עריכת הדף "אלשיך/ויקרא/כה"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''וידבר ה' כו'. דבר כו'''' . ראוי לשים לב (א) אל אומרו בהר סיני פה מבשאר מצות לפי פשט הכתובים זולת דרשת רז"ל (מת"כ) שהביא רש"י ז"ל בפ'. (ב) אומרו ואמרת כו' שהוא מיותר. (ג) אומרו אשר אני נותן לכם שגם זה מיותר. כי מי לא ידע כי הוא ית' הנותן. כי לה' הארץ ומלואה ומה גם כי כמה פעמים נכתב זה בתורה. (ד) אומרו ושבתה הארץ שבת לה'. כי הלא אחר כי שבת הארץ היא לבלתי חרוש ולבלתי זרוע. היה ראוי יתלה הדבר באישים. ולא עוד כ"א הארץ הלזו הנשמה לה. או רוח ונפש לייחס השביתה אליה לאמר ושבתה הארץ. כי מן הראוי היה יאמר ותשבתו שבת הארץ לה'. (ה) כי התחיל בלשון רבים כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם. ויצא בלשון יחיד שש שנים תזרע ושש שנים תזמור כו'. ומהראוי היה כי בראש דבריו יאמר כי תבא. או בסוף יאמר תזרעו שדותיכם. (ו) כי מה שיזרעו ויבצרו ויזמרו בשש שנים א"צ לאומרו רק השביתה בשביעית שהיא שבת והיא לבדה המצוה. (ז) אומרו ואספת את תבואתה כי מה צורך לומר שיאספו התבואה. וגם למה מייחס התבואה אל הארץ. ולא אל בעליה ית' או יאמר סתם ואספת את התבואה. (ח) כי הלא לבלתי חריש ולימנע מלזרוע הלא יראה בזה שבת הארץ לבלתי עבוד בה שום עבודה. אך בבצירה או קצירת הספוח או לבלתי החזיק כל איש בשלו. כ"א שיהיה מופקר לכל. מה ענין וייחס יש לזה עם שבת הארץ. (ט) אומרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. כי הלא לא את השבת הם אוכלים. ומהראוי היה יאמר והיתה תבואת הארץ לכם לאכלה. (י) שנכנס בלשון רבים באומרו לכם לאכלה. ויצא בלשון יחיד ואמר לך כו'. (יא) אומרו תהיה כל תבואתה לאכול שהוא מיותר. והן אמת כי זאת האחרונה תתיישב במאמר רז"ל (בת"כ) באומרו כלה לחיה מן השדה. כלה לבהמתך כו': 

'''אמנם ''' הנה אין ספק כי כאשר שבת בראשית יורה על חידוש העולם. כך שבת הארץ רמז אל בריאתו יתברך העולם. כי ששת ימים עשה ה' את השמים וביום השביעי שבת. והנה ממוצא דבר יצא לנו קושיא גדולה. והיא כאשר שבת בראשית נאמר בי' דברות בטעמו. באומרו כי ששת ימים עשה ה' כו'. וינח ביום השביעי. כך שבת הארץ שגם הוא שבת. ומן הטעם עצמו למה לא נאמר שם. ולהסיר כל זה מלב איש מלהרהר ולומר אין זה כ"א שרצה הקב"ה את ארצו ויחמול עליה כ"א יזרעוה שנה אחר שנה הלא תחלש כחה. כי על כן דרך עובדי אדמה לזורעה שנה. ולהובירה שנה. אך אלהים אמר די בהוביר אותה א' לז' שנים. לזה הקדים ואמר וידבר ה' וכו'. לומר אתה דע לך כי כבר דברו ה' אל משה מהר סיני לאמר לישראל. ולא נתחדש עתה ענין שבת הארץ. וזהו וידבר ה' כו' בהר סיני לאמר. כי מאז דבר העשרת דברות דבר גם לאמר לישראל זה. ושמא תאמר סוף סוף עדיין הקושיא במקומו. כי לא נתקן רק שלא נתחדש בעת. כ"א שנאמר בהר סיני. אך עדיין יקשה למה לא נאמר בתוך הי' דברות עם שבת בראשית. ועוד כי הלא אשר נעשה רמז חידוש העולם בארץ. גם נעשה בח"ל כי כל כללות הארץ נברא בבריאת העולם. לז"א כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן וכו': 

'''ולבא ''' אל הענין נזכירה מז"ל והביאו רש"י ז"ל בפתח דבריו. וז"ל א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים. הם אומרים להם. כל הארץ של הקב"ה. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ע"כ: 

