עריכת הדף "אלשיך/שמות/לה"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''ויקהל משה את כל עדת וכו'. ''' מה שראוי לשים שכל והבין במקרא. הלא הוא. (א) למה היתה הקהלה זאת פה מביתר מצות ה' אשר דבר משה אל בנ"י והנה אמרו רז"ל (במכילת') שהוא על דבר אזהרת שבת ללמד את בנ"י יקהלו בשבתות לדרוש לעם משפטי השבת ותורותיו. אך עדיין יקשה למה עשה כן במה שמצות שבת נאמרה באגב ולא במקום שכל עיקר הפרשה עליה. (ב) או' אלה הדברים וכו'. שיורה כי בא להזהיר כל הדברים שבמלאכת המשכן ומפסיק בענין שבת וחוזר אח"כ אל מעשה המשכן וטוב טוב היה יאמר מצות שבת ואח"כ אלה הדברים וכו' וע"פ דרכנו נלמוד במה שהקדים מצות שבת שהוא בל נחשוב שבמלאכת המשכן דוחה שבת. (ג) כי הלא בצוות משה על מעשה המשכן לא הזכיר לו ה' מצות שבת להזהיר בל ידחו שבת על מעשה המשכן. (ד) למה במלאכת המשכן לא תדחה שבת ככל מעשה הקרבנות תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן ואם הוא מן הטעם שבכל מצות עשה שאין דוחה שבת אלא כשאין יכול להתקיים העשה ועל הקרבנות אי אפשר ליחל כי יעבור יומם אך המשכן אפשר להעשות בחול א"כ מהיכא תיתי שנחלל שבת שהוצרך ללמדנו שאינו דוחה שבת. (ה) אומר ששת ימים ולא אמר בששת ימים. (ו) שהיל"ל תעשה מלאכה ועוד כי העשיית מלאכה אין צורך להזכיר ומהראוי יאמר ביום השביעי לא תעשו מלאכה. (ז) אומרו ביום השביעי שהיה ראוי יאמר והיום השביעי יהיה לכם קודש. (ח) כי אומרו יהיה לכם הוא מיותר והיל"ל והיום השביעי קדש וגם אומרו כל העושה בו מלאכה כי מלת בו יראה מיותר כי בעשרת הדברות לא אמר רק לא תעשה כל מלאכה ולא אמר בו. (ט) אומרו לא תבערו אש וכו' כי למ"ד (שבת דף ע) לחלק יצאת למה למדנו זה במלאכה זו כבזולתה. (י) או' ויאמר משה אל כל עדת בנ"י זה הדבר אשר צוה ה' לאמר כי באו' ית' דבר אל משה יצדק בו לאמר שהוא לאמר לישראל. אך בצוות משה את ישראל למי יצוה את ישראל שיאמרו ולא עוד שאמרו ב' פעמים ולא אחד בהם צודק כאמור. (יא) כי או' זה הדבר וכו' הוא מיותר ומהראוי יאמר ויאמר משה אל כל עדת בנ"י לאמר קחו מאתכם או ויאמר משה זה הדבר כו'. (יב) או' מאתכם ולא אמר קחו תרומה כו'. (יג) שהל"ל יביא את תרומת ה' מה ענין או' יביאה וכן אומרו את תרומת ה' הוא מיותר כי הלא הוזכרה התרומ' למעלה. (יד) או' את המשכן כאלו הוא קדום וכן באו' את אהלו כו' כי מהראוי יאמר יבואו ויעשו כו' משכן ואהל מכסה וקרסים וקרשים וע"ד זה את כל הנזכר ולא כמזכיר מה שכבר היה והוא עדיין לא היה. (טו) אומרו ויצאו כו' מלפני משה מה בצע בהודעת היציא' מלפניו. (טז) אומרו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו שהיא כפל ענין במלות שונות שהם שתי קושיות א' כפל ענין ב' למה הוא במלות שונות. (יז) למה לא כלל ואמר ויבאו האנשים והנשים ולא יאמר על הנשים. (יח) אומרו חח וכו' למה לא כלל אותם בכלל כל כלי זהב. (יט) אומרו וכל איש אשר נמצא אתו למה בזהב וכסף ונחושת לא נאמר אשר נמצא אתו וכן כפל אומרו כל מרים וכו' וכל אשר וכו'. (כ) אומרו כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם הוא מיותר כי הלא נאמר למעלה וכן מה שחזר ואמר הביאו בנ"י נדבה לה'. הוא מיותר. (כא) או' והם הביאו אליו עוד נדבה כי יורה שהביאו פעם אחת ואח"כ הביאו עוד בבק' בבק' והלא הכל לא הובא רק בשני בקרים שהוא בבקר