עריכת הדף "אמרי הצבי/בבא קמא/ה/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ה' ע"א'''}}

==טז==

[טז] {{ממ|א}} '''עדים זוממין דממונא הוא ליתני סבר לה כר"ע דאמר אין משלמין על פי עצמן כו'.''' וברש"י בד"ה עדים וז"ל דכל המשלם יותר על מה שהזיק כגון כפל ותשלומי ד' וה' קרי קנס כדלקמן בהך פרקין וכגון כל דבר קצוב האמור בתורה כגון חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כולהו הוי קנסא אבל מידי אחרינא ממונא עכ"ל. והנה מדברי רש"י ז"ל למדנו דקנס הוא באחד משני אופנים או שמשלם יותר על מה שהזיק או שהוא דבר קצוב אבל אם אינו משלם אלא כמו שהזיק ואינו קצוב הוי ממון ולא קנס. ולכאורה י"ל דהא עדים זוממין ג"כ עדיין לא הזיקו כלל רק שרצו לחייבו וא"כ אמאי יהיה זה נחשב לממונא. דבשלמא כשכבר שילם זה ע"פ העדים ואח"כ הוזמו י"ל דהוה ממון הואיל שהעדים הזיקו לו ממון מה ששילם על פיהם אבל כשעדיין לא שילם ע"פ העדים ונעשו זוממין א"כ אמאי יהיה זה נחשב ממון דהא עדיין לא הזיקו לו העדים כלום. וא"ל דהש"ס דפריך עדים זוממין דממונא הוא ליתני היינו אם כבר שילם ע"פ העדים זוממין ובכה"ג היכא שכבר שילם על פיהם הוה שפיר ממון. אבל א"א לפרש כן חדא דאכתי תקשי לשיטת הנ"י הבאתיו לעיל [אות י"ד או"ק ג'] בשם הריטב"א דגם בממון אמרינן כאש זמם ולא כאשר עשה. וא"כ אם כבר שילם ע"פ העדים תו לא מחייבי מכח דין הזמה ואפילו לסברת הריב"א ושאר הראשונים הבאתים לעיל שם דבממון אפילו אם כבר שילם הנידון על פי העדים ואח"כ הוזמו העדים שייך בהו הזמה וצריכין העדים לשלם ומשום דממון אפשר בחזרה או משום דגבי ממון אמרינן עונשין מה"ד אם נימא כן תקשי דמאי משני הש"ס סבר לה כר"ע דאמר אין משלמין ע"פ עצמן הלא כשכבר שילם ע"פ העדים א"כ תו נוכל לחייבו מדינא דגרמי דהא הזיקו לו ודל דין הזמה מכאן לשלמי מדין מזיק דרוב הפוסקים פסקו דדינא דגרמי הוה ממונא ולא קנסא ור"ע דאמר אין משלמין ע"פ עצמן היינו היכא דעדיין לא שילם זה ע"פ העדים והוזמו דאז חייבה התורה אותן לשלם. ומשום הכי אם הודו אח"כ בב"ד אחר שהוזמו סובר ר"ע דאין משלמין ע"פ עצמן. משא"כ היכא דכבר שילם הנידון ע"פ העדים ואח"כ הוזמו מנ"ל דגם בכה"ג סובר ר"ע דאין משלמין ע"פ עצמן הואיל דבכה"ג נימא דהעדים שהוזמו חייבין לשלם מדינא דגרמי ומדין מזיק:

'''ואולי''' מכאן יצא לו להר"ח ז"ל שכתב הטוח"מ בשמו בסי' ל"ח וז"ל אבל אם אמרו העדים שקר העדנו כתב הר"ח לא מיבעיא שאין משלמין ע"פ עצמן אלא אפילו העדות שהעידו נכונה חשבינן ליה ומתקיימת שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עכ"ל. ועיין בב"י ובד"מ ובש"כ שם וכבר האריכו בזה גדולי האחרונים ז"ל. ועיין מ"ש לעיל על דף ד' ע"ב [שם או"ק י"א]. ונוכל לומר דהר"ח ז"ל למד מכאן דעדים שאמרו שקר העדנו דגם כן מקרי קנס ואינן משלמין ע"פ עצמן ואפילו אם כבר שילם על פיהן. דהא הש"ס דפריך הכא עדים זוממין דממונא הוא ליתני ע"כ הוה הפירוש היכא שכבר שילם ע"פ העדים דאם לא שילם על פי העדים אם כן אמאי מחשב ממונא הא עדיין לא הזיקו לו העדים כלל. וע"כ צריכינן לפרש דקושית הש"ס דליתני ר' אושעיא עדים זוממין דהוה ממונא והיינו היכא שכבר שילם על פיהן ובגוונא דא"א למהדר לגבות מן המלוה. וע"ז משני הש"ס סבר לה כר"ע דאין משלמין ע"פ עצמן. והיינו אפילו בכה"ג גם כן אין משלמין ע"פ עצמן ומשום דגם בכה"ג אפילו היכא שכבר שילם ע"פ העדים דיש סברא לחייבן מדין מזיק ואפילו הכי אמרינן דשאני גרמי זה מכל גרמי דעלמא דאפילו אם נימא דכל גרמי דעלמא הוה ממונא גרמי זה שלא עשו שום מעשה כלל הוה רק קנסא ולא ממונא ואין משלמין ע"פ עצמן. וא"כ ה"ה נמי היכא דהודו העדים מעצמן ששקר העידו ג"כ לא מחייבי העדים לשלומי מדין מזיק דשאני גרמי זה מכל גרמי דעלמא דלא הוה גרמי זה רק קנסא. ומשום הכי כשהודו מעצמן ששקר העידו גם כן אין משלמין ע"פ עצמן הואיל דמודה בקנס פטור כנלע"ד לפום ריהטא. וגם סדר לשון הטור מדוקדק שפיר לפי זה וז"ל בסי' ל"ח ומה שמתחייבין הניזומין אינו אלא קנס לפיכך אין משלמין ע"פ עצמן שאם אמרו העדנו בב"ד פלוני והוזמנו אינן חייבין אבל אם אמרו הוזמנו בב"ד פלוני ונתחייבנו ליתן לו כך וכך הרי אלו משלמין שזה ממון גמור הוא כיון שכבר נתחייבו בו בב"ד אבל אם אמרו עדים שקר העדנו כתב ר"ח לא מיבעיא שאין משלמין ע"פ עצמן אלא אפילו העדות שהעידו נכונה חשבינן ליה ומתקיימת שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עכ"ל. וכוונת הטור בזה דהואיל דאמרינן דעדים זוממין קנסא הוא והיינו אפילו אם כבר שילם הנידון ע"פ העדים גם כן הוה רק קנסא ושאני גרמי זה מכל גרמי דעלמא הואיל דלא עשו העדים מעשה כלל וא"כ אפילו אם הודו מעצמן ששקר העידו ג"כ פטורין מלשלם הואיל דכל מה שחייבה התורה לעדים זוממין לשלם הוה רק קנסא ואפילו היכא שכבר שילם ע"פ העדים וא"א למיהדר. ודוקא היכא דניזומין חייבה התורה אותן לשלם והוא קנס ומשום הכי כשהודו מעצמן ששקר העידו ג"כ פטורין דגרמי זה לא הוה מדינא:

'''והנה''' לפי האמור מובן ג"כ סידור לשון הרמב"ם ז"ל בפ' י"ח מהלכות עדות הלכה ח' חיוב העדים זוממין לשלם במקום שחייבין לשלם קנס הוא ולפיכך אין משלמין ע"פ עצמן כיצד הרי שהעידו ונחקרה עדותן בב"ד ואחר כן אמרו שניהם עדות שקר העדנו ואין לזה אצל זה כלום או שאמרו העדנו על זה בכך וכך והוזמנו אין משלמין על פיהן כו' עכ"ל. הרי שכתב דמשום הכי אם אמרו שקר העדנו פטורין הואיל דמה שחייבין עדים זוממין לשלם הוא רק קנס ומשום הכי אינן משלמין גם כשאמרו שקר העדנו. ולכאורה אינו מובן כלל דדילמא הא דהזמה הוא קנס היינו דוקא כשעדיין לא שילם זה ע"פ העדים דעדיין לא הזיקו לו העדים וא"כ לא הוה רק קנסא. משא"כ כשכבר שילם הנידון ע"פ העדים וא"א למיהדר בכה"ג הוה ממונא ומדין מזיק וכמו כל גרמי דעלמא. אבל לפי האמור שפיר תלי זה בזה דהא אם אמרינן דעדים זוממין הוא קנסא ואינן משלמין ע"פ עצמן והיינו אפילו אם כבר שילם זה הנידון ע"פ העדים ואח"כ הוזמו וא"א למיהדר. וא"כ בכה"ג הו"א דחשיב ממונא ומדין מזיק ואפילו הכי סובר ר"ע דהוה קנס ושאני גרמי זה מגרמי דעלמא ומשום דלא עשו מעשה (והא דאיתא במס' מכות דף ב' ע"ב משום ר"ע אמרו אף אין משלמין ע"פ עצמן מ"ט דר"ע קסבר קנסא הוא וקנס אין משלם ע"פ עצמו אמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה ונהרגים ומשלמין אר"נ תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמין מאי נהי דלא עשו מעשה היינו דרבה אימא וכן אר"נ ועיין ברש"י שם. והנה לכאורה י"ל בזה לפי האמור דהא שפיר מצינן לומר דרבה ור"נ לא קאמרו טעם אחד דרבה קאמר תדע דלא עשו מעשה כו' הוה הפירוש שהעדים לא עשו מעשה ואף שכבר נעשה המעשה מ"מ העדים לא עשו המעשה ואיכא סברא לפוטרם ואפ"ה חייבין כשהוזמו. וע"כ דהוא קנסא ור"נ קאמר הטעם משום דממון ביד הבעלים ומשלמים היינו שעדיין לא נעשה המעשה כלל וא"כ סברת רבה לומר דהוה קנסא משום דהיה סברא לפוטרם הואיל דהם לא עשו המעשה ואף שכבר נעשה המעשה. ועיין בריטב"א שם בד"ה תדע וז"ל פי' לאו משום דליכא בעדותן אלא דיבור בעלמא קאמר ונהרגין מדינא ולא משום קנסא [הנה דבריו ז"ל אינם מובנים כלל ונלע"ד שיש כאן טעות הדפוס וכצ"ל ונהרגין משום קנסא ולא מדינא] אלא הכי בעי למימר שלא עשו מעשה שיזיק לזה שהרי הוזמו ונתבטלה עדותן ואעפ"כ נהרגין וכדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה והיינו נמי כר"נ כו' יעו"ש. וא"כ לפי סברתי שכתבתי לעיל דיש סברא לפטור העדים משום דלא עשו הם המעשה א"כ אמאי לא קאמר הש"ס כן בפי' דברי רבה. זה לא קשה כלל דהא רבה קאמר הלשון תדע שהרי לא עשו מעשה ונהרגין ומשלמין וא"כ לא נוכל לפרש בדברי רבה הטעם משום דלא עשו מעשה והיינו שהעדים לא עשו המעשה ואע"פ שכבר נעשה המעשה ע"פ עדותן דבכה"ג אין העדים חייבין מיתה לכ"ע {{עוגן|יא:}}מקרא דכאשר זמם ולא כאשר עשה או משום דאין עונשין מה"ד ורבה קאמר הלשון ונהרגין ולענין מיתה הוצרך רבה לומר הטעם משום דעדיין לא נעשה כלל המעשה. אבל לענין ממון שפיר איתא להאי סברא דהיכא דכבר שילם על פיהם של העדים דלא לחייב מדינא דגרמי משום דגרמי זה קיל מכל גרמי דעלמא הואיל דלא עשו מעשה כלל ודוק בזה] וא"כ הואיל דאמרינן דעדים זוממין קנסא והתורה חייבה לשלם וכ"ז הוא מדין זוממין. אבל בלא דין הזמה רק מדינא דגרמי היכא דכבר שילם הנידון ע"פ העדים. ובכה"ג היכא דא"א למיהדר אפ"ה פטורין העדים. ומשום הכי מובן שפיר לשון הרמב"ם ז"ל שכתב ולפיכך אין משלמין ע"פ עצמן כיצד הרי שהעידו ונחקרה עדותן בב"ד ואח"כ אמרו שניהם שקר העדנו כו' וכוונתו אפילו אם כבר שילם הנידון ע"פ העדים:

'''והנה''' לכאורה יש להשיב ע"ז בעיקר הדבר דאם נימא דהא דקאמר הש"ס עדים זוממין דממונא הוא ליתני שפירשתי דהקושיא היא היכא שכבר שילם הנידון ע"פ העדים ובגוונא דא"א למיהדר דיהיו העדים צריכים לשלם מדינא דגרמי אמאי לא משני הש"ס דא"כ הוא בכלל נזק וכבר תנא לה ר' אושעיא נזק כו' וכדמשני הש"ס לקמן על הא דלא תני אונס ומפתה ומוציא שם רע. וכן על מטמא ומדמע ומנסך. ולעיל על דף ד' ע"ב כתבתי באמת כן יעו"ש לעיל [י"ד או"ק א'] מ"ש בזה. וכעת נראה דלפי הסברא הנ"ל לא נוכל לתרץ קושית הש"ס כן דהא עדים זוממין לא הוה ידעינן לחייבו בכה"ג היכא שכבר שילם ואנו באין לחייבו מדינא דגרמי דהא באמת הם לא עשו המעשה. אבל נזק עשה המעשה בשעת ההיזק ומש"ח ושואל נ"ש ושוכר לא מצינן למילף משום דגבי שומרים נעשה מעשה המשיכה. אבל הכא גבי עדים זוממין לא עשו העדים זוממין המעשה ומשום הכי הוצרך הש"ס לשנויי סבר לה כר"ע דאמר אין משלמין על פי עצמן וכמו שפירשתי ודוק:

'''אולם''' אכתי יקשה לשיטת הרא"ש והרי"ו וכ"פ להלכה בש"ע חו"מ סימן מ"ו סל"ז וסי' כ"ט ס"ב דעדים שהודו שחתמו שקר חייבין לשלם מדד"ג שהזיקו להלוה בעדותן א"כ תקשה דמאי פריך הש"ס כאן עדים זוממין דממונא הוא ליתני דממנ"פ אי מיירי שעדיין לא נעשה המעשה ולא הוציאו עדיין ממון בעדותן אם כן הלא זה לא מיקרי ממונא דהא הוה זה כמו אם משלם יותר ממה שהזיקו ואי מיירי שכבר הוציאו ממון ע"י עדותן א"כ הלא בכה"ג העדים צריכים לשלם מדין מזיק ומאי קאמר הש"ס סבר לה כר"ע דאמר אין משלמין ע"פ עצמן והלא גם לר"ע יהיו צריכים העדים לשלם מדד"ג היכא שגרמו היזק להלוה בעדותן ששילם ע"פ עדותן וא"א למיהדר. ולכאורה חשבתי ליישב זה ע"פ מ"ש הנתה"מ בסימן נ"ה סק"ב לחלק בין הא דשליש שהחזיר השטר פרוע להמלוה לבין עדים שחתמו שקר דגבי שליש פטור דלא הוה אלא גרמא ועדים שחתמו שקר חייבין וחשיב גרמי כתב שם לפרש דברי הסמ"ע משום כשחותמין מיד יוצא הקול שנשתעבדו נכסיו וא"י למכור מנכסיו ומזיקין אותו תיכף והוי גרמי כיון דההיזק נעשה מיד. משא"כ בחזרת שטר פרוע אין יוצא הקול ולא נעשה ההיזק מיד רק בשעה שגובה וגם לא ברי הזיקא דאימר לא יגבה והוי כגרמא בניזקין דפטור עכ"ל. והבאתיו לעיל על דף ד' ע"ב [י"ד או"ק י"ב] שם ופלפלתי בדבריו יעו"ש מ"ש בזה. וא"כ נוכל לומר הכא ג"כ דהואיל דהעדים העידו עדותן בב"ד ונחקרה עדותן והב"ד חייבוהו לשלם ע"פ עדותן א"כ הוה תו כמו מלוה בשטר דג"כ נשתעבדו נכסיו והרי הפסידוהו תיכף בעדותן דזילי נכסיה וא"כ לפי סברא זו נוכל לומר דמיירי שפיר הש"ס דפריך עדים זוממין דממונא הוא ליתני היינו כשלא שילם ע"פ העדות עדיין ואפ"ה מיקרי שפיר ממונא הואיל דהפסידוהו דזילי נכסיה של הנידון שהעידוהו עליו ומשום הכי צריכין לשלם לו וע"ז משני הש"ס סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוה ואין משלמין ע"פ עצמן וא"כ חזינן דאף דזילי נכסיה לא הוה ממונא אלמא דזה לא חשיב פסידא דממונא ומשום הכי לא תני ר' אושעיא עדים זוממין, ולפי זה סברת הנתה"מ הנ"ל הוא דוקא לפום סברת המקשן. אבל לפי מה דמתרץ הש"ס דעדים זוממין קנסא כר"ע א"כ לא ס"ל האי סברא של הנתה"מ ואנן פסקינן כר"ע דעדים זוממין קנסא הוה ואין משלמין ע"פ עצמן. וא"כ אמרינן דזה לא הוה ממונא מה דהזיקו לו דזילי נכסיה. וגם לפי מ"ש לעיל להקשות על סברת הנתה"מ הואיל דסוף סוף לא הוה הפסידא כ"כ כמו כל הסכום שהעידו עליו שחייב. אבל לפום הסברא של המקשן נוכל לומר דס"ל כן ודוק:

'''{{ממ|ב}} והנה''' לפמש"ל יש ליישב קצת קושית רבינו אליעזר ממיץ ז"ל מ"ש בספר יראים אשר ראיתי זה זמן כביר יותר מי"ב שנה ואין לי ספר היראים לעיין בו. אולם ראיתי ברדב"ז ח"ג סימן תרכ"ד הביא ג"כ דבריו הקדושים וז"ל שאלה ממני על מ"ש הר"ר אליעזר ממיץ ז"ל לא ידעתי מנין שהממון ניתן למי שהעידו עליו מאחר שהוא קנס יתנוהו ב"ד לכל מי שירצו כדתנן בחומש של תרומה נותן קרן לבעליו וחומש לכל מי שירצה וספק בידי עד שיורה לי צדק עכ"ד. וכתב הרדב"ז עליו וז"ל ושאלת אם יש איזה טעם תשובה דבר זה לא ראיתי ולא שמעתי. אבל אחר בקשת המחילה מהרב ז"ל אפשר לי לומר דקיי"ל דאע"ג דאין עונשין עונש הגוף מדין ק"ו עונשין ממון מדין ק"ו וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו אם עד שלא יצא הממון על פיהם משלמין מה שיזמו להפסידו בזמן שיצא הממון על פיהם אינו דין שישלמו וכן הוא הסכמת הפוסקים אשר אנו סומכין עליהם ומעתה היכא שהפסיד הממון ופרע ע"פ עדים זוממין טעמא רבא איכא שיחזרו לו התשלומין דמ"ש מגנב דכתיב חיים שנים ישלם ואמרינן למי שנתן הקרן ינתן תשלומי עדים זוממין דזה קנס וזה קנס וזה אינו מפסיד וזה אינו מפסיד שהרי לשניהם חוזר הקרן ואיכא למידרש טעמא דקראי כיון שנצטער זה שגנבו ממונו ראוי שיזכה בכפל וה"נ כיון שנצטער זה שפרע מה שלא היה חייב בדין הוא שיזכה בכפל של עדים זוממין דחד טעמא נינהו וכי היכא דהבא מן הדין תשלומין שלו מטעמא דאמרן גם הנידון דהיינו דזמם ולא עשה רק תשלומין שלו וטעמא נמי איכא שהרי נצטער שהעידו עליו שקר לחייבו ממון ואי לאו דהוזמו הוא משלם ולכן זכתה לו תורה בתשלומין כי כל דרכיו דרכי נועם והאי טעמא לא שייך בחומש של תרומה וק"ל. ואי לא דמסתפינא לדרוש בכתוב מה שלא נמצא בדברי רז"ל הוה דרישנא ליה מקרא יתירא דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואחיו יתירה הוא וה"ק ועשיתם לו כאשר זמם לעשות והאי עשייה תהיה לאחיו ויש בתלמוד כיוצא בדרשא זו ותפוס טעם זה עד שתמצא טוב ממנו כי כן אעשה גם אני והוי יודע דעד זומם אע"פ ששילם או כל חייבי לאוין אע"פ שלקו ונפטרו והרי הוא כאחיך לא הוכשרו בכך לעדות עד שיחזרו חזרה גמורה כל חד וחד כדיניה והנלע"ד כתבתי עכ"ל הרדב"ז ז"ל. ועיין במס' ב"ק דף ה' ע"א בסוגיין בש"ס דפוס ווין בהגהות הלבוש עם תקונים מהגאונים בעמ"ח מפרשי הים ציינו שם לעיין בספרי יראים וברדב"ז הנ"ל. והנה ברדב"ז שהיה לפני [כמדומה דפוס פיורדא ח"ג הנ"ל] היו הרבה טעות הדפוס עד שכמעט היה קשה להבין הפי' הפשוט. ותקנתי כאן מעט טעותים הניכרים. וכן ראיתי עתה בשו"ת רדב"ז דפוס ווארשא הנדפסים בשנת תרמ"ב והתשובה הלזו הוא שם בח"ג סי' [תרכ"ד] [אלף מ"ט] ונתקן שם הרבה טעותים הניכרים ולא באתי עתה בזה רק לעורר במ"ש הרדב"ז ז"ל דדרשינן מקרא יתירא דכתיב לאחיו ודרשינן מיניה שהוא לאחיו דהא האי קרא לאחיו מצריך צריכי בש"ס דסנהדרין דף צ' ע"א וזוממי בת כהן מנה"מ א"ר אחא בריה דרב איקא דתניא ר' יוסי אומר מה ת"ל ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו לפי שכל הזוממין שבתורה זוממיהן ובועליהן כיוצא בהן בת כהן היא בשריפה ואין בועלה בשריפה. זוממין איני יודע אם לו הוקשו אם לה הוקשו כשהוא אומר לעשות לאחיו לאחיו ולא לאחותו. ועיין פירש"י בד"ה מת"ל לאחיו לכתוב כאשר זמם לעשות ולשתוק. ועיין ריש מס' מכות דף ב' ע"א ובתוס' ד"ה זוממי בת כהן מ"ש שם הרי מבואר בהדיא דצרכינן קרא דלאחיו ולא יתירא הוא וא"כ איני מבין כלל תירוצו של הרדב"ז ז"ל:

'''{{ממ|ג}} ומ"ש''' עוד הרדב"ז בסוף התשובה והוי יודע דעד זומם אף על פי כו' עד שיחזרו חזרה גמורה כו' וכ"כ ג"כ הלח"מ בפי"ד מהלכות גזילה הלכה י"ד שכתב שם ליישב דברי הרמב"ם ז"ל וז"ל ונ"ל טעמו מפני שאע"פ שמתקן אח"כ הלאו דלא תגזול בהשבת גזילה כדכתיב והשיב את הגזלה מ"מ כבר עבר על לאו לא תגזול וכן האיסור של השב תשיבם דהוה לו להחזיר קודם יאוש ואח"כ הוא מתקן שכל מי שעובר לאו ואח"כ קיים העשה שנתקו {{עוגן|יב.}}הכתוב לא בשביל כן מקרי שלא עבר לאו וצריך תשובה גמורה עכ"ל הרי מבואר ג"כ דדעתו כדעת הרדב"ז ועי' בטוח"מ ריש הלכות גזילה שהביא שם דברי הסמ"ג ותמה עליו ועי' ג"כ בב"י מ"ש בזה.

'''ועיין''' תוס' פסחים דף כ"ט ע"ב סוד"ה רב אשי ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה ועי' בשאג"א סי' פ"א תמה ע"ז דהא ודאי בכל לאו הנל"ע נהי דלא לקי אבל עכ"פ איסורא איכא ואסור לו לעבור על הלאו כדי לקיים העשה אח"כ כגון לאוי דגזל ומשכון ופיאה כו' הכי מותר לעבור על הלאוין כדי לקיים העשין והאריך שם בזה ועי' מק"ח סי' תל"א בסוף הפתיחה כתב ליישב ולחלק בין לאו הנל"ע לבין לאו שקדמו עשה והיינו היכא שיכול לקיים העשה בלא עבירת הל"ת בכה"ג הוא דכתב הר"י דהמשהה חמץ ע"ד לבערו אינו עובר עליו אבל בגזל ואינך לאוי הנל"ע שפיר אסור לו לעבור על הל"ת כדי לקיים העשה ע"ש וא"כ עבר על האיסור והרי שפיר י"ל דלא הוחזר לכשרותו בקיום העשה עד שיעשה תשובה ויבואר עוד לקמן בזה:

'''ועיין''' ברמב"ם פ"י מהלכות עדות הלכה ד' וז"ל ועוד יש שם רשעים שהם פסולים לעדות אעפ"י שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות הואיל ולוקחין ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש כגון הגנבים והחמסנים אע"פ שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל וכן עד זומם אע"פ שהוזם בעדות ממון ושלם ה"ז פסול מה"ת לכל עדות כו' וכתב הכ"מ שם וז"ל ומ"ש אע"פ שהוזם בעדות ממון ושלם פירושו שאילו הוזם בעדות שאינו של ממון שהרי הוא חייב מלקות כיון שלקה חזר לכשרותו כמבואר פי"ב וכל שלא לקה ודאי שאינו נכשר אפי' נתן כמה ממון אבל כשהוזם בעדות ממון שהוא משלם ואינו לוקה סד"א כיון ששילם הממון הוכשר קמ"ל דלא דומיא דגנב וגזלן וכמו שיתבאר פי"ב מה"ל אלו מאימתי חזרת מלוי בריבית וכו' והתם כשהחזירו ממון האיסור ואפ"ה לא מתכשרי כיון דעדים דחמס נינהו עד שיעשו תשובה עכ"ל. הרי מבואר ברמב"ם ובכ"מ כסברת הרדב"ז הנ"ל דאפילו עדים זוממין ששלמו ג"כ פסולין לעדות עדיין ורק מ"ש הרדב"ז דגם בכל חייבי לאוין אע"פ שלקו ונפטרו והרי הוא כאחיך לא הוכשרו בכך לעדות. בזה מבואר בכ"מ ההיפוך רק דכל שלקה הוכשר לגמרי אפי' לעדות ג"כ וברמב"ם פי"ב מהלכות עדות שציין הכ"מ כאן מבואר כדברי הכ"מ וז"ל בפי"ב ה"ג שנים שהעידו על אחד שהוא פסול בעבירה מאלו העבירות ובאו שנים והעידו שעשה תשובה וחזר בו או שלקה ה"ז כשר. עוד שם בהלכה ד' כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה בין שלקה חוזר לכשרותו ובכ"מ שם ה"ד שציין מקירו מהא דסוף מסכת מכות דף כ"ג ונקלה אחיך לעיניך משנקלה הרי הוא כאחיך. ומצאתי בנוסחת רבינו בספרים ישנים מאד שגורסים כך כל מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בב"ד חזר לכשרותו וכ"ה גירסת סמ"ג כו' יעו"ש והביא עוד שם דברי הטוח"מ בסי' ל"ד וז"ל כתב הרמב"ם אע"פ שהחזירו הגנב והגזלן הממון שגנב וגזל ושילם העד זומם הממון שהוזם עליו פסולים ואיני יודע למה לא יוכשרו אחר שהחזירו הממון ואפשר שר"ל אע"פ ששלמו כיון דבכפיית ב"ד שלמו פסולים עד שישובו מעצמם עכ"ל. ול"נ שזה דבר פשוט הוא ולא היה צריך רבינו להזכירו אלא אפילו החזיר ברצונו נמי ונפקא ליה מדאמרינן מאימתי חזרת מלוי ברבית כו' ומשמע דכשהחזיר ממון האיסור ברצונו עסקינן ואפ"ה לא מתכשרי עד שיעשו תשובה וכן בדין שאע"פ שהחזירו הממון מ"מ עבירה דעביד עביד וצריכים תשובה ממנה עכ"ל ועי' בשו"ת מוהרי"ט ספר ד' סי' צ' שפלפל הרבה בזה יעו"ש, אבל עכ"פ מבואר מדברי הרמב"ם הנ"ל דלא כהרדב"ז ז"ל בזה. ועיין בחשן משפט סי' ל"ד ס"ז ובבה"ג שם מ"ש בזה:

'''וראיתי''' בספר רביד הזהב עה"ת סוף פרשת ויקרא על פסוק והשיב את הגזילה הביא דברי הרמב"ם דריש הלכות גזילה ודברי הטוח"מ בריש הלכות גזילה והביא דברי המהרי"ט ספר ד' סי' צ"ט [והוא ט"ס וצ"ל סי' צ']. ועיין עוד בספר הנ"ל בפ' תצא על פסוק ונקלה אחיך וז"ל, ובירושלמי פ"ב דסוטה דאין נקרא עוד חוטא ופשוט דע"כ שנינו פרק הזהב דף נ"ח אם היה בע"ת לא יאמר זכור מעשיך ונ"מ ג"כ דמיד הוכשר לעדות ח"מ סי' ל"ד. ועיין פ' ויקרא והשיב את הגזלה וכתב הראב"ד אף שלא שב כשר עכ"ל הרביה"ז ולא אדע מקומו של הראב"ד היכא כתב כן ונאמן עלי הרב בעל הרביה"ז שכ"כ הראב"ד ז"ל ועיין בח"מ סימן ל"ד סעיף כ"ט:

'''והנה''' עיינתי בירושלמי [[ירושלמי/סוטה/ב/א|פ"ב דסוטה ה"א]] וז"ל הירושלמי תני רשב"י מפני מה אמרו כל החטאות והאשמות שבתורה אין טעונין נסכים שלא יהא קרבנו של חוטא נראה מהודר התיבון הרי חטאתו ואשמו של מצורע אין תימר שאינו חוטא האמר רבי יצחק זאת תהיה תורת המצורע זאת תורת המוציא שם רע א"ל מכיון שנתייסר וכתיב ונקלה אחיך לעיניך כמי שאינו חוטא ובפי' הפני משה וז"ל מכיון שנתייסר מנגעו איכפר ליה מחטאו כדכתיב ונקלה וגו' וכדדרשינן כיון שלקה הלך לו חטאו והרי הוא כאחיך וקרבן דבעי לאשתרויי בקדשים הוא עכ"ל הרי מבואר בירושלמי דתיכף אחר המלקות נתכפר כל החטא. מיהו י"ל דשאני מצורע דחשיב כמת כדאיתא במס' נדרים דף ס"ד ע"ב וא"כ זה חמור ממלקות ונתכפר כל החטא לגמרי משא"כ מלקות אולי לא נתכפר עדיין לגמרי. ויש להוסיף עוד ולומר דמצורע שנרפא בודאי עשה תשובה ונתרפא ונתכפר לגמרי משא"כ מלקות שהב"ד חייבוהו ללקות. מיהו לשון הירושלמי דקאמר כיון שלקה הלך לו חטאו כו' מורה דהוא משום שלקה נתכפר וא"כ ה"ה מלקות שלקה בב"ד וי"ל בזה. וגם בהא דסוף מס' מכות דקתני במתני' כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם שנאמר ונקלה אחיך לעיניך כשלקה הרי הוא כאחיך. הרי דאפילו בחייבי כריתות הדין שנפטר ע"י מלקות אף שהוא דין שמים וא"כ מבואר דע"י מלקות נסתלק החטא לגמרי אפילו לענין דין שמים ומכ"ש בחייבי מלקות הדין כן וכאשר הביא הכ"מ בפ"י מהל' עדות ראיה מכאן והבאתיו לעיל והוא דלא כשיטת הרדב"ז ז"ל. הן ראיתי בפי' הרע"ב על משניות סוף מס' מכות שם שפי' נפטרו מידי כריתתם אם עשו תשובה וכ"כ בפי' הפני משה על ירושלמי סוף מס' מכות והוא כשיטת הרדב"ז. אולם יש לומר דוקא בחייבי כריתות שלקו הדין כן דבעינן דוקא עם תשובה הואיל דבאמת היא עבירה חמורה דחייב עליה כרת אלא דגזה"כ הוא דהואיל דלקי נפטר מכריתות ובעינן דוקא שיעשה תשובה ג"כ אבל בחייבי מלקות דאינו מחויב יותר רק מלקות א"כ שפיר י"ל דגם הרע"ב מודה לשיטת הרמב"ם הנ"ל דכל שלקה הוכשר לגמרי ואפילו לא עשה תשובה עדיין וי"ל בזה:

'''{{ממ|ד}} ובעיקר''' קושית הספר יראים הנ"ל כד הוינא טליא אמרתי בישוב הקושיא עפ"י מה דאיתא במס' ב"ק לקמן [[בבלי/בבא קמא/לח/ב|דף ל"ח ע"ב]] מתיב ר"ז ואלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית ואס"ד קנס ר"מ בממונם ה"נ נקנוס כדי שלא יטמעו בהן אמר אביי כדי שלא יהא חוטא נשכר וניתבי' לעניים א"ר מרי משום דהוי ממון שאין לו תובעין ע"כ, הרי חזינן דמש"ה קנסו רבנן ותקנו דהקנס יהיה לדידה דאל"כ יהיה ממון שא"ל תובעין וה"נ גבי עדים זוממין אם נימא דלא יתנו להנידון דהיינו לזה שרצו לחייבו א"כ יהיה ממון שא"ל תובעין, כן אמרתי אז במושכל ראשון אולם כעת הדרני בי דהא קושית הספר יראים הוא על דינא דאורייתא ולא שייך לתרץ כן:

'''וגם''' כי ראיתי בפתחי תשובה לחושן משפט [[פתחי תשובה/חושן משפט/לב#א|סי' ל"ב סק"א]] הביא שו"ת שבו"י באחד שתבע לחבירו שיחזיר לו המעות שנתן לו שכר להעיד עדות שקר ולא העיד לו והלה כופר בכל אי יכול להשביעו ע"ז. והשיב לכאורה נראה אפי' הלה מודה אינו מחויב להחזיר משום קנס, וכהא דאיתא במסכת ר"ה דף כ"ב וכל היכא דקנסינן להעובר מניחין המעות לשכנגדו כו' והטעם נ"ל כדאיתא בב"ק דף ל"ח ע"ב כו' ואחר כך דחה זה עיי"ש שמסיק כי אין לדמות קנסות חכז"ל זל"ז עי"ש:

'''ולפי''' סברת הנתה"מ הנ"ל מיושב שפיר קושית הספר יראים דהא מה שהעדים העידו בב"ד שראובן חייב מנה לשמעון ונגמר הדין בב"ד זילי נכסיה דראובן והפסידו לו וא"כ צריכים העדים לשלם כאשר זמם ואמרינן דמשלמין לראובן ואי לאו קרא ה"א דאינן חייבין לשלם דלא הוי רק גרמא וגילה התורה דחייבין לשלם ואמרינן דהתשלומין הם של ראובן דהא העדים הפסידו לו בעדותן דזילי נכסיה ואפילו למאי דפסקינן דהוא קנסא וכר"ע ואליבא דמסקנא לא ס"ל כסברת הנתה"מ הנ"ל דנימא דהוה הפסד במאי דזילי נכסיה, וכפי מה שהקשיתי לעיל על תירוצו של הנתה"מ הנ"ל [י"ד או"ק י"ב] מ"מ באמת הוה גרמא ורק דגרמא פטור והטעם דלא נוכל לחייב לזה ולהוציא ממנו ממון אבל כיון דזה צריך לשלם מכח דחייבה התורה אותו כאשר זמם תו אמרינן דהוא של ראובן הנידון הזה שרצו להפסידו ולחייבו לשלם וגם גרמו לו באמת היזק מה דזילי נכסיה ודוק היטב בזה:

{{עוגן|יב:}}'''אחז"ר''' ראיתי בשו"ת שואל ומשיב [[שואל ומשיב/ד/ג/לז|מהדורא רביעאה ח"ג סי' ל"ז]] פלפל הרבה בדברי הספר יראים והרדב"ז הנ"ל וכ' הטעם משום דיהיה ממון שאין לו תובעין וכמ"ש והוא דחוק דהא היראים מקשה על דין דאורייתא וראיתי שכתב שם דבר נכון למאד והוא. דהא במסכת כתובות דף ל"ב ע"ב קאמר הש"ס בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו יד ביד ל"ל דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון ואם נימא דאינן צריכים ליתן דוקא הממון להנידון א"כ הוה מלקות להנידון משום לאו דלא תענה ברעך עד שקר והממון אינן צריכים ליתן דוקא להנידון והוה מלקות לזה ותשלומין לזה והיל"ל דלוקין ומשלמין ובמסכת כתובות דף ל"א בתוס' ד"ה רב אשי דבעדים זוממין גם להר"ח בעינן מלקות ותשלומין לאחד ומכ"ש לדעת הריב"א שם ע"ש וא"כ ע"כ צ"ל דהתשלומין של העדים זוממין הם שייכים להנידון ומקרא דיד ביד מרבינן תשלומין ואי לאו קרא דיד ביד הו"א דלוקין ואינן משלמין וא"כ ע"כ שמעינן דהתשלומין הב' של הנידון דאם לא יהיה דוקא של הנידון א"כ פשיטא דצריכים לשלם אף דלוקין ג"כ משום דהא הוה מלקות לזה ותשלומין לזה עכ"ד ודפח"ח. והאריך עוד שם בדברי הספר יראים הנ"ל עייש"ה:

==יז==

[יז] {{ממ|א}} '''אלא מנינא דר"ח למעוטי מאי למעוטי מוסר ומפגל וליתני בשלמא מפגל בקדשים לא קמיירי כו'.''' ועי' בשמ"ק כאן בד"ה ומפגל באה"ד וז"ל המאירי ז"ל וי"מ דמפגל היינו ששחטו במחשבה חוץ לזמנו שאעפ"י שיש בו לאו ואין אדם לוקה ומשלם הרי אינו לוקה אלא על אכילתו אבל לא מצד המחשבה שהרי אין בה מעשה עכ"ל. והנה לכאורה נראה מדברי הרב המאירי הנ"ל דאזיל למאן דסובר חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין דאל"כ מאי קא קשיא ליה מעיקרא הלא אינו לוקה ומשלם דהא אכתי נוכל לומר דקושית הש"ס על ר"ח דליתני מפגל היכא דלא אתרו ביה דפטור ממלקות וחייב בתשלומין הגם כי נוכל לומר בזה דהואיל דהוצרך לחלק במפגל אם הוא בהתראה או שלא בהתראה ומש"ה לא תני ליה ר"ח בברייתא כן נוכל לומר בכוונת הרב המאירי בקושייתו הנ"ל, מ"מ אכתי י"ל בזה דקושית הש"ס הוא דהואיל דמשכחת לה דמפגל משלם והיינו היכא דלא אתרו ביה א"כ קשה דליתני ר"ח בברייתא מפגל ובגוונא דלא אתרו ביה ואדרבא זה שיפגל במזיד בלא התראה שכיח יותר משיפגל במזיד ובהתראה. וא"כ קשה קושית הש"ס דאמאי לא תני לה ר"ח בברייתא וכה"ג פריך הש"ס כאן לעיל מינה אי ר"ע ליתני תרי גווני נזק אע"ג דכבר תנא לה נזק מ"מ פריך הש"ס דהואיל דמשכחת לה עוד בגווני אחריני דמשלם נזק פריך הש"ס דליתני תרי גווני נזק. אולם הרב המאירי דהקשה דהא אינו לוקה ומשלם וא"כ לא מצי תני ר"ח בברייתא מפגל בין האבות נזיקין ומאי פריך הש"ס מ"ט לא תני מפגל ע"כ דכוונת הרב המאירי הוא דנימא דר"ח סובר חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ומש"ה לא תני בברייתא מפגל הואיל דאיכא חיוב מלקות במזיד ובהתראה א"כ גם בלא אתרו בי' ג"כ פטור מתשלומין והא דקתני במתני' במסכת גיטין דף נ"ד ע"ב הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין ע"כ אזלא אם אמרינן דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין ומיירי בלא אתרו ביה אבל הלא איכא מ"ד דסברי חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ונימא דר"ח סובר כן. כן נראה לע"ד לפרש כוונת הרב המאירי ז"ל ולקמן יתבאר אי"ה עוד בזה:

'''והנה''' על זה תירץ הרב המאירי הואיל דאין בו מעשה וליכא חיוב מלקות כלל ומש"ה פריך הש"ס דליתני ר"ח בברייתא מפגל והנה לדבריו אלו צריכין לומר דאפילו למ"ד חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין אבל לשאב"מ אינו פוטר מתשלומין והחילוק בזה הוא דבחייבי מלקות שוגגין משכחת גביה לאו זה מלקות היכא דהיה מזיד ובהתראה ומש"ה גם כשהוא שוגג ג"כ פוטר מתשלומין אבל לשאב"מ לעולם ליכא גביה חיוב מלקות ומש"ה אינו פוטר מתשלומין כנלע"ד בפי' וכוונת דברי הרב המאירי ז"ל:

'''והנה''' לפי האמור יש להקשות דמאי פריך הש"ס על ר"ח דליתני מפגל נימא דסובר כר' יהודה דלשאב"מ לוקין עליו וכר"ע אליבא דר' יוחנן במסכת כריתות דף ג' ע"ב דסובר לאו שאב"מ לוקין עליו וסובר ג"כ חייבי מלקות שוגגין פטור מתשלומין ועי' זבחים דף כ"ט ע"ב המחשב בקדשים לוקה דא"ל מני ר"י דאמר לאו שאב"מ לוקין עליו וא"כ מש"ה לא תני ר"ח מפגל בתוך האבות נזיקין ואכתי קשה קושית המאירי ז"ל:

'''והנה''' בזכרוני כי פלפלתי בזה הענין בימי עלומי עם כבוד ידידי המנוח הגאון מו"ה יוסף בעמ"ח ספר [[הפלאות נדרים]] על מס' נדרים אבד"ק ווילון אשר נתכבדתי מאתו בספר הנ"ל לעיין בו והשבתיו בעזה"י על איזה דברים בספרו ובזה הענין כתבתי פלפול עצום על אשר גם הוא הערה מעצמו בקושיא הנ"ל על הא דכהנים שפגלו דאמאי מזידין חייבין הא למ"ד חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין א"כ גם בזה יהיו פטורין עי' בחיבורו הנ"ל על דף האריך בפלפול ואנכי הראיתי לו אז כי שאלתו כשאלת הראשונים וכוון לדברי הקדמון הרב המאירי הנ"ל. ועיקר הפלפול פלפלתי מקודם עלי דברי ידידי חבירי הרב המאוה"ג בנש"ק מו"ה יצחק תאומים חתן אלופי הגאון הגדול מו"ה אברהם תאומים בעמ"ח ספר [[שו"ת חסד לאברהם]]. והנה למען כי חביב עלי מאד מה שאמרתי בנעורי וגם למען חיבת הריעים האהובים הנ"ל אציג כאן מה שכתבתי אז בזה עם קצת הוספה וממילא רווחא שמעתתא דכאן בעזה"י:

'''{{ממ|ב}} איתא''' במסכת גיטין דף נ"ד ע"ב הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין כו' והקשה אותי ידידי חבירי הרב המאה"ג מו"ה יצחק נ"י הנ"ל שהוא כעת הגאבד"ק ווילקאטש במדינת גאליציען. דהא התוס' לעיל בגיטין שם דף נ"ג ע"ב בד"ה בדאורייתא וז"ל וא"ת והא מתניתין ר' יהודה היא וקתני כהנים שפגלו במקדש שוגגין פטורין וי"ל דאי קנסינן להו כו' יעו"ש. וא"כ הואיל דמתני' דכהנים שפגלו אתיא כר' יהודה ור' יהודה אית ליה לאו שאב"מ לוקין עליו וכמבואר במסכת שבועות דף ג' ע"ב ובכ"ד בש"ס וא"כ הרי קי"ל דאין לוקה ומשלם, וא"כ היאך קתני במתני' הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין ע"כ קושייתו הנ"ל, והשבתי לו בזה דבאמת עיקר הקושיא הוא מבואר בשמ"ק ב"ק דף ה' ע"א שהקשה בשם המאירי דמפגל אמאי חייב לשלם הלא אין לוקה ומשלם ותי' דהו"ל לאו שאב"מ ואין לוקין עליו ורק שהרב מו"ה יצחק הנ"ל הוסיף להקשות דלר' יהודה דסובר לאו שאב"מ לוקין עליו ומתני' דכהנים שפגלו אתיא כר' יהודה וכמ"ש התוס' בגיטין נ"ג ע"ב בד"ה בדאורייתא הנ"ל, א"כ אכתי קשה קושיא הנ"ל שהקשה הרב המאירי ז"ל דאיך משכחת לה דמפגל יהיה חייב לשלם הא קלב"מ דאיכא חיוב מלקות וכמו שהקשיתי כאן דמאי פריך הש"ס על ר"ח דאמאי לא תני מפגל בין האבות נזיקין דנימא דר"ח סובר כר"י דלאו שאב"מ לוקין עליו ואינו לוקה ומשלם וסובר ג"כ דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין. ולחומר הקושיא נראה לע"ד לתרץ באופן נאות וצריך אני להאריך קצת. דהנה במסכת זבחים דף כ"ט ע"ב איתא שם ורב מרי מתני א"ר ינאי מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה ת"ל לא יחשב א"ל רב אשי לר"מ לאו שאב"מ הוא וכל לאו שאב"מ אין לוקין עליו א"ל ר' יהודה הוא דאמר לאו שאב"מ לוקין עליו ע"כ. והנה לשון הש"ס דנקיט המחשב בקדשים משמע שכל מחשבה שאינה נכונה שמחשב בקדשים לוקה אפילו אם אין הקרבן נפסל ע"י מחשבה זו וכגון ששוחט שלא לשמה בכל הקרבנות חוץ מפסח וחטאת דהקרבן כשר מ"מ עבר על הלאו דלא יחשב ולר' יהודה דסובר לאו שאב"מ לוקה עליו גם על המחשבה זו לוקין אע"פ שהקרבן כשר וכ"כ מפורש ברמב"ם ז"ל פי"ח מהלכות פסוהמ"ק הלכה א' וז"ל כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים ה"ז עובר בל"ת שהרי הוא אומר לא יחשב מפי השמועה למדו שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים ואעפ"כ אינו לוקה שאין המחשבה מעשה ועי' בכ"מ שם שמציין הש"ס דסופ"ב דזבחים דף כ"ט ע"ש והרמב"ם פוסק כמ"ד לאו שאב"מ אין לוקין עליו אבל הלאו דלא יחשב עבר על כל מחשבה שאינה נכונה שמחשב בקדשים, וי"ל אפי' אם הקרבן הוא כשר ואינו נפסל ע"י מחשבה זו ועי' בגליון הרמב"ם שם וז"ל סמ"ג לאוין של"ז בלשון שהוא מתחיל מכאן אני אומר שאין למנות בלאוין הא דרב מרי וכו' שמחשב בקדשים עובר בל"ת ועיין במלמ"ל שם כתב הרמב"ן במנין המצות שכל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים עובר בלאו דלא תזבח לה' כל דבר רע שפירושו דבור רע. וכ"כ רש"י בפי' התורה והרמב"ן מנאה במנין הלאוין שלו וכתב עוד שיש ג"כ עשה והוא ביום ההוא יאכל ע"ש שנתן טעם לזה למה לא מנה רבינו לאו זה ועי' בספר החינוך פרשת צו עכ"ל המלמ"ל. מבואר מזה ג"כ דהלאו איכא על כל מחשבה שאינה ראויה שהוא מחשב ואפילו אם {{עוגן|יג.}}אינו פוסל הקרבן במחשבה זו אפ"ה עובר על הלאו, והנה במס' פסחים דף ס"ב ע"ב תניא אחרים אומרים הקדים מולים לערלים כשר ערלים למולים פסול מ"ש מולים לערלים דכשר דכולה ערלה בעינן וליכא ערלים למולים נמי כולה ערלה בעינן וליכא לימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף וכדרבא דא"ר עדיין היא מחלוקת הלכך הקדים מולים לערלים מולים חיילי ערלים לא חיילי הקדים ערלים למולים ערלים חיילי מולים לא חיילי אמר רבה כו' עד ור"מ לטעמיה דאמר מפגלין בחצי מתיר ורבנן לטעמייהו דאמרי אין מפגלין בחצי מתיר ופירש"י יש פגול במחשבת חצי מתיר והאי חצי מתיר הוא דשחיטה בשני הסימנים הוא עכ"ל. ועי' מסכת זבחים דף מ"א ע"ב בתוס' ד"ה ממאי וז"ל בכולה שמעתין משמע דאע"ג דאין מפגלין בחצי מתיר פסול מיהא הוי ותימא דבפ' תמיד נשחט דף ס"א גבי שחטו למולים ולערלים כו' ומוקי לה בדף ס"ג שם בשוחט סימן ראשון למולים כו' ור"מ לטעמיה דאמר מפגלין בחצי מתיר משמע התם דלרבנן הוי כשר גמור וי"ל דהא דפסלי הכא היינו משום דאיכא למיגזר כדאיתא בפ"ב דמנחות דף י"ד דרבנן גזרו קומץ אטו קומץ דמנחת חוטא לבונה אטו לבונה הבאה בבזיכין אבל התם לא שייך למגזר סימן אחד אטו שני סימנין עכ"ל. מבואר בתוס' דלרבנן דסברי אין מפגלין בחצי מתיר הקרבן כשר לגמרי ואפילו מדרבנן. וי"ל דמ"מ על הלאו דלא יחשב עבר דסוף סוף חשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים וא"כ למ"ד שאב"מ לוקין עליו גם על הלאו הזה לוקה. ולפי הצעה הזאת שפיר מיושב קושיא הנ"ל דהנה אם הוא מפגל בתחלת השחיטה דהיינו בשחיטת סימן הראשון ובשעת שחיטת הסימן השני מכוין כדין וכהוגן הקרבן כשר דהא אין מפגלין בחצי המתיר וכדאי' בפסחים דף ס"ג הנ"ל:

'''והנה''' בתחלת השחיטה שהתחיל לשחוט אם היה מחשב בה מחשבת פיגול אף שאח"כ בשחיטת הסימן השני שחט כהוגן בכונה הראויה דהקרבן כשר לרבנן דס"ל אין מפגלין בחצי המתיר ואפ"ה עבר על הלאו דלא יחשב או משום הלאו דלא תזבח לה' כל דבר רע שפירושו דבור רע וכמ"ש הרמב"ן ז"ל שהבאתי. וא"כ אם בתחלת השחיטה בשחיטת הסימן הראשון עבר תיכף על הלאו דלא יחשב והקרבן כשר עדיין ולא מפסיד ליה כלום להקרבן אלא אם גם בסוף השחיטה בשחיטת הסימן השני חשב ג"כ מחשבת פיגול ואז לא עבר כלל על הלאו בשעת שחיטת הסימן השני דהא בשעת שחיטת הסימן הראשון עבר תיכף על הלאו דלא יחשב וא"כ אימת נעשה הקרבן פסול בשחיטת הסימן השני דאז נעשה פיגול א"כ אין ההפסד ועבירת הלאו באין כאחד דעל הלאו עבר בשחיטת הסימן הראשון והחיוב ממון בא בשעת שחיטת הסימן השני ומש"ה חייב בתשלומין ולא שייך תו לומר דיהיה פטור מתשלומין משום דקלב"מ ודוק. אולם באמת לכאורה הא בורכא דהא גם על שחיטת הסימן השני אם מחשב בשחיטת הסימן השני ג"כ לאכול חוץ לזמנו איכא ג"כ גביה הלאו דלא יחשב וא"כ אכתי נימא קלב"מ. אולם כד מעיינינן היטב בדבר הזה נראה לפום ריהטא ראיה מדברי הירושלמי פ"ב דב"ק ה"ה לסברתי שכתבתי וכאשר אבאר בעזה"י:

'''{{ממ|ג}} איתא''' בירושלמי ב"ק פ' כיצד הרגל ה"ה כלב שנטל חררה ר"ל אומר במצית את האור על כל שבולת ושבולת ר"י אמר נעשה כזורק את החץ ממקום למקום [ופלוגתא זו דר"י ור"ל איתא ג"כ בש"ס דידן בב"ק דף כ"ב ע"א ע"ש כל הסוגיא] אר"י בר טבליי מתניתא מסייע ר"ל היה גדי כפות ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור אם אומר את שאין כזורק את החץ ממקום למקום על שבולת הראשונה נתחייב מיתה מכאן והילך תשלומין אר"י ואת שמע מינה שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור אם אומר את שאינו כזורק את החץ ממקום למקום ויעשה כמי שחלו עליו תשלומין מיכן והילך יהא חייב בתשלומין עכ"ל הירושלמי. ועיין בפני משה שם מה שפירש דברי הירושלמי הנ"ל ולבסוף כתב וז"ל על הא שכתב הירושלמי והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור כו' כ' הפ"מ דמכאן ג"כ סייעתא לר"י מפרקין דלקמן פ"ג הי"ב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו ואם אתה אומר דחיובא דאש בעלמא לא הוי אלא בכל מקום ומקום שהדליק א"כ ויעשה כאן כמי שחלה עליו תשלומין וכו' כלומר שהוא מכאן ואילך אחר שהדליק את שבולת הראשונה שנתחייב מיתה עליה ויהא חייב בתשלומין על שאר הגדיש אלא ש"מ כר"י ש"מ עכ"ל הפ"מ ע"ש. והנה לפי הירושלמי וכפי' הפ"מ הנ"ל הוה הסברא ברורה דהחיוב מיתה לא הוה אלא על השבולת הראשונה על שעת הדלקת הגדיש ודייק מינה דגם החיוב ממון הוא על כל הגדיש בשעת הדלקה דאשו משום חציו והוה כאלו בשעת הדלקה בשעה שהצית את האור הוה כאלו שרף אז את כל הגדיש הכל כאחד ואז איכא ג"כ החיוב מיתה ומש"ה פטור מתשלומין הא אם היינו אומרים אשו משום ממונו א"כ תיקשי הלא החיוב מיתה הוא רק בשעת הדלקת הגדיש וא"כ תינח דאינו חייב על שבולת הראשונה. דאז החיוב מיתה פוטרו מתשלומין אבל על שאר הגדיש שנשרף אח"כ יהיה חייב לשלם ואמאי לא אמרינן דגם על כל הגדיש איכא חיוב מיתה דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה משום דהוה כאלו שרף כל שבולת בפ"ע בידים. וע"כ צ"ל דבין למ"ד אשו משום חציו ובין למ"ד אשו משום ממונו עיקר החיוב מיתה ומלקות הוא רק בשעת התחלת המעשה. והוא כמ"ש כאן הסברא דבסימן הראשון ששחט אם חשב מחשבת פיגול ואח"כ בשעת שחיטת הסימן השני חשב מחשבה ראויה דעיקר הלאו עבר בשעת שחיטת הסימן הראשון ואף אם שחט גם הסימן השני במחשבת פיגול גם כן עיקר עבירת הלאו הוא בשחיטת הסימן הראשון וראיה לכאורה לדברי מירושלמי הנ"ל. אולם אכתי יש לדחות ראיה זו דהתם עיקר המעשה הוא בשעה שהדליק את הגדיש אבל מה שהגדיש הולך ודולק אח"כ הוא ממילא ע"י המעשה הראשונה ואין האדם עושה אז שום מעשה כלל. ומשום הכי שפיר קאמר הירושלמי דאם נימא אשו משום ממונו אם כן יהיה חייב לשלם על כל הגדיש לבד מעל השבולת הראשונה. משא"כ הכא גבי מפגל גם בשחיטת הסימן השני הוא עושה מעשה עבירה ועבר על לאו דלא יחשב. וא"כ שוב י"ל קלב"מ ויהיה פטור מתשלומין. ועיין לקמן בפרק מרובה על דף ע"א ע"א [אוע"ט אק"ג] מ"ש שם בענין הלאו דלא יחשב:

'''הן''' אמת אגיד כי לא זכיתי להבין דברי הירושלמי הנ"ל במה שהביא ראיה לר"י מדהדליק גדיש בשבת דפטור ולר"ל היל"ל דרק על השבולת הראשונה הוא פטור משום דאז הוא מחויב מיתה ועל כל הגדיש יהיה חייב עכ"ד הירושלמי. וקשה הלא גם לר"ל ניחא דהא דר"ל מחייב בחול הוא רק במסכסכת כל הבירה. וכ"כ הירושלמי בהדיא בתחלת הסוגיא שם ר"ל אמר במצית את האור על כל שבולת ושבולת ועיין בפ"מ שם וכן מסיק הש"ס דילן בב"ק כ"ב ע"א א"ל ר"ל הב"ע במסכסכת כל הבירה. וא"כ הא דקתני והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור הא בחול חייב ע"כ מיירי במצית את האור על כל הגדיש. וא"כ בשבת כה"ג שפיר פטור מתשלומין דהשתא שפיר איכא חיוב מיתה על כל שבולת ושבולת וצ"ע. וה' יזכני להבין תוה"ק. אולם בגוף דברי הירושלמי הנ"ל יש לעיין טובא דמצינו להירושלמי במס' כתובות פ"ג דמבואר להיפוך דאמרינן דעל כל שבולת ושבולת איכא חיוב מיתה כאשר יבואר אי"ה לפנינו:

'''{{ממ|ד}} איתא''' בירושלמי מס' כתובות [[ירושלמי/כתובות/ג/א|פ"ג ה"א]] והתני החוסם את הפרה משלם ששת קבין לפרה וארבעה קבין לחמור שכן החוסם פרתו לוקה א"ר יוסי שכן מחוייבי מיתות גנב תרומת הקודש ואכלה שהוא לוקה ומשלם מ"מ הפסידו ממון א"ר מנא קומי ר"י מעתה הבא על אחותו קטנה ילקה וישלם שכן הבא על אחותו בוגרת לוקה חזר ואמר גבי אחותו חל עלי' תשלומין ומיתה כאחת ברם הכא מכיון שחסם נתחייב מכות מכאן ואילך בתשלומין התיב ר' זעירא קומי ר' מנא הרי המצית גדישו של חבירו בשבת על שבולת הראשון חייב מלקות מיכן והילך בתשלומין ולית אמר כן על כל שבולת ושבולת יש בה התריית מיתה וכא על כל חסימה וחסימה יש בה התריית מכות ר' יוסי בר בון אמר תרין אמוראין כו' עכ"ל הירושלמי ועיין בק"ע שם. אבל עכ"פ שמעינן מדברי הירושלמי הנ"ל דאמרינן על כל שבולת ושבולת איכא חיוב מיתה והירושלמי קאמר סתמא שהדליק רק במקום אחד בגדיש והאש הולכת ודולקת אח"כ על פני כל הגדיש ואפ"ה אמרינן דעל כל שבולת ושבולת איכא חיוב מיתה ומבואר להיפוך כאן מהירושלמי ב"ק הנ"ל ונראה קצת כעין סתירה:

'''והנה''' ראיתי בירושלמי מס' תרומות [[ירושלמי/תרומות/ז/א|פ"ז ה"א]] הביא ממש כל {{עוגן|יג:}}הסוגיא הנ"ל כמו במס' כתובות ופירש שם ה[[מהר"א פולדא/תרומות/ז/א|מוהרא"פ]] ז"ל על הא דולית את אמר כן על כל שבולת ושבולת יש בו התריית מיתה כו' וז"ל ואי אתה אומר כן התם ולמה. אלא ע"כ משום דאמרינן דעל כל כו' דנעשו כאלו התרו ביה על כל שבולת ושבולת כו' ה"נ נימא הכי כו' עכ"ד המוהרא"פ ע"ש. והנה נראה לכאורה מפירושו הנ"ל דהא דקאמר הירושלמי על כל שבולת ושבולת איכא התריית מיתה הוה הפירוש הואיל דבשעת התראה התרו ביה שלא ידליק הגדיש בשבת ואם ידליק יהיה חייב מיתה א"כ היתה ההתראה על כל שבולת ושבולת. והטעם הואיל דאם הדליק הגדיש בצד מזרח איכא חיוב מיתה עליו וכן אם הדליק הגדיש בצד מערב איכא ג"כ חיוב מיתה עליו ובכל צד שידליק איכא חיוב מיתה דהתראה היה על כל הגדיש ונכנס כל שבולת ושבולת תחת סוג ההתראה כנלע"ד בפירוש דברי המוהרא"פ ז"ל. מיהו אם לא אתרו בו או בשוגג אז לא נוכל לפרש כן דכל שבולת נכנס תחת הסוג חיוב מיתה דהא עיקר החיוב מיתה הוא בשעת הדלקה. אבל מה שהגדיש הולך ודולק אח"כ הוא לא עביד מעשה כלל. ולפ"ז יהיה עולה פירוש המוהרא"פ ז"ל רק היכא דהיה במזיד ובהתראה. אבל בשוגג או במזיד בלא התראה לא נוכל לפרש כן ולע"ד הוא סברא נכונה. גם הלום ראיתי בפי' הפ"מ על ירושלמי כתובות הנ"ל נראה שמפרש ג"כ כפי' הק"ע הנ"ל וז"ל הפ"מ שם ולית אמר כן ואפ"ה לא אמרת התם כן משום דעל כל שבולת ושבולת יש בה התריית מיתה וסוף סוף דמיא כמו חיוב מיתה וממון באין כאחד משום דשייכא התראת מיתה על כל אחד ואחד. וא"כ ה"נ על כל חסימה וחסימה הבאין אח"כ דמיחייבת עלייהו תשלומין הרי יש בה ג"כ התריית מלקות על כל או"א כו' עכ"ל הפ"מ וכוונתו הוא ג"כ כמש"ל בדברי המוהרא"פ ז"ל. וכן מדוייק ג"כ לשון הירושלמי גופיה שאמר הלשון על כל שבולת ושבולת יש בה התריית מיתה. אמנם י"ל בזה לפמש"ל דבשוגג או במזיד בלא התראה לא שייך האי סברא א"כ כיון דהירושלמי קאמר סתמא על כל שבולת ושבולת איכא התריית מיתה מדוע לא כתבו שום אחד מן המפרשים דבלא התראה או בשוגג לא שייכא האי סברא. ואולי י"ל בזה הואיל דאם היה במזיד ובהתראה היה החיוב מיתה על כל הגדיש א"כ כמו כן אם לא התרו בו או בשוגג ג"כ פטור מתשלומין דכמו על שבולת ראשון אמרינן הואיל דאם התרו ביה היה חייב מיתה והיה פטור מתשלומין ואמרינן דגם בלא אתרו בו או בשוגג ג"כ הוה כמו החיוב מיתה שפוטרו מתשלומין וא"כ אמרינן ג"כ על כל הגדיש דאם היו מתרין ביה היה חייב מיתה א"כ גם בלא התראה או בשוגג הדין כן ואכתי צ"ע דבר זה אם בשוגג או בלא התראה שייכא סברא הנ"ל:

'''{{ממ|ה}} והנה''' ראיתי ב[[פני יהושע/כתובות/הקדמה|הקדמת פני יהושע למס' כתובות]] כתב שם חתנא דבי נשיאה הגאון מו"ה בעריש ז"ל להקשות על הא דקתני במתני' אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת כו' הבא על אחותו כו' אע"פ שהן בכרת אין בהן מיתת ב"ד. והקשה לפמ"ש התוספות ביבמות דף נ"ט ע"א ד"ה אלא דקנס משלם על גמר ביאה דוקא אבל לא על ההעראה וא"כ פשיטא שמשלם קנס דהא החיוב כרת ומלקות עם החיוב תשלומין אינן באין כאחד דהחיוב מלקות וכרת הוא תיכף משעת העראה והחיוב לשלם קנס אינו בא אלא בשעת גמר ביאה וא"כ אמאי הוצרך הש"ס לאוקי מתני' בדלא אתרו ביה וגם קשיא בסיפא דמתני' דאמאי גבי חייבי מיתות ב"ד אין להן קנס הואיל דקלב"מ הלא החיוב מיתה והחיוב תשלומין אינן באין כאחד דהחיוב מיתה הוא תיכף בשעת העראה והחיוב תשלומין אינו בא אלא בשעת גמר ביאה. וכתב שם ליישב דנהי דהחיוב מיתה ומלקות מתחיל בהעראה מ"מ אכתי לא נגמר דגם בגמר ביאה שייך שפיר קלב"מ והביא ראיה מירושלמי הנ"ל דעל כל שבולת ושבולת יש בו התריית מיתה עי"ש שהאריך בפלפול עצום. והנה לפי מה שביארתי לעיל דברי הירושלמי דכתובות הנ"ל וכפי פי' הק"ע והמוהרא"פ ז"ל אין ראיה כ"כ מדברי הירושלמי דהירושלמי כתב שפיר דעל כל שבולת ושבולת איכא התריית מיתה משום דכל שבולת נכנס תחת סוג ההתראה דהא בשעה שרוצה להדליק שמתרין בו שלא ידליק חל ההתראה על כל שבולת ושבולת דהא יוכל להיות שידליק בצד מזרח או בצד מערב וכדומה וכן גבי חסימה דקאמר הירושלמי על כל חסימה וחסימה יש בה התריית מכות הוה ג"כ כן דבשעה שרוצה לחסום בכדי לדוש בה יוכל להיות שידוש בה תבואה זו המונחת כאן או במקום אחר וחל התריית הלאו על כל חסימה וחסימה ואף אם הוא בלא התראה או בשוגג ג"כ פטור מתשלומין כיון דאם היו אתרו ביה היה פטור ה"ה בחייבי מלקות שוגגין פטור מתשלומין ואף דר' יוחנן בעצמו סובר חייבי מלקות שוגגין חייבין הך סוגית הירושלמי ע"כ לא אזלא אליבא דר' יוחנן דלר' יוחנן דסובר אשו משום חציו א"כ חל החיוב מיתה והתשלומין על כל הגדיש כאחד וא"כ לא צרכינן להאי סברא דעל כל שבולת ושבולת יש בה התריית מיתה וע"כ צ"ל דסוגית הירושלמי אזלא לר"ל דסובר דאשו משום ממונו, ומש"ה שפיר כתב הירושלמי דעל כל שבולת ושבולת יש בה התריית מיתה ופטור מלשלם על כל הגדיש משא"כ הכא גבי קנס דאם נימא דקנס אינו משלם אלא בגמר ביאה וחייב מיתה ומלקות חל מיד בשעת העראה א"כ אינן באין כאחד ולא שייך לומר דהחיוב מיתה ומלקות הוא גם על גמר ביאה דהא אינן בזמן אחד דבשלמא גבי מדליק הגדיש וחוסם פרה ההתראה או החיוב הוא על הכל אחד משא"כ הכא אינן שתיהם בזמן אחד והבן בזה:

'''מיהו''' י"ל בזה דאדרבה דקנס עדיף יותר הואיל דגם בגמר ביאה הוא עושה מעשה בעשיית העבירה אבל התם גבי מדליק הגדיש אינו עושה אח"כ שום מעשה ורק המעשה נעשית ממילא מכח ההדלקה הראשונה. וא"כ י"ל דכמו דהתם קאמר הירושלמי דעל כל שבולת ושבולת איכא חיוב מיתה א"כ ה"ה הכא גבי קנס ונוכל לומר דהכא גבי קנס הוא כ"ש מהא דמדליק הגדיש ודוק היטב כי קצרתי מעט בזה. אולם מדברי הרב ז"ל נראה דמדמה ליה בפשיטות וסובר בכוונת הירושלמי דהא דקאמר הירושלמי על כל שבולת ושבולת איכא התריית מיתה היינו הואיל דהכל הוא מכח המעשה הראשונה ואף שבסוף לא היה התראה חל ההתראה הראשונה שהיה בתחלת הדליקה והוה כמו חיוב מיתה ומלקות וה"ה בלא אתרו ביה ג"כ וא"כ שפיר כתב דה"ה הכא גבי קנס הוה כן דההתראה שהיה בהעראה מהני ג"כ על גמר ביאה וא"כ הוה גם בגמר ביאה חיוב מיתה ופוטר מתשלומין ומש"ה הוצרך לאשמו לאשמועינן בלא אתרו בו וגם בבא על בתו פטור באמת מטעם זה ויש להאריך בזה:

'''{{ממ|ו}} והנה''' ראיתי בשו"ת הגאון רע"א ז"ל בחלק הכתבים [[שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קסד|סי' קס"ד]] הביא דברי הגאון מו"ה בעריש ז"ל הנ"ל וכתב עליו וז"ל ולע"ד אינו דומה דבמדליק גדיש שפיר אמרינן דיש חיוב מיתה על כל כל שבולת ושבולת ואף דאין הב"ד מחייבים אותו על שבולת שניה שכבר נתחייב על שבולת הראשונה מ"מ הוי כמו חייבי מיתות שוגגים דפטורים משא"כ לענין מלקות לר"י דס"ל חייבי מלקות שוגגים חייבים למאי הוצרך לאוקמי מתני' בלא אתרו הא אפילו אתרו כיון שהערה נתחייב מלקות על התראה זו ושוב הוי הגמר ביאה כמו חיוב מלקות בלא התראה עכ"ל ודפח"ח וע"ש מ"ש ליישב הקושיא של הרב ז"ל עייש"ה בדבריו. והנה לכאורה דבריו היקרים קשים להולמם כלל דהא הירושלמי שם בכתובות ובתרומות כ' ג"כ על לאו דחסימה דעל כל חסימה וחסימה יש בה התריית מכות וא"כ הרי מבואר דגם לענין מלקות אמרינן סברא זו ואם נימא כסברת הגאון מוהרע"א ז"ל הנ"ל דעיקר הסברא דעל כל שבולת ושבולת איכא התריית מיתה היינו דעל סוף המעשה הוה כשוגג וא"כ הא תינח בהדליק הגדיש בשבת דהוי חייבי מיתות שוגגין ושפיר פטור אבל על חסימה דנימא על כל חסימה וחסימה יש בה התריית מכות לא שייך לומר כן דהא אנן קי"ל דחייבי מלקות שוגגין חייבין וגם דר"י ס"ל הכי ומחבר הירושלמי היה ר"י וא"כ אמאי קאמר הירושלמי דעל כל חסימה וחסימה איכא התריית מכות וי"ל בזה:

'''אולם''' לפמש"ל ניחא דשפיר נוכל לומר דהסברא דעל כל שבולת ושבולת איכא התריית מיתה היינו דהוי על סוף המעשה כשוגג וחייבי מיתות שוגגים פטורים ואי דקשיא א"כ אמאי פטור בלאו דחסימה הלא המחבר הירושלמי היה ר"י ור"י ס"ל חייבי מלקות שוגגים חייבין. דהא ע"כ לא נוכל לומר דהך סוגיא דירושלמי אזלא אליבא דר"י דלדידיה לא צרכינן להאי סברא כלל דעל כל שבולת ושבולת איכא התריית מיתה וכמש"ל [בסוגיא או"ק ה] ושפיר כתב הגאון מוהרע"א ז"ל הנ"ל דלא דמי להאי דירושלמי, ולפ"ז הקושי' של הגאון מו"ה בעריש ז"ל הנ"ל הוא קשה יותר כיון דקנס הוא דמתחייב בגמר ביאה ומלקות חייב בהעראה וא"כ לא הוי המלקות {{עוגן|יד.}}והתשלומין באין כאחד, ולא נוכל לתרץ הואיל דגם על גמר ביאה איכא חיוב מלקות וכסברת הירושלמי דמה שהוא לאחר מכאן לא הוי אלא כשוגג וא"כ הוי כמו חייבי מלקות שוגגין וא"כ למה הוצרך ר"י לשנויי דמיירי בלא אתרו בו:

'''והנה''' באמת נוכל לומר דזה הוא באמת הפירוש בדברי ר' יוחנן במאי דקא משני דמיירי בדלא אתרו ביה והכוונה דכמו דאמרינן דעל כל שבולת ושבולת איכא התריית מיתה וכן גבי חסימה על כל חסימה וחסימה איכא התריית מכות ה"נ על גמר ביאה ג"כ איכא התריית מכות וא"כ היל"ל דקלב"מ. אולם באמת הגמר ביאה הוה רק כמו חייבי מלקות שוגגין דחייבין בתשלומין וכ"ז הוא אם נימא דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין ואז משכחת לה שיהיה חייב לשלם קנס על חייבי מלקות וא"כ נוכל לשנויי בפשיטות דמתני' מיירי בלא אתרו ביה וא"כ גם באתרו ביה ג"כ תו חייב לשלם קנס משום דאין שני החיובים באים כאחד דמלקות הוא מחויב מיד בשעת העראה וקנס אינו משלם אלא בגמר ביאה ואי דגמר ביאה הוה ג"כ התריית מלקות וכסברת הירושלמי הנ"ל הלא זה לא הוי רק כמו חייבי מלקות שוגגין ואנן קי"ל דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין. אמנם אכתי י"ל בזה דלפמש"ל בסוגיין דר"י דסובר אשו משום חציו לית ליה האי סברא דעל כל שבולת ושבולת איכא התריית מיתה א"כ אכתי תקשה קושית הרב ז"ל בהקדמת פ"י הנ"ל הארכתי קצת בבאור ענין זה:

'''{{ממ|ז}} ועתה''' נחזור לעניננו והוא דהכא גבי מפגל ששחט סימן הראשון על דעת לאכול חוץ לזמנו דהוה פיגול עבר על הלאו דלא יחשב ואם היה שוחט הסימן השני כדין היה הקרבן כשר ואימת קא מפסיד ליה בשעה שמפגל בשחיטת הסימן השני וא"כ החיוב מלקות והחיוב תשלומין אינן באין כאחד ואי משום דעל כל סימן וסימן איכא התראת מלקות הלא על שחיטת הסימן השני הוה רק כחייבי מלקות שוגגין דחייבין בתשלומין ואף דעושה מעשה גם בשחיטת הסימן השני הלא גם בביאה עושה ג"כ מעשה בגמר ביאה ואפ"ה כתב הגאון מו"ה בעריש ז"ל דזה מקרי דאינן באין כא' ולסברת הגאון מוהרע"א ז"ל לא מיחשב זה רק כחייבי מלקות שוגגין וא"כ א"ש הא דמפגל חייב לשלם ודוק היטב בזה. ע"כ כתבתי מכבר בקצרה וכאן הרחבתי קצת בבאור הענין:

'''{{ממ|ח}} אח"ז''' עיינתי עוד בזה הענין וראיתי כי בגוף הקושי' שהקשיתי לעיל בסוגין על תירוצי דהלא גם בשחיטת הסימן השני הוא עושה מעשה וא"כ שוב היל"ל קלב"מ. ונלע"ד לומר בזה כעת עפי"ד הרשב"א במס' מנחות דף ב' ע"א ועי"ש בגמרא כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כו' ובגמרא ל"ל למיתני אלא כו' הא קמ"ל לבעלים הוא דלא עלו לשום חובה הא מנחה גופא כשרה ואסור לשנויי כדרבא דא"ר עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה כו' ופירש"י בד"ה אסור לשנויי בה שינוי אחר כגון אם עבר וקמצה שלא לשמה אסור לתת קומץ בכלי שלא לשמה וכ' הרשב"א שם בד"ה ואסור לשנויי פירש"י שינוי אחר כגון אם קמצה כו' נראה מתוך לשונו דדוקא בעבודה אחרת קאמר דאסור לשנויי בה אבל באותה עבודה שכבר נעשית שלא לשמה לא דאע"ג דלבעלים מיפסלא דלא עלתה מ"מ שאר עבודות דעביד כבר לשמה קיימי הלכך אסיר לשנויי בהו אבל באותה עבודה שכבר נעשית שלא לשמה לא עכ"ל הטהור. והנה מבואר דאפי' אם הקרבן עדיין כשר ועבר ועבד אחת מן העבודות שלא לשמה ואין הקרבן נפסל ובעבודה אחרת אסור לחשוב שלא לשמה מ"מ באותה עבודה עצמה שכבר חשב בה שלא לשמה אם עדיין לא נגמר אותה העבודה ובגמר העבודה הזו חשב עוד הפעם שלא לשמה לא עבר כלל. ומשמע מהלשון עוד יותר דמותר לו לחשוב שלא לשמה באותה העבודה עצמה ואף דנימא כוונת הרשב"א דאסור לו לכתחלה לחשוב שלא לשמה מ"מ בודאי אם חשב לא עבר כלל. וא"כ כמו כן י"ל בשחיטה דאם חשב מחשבת פיגול בשחיטת סימן הראשון אף אם אח"כ בשחיטת סימן השני ג"כ חשב תו לא עבר על הלאו דלא יחשב על מחשבה השניה דהא רבא קאמר הלשון עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה משמע דוקא זריקה דהוה עבודה אחרת הוא דאסור אבל בהשחיטה עצמה אם חשב מחשבת פיגול בהסימן השני לא עבר כלל. ולפי"ז א"ש מה שתירצתי לעיל דבתחלת השחיטה עבר על הלאו דלא יחשב וכששחט הסימן השני שלא לשמה תו לא עבר כלל ועיקר הפסול הוא בגמר שחיטה דהא אין מפגלין בחצי מתיר וא"כ החיוב מלקות על לא יחשב בא בתחלת השחיטה והחיוב ממון אינו בא עד גמר שחיטה ולא אתו שניהם כאחד ומיושב שפיר קושיא הנ"ל על רש"י על הדרך שכתבתי לעיל והבן בזה:

'''{{ממ|ט}} ואחר''' הוצעה זו נוכל ליישב קצת דברי רש"י ז"ל התמוהים לעין כל בהא שפירש"י כאן בד"ה ומפגל כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשום שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליה וצריך אחר עכ"ל ותמהו עליו דמדוע לא פירש"י כפשוטו מפגל לאכול חוץ לזמנו ועי' בשמ"ק ובפ"י כאן. ולפי האמור ניחא דנוכל לומר דרש"י ז"ל סובר דדוקא היכא דהקרבן פסול הוא דעבר על הלאו דלא יחשב אבל היכא דאין הקרבן פסול אע"פ שיחשב מחשבה שאינה נכונה ולא עשה כדין אפ"ה, לא עבר על הלאו דלא יחשב וא"כ כשמפגל בשחיטה ששחט ע"מ לאכול חוץ לזמנו בשחיטת סימן הראשון לא. עבר כלל דהא אין הקרבן נפסל אז דאין מפגלין בחצי מתיר ורק בשחיטת הסימן השני אז הוא דעובר דאז הקרבן נפסל וא"כ שוב המלקות והתשלומין באין כאחד ותו אמרינן קלב"מ. וא"כ צ"ל הא דקתני במתני' הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין מיירי ע"כ בלא אתרו ביה ולמ"ד חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ע"כ צ"ל הטעם דחייבין הואיל דהוה לאו שאב"מ וצ"ל דאפי' למ"ד חייבי מלקות שוגגין פטורין היינו משום דמשכחת בלאו זה מלקות כגון דאתרו ביה ומש"ה גם בלא אתרו ביה ג"כ פטור אבל בלאו שאב"מ דלא משכחת לעולם בלאו זה מלקות כלל שפיר חייב אולם אף למ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו מ"מ אם נימא חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין א"כ ע"כ צ"ל דהא דקתני במתני' שם בגיטין דחייבין היינו בלא אתרו ביה וא"כ שפיר נוכל לומר דהמתני' אתיא כר' יהודא דסובר לשאב"מ לוקין וכמ"ש התוס' בגיטין דף נ"ג ע"ב ד"ה בדאורייתא והא דחייבין הוא משום דסובר חייבי מלקות שוגגין חייבין ומיירי בלא אתרו ביה וא"כ היה קשה לרש"י מאי פריך הש"ס כאן על ר"ח וליתני מפגל הי"ל להש"ס לשנויי בפלוגתא לא קמיירי משום דאם נימא לשאב"מ לוקין וחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין א"כ לא משכחת לעולם חיוב תשלומין במפגל ומש"ה לא תני לה וזה היה קשה לרש"י ז"ל. ומש"ה פירש"י דמפגל היינו ששחט שלמים לשם חטאת דבכה"ג ליכא חיוב מלקות דהא הקרבן לא נפסל ושפיר פריך הש"ס וליתני מפגל כנלע"ד לפרש כוונת רש"י ז"ל:

'''{{ממ|י}} או''' יאמר בדרך אחר קצת ליישב לשיטת רש"י הא דכתבו התוס' דמתני' דכהנים שפגלו אתיא כר"י והא ר"י סובר לאו שאב"מ לוקין דנוכל לומר שפיר גם למ"ד חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין והא דקתני במתני' מזידים חייבין היינו רק מדרבנן דחייבוהו מטעם קנס שלא יפגל אבל מדאורייתא שפיר פטור הואיל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ועי' ברמב"ן על מס' גיטין דף נ"ג ע"א בד"ה הכהנים שכתב כן דעיקר החיוב הוא מדרבנן ומשום מזיק הקדש ועי' בפ"י שם על מס' גיטין מ"ש בזה ונהי דלפמ"ש בשיטת רש"י ז"ל דסובר מזיק הקדש חייב בקרן מדאורייתא ורק מחומש פטור ועי' בפ"י שם ובפ"י כאן בב"ק בסוגיין ובפני אריה על מס' ב"ק כאן מבנו של הפ"י ולקמן על דף ו' ע"ב [או"ב אוק"ד] יבואר אי"ה זה. אבל נוכל לומר דרש"י ז"ל מפרש ג"כ דהא דקתני במתני' הכהנים שפגלו מזידין חייבין היינו מדרבנן אבל מה"ת פטורין מתשלומין ומשום דאיכא לאו ור"י אית ליה לאו שאב"מ לוקין עליו וא"כ לא משכחת לה כלל מדאורייתא חיוב תשלומין במפגל והיה ק"ל לרש"י ז"ל דמה פריך הש"ס וליתני מפגל דנוכל לומר דס"ל כר' יהודא וסובר ג"כ חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ואף דעכ"פ איכא חיובא מדרבנן הא ר"ח תנא כ"ד אבות נזיקין ולא מיירי כלל מחיובא דרבנן ומש"ה פירש"י דהפי' הש"ס הוא דליתני מפגל היינו ששחט שלמים לשם חטאת דאיכא חיובא מדאורייתא לשלם ודוק, ועי' בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' פ"ח בסוף התשובה העיר ג"כ לתרץ דברי רש"י ז"ל בכעין מה שכתבתי ע"ש:

==יח==

[יח] שם '''בתוס' ד"ה למעוטי מוסר''' בסה"ד וז"ל '''ומסור ומפגל אפי' למאן דלא {{עוגן|יד:}}דאין דד"ג מחייב משום קנס בהגוזל בתרא דף קי"ז ע"א עכ"ל. והש"כ בסי' שפ"ו סק"א בגליון תמה ע"ד התוס' הנ"ל מהא דלקמן בב"ק דף ס"ב ע"א, עשו תקנת נגזל באשו בעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור או, לא אליבא דמאן דלא דאין דד"ג לא תבעי לך דמסורות נמי לא דיינינן כי תבעי לך אליבא דמ"ד דיינינן דד"ג כו' והרי מבואר דלמאן דלא דאין דד"ג מסורות נמי לא דיינינן כו' ע"ש ולענ"ד דהתוס' ציינו הש"ס בב"ק קי"ז ע"א בהא דההוא דאחוי אכריא דחיטי דר"ג חייבי' ר"נ לשלומי וא"ל ר"ה ב"ח לר"נ דינא או קנסא א"ל מתני' היא כו' בתר דנפיק א"ל ר"י לר"ה ב"ח מאי נפקא לך מיניה אי דינא או קנסא א"ל אי דינא גמרינן מיניה אי קנסא לא גמרינן מיניה כו' ופירש"י אי דינא שמסר ישלם גמרינן מהאי מעשה דר"נ לשאר גרמי דנזקין דעלמא ואי קנסא הוא דקנסי' ר"נ משום דרגיל היה בכך לא גמרינן מיניה עכ"ל וצרכינן לומר דהתוס' מפרשים אי קנסא לא גמרינן היינו דלא גמרינן מינה לשאר נזיקין ורק מוסר בלבד הוא דחייב מטעם קנסא דבמוסר' בלחודיה הוא שקנסוהו רבנן אע"ג דלא דיינינן דד"ג [ומ"ש התוס' גם על מפגל כן י"ל משום דהוא בכלל מטמא ומנסך ועי' שם בב"ק קי"ז בסוגי' הנ"ל. וי"ל עוד בזה] וא"כ שפיר הביאו ראיה משם דאף דמאן דלא דאין דד"ג בעלמא מ"מ מוסר חייב משום קנס. וא"כ יקשו הני תרי סוגיות אהדדי וצ"ל דאמימר חולק אהאי סוגי' דב"ק קי"ז שם והתוס' ציינו משום זה האי סוגיא דלקמן בדף קי"ז ודוק, ולהשוות הסוגיות דלא יפלגו אהדדי נלע"ד לומר עוד כי לכאורה יש לדקדק בלשון הש"ס בדף ס"ב דקאמר דמסורות נמי לא דיינינן ואמאי לא קאמר בפשיטות למאן דלא דאין דד"ג מסור פטור ומדלא קאמר הלשון פטור משמע דלכ"ע מסור חייב לשלם ורק דלמאן דדאין דד"ג מסור הוא כמו מזיק ממש ולמאן דלא דאין דד"ג וא"כ לא מיחשב מסור כמו מזיק ממש דליחייביה מה"ת ורק דחייב מדרבנן לשלם מטעם קנסא והא דעשו תקנת נגזל הוא דוקא היכא דמחויב מה"ת לשלם אבל היכא דהחיוב תשלומין הוא רק מדרבנן שקנסוהו רבנן בזה לא עשו תקנת נגזל והוא כמו תקנתא לתקנתא לא עבדינן וזה דקאמר אמימר אליבא דמ"ד דלא דאין דד"ג והיינו דאינו מחויב לשלם א"כ גם מסורות לא דיינינן והיינו שאין צריך לשלם מן הדין ורק הא דמסור משלם הוא רק מטעם קנסא ופשיטא דלא עשו בו תקנת נגזל כי תבעי לך למאן דדאין דד"ג וא"כ מסור מחויב לשלם מד"ת קמבעי' אי עשו גביה תקנת נגזל ומ"ש הש"כ שם דאי מה"ת הוא פשיטא דעשו בו תקנת נגזל כבר כתבו הראשונים הואיל דהוא רק דיבורא בעלמא י"ל דלא עשו ביה תקנת נגזל וע"ש בקצה"ח סק"א מ"ש בזה ועי' לקמן פרק הגוזל עצים דף צ"ח ע"א {{ממר|[[אמרי הצבי/בבא קמא/צח/א#מב|אומ"ב]]}} מ"ש שם בענין זה:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>