'''הנה ''' כי זכר היותו ית' בורא הארץ. הוא נתינת טעם והסרת פתחון פה מהאומות. בל יאמרו כי לא היה לישראל חלק נחלה בכל הארץ אם לא דרך גזלה. וע"כ נאמרה בריאת העולם בתורה. ע"כ אחשבה כי אמר אלהים הנה זאת שנית אעשה. כי למען כל העולם יבינו וישכילו זאת. כי נתתי את הארץ לישראל אעשה להם עזר כנגד האומות. במה שארמוז בגוף הארץ בריאת העולם. למען יתנו אל לבם שהוא למען יזכרו כי הוא ית' אשר בראה. נתנה לאשר חפץ לנתנה. ולא דרך לסטאות כבשוה ישראל. והוא בשבת הארץ שהוא זכר למעשה בראשית. לרמוז בה כי הוא ית' בראה והוא נתנה. וז"א דבר אל בני ישראל כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן למה שיראו כי אני נותן אותה ואינם לסטים שגזלו נחלת גוים. ע"כ ושבתה הארץ עצמה שנתתי שבת לה' להורות בה כי הוא ית' בראה והוא נתנה. וע"כ א"צ עשות זכר זה גם בח"ל. כי אין העיקר על הרמז מצד הענין בעצמו כשבת בראשית רק על דבר מתנת הארץ כמדובר. וע"כ לא נכתבה שביתה זו בי' הדברות. כ"א שבת בראשית שהיא מצד עצמה עיקר זכר חידוש העולם. וגם הוא בימים ממש כי ששת ימים כו' וינח ביום השביעי. וזהו דבר ואמרת לאמר. דבר תחלה הטעם שהוא אשר אני נותן כו'. ואח"כ ואמרת המצוה שהיא ושבתה הארץ כו'. אך העולה על רוחך כי אולי עשיתי למען החזיק בכח הארץ בל יותש כתה. ולא תוסף תתת כחה לך בעצם אם תזרענה שנה שנה בלי הפסק. ושעל כן אצוך להוביר אותה לפחות שנה שביעית. למען תנוח ותנפש כעבדך ואמתך כמוך. הנה זה היו לא יהי' חלילה. כ"א שביתת קדושה לשם ה'. וזהו ושבתה הארץ שבת לה'. כלומר לשם ה' ולא לשם נייחא מלאות תת כחה שנה אחר שנה. והנה לך ראיה גדולה. הלא היא כי הנה אתה אשר יש לך שדה שעל כן אומר לשון יחיד שש שנים תזרע שדך זו אחר זו. וכן שש שנים תזמור כרמך שש שנים רצופות. והנה תראה כי אין חסר בשנה השניה מבראשונה ולא בג' מבשנית. וכן עד הששי לא יעשה בה רושם לגרוע מתבואה הנהוגה לתת בשנים שקדמו. אפי' ממה שהוציאה בשנה הא'. הנה כי אין ע"י כיתר ארצות שכחה נתש. כי ע"כ נקראת זבת חלב ודבש כזבה שומנה וטובה מאליה מאתו ית'. ולא בטבע שיותש כחה וזהו שש שנים תזרע וכו'. זו אחר זו. ועכ"ז ואספת את תבואתה שהוא תבואתה הנהוגה לתת תאסוף גם בששית. ומה גם אם נדקדק רבוי היות. כי גם מצא בה רבוי. וא"כ אמור מעתה כי לא על דבר תשות כחם דברתי ועשיתי שתשבתו שבתה. ועוד ראיה כי אין הענין על זה רק לשם קדושת שבת. כי הלא אין צ"ל בזמן שתזרענה. כ"א אפי' בשביעית שאין בה רק ספיח הגדל מאליו. ועכ"ז תראו שגם אז תרבה ברכתה ותתן תבואה רבה מאליה מהספיחים. באופן תכיר שמכ"ש שאין כחה נתשת. אם היית חורש ונותן בה תבואה אשר תזרע את הארץ. כי אז משלך היתה נותנת לך. כ"א גם כאשר לא תזרע כלל תוציא רב תבואות. והוא כי אלו היית קוצר תבואתך בשביעית לא היה ניכר אם מעט ואם הרבה. כי הלא אשר לו שדה. אשר יאסוף ישמרנו בביתו ואם אין לו לא ידע בש"פ מאד. לכן את ספיח קצירך משדך לא תקצור. ואת ענבי נזיריך לא תבצור כו'. ותראה כי כל כך יהיו הספיחים. כי והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דרך כלל. לא בלבד לבעלי שדות כ"א לכל הכללות. וז"א לכם ולא לשון יחיד כאשר עד כה. וגם לעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך ולבהמתך ולחיה וכו' תהיה כו'. הנה כי גם בשנה השביעית אשר לא תזרע תתן כחם שיאכלו בעלי שדות. וכל אשר להם ועבדים ושפחות ושכירים וגרים. וחיה ובהמה. ע"כ אמור מעתה כי לא לבלתי יותש כחה אני מצוה כי לא טבעית היא כשאר ארצות רק תשבות שבת לה'. עוד יתכן דרך שני והוא כי לא טרם ידבר הוא ית' את דברי המצוה הזאת. ראה והנה יתחמץ לבב אנוש. באמת באמור מה זאת. האמנם תצדק שביתה על הארץ. ומה הארץ. אם לא חומר עכור. האם שיח ושיג לה' שתשמור שבת מחללו. ואם אמנע עצמי שלא אזרע שדי וכרמי לא אזמור הלא אני הוא השובת ולא היא כי קרקע עולם היא. ע"כ להעיר לנו אזן וללמדנו דעת בא אלהים. וטרם גלות מצותו ית' זאת אמר למשה יזכור לישראל הר סיני וזהו וידבר ה' אל משה ויהי דבורו כי בהר סיני ראוי לאמר. ופי' ואמר דבר אל בני ישראל אשר אמרתי לך להזכיר הר סיני להם. כי תאמר להם כי בהר סיני נאמר זה למה תדבר כה מפני כי ואמרת להם כו' ושבתה הארץ שהוא כאשר נבאר בס"ד. כי הארץ תקנה קדושה בשנה השביעית. כאשר האדם קונה נפש יתירה וקדושה ביום השבת. וע"כ לבל יהיה הדבר כמו זר נחשב בעיניהם. ע"כ בהזכיר להם סיני כי שם שרתה שכינה והיתה בם קדושה עד צוותו ית' כי כל הנוגע בהר מות יומת. יתנו אל לבם כי גם פה יהיה ה' עם הארץ כאשר היה עם סיני. וש"ת הלא שם היה כי ירד עליו ה' באש ורכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש. אך בארץ הלזו מאין לה הדבר הזה. לז"א כי תשאו אל הארץ אשר אני נותן כו'. לומר הנה אתם קדושים אשר בארץ ועל כן אין איכות הארץ אחר בואכם אליה כאיכות שהיה לה מקודם כי הלא אתם מקדשים אותה כי הלא כי תבואו אל הארץ. ואיני אומר תלכו אל הארץ להורות כי לכתכם לה ביאה תחשב. כי שורשי נפשותיכם שם המה בארץ העליונה. שלעומתם אשר קדושה העליונה מרחף עליה תמיד. נמצא כאלו עיקר מציאותם שם הוא. ועל כן בכל מקום אשר יזכיר הליכה אל הארץ אומר לשון ביאה. מה שאין כן לחוץ לארץ כד"א וילך חרנה. כלו' באים אל עקרכ' כי בהיותכם ביתר מקומות אתם חוץ מרשותכם ועצמכם. וכמאמרנו ע"פ לך לך מארצך כו'. לומר הליכה זו היא לך כלו' לעצמך כי שורשם בא"י ובח"ל אתה רחוק משורשך. וזה יאמר פה כי תבאו אל הארץ כי אתם כמתחברים אל שורשיכם הנשמות שבכם עם שרשיכם שבארץ העליונה. נמצאת הארץ התחתונה ממוצעת מחברת בין נפשותיכם לשורשן. שעל כן המשך הקדושה היא דרך הארץ הלזו. הרי שהוא קדושה וגם שאתם בה קדושים. וגם תמצאו הכנה מאתי כי היא אשר אני נותן לכם שהם שני דברים אחרים. (א) כי מתנה שאני נותן ודאי קדושה היא מצד עצמה. (ב) היות המתנה לכם כי אין אדם נותן לבנו בכורו אם לא מיטב שדהו ומיטב כרמו. כך אני נותן לכם מיטב כל העולם כי הכל שלי כי לי הארץ. וע"כ אל תתמהו בדבר כי ושבתה הארץ שביתתה היא שבת לה'. כי כאשר בשבת בראשית שישראל שובתים נקרא שבת לה' כי הוא ית' שובת עמהם כמאמר הכתוב (שמות ל״א:י״ז) ביני ובין בני ישראל. כך שבת הארץ גם הוא יש לו שייכות בשבת הארץ. ותקרא שבת לה'. ושמא תאמר מה היא הוראת השרא' קדוש' בארץ בשנה ההיא. וגם במה יודע כי כן הוא לעיני בני ישראל. לז"א הנה שש שנים תזרע שדך ל' יחיד. ואמר לשון יחיד על מי שהוא בעל שדה. וגם שש שנים תזמור כרמך. נמצא כי יגע אתה וזורע