בבקר ואיך יאמר שהביא ועוד וכו' כאלו הביאו גם תחלה ועוד באומרו ויצו משה ויעבירו קול וכו' אל יעשו מלאכה שהראוי יכריז לא יביאו עוד נדבה למלאכה. אמנם הן אמת חכמים ז"ל (ש"ר פ' מ"ט) יגידו כי מעשה המשכן הוא תיקון עון מעשה העגל כי בו נטמאו ותפגם נפשם וחזרה זוהמת נחש לאיתנה הראשון והוכר אחר אשר נטהרו ופסקה זוהמתן במעמד הר סיני הגדול והקדוש ונסתלקה שכינה מעל הארץ כי חטאו חטאה גדולה עד גדר שגם בעיני האומות יפלא כמאמרם ז"ל שהיו אומרים לא ישוב עוד אלהי ישראל לקרב את עמו אחרי אשר הוטמאו וה' אלהינו מרחם כרוב רחמיו וחסדיו הפליא חסדו לנו ולא עזבנו וכאב את בן ירצה אהבנו וקרבנו אליו והשיב שכינתו בקרבנו ולהורות נתן משכנו בתוכנו עדות לישראל כי שב אפו ממנו ויאהבנו ולמחילת חטא ולסליחת עון צונו קחת מאתנו תרומה לה' זהב וכסף ונחשת וכו' למען זכותם יהי נועם ה' עליהם וישרה שכינה במעשה ידיהם ואם זהב עשו לבעל היה מין א' ובו עשו פירוד עתה תהיה מרובה ממדת טובתם יביאו שלש עשרה מינים לעשות אחדות והי' י"ג כמספר אותיות אחד. כלל הדברים כי כל חפץ ה' בנדבת המשכן היה לתקן את אשר עותו בעגל לשוב ע"י כך עד ה' אלהיהם ולדבקה בו ע"כ כל שלשת הדברי' הראוים לאשר את נפשו החליא ובא לרפאתה מעין כל תרופת מחלת גופו' יחוייב שם ימצאון ושם יהיו הלא המה. (א) לרפאת בדבר מקביל אל מעשה העון. (ב) להרחיק הגורם אותו. (ג) ליזהר מכל הדומה אל כיעור העון ומה גם במעשה התיקון בל ימצא בו לכלוך העון בל תהיה מצוה הבאה בעבירה וישובו עוד להתקלקל חלילה וזה מאמרו ית' ויקהל משה וכו' והוא כי כאשר חטאו היה ע"י הקהל כמד"א ויקהל העם על אהרן כי זולת חומר העון היה גם ברבים שהוא חילול ה' ע"כ גם בתיקון צריך יהי' כן בהקהל לקדש ה' במה שיעשו התיקון והתשובה וזהו ויקהל משה. ועל השנית להרחיק הגורם אמר אל כל עדת בנ"י כלו' אך לא את הערב רב כי המה היו גורמים נזקים כהסכמת ספר הזוהר (פרשת כי תשא דף קלב) ומדרש רז"ל כי המה עשוהו בלהטיה' ע"כ ירחקו מהם ולא יהי' להם חלק במשכן ה'. ועל השלישית שלא יתערב איזה לכלוך עון במעשה התיקון אמר אלה הדברים וכו' ששת ימים וכו' והוא בל יחללו שבת במעשה המשכן באחת מארבעי' מלאכות אשר היה כלם במשכן ושמא תאמרו הלא ק"ו הדברים אם פקוח נפש וכיוצא בו על ספק שמא ע"י כך יעבוד את ה' ויתקרב אליו נדחה שבת וגם ברית מילה אינה רק מצוה אחת הגורמת התקרבות בצד מה אליו ית' דוחה שבת משכן שכביכול את הקב"ה אנו לוקחים שידור בינינו עאכ"ו שידחה שבת מפניו ע"כ אמר אלה הדברים וכו' לו' הביטו וראו כי אין ראוי לחלל שבת על מלאכת המשכן כי הלא המשכן וכל כליו בהעשותם אין בהם קדושה עד ויקם המשכן על מכונו ותשרה עליו שכינה נמצא שאין מעשה המשכן רק הכנה אל דבר שאחר העשותו יהא קדש אמנם השבת אין צ"ל שהוא עצמו קדש כ"א שגם יריק וישפיע בנו קדש היא נפש יתירה הנשפעת בנו מאתו. ועוד שנית שקדושת שבת קדומה כמאמרו ית' אל משה חמדה גנוזה יש לי בבית גנזי שבת שמה וזה מאמר הכתוב אלה הדברים שהם של מלאכת המשכן הם דברים אשר צוה ה' לעשות אותם כי עדיין לא נעשו ואתם מתעתדים לעשותם נמצא שאינם רק הכנה אל דבר שעתידה קדושה לחול בו ע"כ ו' ימים וכו' כי הלא השבת א"צ לו' שהוא קדש אלא שגם ממנו ביום הז' יהיה לכם קדש היא נפש יתירה שתהיה לכם מצדו ועוד כי הלא קדושתו קדומה מטרם ינתן לכם כי היא שבת