לא מיקרי של הבעלים והיינו שסוגית הש"ס לקמן {{ממ|בדף ס"ו}} סובר כן וא"כ השתא היכא דהגנב שחטה לשם הבעלים הראשונים אמרינן דהוה כאילו לא בא ליד הבעלים מכ"ש היכא דלא עשה מעשה כלל רק שאמר שרוצה להחזיר להבעלים בודאי דלא הוה כאילו הוא ביד הבעלים הראשונים ונראה לכאורה דסובר סוגית הש"ס בב"ק {{ממ|ס"ו}} כסברת הרמב"ן ואפי' בחפץ מבורר הדין כן לפי פירושו של התורי"ד:

'''אולם''' אחר העיון היטב בזה נראה דעיקר סברת התורי"ד הוא דבקרבן בעינן דוקא שההבאה לעזרה ליד כהן יהיה הבעלים דוקא או מיד שלוחו דהוי כידו שכן דקדק בלשונו וכתב דבעינן יביא אותו לרצונו ולא זה שהביאו שלא לרצונו והבעלים מטפלין בו עד העזרה או שולחין אותו ע"י שליח פרט לזה שלא עשאו שליח והקריבו שלא מדעתו ע"ש וא"כ הוא משום דגלי קרא. ובאמת הוא דבר חדש ולא מצאתי עוד בשום מקום כתוב כן אבל אי לאו משום דגלי קרא שפיר היינו אומרים דמיקרי של הבעלים. מיהו ראיה ג"כ ליכא משום דנוכל לדחות כמו שכתבתי לעיל משום דהגנב עושה מעשה ששחטו לשם הבעלים הראשונים וי"ל בזה:

{{ממ|י}} '''והנה''' יש להוכיח מדברי הרדב"ז דסובר ג"כ כשיטת הבעה"מ דחל ההקדש של הנגזל אם הגזלן רוצה להחזירו הגזילה אע"פ שעדיין לא החזירו. והנה לא ראיתי בגוף דברי הרדב"ז רק כפי שהובא בפתחי שערים {{ממ|ח"ב}} במהדו"ב על {{ממ|דף קי"ב ע"א}} וז"ל עפ"י מה דאיתא ברדב"ז ח"א {{ממ|סי' ת"ג}} שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שהיה לו שט"ח על שמעון והקדישו אם הוא קדוש או לא תשובה אינו קדוש דנהי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי כאילו מסר את השטר לגזבר מ"מ בעי מסירה וכתיבה וליכא כתיבה כו' ומסתברא לי דאם תבעו לדין וא"ל חמשין לית לך וחמשין אית לך והילך וקפץ והקדישם חל ההקדש על אותן החמשין דאמר הילך דכיון מש"ה חשבינן ליה ככופר הכל ואינו מחויב שבועה מה"ת משום דחשבינן ליה כאילו הם גבויים כבר או פקדון אצלו והם שלו בכ"מ שהן וכ"כ רש"י ז"ל הילך לא הוצאתים והם שלו בכל מקום שהם ואע"ג דלא קיי"ל כוותי' במ"ש לא הוצאתים דאפילו הוציאם והביא אחרים במקומם הילך הוא מ"מ במ"ש והם שלך בכ"מ שהם לא פליגי עליו וכ"כ הגאונים דכל שהם בידו ומזומן לתת אותם לתובע כמי שנתנם לו כבר דמי עכ"ל הרדב"ז. והגאון בעל פ"ש אסברה לה עפי"ד הרא"מ בנדרים {{ממ|ל"ד}} דכל שבידו ליטלם הוה כאילו כבר הוא בידו יעו"ש וגם אנכי בחידושי בעזה"י הרביתי חזון בזה [אח"ז ראיתי ברדב"ז עצמו כתוב שם כן קצת באריכות]. אבל עכ"פ מבואר דכל שהודה הרי הוא כאילו כבר זכה בו וכאילו הוא כבר ברשותו לכל דבר וא"כ ממילא יכול להקדישו. ועיין לקמן על {{ממ|דף צ"ג}} [אומ"ג אק"ב] מ"ש בדברי הרדב"ז הנ"ל:

{{ממ|יא}} '''ויש''' להביא ראיה לזה מהא דאיתא לקמן בב"ק {{ממ|דף ק"ד ע"א}} אלא אמר רבא שאני מתני' כיון דידע למאן גזלי' ואודי ליה כיון דאפשר לאהדורי ממונא למרי' הוי לי' כמאן דאמר לי' יהיה לי בידך הילכך נשבע אע"ג דקאמר לי' יהיה לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטי לידיה הא לא אשתבע הוה גביה פקדון עד דאתי ושקיל ליה. ועיין ברש"י ותוס' שם ד"ה אלא א"ר מ"ש בזה. ותורף החילוק שבין רש"י לתוס' הוא דלרש"י מוקי רבא למתני' ככ"ע בין לר"ט ובין לר"ע וכל היכא דאודי ליה בפניו הרי הוא כאילו מסרו לידי' ונראה מדברי רש"י דמוקי למתני' דאידי בפניו ובזה יש חילוק בין קודם שבועה או לאחר שבועה וכמו דמחלק הש"ס. ולהתוס' דוחק לפרש דמיירי דאודי ליה בפניו דא"כ אפי' בהודה לאחר שבועה ג"כ יהיה כמאן דמונח בידי' אלא מיירי בהודה שלא בפניו רק בפני עדים יעויין היטב בדבריהם ועי' בשמ"ק שם. וא"כ מבואר דכל דא"ל גזלן לנגזל שרוצה להחזיר לו הגזילה הרי הוא כאילו כבר החזיר לו והרי הוא ברשותו לגמרי וא"כ ממילא דיכול ג"כ הנגזל להקדישו והוא ראיה ברורה לכאורה ודוק:

{{ממ|יב}} '''והנה''' ראיתי בנתה"מ {{ממ|סי' פ"ז סק"א}} על מ"ש הש"כ שם בסק"ג דבהודה במקצת הפקדון הו"ל הילך דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא ואפילו בביתו של נפקד יעו"ש. ותמה עליו בנתה"מ מהא דריש הבית והעליה גבי אם היה מכיר מקצת אבנים קאמר התם דהוה מודה במקצת ואם אמר על מקצת א"י הוה משואיל"מ וכן הוא לקמן {{ממ|סי' קמ"ד}} ולדעת הש"כ הו"ל הילך וכתב שם הנתה"מ דדוקא בפקדון הוה הילך משום דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא ופקדון ברשות בעלים קאי אבל גזילה אם תבעו שגזל ממנו ב' כלים והוא מודה באחד ועומד בביתו לא הוה הילך דגזילה לא קאי ברשותא דבעלים עד שעת השבה לפני ב"ד דהא בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכיון דלאו ברשות בעלים קאי לא הו"ל הילך ואף דבב"ק {{ממ|ק"ג}} אמרינן כיון דאודי ליה כמאן דאמר יהי' לי בידך דמי הא כתבו התוס' שם דוקא כששתק והלך לו ע"ש וא"ש הא דר"פ הבית והעלי' דמיירי דפנינהו דרך גזילה וא"כ תו לא הוה הילך ואי מעצמו נפל לרשותא דחד מינייהו נראה דלא הוה מודה במקצת כלל אפילו למ"ד הילך חייב דלא הוה מודה במקצת רק בתבעו הלואה או פקדון דיש עליו חיוב הגוף לשלם או להשיב אבל אם אומר ראובן לשמעון שני בהמות אלו שנכנסו לרשותך או שעומדים בשוק הם שניהם שלי ושמעון אומר אחת שלי ואחת שלך לא הוה מב"מ כיון דליכא חיוב הגוף רק שהם מחולקין על חפץ א' אם הוא של זה או של זה כו' יעוש"ה. וכל דבריו תמוהין בעיני דמנ"ל דבגזל אם הגזלן רוצה להחזיר לנגזל דלא הוי של הנגזל ואף להקדישו שפיר יכול הנגזל וכמו שביארתי לעיל. והנה הרב זצ"ל הרגיש בעצמו מהא דב"ק וכ' הא כתבו התוס' דוקא כששתק והלך לו והנה לא אדע כלל פי' הדברים דהא התוס' לא כתבו רק דבעינן הודה בפניו דוקא והכא בודאי גבי מודה במקצת הוא ע"י תביעה ובודאי בפניו הודה וא"כ פשיטא דבפקדון מיקרי הילך אפילו הוא בביתו של הנפקד ואדרבה מסוגית הש"ס דב"ק יש ראיה גדולה לזה אפילו לשיטת התוס' ומכ"ש לשיטת רש"י ודוק ועיין עוד בנתה"מ {{ממ|סי' פ"ח סק"ב}} מ"ש לתרץ קושית הקצה"ח והלך לשיטתו במ"ש כאן {{ממ|בסי' פ"ז}} וכבר הוכחתי שדבריו לית להו פתרי:

{{ממ|יג}} '''וגם''' במ"ש הנתה"מ דלא הוה מודה במקצת רק בתבעו פקדון או הלואה דיש עליו חיוב הגוף לשלם או להשיב {{עוגן|עג.}}כו' מבואר בדבריו דדוקא בעינן שיהי' לתובע על הנתבע שעבוד הגוף יש לעיין טובא בזה דא"כ בשור תם שהזיק דאינו משתלם אלא מגופו דוקא ואין לניזק על המזיק שום שעבוד הגוף ג"כ היל"ל דלא שייכא מב"מ גבי' ולא כן שמעינן מדברי התוס' במס' ב"ק ר"פ שור שנגח {{ממ|דף מ"ו ע"א}} בד"ה דאפילו ניזק אומר ברי וא"ת והא משואיל"מ כדאמר רבא בפ' השואל {{ממ|דף צ"ח}} והוצרכו לתרץ כמה תירוצים בזה ולפ"ד הנתה"מ אין שום התחלה לקושייתם דהא כל המשנה מיירי בתם שהזיק וא"כ תו ליכא כלל שום שה"ג ורק שעבוד על גוף השור המזיק וא"כ היאך שייך לומר דיהיה משואיל"מ הא לא הוה כלל מודה במקצת דיהי' מחוייב שבועה מה"ת וע"כ מוכח משיטת התוס' דלא ס"ל להאי סברא כלל ודוק:

'''והנה''' אם נחזיק כסברת הנתה"מ הנ"ל ולסברתו יהיה באמת מתורץ קושית התוס' הנ"ל יש לעיין לפי דבריו היכא דהטענה היה על גופו של הנתבע דהיינו שבטענתו של תובע היה השעבוד על גופו של הנתבע ג"כ ורק ההודאה שהודה הנתבע לא היה על דבר שיש בו שה"ג עליו ובמה שכפר כפר בדבר שהתובע תבעו ויש בו שה"ג על הנתבע יש לעיין בזה אם זה הוה מב"מ להתחייב בו שבועה מה"ת הואיל דבטענה יש שה"ג או דלמא כיון דבהודאתו במקצת מה שהודה לא הי' בו כלל שה"ג תו לא הוה מודה במקצת להיות חייב שבועה מה"ת. והילך דפטור משבועת התורה דהוה הטעם הואיל דהוא כופר הכל על השאר ובפקדון אם טוען הילך דהוה אפילו בעומד באגם ולדעת הש"כ אפילו עומד בביתו של הנפקד וכמבואר בדבריו {{ממ|בסי' פ"ז סק"ג}} שהבאתי א"כ הי"ל לומר דבעינן דוקא אם במה שמודה לו במקצת הפקדון הוא מסלק מעצמו החיוב שמירה מכאן ולהבא אבל אם עדיין הוא שומר על מה שהודה א"כ אכתי איכא עליו שה"ג ואכתי הוה מודה במקצת כן היה נראה לפי הסברא שכתבתי. אולם לא מצאתי מפורש כן ואדרבה סתמו וכתבו דלעולם הילך פטור בפקדון. ועיין לעיל בפ' המניח [אות כ"ח] מ"ש בזה. ועיין לקמן על {{ממ|דף ס"ח ע"ב}} [אול"ט] מ"ש בהא דגזל ולא נתייאשו הבעלים והגזלן רוצה להחזיר הגזילה לנגזל עיי"ש מ"ש בזה:

{{ממ|יד}} '''והנה''' הרמב"ן ז"ל הקשה ע"ד הבעה"מ ז"ל וז"ל והרי שור תם שהזיק והקדישו ניזק לר"י לא קדיש אע"ג דאגבוהו ניהלי' בדמי הזיקו משום דלאו דילי' הוא דמצי לסלוקי בדמים א"נ משום דמודה ומיפטר כ"ש דזוזי דלא מצי מקדיש עד דאתי לידיה עכ"ל. והנה לשון זה של רבינו הרמב"ן ז"ל מורה דנחית לסברת הר"ן הנ"ל שהבאתי דהואיל דביד אחרים להפקיע לא חל ההקדש כלל והבן בזה. אולם לרבינו הבעה"מ ז"ל ליכא תיובתא כלל מזה דאה"נ דאפילו לר"י אם המזיק ירצה באמת להגבותו מן השור המזיק ויאמר לו כן באמת שפיר היינו אומרים דחל ההקדש שהקדישו ניזק רק הש"ס לעיל {{ממ|ל"ג}} מיירי שלא א"ל כלל המזיק שיגבנו מן השור המזיק הזה וזה תליא באמת בפלוגתא דר"י ור"ע אי בע"ח הוה אי שותפי נינהו ודוק. ועוד י"ל בזה ע"פ מ"ש התוס' לעיל {{ממ|בדף ל"ג ע"א}} ד"ה א"ב וא"ת למ"ד למפרע הוא גובה אמאי אינו קדוש וי"ל דלמ"ד למפרע גובה היינו היכא דגבאו לבסוף אבל הכא אם נתרצה ניזק לבסוף לקבל המעות ולא גבאו לר"י אין קדוש ומ"מ לר"ע קדוש דשותפין נינהו עכ"ל וא"כ לדברי התוס' הנ"ל פשיטא דל"ק קושית הרמב"ן על בעה"מ דהא אף שהי' בידו להקדישו מ"מ הרי שילם לו אח"כ מעות ולא גבה להשור עצמו וא"כ פשיטא דלא חל כלל ההקדש שהקדישו ניזק ודוק היטב בזה והרבה י"ל עוד בזה וקצרתי:

'''והנה''' דברי הבעה"מ ז"ל עדיין אינם מובנים לי וצריכים ביאור אצלי במ"ש דיכול להקדיש הניזק מעות החוב המגיע לו מהמזיק אם המזיק מודה לו דסוף סוף אין המעות הזה מונח בעין דנימא דיהי' יכול להקדיש דאפילו אם נימא דהבעה"מ ס"ל כסברת רא"מ בשם הר"י ז"ל דכל שיכול לזכות בו הרי הוא יכול להקדישו התם היינו דוקא הואיל דהחפץ הוא בעולם והרי יכול לעשות בו קנין ולזכות בו משא"כ באם מגיע לו חוב ממנו אף שהלה מודה לו שחייב לו מ"מ הלא אכתי אין המעות מבורר ואפילו אם הב"ד חייבוהו לשלם מ"מ הלא אכתי אינו מבורר ואולי אין לו עתה מעות בעין מונח דנימא שיכול זה להקדישו ולכאורה י"ל בזה:

'''והנלע"ד''' בזה עפי"ד הרדב"ז בח"א {{ממ|סי' ת"ג}} שהבאתי שכתב ומסתברא לדין דאם תבעו לדין וא"ל חמשין לית לך וחמשין אית לך והילך וקפץ והקדישם חל ההקדש על אותן החמשין דאמר הילך כו' משום דחשבינן להו כאילו הם גבויים כבר או פקדון אצלו והם שלו בכ"מ שהם כו' וכ"כ הגאונים דכל שהם בידו והוא מזומן לתת אותם לתובע כמי שנתנם לו כבר דמי עכ"ל וביאור דבריו נוכל לומר דהוא מטעם הודאה דהא הודה שיש לו מעות בביתו וזכה בו זה ויש להאריך בזה. וא"כ י"ל גם בכוונת הבעה"מ ז"ל דכל שהלוה מודה שחייב לו ורוצה ליתן לו המעות הוה כאילו הודה שיש לו מעות בעין בביתו וזכה בו המלוה ויכול שפיר להקדישו וה"נ בסוגיא דידן שהב"ד חייבוהו לשלם פלגא דזוזא ומשמע שישלם תיכף והמזיק שתק ולא אמר שיתנו לו זמן ב"ד כי אין לו עתה מעות לשלם וא"כ הוה כאילו הודה שיש לו מעות בעין לשלם לו ומיקרי תו כאלו הוא ברשותו של המוכה לענין זה שיהי' יכול להקדישו וכדרך שכתבתי לעיל ודוק:

{{ממ|טו}} '''ולפי''' האמור מיושב שפיר קושית הרמב"ן ז"ל במלחמות שם שהקשה ע"ד הבעה"מ הנ"ל וז"ל ואי ס"ד דבר שברשותו מיקרי כיון שאין הלה מסרב ליתן אמאי קיי"ל דהלואה לא מקניי' במתנת בריא אלא במעמ"ש כדאיתא בפרק מי שמת הא איתא נמי באגב דמטבע נקנה בו ובמעמד שלשתן נמי מדינא לא הוי מצי למקנא לה והלכתא בלא טעמא ועוד אמרו המקדש במלוה אינה מקודשת וכן במקח וממכר אלמא כדשלב"ל דמיא לענין הקדש נמי דשלב"ל הוא וק"ו הדברים כו' עכ"ל הרמב"ן ז"ל. והנה תורף קושייתו הוא דלדברי בעה"מ ז"ל דזה מיקרי דבר שברשותו א"כ אמאי קאמר הש"ס בכל הני דוכתי דלא מהני במלוה והלא במלוה ג"כ הוה כמו דבר שהוא בעין:

'''אולם''' לפמ"ש בדברי הבעה"מ אין שום קושיא כלל דהבעה"מ לא קאמר רק היכא דהלוה רוצה לשלם לו תיכף והרי הוה כאילו הודה שיש לו בעין משא"כ היכא דאין הלוה מודה ורוצה ליתן תיכף אף שמודה שחייב ורק שאינו אומר שרוצה לשלם תיכף בכה"ג בודאי דגם הבעה"מ מודה דזה לא מיקרי דבר שברשותו וכל הני דוכתי דאייתי הרמב"ן בהא דהלואה לא מיקני במתנת בריא ובמקדש במלוה התם מיירי בסתמא שאין הלוה רוצה ליתן תיכף המעות ודוק היטב בזה. הא חדא. ועוד קאמינא לפמש"ל בדברי הבעה"מ ז"ל דעד כאן לא קאמר הבעה"מ דהיכא דחבירו מודה לו ורוצה ליתן לו דהוה כאילו הוא ברשותו היינו דוקא לענין שיכול להקדישו דבהקדש אף שעדיין לא זכה בו ולא עשה בו קנין מ"מ כל שיכול לזכות בו ואין אחר יכול לעכב עליו הרי הוא כאילו כבר זכה בו וחל שפיר ההקדש אבל לומר שיהיה נחשב שלו לגמרי כאילו כבר עשה בו קנין בודאי דלא אמרינן כן וכמו שביארתי לעיל וא"כ ל"ק מהא דהלואה לא מקני' במתנת בריא והוצרכו למעמד שלשתן מכח הלכתא בלא טעמא וכן במקדש במלוה ובמקח וממכר דלא מהני במלוה הואיל דעדיין לא זכה בו ושאני הקדש מהדיוט וא"כ צדקו דברי הבעה"מ במ"ש דהכא הואיל דרוצה ליתן לו הוה חל שפיר ההקדש ולא היה צריך לומר ר"י אנן יד עניים אנן דהא השתא אזלינן לפום האי סברא דנימא דצדקה הוה כהקדש ודוק:

{{ממ|טז}} '''עוד''' כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל מ"מ זה דבר הוא שאין אדם יכול להקדיש מה שלא הגיע לידו מעולם ואינו שלו כגון ניזקין אלו ואע"פ שהגיע לידו לאחר מיכן למה זה, דומה לאומר שדה זו לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה דליכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמי' קדיש כדאיתא בפרק המדי"ר ואמרינן בפר"ק המדי"ר עכ"ל והנה ד' תיבות הללו הם טעות הדפוס וצ"ל כדאיתא בפרק אע"פ {{ממ|דף נ"ט ע"א}} יעו"ש בסוגיא:

'''והנה''' לא זכיתי להבין כלל דבריו הקדושים דמי דמי כלל להתם דהתם באומר שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדש דלא קדשה הכי אמר לו חבירו שרוצה למכור לו השדה דילמא לא ירצה הלה כלל להחזיר ולמכור לו ואפילו אם אמר לו שרוצה לחזור ולמכור לו בחזרה השדה הרי מחוסר מעשה המכירה משא"כ הכא בסוגיא דידן אשר הבעה"מ קאמר דהיכא דרוצה זה ליתן לו המעות המגיע לו ממנו בחובו או בעד הזיקו שפיר מיקרי בידו {{עוגן|עג:}}לענין זה שיהיה יכול זה להקדישו ומטעמא הואיל דזה רוצה ליתן לו המעות ובידו של זה המקדיש ליקח המעות שהרי זה הודה לו ורוצה ליתן לו עכשיו או שהב"ד חייבוהו ליתן לו ושתק הרי הוה כאילו הודה שיש לו מעות בעין שפיר מיקרי ברשותו של זה שיהי' יכול להקדישו וכמש"ל בביאור דבריו הקדושים של הבעה"מ. ואדרבה אי איכא לדמויי להא איכא לדמויי לאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה ומה התם שמחוסר עוד פדיי' שהרי צריך לשלם לו החוב מקודם ואפ"ה חל ההקדש ואמרינן דמיקרי ברשותו שיהי' חל ההקדש מכ"ש הכא שזה רוצה ליתן לו המעות או החפץ ואינו מחוסר מעות כלל דפשיטא דמיקרי ברשותו לענין זה שיהי' חל ההקדש שלו והבן בזה:

'''וע"פ''' האמור אינני מבין דברי הרמב"ן ז"ל במ"ש להקשות עוד על הבעה"מ ז"ל וז"ל ואמרינן בפרק כל שעה גבי ב"ח רבא אמר מיכן ולהבא הוא גובה ואי אקדיש מלוה כיון דמצי ליה לסלוקי בדמים לא עשה ולא כלום וש"מ שאין אדם יכול להקדיש מה שלא הגיע לידו ואינו שלו אע"פ שחייב לו חבירו הואיל ומצי חלפי לי' א"נ לסלוקי במיטב וזו ראיה גמורה לדברי רבינו הגדול ז"ל ולפיכך כתב דהני נזקין לא קדשי ק"ו מדר' יוחנן כו' עכ"ל. ולפי האמור לעיל לא תיקשי כלל מסוגיא הנ"ל לרבינו הבעה"מ דהא לא מיבעיא אם נימא דלא מיירי באפותיקי בודאי דא"ש דהא לא צוה לו הלוה שיגבה מקרקע זו ובודאי דמיקרי אינו ברשותו דע"כ לא קאמר הבעה"מ דמיקרי ברשותו ויכול להקדישו אלא דוקא היכא דא"ל שרוצה ליתן לו החפץ זה או קרקע זו או מעות משא"כ התם אלא אפילו אי מיירי באפותיקי כאשר האריכו בזה הראשונים מ"מ הלא לא עשה לו אפותיקי רק אם לא יפרע לו יגבה מזה משא"כ אם ירצה לפרוע לו במעות הלא אין לו רשות לגבות מזה וא"כ הרי לא רצה הלוה כלל ליתן לו זה בפרעון וא"כ בכה"ג בודאי דזה לא מיקרי ברשותו שיהיה יכול להקדישו ומש"ה סובר רבא דאי אקדיש מלוה לא חל כלל ההקדש וי"ל בזה ועיין לקמן [אות ז] מ"ש ע"ד רש"י ז"ל בד"ה ההוא דתבע לי' הבאתי ג"כ דברי הבעה"מ והרמב"ן ז"ל בזה יעויין היטב שם מה שכתבתי בשיטת רש"י ז"ל שם:

{{ממ|יז}} '''עוד''' כתב הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ולא תטעה במ"ש ר"ח ז"ל כי לא עלה על לבו לומר שיהא יכול להקדיש מה שאינו ברשותו אלא כך אמר מאחר שקנו עניים במעמ"ש אין אתה רשאי אפילו לשנותה שהרי הוא ביד המחזיק שהוא גבאי בסלע זה ודחיק לה להאי פירושא מדלא קאמר הדרי בי שאם אתה אומר שאפילו שלא במעמ"ש קנה הקדש לא הוצרך ר"י לומר אנן יד עניים אלא כיון דאמר לחובל תנהו לעניים והקדישו הקדש שוב אינו יכול לשנותה שהרי זה נעשה גבאי להקדש וה"ה להדיוט כו' עכ"ל. והנה כוונתו בזה הוא דהבעה"מ הביא לפי' הר"ח שלא רצה לחזור בו מן ההקדש רק ללותה וא"ל ר"י יד עניים אנן והוי כמטי ליד גבאי ואינו יכול ללותה וא"כ שמעינן מדברי הר"ח דס"ל דההקדש חל ורק אם נימא דמיקרי לא אתא ליד גבאי היה יכול ללותה והלא היאך חל ההקדש וע"כ דזה מיקרי דבר שברשותו וחל ההקדש כן נראה מדברי הרמב"ן שכן פי' הבעה"מ בדברי הר"ח ז"ל. וע"ז כ' הרמב"ן דאין ראיה כלל מזה דלעולם דס"ל להר"ח דזה מיקרי אינו ברשותו אפילו שרוצה ליתן זה לעניים ורק הואיל דזכה ביה ר"י לעניים מדין מעמ"ש וא"כ עתה נעשה המזיק גבאי לעניים וה"ז כמו שאתא ליד גבאי ואינו יכול לשנותה דהיינו ללותה כן נראה פי' דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות. והנה לכאורה דבריו הקדושים צריכים ביאור דהא הואיל דאתינן עלה דמזיק זה אשר מגיע ממנו לשלם החוב הוא עצמו נחשב לגבאי א"כ למה לי להאי סברא הואיל דר"י הי' גבאי וקנוהו עניים במעמ"ש ת"ל דהמזיק עצמו הוא הגבאי והרי המעות בידו ומיקרי אתא ליד גבאי ואינו רשאי תו לשנותה דהיינו ללותה:

'''ונוכל''' להבין זה עפי"ד הש"כ {{ממ|בסי' קכ"ו ס"ח}} בהא שכתב המחבר שם לא הי' במעמ"ש כשא"ל מנה לי בידך תנהו ללוי לא קנה ויכול לחזור בו ל"ש מתנה מרובה כו' ובסמ"ע ס"ק ח"י ולא איירי כאן בעני דבעני צריך לקיים דבריו אפילו אמר כן בפ"ע שלא בפני שום אדם משום דאמירתו לגבוה הוא או משום נדר כמ"ש הטור והמחבר לעיל {{ממ|קכ"ה ס"ה}} ובש"כ {{ממ|ס"ק כ"ט}} דחה דברי הסמ"ע וכ' דפשיטא דהכא אפילו בעני יכול לחזור בו ול"ד לדלעיל {{ממ|קכ"ה}} דהתם הרי הוא נותן המעות לשלוחו והרי המעות ברשותו וזוכים בו עניים אבל באומר מנה לי בידך כיון שאין החוב ברשות הנותן לא זכו בו עניים אלא כשהי' העני או הגבאי אצל המומחה במעמ"ש כמ"ש הפוסקים בפרק שור שנגח דו"ה והטור והמחבר ביו"ד רנ"ח כו' יעו"ש בדבריו והרי מפורש בדבריו דדוקא בכה"ג שכבר זכו בו עניים בזה שייך לומר שזה שהמעות בידו נעשה גבאי על המעות לענין דנימא שמיקרי אתא ליד גבאי ולא יוכל לחזור בו אפילו לשאול עליו אינו יכול משא"כ אם עדיין לא זכו בו עניים ע"י איזה קנין או ע"י מעמ"ש וכדומה לא שייך לומר דזה שהמעות בידו יהי' מיחשב גבאי דהא לא היה החוב ברשות הנותן ולא זכו ביה העניים וא"כ לפ"ז הן הן הדברים שכ' הרמב"ן בשיטת הר"ח דכוונת הר"ח הוא הואיל דזכה בי' ר"י בשביל עניים וא"כ שפיר נעשה המזיק הגבאי בשביל העניים ומיקרי תו אתא ליד גבאי ואינו יכול לשנותה אבל אי לא הוה מכח דזכו העניים במעמ"ש ומכח דר"י הי' גבאי עניים אכתי לא הי' להעניים זכות בהחוב הנ"ל דהא הנותן שהקדיש המעות לעניים דהיינו הניזק לא היה המעות ברשותו ודוק בזה:

{{ממ|יח}} '''והנה''' שם בח"מ {{ממ|סי' קכ"ה ס"ה}} במד"א דהולך הוה כזכי במלוה או בפקדון אבל במתנה לא הוי כזכי כו' ואם היה המקבל עני שאין לו ק"ק זוז נעשה נדר וא"י לחזור בו ובסמ"ע ס"ק כ"ה האריך בזה ותורף דבריו הוא דהכא דהואיל דמסרו ליד השליח שוב אינו יכול לחזור בו אפילו ע"י התרה אבל אם לא מסרו לידו אע"ג דחייב לקיים נדרו מ"מ היה יכול לשאול עליו ולהתיר ובש"כ הוסיף להביא ראיה משו"ת הרשב"א דבכה"ג דהכא אינו יכול לשאול עליו ולהתיר וז"ל וכל מה שכבר מסר ביד הזוכה בו או ביד אחר שזוכה בשביל עניים אינו יכול לחזור בו דהו"ל כתרומה ביד כהן דאינו נשאל עליו עכ"ל הש"כ ובאו"ת שם סק"ח כ' ע"ז אבל לבי חוכך בזה דבתשובת הרשב"א מיירי בנותן לבני אדם שיזכו בשבילו לעניים וא"כ הם זוכים בשביל עניים ואיך אפשר להשאל עליו אבל כאן באומר תנו לעניים דבמתנה לא הוי תן כזכי א"כ ידם הוי כיד בעל הנותן וברשותו קאי בכל אופן ואפשר דמצי להשאיל עליו. ומה שהביאני לידי ספק זה הוא דברי הטוש"ע סי' רנ"ח דכ' בבא ליד גזבר א"י לשאול עליו ומאי איריא ביד גזבר תיפוק לי' בכל אדם אלא ודאי דוקא ביד גזבר דידו כיד עניים אבל באחר דוקא דאומר זכי אבל בתן דלא הוי כזכי אפשר דמצי לשאול עליו וצ"ע עכ"ל התומים. ופלא בעיני דהא מדברי הרמב"ן ז"ל הי"ל להוציא דין זה דלאו דוקא גזבר רק כל אדם לבד הנודר בעצמו שם גזבר עליו לענין דאין יכול לשנותה וה"ה לשאלה ג"כ דהא חזינן הכא דאחר שזכה בו ר"י בהחוב מכח מעמ"ש תו מיקרי המזיק עצמו גבאי עניים וצ"ע כעת. והנה שבתי, וראיתי כי סברת התומים בצד אחד נוכל לקיים סברתו במ"ש דהואיל דהוא בעצמו נתן המעות ליד חבירו א"כ הרי שלוחו של הנותן וידו כידו אולי זה נוכל לקיים דאכתי מיקרי לא אתא ליד גבאי דזה אינו נחשב כגבאי ושאני התם מהאי סוגיא דידן דהכא הרי לא הי' המעות לעולם ברשותו ובידו של הניזק וא"כ לא שייך לומר דהמזיק הוא שלוחו של הניזק וידו כידו ומש"ה שפיר נעשה גבאי משא"כ בנידון שכתב בש"ע {{ממ|סי' קכ"ה}} דראובן נתן מעות לשמעון שיוליכנו ללוי בזה שפיר י"ל סברת התומים דלא מיקרי שמעון גבאי הואיל דידו כיד הנותן וי"ל בזה:

'''אבל''' הא שמעינן מדברי הרמב"ן לפי מה שכתב בפירוש הר"ח דכל אדם יכול להיות גבאי וכל שבא צדקה לידו נעשה הוא גבאי אף שאינו גזבר קבוע וכמש"ל בביאור דבריו. מיהו לאו כ"ע ס"ל כן דהרי דעת בעה"מ הוא דדוקא גזבר קבוע בעינן כאשר יבואר להלן אי"ה במ"ש הרמב"ן עוד:

{{ממ|יט}} '''עוד''' כתב הרמב"ן ז"ל שם וז"ל וה"ה להדיוט שאם היה לו בידו פקדון והקנה לאחר בחליפין או בדבר שהוא קונה לו כגון במתנת ש"מ כיון שקנה הלה אין הנפקד רשאי ליתנו לאחר אלא ודאי מה שהוצרך ר"י למעמ"ש כדי שיקנה אותו הקדש הוא דבלא"ה לא קני כדברי רבינו הגדול ז"ל זה דעת הר"ח {{עוגן|עד.}}ז"ל כו' יעויין בדבריו. והנה לפמ"ש הרמב"ן בכוונת הבעה"מ במה שהביא מדברי הר"ח ז"ל הוא דזה מיקרי דבר שברשותו הואיל דהמזיק רצה לשלם לו וא"כ ההקדש חל רק לענין שיהי' נחשב בא ליד גבאי הוצרך ר"י לומר אנן יד עניים אנן ומכח מעמ"ש וכמש"ל מדברי הרמב"ן ז"ל וא"כ שמעינן מזה דהבעה"מ סובר דגזבר הוא דוקא גבאי קבוע ואין כל אדם יכול להיות גבאי, מעצמו וא"כ אין סתירה להבעה"מ כלל בזה דלעולם בהדיוט אמרינן שפיר דאם ראובן יש לו פקדון ביד שמעון והקנהו ללוי בקנין המועיל בודאי דלא יכול לחזור בו כלל רק הכא בצדקה שאני דכל זמן שלא אתא ליד גבאי קבוע לא מיקרי אתא ליד גבאי ולקמן אי"ה [א"ח אק"ד] יתבאר ענין זה אם בעינן דוקא גבאי קבוע או דכל אדם לבד הנודר בעצמו מיקרי גבאי:

{{ממ|כ}} '''והעיקר''' נלע"ד בדברי הבעה"מ דעיקר ראייתו מתשובת רב האי גאון ומדברי הר"ח ז"ל הוא דבצדקה אין חילוק כלל בין הדבר הנדור הוא בעין בביתו או שאינו בעין בביתו לעולם לא הוי כמסירה ממש רק דהנדר חל עליו ודחה בזה פי' הרי"ף שכ' דמש"ה הוצרך הכא ר"י לומר יד עניים ומשום מעמ"ש משום דהסלע לא הי' ברשותו וע"ז כ' הבעה"מ דהואיל דזה רוצה ליתן לו מיקרי ברשותו וא"כ האי פירושא דחויא הוא ולזה הביא תשובת רב האי גאון ופי' הר"ח ז"ל לתרץ הקושיא דהא הכא הוצרך ר"י לבוא מטעם מעמ"ש ומכח דגבאי הי' והלא דרשינן בפיך זו צדקה ולפי"ד רב האי גאון והר"ח ז"ל מיושב זה וא"כ כל דבריו של הרמב"ן ז"ל בזה אין בהם דחוי להבעה"מ ז"ל ודוק היטב כי קצרתי בזה וסמכתי על המעיין היטב בסוגיא ובדבריהם הקדושים:

{{ממ|כא}} '''עוד''' כ' הרמב"ן ז"ל שם וז"ל וזאת הטענה עצמה מכחשת הסמך שסמך בעה"מ ז"ל על רבינו הגאון ז"ל [כוונתו על רב האי גאון ז"ל בתשובה שהביאו הבעה"מ כאן] כי היאך עלה על דעתו שאם הקדיש סלע שהי' לו ביד נפקד וקדשה שיהא רשות בידו להוציאה מיד הנפקד הרי זכה ההקדש והעניים ונעשה שומר שלהם וידו כידם ושוב אין לבעלים אצל נפקד דין ודברים וכך הדין בהדיוט וק"ו להקדש כמו שכתבתי כבר עכ"ל הטהור:

'''והנה''' לענ"ד לפי"ד הבעה"מ זיל שכ' שאין חילוק בין אם הדבר הנדור לעניים הוא בעין ברשותו או שהוא ביד אחר בפקדון שהוא ממש כמו שהי' ברשותו או שהוא בהלואה אצל אחר ורק שחבירו מודה לו בה ורוצה ליתנה לו דמיקרי ג"כ ברשותו לשיטת הבעה"מ ובכל אלו הוה הדין דאמירה לצדקה לא נחשב כמסירה ממש רק דאיכא חיוב נדר על הנודר וא"כ חילוק גדול יש בין נודר לעניים לבין הקנהו להדיוט בקנין המועיל ודנימא דהואיל דהוא ביד אחר יהי' האחר נחשב כגבאי וזכה הגבאי לעניים ומיקרי אתא ליד גבאי ג"כ לא אמרינן כן הואיל דדוקא בגזבר שהוא באמת גבאי לעניים שייכא לומר כן משא"כ באינש דעלמא שאינו גבאי וכמש"ל בדברי הבעה"מ ז"ל וע"ז מביא ראיה מדברי תשובת הגאון ז"ל וא"כ דברי הרב בעה"מ ז"ל צדקו לשיטתו והבן:

{{ממ|כב}} '''עוד''' כ' הרמב"ן ז"ל שם וז"ל אבל דעת הגאון ז"ל כן הוא דהאי גברא לאו אקדושי אקדשה מדלא קאמר תהא לעניים אלא נודר הוא שאמר עלי ליתן סלע שחייב לי בנזקי לעניים ויתננה המזיק להם ואינה קדושה ביד המזיק כלל לפיכך מן הדין היה יכול לחזור בו אלא כיון שאמר במעמד ר"י למזיק תננה לעניים קנו ואינו יכול לחזור בו וכן דעתו במקדיש ביתו שברשותו ורבינו הגדול [כוונתו על הרי"ף ז"ל] חלק ואמר דלא נדר כלל אלא שהקדישה ולא קדשה ק"ו מדר' יוחנן אבל מעולם לא עלה על דעת חכם שיוכל אדם להקדיש דבר שלא זכה בו כגון נזיקין עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

'''והנה''' המעיין היטב בלשון הזהב שכתב רב. האי גאון ז"ל כפי המובא בבעה"מ ז"ל יראה לכאורה מבואר שאין חילוק כלל בין אמר הרי זה לצדקה לבין אמר הרי עלי ליתנה לצדקה בשניהם הדין שוין שכ"כ הגאון ז"ל הכין חזינא דלענין איחיובי נודר בצדקה מאלתר דאמר הרי מטבע זו לצדקה אחיילה להנפוקי בצדקה ומאלתר דאמר יש עלי לצדקה כך וכך אחייב ליה במה שאמר בפיו זמן כדאתי עני לידיה ואית בידו למיהב לי' ולא יהב כו' הרי שהשווה שני הדינים האלו הן אם אמר הרי זו הן באמר הרי עלי וכתב בסוף דבריו וכולהו נדרי בדיבור פה בלחוד אינון אבל האי נודר אי אתי למיהדר ביה בעון קאי וב"ד לא מצי למיעבד לי' מדעם ולא עניים אית להון בהדי' עסק דברים וכד זכי פרנס לעניים כגון ר"ע כו' יעוש"ה הרי שגם בנודר לעניים ואמר הרי זה ג"כ סובר הגאון ז"ל דלא חל ההקדש צדקה על גוף הדבר הנדור ושיהי' הב"ד יכולין לתפוס זה רק חיובא על גברא הנודר איכא ואי לא מקיים לנדרי' בעון קאי והטעם הואיל דבצדקה לעניים לא אמרינן כמסירה להדיוט והוא כדברי הבעה"מ ומן התשובה זו מביא הבעה"מ הראי' לדבריו ודלא כדברי רבינו הרי"ף ז"ל ודוק:

'''והנה''' דקדקתי עוד בלשון הזהב של רבינו הרמב"ן ז"ל שסיים וכתב לשיטת הגאון ז"ל וז"ל וכן דעתו במקדיש ביתו שברשותו עכ"ל ופירוש דבריו הקדושים הוא דכמו דמהני אם הגבאי עומד אצל הנודר דמהני מכח מעמ"ש הה"נ אם מקדיש דבר שהוא ברשותו ג"כ מהני והיינו דדומה ממש זה לזה וגם הב"ד יכולין לכפותו ולטרוף מנכסיו כן נראה הפי' בדברי הרמב"ן ז"ל. אבל לפמש"ל מבואר בדברי הגאון ז"ל שאין חילוק כלל בין זה לזה. וגם לענ"ד לא זכיתי להבין כלל כי מגופי הדברים שכתב הרמב"ן ז"ל בדברי הגאון ז"ל הן הן הדברים בעצמם שכתב הבעה"מ ז"ל שהרי רבינו הרמב"ן ז"ל כ' דהגאון מפרש לסוגיא דידן דלא אמר תהא לעניים רק שאמר שהוא יתנו לעניים שכ' הלשון ניתבי' לעניים ומש"ה צריכינן לבוא מכח מעמ"ש הא אם הי' אמר שיהי' לעניים דהיינו שהי' מקדישה תיכף לעניים שפיר הי' חל ההקדש לעניים ולא היינו צריכין לבוא כלל למעמ"ש והרי"ף סובר דהסוגיא מיירי באמת שהקדישה עתה לעניים ולא חל ההקדש משום דהוה דבר שאינו ברשותו וכדר' יוחנן וא"כ תיקשי לרב האי גאון ז"ל שסובר שאם הי' מקדישה תיכף הי' חל ההקדש בלא הסברא דהוה מעמ"ש א"כ תיקשי דאמאי חל ההקדש דהא הוה דבר שאינו ברשותו וזה גרע יותר מהא דגזל ולא נתייאשו הבעלים הואיל דהתם הי' עכ"פ הדבר הגזול ברשותו משא"כ הכא לא הי' מעולם ברשותו וע"כ צרכינן לומר כסברת הבעה"מ דהואיל דרוצה ליתן לו אף שעדיין לא נתן לו מיקרי שפיר ברשותו לענין שיהיה יכול להקדישו אם נאמר דזה מיקרי הקדש ממש דצדקה דומה להקדש. וע"כ דצדקה לעניים אינו דומה להקדש ממש רק דבצדקה לא הוי כמסירה רק מטעם נדר הוא דמחויב אבל אין הב"ד יורדין לנכסיו וכמ"ש רב האי גאון ז"ל בתשובה ודוק היטב בכ"ז כי עוד יש להאריך בזה וקצרתי:

{{ממ|כג}} '''עוד''' כ' הרמב"ן ז"ל לדון על גוף התשובה שהשיב רבינו האי גאון ז"ל וז"ל ומ"ש תו הבעה"מ ז"ל ושמעינן מדברי רבינו האי גאון ז"ל דמאי דאמרינן דממשכנים על הקופה אפילו בערב שבת לא אמרו אלא כגון בדבר שהוא תנאי בני עיר תשובת הגאון ז"ל בזה אינה מחוורת דמאי דקשיא להו מעשה דר"ג לאו מילתא הוא דהתם שעת הביעור הי' והי' צריך להוציאו מרשותו דקתני רישא דההוא מתני' כיצד הי' הביעור נותן תרומה כו' ומעשר ראשון לבעליו ובתר הכי קתני מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרות להם שם כיצד מעשה דר"ג ותניא בהדיא בברייתא מזכה להן ע"י אחר כו' וכולה מתני' בשעת הביעור דאלת"ה אמאי אקנינהו להו ר"ג והלא מעשר הי' וחייב הוא ליתנו לעניים מה"ת ומה היה חושש אע"כ כדי שיוציאנו מרשותו עשה כן ואי לאו שעת הביעור א"צ אלא לקרות שם בלבד כדתנן שני לוגין כו' עכ"ל. והנה באמת כד אנו באין לעיין בזה הלא כת מרבותינו הראשונים נ"ע דמפרשי ג"כ למתני' להא דר"ג וזקנים שעיקר כוונת ר"ג הי' בכדי שלא יאכלו בני ביתו טבלים וכן פירש"י ז"ל במס' קדושין {{ממ|דף כ"ו ע"ב}} בד"ה ומקומו מושכר לו בסה"ד שם והתוס' שם בד"ה מעשה הקשו על פירש"י ותי' של הר"ת הוא כמו שפי' הרמב"ן כאן יעוש"ה ועיין בתורי"ד שם במס' קדושין שמפרש ג"כ כפירש"י יעו"ש. ועיין בריטב"א קדושין שם שהביא ג"כ שני הפירושים הנ"ל והאריך עוד בזה וכ' ממש כדברי הרמב"ן ז"ל בכאן יעוש"ה. ועיין ג"כ בשמ"ק ב"מ {{ממ|על [[שיטה מקובצת/בבא מציעא/יא/א|דף י"א]]}} האריך ג"כ בזה והביא פי' הרמב"ן בזה יעוש"ה. אבל עיקר הקושיא שהקשה הרמב"ן ז"ל על התשובה של הגאון ז"ל דהלא המעשר הוא מחויב {{עוגן|עה.}}ליתן לעניים מן התורה והרי הוא של העניים ומה היה חושש בזה אלא ע"כ משום דשנת הביעור הי' וא"כ מאי קא קשיא להו מהאי דר"ג וזקנים על הא דדרשינן בפיך זו צדקה:

'''ועיין''' בריטב"א על קדושין {{ממ|כ"ז}} בד"ה ומקומו מושכר לו דייקינן דבעינן ציבורין וכ"ת מנ"ל דמדין אגב הוה דילמא מדין חצר ששכר את מקומו הא ליתא דבחצר המשתמרת לדעת הקונה בעינן וחצרו לא היתה משתמרת לדעת ר"ע ור"י ואינו קונה אא"כ עומד בצדו וכ"ת ואכתי ל"ל אגב דהא פירות בעין הוה דקיי"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי וכיון דכן באמירה בעלמא סגי ואיכא למימר דה"מ לחיובי מדין נדר שאם מקבל עליו לעשות או לתת להקדש או לעניים כו' אבל דבר שלא קיבל עניו אלא חיובא הוא עליו ממילא כגון מעשר ותרומה כו' היכא דאיתנהו בעין ברשותו מוציאין ממנו בע"כ כו' יעו"ש שהאריך בזה. והנה שיטת הריטב"א ז"ל הוא ג"כ כשיטת הרי"ף והרמב"ן ז"ל והביא ג"כ סברא זו שכ' הרמב"ן ז"ל דבמעשר הואיל דלא אתא מכח חיובא שחייב א"ע דהיינו שנדר רק דהוא חיובא דממילא שהתורה חייבה בזה יעוש"ה:

{{ממ|כד}} '''ולהבין''' דברי קדשו של תשובת רב האי גאון ז"ל נלע"ד בזה לפרש דבריו דהנה הא דחייבה התורה להוציא את המעשר בשנת הביעור הלא באמת המעשר אינו שלו רק של העניים וא"כ אמאי חייב להוציאו מן הבית וליתנו לעניים הלא תיכף משעת ההפרשה הרי הוא של העניים הכי נימא דאם עני יתן לו בפקדון מעשר עני שנתנו לו הכי נימא דצריך להוציאו מביתו ומרשותו בשנת הביעור בודאי דז"א וא"כ אפילו מעשר עני שיש לו ג"כ הרי הוא של העניים ואמאי חייבה התורה אותו להוציאו מביתו וליתנו לעניים בשנת הביעור. אמנם טעמו של הדבר דכל זמן שלא נתנו לעני התורה אוקמוה ברשותו לענין זה שיהי' חובה עלי' להוציאו מביתו וליתנו לעניים בשנת הביעור ונוכל להסביר עוד בטעמו של הדבר דהואיל דרשות לבעלים ליתנו לאיזה עני שירצה ויש לו בו טובת הנאה לבעלים א"כ הרי הוא שלו וכשהגיע שעת הביעור הוא מחויב להוציאו מביתו ומרשותו וליתנו לעניים:

'''אולם''' י"ל נהי דיש לו זכות בו אכתי יהי' סגי באמירה בלחודי' שיאמר להעני שיקח המעשר עני שיש לו בביתו כי הוא נותן לו דהא אפילו אם יש לו חולין ואומר לעני שיקח החולין כי הוא נותן לו דמהני והרי הוא של העני אם נימא דגם בצדקה לעניים ג"כ אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומהני בכה"ג גם במעשר עני ליהני בכה"ג והיינו דקשי' להו לתלמידיו השואלים לרב האי גאון ז"ל דהא חזינן דר"ג השכיר את מקומו לר"ע שהי' גבאי עניים ול"ל להשכיר את מקומו שיקנה מדין חצר או אגב באמירה בעלמא שיאמר לר"ע שיקח המעשר עני שבביתו לעניים יהי' סגי דהא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וגם בצדקה הדין כן וה"ה הכא גבי מעשר עני וע"כ שמעינן מהתם דבצדקה לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומש"ה הי' צריך דוקא להשכיר מקומו א"כ תיקשי מהא דדרשינן בפיך זו צדקה וע"ז השיב הגאון ז"ל דמקרא דבפיך לא הוי רק חיובא על הנודר אבל לא הוה כמסירה וא"כ מש"ה הוצרך ר"ג דוקא להשכיר את מקומו בכדי שיזכה בו ר"ע לעניים וא"כ שפיר נוכל לומר דרב האי גאון ג"כ מפרש להמתני' שהי' שעת הביעור וכפירוש התוס' והרמב"ן הנ"ל מובן שפיר דברי תשובת הגאון ז"ל ודוק היטב בזה:

{{ממ|כה}} '''והנה''' ראיתי להריטב"א בקדושין {{ממ|כ"ז}} שם אשר הבאתיו תחילת דבריו וסיים שם אחר שכתב דהיכא דמקדיש לעניים מה שאינו ברשותו אפילו כי אמר לכשיבא לרשותו יהי' הקדש לעניים לא חל והביא סוגיא דב"ק דכאן וכדברי הרי"ף ז"ל וסיים וז"ל הלכך הא דר"ג שהמעשר הי' ברשותו בדין הוא דבאמירה סגי אלא דלא מיפטר מדין ביעור אי לא מפיק לה מרשותי' לגמרי דלקנינהו ללוים ולעניים הקנאה גמורה דליזכי בי' כך קבלתי שיטה זו מפי רבנן נר"ו עכ"ל. הנה נחית הריטב"א ז"ל לסברא שכתבתי בדברי הגאון ז"ל דבאמירה בלבד לא יצאה מרשותו אלא שלא זכיתי להבין דברי הריטב"א ז"ל דהא לשיטתו לפמ"ש הוא ז"ל דמש"ה צריכינן להא דר"י הי' גבאי עניים והי' מעמ"ש משום דהוה דבר שאינו ברשותו הא אם הי' ברשותו הי' מהני דיבור לחודי' משום דגם בצדקה לעניים אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכשיטת הרי"ף והרמב"ן ז"ל כאן א"כ אכתי קשה ל"ל לר"ג להשכיר מקומו דוקא לר"ע תיפוק ליה דזכי ר"ע לעניים בדיבורא בלבד. אולם סברת הריטב"א ז"ל הוא דלענין ביעור הקפידה תורה דוקא בהוצאה מרשותו לגמרי וכמ"ש הריטב"א ז"נ וא"כ נוכל לומר שפיר דרב האי גאון ס"ל דאם נימא דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ממש גם בצדקה לעניים א"כ מיחשב זה היכא דא"ל לגבאי שיקח המעשר עני בשביל עניים כי הוא רוצה ליתן לו הוה זה ג"כ כמסירה ומש"ה קשי' לי' לתלמידי ושואלי הגאון ז"ל מדהוצרך ר"ג להשכיר מקומו לר"ע אלמא דבדיבורא בעלמא לא זכו בי' עניים עדיין והלא אמרינן בפיך זו צדקה ומכח זה הוצרך הגאון ז"ל לחלק ולומר דאמירה לעני לא מיחשב כמסירה רק דנדר הוי עליו ולא זכו בי' עדיין העניים וכמו שכתבתי לעיל בביאור דבריו ובסברא זו פליגי הגאון והבעה"מ עם הרמב"ן אם לענין ביעור מהני זה ודוק היטב בזה:

'''ועיין''' בירושלמי פ"ה דמע"ש ה"ד על משנה זו דמעשה בר"ג וזקנים שהיו באין בספינה וז"ל אר"ח הדא אמרה שהי' ר"ג צריך לזכות. ועיין בפי' מוהרא"פ הדא וז"ל דאל"כ הי' יכול ליתן להם מתנות הללו בלא שכירת המקום ואע"ג דכל מתנות צריך לזכות כשאינו מקבלו אלא לאחר זמן מ"מ מתנות אלו שבלא"ה אין לבעלים בהם אלא טובת הנאה הי' מקום לומר דלא צריכא זכי' אלא מדהוצרך לשכור להם מקום ש"מ דאף מתנות הללו צריכין זכי' עכ"ל. ולפמ"ש בפי' דברי רבינו האי גאון נוכל לומר דהפי' בירושלמי הוא דיהי' סגי בדיבור בעלמא שאומר ר"ג לר"ע שנותן זה המש"ע לעניים דהא אפילו בחולין ג"כ יש סברא לומר דבכה"ג כבר יצא מרשות ר"ג והרי הוא ברשות עניים דאמירה לעני הוי כמסירה וקמ"ל דבעינן קנין מועיל דוקא ודוק היטב בפי' זה:

{{ממ|כו}} '''ומעתה''' לפי האמור מובן שפיר דברי רבינו האי גאון ז"ל במ"ש בסוף דבריו וז"ל ודאמר צדקה הרי הוא כנדר לבל תאחר וכולהו נדרי בדיבור פה בלחוד אינון אבל האי נודר אי אתי למיהדר בי' בעון קאי וב"ד לא מצי למעבד לי' מדעם ולא עניים אית להון בהדי' עסק דברים וכד זכי פרנס לעניים כגון ר"ע דזכה לעניים וכדאר"י אנן יד עניים אנן אי אתי למיהדר ביה לא משגחינן בי' וב"ד מתפיסין לההוא מדעם לעניים ולית בהא מילתא דבר אחר. והרמב"ן ז"ל תמה בזה וז"ל ובעיקר הדין אני תמה היאך יאמר הגאון שאין הב"ד יכולין לעשות דבר במעשר עני עד שיזכה פרנס כגון ר"ע לעניים והלא אמרו בו בפרק הזרוע ואפילו עני שבישראל מוציאין אותה מידו ומוציאין מדינא הוא וגבי מתנות כהונה קנסי נמי ב"ד אטמא וגלימא ומשמת עלייהו ולא אמרו אלא במזיק שהוא פטור דהי"ל ממון שאין לו תובעים הלכך בנדרים נמי כל דבר המסויים בודאי מוציאין מידו דמ"ש ומעתה בכל הנדרים נמי למה לא יהיו ב"ד נזקקין להוציא מידו חיובו והרי התשובה לא דקדקה בכל זה אלא אפיל בית זה וחפץ זה לעניים קאמר דליכא עליו ולא כלום ונראית כמשובשת עכ"ל. ולפי מה שביארתי לעיל וכתבתי הפי' והכוונה בדברי תשובת רבינו האי גאון ז"ל א"ש גם זה דלעולם נוכל לומר דגבי מעשר עני אם אין רוצה ליתן המעשר עני דהב"ד לוקחין המעשר, עני בע"כ ורק עיקר ראיית הגאון ז"ל בזה הוא דבצדקה לעני לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והראיה מהא דר"י בסוגיא דכאן ומהא דר"ע שכר את מקומו בכדי שיהי' ברשותו לגמרי והלא באמירת ר"ג שנותן המעשר עני לר"ע בשביל העניים ג"כ סגי וע"כ דבצדקה לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וזה הוא כוונת הגאון ז"ל במ"ש אבל האי נודר כו' וכד זכי פרנס לעניים כגון ר"ע דזכה לעניים כלומר דהא חזינן דר"ע שכר את מקומו אלמא דאם לא היה שוכר את מקומו אכתי הי' ברשות ר"ג אע"ג דהי' אומר ר"ג לר"ע דנותן לו המעשר עני בשביל העניים דהיינו הזכות שהי' לו לר"ג ליתנו לאיזה עני שירצה ועל הדרך שכתבתי לעיל בביאור הדברים ורק אם העניים קנו לגמרי דהיינו שהגבאי עשה קנין כמו ר"ע ששכר מקומו או כגון ר"י במעמ"ש אז הוא דאמרינן דזכו בי' עניים לגמרי וב"ד מתפיסין {{עוגן|עה.}}לההוא מדעם אבל לעולם דגם הגאון ז"ל סובר דבמעשר עני אי אינו רוצה ליתן דהב"ד מוציאין ממנו והבן היטב בזה:

{{ממ|כז}} '''ובעיקר''' הדין שכ' הרמב"ן ז"ל לתמוה על הגאון ז"ל וז"ל היאך יאמר הגאון שאין ב"ד יכולין לעשות דבר במעש"ע עד שיזכה בו פרנס לעניים כגון ר"ע והלא אמרינן בו בפרק הזרוע ואפילו עני שבישראל מוציאין אותה ממנו כו' הנה באמת כן הוא בש"ס דחולין פרק הזרוע {{ממ|דף קל"א ע"א}} ארבע מתנות עניים שבכרם כו' ושלש שבתבואה כו' שנים שבאילן כולן אין בהם טובת הנאה לבעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו כו' ומינה למד הרמב"ן ז"ל דב"ד מוציאין וכמבואר בדבריו הקדושים. ולענ"ד לא זכיתי להבין מנ"ל דמוציאין על הב"ד קאי וגם לשון מוציאין הוה הפי' דאין העני יכול לעכב לעצמו המש"ע שלו רק צריך ליתנו לאחרים משום להזהיר עני על שלו ואפילו אם נפרש הלשון מוציאין שאחרים מוציאין מ"מ לא קאי כלל על הב"ד רק על העניים שהם יכולין ליטול המעשר בע"כ של הבעלים ואדרבה מה שכתבתי בראשונה דלשון מוציאין היינו שאין העני יכול להחזיק המעשר עני לעצמו אבל אין מוציאין מידו בע"כ כלל. כפירוש זה מוכח ג"כ מדברי התוס' שם בד"ה יש בו טובת הנאה לבעלים וז"ל נראה דדבר שיש בו טובת הנאה לבעלים אפילו בא עני ולקחו מוציאין מידו ודבר שאין בו ט"ה לבעלים לקחו אין מוציאין מידו ומיהו אם לא לקחו ובא עני ושאלו ממנו אם ירצה לא יתן לו דקרו לי' לעיל ממון שאין לו תובעין ואם היה צריך ליתנו לתובעו א"כ הוי יש לו תובעין עכ"ל. הרי מבואר דבמעש"ע המתחלק בתוך הבית אין עני יכול לתפוס ואפילו אם תפס מוציאין ממנו ורק במעש"ע המתחלק בגורן בזה יכול העני לתפוס ג"כ והא דקתני הלשון מוציאין אותה מידו היינו דעני מוזהר על שלו וכדאיתא שם בחולין {{ממ|קל"א ע"ב}} ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו דאר"א גמר לגר לגר מהתם מה להלן מוזהר עני על שלו אף כאן מוזהר עני על שלו ע"ש אבל לא הוה הפי' של מוציאין אותו מידו דתופסין אותו מידו ועכ"פ שמעינן בודאי דאין הב"ד מוציאין וכ"פ הרמב"ם ז"ל להלכה בפ"ו מהל' מתנות עניים ה"י יעוש"ה. ורק אם הגיע שעת הביעור אם הב"ד כופין אותו ולעד"נ דגם בזה י"ל דאין הב"ד כופין על זה דהא הוה מתן שכרה בצדה דאין הב"ד כופין עליו כדכתיב בפ' ראה י"ד {{ממ|פסוק כ"ח}} מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך כו' והנחת בשעריך וזה הוא מצות ביעור וכתיב בתרי' למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה וכמו דלא כייפינן על כיבוד אב ואם הואיל דמתן שכרה כתובה בצדה למען יאריכון ימיך וכדאיתא במס' חולין {{ממ|דף ק"י}} וא"כ ה"נ היל"ל דאין הב"ד כופין על מצות ביעור הואיל דמתן שכרה בצדה ועכ"פ לא מצאתי מבואר בשום מקום שאם אינו רוצה לקיים מצות ביעור שהב"ד יהיו כופין אותו וא"כ מכ"ש בשאר ימות השנה אם אינו רוצה ליתן המעשר עני לעניים ג"כ אין הב"ד כופין אותו רק עון הוא דאיכא עליו דהא הוה ממון שאין לו תובעים והוא ממש כדברי רבינו האי גאון ז"ל וצ"ע אצלי דברי רבינו הרמב"ן ז"ל בזה:

{{ממ|כח}} '''והנה''' שבתי וראיתי כי מסוגית הש"ס בריש מסכת ר"ה מבואר כשיטת הרמב"ן ז"ל דגם במעשר עני הב"ד כופין אם אינו רוצה ליתן לעניים ואפילו קודם שהגיע זמן הביעור דהנה במסכת ר"ה {{ממ|דף ד' ע"א}} ת"ר חייבין הדמין והערכין והחרמין וההקדשות חטאות ואשמות עולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור ומעשר ופסח לקט שכחה ופיאה כיון שעברו עליהן שלשה רגלים עובר בבל תאחר כו' ובתוס' ד"ה ומעשרות כגון מעשר ראשון ומע"ש ומעשר עני ומה שקבע עליהן הכתוב זמן ביעור כדכתיב מקצה שלש שנים ותנן בפ"ה דמע"ש ערב יו"ט ראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור דהתם אע"פ שלא הפריש חייב להפריש ובלבד שבאו לעונת המעשרות כדתנן התם וכ"ז שלא הפריש לא קאי בבל תאחר אבל משהפריש קאי בבל תאחר אע"פ שלא הגיע לזמן הביעור כו' יעו"ש ולקמן שם {{ממ|דף ה' ע"ב}} דת"ר כי תדור נדר אין לי אלא נדר נדבה מניין נאמר כאן נדר כו' לה' אלהיך אלו הדמין כו' אלו צדקות ומעשרות ובכור ולקמן {{ממ|בדף ו' ע"א}} ת"ר מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות ל"ת כו' ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כו' וא"כ חזינן דקרא דועשית אתיא שהב"ד מחייבין לכופו לקיים כל הנ"ל. וא"כ קאי על כל הני דדרשינן לעיל מקרא וא"כ גם מעשר עני נכלל שאם אינו רוצה ליתן לעני הב"ד כופין אותו תיכף משעבר שלשה רגלים ואפילו בשלא הגיע עדיין זמן הביעור וא"כ הרי מפורש בהדיא כשיטת הרמב"ן ז"ל דבמעשר עני ג"כ הב"ד כופין אותו אם אינו מקיים ליתנו לעניים וי"ל בזה הרבה:

'''ועיינתי''' עוד הפעם בלשון הריטב"א בקידושין {{ממ|כ"ו}} שהבאתי לעיל וראיתי שכתב לפיכך המקבל עליו לתת לעניים דבר ידוע כופין אותו לקיימו אע"פ שאינו ברשותו בשעת הנדר אבל דבר שלא קיבל עליו אלא חיובא הוא עליו ממילא כגון מעשר ותרומה ומתנות כולן דאיתנהו ברשותן בעין מוציאין ממנו בע"כ כדאמרינן בפרק הזרוע אפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל במזיק כו' יעו"ש היטב והרי דעתו ג"כ כדעת הרמב"ן ז"ל בזה הענין ודוק:

'''והנה''' לכאורה י"ל מדוע לא הביא הרמב"ן ז"ל ראיה מסוגיא זו דר"ה דבפירוש מבואר כן כדבריו ולמה הוצרך להביא מסוגיא דמסכת חולין {{ממ|קל"א}}. אולם י"ל דא"ש דעיקר הפלוגתא שבין הגאון והרמב"ן ז"ל הוא אם הב"ד נחתין לנכסיו דהגאון ז"ל סובר דאין זה שייך להב"ד כלל רק חיוב איכא עליו ועון הוא עושה אם אינו מקיים אבל בודאי דלא נחתינן לנכסיו ומהאי סוגיא דמסכת ר"ה ג"כ לא שמעינן דנחתינן לנכסיו רק דכופין אותו ומש"ה הוצרך הרמב"ן ז"ל להביא מסוגיא דמסכת חולין {{ממ|קל"א}} דקתני בהדיא דאפילו עני שבישראל מוציאין מידו כן הוא שיטת הרמב"ן ז"ל. אבל לשיטת הגאון ז"ל כבר כתבתי דאין ראיה משם כלל וא"כ אין הב"ד נחתין לנכסיו כלל בזה ועל מצות ביעור אם כופין הב"ד אותו צ"ע אצלי דהא הוי מ"ע שמתן שכרה בצדה וכמש"ל והרבה י"ל בזה:

{{ממ|כט}} '''והנה''' י"ל בזה לפמ"ש התוס' בב"ב {{ממ|דף ח'}} ע"ב בד"ה אכפיה לר"נ וז"ל וא"ת והא אמרינן כל מ"ע שמתן שכרה בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה וגבי צדקה כתיב כי פתוח כו' וכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך כו' ולר"י נראה דבצדקה כופין משום דאית ביה לאו דכתיב בה לא תאמץ את לבבך כו' ולריצב"א נראה דהא ב"ד מוזהרין על מ"ע שמתן שכרה בצדה היינו דאין נענשין וכן משמע בירושלמי דהמוכר את הספינה כו' יעוש"ה וא"כ י"ל דגבי מעשרות אפילו מעשר עני ג"כ כופין הב"ד רק דוקא היכא דאיכא לאו דבל תאחר והיינו שכבר הפריש משא"כ בשלא הפריש עדיין דליכא לאו דבל תאחר וא"כ רק על מצות ביעור בזה שפיר נוכל לומר דאין הב"ד כופין על מצות ביעור בלחוד הואיל דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה ובדברי התוס' דמסכת ב"ב הנ"ל הארכתי בזה בעזה"י בחידושי למס' ב"מ על {{ממ|דף ס"א ע"ב}} ובב"ב {{ממ|ח' ע"ב}} יעוש"ה:

'''וראיתי''' בירושלמי דמסכת ב"ב פרק הספינה ה"ה בגמ' מאזני צדק אבני צדק מיכן אמרו חכמים כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עליו יהיה לך מנה לך אנגרמוס על כך ותימר הכן א"ר בון בר חיי' כיני מתני' כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין ב"ד נענשין עליו עכ"ל והרי מפורש בירושלמי כסברת הריצב"א הנ"ל ועיין במראה הפנים שם הביא דברי התוס' דמסכת ב"ב הנ"ל ומ"ש בזה:

'''ועיין''' בריטב"א על מסכת קידושין {{ממ|דף ע"ו ע"ב}} בד"ה הא דאמרינן ממשכנין על הצדקה אפילו בע"ש משום דכתיב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כדאיתא בר"ה {{ממ|ו'}} ואמרינן בירושלמי [הוא במסכת ר"ה רפ"א שהביא ג"כ הרמב"ן לקמן] מכאן למשכון ואע"ג דקיי"ל כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עליו ובצדקה כתיב מתן שכרה בצדה שאני הכא דגלי בי' קרא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך וטעמא דמילתא משום דהכא באמירתו נתחייב לגבוה או לעניים וכשם שכופין אותו לפרוע חובו כופין אותו לפרוע מה שנתחייב להקדש שלא יהיה כח הדיוט חמור משל הקדש ובירושלמי פי' בזה טעם אחר ולא אתי בגמ' דילן כדכתיבנא בפ' השותפין עכ"ל. ולענ"ד כוונתו על הירושלמי הנ"ל שהבאתי והרי מפורש בריטב"א דבצדקה אמרינן אמירה לגבוה ואף דלא נימא כמסירה להדיוט מ"מ לא גרע מחוב ההדיוט וב"ד כופין לפרוע {{עוגן|עה:}}והוא כשיטת הרמב"ן ז"ל וכמ"ש הריטב"א בעצמו במסכת קידושין {{ממ|דף כ"ו}} שהבאתי לעיל והרבה י"ל בזה אולם כבר הארכתי בזה ואין רצוני להאריך עוד כעת:

{{ממ|ל}} '''והנה''' כבר הבאתי לעיל ראיה לשיטת הרמב"ן מדדרשינן מקרא דועשית שהב"ד כופין ומסתמא קאי על כל מה דדרשינן מקרא זה ומעשרות ג"כ בכלל וכמ"ש התוס' שהבאתי וא"כ גם צדקה שמעינן מהאי קרא דכתיב ביה בפיך וא"כ היל"ל דגם על צדקה הב"ד כופין אותו והוא דלא כדברי רבינו הגאון ז"ל וע"כ צ"ל להאי חילוקא שכתבתי לעיל דאף דהב"ד כופין מ"מ היינו דוקא בכפי' דהיינו שמכין אותו אבל לא לענין שיהיו יורדין לנכסיו וכמש"ל. ועוד י"ל לסברת רבינו האי גאון ז"ל דע"כ צ"ל דקרא דועשית לא קאי על כל מה דדרשינן מהאי קרא רק על קרבנות וגם בקרבנות עצמם יש חילוק בין חטאות ואשמות לעולות ושלמים ואף אם נימא דקאי עוד על שאר דברים דכתיבי בקרא אבל על צדקה בודאי לא קאי והטעם הואיל דמתן שכרה כתיב בצדה ואע"ג דאיכא ג"כ לאוי בצדקה צריכינן לומר דהגאון ז"ל לא ס"ל כסברת התוס' במסכת ב"ב {{ממ|דף ח'}} שהבאתי. ונוכל לומר דסמך על הירושלמי דפרק הספינה שהבאתי דאין נענשין הב"ד והוא כמ"ש התוס' בב"ב שם בשם הריצב"א ולומר דבהאי דמשקולת איכא ג"כ לאו לא יהיה לך בביתך והרבה י"ל בזה:

'''ועוד''' נוכל לחלק ולומר דיש חילוק בצדקה עצמה בין אם הוא צדקה שמחויב ליתן אותה בכדי להאכיל לעניים שמחוסר בקופה או שהעני תובעו ליתן לו צדקה בזה הוא דאיכא הלאוי דלא תאמץ ולא תקפוץ משא"כ היכא דלא היה מחויב כלל לנדור לצדקה ורק הוא מדעתיה דנפשיה נדר לצדקה בזה שפיר י"ל דליכא הני לאוי והרבה יש להאריך בזה וקצרתי מאד בזה:

{{ממ|לא}} '''אבל''' עכ"פ זו היא סברת הגאון ז"ל. דבצדקה אין הב"ד יורדין לנכסיו ורק אי לא יהיב מה דנדר בעון קאי ולפי"ז מיושב ג"כ הקושיא שהקשה הרמב"ן ז"ל עוד על רבינו הגאון ז"ל ועל רבינו. הבעה"מ ז"ל וז"ל הרמב"ן עוד שם ואת"ל אותה אין לדקדק ממנה מה שדקדק הבעה"מ ז"ל שאם אמר הגאון דב"ד לית להו למיעבד מידעם רצונו לומר שאין הב"ד יורדין לנכסיו למוכרן כמו שעושין בבע"ח ולא משמתין אותו דהא לית להו לעניים עסק דין בהדי' כלל אבל מ"מ גבאי צדקה ממשכנין אותו משכוני בעלמא דילמא פשע כו' יעוש"ה:

'''ולפע"ד''' שפיר הביא בעה"מ ראייתו לעיקר הדין שלו בצדקה לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ויכול לחזור בו רק בעון קאי ומש"ה אין הב"ד יורדין לנכסיו והמעיין היטב וידקדק בדברי הבעה"מ ז"ל יראה שזה הוא עיקר כוונתו וצדקו דבריו וראייתו ודוק:

'''ובזה''' א"ש ג"כ מה שהקשה הרמב"ן ז"ל עוד מהא דירושלמי דפ"ק דר"ה רבנן דקיסרין בשם ר' אבינא מיכן למשכון כו' יעוש"ה בכל דבריו ולפי מה שביארתי לעיל א"ש הכל ודוק היטב כי קצרתי מאד יען כי כבר הארכתי הרבה בפירוש דברי הבעה"מ ז"ל ומובן כוונתי במעט עיון ג"כ איך לתרץ קושית הרמב"ן ז"ל ע"פ ההצעה שהצעתי והבן בכל זה:

==ה==

[ה] {{ממ|א}} '''ניתביה לעניים כו'.''' כל הסוגיא היטב ובראשונים נ"ע. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מהל' מכירה הט"ו דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדה"ב או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אעפ"י שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים דברו שנאמר כל היוצא מפיו יעשה. ובהט"ז והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהן העניים יש גאונים שחולקים על דבר זה כו' יעוש"ה ובהשגות הראב"ד ז"ל א"א רואה אני כי הוא מוסיף אפי' על דברי הרב ז"ל כי הרב כתב במעשה דההוא גברא דתקע לחברי' שאם לא היה סלע ברשותו לא מצי מקנה ליה אלא במעמ"ש וזה החכם אומר שאפילו לא בא לעולם קנו העניים ואני אומר שאם חייב עצמו בכך שאמר אתן לעניים כו"כ כלומר מן הפירות שיצאו בכרם שלי וכן כל כיוצא בזה ה"ז חייב עצמו ויתן אבל אם אמר ינתן לעניים כו"כ מפירות שלב"ל לא קנו העניים לדברי הרב עכ"ל ועיין בה"ה ובכ"מ שם מ"ש בזה:

'''ועיין''' ברמב"ם פ"ו מהל' ערכין הל"א יראה לי שאעפ"י שאין אדם מקדיש דשלב"ל אם אמר הרי עלי להקדישו ה"ז חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו ואם לא הקדיש ה"ז עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר נדרים ובהל"ב כיצד האומר הרי עלי להקדיש כו' כל הענין עד הראיה מיעקב אע"ה והראב"ד ז"ל הודה לו בראיה זו ועיין בכ"מ שם והלח"מ שם תמה הרבה ע"ד הרמב"ם ז"ל כי במ"ש בהל' ערכין נראה מדבריו כי דוקא באומר הרי עלי להקדישו אז חל הנדר עליו להקדישו כשיבא לעולם אבל בלא אמר לשון הרי עלי רק יהיה הקדש לא חל עליו כלל הנדר ואילו בפכ"ב מהל' מכירה משמע דאפילו באומר יהיה הקדש ג"כ חל הנדר. ועוד הקשה מהאי סוגיא דידן דלמה הוצרך ר"י לומר יד עניים ומכח מעמ"ש תיפוק ליה מדין נדר ועוד הקשה בזה הרבה קושיות יעוש"ה בדבריו ועיין בח"מ {{ממ|סי' רי"ב}} ס"ז וס"ט ובסמ"ע וש"כ שם ובטור הביא דברי הרמב"ם דפכ"ב מהל' מכירה וגרס תתנו לצדקה ועיין בש"כ שם סק"ז מ"ש בזה:

'''ולענד"נ''' לפרש דברי הרמב"ם בפשיטות ויתיישב הכל בעזה"י ולא אאריך רק אציין בקצרה די"ל דהרמב"ם ז"ל סובר דיש חילוק בין הקדש גמור ונדרים להקדש עניים דבהקדש גמור כגון בדה"ב אפי' כי אמר יהיה ג"כ חל והיינו שמחויב לקיים דבריו משום דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה ובהקדש לצדקה בעינן דוקא שאמר אתננו אז חל עליו החיוב לקיים דברו וזה שדקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו הטהור בפכ"ב מהל' מכירה שכתב גבי הקדש בדה"ב ונדרים לשון יהיה ואילו בצדקה נקיט הלשון אתננו לצדקה אולם ליכא עליו רק חיוב משום ככל היוצא מפיו יעשה אבל לאוי ליכא ורק היכא דאמר לשון הרי עלי איכא עליו חיוב לקיים דבריו ואם לא קיים דבריו עובר על בל תאחר ועל בל יחל ג"כ וז"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין שאמר הרי עלי שעובר על בל יחל ובל תאחר והביא ראיה מיאע"ה דקרא ליה הקרא נדר והיינו נדר ממש הואיל דאמר הלשון עשר אעשרנו ועיין בלח"מ בהל' ערכין שם שכתב ג"כ סברא זו לחלק כעין החילוק שחלקתי. והא דכ' הרמב"ם בפכ"ב מהל' מכירה בהט"ז והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים כו' זכו בהן העניים היינו מכח מתנת שכ"מ דלא גרעו עניים מהדיוט והיינו אם מת השכ"מ ועיין בשו"ת מוהרי"ט ח"א {{ממ|סי' ל"ט}} הבאתיו לקמן בסוגיין [או"ו אק"כ] ג"כ שכתב לפרש דברי הרמב"ם בהט"ז בטוב טעם. ומעתה ל"ק כלל קושית הראב"ד מסוגיא דב"ק {{ממ|ל"ו}} דצריכינן לבא מדין מעמ"ש משום דהסלע לא היה ברשותו וכמ"ש הרי"ף וכבר האריכו בזה הראשונים נ"ע ביארתים לעיל וכן הקשה הלח"מ על הרמב"ם מסוגיא זו והוא באמת כקושית הראב"ד בהשגות הנ"ל. אולם לפי האמור א"ש דהסוגיא בב"ק קאי שנימא שהעניים קנו לגמרי החוב ומש"ה צריכינן לבא מדין מעמ"ש אבל בלא מעמ"ש לא היו קונים העניים כלל דהא לא אמר רק ניתבי' לעניים ואפי' בל יחל ובל תאחר ליכא בזה. ואפי' לגירסת הטור חו"מ שם בדברי הרמב"ם גם בצדקה תתנו ולא אתננו ג"כ י"ל דמ"מ ליכא רק חיוב מטעם. נדר אבל לא קנין גמור ומש"ה צריכינן לבוא עליה מדין מעמ"ש שיהיה קנין גמור ולא מטעם נדר בלחוד. וי"ל עוד דאילו מטעם נדר יכול לשאול עליו וכמו שהארכתי בזה לקמן. או י"ל דס"ל כפי' הר"ח שלא היה רוצה למיהדר ביה לגמרי רק ללותו או י"ל דס"ל כפי' רב האי גאון והבעה"מ ז"ל ודוק היטב בכ"ז כי קצרתי במובן:

{{ממ|ב}} '''והנה''' בהיותי בזה ראיתי כי יש לדקדק בלשון הרמב"ם בפכ"ב מהל' מכירה שכתב שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדה"ב כו' דלמה נקט הרמב"ם דוקא הקדש לבדה"ב לימא סתמא יהיה הקדש ויהיה בכלל בין קדושת הגוף ובין קדושת דמים דליכא למיטעי דקאי על הקדש לעניים דהא קאמר לה בתר הכי או אתננו לצדקה ולכאורה י"ל בזה. וחשבתי לומר כי מכאן ראיה למ"ש הב"י ביו"ד {{ממ|סי' רל"ד}} ובכ"מ בפי"ב מנדרים בדעת הרמב"ם ז"ל דהא דאין אדם מקדיש דבר {{עוגן|עו.}}שלב"ל היינו דוקא במידי דאינו קדוש אלא קדושת דמים אבל בהקדיש קדושת הגוף שפיר חל אפי' על דשלב"ל וכתב דה"ה בקונמות דהוי כקדושת הגוף דהא חזינן דמפקיעו מידי שעבוד כך חיילי על דשלב"ל עיי"ש ועיין בש"כ שם בנקה"כ מ"ש בזה. וא"כ נוכל לומר דזה הוא כוונת הרמב"ם ז"ל שדקדק בלשונו וכתב יהיה הקדש לבדה"ב דאז לא הוי רק קדושת דמים ומש"ה לא חל ההקדש לגמרי רק מטעם ככל היוצא מפיו יעשה. אבל אם הקדיש מה שתלד למזבח שפיר חל אע"ג דעדיין לא בא לעולם ועיין פ"י על קידושין {{ממ|דף ס"ב}} בסוגיא דדשלב"ל כ"כ דקדושת הגוף חל על דשלב"ל ועי' ספר בית מאיר על אהע"ז {{ממ|סי' מ' ס"ח}} הביא ג"כ דברי הפ"י הנ"ל ועיין קצוה"ח {{ממ|סי' קי"ז סק"ב}} האריך שם בענין זה והביא דברי הריב"ש {{ממ|סי' שנ"ט}} וכבר הארכתי בזה לעיל על {{ממ|דף לג}} [י"ד אוק"ז] יעוש"ה. שוב ראיתי בלח"מ {{ממ|פי"ב מהל' נדרים ה"י}} הביא דברי הכ"מ והב"י הנ"ל והביא באמת ראיה זו מדברי הרמב"ם הנ"ל שכתב הלשון לבדה"ב והנאני בזה רק שהקשה על כ"מ והב"י הנ"ל מדברי הרמב"ם {{ממ|סו"פ ט"ו מהל' מעה"ק}} היתה בהמתו מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי הוא עולה כו' משמע דוקא כשהיא מעוברת אז חל ההקדש אבל אם אינה מעוברת לא חל אע"ג דהוא קדושת הגוף והניח בצ"ע עיי"ש:

'''אחז"ר''' עיינתי עוד בזה ונלע"ד לתרץ זה והוא דנהי דנימא דקדושת הגוף חל על דשלב"ל אם אמר כל מה שתל בהמה זו יהיה הקדש למזבח וקודם שילדה מכר הבהמה לאדם אחר הכי נימא דאם ילדה הבהמה אחז"ר ולד יהיה חל ההקדש של המוכר שהקדיש בעת היותו שלו בודאי דז"א דבכה"ג בודאי דלא חל ההקדש כלל אח"כ כשילדה וא"כ י"ל דבכה"ג גם אם לא מכרה ג"כ לא חל ההקדש כלל דהיאך שייך לומר דאם לא מכרה יחול ההקדש על הולד שתלד ואם מכרה לא יחול ההקדש על הולד והטעם בזה דאמרינן דגם דאם לא מכרה ג"כ לא חל ההקדש על הולד שילדה אחז"ר הואיל דבידו למוכרה והיו דבריו אלו שהקדיש בטלים לגמרי. והנה בהא שכתב הרמב"ם בפי"ב מהל' נדרים ה"י דאשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה ממעשי ידי דחל הקונם אם יגרשנה אע"ג דהוי מקדיש דבר שלב"ל דכתב הכ"מ שם הטעם משום דקדושת הגוף חל על דשלב"ל התם הוי הקדש דבר ברור דלא יוכל ליפקע בשום פעם דכל אימת שתעשה מלאכה יחול ההקדש אבל אם הקדיש מה שתלד בהמה זו הרי יכול להפקיע ההקדש אם ימכרנה לאחר ולא חל ההקדש כלל. אולם כ"ז אם אינה מעוברת בשעת ההקדש אז אין עדיין שום חלות לההקדש והרי יכול להפקיע שימכרנה לאחר ומש"ה לא חלו כלל דברים הללו שאמר יהי' הקדש אבל אם הית' הבהמה מעוברת אפילו לא הוכר עוברה נהי דנימא דהוי דשלב"ל לענין מכירה מ"מ חל ההקדש קדושת הגוף על העובר הזה כשיולד וגם אם מכר להבהמה ג"כ חל ההקדש על הולד כשיולד כיון דבשעת ההקדש היה כבר הבהמה מעוברת ועיין קצוה"ח {{ממ|סי' ר"ט סק"א}} ונתה"מ שם {{ממ|סק"ב}} מ"ש בזה. ואולם זה דוקא בקדושת הגוף אבל לא בקדושת דמים ומש"ה שפיר הוצרך הרמב"ם לכתוב בסופט"ו מהל' מעה"ק היתה בהמתו מעוברת ואמר אם תלד זכר עולה נקבה זבחי שלמים דחל ההקדש ולא הזכיר כלל שהוכר עוברה משמע דגם בלא הוכר עוברה ג"כ הדין כן דחל ההקדש. ואולם דוקא אם היתה מעוברת אבל אם לא היתה מעוברת כלל לא חל כלל ההקדש ומשום טעם הנ"ל ובפכ"ב מהל' מכירה לענין קדושת בדה"ב גם כי הית' מעוברת לא חל כלל ההקדש ומשום דהוי קדושת דמים לא חל על דשלב"ל ומיירי בלא הוכר עוברה וא"ש הכל ודוק היטב בזה:

==ו==

[ו] {{ממ|א}} '''א"ל ר"י כבר זכו בי' עניים כו'.''' כל הסוגיא ובראשונים ז"ל מ"ש בזה. וכתב המרדכי במסכת ב"ב סו"פ הספינה אות {{ממ|תקס"ה}} וז"ל בד"ה ההוא גברא דאייתי קרי לפומבדיתא כו' הרי דאדם יכול להקדיש פקדון שהפקיד ביד אחרים וה"ה מלוה דיוכל להקדיש אע"פ שאינה ברשותו כדאיתא בפרק יש נוחלין [לע"ד הוא ט"ס וצ"ל בפרק מי שמת {{ממ|דף קמ"ח ע"א}} ונוכל לומר עוד דכוונתו הוא על הא דבפרק יש נוחלין {{ממ|דף קכ"ד ע"ב}} אר"י א"ש אין בכור נוטל פי שנים במלוה כו' והיינו משום דהו"ל ראוי אלמא דמלוה מיקרי אינה ברשותו אולם לפי"ז הא דכתב המרדכי אח"כ דמלוה יכול ליתנם במעמ"ש אין הלשון מכוון כ"כ ולולא דמסתפינא הי' נ"ל דחסר קצת וכצ"ל ודאמרינן דמלוה יכול ליתנם במעמ"ש ובזה א"ש הכל] דמלוה יכול ליתנם במעמ"ש ואם לא היה יכול להקדיש לא הי' יכול ליתן אבל בגזל אמרינן בפרק מרובה {{ממ|דף ס"ח ע"ב}} ופ"ק דב"מ {{ממ|דף ז'}} דאינו יכול להקדיש וה"מ [לע"ד הוא ט"ס וצ"ל וה"ה] במשכון דאין יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו והקנין [צ"ל ובקנין] חליפין צריך שיהי' הסודר שלו אבל אם הוא שאול כיון דא"י להקדיש גם א"י ליתנו. והא לך תשובת ר"ת. ואשר שאלת אם אדם יכול לאסור משכונו של חבירו מההיא דהקדש מפקיע מידי שעבוד ההיא לאו ראיה היא דמוקמינן ליה בדאיתא ברשות מקדיש כי היכי דמוקמינן לה לחמץ שהוא ברשות ישראל אבל בהרהינו אצל עכו"ם לא אמרינן דמפקיע כדמוכח בפסחים כו' יעוש"ה. והנה באמת לא זכיתי כלל להבין דבריו הקדושים של המרדכי ז"ל במ"ש דאדם יכול להקדיש החוב המגיע לו מחבירו ואף דהוה אינו ברשותו והביא ראיה מדחזינן דיכול להקנות החוב במעמ"ש ואם לא הוי יכול להקדיש לא הי' יכול ליתן במעמ"ש ג"כ והלא הש"ס במס' גיטין {{ממ|דף י"ג}} מסיק באמת דמעמ"ש הוי הלכתא בלא טעמא וצריך אני לעשות לי רב להבין דברי המרדכי ז"ל:

{{ממ|ב}} '''ואחר''' העיון היטב נלע"ד לפרש דבריו ז"ל בהקדם מה שכתבתי לעיל בסוגיין [ד' אוק"ב וד'] לפרש דברי הבעה"מ ז"ל ובתוס' נופך והוא דהנה באמת י"ל בהא דמעמ"ש הוי הלכתא בלא טעמא וכתבו הראשונים שהוא מטעם תקנה מ"מ היא גופא טעמא בעי באיזה כח תיקנו כן:

'''והנראה''' בזה דהנה לעיל בסוגיא הבאתי ראיה לדברי הרמב"ן ז"ל בהא דסובר דבמלוה אפי' אם הלוה מודה בה ורוצה ליתנה להמלוה אפ"ה מיקרי אינה ברשותו ואין יכול המלוה להקדישה מהא דגיטין שם אר"י א"ר מנה לי בידך כו' במעמ"ש קנה א"ר מסתברא מלתא דרב בפקדון אבל במלוה לא והאלהים א"ר אפילו במלוה דאיזהו חילוק יש בין מלוה לפקדון וכתבתי בטעמא של הדבר דבשלמא בפקדון הואיל דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא וא"כ הרי הוא שלו ומש"ה יכול להקנותו במעמ"ש אבל במלוה דליתא ברשותא ואפי' היכא דמודה לו הלוה ג"כ מיקרי אינו ברשותו ומש"ה לא מהני זה היא סברת רבא לחלק בין מלוה לפקדון. וכ"ז ניחא להרמב"ן אבל לבעה"מ אינו מובן החילוק והארכתי בזה לעיל והעליתי בשיטת הבעה"מ דסובר כסברת הרא"מ בשם הר"י ז"ל דבהקדש כל שיכול לזכות בו שוב יכול להקדישו והסברתי בטעמו של הדבר הואיל דבהקדש לא בעינן שיהיה שלו ממש רק כל שאין רשות אחרים עליו המעכבתו מלזכות בו אף שעדיין הוא לא זכה בו ג"כ יכול להקדישו ומיקרי תו ברשותו דלא הקפידה התורה שיהי' שלו דוקא רק שלא יהי' רשות אחרים עליו מדלא כתיב כי יקדיש שלו רק את ביתו כתיב והארכתי לעיל בביאור הדברים ועי' היטב שם מ"ש בזה:

'''ומעתה''' יצא לנו הא דסובר הבעה"מ דמלוה כשהוא מודה לו בה דיכול להקדישה המלוה לא דהוי כאילו הוא ביד המלוה רק שלא מיקרי ברשות הלוה אבל לעולם דלא מיקרי שהוא של המלוה רק שיכול לגבותה ומש"ה שפיר יכול המלוה להקדישה וכמו שביארתי לעיל טעמו של הדבר יעוש"ה מ"ש בזה באריכות:

{{ממ|ג}} '''ומעתה''' עפ"י הצעה זו נוכל להבין היטב הא דתיקנו רבנן מעמ"ש והוא מכח הפקר ב"ד הפקר אולם כבר נודע הפלוגתא אם חכמז"ל יש להם כח רק להפקיר דהיינו להפקיע הדבר מרשות ראובן אבל להקנות לשמעון אין להם כח או אף להקנות יש להם כח וזה תליא בפלוגתא דאמוראי בגיטין {{ממ|דף ל"ו}} ע"ב וביבמות {{ממ|דף פ"ט ע"ב}} דלר"י דיליף דהפקר ב"ד הפקר מקרא דכל אשר לא יבא לשלשת ימים יחרם כל רכושו לא ילפינן מינה רק דהב"ד יכולין להפקיר ולהפקיע אבל לא להקנות ולר"א דיליף מאלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהוב"נ וראשי האבות דילפינן מה אבות מנחילין ביניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין וא"כ שמעינן מינה דהב"ד יכולין להקנות ג"כ וכ"כ הרשב"א ז"ל בהדיא דיכולין הב"ד להפקיר ולהפקיע ולהקנות מקרא דאלה הנחלות יעו"ש בחידושיו על מסכת גיטין {{ממ|ל"ו ע"ב}} וביש"ש על מסכת גיטין שם {{עוגן|עו:}}{{ממ|סי' י"ט}} כתב בהדיא דההוא דר"א עדיפא מדר"י דלר"א אף להקנות יכולין הב"ד ולר"י לא שמעינן רק להפקיע ולהפקיר אבל לא להקנות ועיין במקו"ח על הי"ל פסח {{ממ|סי' תמ"ח ס"ק ט'}} שהעלה כן מדעתי' דנפשי' דאין הב"ד יכולין רק להפקיר אבל לא להקנות והביא שצווחו עליו בבהמ"ד ואמרו דזה תליא בפלוגתא דאמוראי הנ"ל והביא שגם הג"פ כתב כן כסברתו יעוש"ה והנה ראינו שכבר קדמום הראשונים ז"ל והארכתי הרבה בזה במק"א:

'''והנה''' בחידושי למסכת ב"מ על {{ממ|דף ב'}} בסוגיא דהבטה בהפקר העליתי בעזה"י דבר חדש והוא דאף למ"ד דיליף דהפקר ב"ד הפקר מקרא דכל אשר לא יבא דלא שמעינן רק להפקיר הוא דיש כח ביד ב"ד אבל לא להקנות מ"מ זה דוקא היכא דהב"ד צריכין לתקן בזה שני ענינים בדבר אחד דהיינו להפקיע מראובן ולהקנותו לשמעון הוא דאמרינן דאין כח ב"ד יפה לזה להפקיר ולהפקיע ולהקנות ג"כ ואמרינן דרק להפקיר ולהפקיע הוא דיש כח לב"ד אבל לא להקנות משא"כ היכא דאין הב"ד צריך רק להקנות אבל אין צריכין כלל להפקיע ולהפקיר בזה כגון שהדבר הוא ממילא הפקר ואיך לה בעלים וא"כ אין הב"ד צריכין רק להקנות לזה בלבד זה שפיר יש כח ביד הב"ד וגם ר"י דיליף דהפקר ב"ד הפקר מקרא דכל אשר לא יבא מ"מ מודה בזה והארכתי בזה בפלפול ובביאור הענין יעוש"ה בחידושי בעזה"י על ב"מ {{ממ|דף ב'}} מ"ש שם. ונהירנא שזה כמה שנים ראיתי בכתבים של גיסי הגאון מו"ה מיכאל דוב נ"י בעמ"ח אגודת אזוב מדברי וכמדומה שגם הוא כתב לסברא כזו:

'''והנה''' לפי האמור נוכל ליישב היטב הטעם דתיקנו רבנן מעמ"ש הוא משום דהפקר ב"ד הפקר אמנם הלא אין חכמז"ל יכולין להקנות והיאך יכולין חכמים להפקיע מראובן ולהקנות ללוי רק לפי מה שביארתי א"ש דהא הכא גבי מעמ"ש שראובן הנותן מצוה לשמעון הלוה שיתן החוב ללוי וא"כ הרי לא היו החכמים צריכין בכאן להפקיע איזה דבר וא"כ תו ליכא רק להקנות וזה שפיר יש כח ביד חכמז"ל והא דקרו ליה הש"ס הלכתא בלא טעמא היינו הואיל דהקנין הוא מכח הפקר ב"ד הפקר והטעם דתיקנו כן ובזה קאמר הש"ס דהוא הלכתא בלא טעמא אבל לעולם דהוא רק מכח הפקר ב"ד הפקר ודוק בזה:

'''אמנם''' כ"ז לא יתכן רק אם נימא דמלוה לא הוה ברשותו של הלוה ונהי דלא הוי ג"כ ברשות המלוה מ"מ גם ברשות הלוה לא הוה ומש"ה לא הוצרך חכמז"ל לתקנה זו להפקיר ולהפקיע מרשות הלוה ומש"ה היו יכולין לתקן להקנותה ללוי ואף אם נימא דמעמ"ש מהני אפי' בע"כ של הלוה מ"מ הואיל דלא הוי ברשותו של הלוה דהא הלוה מודה שהוא חייב וא"כ אף דגם ברשות המלוה לא הוה מ"מ תו לא הוצרכו חכמים כאן להפקיר ולהפקיע מרשות הלוה ומרשות המלוה ולא הוצרכו בתקנתן רק להקנות ללוי ובזה שפיר יכולין לעשות תקנה זו להקנות החוב להשלישי ומכ"ש דא"ש אם נימא דמעמ"ש לא מהני בע"כ של לוה פשיטא דא"ש סברא זו דהא המלוה והלוה שניהם מודים ורוצים שיקנה החוב הזה ללוי וכ"ז הוא רק אם נימא דמלוה לא הוה ברשות הלוה ולא ברשות המלוה וכמו שביארתי בעזה"י:

{{ממ|ד}} '''ולפי''' האמור מובן היטב דברי המרדכי ז"ל שהביא ראי' לדין זה דהמלוה יכול להקדיש להחוב שיש לו אצל הלוה והיינו דוקא אם הלוה מודה ואע"ג דחוב מיקרי אינו ברשותו דהא אמרינן בפרק יש נוחלין {{ממ|קכ"ד ע"ב}} דבכור אינו נוטל פי שנים במלוה אלמא דזה הוי אינו ברשותו של המלוה מ"מ שפיר יכול המלוה להקדיש החוב והטעם דנהי דלא הוה החוב ברשותו של המלוה מ"מ הלא גם ברשותו של הלוה לא הוה וא"כ היכא דמודה הלוה בהחוב תו יכול המלוה להקדישו דלענין הקדש כל שאינו ברשות אחרים תו יכול זה להקדישו וכמו שביארתי לעיל בטעמא ובסברא. וע"ז הביא המרדכי ראי' לזה מדחזינן דחוב נקנה במעמ"ש ע"כ שמעינן מינה דלא הוה ברשותו של הלוה דאם נימא דזה מיקרי ברשותו של הלוה א"כ בתקנה זו של מעמ"ש היו צריכין להפקיר ולהפקיע ואח"כ להקנות וזה אין יכולים חכמים לעשות שניהם כאחד וע"כ מדחזינן דתקנו מעמ"ש ע"כ דס"ל דחוב לא מיקרי ברשותו של הלוה היכא דמודה וא"כ אין צריכין רק להקנות בלבד וזה יש כח ביד חכמז"ל אפי' לר"י דיליף דהפקר ב"ד הפקר מקרא דכל אשר לא יבא יחרם כל רכושו וכמו שביארתי לעיל וא"כ הואיל דחזינן דחוב לא מיקרי שהוא ברשות הלוה א"כ תו יכול המלוה להקדישו היכא דהלוה מודה ורוצה לפרוע לו ומשום דלענין הקדש לא בעינן דוקא שיהיה שלו רק כל שאינו של אחרים והוא יכול לזכות בו שפיר יכול להקדישו וכמש"ל ודוק היטב בכ"ז כי הוא דבר חריף בעזה"י:

{{ממ|ה}} '''והנה''' בהיותי בזה ראיתי כי יש לעיין הרבה עוד בדברי המרדכי הנ"ל דסובר דיכול המלוה להקדיש החוב שיש לו אצל הלוה דא"כ קשה. למה הוצרך ר"י לומר יד עניים אנן ומכח מעמ"ש תיפוק ליה דחל ההקדש על המלוה ג"כ בשלמא לשיטת הרי"ף דס"ל דמלוה אינו יכול להקדיש ומש"ה הוצרך מעמ"ש שיהי' חל ההקדש לעניים אבל להמרדכי קשה קושית הראשונים הנ"ל. והנה באמת גם רב האי גאון והבעה"מ ז"ל ג"כ ס"ל כן ולא תיקשי לדידהו משום דאינהו ס"ל דבצדקה לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ מש"ה הוצרך ר"י לומר יד עניים אנן ומכח מעמ"ש וכדהאריך הבעה"מ ז"ל בזה בשם הגאון ז"ל והמרדכי נראה דס"ל כסברת הרי"ף ז"ל דבצדקה לעניים ג"כ אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי שהרי בר"פ שור שנגח דו"ה הביא המרדכי לשון הרי"ף לגמרי ומשמע דהכי ס"ל וא"כ תיקשי לדידי' קושית הראשונים דלמה הוצרך ר"י לומר יד עניים אנן הא ס"ל דהמלוה יכול להקדיש החוב המגיע לו מחבירו אם חבירו מודה לו ואינו כופר החוב ולכאורה י"ל בזה. ולפרש כפי' הר"ח ז"ל דהא דהוצרך ר"י לומר יד עניים ומכח מעמ"ש משום שיהי' נחשב בא ליד גבאי ושלא יהי' יכול לשנותה וללותה ג"כ לא מצינו לומר כן בדעת המרדכי שהרי המרדכי בעצמו הביא בר"פ שור שנגח פי' זה ודחאו וז"ל שם ול"נ האי פירושא דנהי דמעמ"ש מהני דלא מצי למיהדר ביה מיהו למיחשב כאילו באת ליד גבאי ואסור לשנויי כדאמרינן לא מהני עכ"ל המרדכי וא"כ אכתי קשה קושית הראשונים הנ"ל לשיטת המרדכי הנ"ל:

{{ממ|ו}} '''והנה''' חשבתי לומר דדעת המרדכי הוא באמת דבצדקה לעניים לא אמרינן ביה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי וכסברת הגאון והבעה"מ ז"ל והא דבר"פ שור שנגח דו"ה הביא שיטת הרי"ף ז"ל ומה דדחי לפי' האיכא מ"ד היינו שהביאו אבל באמת לא ס"ל כוותי' רק כשיטת הגאון ז"ל דבצדקה לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי והא דצריך ר"י לומר יד עניים אנן ומכח מעמ"ש הוא משום דיהי' חל ההקדש על החוב דאילו בלא מעמ"ש לא הי' חל ההקדש על החוב רק חיוב על קרקפתא דגברא והא דכתב המרדכי בסו"פ הספינה דהמלוה יכול להקדיש החוב היינו דוקא הקדש גמור לבדה"ב ובזה הוא דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל לצדקה לעניים לא חל ההקדש על החוב לגמרי והמרדכי מיירי רק בקדושת בדה"ב ואע"פ שאין קדושת בדה"ב נוהג האידנא וסתם הקדשות בזה"ז הוא לעניים מ"מ המרדכי איירי היכא דאקדשי בפירוש הקדש גמור לבדה"ב ובזה הי' א"ש הכל. וקצת סעד וסמך לדבר זה דהא בש"ס דב"ב {{ממ|דף פ"ח ע"א}} ההוא גברא דאייתי קרי לפום נהרא אתו כ"ע שקיל קרא קרא אמר להו הרי הן מוקדשין לשמים כו' ולשון זה הרי הן מוקדשין לשמים מוכח דלהקדש גמור נתכוין. וכן הרשב"ם פי' וז"ל א"ל הרי הן מוקדשין לשמים לפי שלא הי' יודע ממי ישאל מעותיו הי' רוצה לאוסרן להן עכ"ל וא"כ ע"כ בהקדש ממש איירי דאם נימא בהקדש לעניים הלא ג"כ אין איסור עליהן רק איסור גזל וזה הי' ג"כ קודם שאסרן עליהם וע"כ דכוונתו הי' הקדש גמור וגם הלשון הרי הן מוקדשין לשמים משמע ג"כ הקדש גמור לבדה"ב ועיין ביו"ד {{ממ|סי' רנ"ח}} בב"י בשם הרמב"ן ובד"מ {{ממ|אות א'}} ועיין בהג"ה בש"ע שם ס"א ומ"מ אם אמר להקדש סתם כוונתו לצדקה לעניים ע"ש מ"מ באם אמר מוקדשין לשמים בודאי על הקדש גמור נתכוין וכיוצא בו מצינו במסכת נדרים {{ממ|מ"ח ע"א}} במתני' אמר אם שלי הם הרי הן מוקדשין לשמים כו' משמע ג"כ דאקדשי הקדש גמור. וראיתי בספר פתחי תשובה {{ממ|סי' רנ"ח סק"ג}} וז"ל עיין בתשובת הרשב"ש {{ממ|סי' שס"א}} שכתב בשם אביו הרשב"ץ ז"ל דאפילו באומר הקדש לשמים הוא לעניים וראי' מעובדא דר"א בן ברתותא ע"ש עכ"ל. והנה כוונתו על הא דאיתא במסכת תענית {{ממ|כ"ד ע"א}} אלעזר איש בירתא כו' אמר {{עוגן|עז.}}לה העבודה הרי הן הקדש עליך ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל עכ"ל וחזינן דהוא הקדש לעניים. והנה באמת בנוסחא שלפנינו הוי הגירסא הרי הן הקדש עליך ולא אמר הקדש לשמים אבל באומר הקדש לשמים שפיר נוכל לומר דכוונתו על הקדש גמור לבדה"ב ואף אם נימא שהיה לפני הרשב"ש ז"ל הנוסחא הרי הן הקדש לשמים עליך מ"מ אין ראי' כלל דבאומר הקדש לשמים דכוונתו על הקדש לעניים דשאני התם דסיים בדיבורו ואין לך בהם אלא כאחד מעניי ישראל מוכח דכוונתו הי' מתחילה תיכף רק להקדש עניים ועוד מדקאמר הלשון הרי הן הקדש לשמים עליך דלמה אמר עליך מוכח שלא רצה להקדישן ממש וז"ב לענ"ד. אבל עכ"פ בהא דפרק הספינה דאמר הרי הן מוקדשין שין לשמים ע"כ כוונתו הי' לשמים ולהקדש גמור נתכוין דאל"כ רק להקדש עניים נתכוין א"כ מה הואיל בזה הלא גם בהקדש עניים ליכא איסור חפצא רק איסור גזל ובלא הקדש ג"כ איכא איסור גזל ולא אשגחו בה ודוחק לומר דגזל עניים חמיר להו אדרבא הוי ממון שאין לו תובעין וקיל. וע"כ דלהקדש גמור נתכוין וא"כ נוכל לומר דהמרדכי קאי על האי סוגיא הנ"ל וכתב דמכאן שמעינן דיכול אדם להקדיש החוב שיש לו על חבירו ג"כ מיירי ע"כ בהקדש גמור אבל בהקדש לצדקה לעניים שפיר נוכל לומר דס"ל למרדכי דלא חל משום דס"ל דבצדקה לעניים לא אמרינן ביה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומש"ה א"ש הא דהוצרך ר"י לומר יד עניים אנן ומכח מעמ"ש והוא סובר ממש כשיטת רב האי גאון והבעה"מ ז"ל והי' א"ש הכל:

'''אולם''' הרמ"א ז"ל לא פי' כן בדברי המרדכי הנ"ל רק דדעת המרדכי הוא דגם בהקדש לעניים יכול להקדיש החוב וא"כ קשה מה שהקשיתי וז"ל הרמ"א בד"מ {{ממ|סי' רנ"ח סק"ד}} על הא שכתב הב"י בד"ה ומ"ש רבינו ומיהו אם הוא מקדיש או נודר דבר שאינו בידו כגון שיש לו חוב על אחר כו' הביא דעת הרי"ף והנ"י יעוש"ה וע"ז כתב הד"מ בסק"ד אבל במרדכי פרק הספינה בסופו פסק דאף מלוה יכול להקדיש וכ"ש פקדון כו' יעוש"ה וא"כ מדהביאו להלכה על דברי הרי"ף שהביא הב"י משמע דסובר דהמרדכי דכתב לדינו דיכול המלוה להקדיש החוב הוא גם בהקדש צדקה לעניים ג"כ וא"כ קשה קושיית הראשונים הנ"ל לשיטת המרדכי וכמו שביארתי לעיל בארוכה ולכאורה צע"ג בזה:

{{ממ|ז}} '''והנלע"ד''' לתרץ ולפרש דברי המרדכי דלא יקשה לפרש סגנון סוגיא הנ"ל ובהקדם צריכים לפרש לשון המרדכי בפרק שור שנגח בסוגיא דידן במ"ש בשם הריב"א דלא הוי בעי למהדר בי' אלא בעי למיזיף האי פלגא למיברי נפשי' עד דהי"ל זוזי ופרע להו לעניי בתר הכי כיון דלא אתא עדיין ליד הגבאי כו' והוא כפירוש הר"ח הנ"ל וכתב עלה המרדכי וז"ל ולא נהירא האי פירושא דנהי דמעמ"ש מהני דלא מצי למהדר בי' מיהו למיחשב כאילו באת ליד גבאי ואסור לשנויי כדאמרינן לא מהני כו' עכ"ל. והנה דבריו הקדושים הנ"ל צריכין ביאור דמאי חילוק יש בין לענין שלא יכול למיהדר בי' מהני מעמ"ש ולענין שיהי' נחשב כאילו בא ליד הגבאי לענין שלא יהי' רשאי ללותה לא מהני, קנין מעמ"ש ורק אעפ"י שהי' במעמ"ש אכתי הוי כאילו לא בא ליד הגבאי ודבריו צריכין ביאור. והנלע"ד לפרש בזה דה"פ במ"ש דמעמ"ש מהני דלא מצי למיהדר בי' היינו לענין דלא ליהני שאלה עפ"י חכם והטעם בזה נוכל להסביר עפי"ד הש"כ בחו"מ {{ממ|סי' רנ"ה סק"ו}} שכתב שם להסביר הדבר דלמה כשבא ליד גיזבר לא מצי למישאל עלה ובלא אתא יכול להשאיל עליו הלא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ומשמע דכמסירה ממש וכתב להסביר וז"ל ונ"ל הטעם דדוקא באמירה לגבוה נהי דהוי כקנין גמור מ"מ כיון דלא קנה אלא מצד האמירה אתי דיבור ומבטל דיבור דגלי לן קרא דיש שאלה בנדרים דלא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מיחלין לו אבל כשמסרו לגיזבר אמרינן דל אמירה מהכא דלא יהי' כח הדיוט חמור מכח הקדש דהא בהדיוט גופא כשהקנהו במשיכה תו לא מהני שאלה וא"כ בהקדש נמי כיון שמסרו ליד הגיזבר הרי קנהו ההקדש במשיכה ופשיטא דלא אתי דיבור ומבטל משיכה דהא בהדיוט נמי אין לאחר משיכה כלום. ולפי"ז ה"ה היכא דקנהו ההקדש בקנין חליפין או שאר קנינים תו לא מהני שאלה דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט כנ"ל ברור עכ"ל הש"כ שם וא"כ לפי"ז שפיר נוכל להבין כוונת המרדכי במ"ש דנהי דמעמ"ש מהני דלא מצי למיהדר בי' מיהו למיחשב כאילו באת ליד הגבאי ואסור לשנויי לא מהני והיינו דמעמ"ש מהני דלא יכול תו לישאל על הקדישו והיינו דנהי דבלא מעמ"ש יכול לישאל מ"מ כשהי' קנין במעמ"ש שפיר חל ההקדש לעניים דלא מצי הדר ולישאל דדל זה מה שהוא הקדש לעניים דלא גרע מהדיוט דכמו שכתב הש"כ באם הי' קנין חליפין או שאר קנינים דלא מצי למישאל על הקדישו אפי' שלא משכו הגיזבר וה"ה בקנין מעמ"ש ג"כ לא מצי לישאל דלא גרע מאילו הי' דהדיוט ממש אבל לענין שיהי' אסור לו ללותה ולשלם אחר תחתיו בזה בעינן דוקא אתי ליד גיזבר כנלע"ד הפי' בדברי המרדכי הנ"ל:

'''ומעתה''' לפי האמור נוכל ליישב היטב סוגית הש"ס לשיטת המרדכי ג"כ דשפיר נוכל לומר דהמלוה יכול להקדיש החוב המגיע לו אצל הלוה כל שאין הלוה מכחישו וכדכתב המרדכי בס"פ הספינה וגם להקדישו לעניים ג"כ חל ההקדש ונוכל לומר ג"כ דסובר דבצדקה לעניים ג"כ אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והא דהוצרך ר"י לומר יד עניים אנן ומכח מעמ"ש תיפוק לי' דהי' יכול להקדיש לעניים החוב שיש לו אצל הלוה אם אין הלוה מכחישו ל"ק כלל דשפיר הוצרך ר"י לומר יד עניים אנן ומכח מעמ"ש דמיירי שזה הי' רוצה לישאל על הקדישו וא"ל ר"י דאנן יד עניים והוי מעמ"ש והוי כמו קנין ממש דמהני בהדיוט ותו לא מהני שאלה בזה דלא גרע כח הקדש לעניים מכח הדיוט ואילו בהדיוט היכא דהקנה לו החוב במעמ"ש לא יכול לחזור בו וא"כ ה"ה דלא מהני שאלה ג"כ ודוק:

{{ממ|ח}} '''והנה''' עוד באופן אחר יש לומר בזה עפ"י מה שהעליתי במק"א בעזה"י בהא דאמרינן דתרומה ביד כהן לא מצי למיתשיל עלה וכתבתי הטעם בזה דהואיל שכבר זכה בה הכהן לא מצי למיתשיל עלה כי ע"י השאלה יוציא הישראל מיד כהן ולא מהני שאלה להוציא דבר מחבירו מה שכבר זכה בו חבירו והוצאתי סברא זו מלשון רש"י ז"ל שם במסכת נדרים {{ממ|דף נ"ט ע"א}} בד"ה בתרומה ביד כהן עסקינן דמאחר שזכה בה כהן לא מצי מיתשיל עלה אינש ולא דמי לקונמות וכ"כ הר"ן שם לשון זה אלמא דעיקר קפידא הוא במה שזכה בה כהן והארכתי בסברא זו וכעת ראיתי כי יש לעשות סמוכין לזה מהא דאיתא עוד שם בנדרים {{ממ|דף פ"ה ע"א}} בר"ן ד"ה ומהא שמעינן פליגי שם הרשב"א והר"ן ז"ל במי שאסר על עצמו נכסיו שלא יהנה מהם דהדין הוא דהויין הפקר ויכולין אחרים ליטול אותן בע"כ דאע"ג דיכול לישאל עליהן מ"מ כל כמה דלא שאל עליי' הויין הפקר גמור והקשה הרשב"א דהיאך יטלו כהנים ע"כ ליחוש דילמא ישאל על נדרו וכתב הרשב"א דכל כמה דלא שאיל עלי' בדין קא נטלם ואם יארע שישאל אח"כ על נדרו באמת עבדו כהנים איסורא. וכתב הר"ן עלי' ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ואע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר ומש"ה יטלו ע"כ כו' יעוש"ה. וא"כ חזינן דגם הר"ן ז"ל נחית קצת לסברא זו דלא מהני שאלה בזה להפקיע בשאלה זו ממון שכבר זכה בו אחר ובמק"א ביארתי ג"כ קצת סברת הר"ן הנ"ל וא"כ באמת זה הטעם הוא בתרומה ביד כהן דלא מהני שאלה הואיל דכבר זכה כהן בתרומה זו ואיך יכול זה לישאל להפקיע ממון אחרים ואף שאם ישאל על התרומה יצטרך להפריש אח"כ תרומה מ"מ שפיר מיקרי מפקיע ממון אחרים דמה שיפריש אח"כ התרומה דילמא יתנה לכהן אחר:

'''ועפ"י''' סברא זו העליתי דהא דלא מהני שאלה בתרומה ביד כהן הוא עיקר משום הפקעת זכותו של הכהן אם הכהן מסכים על השאלה שישאל הישראל על התרומה דתו ליכא כאן הפקעת זכות הכהן שפיר מהני שאלה והארכתי בזה בעזה"י בביאור הדבר דלא יקשה מהא דנדרים שם דקאמר דתרומה הוי דשיל"מ ועי"ש ברא"ש בשם הר"א ממיץ ז"ל:

'''אולם''' כ"ז לא שייכא רק בתרומה דוקא אבל בהקדש או בצדקה לא שייכא סברא זו דההקדש יתן לו רשות לישאל אבל סברא זו דבאתי ליד גבאי לא מהני שאלה שפיר נוכל לומר לסברא {{עוגן|עז:}}זו דהואיל דכבר זכה בו ההקדש לגמרי ועשה הגיזבר בו קנין דמהני בהדיוט ג"כ בזה לא מהני בי' שאלה דכי ע"י שאלתו שישאל על הקדישו יפקיע הוא ממונו של הקדש דדוקא אם עדיין לא בא ליד גיזבר הוא דמהני בי' שאלה דאכתי לא זכה ההקדש בהממון נהי דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט מ"מ אכתי לא נקנה הדבר לגמרי להקדש כלומר דאפי' אי הוי כמסירה להדיוט מ"מ בשאלתו לא מיקרי, שמוציא מרשות הקדש דלא מיקרי עדיין בא ליד הקדש ונוכל לכוון זה בדברי הרשב"א ז"ל בתשובה המובא בש"כ {{ממ|סי' רנ"ה סק"ו}} בשם תשו' שמ"ק {{ממ|סי' מ"ו}} במ"ש ותדע לך עוד דאמירה לגבוה אינה כמסירה ממש ליד גיזבר כו' אלא ודאי דיש שאלה להקדש ש"מ שלא אמרו כמסירה ממש אלא לענין קני' בלחוד להיות האמירה גומרת בהקדש כמו שגומרת המשיכה או המסירה בהדיוט כו' דדוקא כי נימא דהו"ל כמסור ממש ליד גיזבר הוא דאמרינן דאין שאלה אבל אי לא אמרינן אלא כמסירה להדיוט דהיינו כקני' של הדיוט שפיר איכא למימר דיש שאלה עכ"ל ונוכל לכוין כן בדבריו הקדושים ועוד יש לי בזה הרהורי דברים אולם לא הבאתים עדיין בכור המבחן:

'''ומעתה''' לפי"ז נוכל לפרש דברי המרדכי ג"כ על הדרך שפירשתי לעיל דהא דכתב המרדכי על פי' הריב"א דההוא גברא רצה רק ללותה וא"ל ר"י אנן יד עניים ומכח מעמ"ש הוי כאילו כבר בא ליד הגיזבר וכתב המרדכי ול"נ דנהי דמעמ"ש מהני דלא מצי למיהדר בי' כו' כוונתו דנהי דלא מהני שאלה משום דכבר זכו בי' עניים וא"כ לא מהני שאלה דידי' להפסיד ממון עניים ולענין זה מודינא דמיקרי אתי ליד גבאי מ"מ לענין שלא יהי' יכול ללותה לא מיקרי אתי ליד גבאי ומותר ללותה ועל הדרך שפירשתי לעיל. וא"כ לשיטת המרדכי דסובר דמלוה יכול להקדיש החוב שיש לו על הלוה אם הלוה מודה בהחוב וא"כ לשיטתו יתפרש הא דההוא גברא הי' רוצה ליקח הסלע לעצמו היינו ע"י שאלה ולמיהדר בגוף ההקדש וא"ל ר"י אנן יד עניים וכבר זכו בי' עניים מדין מעמ"ש והוי כאילו אתא ליד גיזבר ולא יכול זה בשאלתו על ההקדש להוציא ממון עניים במה שכבר זכו בי' עניים וכמש"ל אבל ללותה שפיר יכול אפילו בכה"ג והבן בזה:

{{ממ|ט}} '''והנה''' ראיתי בש"כ ביו"ד {{ממ|סי' רנ"ח ס"ק י"ח}} שכתב ג"כ לסברא זו דהי' יכול לשאול אלא שהקשה על הראשונים נ"ע שלא פירשו כן וז"ל וא"ל לפי"ז מאי הוקשו הרי"ף והתוס' בב"ק {{ממ|ל"ו}} גבי ההוא גברא דהדר ואמר ניתבי' ניהלי' דאר"י אנן יד עניים ומכח מעמ"ש תיפוק לי' דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ותי' שם אמאי לא תירצו דאי משום אמירה לגבוה כו' הי' יכול להתיר ע"י שאלה אבל משום דיד עניים אנן והי"ל כאילו בא ליד עניים אין יכול להתיר י"ל דהתם כיון שאותו סלע לא הי' ברשותו אפי' לא הוה אנן יד עניים לא הי' יכול. ועוד דהתם לא איירי בהתרה כו' יעו"ש הרי דנחית לסברא זו אלא שכתב בתי' השני דהכא לא איירי בהתרה ולהמרדכי ע"כ צריכינן לפרש כן דעיקר מה דקאמר ר"י יד עניים אנן הוא רק לענין שלא יהי' יכול לישאל על הקדישו וכמו שהוכחתי לעיל דאל"כ תיקשי קושית הראשונים הנ"ל על המרדכי וכמו שביארתי לעיל. אלא שבגוף דברי הש"כ י"ל במ"ש בתי' הראשון דהתם כיון שאותו סלע לא הי' ברשותו אפי' לא הוי אנן יד עניים לא הי' יכול ודבריו מחוסרין הבנה הכי נימא דאם חפץ שלו מונח, באגם וברה"ר והקדיש החפץ דלא יהני גבי' שאלה אפי' אם לא אתא ליד גיזבר ודוקא אם החפץ מונח ברשות המקדיש הוא דמהני בי' שאלה. ולא אדע המקום אשר הש"כ הוציא דין זה ובנדרים {{ממ|דף נ"ט}} דקאמר הש"ס בתרומה ביד כהן דלא מהני בי' שאלה ל"ל להש"ס לומר דוקא בתרומה ביד כהן עדיפא הו"ל להש"ס לומר כגון שאין התרומה אצלו בביתו רק אצל אדם אחר דלא יכול התורם הבעלים לישאל עליו. מיהו בתרומה י"ל דהואיל דיש לבעלים טובת הנאה ליתנו לאיזה כהן שירצה ומש"ה אף שאין התרומה בידו וברשותו של התורם אלא שמונח ברשות אחר כל שלא בא ליד כהן אכתי לא יצא מרשותו והוי כאילו הוא ברשותו ממש והי' יכול לישאל עליו ומש"ה הוצרך הש"ס לומר דוקא היכא דתרומה באת כבר ליד כהן אז הוא דלא מצי למישאל עלי' אבל לעולם בהקדש ממש דאין לו בו טובת הנאה שפיר הי' מקום, לומר דכל שאינו ברשותו של המקדיש אולי באמת לא מהני תו שאלה בכה"ג. אלא דהא הש"כ כתב לסברתו על הקדש לצדקה ובזה ודאי אית לי' להמקדיש טוה"נ לתתו לאיזה עני שירצה וא"כ אף שאינו ברשותו אלא שמונח ברשות אחר כל שלא מסרו לגבאי ג"כ יכול לישאל עליו. ולכאורה אינו מובן כלל תי' הראשון של הש"כ בזה. ועיין בחו"מ {{ממ|סי' ל"ז ס"ט}} ובש"כ שם סק"י מבואר דבצדקה לעניים אפי' לגיזבר יש טוה"נ מה שבידו לחלק לעניים וי"ל ואכ"מ והנלע"ד בכוונת הש"כ ז"ל בזה דלענין שאלה בודאי בלא מעמ"ש אינו יכול לישאל על הקדישו הואיל דהסלע הי' ביד החובל שהוא הלוה א"כ הוא בעצמו נעשה. גבאי לעניים על הסלע זו דכל אדם יכול, להעשות גבאי צדקה ולא דוקא גיזבר הממונה לזה. וז"ש הש"כ דהואיל שאותו סלע לא הי' ברשותו אפילו לא הוה אנן יד עניים ג"כ לא הי' יכול לישאל על הקדישו וכוונתו כן:

'''והנה''' באמת אם כל אדם יכול להעשות גבאי לזה אפי' אי לא הוה גיזבר קבוע הוא באמת פלוגתא בין הראשונים נ"ע ולעיל [ד' או"ק י"ט] בפירושי על הבעה"מ והרמב"ן ז"ל ביארתי קצת דדעת הרמב"ן ז"ל שכל אדם יכול להעשות גבאי וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפירוש שהחובל בעצמו נעשה גבאי לזה יעויין בדבריו ובמש"ל וכבר האריכו בזה המפרשים:

'''והן''' הן הדברים שכתב הרמב"ן ז"ל במלחמות וז"ל זהו דעת ר"ח ז"ל ומפורש בפירושיו ואי לא תימא הכי היכי אפשר לומר דכשבאת ליד גבאי דמי ואין רשאי לשנותה וכי מפני שקנה כו' לעניים הוי כמו שבאת לידו הרי אקדיש סלע שברשותו שקנה ר"י והעניים ויכול לשנותה אלא ודאי הא דלא מצי לשנותה מפני שהוא ברשות אחרים ביד התובע וכל שקנו העניים אינו רשאי לשנותה ולא הוצרך ר"י למעמ"ש אלא כדי שיקנו העניים ורבינו הגדול ז"ל לא חלק על ר"ח כו' עכ"ל וזה הוא כוונת הש"כ ג"כ דאם נימא גבי צדקה לעניים אמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ הרי זכו בי' העניים ושוב יכול זה התוקע להיות גבאי ומיקרי תו בא ליד גבאי ולא מהני תו שאלה ואכתי קשה למה הוצרך ר"י לומר יד עניים אנן ומכח מעמ"ש כנלע"ד בכוונת הש"כ ז"ל. והנה לפמ"ש הפי' בדברי המרדכי ז"ל דבאמת כן הוא הפי' בסוגית הש"ס דהואיל דהוא במעמ"ש לא מהני בי' שאלה אף שהי' הסלע ביד אחרים והוא ז"ל ס"ל דחל ההקדש על החוב וגם דאמירה לגבוה כמסירה גם בעני צריכינן לומר דס"ל דהא דאמרי' דבאתי ליד גבאי לא מהני שאלה דוקא גבאי קבוע אבל החובל בעצמו אינו נעשה גבאי לזה והרבה יש לפלפל עוד בזה אלא שכבר הארכתי בזה הענין ע"כ אין רצוני להאריך כעת:

{{ממ|י}} '''והנה''' ראיתי שם בש"כ {{ממ|ס"ק י"ח}} שכתב עוד שם אלא שצ"ע מ"ש הרא"ש בתשובה {{ממ|כלל י"ב סי' ב'}} ומה שקשה לך על פי' ר"י ז"ל שפי' דנדר לעניים יש לו התרה ולא ידענא מאי קשיא לך כו' וההיא דב"ק לא בא לידו עדיין הילכך זכו בו עניים וגם לא איירי בהתרה אלא בחזרה לחזור בלא התרה אינו יכול עכ"ל משמע דבא לומר אמאי לא התיר האי גברא בב"ק ומתרץ דלא איירי בהתרה כו' משמע דיכול להתיר אע"ג דיד עניים אנן. ונ"ל שגם דעת הרא"ש דאינו יכול להתיר ומ"ש וההיא דב"ק כו' ה"ק ההיא דב"ק דפשיטא לן התם דזכו עניים אפי' אי לאו דיד עניים אנן והא דאצרכינן ליד עניים אנן היינו משום דההוא פלגא דזוזי לא הוה ברשותי' כו' יעוש"ה בדבריו. ולענ"ד לא אבין כלל הסתירה מדברי הרא"ש ז"ל דבפשיטות א"ש דמ"ש הש"כ לתרץ הקושיא דלמה לא תירצו הראשונים דמש"ה הוצרך ר"י לומר יד עניים ומכח מעמ"ש בכדי דלא ליהני התרה כו' וע"ז שפיר כתב הש"כ דהואיל אם נימא דגם בצדקה לעניים ג"כ אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ודנימא ג"כ דיכול להקדיש החוב אשר על כן צריכינן לתרץ דכוונת ר"י הי' במה דאמר יד עניים ומכח מעמ"ש דיהי' מיחשב אתא ליד גיזבר ולא ליהני תו שאלה ע"ז כתב הש"כ דא"כ גם בלא מעמ"ש ג"כ אינו יכול לשאול דהואיל דאמרינן בצדקה אמירה לגבוה ואפי' חוב ג"כ יכול להקדיש א"כ תו נעשה החובל גבאי ומיקרי תו אתא ליד {{עוגן|עח.}}גבאי ולא מהני תו שאלה משא"כ הרא"ש ז"ל אזיל לשיטתיה דמתרץ לסוגיא מכח מעמ"ש ומשום דסובר דאינו יכול להקדיש החוב. וא"כ אין קושיא כלל מתשובת הרא"ש הנ"ל על דברי הש"כ והב"ן. והפי' בתשובת הרא"ש הוא כפשוטו שהרא"ש השיב דבצדקה לעניים בודאי מהני שאלה דלא עדיף יותר מנדר לגבוה וההוא דב"ק {{ממ|ל"ו}} לא בא לידו עדיין [פי' ולא חל ההקדש כלל והוצרך לבא מכח מעמ"ש וכמו שפירשו] הילכך זכו בו עניים וא"כ תו באמת לא מהני שאלה הואיל דכבר מיקרי אתא ליד גבאי מכח מה שהוא ביד החובל ונעשה זה גבאי וכמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות הבאתיו לעיל וכפי שפירשתי דבריו. או משום דכבר נעשה קנין לא מהני תו שאלה וכסברת הש"כ {{ממ|בסי' רנ"ה סק"ו}} הבאתיו לעיל או כמו שפירשתי דלא מהני שאלה להפקיע דבר ממה שכבר זכה בו חבירו וכמו שהארכתי לעיל בביאור הדברים:

'''ועוד''' כתב הרא"ש תירוץ אחר וז"ל וגם לא איירי בהתרה אלא בחזרה כו' עכ"ל וכוונתו בפשיטות דלעולם דמהני שאלה על הקדש עניים ואילו היה רוצה האי גברא לישאל על נדרו שפיר היה יכול והיינו אע"ג דכבר הי' קנין מעמ"ש מ"מ נוכל לומר דמהני שאלה בי' דלא מיקרי עדיין אתא ליד גבאי ובאמת סברא זו מוזכרת ג"כ במרדכי ר"פ שור שנגח דו"ה בסוגיא דידן שכתב לדחות פי' הריב"א לענין להלותה וכתב דנהי דהי' מעמ"ש ומהני לענין דלא למיהדר ביה אבל לא לענין להלותה וסובר הרא"ש דגם לענין שאלה לא מיקרי עדיין אתא ליד גבאי והוא דלא כמש"ל לפרש דברי המרדכי הנ"ל והרבה י"ל עוד בזה וקצרתי:

{{ממ|יא}} '''והנה''' כבר הארכתי בישוב דברי המרדכי הנ"ל דסוף פרק הספינה דסובר דיכול להקדיש החוב שיש לו אצל חבירו דלא תיקשי קושית הראשונים למה הוצרך ר"י לומר יד עניים אנן ומכח מעמ"ש תיפוק ליה דהא חל, ההקדש דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ולדעת המרדכי גם בצדקה לעניים הדין כן. וכעת נלע"ד עוד ליישב קושיא הנ"ל ע"ד פלפול קצת ויתפרש פי' חדש בסוגיא דידן והוא דנלע"ד בזה דנוכל לומר דאפילו לשיטת הסוברים דגם בצדקה אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כמו בהקדש גמור מ"מ לא דמי לגמרי להקדש דבהקדש גמור אמרינן מדאורייתא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל בצדקה לעניים מדאורייתא לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט. והא דדרשינן מקרא דבפיך היינו חיוב גברא אבל לא שיהי' חל ההקדש לצדקה מדאורייתא ורק מדרבנן אמירה לגבוה כמסירה גם בצדקה עניים:

'''והנה''' אף דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט מ"מ הלא לא עדיף יותר ממסירה ממש וא"כ דוקא בדבר שהוא ברשותו דבהדיוט הי' מהני מסירה אמרינן דגם בהקדש מהני אמירה כמו מסירה בהדיוט אבל בדבר דלא שייכא כלל מסירה בהדיוט כגון בדבר שאינו ברשותו או שלא בא לעולם בזה בודאי דלא מהני כלל אמירה לגבוה ג"כ וכבר האריכו בזה הראשונים נ"ע. אלא די"ל דבדבר שאינו ברשותו מהני עכ"פ אמירה ומדרבנן חל ההקדש אבל מדאורייתא לא חל כלל דלא עדיף אמירה לגבוה יותר ממסירה להדיוט והיכא דשייכא קנין בהדיוט בכה"ג מהני נמי אמירה אבל היכא דלא שייך כלל קנין בהדיוט בזה לא מצו חכמים כלל לתקן דיהני אמירה וכיוצא בזה מצינו במסכת ב"ב {{ממ|קמ"ז ע"ב}} א"ר אר"נ שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות זה דקל זה לא אמר כלום כו' למימרא דסבר ר"נ מילתא דאיתא בבריא איתא בשכ"מ דליתא בבריא ליתא בשכ"מ והא"ר אר"נ שכ"מ שאמר תנו הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואע"ג דליתא בבריא ר"פ אמר הואיל ויורש יורשה ראבד"א אמר הלואה איתא בבריא וכדר"ה א"ר דאר"ה א"ר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמ"ש קנה ועיין ברשב"ם שם ובמוהר"י מיג"ש ז"ל וז"ל נמצא עכשיו שזה שאמרנו מילתא דאיתא בבריא כו' הלכה הוא וכל מה שהבריא יכול להקנות בקנין שכיב מרע יכול להקנות בצוואה כו' ומה שאין הבריא יכול להקנות כגון דשלב"ל או דבר שאין לו ממש ואין לו גוף מצוי בעולם גם שכ"מ אין יכול להקנותו כלל עכ"ל. והנה חזינן דכל שהוא בתקנתא דרבנן בעינן דוקא שיהיה משכחת לה עכ"פ קנין באותו דבר. והנה י"ל דה"ה בהקדיש לעניים חוב שיש לו אצל חבירו דהואיל דאמירה לצדקה דהוי כמסירה לא הוי אלא מדרבנן נוכל לומר דשוה לשכ"מ וכמו דהתם קאמר הש"ס דבעינן דוקא מילתא דאיתא בבריא ה"נ בעינן דכוותי' שיהי' עכ"פ שייכא קנין באותו דבר בהדיוט ובחוב ג"כ לא הי' מהני בשכ"מ רק הואיל דאיתא במעמ"ש וא"כ י"ל בצדקה ג"כ יכול להקדיש החוב הואיל דאיתא במעמ"ש. אולם די"ל דבחוב אינו יכול להקדישו כלל לעניים כי אף דאמרינן בשכ"מ הואיל דאיתא בבריא במעמ"ש היינו משום דשכ"מ זה יכול ליתן במתנה לחבירו החוב הזה במעמ"ש כי יוכל להיות במעמד אחד עם הלוה שלו ועם המקבל ומש"ה בכדי שלא תטרוף דעתו תיקנו רבנן דמהני במתנת שכ"מ משא"כ בהקדיש חוב המגיע לו לעניים לא משכחת לה כלל מעמ"ש דאם יעמוד המקדיש עם הלוה והמקבל מתנה אף שהוא עני מ"מ תו לא אתינן עלה דשייכא מעמ"ש בצדקה רק מכח הדיוט אתינן עלה דזכה לה המקבל בתורת מעמ"ש אבל בצדקה דהיינו בהקדיש לצדקה לא משכחת לה מעמ"ש וא"כ תו לא יכול להקדיש חוב לעניים הואיל דאף דנימא אמירה לגבוה כמסירה מ"מ לא עדיף ממסירה להדיוט והכא לא שייכא כלל קנין דהיינו דנימא שיהי' חל שום קנין בעולם בחוב זה שיזכו בו עניים וא"כ תו לא חל ההקדש לעניים כלל. אולם באמת א"ש דהא משכחת לה מעמ"ש בצדקה דהיינו שהגבאי יזכה בו לעניים, וא"כ הואיל דשייכא קנין מעמ"ש בצדקה לעניים תו חל ג"כ ההקדש בדיבור פיו לבד ג"כ. ונוכל לפרש בזה דברי המרדכי בסו"פ הספינה הא דיליף דמועיל ההקדש במלוה מכח מעמ"ש ונוכל לפרש דהואיל דשייכא מעמ"ש תו מהני הקדש דהיינו דחל שפיר התקנה שתיקנו רבנן דנימא בכה"ג בהקדש לעניים אמירה לגבוה הואיל דמשכחת קנין בכה"ג בחוב ויש להאריך בזה בפלפול אולם קצרתי בזה:

'''ומעתה''' לפי האמור נוכל לפרש היטב בסוגיא דההוא גברא היה רוצה לחזור בו ואף דבצדקה אמרינן אמירה לגבוה עכ"פ מדרבנן מ"מ היינו דוקא במידי דשייכא ביה קנין בהדיוט והכא בחוב הוי אינו ברשותו ולא שייכי ביה קנין ואע"ג דשייכא ביה קנין מעמ"ש מ"מ בעינן דוקא שיהיה מצוי הקנין לחול בהקדש ג"כ דהיינו שבאותו הקדש יהי' חל הקנין ובשלמא כשמקדיש חפץ שהוא ברשותו משכחת קנין שיזכה ההקדש במשיכה תו חל באמירה ג"כ אבל הכא לא משכחת לה כלל שיזכו העניים בו בתורת הקדש וא"כ גם באמירה לא חל ההקדש והעלה ר"י דמשכחת לה קנין מעמ"ש בצדקה ולא שיקנה לעני מיוחד דא"כ הרי זה קנין הדיוט ולא להקדש וקאמר ר"י דמשכחת לה קנין מעמ"ש להקדש כגון שמקנהו במעמ"ש להגבאי וזה שאמר ר"י יד עניים אנן כלומר ומשכחת לה שפיר קנין מעמ"ש בהקדש לעניים וא"כ תו חל ההקדש מכח האמירה בלבד ודוק היטב כי הוא חריף:

{{ממ|יב}} '''והנה''' כבר הבאתי לעיל פלוגתת הראשונים אי גבי צדקה אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וביארתי בזה בעזה"י שיטות הראשונים הנ"ל. והנה גם בענין זה האריכו הראשונים נ"ע אם בצדקה לעני אזלינן בספיקו לחומרא כמו שאר ספק איסורא או אינו אלא דדין ספק ממון עניים הוא כמו שאר ספק ממונא ואזלינן לקולא בספיקו פליגי בזה הראשונים נ"ע וכבר האריכו בזה. והנה יש לי בכאן בענין זה איזה הרהורי דברים ולא אאריך כאן בזה רק בדבר אחד בהא דפסקינן בש"ע {{ממ|סי' רנ"ט ס"ה}} וז"ל מי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה חייב ליתן אותם לצדקה ובהג"ה שם וז"ל אבל מי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים בו ומת שאין לידע כוונתו מיקרי היורשים מוחזקים וההקדש הבא להוציא מהן עליו הראי' וכ"ז שאינו מביא ראי' הנכסים בחזקת היורשים עכ"ל. והנה כבר האריכו בזה הרבה כי דעת המחבר הוא הגמ"ר בשם אז"ק ודעת הרמ"א הוא דעת הרשב"א בתשובה {{ממ|סי' תרנ"ו}} ועיין בט"ז {{ממ|סק"ח}} וז"ל בח"מ {{ממ|סי' ר"נ}} כתבתי שצ"ע ליישב דעת הרמ"א דבסי' רנ"ח ס"א פסק דגם השני צדקה והוא מידי דתליא בלשון המסופק ופסק להחמיר וכאן פסק להקל ושם {{ממ|בח"מ ס"ג}} פסק ג"כ להחמיר [ונלע"ד דהוא ט"ס כי בח"מ {{ממ|סי' ר"נ ס"ג}} פסק להקל עיי"ש וצ"ל ושם בח"מ פסק ג"כ להקל] כו' יעוש"ה. ועיקר קושית הט"ז הוא דלעיל {{ממ|בסי' רנ"ח ס"א}} גבי איבעיא דיש יד לצדקה פסק להחמיר {{עוגן|עח:}}ואילו כאן {{ממ|בסי' רנ"ט ס"ה}} ובח"מ {{ממ|סי' ר"ן}} פסק להקל יעויין היטב בדבריו מ"ש ליישב בזה. ועיין בש"כ {{ממ|ס"ק י"ד}} האריך בזה וכ' וז"ל וצ"ע דנראה דהרב משוה דברי תשובת הרשב"א והגמ"ר בפ"ק דב"ב בשם אז"ק ומחלק בין מת שנקראו היורשים מוחזקים ולא שייך ספק איסורא לחומרא גבי יורשים אבל לא משמע כן מתשובת הרשב"א {{ממ|ס"ס תרנ"ו}} שכתב שם וז"ל ואם נסתפק אם הי' דעתו לחזור או לא מסתבר שהולכין בו להקל אצל היורש לפי שהממון בחזקת בעליו והיורשים כבעלים דממילא הם יורשים וזה לא הקדיש אלא בתנאי והעניים שאמרו שנתקיים התנאי עליהם להביא ראי' כו' ואעפ"י שזה ספק הקדש אין אומרים בו ספיקו דאיסורא ולחומרא חדא דהקדש עניים ממון בעלמא הוא ואמרינן להו אייתי ראי' ושקילי כו' ומעתה בין בהקדש עניים בין בהקדש ב"ה אינו הקדש וכל שהוא ספק בתחלתו אם חל אם לאו ויש חזקת ממון כנגדו אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה כו' והש"כ האריך לתמוה הרבה בזה ובסוף הביא ג"כ דברי הרשב"א בנדרים אשר סובר גבי איבעיא דיש יד לצדקה דלחומרא והר"ן תמה עליו מכמ"ד בש"ס אשר מבואר דספק ממון עניים אזלינן בי' לקולא והאריך הרבה בזה. ולענ"ד הי' נראה ליישב דברי הרשב"א ז"ל הסותרים זא"ז דגבי איבעיא דיש יד לצדקה פוסק לחומרא אלמא דסובר דספק ממון עניים אזלינן לחומרא ואילו בתשובת הרשב"א הנ"ל {{ממ|סי' תרנ"ו}} פוסק בספק ממון עניים לקולא והוא דהנה בצדקה יש שני ענינים דהיינו שמסופקים אם המעות הזה הוא צדקה או אם חל זה לצדקה אכל על גוף הנודר אין שום ספק ובזה אזלינן לקולא והוא ככל ספק ממון דעלמא דאזלינן ביה לקולא משא"כ היכא דיש ספק על הנודר עצמו אם חל עליו החיוב או לא בזה אזלינן לחומרא דזה שפיר מיקרי ספק איסורא דהאיסור הוא על גוף הנודר וחיובא איכא עליו ומש"ה א"ש גבי איבעיא דיש יד לצדקה דהספק הוא על הנודר עצמו אם הוה חיובא עליו מחמת הנדר בזה אזלינן לחומרא משא"כ בההוא עובדא שהביא הרשב"א {{ממ|בסי' תרנ"ו}} דמיירי דמת הנודר ורק שהיורשים מסופקים אם הי' התנאי שיהי' לעניים תיכף כשיבא למורסא או עד שיחזור לביתו לבלונסיא והוה ספק ממון עניים ואזלינן ביה לקולא דמטעם חיוב נדר ליכא דהא הנודר ומת אין היורשים צריכין לקיים נדרו והראיה שהביא משכ"מ התם מיירי שהשכ"מ עומד וצווח שדעתו לא הי' רק אם ימות וא"כ יודע השכ"מ בעצמו שאין שום חיוב נדר עליו וליכא רק ממון בעלמא ואזלינן לקולא ושפיר הביא ראי' דממון עניים לא עדיף משאר ממון דעלמא ואזלינן ביה לקולא וזה שכ' הרשב"א בתשובה {{ממ|סי' תרנ"ו}} דאזלינן ביה לקולא לנתבע וכ' עוד הטעם הואיל דהממון בחזקת היורשים הוא ואזלינן ביה לקולא ליורשים כי הם הנתבעים ועפ"ז מדוקדק היטב לשון הרשב"א בתשובה שם ולא סתר הרשב"א עצמו במה שפסק גבי האיבעיא דיש יד לצדקה דאזלינן לחומרא משום דהתם הוה ספק איסור על גוף הנודר ומיושב היטב כל הקושיא שהקשה הר"ן במס' נדרים {{ממ|דף ו'}} על הרשב"א ז"ל וז"נ לע"ד. ומעתה מיושב היטב כל פסקיו של הרמ"א ז"ל ומיושבים כל הקושיות שהקשו הט"ז והש"ך עליו והרבה יש לפלפל לפ"ז וליישב הסתירות שהקשה בתשובת רבינו בצלאל ז"ל סי' ט"ו וקצרתי מאד בזה:

{{ממ|יג}} '''והנה''' עיינתי היטב בהגמ"ר פ"ק דמס' ב"ב שהביא דברי האז"ק שהביאו המחבר {{ממ|בסי' רנ"ט ס"ה}} לפסק הלכה אשר לכאורה אינו מובן כלל ואעתיקנו בקצרה וז"ל תניא בתו"כ פ' קדושים מנין שספק לקט לקט ספק פאה פאה ספק שכחה שכחה ת"ל לעני תעזוב אותם כו' כו' ובירושלמי אמר מנין שספק לקט לקט רשב"נ בשם ר"י דא"ק עני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנותיו והואיל דנפקא לן שספק לקט לקט וכן פאה ושכחה יש לי ללמוד מכאן דה"ה ספק צדקה צדקה דכולהו מתנות עניים נינהו וכי היכי דדריש רשב"נ הצדיקהו במתנותיו ה"נ איכא למימר הצדיקהו בצדקה דצדקה היינו מתנה הלכך אומר אני המחבר מי שיש בידו מעות מספקא לי' אם הם של צדקה או לא חייב ליתן אותם לצדקה עכ"ל האז"ק. והנה זה הוא הדין שהביאו המחבר כאן עוד שם בהגמ"ר וז"ל פ"ק דפסחים גבי תיבה שנשתמשו בה מעשר וחולין מסיק דאזלינן בתר בתרא וה"נ מסיק בפ' אלו מציאות הלכך אומר אני המחבר דה"ה לענין מעות של צדקה דאם מצא בתיבה שנשתמש בה מעות חולין ושל הקדש וספק לו הי נשתמש באחרונה ליזל בתר בתרא ואי לא ידע זיל בתר רובא וכן אם נשתמש בציבורין בזוית זו ובזוית זו אפילו ביום אחד אזלינן בתר רובא והיכא דאשתכח בגומא אפילו נשתמש בזה אחר זה אזלינן בתר רובא ואם היה גומא שדרכו לבדוק אזלינן בה נמי בתר בתרא כדמוכח גבי שוקי דירושלים ובפ' דם הנדה מאן דבדק בגומא נמי בדיק עכ"ל אז"ק עכ"ל המרדכי בהגהות. והנה דברי האז"ק שהביא הגמ"ר הם סותרים עצמן מיניה וביה כי בתחלה כתב דבספק צדקה אזלינן לחומרא ומי שיש בידו מעות ומספקא לי' אם הם של צדקה או לא חייב ליתן אותם לצדקה ואילו במ"ש אח"כ מבואר דלא אזלינן ביה לחומרא שהרי כ' כמה קולות ביה דאזלינן בתר רובא ובתר בתרא ולכאורה י"ל בזה. אולם בירור הדברים הם לענ"ד כך דהאז"ק סובר דהיכא דיש מקום לתלות לקולא גם בצדקה אזלינן לקולא ורק היכא דהוה ספק השקול דבממון דעלמא הי' אזלינן לקולא ורק גבי צדקה אזלינן לחומרא משום דגלי קרא עני ורש הצדיקו. הן אמת דבמרדכי מס' חולין פרק הזרוע בהא דספק לקט לקט הקשה רבינו משולם להר"ב דניזיל בתר רובא דהא רובא של השדה לאו לקט הוא ותי' דגלי קרא עני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנותיו ותו דהו"ל קבוע כו' יעוש"ה והלא התם הוה רובא דאיתי' קמן ואפ"ה אזלינן לחומרא ומכ"ש הכא גבי רובא דליתי' קמן וע"כ צ"ל דהאז"ק פליג בזה וי"ל הרבה בזה. וא"כ שמעינן מדברי הגמ"ר בשם האז"ק הנ"ל דהא דאזלינן בצדקה לחומרא היינו דוקא היכא דליכא שום חזקה לא לכאן ולא לכאן אבל היכא דאיכא מידי לתלות לקולא שפיר אזלינן בספיקו לקולא וז"ש מי שיש בידו כו' היינו שאדם אחד הי' לו מאה זהובים מעות צדקה ומאה זהובים מעות הדיוט ונשאר גבי' מעות וא"י אם הוא משל צדקה עדיין או לא אזלינן לחומרא. והמחבר כאן הביא דברי הגמ"ר בשם האז"ק ג"כ כוונתו בכה"ג שהי' בידו מעות צדקה ומעות חולין ונשאר אצלו מעות וא"י אם הוא מעות צדקה או לא ופסק דאזלינן לחומרא ומשום דהי' בודאי אצלו מעות צדקה נ"כ ומיירי דליכא שום צד לתלות לקולא וע"ז הביא הרמ"א דברי הרשב"א בתשובה דהתם אצל היורשים ליכא שום חיוב מכח הנדר דהא הנודר ומת אין היורשים צריכים לקיים נדרו ורק דאיכא ספק צדקה ואולי לא הי' חל הצדקה כי אולי כוונת הנודר הי' רק בשובו לבלונסיא ואיכא ספק בעיקר צדקה ומוחשבים היורשים מוחזקים בממון דהם ודאי יורשים ושפיר אזלינן לקולא בכה"ג ודינו של הרשב"א אינו סותר כלל לדינו של הגמ"ר בשם האז"ק ומש"ה לא הביא הרמ"א זה בלשון י"א כי לא פליגי כלל בזה. ודוק היטב בזה כי קצרתי במקום הראוי להאריך ורק יען כי אין כאן מקומו סמכתי על הקיצור. ושוב ראיתי בספר ברכי יוסף האריך להביא חבל נביאים שהאריכו בענין זה יעוש"ה והנלע"ד כתבתי:

{{ממ|יד}} '''והנה''' במס' ב"ב {{ממ|קמ"ח ע"ב}} איבעיא להו ש"מ שהקדיש ושהפקיר חילק לעניים מאי והוה איבעיא דלא איפשטא ואיפליגו בזה הראשונים נ"ע אי פסקינן לקולא ובש"ע ח"מ {{ממ|סי' ר"נ ס"ג}} פסק שם דאזלינן לקולא והנה הטור כ' וז"ל ואם הקדיש נכסיו או נתנן לעניים מיבעיא אי הוה דינו כמו נותן וחוזר בו אם יעמוד או לא ולא איפשטא ועיין בקצה"ח שם {{ממ|סק"ו}} וז"ל ונראה דלא מיבעיא אלא בעמד אבל אם חזר בעודו שכ"מ ומת אח"כ אפילו נימא דלא מהני חזרה ומשום דגמר בדעתו להקדש ולעניים דליהוי הקדש גמור מחיים אכתי אינו אלא נדר והנודר ומת אין היורשים צריכים לקיים נדרו וכמ"ש הרמ"א {{ממ|בסי' רנ"ב}} וא"כ לא נ"מ אלא בחיי הנודר ולענין אם עמד חוזר ומש"ה ניחא דכתב הטור וחוזר בו אם יעמוד ולא כתב סתם וחוזר בו דהיינו בין יעמוד או ימות ומשום דאם ימות ליתי' לנדרי' דהא נודר ומת אין היורשים צריכים לקיים נדרו וה"ה הקדיש דעכשיו בהקדישות שלנו לא אמרינן אמירה לגבוה אלא מטעם נדר הוא ומש"ה כ' אם יעמוד כו' והאריך בזה וכ' עוד וז"ל אמנם קשה דמשמע מהפוסקים דהקדיש וחילק לעניים ומת ולא חזר בו דודאי צריכין לקיים הצוואה ואמאי הא כיון דמספקא לן בחילק לעניים אם חוזר כשיעמוד והיינו דמשום דמספקא שמא גמר להקדיש {{עוגן|עט.}}מחיים וא"כ כשמת נימא שמא גמר להקדיש מחיים וא"כ תו ליכא משום מתנת שכ"מ וכמ"ש ברמ"א בס"ט דמתנת שכ"מ שכתוב בה שמקנה לו מהיום הוה כמתנת בריא וצריכא קנין דדין מתנת שכ"מ אינו אלא היכא שדעתו לאחר מיתה וא"כ לא זכו עניים בתורת שכ"מ ומדין נדר אין היורשים צריכים לקיים נדרו. והנה בטוש"ע לא כתבו אלא עמד וניחא אבל מדברי האחרונים משמע דאם מת ולא חזר ודאי צריכים לקיים ההקדש ואמאי דהא אם הכוונה הי' מהיום לית בי' משום מתנת שכ"מ אלא משום נדר וצ"ע והאריך עוד בזה. והנה באמת קושית הקצה"ח היא ראויה אליו כי היא קושיא אלימתא וחזקה. והנה לכאורה י"ל דהא עכ"פ איכא משום מצוה לקיים דברי המת וכמ"ש ה"ה בפכ"ב מהל' מכירה מ"מ הא מטעם מצוה לקיים דבריו לא כייפינן ליורשים וגם דאי משום מצוה לקיים הא מצוה לקיים לא שייך רק במסרן לאחר בשעת הצוואה. ועיין בשו"ת הרמ"א {{ממ|סי' מ"ח}} בסוף התשובה מ"ש בזה. והנה מ"ש בקצה"ח כי בטוש"ע לא כתבו אלא עמד וניחא אבל מדברי האחרונים משמע דאם מת ולא חזר דודאי צריכין לקיים ההקדש כו'. והנה עיינתי בזה וראיתי כי מדברי הראשונים ג"כ מוכח דהאיבעיא של הש"ס הוא בין אם עמד ובין אם מת אם חל ההקדש. ועיין במרדכי ב"ב פרק מי שמת {{ממ|סי' תרכ"ד}} בד"ה נשאל לרבינו מאיר באלמנה שלא היו לה בנים והיתה מוטלת על ערש דוי ואמרה לקהל אחרי מותי בואו בחדרי וקחו כך וכך לצדקה כו' והי' ביום השני קראה אל אחיה בשני עדים ואמרה לו כל אשר בחדרי קח לך כו' והנה אחרי מותה הלכו הקהל ולקחו כל אשר בחדרה כו' ודן רבינו מאיר דההקדש שהקדישה לקהל לא חל כלל כיון דחזרה בה אח"כ והקשה דהא בשכ"מ שהקדיש וחילק לעניים הוה איבעיא דלא איפשטא וקיי"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא וא"כ ה"נ בנ"ד היל"ל דמספיקא לא ינתן ליורשים אלא להקדש כו' שאני התם דמיירי שהקדיש בסתם ולא פי' בהקדש שלא יחול רק לאחר מיתה וא"כ איכא ספק אם חל ההקדש תיכף משא"כ הכא שפירשה בהדיא שאינה מקדישה מחיים רק לאחר מיתה יקחו הכל וא"כ שפיר מהני חזרתה כו' וא"ל דנתחייבה לתת מממונה כך וכך להקדש מטעם נדר דאין זה לשון נדר שהרי אמרה רק תתנו כו' ועוד נראה לר"מ דאפילו אמרה אתן כו"כ לצדקה לאחר מותי לא נעשה נדר ומצי למיהדר ביה ול"ד לאומר סלע לכשיבא לידי אתננו לצדקה וכפר"י בפרק דו"ה דנעשה נדר ויש לו לקיים דבריו דהתם לכשבאת לידו חי הוא ובר קיומו לנדרו הוא הילכך בההיא שעתא אמרינן קיים נדרך אבל גבי שכ"מ בעידנא דהויא לנדרא למיחול ולקיים אותה שעה כבר הוא מת כו' עכת"ד. והנה הרי דן רבינו מאיר ז"ל דאיבעיא של הש"ס הוא בין לענין אם עמד בין לענין אם מת דהא שם בעובדא דר"מ מתה האשה ומה שדן רבינו מאיר ז"ל על דהוה נודר ומת היינו דוקא באמר אתן אבל בהקדיש כבר ומת פשיטא דחל ההקדש והרי המעיין בתשובה הנ"ל יראה דס"ל דבצדקה לעני לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ קשה ג"כ קושית הקצה"ח הנ"ל. ואולי י"ל דלא יקשה מזה על הקצה"ח משום דהתם היו הקהל מוחזקים וגם בנודר ומת אם העניים מוחזקים אפשר דזכו העניים וי"ל בזה. ועיין בשו"ת רמ"א {{ממ|סי' מ"ח}} הביא ג"כ קצת דברי המרדכי הנ"ל ונידון של הרמ"א הי' שם באחד שנדר לצדקה ומת והיה נכתב בהצוואה לשון מתנת בריא והב"י פסק בתשו' שם {{ממ|סי' מ"ז}} דחל הנדר והרמ"א דן בזה הואיל דנכתב לשון מתנת בריא ורצה לדון לבטל ההקדש הואיל דנכתב לשון בריא והביא דברי המרדכי הנ"ל ומסיק בנידון הנ"ל דהואיל דנכתב בלשון בריא וא"כ רצה ליתן להקדש במתנת בריא וא"כ לא הוה רק כנדר ונודר ומת אין היורשים צריכים לקיים נדרו הואיל דס"ל דבצדקה לעני לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט יעיי"ש היטב וא"כ מינה הא אם לא נכתב לשון מתנת בריא היה מודה דחל ההקדש לעניים אע"ג דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והי' חל במתנת שכ"מ וא"כ קשה קושית הקצה"ח הנ"ל:

{{ממ|טו}} '''ובעיקר''' הקושיא חמורה של הקצה"ח הנ"ל נלע"ד לתרץ דהנה בעיקר הראיה של הקצה"ח לומר דהואיל דאם חל ההקדש מהיום לא הוה לי' דין מתנת שכ"מ הוא מהרמ"א {{ממ|בסי' ר"נ ס"ט}} שכ' וי"א דה"ה מתנת שכ"מ שכתבו שמקנה לו מהיום הויא כמתנת בריא וצריכה קנין נ"י פ' מי שמת עכ"ל. והנה עיינתי בנ"י שם [והוא בדף ע"ו דפוס ווין] ראיתי שם שכתב דאם כ' מהיום או מהיום ולאחר מיתה צריכה קנין ואם איכא קנין אם עמד חוזר ואם מת נתקיימה המתנה עיי"ש אלמא דאפילו במהיום ג"כ שם מתנת שכ"מ עלה רק דצריכה קנין ג"כ ויש להוסיף עוד מהא דאיתא בב"ב {{ממ|דף קנ"ב ע"א}} ובכתובות {{ממ|נ"ה}} מתנת שכ"מ דכתיב בה וקנין א"ר ארכבי' אתרי ריכשי ושמואל אמר לא ידענא מה אידון בה כו' שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ ופירש"י שם דלא גמר להקנותו במתנת שכ"מ אלא ע"י כתיבה וקנין כבריא דסתם קנין לכתיבה עומד ושטר שכ"מ אינו קונה מחיים אבל זה אין דעתו ליתן בחייו כלום וכיון דמת תו לא מצי לאקנויי מידי דהא ליתי' דליקני ניהלי' כו' עיי"ש. וא"כ דוקא בכה"ג דא"א לשני הדברים בתורת בריא ובתורת שכ"מ להיות חלין כאחד אבל הכא גבי הקדיש לעניים נהי דיש סברא לומר דחל מחיים לענין שלא יהיה יכול לחזור בו אם עמד אבל מ"מ לא פקע מיני' תורת קנין שכ"מ ואם הי' אומר בפירוש שנותן לעניים במתנת שכ"מ דהיינו שיהי' חל המתנה לאח"מ בודאי דהי' מהני וא"כ ה"ה אם נתן סתם אף שחל תיכף מ"מ גם לאח"מ חל מתורת מתנת שכ"מ ואפילו אם מקנה מהיום ולאח"מ דבעי קנין מ"מ דינו כמתנת שכ"מ וז"ב לענ"ד ול"ק כלל קושית הקצה"ח הנ"ל ודוק היטב בזה כי קצרתי מעט:

{{ממ|טז}} '''עוד''' באופן אחר נלע"ד ליישב קושית הקצה"ח הנ"ל דהנה בהא דקמיבעיא לי' להש"ס שכ"מ שהקדיש כו' שחילק נכסיו לעניים מהו תיקו וברשב"ם ד"ה איבעיא להו שכ"מ שהקדיש כל נכסיו בלא שיור ואח"כ עמד מחליו מי מצי הדר בי' מי חמיר ממתנת הדיוט דנימא דגמר והקדיש הכל בלב שלם בין יחיה בין ימות כו' ובד"ה חילק נכסיו לעניים מהו מי לימא יד עניים כיד הקדש ואם עמד אינו חוזר או לא תיקו עכ"ל. והנה מבואר דהאיבעיא הוא אם הואיל דהקדיש בחליו גמר ומקדיש בלב שלם אפילו כי יעמוד מחליו ואת"ל דגבי הקדש אמרינן כן בחילק נכסיו לעניים מהו כלומר אי דמי ג"כ להקדיש או לא. ועיין ברשב"א על מס' גיטין {{ממ|דף ט' ע"א}} בהא דאר"י בר מניומי אר"נ שכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד כו' וכ' הרשב"א בחידושיו שם ד"ה הא דאר"נ וז"ל ק"ל הא בין לאביי בין לרבא ס"ל בסוף פ' יש נוחלין דמתנת שכ"מ אינו קונה בשעמד אלא דלמר קנה עם גמר מיתה ותירצו בתוס' דטעמא דמילתא שהרי יצא עליו שם בן חורין כו' ולי נראה דהרי זה כמוסרו לעצמו לקנות עצמו בן חורין וכענין ששאלו במקדיש כל נכסיו ועמד חוזר דהא עמד או אינו חוזר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואע"ג דהא סלקא בתיקו הא עדיפא דהתם אפשר שחוזר לפי שמצינו הקדש יוצא בלא פדיון וחוזר לחולין ולא מצינו בן חורין חוזר ונעשה עבד כו' יעו"ש. והנה חזינן דהרשב"א מפרש דהאיבעיא בשכ"מ שהקדיש הוא אי אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. והנה לכאורה אינו מובן כלל דבריו הקדושים דהא בשלמא אם הי' מפרש כן על האיבעיא השלישית בשכ"מ שחילק נכסיו לעניים בזה שפיר היינו יכולין לדחוק ולפרש כן דהיינו שזה הוא האיבעיא אם אמרינן בצדקה לעניים אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכאשר מפרשים באמת האיבעיא במס' נדרים בפ"ק יש יד לצדקה. ועיין באו"ת שם {{ממ|סי' ס"ו סק"ג}} אבל בהא דמפרש הרשב"א כן על האיבעיא דשכ"מ שהקדיש דהיינו בהקדש גמור דבזה לכ"ע אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ מאי קא מיבעיא להו להש"ס בזה. והנלע"ד בכוונת הרשב"א ז"ל הוא כן דמפרש דהא דקמבעי' להו להש"ס בשכ"מ שהקדיש היינו אם נימא דהקדיש תיכף מחיים ואפילו אם עמד ג"כ יחול ההקדש והא דחל מחיים ההקדש היינו משום דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דאי לאו משום אמירה לגבוה כמסירה להדיוט לא היה חל כלל ההקדש מחיים ואף דאמרינן בהקדש אמירה לגבוה כמסירה להדיוט מ"מ מספקא לן אם כוונת השכ"מ היה להקדיש מחיים תיכף אפילו אם יעמוד מחליו או לא והדר קמבעי' להו להש"ס בחילק נכסיו לעניים והיינו ג"כ דאת"ל דבהקדיש נכסיו ממש מהני ההקדש וחל תיכף מחיים דהא בהקדש ממש אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט {{עוגן|עט:}}וא"כ שפיר יוכל לחול ההקדש מחיים ואמרינן דכוונתו הי' להקדישו מחיים תיכף אם גם בחילק לעניים ג"כ אמרינן כן דהקנה תיכף לעניים מחיים והא דחל ההקדש לצדקה מחיים הוא ג"כ משום דאמרינן גם גבי צדקה לעניים אמירה לגבוה כמסירה להדיוט או לא דהיינו דלא אמרינן דהקדיש לצדקה תיכף מחיים ומשום דלא רצה להקדיש מחיים דגבי הקדש אמרינן דכוונתו להקדיש תיכף מחיים הואיל דהוא לגבוה אבל לא בצדקה לעניים או משום דלא אמרינן גבי צדקה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ לא מצי לחול תיכף מחיים דהא אם לא מטעם אמירה לגבוה כמסירה להדיוט במאי חל הקנין הא לא הוה שום קנין כלל וגם מטעם נדר לא מצינו לומר דהא לא אמר אתננו וכמ"ש התוס' כאן בב"ק {{ממ|ל"ו}} ד"ה יד עניים אנן וכמ"ש הראב"ד בפכ"ב מהל' מכירה ואפילו לשיטת הרמב"ם דסובר דגם באומר יהי' לעניים או ניתבי' לעניים ג"כ חל מטעם נדר אבל מ"מ לא הוה קנין וא"כ הואיל דלא הוה רק מטעם נדר א"כ פשיטא דהי' יכול לחזור בו כשעמד והרבה י"ל בזה וכבר האריכו המפרשים בזה כנלע"ד בכוונת דברי הרשב"א ז"ל. ומצאתי לי תנא דמסייע לדברי בפירוש דברי הרשב"א ה"ה הגאון בעל מח"א יעו"ש בהל' צדקה סי' ב' באמצע הסי' שם אחר שהביא דברי הרא"ש בתשובה כלל נ"ח דס"ל דבצדקה לעני ג"כ אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והביא דברי רש"י בפ"ק דערכין כ' שם וז"ל וה"נ מוכח מפרק מי שמת דאיבעיא להו שכ"מ שחילק כל נכסיו לעניים מהו מי אמרינן גמר והקנה מחיים ופירשו המפרשים דמיירי כשלא מסר להם עדיין דמשום מתנת שכ"מ אינו יכול להקנותו מחיים וע"כ צ"ל דמטעם אמירה לגבוה הוא דיכול להקנות מחיים וכ"כ הרשב"א בחידושיו למס' גיטין {{ממ|ט'}} ואי אמרת דגבי עניים אמירה לא עבד קנין אלא נדרא לחוד הוא דרמי עליה לקיומי בכי הא ודאי לא מצינן לי' למיכף לקיומי נדרא דאיהו נאמן על עצמו לומר שלא נדר אדעתא דהכי כו' יעו"ש. הרי דמפרש ג"כ בדברי הרשב"א הנ"ל דאי לאו משום האי סברא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט לא מצי למיחל כלל המתנה מחיים והוא כפירושי שפירשתי בדברי הרשב"א אלא שהמח"א כ' בקיצור ולא פי' באר היטב דברי הרשב"א ז"ל והפירוש הזה עולה כפתור ופרח. ומעתה לפי הצעה זו אין שום התחלה לקושית הקצה"ח דעיקר הספק מה שנימא שחל ההקדש מחיים הוא משום דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דאי לאו האי טעמא דאמירה לגבוה אין מקום כלל שיהי' חל מחיים וא"כ הואיל דאם נימא גבי צדקה לעניים אמירה לגבוה ומש"ה זכו העניים מחיים א"כ תו זכו בי' לגמרי ולא שייך לומר הנודר ומת אין היורשים צריכים לקיים דדוקא בנודר הדין כן אבל לא בהקדיש חפץ מבורר והואיל דנימא דחל ההקדש מחיים א"כ תו ע"כ צ"ל דאמרינן בצדקה לעניים אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דהא לא נוכל לתפוס החבל בשני ראשין דנימא דההקדש חל מחיים ודלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה בצדקה ולא הוי רק כנדר דהא אם בצדקה נחתינן לסברא זו דחל ההקדש מחיים א"כ תו ע"כ צ"ל דאמרינן בצדקה אמירה לגבוה כמסירה ולאו שם נדר עלה כלל ומש"ה בחילק נכסיו לעניים ומת בודאי דחל הצדקה ואין היורשים יכולים לחזור ממנ"פ ועיקר האיבעיא של הש"ס הוא רק אם עמד ודוק היטב בזה:

{{ממ|יז}} '''ומעתה''' הנני חוזר לדון גם על תחלת דבריו של הקצה"ח שם במ"ש הטור ואם הקדיש נכסיו או נתנן לעניים מיבעיא אי הוה דינו כמו נותן וחוזר בו אם יעמוד או לא ולא איפשטא ע"ש וכ' הקצה"ח עלה ונראה דלא מיבעי' אלא בעמד אבל אם חזר בעודו שכ"מ ומית אח"כ אפילו אם נימא דלא מהני חזרה ומשום דגמר בדעתו להקדיש לעניים דליהוי הקדש גמור מחיים אכתי אינו אלא נדר והנודר ומת אין היורשים צריכים לקיים נדרו וכמ"ש הרמ"א בסי' רנ"ב כו' יעוש"ה הבאתיו לעיל ג"כ. ולפי מה שביארתי לעיל זה ליתא רק אפילו אם חזר בעודו שכ"מ ומית אח"כ ג"כ הוה איבעיא דלא איפשטא דהא הואיל דעיקר הספק אם ההקדש והצדקה יש להם חלות מחיים הוא דדילמא רצונו להקדיש וליתן לעניים תיכף א"כ ע"כ צ"ל ג"כ מכח אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דאל"כ אין שום מקום חלות שיהי' חל מחיים וא"כ אכתי הוה איבעיא דלא איפשטא ודוק היטב בזה כי קצרתי מעט. שוב ראיתי בנתה"מ {{ממ|סי' רנ"ה סק"ב}} באה"ד וז"ל ועוד נראה דאפילו אם נאמר דהוי ממש כשאר מתנת שכ"מ מ"מ א"י לחזור בחליו כשמת אח"כ דנהי דמתנת שכ"מ הוי כאומר שיקנה לאח"מ מ"מ הא מבואר בנדרים {{ממ|כ"ט}} דבהקדש אם אמר שור זה עולה אחר שלשים דאף דקיי"ל במקדש אשה אחר שלשים דחוזרת מ"מ בהקדש אחר שלשים א"י לחזור בו עיי"ש ברא"ש ובר"ן הטעם וה"ה אם אמר ה"ז צדקה אחר שלשים דא"י לחזור בו ולפ"ז נראה דא"י לחזור בו בחליו. אמנם {{ממ|בסי' ר"נ ס"ג}} בסמ"ע {{ממ|ס"ק י"א}} כ' דיכול לחזור בו בחליו עיי"ש שהאריך הרבה בזה ותורף דברי הנתה"מ הם כדברי הקצה"ח וחידוש שלא הביאו כלל. אולם לפי מה שביארתי בעזה"י גם דברי הנתה"מ אינם מובנים אלי כי לענד"נ נכון כמ"ש ודוק. והמעיין היטב בתשו' מוהר"מ שבמרדכי ב"ב {{ממ|סי' תרכ"ד}} שהבאתיו לעיל דשם הי' חזרה ומתה והוצרך לדון משום דנדרה רק על אחר מיתתה הא לא"ה היינו אומרים בי' ספיקא לחומרא ודוק כי קצרתי:

{{ממ|יח}} '''ויש''' להביא ראי' לדברי מדברי הרמב"ן הובא בנ"י סו"פ גט פשוט בהא דאיתא שם {{ממ|דף קע"ד}} אר"ה שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש וכ' הנ"י שם בד"ה גרסינן בערכין באה"ד שם וז"ל והקשו הראשונים ז"ל תיפוק לי' כיון דשכ"מ הי' כשהקדיש כל נכסיו אם עמד חוזר דהא לעיל סלקא בתיקו וקאי ממונא בחזקת מרי' וק"ל כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו ותי' הרמב"ן ז"ל דהכא כשהקדיש כשהוא בריא כראוי אלא שאומר עכשיו כשהוא שכ"מ מנה לפלוני בידי כו' עכ"ל. והנה חזינן דהראשונים מדמו זה שאם חוזר בו כשהוא שכ"מ להא דאם עמד אם יכול לחזור בו דדוקא אם נימא דעמד יכול לחזור בו והטעם משום דלא רצה להקדיש רק אם ימות אבל אם לא ימות לא יחול ההקדש וא"כ יכול לחזור בו כשהוא שכ"מ ג"כ אבל אם נימא דבעמד אינו יכול לחזור ומשום דאקדיש תיכף לגמרי וא"כ אמרינן בי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ה"ה כשהוא שכ"מ אינו יכול לחזור בו דהא אם נימא דההקדש חל מחיים הוא מטעם דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וה"ה בחילק נכסיו לעניים ג"כ אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכמו שפירשתי לעיל בדברי הרשב"א פי' הסוגיא והבן:

{{ממ|יט}} '''וראיתי''' בספר מח"א הל' צדקה {{ממ|סי' ד'}} הביא דברי הנ"י הנ"ל וכ' וז"ל ולפמ"ש דכל המקדיש לאח"ז אינו יכול לחזור בו דחייב לקיומי לדיבורא הי' נראה דאין מקום לקושייתו דנהי דאם עמד חוזר משום דאמרינן האי גברא לא הקדיש אלא אדעתא שימות אבל כל שעמד אין דעתו להיות חוזר על הפתחים וחשבינן לי' כאילו הקדיש על תנאי שימות מ"מ כל שלא עמד א"י לחזור דחייב לקיומי דיבורי' לשמים והביא עוד דברי המרדכי ע"ש שכ' וז"ל אבל עדיין יראה לענ"ד דההוא דשכ"מ שהקדיש נכסיו א"י לחזור בו כל שלא עמד ולא דמי למתנת שכ"מ להדיוט דאמרינן כל שאם עמד חוזר ה"ז חוזר במתנתו דמתנת שכ"מ להדיוט אינו קונה מחיים דהא ליכא קנין אלא לאחר מיתה הוא דקנה כדי שלא תטרוף דעתו והילכך יכול לחזור בו אבל מתנה להקדש או לעניים דבאמירה בעלמא קנה ההקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הרי הקדש ועניים זכו בה מחיים אלא דמספקא לן דשמא לא הקדיש זה אלא אדעתא שימות וכל שעמד חוזר אבל כל שלא עמד א"י לחזור דכבר זכה ההקדש מחיים באמירה לחוד כו' עכ"ל. הרי דנחית המח"א לסברא הנ"ל שכתבתי בדברי הראשונים הנ"ל דכל שאנו אומרים שזכו העניים מחיים ע"כ צ"ל דהוא משום דאמרינן גם בצדקה לעניים אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ודלא כדברי הקצה"ח הנ"ל ודוק:

{{ממ|כ}} '''שוב''' ראיתי בשו"ת מהרי"ט ח"א {{ממ|[[שו"ת מהרי"ט/א/לט|סי' ל"ט]]}} באמצע התשובה שם בד"ה ואין לומר באה"ד שם הביא דברי הרמב"ם בפכ"ב מהל' מכירה הט"ו שכתב דין הקדש ודין העניים ודין נדרים אינו כדין הדיוט בקנייתו שאלו אמר כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש לבדה"ב או יהי' אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה ובהל' ט"ז שם והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר {{עוגן|פ.}}בית זה לעניים זכו בהן העניים יש גאונים שחולקים ע"ז כו' יעוש"ה ובראב"ד ועיין בטוח"מ סי' רי"ב ובש"ע שם ועיין בכ"מ שם ובלח"מ פ"ו מהל' ערכין והמוהרי"ט שם כ' בטעמו של הרמב"ם דמש"ה אם השכ"מ אמר כן תל דהוא משום, דהש"ס בב"ב {{ממ|קמ"ח}} שכ"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני משום דאיתא במתנת בריא דכל דאיתא בבריא בקנין איתא בשכ"מ בדיבורא בעלמא יעוש"ה בסוגיא וא"כ הכא הואיל דאם אמר כשהוא בריא אתננו לעניים חל מטעם נדר מיקרי זה תו איתא בבריא וא"כ בשכ"מ חל לגמרי ועיי"ש במוהרי"ט שהאריך בזה מדוע לא מהני ג"כ בהדיוט כה"ג יעוש"ה הרי מבואר בהדיא דאם מת השכ"מ בודאי חל הדיבור מה שאמר שיהי' לעניים ומכח מתנת שכ"מ. מיהו יש לדחוק ולומר דהואיל דהתם אכתי לא הוה בעולם וא"כ לא מצי הקנין לחול מחיים ומש"ה תל מכח מתנת שכ"מ אבל היכא דהקדיש לעניים דבר שהוא ברשותו בודאי דאם אקדשי' מחיים הוה רק מכח הקדש מחיים ולאו מכת מתנת שכ"מ וא"כ תו לא הוי רק כנודר ומה דהיורשים פטורים וי"ל עוד בזה מיהו הנכון כמ"ש בראשונה. והנה בהיותי בזה ראיתי כי הלשון של המוהרי"ט שם הוא דחוק קצת במ"ש עוד שם זהו מה שנ"ל בדעתו של הרב ז"ל ולא שיאמר שכשאדם מקנה דשלב"ל דהי' חייב לקיים מטעם נדר ואם מת חייבים יורשים ליתן ומעתה בנידון שלפנינו כל שהוא ספק כו' יעוש"ה וצ"ע אצלי כי המעיין היטב בהשאלה שדן עליה המוהרי"ט ז"ל יראה לכאורה שהי' ג"כ מצוה מחמת מיתה כשהי' שכ"מ וא"כ לשיטת הרמב"ם וכפי תירוצו של המהרי"ט היל"ל דחל מכת מתנת שכ"מ וצ"ע אצלי כעת אם לא שיש קצת חסרון בדברי המוהרי"ט ז"ל:

{{ממ|כא}} '''והנה''' במק"א הארכתי בענין ספק מתנות כהונה ועניים וכתבתי שם ע"ד המוהרי"ט הנ"ל ג"כ ואעתיק כאן מה שכתבתי בזה ע"ד המוהרי"ט הנ"ל בענין זה:

'''והנה''' בהיותי בזה אציין מה שמצאתי בגליון המוהרי"ט שם בתשובה הנ"ל כת"י חותני הגאון מוהר"ר ישכר ז"ל בעל המחבר [[פתחי שערים]] בהא שהביא המוהרי"ט שם דברי הרשב"א בתשובה תקס"ג דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט רק בהקדש בדה"ב ולא בהקדש עניים וכ' בגליון וז"ל עיין תוספתא ב"ק פי"א גבי האומר שדה פ' לעניים כו' בלקט שכחה ופאה עכ"ל. וז"ל התוספתא שם האומר תנו מאתים דינר לעניים ינתנו לעניי אותה העיר ר' אחא אומר לעניי כל ישראל האומר תנו שדה פלונית לעניים לקט שכחה ופאה לעניי אותה העיר לעניי עיר פלונית לקט שכחה ופאה לעניי עיר אחרת עכ"ל התוספתא וכ' המג"א שם בפי' התוספתא {{ממ|אות ב'}} על הא דאומר תנו שדה פלונית לעניים כו' כ' המג"א וז"ל לקט שכחה ופאה לעניי אותה העיר כיון שאמר סתם לעניים יש לכל עניי ישראל ס"ל כר' אחא ולכן מותרין עניי אותה העיר ליטול לש"ו אבל אם אמר לעניי עיר פלונית לש"ו לעניי עיר אחרת דעניי אותה העיר אין רשאין ליטול ממנה לש"ו כדאמרינן לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו עכ"ל המג"א. והנה כוונת חותני הגאון ז"ל הנ"ל דהא חזינן בתוספתא דבאמירה גרידא שאמר שיהי' לעניים זכו בהן עניים ומיקרי שלהן ואסורין הם עצמם בלש"ו. והנה לכאורה י"ל בגוף דברי התוספתא לפי פי' המג"א דהא אמאי באומר לעניי עיר פלונית לש"ו לעניי עיר אחרת משום דאז אין לעניי עיר אחרת חלק בה אבל עניי עיר פלונית אסורין משום דהא יש להן חלק בהשדה א"כ גם באמר סתם תנו שדה פלונית לעניים הוה הדין דלשו"פ לעניי אותה העיר הא גם לעניי אותה העיר יש להן חלק בהן דמי גרעי מעניים דעלמא וצ"ע אצלי כעת פי' דברי התוספתא:

'''ובעיקר''' קושית חותני הגאון ז"ל נלע"ד דהכא מיירי בשכ"מ שצוה כן ומת דאז זכו עניים מכח מתנת שכ"מ וכן מורה לשון תנו ומכאן ראי' גדולה למה שכתבתי בחידושי למס' ב"ק {{ממ|[[אמרי הצבי/בבא קמא/לו/ב|דף ל"ו ע"ב]]}} דאף באיכא ספק בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו לעניים אי דעתו הי' תיכף מחיים ואנן פסקינן לקולא אם עמד מ"מ אם מת לא אמרינן בזה דיהיו היורשים מוחזקים דהא אם דעתו הי' להקדיש מחיים תיכף א"כ לא הוה רק כנודר ומת דאין היורשים צריכים לקיים נדרו לא אמרינן כן רק דנהי דנימא דדעתו להקדיש תיכף מ"מ לא גרע משאר מתנת שכ"מ להדיוט ואם מח בודאי דזכו העניים מכח מתנת שכ"מ ודלא כדברי הקצות־החושן {{ממ|ב[[קצות החושן/חושן משפט/רנ#ג|סי' ר"נ סק"ג]]}} והארכתי הרבה שם בזה וכאן בתוספתא מבואר בפירוש כן ודוק. או י"ל לתרץ קושיא הנ"ל דמיירי שצוה לאחד לעשות קנין חזקה בהשדה בשביל העניים דאז בוודאי זכו העניים לגמרי. ולולא דמסתפינא הייתי אומר בטעמא של התוספתא דמש"ה באומר לעניים סתם דהוא לכל העניים הנמצאים בעולם ומש"ה מותר לעניי אותה העיר בלשו"פ משום דעניי אותה העיר אסחי דעתייהו מינה דהא אם נחלק השדה לכל עניי דעלמא א"כ מנ"ל שיהי' לעניי אותה העיר חלק בהשדה ואסחי להו דעתייהו דדוקא אם אמר לעניי אותה העיר הוא דאמרינן דהם אסורין ליטול לשו"פ משום דכל עניי אותה העיר הם שותפין בה אבל באומר סתם לעניים דיש לכל עניי עולם חלק בהשדה ואסחי להו עניי אותה העיר דעתייהו ומש"ה מותרים עניי אותה העיר בלשו"פ ולפ"ז י"ל דגם העניים דעלמא מותרים ג"כ בלשו"פ דכל תד מעניי דעלמא ג"כ אסחי דעתא מינה דדילמא יחלקו השדה לעניים אחרים והא דנקט התוספתא באמר סתם לעניים דמותר בני אותה העיר ה"ה דכל עניים דעלמא ג"כ מותרים ורק משום אידך בבא דאם אמר לעניי אותה העיר דהוה הדין דהם אסורים בלשו"פ רק עניים דעלמא יטלו קתני נמי הכא באמר סתם לעניים דיטלו עניי העיר הזאת אבל לעולם דכל העניים דעלמא ג"כ מותרים בלשו"פ ומשום דאסחי דעתייהו מינה וחידוש בעיני מדוע השמיט הרמב"ם להאי תוספתא ולא הביאה כלל:

==ז==

[ז] '''ברש"י ד"ה ההוא דתקע לי' והי' זה תפוס משלו דאל"ה לא מגבינן לי' בבבל.''' עכ"ל. והנה י"ל לשיטת הר"ת דס"ל דבעינן דוקא שתפס דבר המזיק עצמו והכא לא שייכא לומר שתפס דבר המזיק עצמו וא"כ מאי מהני תפיסתו של המוכה. ומכאן ראי' דרש"י לא ס"ל כר"ת לעיל {{ממ|בדף ט"ו ע"ב}} בתוד"ה ואי. אולם י"ל דר"ת מודה היכא שתפוס ועומד עוד מקודם שנעשה ההיזק וא"כ א"ש הכא דהא הכא מיירי שהמוכה הי' תפוס כבר משל המכה וכן מורה לשון רש"י ז"ל שדקדק וכתב והי' זה תפוס משלו והיינו שהי' כבר תפוס ועומד ולא שתפס אח"כ. והנה הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן והובא ג"כ בשמ"ק כאן וז"ל כ' רש"י ז"ל שזה הי' תופס משלו דאל"ה לא מגבינן לי' בבבל ואני תמי' היאך אפשר לפרש כן דהא ע"כ משמע דלא הוה בידי' מדקאמר להו הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינן ניתבי' לעניים ועוד דקאמר ניתבי' ניהלי' ואיזל ואיברי בי' נפשאי אלמא לא הוה בידי' ואי אפשר לומר שהוציאו מידו ונתנו ביד ר"י דליזכי בי' לעניים דא"כ מאי קאמר אנן יד עניים אנן מדאר"י א"ש יתומים א"צ פרוזבול מאי צריך לדבר מהא דר"י כל שנתנו ביד גבאי פשיטא דא"י לחזור בו ועוד שמענו כן מעובדא דחנן בישא דא"ל ר"ה זיל הב לי' לפלגא דזוזא והוה יהיב לי' זוזא מכא ולא הוה שקיל לי' מיני' כו' יעו"ש שהאריך בזה. ולענד"נ ליישב דברי רש"י ז"ל דהא המוכה הי' תפוס משל המכה איזה חפץ וחייבי' ר"י לשלם חצי דינר וא"כ הי' צריך המכה לשלם מכיסו החצי דינר ומה שהי' תפוס זה החפץ מכבר הי' צריך להחזיר לו וא"ל המוכה הואיל דפלגא דזוזא הוא ניתבי' לעניים וא"כ שפיר אמר לשון ניתבי' דהא הפלגא דזוזא לא הי' בידו והדר אמר ניתבי' ניהלי' וקאי הכל על הפלגא דזוזא שיהי' צריך המכה ליתן לו וא"ש. אולם אכתי י"ל בהא דכ' הרי"ף דהואיל דהוה דבר שאינו ברשותו לא הי' חל ההקדש לעניים מכח אמירה לגבוה ומש"ה הוצרך ר"י לבא מכח מעמ"ש ואם נימא דהי' תפוס משל המכה א"כ הי"ל לומר דמיקרי ברשותו ויהי' תל ההקדש. וע"כ צ"ל דהואיל דלא הי' תפוס בגוף הדבר שהקדישו רק במשכון בכה"ג אכתי מיקרי דבר שאינו ברשותו דהא לא הקדיש הדבר התפוס. וגם שאינו חל ההקדש עליו רק שהקדיש החוב דהיינו מה שהי' צריך ליתן לו פלגא דזוזא וא"כ אכתי מיקרי דבר שאינו ברשותו. ולכאורה י"ל מהא דאיתא במס' פסחים {{ממ|ל"א}} בהאי פלוגתא דאיפלגו אביי ורבא אי למפרע גובה או מכאן ולהבא הוא גובה דקאמר שם כי פליגי דזבין מלוה וקדיש מלוה כו' ופירש"י ד"ה כי פליגי דאקדיש מלוה בתוך הזמן את {{עוגן|פ:}}הקרקע המשועבד לו ולא הקדיש את החוב אלא הקרקע והשתא כשהגיע הזמן ולא פרעו זה והוא בא לגבותה מן הלוה חוזר בו מן ההקדש עכ"ל דקדק רש"י ז"ל וכ' ולא הקדיש את החוב ומשמע דאילו אקדיש החוב גם רבא הי' מודה דחל ההקדש והלא החוב הי' אינו ברשותו רק כיון דאית לי' למלוה הקרקע לשעבוד הי' חל ההקדש על החוב ודוקא במלוה ע"פ לא חל אבל כיון דהי' מלוה בשטר ושעבד לו בפירוש שעבוד קרקעות תו חל ההקדש על החוב וא"כ ה"ה היכא דתפיס משכון ג"כ י"ל דחל ההקדש על החוב אם הקדיש גוף החוב ולכאורה י"ל בזה. והנה הרמב"ן ז"ל במלחמות אייתי באמת ראי' מסוגיא דפסחים הנ"ל דלרבא דס"ל דלא חל ההקדש שהקדיש המלוה הואיל דמצי לסלוקי בזוזי וש"מ דאין אדם יכול להקדיש מה שלא הגיע לידו ואינו שלו וזה הוא כדברי רבינו הרי"ף ז"ל יעו"ש ברמב"ן הבאתיו לעיל. ועיין מ"ש ליישב לשיטת הבעה"מ ז"ל הואיל דהלוה לא אמר לו שרוצה לפורעו בקרקע זו רק אמר אם לא אפרע לך לזמן פלוני תגבה מקרקע זו ומש"ה אכתי לא מיקרי של המלוה משא"כ היכא דהלוה רוצה תיכף לפורעו שפיר חל ההקדש שהקדיש הלוה החוב אע"פ שעדיין לא פרעו ולא מסר המעות ליד המלוה ג"כ יכול המלוה להקדישו יעויין היטב שם מ"ש בביאור שיטת הבעה"מ והרמב"ן ז"ל. והנה לשיטת רש"י ז"ל הנ"ל גבי מלוה בשטר ושעבד לו נכסיו אם הי' המלוה מקדיש החוב שפיר הי' חל וכאשר הוכחתי משיטת רש"י ז"ל בפסחים שם וא"כ י"ל דה"ה אם יש למלוה משכון ג"כ יכול להקדיש החוב המגיע לו דמיקרי שפיר ברשותו וא"כ ה"ה הכא לפירש"י ז"ל דמיירי שתפס המוכה חפץ משל המכה הרי הוא כאילו תפס משכון ומגיע לו חוב וא"כ הרי הי' יכול להקדיש החוב וא"כ למה הוצרך ר"י לומר דזכו בי' עניים מכח מעמ"ש ונוכל לומר דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת הרב האי גאון והבעה"מ ז"ל דצדקה שאני מהקדש ויש להאריך עוד בזה אולם כבר הארכתי לעיל [או"ד אקט"ו] בדברי הבעה"מ והרמב"ן ז"ל:

==ח==

[ח] {{ממ|א}} '''ברש"י ד"ה אנן יד עניים אנן ר"י הוה גבאי בשלהי החובל {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/צג/א|דף צ"ג ע"א]]}}.''' עכ"ל. הנה דקדק רש"י ז"ל לומר ר"י הוה גבאי מבואר דדוקא גבאי קבוע הוא דיש לו דין גבאי אבל אם אינו גבאי קבוע אינו יכול להעשות גבאי מעצמו ולאו שם גבאי עליו. והנה כבר ביארתי לעיל [א"ד אקי"ט] בשיטת הרמב"ן ז"ל במלחמות דס"ל דכל אדם יכול להעשות גבאי מעצמו אפילו אם הב"ד ורוב טובי העיר לא מינו אותו לגבאי ודעת הבעה"מ דבעינן דוקא גבאי קבוע יעויין לעיל מ"ש בזה. והנה יעדתי שם לבאר קצת ענין זה ואבאר כאן בקצרה. הנה דעת רש"י ז"ל נראה דדוקא בעינן גבאי קבוע מדכ' רש"י ז"ל ר"י הוה גבאי והנה כבר האריכו בזה וראש המדבר והמבאר זה הוא הגאון בעל מחנה אפרים הל' צדקה העיר כ"פ בזה ועיי"ש {{ממ|בסי' ג'}} הביא דברי הירושלמי דפ' בני העיר דיהבי זוזי לר"ח בר בא למפלגי ליתמי ולארמלתא נפיק ופלגין לרבנן מה שיהי' צריך להפריש תחתיהן ר' זעירא אמר צריך להפריש תחתיהן ר' אילא אמר א"צ להפריש תחתיהן ר' ייסא בשם ר"א אומר א"צ להפריש תחתיהן ריב"א ר"י ר"ל בשם ר"ח כל המצות עד שלא נתנו לגזברין את רשאי לשנותן משנתנו לגזברין אין את רשאי לשנותן עכ"ל הירושלמי ופי' המח"א דעד שלא באו ליד גבאי עדיין לא זכו בי' עניים אבל משבאו ליד גבאי כבר זכו בי' עניים דידו כיד עניים ור"ח לאו גבאי הוה כדי דליזכו בי' עניים כו' עכ"ד המח"א,, וא"כ שפיר הביא ראי' המח"א דבעינן דוקא גבאי קבוע ור"ח לא הי' גבאי קבוע עיי"ש. אולם הגאון בעל קרבן העדה מפרש שם פי' אחר והוא דהא דקא מיבעיא להירושלמי אם צריך ר"ח בר בא להפריש אחרים תחתיהן היינו הואיל ושינה מדעת הנודר או דילמא הגבאי מותר לשנותו וא"צ להפריש תחתיהן דמעיקרא אדעתא דהכי יהבי לי' אם ימצא מצוה גדולה שיקח המעות לנדבה עיי"ש בפי' ק"ע בד"ה מה שיהי'. והגה לפום פי' הק"ע צרכינן לפרש סוגית הירושלמי שם בהא דאיפלגי בזה ר"ז סובר צריך להפריש תחתיהן דס"ל דגם הגבאי אינו יכול לשנות ור' אילא ור' ייסא בשם ר"א סברי דא"צ להפריש תחתיהן ומשום דגבאי יכול לשנותן ולפ"ז צרכינן לפרש הא דמייתי הירושלמי עוד ריב"א ר"י ר"א בשם ר"ח כל המצות עד שלא נתנו לגזברין את רשאי לשנותן משנתנו לגזברין אין את רשאי לשנותן קאי דוקא על הנודר אבל הגבאי רשאי לשנותן וע"כ צרכינן לפרש כן דאל"כ תיקשי דר' ייסא ור"א אהדדי כנ"ל ברור בפי' הירושלמי לפום פי' קרבן העדה. אבל עכ"פ חזינן דהק"ע מפרש דר' חייא בר בא הי' לו באמת דין גבאי וא"כ אינו מבואר אם הי' באמת גבאי קבוע או רק שעכשיו נעשה ממילא גבאי הואיל דיהבי' הצדקה בידו וברשותו לחלקה וא"כ אין שום ראיה כלל מהירושלמי הנ"ל:

{{ממ|ב}} '''והנה''' ראיתי עוד שם בספר מח"א הל' צדקה {{ממ|סי' י'}} הביא ג"כ עוד הפעם הירושלמי הנ"ל וכ' עלה וז"ל ולכאורה יש להבין דא"כ מ"ע דר"א דאמר א"צ להפריש אחרים תחתיהן מאחר דהוא בעצמו ס"ל דמשבאו ליד גבאי אי אתה רשאי לשנותן וראיתי לחד מן המורים שפי' דמאי דקאמר משבאו ליד גבאי אי אתה רשאי לשנותן היינו דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה רשאי לשנותן ולע"ד אין פירושו עולה יפה דהא בירושלמי פ"ק דמגילה עלה דמעות פורים אינם משנים דייק עלה הא שאר המעות משנין אלא כל המעות עד שלא בא ליד גבאי רשאי אתה לשנותן משבאו ליד גבאי אי אתה רשאי ע"כ מוכח מהתם דאפילו לדבר מצוה אינו רשאי לשנותן דומיא דמעות פורים דאינן משנין אפילו לדבר מצוה עכ"ל המח"א. והנה לפום פי' הקרבן העדה הנ"ל אין קושיא כלל מהירושלמי דפ"ק דמגילה דהתם קאי על הנודר וה"פ דבשאר צדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה להנודר לצדקה אחרת אבל משבאו ליד גבאי תו אסתלקא לי' לגמרי זכותו של הנודר ובמעות פורים אפילו אם עדיין לא בא ליד גבאי ג"כ אסור לי' לנודר לשנותן אבל הגבאי שפיר מותר לו לשנותן כשבאת לידו אבל זה דוקא בשאר צדקה אבל לא במעות פורים ועיין בירושלמי פ"ק דמגילה ה"ד ובקרבן העדה בד"ה אלא כל המעות מה שהביא דברי התוס' דמס' ב"מ {{ממ|ע"ח ע"ב}} ד"ה מגבת פורים ועיי"ש מ"ש הקרבן העדה בזה ועיין בעירוכין {{ממ|ו'}} ד"ה משבאת ליד גבאי וי"ל בזה. ועיין עוד שם בספר מח"א {{ממ|סי' יו"ד}} בד"ה וראיתי להרב מהריט"ץ ומ"ש הוא עליו וי"ל הרבה בזה:

{{ממ|ג}} '''עוד''' ראיתי שם בספר מח"א שם {{ממ|סי' י"א}} באמצע התשובה וז"ל דלעד"נ דלא הוה בזכי' זו ממש שהרי לא היו הת"ח שילמדו בישיבה מבוררים מי הם כדי שיזכו בהם דאין אדם מצי לזכות למי שאינו מבורר וידוע שיזכה בהם וכמ"ש מוהרמי"ט ז"ל בתשובה ואע"ג דמכי אתי ליד הגבאי זכו בי' עניים ומשמע אפילו בשאין העניים מבוררים כמו שהוכחתי במק"א גבאי שאני משום דידו כיד כל העניים אבל אדם אחר לא כדמוכח מהירושלמי דלא קא חשיב לר"ח בר אבא גבאי ואע"ג דיהבי לי' בידי למיפלגן ליתמי הואיל ולא הי' גבאי קבוע מעיקרא וכמ"ש המוהריט"ץ {{ממ|בסי' ע"ט}} ואם את"ל דכל שזיכה אותם לעניים ע"י אחר זכו בי' עניים דהשתא נעשה זה גבאי לעניים במעות אלו וכדמשמע לכאורה מדברי הרשב"א {{ממ|בסי' תרנ"ו}} ומדברי הרמב"ן במלחמות ג"כ גבי ההוא עובדא דתקע לחברי' וקצת איכא למידק הכי אתלמודא דידן בפ"ק דקדושין בשמעתין דאגב דבעי לאוכחא דשדה לאחד ומטלטלין לאחר דקני ממעשה דר"ג שאמר ועישור אחר נתון לר"ע כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו ודחי לי' דשאני ר"ע דיד עניים הוא ופירש"י הואיל וגבאי הוה הרי דלא איצטרך להאי טעמא דגבאי הוה אלא משום דלא תיהוי כשדה לאחד ומטלטלין לאתר הא לא"ה בלאו טעמא דגבאי הו"א דמכי מטו ליד ר"ע כאילו אתא ליד עניים ממש והא דבירושלמי לא קא חשיב לי' גבאי לרחב"א איכא למימר דכי יהבי לי' מעיקרא לאו לחלקם הוא עצמו אלא כדי לאמטינהו ליד הגבאים הוה כו' יעו"ש שהאריך עוד בזה והנה הראי' שהביא המח"א דכל אדם יכול להעשות גבאי כשיטת הרמב"ן במלחמות מהא דר"ג הקנה המעש"ע בקנין אגב כו' לענ"ד לא זכיתי להבין כלל ראיה זו דהא התם דאר"ג בפירוש לר"ע שיזכה בו לעניים, וא"כ דל זה מה דר"ע הי' גבאי מהני מדין הדיוט דמהני ולא צרכינן כלל לסברא זו דר"ע הי' גבאי וא"כ לעולם נוכל לומר דבעינן דוקא גבאי קבוע ורק בהא דאר"ג שמקנה לר"ע לא אתינן עלה כלל מדין גבאי וע"ז דחי הש"ס שאני ר"ע דידו כיד עניים דלעולם אמרינן שדה אאחד ומטלטלין לאחר לא {{עוגן|פא.}}מהני ורק הואיל דר"ע הי' גבאי קבוע וידו כיד עניים וא"כ הוה כמו שדה ומטלטלין לאחד דמהני וצ"ע אצלי דברי המח"א בזה. גם במ"ש עוד המח"א לפרש הירושלמי הנ"ל לשיטת הרמב"ן דכל אדם יוכל להיות גבאי מעצמו וכתב לפרש הירושלמי הנ"ל דמיירי שהאנשים שנתנו המעות לרחב"א לא נתנו לו ע"מ שיחלק הוא המעות להיתומים כו'. והנה עדיפא הוי מצי לומר בזה דרחב"א תיכף כשלקח המעות מידם והם א"ל לחלקם ליתומים ולאלמנות הוא לקח אדעתא דידי' לחלקם לרבנן וא"כ לא זכו כלל העניים במעות הזה ועיין לעיל שם במח"א {{ממ|סי' ג'}} שכ' בעצמו זה בדברי הירושלמי וז"ל א"נ אפשר לתרץ דר"ח כי נקטינהו מעיקרא בדעתו הי' לת"ת עכ"ל. והנה באמת י"ל עוד לפמש"כ המח"א דברי הירושלמי לשיטת הרמב"ן דמה שנתנו המעות לרחב"א בשביל יתומים לא נתנו לו הכח לחלק להיתומים רק שהוא ימסור המעות ליד הגבאי קבוע א"כ קשה באמת אמאי שינה רחב"א מדעת הנותן וגם י"ל בזה אם בכה"ג מיירי אמאי לא הוצרך רחב"א לשלם אחרים תחתיהן והירושלמי מסיק להלכה כמ"ד דא"צ לשלם תחתיהן ואפילו אם נימא דלשלם אחרים תחתיהן א"צ הואיל דסוף סוף הוא לא לקחם לעצמו רק עשה בהמעות מצוה אחרת ובאמת דין זה צ"ע אצלי כעת ולא מצאתיו מבואר מ"מ לכתחלה בודאי דהי' אסור לרחב"א לשנות מדעת הנותן המשלחו. ועיין בש"ע יו"ד {{ממ|רנ"ט ס"א ס"ב}} וצ"ע כעת. אולם לפום פירושו של הק"ע וכפי מה שביארתי לעיל בסוגיין א"ש דהואיל דבאמת הי' רחב"א גבאי קבוע ומש"ה הותר לו גם לשנות לכתחלה והבן בזה:

{{ממ|ד}} '''ובעיקר''' דין זה אם כל אדם יכול להעשות גבאי מצד עצמו או בעינן דוקא גבאי קבוע ורש"י ז"ל דקדק בלשונו כ' דר"י גבאי עניים היה. והנלע"ד בזה בהקדם יש לדקדק בלשון הש"ס דקאמר ר"י כבר זכו בי' עניים ואע"ג דליכא עניים הכא אנן יד עניים אנן כו' ולמה האריך ר"י כ"כ בלשון זה וגם מאי מהני אם היו קיימי עניים הכא הלא לא אמר שיהיה לעניים מבוררים הללו רק אמר סתם ניתבי' לעניים וא"כ אף אם היו קיימי עניים באותו מעמד ג"כ לא היה זה מעמ"ש דדילמא יתנו אותו לעניים אחרים ולכאורה י"ל בזה. והנלע"ד ליישב זה דהנה לכאורה י"ל דהאיך מהני הכא מעמ"ש בכה"ג הלא המקבל הם העניים והכא לא היו המקבלים באותו מעמד. ועיין בח"מ {{ממ|סי' קכ"ו ס"ך}} וז"ל ואם אמר הנותן לנפקד במעמ"ש המקבל יש מי שאומר דמהני והוא שעשאו המקבל שליח אבל אם לא עשאו המקבל שליח אלא שאמר ראובן לשמעון בפני לוי מנה שיש לי בידך תנהו ללוי שיזכה בו ליהודה יכול לחזור בו והובא ג"כ בשמ"ק כאן {{ממ|בדף ל"ו}} בשם הרב המאירי בד"ה יד עניי באה"ד וז"ל ומ"מ ראינו מי שכתב שאין מעמ"ש קונה בדרך זה ר"ל שאילו אמר ראובן ללוי תן ממון זה שבידך לשמעון זה שיזכה בו ליהודה אין זה כלום שכל עצמו של מעמ"ש חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ואין הדברים נראין עכ"ל הרב המאירי ז"ל עכ"ל השמ"ק והנה היכא דעשאו המקבל שלית בפירוש לזכות עבורו במעמ"ש לא נתבאר כלל בשמ"ק אי מהני בכה"ג וי"ל דס"ל ג"כ דמהני מיהו דעת המאירי ז"ל דגם בלא עשאו שלית בפירוש ג"כ מהני כי הרב ז"ל כ' על דעה זו ואין הדברים נראין ועיין בש"ך שם ס"ק פ"ו הביא דברי הבעה"ת שתמה על הרי"ף דמפרש לסוגיא דידן דר"י דאמר יד עניים אנן דהוא משום מעמ"ש והקשה דהא הרי"ף בעצמו ס"ל דכל שלא עשאו המקבל שליח בפירוש לא מהני מעמ"ש ואין לי ספר בעה"ת לעיין בו רק כן הבנתי מדברי הש"ך שמביאו בקצרה ועיין באו"ת שם ס"ק כ"ד הביאו קצת בביאור יותר אולם ג"כ בקצרה ועיין בש"ך שם שכתב וז"ל ול"ד למ"ש הטור ביו"ד {{ממ|סי' רנ"ח ס"ח}} דמי שהיה לו חוב ביד אחד ואמר חוב זה שיש לי ביד פלוני יהא לצדקה אם אמר כן בפני ב"ח ובפני הגבאי או בפני אדם חשוב שבעיר זכה בו הגבאי או האדם חשוב מדין מעמ"ש דהתם יד הגבאי או האדם תשוב הוי כיד עניים עצמם והוי כאילו העניים עצמם עומדין שם וזכה בו מטעם מעמ"ש לא מטעם זכיה ודמי לאפוטרופוס של יתומים דעדיף משליח והיינו נמי מטעם דהוי כאילו היתומים עצמן עומדין שם עכ"ל הש"ך ולענד"נ להסביר הדבר דמש"ה מהני משום דהוה כאילו העניים עשאו בפירוש לגבאי להיות שלוחם לזכות עבורם והיינו משום דבשעה שנתמנה זה לגבאי הוה כאילו העניים עשאוהו בפירוש שליח שיזכה בעבורם כל מה שיתרמי לו לזכות עבורם ומש"ה א"ש הא דמהני הכא מה שאמר ר"י יד עניים אנן ומכח מעמ"ש ואע"ג דאין המקבל כאן מ"מ הואיל דהגבאי הוא באותו מעמד והוה כאילו עשאוהו העניים בפירוש להגבאי לשליח לזכות בעדם כל מה שיתרמי לזכות עבורם ומהני שפיר מעמ"ש בכה"ג דהא אם המקבל עשאהו בפירוש לשליח שיזכה עבורו במעמ"ש מהני וכמפורש בש"ע דעת הראשונים ז"ל. ומעתה מדוקדק היטב לשון הש"ס דקאמר ר"י כבר זכו ביה עניים והיינו מכח מעמ"ש ואע"ג דלא קיימי עניים הכא כלומר ובכה"ג היכא דאין המקבל עצמו עומד שם אעפ"י שהנותן אומר ללוי שיזכה בהחוב המגיע לו משמעון בשביל יהודה אעפ"י שהיה באותו מעמד שמעון וא"כ היו המלוה והלוה והזוכה בשביל יהודה כולם כאחד אפ"ה לא מיקרי זה מעמ"ש שיהיה לוי זוכה בהחוב בשביל יהודה וא"כ ה"נ האיך זכה ר"י בהפלגא דזוזא בשביל העניים דהא לא קיימי הכא עניים וע"ז אמר ר"י יד עניים אנן כלומר דהואיל דר"י היה גבאי קבוע הוה כאילו העניים אמרו לר"י בשעה שנתמנה לגבאי שכל מה שיתרמי לו לזכות עבורם יזכה הוא עבורם וא"כ הוה כאילו עשאו המקבל שליח בפירוש דבכה"ג שפיר קנו העניים במעמ"ש. והנה כ"ז שייך דוקא בגבאי קבוע אבל באדם דעלמא אף אם נימא דיכול להעשות מעצמו גבאי מ"מ זה בודאי דלא הוה כאילו עשאוהו עניים שליח וא"כ אכתי לא מהני לקנות מכח מעמ"ש ולזה הוצרך רש"י ז"ל לפרש ולומר דר"י גבאי עניים היה וא"כ הואיל דהיה גבאי קבוע הוה כאילו העניים עשאוהו שליח בפירוש לזכות עבורם כל מה שיתרמי לזכות עבורם וא"כ שפיר קנו לה העניים במעמ"ש. ומעתה שפיר נוכל לומר דלענין דנימא דבאתו ליד גבאי שלא יהיה יכול לחזור בו שפיר אמרינן דכל אדם יוכל להעשות גבאי מצד עצמו ורק לענין שיקנו העניים מכח קנין מעמ"ש בזה בעינן דוקא גבאי קבוע וכמו שביארתי ודוק היטב בזה. ועיין מ"ש לקמן בפ' הכונס על {{ממ|דף נ"ו ע"ב}} [או"ז אוק"ג] בענין זה:

==ט==

[ט] {{ממ|א}} '''בתוס' ד"ה יד עניים אנן וא"ת בלא יד עניים נמי מחייב צדקה באמירה כדאיתא בפ"ק דר"ה בפיך זו צדקה וי"ל דכמו שאין אדם מקדיש דשלב"ל ה"נ אין אדם נותן צדקה דשלב"ל כו'.''' עכ"ל. והנה היוצא מדברי התוס' דאם אמר אדם על חוב או דשלב"ל יהיה הקדש או צדקה לא חל כלל ורק אם אמר בלשון אתן חייב מטעם נדר וכן הוא שיטת הרא"ש כאן בפרק זה סי' ג' יעו"ש אבל דעת הרמב"ם ז"ל בפכ"ה מהל' מכיריה הט"ו דגם אם אמר בלשון יהיה הקדש או צדקה ג"כ מהני וחל עלי' הנדר ואין חילוק כלל בין אם אמר יהיה הקדש או אם אמר בלשון אתננו בשניהם חל עליו הנדר ועיין בראב"ד ובה"ה ובכ"מ שם ועיין בטוח"מ סי' רי"ב ובב"י שם ובש"ע ס"ז הובא שני דעות במחבר וברמ"א ועיין סמ"ע וש"ך שם. והנה ראיתי בקצה"ח שם סק"ד הביא ראיה לשיטת הרמב"ם ותיובתא להרא"ש מהא דאיתא במס' פיאה פ"ד וב"מ {{ממ|דף ט' ע"ב}} מי שליקט את הפיאה ואמר ה"ז לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכ"א יתננו לעני הנמצא ראשון ומפרשי לה בפ"ק דמציעא מעני לעני מחלוקת וסבר ר"א מיגו דזכה לנפשי' זכה נמי לחברי' וחכמים סברי דלא אמרינן מיגו ע"ש וכיון דמיירי מעני לעני וסברו חכמים דלא אמרינן מיגו ולא זכה העני שליקט בשבילו וא"כ אמאי יתננו לעני הנמצא ראשון יזכה בו הוא עצמו כיון דעני הוא אלא דלפמ"ש הרמב"ם דצריך לקיים דברו מטעם נדר אע"ג שעדיין לא קנה אותו א"כ כיון שאמר ה"ז לפלוני עני צריך לקיים דברו משום נדר ומשום נדרו יכול ליתנו לעני אחר כו' והביא ג"כ דברי הרדב"ז בתשובה סי' קל"ד באם נודר לפלוני עני אם יכול לשנותו לעני אחר א"כ כיון דיכול לשנותו לעני אחר מש"ה הוה הדין דיתננו לעני הנמצא ראשון אבל הוא עצמו אינו יכול להחזיקו לעצמו אעפ"י שהוא עני משום דאמר בשביל עני הוא מלקט חל הנדר אעפ"י שלא היה שלו והוא ראיה לשיטת הרמב"ם ותיובתא להרא"ש וכ' שם לתרץ דברי הרא"ש עפי"ד הר"א ממיץ יעוש"ה ודבריו בזה צ"ע כי להר"א ממיץ תיכף חל ההקדש אעפ"י שלא זכה בו כלל רק כיון דיכול לזכות בו והארכתי בזה בכמ"ד ולעיל בסוגיא זו [א"ד אק"ד] בדברי הבעה"מ והרמב"ן ביארתי בארוכה דבר זה:

{{ממ|ב}} '''ובעיקר''' קושי' הקצה"ח הנ"ל נלע"ד ליישב זה דהנה {{עוגן|פא:}}הש"ס בגיטין {{ממ|דף י"א ע"ב}} קאמר ר"ח התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים באנו למחלוקת ר"א ורבנן דתנן מי שליקט את הפיאה כו' אמר אביי ואיתימא ר"פ דילמא לא הוא ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא דמיגו דאי בעי מפקיר נכסי' ומיגו דזכי לנפשי זכי נמי לאחריני אבל הכא לא וע"כ לא קאמרי רבנן החם אלא דכתיב לא תלקט לעני לא תלקט לו לעני אבל הכא לא ור"א האי לא תלקט מאי עביד לי' להזהיר לעני על שלו ובתוס' שם ד"ה אלא דכתיב וא"ת למ"ד בפ"ק דתמורה {{ממ|דף ד'}} כ"מ דא"ר ל"ת א"ע מהני א"כ קנה העני וי"ל דהכא בתר לא תלקט כתיב לעני ולגר תעזוב אותם משמע דלא קנו עכ"ל והנה קושית התוס' הנ"ל תיקשי גם לפום סברת ר"נ דמעני לעני מחלוקת וא"כ סברי רבנן דמעני לעני ג"כ אמרינן יתננה לעני הנמצא ראשון ואמאי לא זכה העני הזה שליקט בשבילו למ"ד כ"מ דא"ר ל"ת א"ע מהני וע"כ צריכינן ג"כ לתירוצו של התוס' הואיל דבתר לא תלקט כתיב לעני ולגר תעזוב אותם משמע דלא קני וא"כ הואיל דהתורה כתבה בפירוש בזה שליקט לצורך עני אחר תעזוב אותם וא"כ גילתה התורה בפירוש שיהיה הפקר לעניים כמו שהיתה קודם שליקטה זה וא"כ רחמנא אפקוה מרשות הלוקט ג"כ ומש"ה אף אם הוא עני זה שליקט הפיאה ג"כ הוא הפקר וצריך דוקא ליתנה לעניים אחרים ומש"ה קתני יתננה לעני הנמצא ראשון. ונוכל לומר עוד בטעמו של הדבר דהואיל דרחמנא אסרה לזה ללקטה בשביל עני אחר א"כ בשעת לקיטה באיסורא אתא לידי' ומש"ה דוקא יתננה לעני הנמצא ראשון אפילו אם הוא ג"כ עני ודוק בזה. ולמ"ד מעשיר לעני מחלוקת אבל מעני לעני ד"ה זכה לו א"כ אם עני ליקט הפיאה בשביל עני אחר זכה לו ואין שום איסור כלל בדבר דסבר דהתורה לא הקפידה כלל ללקט לעני אחר היכא דהלוקט הוא ג"כ עני משום דיכול ללקטה לעצמו והתורה לא אסרה רק היכא דהוא עשיר וא"כ אסור לו ללקטה לעצמו א"כ אסור לו ללקט גם בשביל עני אחר ולישנא דקרא לא תלקט לעני היינו דוקא אם הלוקט הוא עשיר ולוקט בשביל עני וז"ב, לענ"ד. והנה לכאורה יש לעיין עוד בזה דהא התוס' שכתבו דהואיל דכתיב בתר לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם לאורויי דלא מהני מה שעבר ועשה בזה והנה התוס' כ' זה רק למ"ד דכ"מ דא"ר ר ל"ת א"ע מהני אבל למ"ד דלא מהני א"כ לא צריכינן לבא לתירוצו של התוס' הנ"ל וא"כ אכתי תקשי תו דלמ"ד מעני לעני מחלוקת א"כ אמאי אמרו חכמים יתננה לעני הנמצא ראשון יזכה בה העני הלוקט בעצמו. וא"ל דלרבא דסובר דא"ע לא מהני נימא באמת דהא דקתני יתננו לעני הנמצא ראשון יהי' הפירוש באמת כן דגם אם הלוקט הוא עני דרשאי להחזיקו לעצמו. הנה מלבד דדוחק לפרש כן בלשון המשנה דקתני יתננו לעני הנמצא ראשון ולר"נ דסובר מעני לעני מחלוקת ג"כ קתני יתננו לעני הנמצא ראשון ומשמע פשטות הלשון דאסור לעני הלוקט להחזיקו לעצמו. ועוד דאם נימא כן תיקשי בהא דקאמר הש"ס בתמורה {{ממ|דף ה'}} מאי איכא בין אביי לרבא נימא דפליגי בדין זה אם העני הלוקט רשאי להחזיקו לעצמו וי"ל בזה. אולם באמת א"ש דהא אף לרבא דסובר לא מהני מ"מ סובר ג"כ דחכמים ס"ל להאי דרשא לא תלקט בשביל עני והש"ס בתמורה {{ממ|דף ה'}} דקאמר שם דאביי ס"ל דמהני והקשה הש"ס מהא דתנן מצות פיאה להפריש מן הקמה כו' מירחו מעשר ונותן לו משום ר"י אמרו אף מפריש מן העיסה תיובתא דאביי א"ל אביי שאני התם דא"ק תעזוב יתירא ורבא אמר לך יש לך עזיבה אחרת כזו ואיזו זה המפקיר כרמו והשכים לשחר ובצרו חייב בפרט ועוללות בשכחה ובפיאה ופטור מן המעשר וכתבו התוס' בב"ק {{ממ|צ"ד ע"א}} ד"ה לא הפריש דגם לרבא דסובר דתעזוב אתא למפקיר כרמו מ"מ שמעינן נמי מיני' עוד דרשא דחייב ליתן מן העיסה דהא לר"י דסובר שינוי קונה וצריכינן קרא דתעזוב לחייבו להפריש מן העיסה והא ר"י יליף מהא דתעזוב האי דינא דמפקיר כרמו וע"כ דתרווייהו שמעינן מינה וכן לאביי יעו"ש והטעם בזה דלשון תעזוב משמע דאפילו שנעשה בו מעשה ויש סברא לפטור אפ"ה חייבו רחמנא וא"כ הכל בכלל לחיוב וא"כ תו אמרינן הכא דגם לרבא דסובר כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ מ"מ אם עבר העני ולקט פיאה עבור עני אחר לרבנן דסברי דלא תלקט לעני הוה הפי' דלא תלקט בשביל עני א"כ אמרינן ג"כ דאם עבר ולקטו בשביל עני אחר דאסור לו ליתן לאותו עני שליקט בשבילו דהואיל דכתיב תעזוב קאי על כל היכא דעשה שלא כדין בלקיטתו  מחויב הוא ליתנו לעניים וא"כ למ"ד מעני לעני מחלוקת הוה ג"כ הדין דלא זכה העני הזה שהוא ליקט בשבילו וא"כ גם הוא אסור לו להחזיקו לעצמו הואיל דלשון תעזוב מורה כן והרי דרשינן כמה דרשות ממלת תעזוב וגם זה הוא בכלל וא"כ אמרינן דמחויב ליתנו דוקא לעניים אחרים וממילא דגם אם הלוקט הוא עני דאסור לו להחזיקו לעצמו ונוכל לומר הטעם ג"כ הואיל דבאיסורא אתא לידי' ואין חילוק כלל בין למ"ד דכ"מ דא"ר ל"ת א"ע מהני או לא מהני הוה הדין כן ודוק היטב בזה כי קצרתי:

{{ממ|ג}} '''והנה''' עוד י"ל במה שהביא הקצה"ח שם בשם הרדב"ז {{ממ|סי' קל"ד}} ותשו' הריט"ץ {{ממ|סי' רס"ד}} נסתפקו בנודר לפלוני עני אם יכול לשנותו לעני אחר והקצה"ח כ' דמילתא דפשיטא הוא דיכול לשנותו וליתנו לעני אחר כיון דלא הוה אלא מטעם נדר וא"כ אמרינן דאינו יכול לחזור מהנדר שלא ליתנו כלל לעניים אבל מ"מ יכול לשנותו וליתנו לעני אחר והביא ראיה מדברי התוס' במס' ערכין דף ו') בשם הר"ר ברוך דיכול לשנותו למצוה אחרת וא"כ מכ"ש דיכול לשנות ליתנו לעני אחר אולם מדברי הגמי"י משמע דאסור לשנותו וליתנו לעני אחר יעוש"ה בקצה"ח:

'''ולענד"נ''' להביא ראיה דאסור לשנותו וליתנו לעני אחר מדברי הירושלמי הביאו ברי"ף בב"מ פרק הזהב בהאי סוגיא אם דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה וז"ל רב מפקיד לשמשי' אימת דנימר לך תן מתנה לבר נש אי הוה מיסכן הב ליה מיד ואי עתיר אימלך בי תנינות ועיין בנ"י שם ואם נימא כדברי הרדב"ז והמהריט"ץ הנ"ל דאף בנודר לפלוני עני ג"כ רשאי לשנותו וליתנו לעני אחר א"כ אכתי הול"ל שימלך בי' עוד הפעם דילמא ירצה לשנותו וליתנו לעני אחר וע"כ שמעינן דאינו יכול לשנותו וליתנו לעני אחר ומזה י"ל ג"כ ע"ד הר"ר ברוך הנ"ל דס"ל דמותר לשנותו למצוה אחרת א"כ הול"ל שימלך בי' שמא ירצה לשנותו למצוה אחרת והתוס' שם במס' ערכין הוקשו באמת ע"ד הרר"ב וס"ל דדוקא ללותו הוא דשרי אבל לא לשנותו. ולתרץ שלא יקשה על הרר"ב מירושלמי הנ"ל היה נלע"ד דע"כ לא קאמר רבינו ברוך אלא היכא דלא אמר מפורש לאיזה עני רק לצדקה ונוכל, לומר עוד דשם צדקה לא הוה דוקא לעניים רק כל דבר טוב ומצוה מיקרי צדקה וכן מצינו בקרא גבי משכון ולך תהיה צדקה ורק היכא דאמר צדקה לעניים הוא דהוה רק לעניים ואפילו אם נימא דשם צדקה הוא רק לעניים מ"מ יש חילוק בין אם אמר סתם צדקה דכל העניים יש להם חלק הוא דשרי לשנותה אבל אם אמר ליתן צדקה לעני מפורש בזה גם רבינו ברוך מודה דאסור לשנותו ומש"ה א"ש האי דירושלמי הנ"ל אבל לדברי הרדב"ז והמהריט"ץ וכסברת הקצה"ח הנ"ל קשה מירושלמי אם לא שנאמר דהואיל דאין לו עוד נ"מ שיהיה יכול להרויח דבשלמא אם צוה ליתן לעשיר דיכול להרויח בחזרה זו ומש"ה א"ל שימליך בי' תנינות אבל בצדקה לעני נהי דיכול לשנותו לעני אחר אבל לחזור לגמרי אינו יכול ומש"ה א"ל שלא ימליך בי' עוד הפעם וצ"ע כעת:

'''אחר''' כתבי זאת מצאתי במח"א הל' צדקה {{ממ|סי' ז'}} העיר בזה בהא דאם נדר צדקה לפלוני עני אם מותר לשנותה וליתנה לעני אחר והביא שו"ת מוהר"ש יפה כו' דיכול לשנותה וליתנה לעני אחר אבל הרדב"ז סובר דאינו יכול לשנותה וליתנה לעני אחר [והוא היפוך ממ"ש הקצוה"ח בשם הרדב"ז ונזדמן לי ספר רדב"ז בשאלה וחפשתי ולא מצאתי כלל בו דין זה] והאריך בזה והביא ג"כ ראיה מהירושלמי הנ"ל המובא ברי"ף פ' הזהב דאינו יכול לשנותה וליתנה לעני אחר והאריך עוד בזה יעוש"ה בדבריו:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>