וזומר בה ובינך ובינה נעשה פרי תבואה. וזהו ואספת את תבואתה כי אתה המאסף שזרעת אותה. וגם היא תבואתה שלה נעשה ממנה. וגם מה שתאסוף הוא לך לבדך כי ממך ומקרקעך הוא. אך בשנה השביעית לא כן הוא כ"א שבת שבתון יהיה לארץ. כלומר איני אומר לך תשבת הארץ בלבד. כ"א שבת שבתון יהיה לארץ שהוא כי הויה של שבת שבתון יהיה לה מושפע בה. ואותו השבת הוא שבת לה' כי ממנו ית' הוא ההויה אשר תתהוה בה. כי גם הוא ית' יש לו שייכות בדבר. מעין שבת בראשית שיש לכל איש נפש יתירה מאתו ית'. וגם הוא ית' יש לו למעלה שמחה ושבית' לפי בחינתו ית' נודעת מאד ליודעים חן. לכן שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. והוא כי כאשר בשבת בהיות לאיש נפש יתירה מעולם משולל יחס שום מלאכה. ועל כן יחייב את ראשו אם יעשנה. כך הארץ בשנה זו אם בימים שהותרה לך מלאכה שהוא בחול. תעשה בה מלאכה אתה פוגם בשפע קדושת שבת הנשפע בה מעולם העליון שאין בו שייכות מלאכה. ושמא תאמר לא אעשה בגופה עבודה. אך ספיחיה הגדלים מאליה אקציר ואוכל. כי משדי המה וזכתה לי שדי. וכן אבציר ענבי כרמי כי כרמי שלי הוציאם השמר לך לא תקח לעצמך. כ"א את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור. והטעם הוא כי הנה בששת השנים ממך ומקרקעך היה הפרי שנתהווה. והיית אוסף תבואתה. אך שבת שבתון יהיה לארץ. והוא האמור כי הויה של שבת שבתון הוא רוח קדושה יהיה לה מהעולם העליון. והיא המגדלת פירותיה. באופן כי ברוח קדושה מהעולם העליון נתהוו. וא"כ אם תאסוף התבואה לא תתייחס לאוסף תבואתה כי לא ממנה נתהוו פירותיה כ"א מהוויות קדושה שמעולם העליון אשר הושפע בה. וזהו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. כי ע"י שבת שבתון שיהיה לארץ אינך אוכל תבואתה כ"א שבת הארץ ממש היא לכם לאכלה. כי שבת הארץ גידלה הספיח ההוא כאלו שבת הארץ תאכלו. וע"כ לא יהיה לך לבדך אתה בעל השדה לאכלה. כ"א לכם שהוא לכל בית ישראל. כי הלא אין הפירות ממך ומשדך כי אינה תבואתה. כ"א של השבת בעצמו. והוא אם כן לכל. כי כל ישראל יש להם חלק בקדושת העולם העליון של שבת הארץ. ולכן לכלכם תהיה לאכלה. הנה נא אמרתי לך מה היא שבת הארץ שהיא הויות קדושה כמדובר שתשרה בה ומגדלת פירותיה ועדיין במה תראו בחוש כי כן הוא הלא הוא כי דרך כל העולם כי שדות שלא יזרעו ולא יחרשו כלל שגם אם יעלו ספיחיה בהם כי יהיו מעט מזער לא כביר. א' הנה וא' הנה. אך הנני מודיעך כי מהספיח יהיה כ"כ הרבה. כי יהיה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך כו'. הרי כי בעיניך תראה רבוי ברכה היוצאת מאליה. כי ודאי תגזור אומר כי אין ספק כי אין זה כ"א הוויית קדושה השורה על האדמה והוליד' והצמיחה בברכת ה' אלהיכם. ושמא תאמר האם גם צמח האדמה שמצמיח חציה לבהמה בבקעה ובהר. גם משבת שבתון שיהיה לארץ תצמיח יחד עם ספיח קציר מאכל אדם. וז"א ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול כלו' כי בתבואות עצמו אני מגדל גם לחיה ולבהמה כי בם אני מצוה את הברכה להאכיל גם לבז"ח. אך מוצא דשא הוא מן הטפל לתבואות היוצא השדה. ככל יתר עשבי מותר שבאדמה. גם בששת השנים חציר לבהמה יש מעצמו. שבלי חרישה וזריעה הוא יוצא: והנה למה שמגדולות תורתנו הוא על דרך פשטה. יש ויש גבוה דרכים ישרים