שבתון לה' חמדה שהיתה גנוזה אצלו ית' וא"כ איפה איך תדחה מה שזולת היותו קדוש מריק בכם קדושה וגם קדושתו קדומה מפני מה שעדיין אין לו קדושה רק הכנה אל מה שיחול בו קדושה אחר העשותו אך ברית מילה ופקוח נפש נדחה עליהם שבת כי כל איש ישראל קדוש יאמר לו כי קדש ישראל לה'. עוד נתן טוב טעם אל בלתי היות נדחה שבת על שום מלאכה אפי' בכיוצא במשכן והוא באומרו כל העושה בו וכו' והוא בשום לב אל החמירו ית' כל כך במלאכת שבת שכל העושה בו מלאכה אחת דתו להמית ואפי' בדבר שאינו מלאכה כהוצאה מרשות לרשות. אמנם למה כי נפשות בנ"י מתחת כנפי השכינה המה ממקום האחדות משא"כ לעם לזולתו רק ממקום הפירוד ואין ניכר דבר זה לישראל רק ביום השבת שמשלח הוא ית' שפע קדושה כל איש ישראל לאיש ואיש כשורש נפשו אשר תחת כנפי השכינה ועי"כ נמצא מתדבק האדם אל קונו כי מערה עלינו רוח ממרום כנפי שכינתו בלתי מתפרדת ממציאותו ועי"כ נמצינו מתקשרים בו ית' ונפרדים מהחצוניות וע"כ בהיותנו ביום השבת מתאחדים אל מקום נשמותינו ומתרחקים מהפירוד לכן נצטוינו מלהוציא מרה"י הוא רמז אל הרשות אשר אנו דבקים בו אל רה"ר הוא רמז אל עולם הפירוד אשר משם יתר עמים וכן להכניס כי ערב קדש בחול או חול בקדש א' היא וההיקש ביתר המלאכות והוא כי המלאכה הוא מעין עולם החול כי אליו המלאכה מתייחסת כנודע והשביתה מעין העולם העליון הגדול והקדוש וע"כ בהיות נפש יתירה מהעולם העליון באדם ועושה מלאכה הוא כמערב הקדש העליון בחול וא' דתו להמית העושה כן כי הוא קיצץ חלילה. וזה מאה"כ וביום הז' יהיה לכם בעצמכם קדש היא הנפש יתירה וע"כ כל העושה בו כלו' בקדש הנזכר מלאכה יומת כי תחזור מלת בו אל הקדש הנזכר. וזה מאה"כ באומרו ושמרו בנ"י את השבת כו' כמפו' פ' כי תשא בשערי' ושם נאמר איך ע"י זה יצדק מה שכתבו ז"ל (סנהדרין דף נ"ח) ובאלה הדברים (רבה פ' א) א"ר חייא בר אבא מלך ומטרונה שיושבין ומשיחין זה עם זה מי שבא ומכניס ראשו ביניהם אינו חייב מיתה כך השבת היא בין הקב"ה ובין ישראל שנא' ביני ובין בנ"י. והוא מאמרנו שהוא ית' מתדבק עם ישראל ע"י הנפש יתירה הדבק בו ית' בעולם האחדות ומי שנפשו חיצונית איך יכניס ראשו בין הדבקים והנה משכיל על דבר ימצא טוב טעם אל הפלגת רז"ל בעונג והתייגעם ע"י עצמם להכין את אשר יביאו לענג את השבת וגם איזו צדקה תחשב לו לאדם בעונג שבת במה שאוכל למעדנים ומענג בדשן א"ע ובשרו. אך הוא כאלו השכינה מתארחת ומתדבקת בו בהריק שפע מתחת כנפי שכינתו אל האדם ואליו ית' הוא מכבד בענג את נפשו כי בנפשו הוא ית' כמדובר דרך קצרה. והנה הקדמה זו שהקדים משה אזהרת שבת למלאכת המשכן ללמדנו בל תדחה שבת עליה אחשוב נאמר לו בפ' כי תשא ויאמר ה' אל משה לאמר ואתה דבר אל בנ"י לאמר אך שבתותי תשמורו וכו' לדעת כי אני ה' מקדשכם כי הלא ראוי לשים לב אל אומרו ואתה דבר ולא אמר דבר אל בנ"י. ועוד אומרו לאמר פעם ב' דבר אל בנ"י לאמר והוא בלתי מובן שאינו לאמר לאחרים ועוד אומרו אך את שבתותי מה בא למעט האך. ועוד איך הוא לדעת כי אני ה' מקדשכם איך יודע למו ע"י שמירת שבת. אמנם אחר צוותו ית' את משה על מעשה המשכן ואמר ראה קראתי בשם בצלאל וכו' ויעשו וכו' את אהל מועד וכו' ככל אשר צויתיך יעשו סמך ואמר ואתה דבר וכו' לומר בדברי אליך מצות מעשה המשכן לא הוצרכתי לו' לך שלא תעשה המלאכה בשבת כי איש כמוך לא יטעה אך ואתה דבר אל בנ"י לאמר כלו' כשתבא לאמר כל מעשה המשכן הקדם ודבר אליהם אך את שבתותי תשמרו כלו' אך בזאת שאת שבתותי תשמורו ולא יחללו שבת על מעשה המשכן פן יטעו ושמירת השבת היא לדעת כי אני ה' מקדשכם ומתדבק בהם ע"י נפש יתירה שאני נותן בכם ומתדבק בי והיא ככל הכ'. והנה עדיין לא יבצר שאמור ואמר איש הלא טוב טוב נמהר נחיש לעשות המשכן למען ימהר הוא ית' לשכון אתנו ואיה מצוה גדולה מזו למה לא נדחה שבת להחישה ע"כ במתק לשונו היחל ואמר ו' ימים תעשה מלאכה כלו' אל יעלה על רוחכם שהמלאכה הזאת היא תחת הזמן שלפי רוב הימים תתרבה כי הלא ו' ימים תעשה מלאכה מאליה כי מלאכת המשכן כמאליו נעשה וא"כ אין מעצור לה' להצליח בו' ימים יותר מאלו היו עושים במלאכה גם בשבת כאשר בריאת עולם עשה ג' דברים בכל יום ובששי ששה ג' בעד היום עצמו וג' בעד השבת שאחריו. ועדיין היה נשאר מקום לבעל דין לחלוק ולו' האם גרעה מלאכת המשכן להשראת שכינה מכל זכות אחד מהקרבנות הנעשים בו בכל שבת ע"כ אמר לא תבערו אש וכו' לו' הנה המשכן כעת אינו מושב לשכון אלהים כי עדיין לא נעשה ואין קדושתו דומה אחר היותו מושב אלהים למה שעדיין לא היה כ"א עתיד להעשות וז"א לא תבערו אש בכל מושבותיכם כלומר משא"כ במה שהוא מושב אלהים כי שם תבעירו ומזה יבינו כי מה שכעת אין שבת נדחה שהוא על כי עדיין אינו מושב אלהים רק הכנה אליו. והנה דרך רמז יתכן רמז לנו הוא ית' כמה קשה יותר לפניו ית' עבירה א' אשר יעשה האדם ביום השבת מאשר יעשה בחול והוא במה שידענו כי עון עצמו אשר יעשה הוא כח טומאה המעותד לדונו בגיהנם והוא בהעותו מתייחס למבעיר אש חלק אשר לו בגיהנם כי אשמתו היא אש שתלהטהו מסביב ע"כ תכפל רעת אשר עושה עבירה ביום שבת שבו אש גהינם צח ומצטנן והוא יבעירנו ומה גם שכופה את הנפש יתירה שבו לעשות על ידה כח טומאה לישרף בו וזה מאמרו יתברך באו' לא תבערו אש כו' והוא כי כל איש יש לו מדור מיוחד בגיהנם כאשר לו בג"ע כמאמרם ז"ל (חגיגה דף ט"ו) לכל אדם יש לו חלק בג"ע וחלק בגיהנם זכה כו' ועל זה אומר הוא יתברך על המחלל שבת או עובר עבירה זולתה בשבת שיתו לבכם ולא תבערו אש בכל מושבותיכם אשר לכם בייחוד לכל אחד בגיהנם ביום השבת כי קדוש היום ואתם מבערים בו אש הטומאה ביום שאדרבא אור גיהנם מצטנן וניתש כח טומאת גיהנם בו ומה גם בהיותכם בנפש יתירה עליונה הבאה לרחמכם ותטמאוה ובכלל הדבר הזה תגדל אשמת המשתעשעים ביום השבת לקרא בספרי סיפורי מלכים ומלחמותיהם ומתאנים לומר כי הוא עונג שבת ואוי להם כי היו כבלע את הקדש בשיחת חוליהן ואת קדוש ישראל נאוו כעסוהו בהבליהם והם בהמה המה להם כי בין קודש לחול לא הבדילו ויהי להם שומר שבת מחללו כפועל בטל על בלי לו שכר בעמלו כי חפץ ה' בשמירת שבת לנחמנו ממעשנו מעצבון ידינו בששת ימי המעשה ויצוונו לעשות את יום השבת כי בו ינוחו יגיעי כח וזאת המנוחה וזאת המרגעה אל החומר העושה כל מלאכה על כן אמרו אמור אין כספורי ספר הזכרונות דברי הימים ואכול ושבוע ודשן לדשן עצם ולא דעת ולא תבונה לאמר כי לא זאת המנוחה ולא זאת המרגיעה אל בשר וגידים ועצמות כי הבל המה תחתיהם יצע רמה ותכסמו תולעה כ"א אל חלק ה' הוא כל נפש אדם כי תקרב ביום השבת אל האלהים אשר נתנה ויתן לה מתת נפש יתירה על כן נגילה ונשמחה בו יתברך כשמחת הנפשות המתעלסות אתו עמו בעולם העליון הלא הוא בהתעדן בעדן גן אמירי אמרי תורתו ונתעלסה