גדולים וטובים רמז ודרש וסוד. והנה כה מבטינו בספרינו אלו להיות קורא ופושט. כי לא שמנו בהם בלתי אל הפשט עינינו. וגם ברמז הרומז על הארץ והדרים עליה להדריכם בדרך ישרה. בקצת מקומות לא משכנו ידינו. וגם פה בכתובים שדברנו בם. וקצת מהבאים אחריהם. ראיתי ונתון אל לבי להעלות על ספר. רמז דרך ישר לפני איש. שיתקננו ית' בעצה טובה מלפניו כאב לבנים אשר אהב והוא אמור להם כי תבאו אל הארץ העליונה היא השכינה בעלות נפשותיכם. מן העולם ועד העולם העליון. לעת מצוא זו מיתה. עשו הכנה מעתה. באופן שבסילוקכם שושבתה הארץ הנזכר שבת לה' כי תשבות ותעלוז ארץ העליונה עם השם הגדול וזהו ושבתה הארץ שבת לה'. והוא הנודע מס' הזוהר (כ' ויחי) כי כשהצדיק נפטר מן העולם נעשה ייחוד למעלה בין שם המיוחד לשכינה לשם הגדול. כשמחת חתן וכלה. ומרגלא בפומייהו לקרא לסילוק הצדיק הילולא. והנני נותן לפגיכם היום סדר הנהגתכם בעה"ז. להשיג בו האוש' הנזכר בל ימוט מפני עקת היצה"ר. והוא כי ו' שנים שהם בס' שנה שלך. תזרע שדך וכו', והוא כי אם שדה אתה. משולל תורה ומצות כשדה בור. שמעצמו אין בו דבר. בלתי מה שנזרעו בו בס' שנותיך תזרע שדך מתור' וכל מצות ה'. ואם תדמה לכרם שבו ענבים מאליה. כן גם אתה יש בך תורה ומצות. הלא לא יבצר מהיות בם איזה פנייה בלתי טובה. וצריך לקצותם כזומר את הכרם מהפסולות ההוא ומשאיר הטוב. ואספת את תבואתה כי הלא הזורע א"ע בתורה ומצות. כמקרה הזרע את השדה גם הוא יקרנו. כי הלא לא יבצר מצאת אצל גרעיני החטה מוץ וקש. שע"כ להעבירו. דש וזורה ברחת ובמזרה ואוסף בחטים לבדם. כן גם אתה במצות אשר תזרע בך לא נעדר מהיות בהם צד יוהרא וגאוה. כמוץ שבראש השבולת. או צד השליך עצמך אחר תאוות גופניות בהמיות. הנמשלות לקש הוא התבן הנעשה ממנו שהוא מאכל לבהמה. משני אלה צריך לקנות מעשיך באופן שלא ישאר לך רק פרי תבואת המצוה משוללת מוץ וקש. הם ב' בחינות הנמשלות להם. וזהו ואספת את תבואתה וכל זה תעשה בע' שנותיך שהוא זמן המעשה בעודך בעולם המעשה. כי ובשנה השביעית שהוא בעשור השביעית. לא תבטח במעשה השנים ההם כן תמות ואז היא עולם השבת והשכר. ולא עולם המעשה ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. וזהו שבת שבתון והיה לארץ כי תמות בעישור ההוא. ויהיה שבת לשכינה לשלם שכר. ולא יאכל בשבת רק מי שטרח בערב שבת. אך אז אינו עולם המעשה כ"א אז תדמה לשדה שאין בה זריעה. כך אין בך מעשה מצות כי אז לא יזרע אחר שכבר הוא מת. ואם יש בך מצות כענבים בכרם ואינך צריך רק זמור איזו פנייה רעה. אז לא תוכל לזמור ולתקן. והוא מענין מז"ל כי בראות הרשע אחר מותו מה שעושים לו אומר הניחוני. ואעשה מצות ואומרים לו מי שטרח כו'. וזהו שדך לא תזרע שלא תוכל לומר הניחוני ואעשה מצות. כי כבר הוא שבת כמדובר: 

'''כלל ''' הדברים בל יתעצל אדם מלתקן מעשיו אחר לא טובים. ולסגל מצות ומעשים טובים בטרם יחשיך. כי לא ידע האדם את עתו. לכן צריך יאזור כגבר חלציו יום יום. כמצות התנא עלינו כדתנן (אבות פ"ה) יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים ע"כ כו'. הנה לא על חנם המשיל עבודתו ית' לד' מינים בעלי חיים אלו. וכינה תוארים לפעולות כל אחד שניין דא מן דא. ואחשבה בד' מדות אשר ייחס לד' בעלי חיים הללו. לחלקן לב' חלקים. השנים הראשונים