באהבתו אך נהפוך הוא העוזבים פקודי ה' ישרים משמחי לב ללכת אחרי ספורי הבלי הזמן אשר הם חשך ולא אור ויתעום כזביהם באומרם הלא בהמה שמן חלקי ותתענג בדשן נפשי ובקריאתם נשבעתי כי אקיימה מקרא שכתוב וקראת לשבת עונג ולא ידעו ולא יבינו כי גם זה מיצר סמוך יצא כי הוא השמח בחלקו כי מצא און לו כי חלל יהודי קדש אלהיו אשר אהב ובהבלי ספורי נכריים יספיק ויותר מהמה יש בנ"א מתקבצים בשבתות ובמועדים תחת כל עץ רענן יושבי בצלו באות נפשם שאפו רוח כתות כתות וחבורות חבורות כת לצים כת מספרי לה"ר כת דוברי נבלה ואזני כלם אל דברי עונות אשר ידברו ועל כל קוץ וקוץ דברי רעתם ונבלותם ימלאו שחוק פיהם קול גדול ולא יסף וירא ה' וינאץ באמת באמור מי יתן ועשו מלאכה על האבנים כי אנכי נתתי להם את השבת לקדשו והמה חללוהו בהתאסף לדבר סרה בל' הרע הגדול מע"ג וג"ע וש"ד ולנבל פיהם זולת דברים המסתעפים שאדם דש בעקבו פן ישלח ידו עודנו תחת העץ תחת האילן ולקח עלה מגפן ונובלות מתאנה או יעקור מעשב הארץ אשר הוא יושב בה ובבלי דעת את השבת הוא מחלל ומורם מזה כיוצא בזה האוכל למעדנים ביום השבת לדשן עצמו ובשרו כי הדבר הזה גם בחול אסור כי צדיק אוכל לשובע נפשו ולא לשובע גופו כמאמר הלל הזקן יום יום בלכתו לאכול לחם שהיה הולך לגמול חסד עם נפשו להורות את בנ"י בל יאכלו להנאת גופם רק להנאת נפשם לקיימה בגופם לעבוד את ה' ומה גם עתה ביום שבת קודש שהתורה מכרזת ואומרת שבת לה' לו' כי לא לנו הגופים היא השביתה. כ"א לשמו ית' לשם קדשו ולא לדברי חול ועל כל אלה צותה תורה ברמז אשר רמזה פה באומרה לא תבערו אש בכל מושבותיכם שהוא אש תאכלכם בכל מושבותיכם אשר לכם בגיהנם ביום השבת כמדובר. ונחזור אל הענין שהיינו בו יאמר. הנה מהשלשה דברים שאמרנו שכיוונה תורה באומרה ויקהלו כו' אחד לתקן במקביל אל העון שני להרחיק הערב רב. שלישי שלא תהא מצוה הבאה בעבירה. הב' אמרה תורה באומרה ויקהל משה את כל עדת כו' והג' אמרו משה בפירוש באו' אלה הדברים כו' ששת ימים כו' למה שהיא הקדמה אל מעשה המשכן עתה בא לפרש להם השנים הראשונים הנוגעים בנדמה. וזהו ויאמר משה אל כל עדת כו' שאמר להם כי אל כל עדת ישראל שהוא בהקהל ראוי לאמר וזהו אל כל עדת בני ישראל לאמר ועל השנית שהוא לבל יתערבו הערב רב ביניהם אמר זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו כו' כלומר זה הדבר בייחוד הוא אשר הבדיל ה' אתכם מהערב רב אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם דוקא ולא מאת הערב רב שהוא על אשר עשו את העגל וסלקו שכינה לא תהיה להם חלק בהשראתה ומהטעם הנזכר למען תתפרדו מהם ולא תלמדו ממעשיהם. גם יתכן שרמז באו' זה הדבר כו' שאומרו לאמר פעם שנית לומר מה שאמרתי מענין שבת אינה אלא הכנה בלבד לזה כי הנה זה הדבר אשר צוה ה' לאמר בעצם שהיא עיקר האמירה שהיא קחו מאתכם וכו'. או יאמר הנה ימצא כתוב פרשת תרומה אשר צוני ה' ויקחו לי כו' תקחו את תרומתי שיורה כי מאת הנדיב לב תקחו את התרומה מהם אך לא שהם עצמם יביאוה אך לא כן הוא כי הלא זה הדבר אשר צוה ה' לאמר לכם קחו הוא מאתכם שהוא מהכללות אך כל נדיב לבו לא ייחל עד יקחוה ממנו רק הוא יביאם וכל זה תלוי בה דמתנו כי לטהר אותנו בא האלהים ללמדנו דעת איך נרחץ נטהר מעון העגל שהוא לתקן מקביל אל הקלקלה והוא כי כאשר בעגל לא הוצרך ללכת אל בית איש ואיש לתת איש נזם זהבו לעשותו רק בידם הביאוהו שנאמר ויתפרקו כו' ויביאו אל אהרן כך בתיקון כל נדיב לבו יביאה. או יאמר הזדרזו לעשות המצוה כתקנה ולעשות ממצוה א' שלש מצות והוא כי הנה יש עושים מצות צדקה בהתנדב עם בקהל קדושים איש איש אשר ידבנו לבו כי הלא כמה פעמים יתן איש ולא מלבו כי יבוש מאילי הארץ העומדים על הפקודים אז יתן איש יותר על אשר ידבנו לבו מקנאת איש מרעהו המפזר ונותן מנה יפה וההיקש ביתר כונות אשר שנא ה' אך אשר נגע אלהים בלבו מאז ידע כי גשם נדבות יניפו קהל קדושים אשר בארץ לא ייחל עד עשותם הנדבה רק עוד האיש בקרב ביתו יפרוש מממונו נדבה וקמץ בידו מממונו את אשר נשאו לבו וישימו אותו לבד תרומה לה' ובבקר השכם ידיו תביאנה אל המקום אשר תנתן ביד גבאיה. והנה אשרי איש יעשה זאת כי זולת אשר פנה אל פניות אשר אינם טהורות עוד לו בידו ג' מצות (א) בעת הרמותו את תרומתו בביתו. (ב) בהבאתו אותה אל מקבליה נוסף על הנצלו מצרה בשמור אותה טרם יביאנה כי שומר מצוה לא ידע דבר רע וגם בהבאתו בטוח מנזק כי הולכי בדרך מצוה אינם נזוקין וע"כ אלהינו מרחם כאב על בן מלמדנו להועיל איך נעבוד את ה' בדרך יבחר ויאמר לנו קחו מאתכם כשהוא אתכם מאת עצמכם עודנו כל איש ואיש בביתו ובחומותיו תרומה לה' היא הפרשה בבתיכם לשם ה' ואח"כ כל נדיב לבו יביאה כו' שהיא הדרך ישרה שיבור לנו הוא ית' לעבדו כראוי כמדובר. או יאמר אל יעלה על רוחכם כי מה שתתנו הוא משלכם כי לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות כי אין ממונכם רק כנפקד אתכם וזהו קחו מאתכם כי לא שלכם הוא רק שהוא אתכם וממנו תקחו תרומה לה' ושמא תאמרו א"כ איפה אין אתם נותנים דבר דעו כי שני דברים אתם נותנים. (א) נדיבות הלב (ב) ההבאה וז"א כל נדיב לב יביאה. או יאמר במה שידענו בדין המקדש את האשה ונתנה היא ואמר הוא שאם הוא אדם חשוב שהיא מקודשת שהיא ללוקחת ומקבלת תחשב במה שהוא החשיבה לקחת מידה וא"כ איפה בקבל אדון הכל ית' מידנו עם שהכל שלו ית' ואנחנו להבל דמינו כי מה אנו מה חיינו שיחשיבנו ית' לקחת מידינו וא"כ הוא ק"ו בן בנו של ק"ו. שלא נתייחס רק ללוקחים בתת מממונינו אליו ית' וז"א קחו כו' לו' איני או' לכם תנו מאתכם רק קחו כי אתם הלוקחים במה שהוא תרומה לה' כי מאין ולאין זכינו יקח מידינו אדון כל העולמות ואנחנו מה וכן לא די לכם שאטול מידכם אלא שגם אצטרך שיתבעוה מכם ע"כ כל נדיב לבו יביאה כו'. או עד"ז כי האדם חשוב המקבל מקטון מערכו לא יחשב הנותן כמקבל אלא בתתו לו בטוב רצונו אך אם החשוב או באי כחו יכריחוהו לתת לו שלא כרצונו לא יחשב הנותן כמקבל כי לא מהחשיבו אותו יעשה שיחזיק לו טובה כן הדבר הזה אם יכריחו את נותן צדקה שיתננה ויעשה כי יבוש. וכיוצא אין מתחשב לקבל בתתו כי לא לבו הלך בדבר וע"כ אמר קחו כו' כי ללקיחה תחשב לכם כאמור ולכן כל נדיב לבו יביאה ולא כמוכרח במעשיו שאם כה יעשה לא ללוקחים יחשבו וכן עשו כאומרו ויצאו כל עדת בנ"י מלפני משה ויבואו כל איש כו' הביאו את תרומת ה' וביאור הכתובים כי תכף ליציאתם מלפני משה מיד ויבואו כל איש כו' להביא הנדבה או יאמר ביציאה בלבד היו תמים כי יצאו כל עדת בנ"י כא' מלפני משה אך בהבאת הנדבה היו הדרגות כי תחלה הביאו אשר נשאו לבו ואח"כ אשר נדבה רוחו אותו והענין כי הנה במתנדבים יש ב' מינים יש אשר כ"כ לבו שלם לתת כי מיד בשומעו על נדיבות יקום ויביא