על מצות עשה. והב' השניים על מל"ת. והוא כי שתים הנה התואנות המפילות עצלה על בני אדם מלעסוק בתורה ומצות כראוי. ובשתי רעות יתאנה המתאנה בעשותו אחד מכל מצות ה' אשר לא תעשינה. הלא המה כי הנה יש אשר לא הורגל לעסוק בתורה או מצות או להתנהג בחסידות. כי יאמר זלעפה אחזתני מליצני הדור. כי הלא בעושי א' מכל מצות אשר לא הורגלתי בם. הנה כל רואי ילעיגו לי יפטירו בשפה מאין ולאין פלוני זהיר במצות. כי לא נסה באלה. ויש אחד יאמר הלא גם לי מצות ומעשים טובים. ואם אינני מהחסידים. גם אינני מהרשעים כי בינוני אנכי. ואני טוב מרבים ודי לי כי טוב אנכי מכמה בני אדם אשר לא השיגו למדרגתי והאם אתחייב אהיה אני טוב מכל האדם. ע"כ להסיר מלב ראשי עם הארץ התאונות האלה. בא התנא ואמר על הא' הוי עז כנמר כי לא תבוש מפני כל. והוא מאמר שלמה בחכמתו כמבואר אצלנו במקומו באו' (משלי י׳:ח׳) חכם לב יקח מצות כו'. והוא שמזהיר את הנמנע מן המצוה מפני הבושה על אשר ילעיגו עליו. ואומר מי שהוא חכם לב יקח מצות. ולא ישית לבו אל אשר ידברו עליו לאמר הגם פלוני בחסידים. כי דע כי אויל שפתים המפטי' בשפה להלעיג עליך ילבט ויתחרט ודקדק באומר יקח מצו' ולא אמר יעש' מצוה. לומר אל תעשה המצות דרך עראי או לפרקים. כי בזה ימצא פתח הלץ להתלוצץ עליד. רק יקח מצוה קיחה עצמית בקנין. ואז בראות האויל שפתים כי החזקת בעצם. אז ילבט ויאמר אוי לי כי דברתי דופי בהלעיג על פלו'. כי חשבתי כי היה לפנים בלבד. אך הנה הוא מחזיק בהן יורה כי בכל נפשו ובכל כחו החזיק. ואני חטאתי נגדו. ע"כ על חלוקה זו הזהיר התנא ואמר הוי עז כנמר. ועל טענה שאמר הב'. שדי לי היותי צדיק מאשר למטה ממדרגתי אמר וקל כנשר. והוא כי הנה ידענו כי אין בעוף יפרח כ"כ גבוה מעל גבוה כנשר. כי ע"כ את ילדיו ישא על אברתו ולא בין רגליו כשאר עופות. כי אמור יאמר כי אין פורח למעלה ממנו יוכל ליקחם מעליו. באופן כי לא יירא רק מחץ יעוף מלמטה מבני אדם. ע"כ ישאם על אברתו שאם יורו המורים בקשת יהיה הוא כמטרא לחץ. כי יורו בו ולא בילדיו אשר עליו. והנה מי הכריחו את הנשר לדאות על כלם אם לא שרצה יהיה הוא גבוה מכל יתר עופות. ואם כן גם אתה כן ראה דרכיו. ואל תאמר האם יחוייב יהיה כשרוני גבוה מכל האדם. כי הנה צא ולמד מהנשר אשר לא ישקט מלדאות עד יגביה למעלה מכל עוף כנף. ועשה כן גם אתה והוי קל כנשר כי לא תנוח עד עלותך בכשרון על כל האדם אשר על פני האדמה. ואחרי אומרו סתירת התואנות מהמתאנים. לבלתי עסוק במצות עשה. בא וידבר על מצות לא תעשה. והוא כי לאחד משתים רעות יעבור העובר העבירה והיו לו לתואנות מדי עברו. א' כי יאמר הלא חטא בא לידי פתאום אשר לא בקשתיו. ולא עלה על לבי ומה יכולתי עשות. ויש תואנה בדרך אחרת לומר הנה יצרי התעלי והלהיב לבי. ואחזתי דרך החטא לחטא לה'. ושבתי וראה כי רע עלי המעשה ולא יכולתי. כי כבר החזיק בי יצרי ולא הרפני. והוא כמעשה רב עמרם החסיד עם שתי הנערות (קידושין פ"א) ששם בעלייתו כי יצרו פתהו. עד התחיל לעלות בסולם ונתחרט. ורצה לרדת ולשוב מעשות רע. ולא יכול ליצרו. עד שצעק נורא בי עמרם נורא בי עמרם ואתו כולי עלמא ויבוש וירד. כי הוא כי אחר שהיחל היצה"ר להחזיק בו. ויאחז צדיק דרכו לעשות הרע לא יוכל לו. והוא אשר כתבנו שאמר יעקב לראובן לומר פחז כמים. לומר פחיזתך להתחיל לעשות הדבר סיבב יהיה כמים הנגרים שלא ישובו אחור. כן אתה לא שבת גם כי אחר החילך ראית כי לא טוב הדבר. ע"כ על הא' בא התנא ויאמר ורץ כצבי לומר אל תתיאש מן החטא ולא יבא לך פתאום והוא כצבי כי שתים הנה קוראותיו. א' כי מרחוק יביט אם יראה בן אדם וירץ לברוח. ובברחו לא יאמין כי רחק ממנו. ותמיד יהפוך פניו להביט אם אך רחוק יהיה בינו ובינו. כן גם אתה בשתים תעופף להנצל כצבי מיד. כי מרחוק תביט אפשרות בא החטא. והרחק ורוץ ולא תאמין בעצמך שרחק והפך ראש. והבטתך תמיד תהיה להביט אל החטא ותנצל מפתאומיות. ועל הב' אמר וגבור כארי כן תגבר על יצרך. כי יהיה בעיניך כאחד מהבעלי חיים לפני הארי וגם כי היחלת בחטא תשוב ממנו: 

== ה ==

'''את ספיח קצירך וכו'''' . הנה כתבנו בספר רב פנינים על פסוק להנחיל אוהבי יש כו'. כי ידבר לפי האמור למעלה הימנו על הצדיקים ועל החסידים כרבי חנינא בן דוסא ודומה לו קצרי יד המחיה והכלכלה בעולם הזה. כי הלא יתקמץ לבב אנוש באמת באמור איה פירות תורתם. ופירות כל יתר מצות שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעה"ב ואלו לא ישבעו לחם. האם בהאכיל אותם פרי מעשיהם יחסר להם נחלה בלי מצרים לעה"ב. לזה אמר להנחיל אוהבי יש. כלומר יש לי רב להנחילם לעה"ב. אך מה שצר להם פה ולא יאכלו פירותיהם בעה"ז. הלא הוא כי ואוצרותיהם אמלא כי אצרף הפירות עם הקרן. ואעשה גם מהפירות קרן קיימת עד אמלא אוצרותיהם. מה שאין כן אם יאכלו הפירות בעה"ז שיבצר מהם המילוי. וזה אמר שלמה מלבד תת טוב טעם אל דלות הצדיקים. גם כוון לתקננו בעצה טובה מלפניו נגעל בטובות העה"ז כי המה הבל. וגם מפרי מעשינו נשמט ידינו. וזאת ועוד אחרת רמזה לנו פה תורתינו הקדושה. והיא כי שתים הנה הדברים אשר יפול לב אדם עליהם לשאול מאת ה' יאכילם הוא ית' בעה"ז. הלא המה א' המצות אשר לא יעשה הצדיק בפועל כ"א שבעשותו אחת מכל מצות ה' אשר יעשה אותם האדם יראנו איש וילמד לעשות כמעשהו בבלי דעת הצדיק ההיא שנית פרי מעלליו. כי יאמר צדיק כי טוב כי פרי מעלליו יאכל. והנה מאשר יקרה בעיניו ית' נפש צדיק למלא אוצרותיו טוב העה"ב. עצה טובה קא משמע ליה. כי גם לשני הדברים האלה אל ישים לבו לאכול בעה"ז. ועל הא' אמר את ספיח קצירך הוא מצוה אשר זרעת ולא למדת לזולת לעשות כמוך. כי אם הוא ספיח שגדל מאליו. כי נמשך לך מהסתפח איש ויראה ויעשה כמעשיך. שגם זה הוא זכות שתקצרהו ותביאהו אל ביתך. לא תקצור אותו בעה"ז לאכלו פה. וגם את הב' והוא ענבי נזירך הם פירות מעשיך כענבי הכרם שהם פירות שאדם אוכל שנה שנה. והקרן היא הכרם קיימת להוציא פירות תמיד. גם ענבי נזירך אשר הם נזירים מהקרן לאכול בעה"ז. לא תבצור אותם מהכרם הוא נמשל אל הקרן קיימת. כי אם תניחם לעה"ב עם הקרן. ולא תבצור אותם לאוכלם בעה"ז. כי בזה ירבה כבוד אושרך השמור לך בארץ העליונה. כי לא בלבד אושר הקרן המתייחס ליום שבת יהיה לך כי בצירת שתים אלה עם הקרן. שנת שבתון יהיה לארץ העליונה. לשמור ולתת לך כי תבא אצלה להיות עמה בסלוקך מפה וכ"כ ירבה זכותך שלא בלבד אתה תאכל אותו. כ"א גם והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. לך הנפש ולעבדך הגוף. שהיה לך כעבד לשרתך במעשה המצות ולאמתך הוא אשתך שהיתה כאמה לעשות צרכי ביתך לבלתי תתבטל. וכן לכל