מתת ידו ויש כי מתחלה ירע לבבו. אך נשמה שניתנה בו טהורה מתאוה לתת ויצרו ממאן ואז המה למלחמה יצרו עם רוחו ונשמתו וזאת אומרת תן לו משלו וזאת אומרת בכו בכה לכסף עובר ולמה זה תפזר בנכסיך הטוב לך כי תעשוק לחם בניך ובנותיך לתתו אל אשר לא ידעתו ויתרוצצו בקרבו עד אשר גברה יד רוח אלקים בקרבו להיות כובש את יצרו ויתנדב גם הוא כאחיו עם שהראשון קדמו והנה כנגד ב' בנים אלה דברה תורה. על הא' אמר אשר נשאו לבו מבלי מוחה בידו והב' הוא אשר נדבה רוחו אותו כי רוחו ונשמתו עשאתו נדיב מה שלא היה מעצמו וזה אשר נדבה רוחו הוא נשמתו אותו כסדר הזה הביאו א' אשר נשאו לבו ואחרי כן ואשר נדבה רוחו אותו ועם כל זה הנשים קדמו כי ויבואו האנשים היה על הנשים אחר הנשים וזהו על הנשים. וזה אפשר כיון מהכ' שלמעלה ויצאו כו' לספר שבחן שלא די שלא נתנו חלק בעגל כ"א שגם בנדבת המשכן עם שהנשים לא שמעו ממשה רק האנשים כי הלא ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה שהם האנשים המצווים ועם כל זה בהבאת הנדבה הנשים קדמו אל האנשים אל כל אשר נשאו לבו כו' על ידי מה שסיפרו להן בעליהן מאשר צוה להם משה ולהיותו בזה נותן דופי אל האנשים על כן סמך ואמר כל נדיב לבו הביאו חח ונזם כו' לספר שבח האנשים גם הם כי בעגל לא נתנו רק איש נזם זהבו ובמצוה הביאו חח ונזם כו'. ובזה נבא אל מאמר' ז"ל שאמרו במדרש (ש"ר פ' מ"ח) חח ונזם אמר משה לפני הקב"ה כתבת כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור הרי הביאו חמשה חח ונזם וטבעת כו' ע"כ. וראוי לשים לב מי אמר להם שהוא מאמר משה ולא דברי התורה ועוד מהיכן גנבו השור והיכן טבחוהו או מכרוהו והיכן שלמו חמשה כי שם הוא חמשה שוורים ופה אינו אפילו אחד כי אם חפצי זהב. אמנם הוקשה להם בכתוב למה היחל באנשים ויבואו כל איש כו' ואח"כ הזכיר הנשים ואח"כ חזר אל האנשים. כל נדיב לב הביאו כו'. ועוד למה מנה ד' נפרטים בשמותם חח ונזם כו' והאחרים כלל אותם בכלל כלי זהב על כן גזרו אומר כי דבריו ית' המה עד ויבואו האנשים על הנשים וכונתו ית' לשבח את הנשים שהקדימו לאנשים כי הנשים באו מאליהן והאנשים באו עליהן ואחריהן מה שאין כן בעגל כי האנשים נזדרזו לתת והאנשים מאנו לתת ובבוא משה וראה שהיה נמשך מזה קטיגוריא לאנשים חזר להזכיר אותם ולפרט נדבתם ואמר כל נדיב לב הביאו חח ונזם כו' לומר הלא מרובה היא מדת טובתם כי שור אחד גנבו ע"י נזם אחד והרי הביאו במקום הנזם שהוא השור שממנו נעשו. ה' כיוצא בו והם הד' הנפרטים והה' שהוא עגיל נכלל בכלל כל כלי זהב ועל שלא על הכל הביאו עגיל אלא כלים אחרים אמר דרך כלל כל כלי זהב. וענין הגנבה יובן במאמרם ז"ל (ש"ר פ' מ"ב) כי במעמד הר סיני היתה שכינה על ארבע חיות המרכבה וראו ישראל ארבעה פנים פני אריה פני נשר פני שור פני אדם ואותו שהוא פני שור תפסו ועשאוהו ע"ג. הנה דעתם שאת המלאך ההוא עשו אלוה ואין ספק כי העובד את זולת ה' ית' מתדבק בכח הטומאה נמצאו כגנבים שהוא שגונבים את המלאך שנקרא פני שור וממשיכים אותו מקדושתו אל החצוניות וע"י כן מתישין כחו מהשפע אשר לו מקדושתו ית' וזהו וטבחו שהתשת הכח הוא מעין טביחה או מכירה במה שנותנים אחיזה שם אל החצוניות ע"כ ה' בקר ישלם אל הקדושה לתקן את אשר עותו בקדושה בתשובה וע"פ דרכינו ראינו אשר חסה תורה על כבוד ישראל. כי את הנזם הזכיר בין חח וטבעת עם היות כי חח וטבעת קרובים זה בזרוע וזה באצבע והנזם באזן אך למה שהוא אשר חטאו בו אין ראוי להתחיל בו וגם לא להזכירו סמוך אל הכומז שהוא תכשיט נשים אשר לא רצו לתת נזמי זהבם וכדי בזיון והמה נתנו נזמי האף והחמה. ע"כ הבליעו בין חח וטבעת מפני הכבוד. עוד אחשוב במאי דאפקיה קרא קדימת הנשים לאנשים בל' ויבואו האנשים על הנשים ולא אמר אחר הנשים וגם הל"ל ויביאו ולא ויבואו. אך הנה ידענו מרז"ל כי כשחטאו האנשים בעגל נעלו דלתותיהן ופירשו מהם באו' כי נשתמדו וחזרו אחר התיקון ותשובה וזה אחשוב נרמז בתורה מה שנפרדו במה שהפריד בין נזם לכומז לרמוז כי על עסק נזם זהבם נעלו דלתותיהן ויתפרדו עד שראו שתיקנו ויתנו ה' כנגד ה' בקר אז נזקקו להם וזה רמז באו' תדע למה ויבואו האנשים על הנשים ע"י שהביאו חח כו' זה נרמז נוסף על פשט הכ'. והנה בזהב וכסף לא נאמר כל הנמצא אתו ויהיה הענין כי הנה ארז"ל (סנהדרין דף צ"ב) על פ' וינצלו את מצרים שאין לך אדם מישראל שלא הוציא צ' חמורים עמוסים כסף וזהב ע"כ לא נאמר בהם כל הנמצא אתו רק בתכלת וארגמן כו' כי זהב וכסף אצל כלם הי' נמצא וההיקש בנחשת שמן הסתם נמצא אצל הכל וז"א אח"כ כל מרים תרומת כסף ונחשת כו' לו' כי בכסף ונחשת לא כל הנמצא אתו הביא כי הלא זה כל האדם אלא כל מרים בלבד וכ"ש בזהב אך ביתר הדברים כי מי ומי אשר היו עמו אמר כל אשר נמצא אתו כו' הביאו והנשיאים הביאו כו' יתכן כי למה ששמות השבטים עתידים ליכתוב בהם הביאו הם את האבנים כי נשיאיהם המה: 

== כט ==

'''כל איש ואשה כו'. ''' הנה הזכיר המרבה והממעיט והמקדים והמאחר. ופן יאמר איש כי לא יהי' חשוב לפניו ית' הממעיט כמרבה עם נותנם איש ואיש לפי ערכו והיות כונתם לשמים וכן המאחר למקדים באופן שיחשבו הנשים יותר לפניו ית' מהאנשים ולא קבל הוא ית' בקשת מרע"ה האו' אליו כי גם שהנשים קדמו יביט אל ה' דברים שהאנשים הביאו תחת השור ע"כ אמר כל איש ואשה כו'. לו' דעו איפה כי הנני כולל כל אשר היו לבן לשמים כאיש כאשה וזהו כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא כולם שוין לפני. והוא כענין מאמרם ז"ל (מנחות דף ק"י) א' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים כי הלא כלם כיוונו להביא לכל המלאכה למה שהוא אשר צוה ה' לעשות כו' ולכן אחר שכלם כיוונו לשמים הנני כוללם כולם כא' ואמר הביאו בנ"י דרך כלל נדבה לה'. עוד יתכן בייתור כל הפ' שהרי נאמר למעלה שהביאו האנשים והנשים והנשיאים ומה גם או' לכל המלאכה. שודאי שבעד הכל היו מביאים. וכן מה שחזר ואמר נדבה לה' שבאו' אשר נדב לבם להביא לכל אשר צוה משה ודאי שהיא נדבה לה' אך הנה למעלה אמר שכל אשר נמצא אתו הביא. ואפשר היה ביניהם מי שלבו היה נדיב להביא ואין לו אמר אין צ"ל אשר נדב לבו להביא מנה או מאתים ואין לו שמחשבה טובה היה הקב"ה מצרפה למעשה כי אפי' אם היה איש שנדב לבו לתת כדי כל המלאכה ולא היה לו רק מעט או לא היה לו כלום ולא היה נותן מעלה עליו הקב"ה כאלו את הכל נתן וז"א אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה כו' הביאו באופן שע"י כן לא חסר איש מכל ישראל שלא הביא וזהו הביאו בנ"י. ואל תתמה איך תהיה הבאה בלי תת כלום כי הלא נדבה לה' כי הנדבה שלו שהיא נדבת לבו. כבר היא לה' שעלתה לה' כי מחשבה טובה מצרפה למעשה והבאה תחשב:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}