הנלוים אליך בין דרך עראי כשכיר. בין דרך קבע כתושב ותלמיד קבוע. הם גם הם יאכלו בלחם זכותך וזהו ולשכירך ולתושבך כו'. והנה עד כה דברתי על הארץ סתם היא ארץ העליונה ועל פירותיה. וש"ת אם הצדיקים לא יהנו מטובות העה"ז על מה שוא בראת כל טוב הארץ הלזו הנשמה. ומה גם אם עמך כלם צדיקים כי מי יאכל טוב הארץ הגשמית הזאת. לז"א ולבהמתך ולחיה אשר בארצך הם עמי הארץ התחתונה המתייחסת לך כי ע"כ לא אמרתי אשר בארץ כאשר עד כה בדברי על הארץ העליונה. להם תהיה כל תבואתה של ארצך זו לאכול. כי חלקם הוא העולם הזה כנודע: 

== ח ==

'''וספרת לך שבע שבתות כו'''' . עודנו מדבר תורת ה' עם האדם ללמדו מוסר השכל לעבוד את ה' כל ימי חייו. ואמר הלא דברתי לך כי השש עשיריות תעסוק בעסקי העה"ז עם קיום התורה. אך בעשור השביעי אז תעשה עיקר מעסקי עולם שכלו שבת והנני בא קו קו להזהירך אם זך וישר אתה כי טוב לך כי גם תעשה הרמז הזה בכל פרט שבע שני השמטה ולא בלבד בשבע העשיריות. ובא התורה כמדברת עם האדם והדעת נוטה כי הוא ית' איננו מזהיר את האדם. בלתי אם אחר היותו לפניו בר עונשין שהוא בהגיעו אל שנת העשרים. כי אז הוא בר עונשין לשמים ומלמדו להתנהג בדרך ישכון אור תורתו ומצותיו עמו ולא ימוט. ואמר וספרת לך כמ"ש שמדבר עם אשר הוא בן עשרים ואמר לו שמע בקולי איעצך וספרת לך להנאתך אחר היותך בן עשרים. שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים שהם מ"ט שנה עד היותך בן ס"ט. שנה אחת קודם מיתתך כי זאת תעשה שבכל שבע שנה אשר תזרע את האדמה ותשבות בשביעית כי כאשר תספור לה' כן תספור לך. כי תראה ותקח מוסר כי תאמר בלבבך האם האדמה כי עפר היא על אשר בראה ה' בחדשו את העולם זכר לדבר תעשה כי לא תקבל מלאכה בה רק שנים זכר למעשה בראשית ובשביעית תשבות על שבשביעית שבת. והיא שובתת ממלאכה ולמה לא אעשה כן גם אני כי השש שנים עצמן אטפל בעסקי העולם עם עסק תורה ומצות. אך בשנת שבת הארץ כי גם לא אזרע ולא אחרוש ולא אבצור ולא אזמור תהיה לי השנה ההיא כשבת לעשות בו עיקר עסקי תמיד בענייני העה"ב. כי אזכיר כי שבעה זמנים הם חיי האדם כמדובר למעלה ואעשה רמז אליהם בכל שבע שנים באפן יהיו כל ימי יוצאים בעבודת ה'. וש"ת הלא די לי הרמז הקודם כי הששים שנה אטפל בעסקי העולם הזה עם תורה ומצות ובעישור השביעי אעשה עיקר מעסקי העה"ב ולמה איגע גם בשנים הראשונים לספור כל שנותי שבעה שבעה ולעשות גם כל שנת שבת הארץ שבת לה' לעשות בו עיקר מהעה"ב. לז"א והיו לך ימי שבע שבתות כו'. והוא כי הנה ידענו מספר הזוהר (ויחי קי"ח) כי כל הימים אשר יאחז בהם צדיק דרכו לעבוד את ה'. קונים הויה ומתקרבים להעיר ולהעיד בעת סילוק האדם מן העולם כענין ויקרבו ימי ישראל כו' ובזה יאמר ראה נא בני מה בין עשות עיקר עבודת ה' בעישור השביעי בלבד. מעשות מיום מלאת לך כ' שנה. כי הלא אם היית בלתי עושה עיקר מעבודת ה' רק בעישור שביעי. לא יהיו לך ימי הויה וקיום רק עשר שנים. אך מעשותך כך משנת העשרים לספור ולעבוד בם את ה'. תרויח כי והיו לך. שיקנו לך הויה וקיום רוחני ולא לזרים כל ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה ולא עשר שנים בלבד: 

'''או ''' שיעור הענין. כי עתה בעשותך בכל שנת השבע קדש לה'. תרויח כי גם כל השנים שבין השבת לשבת תזכור את ה' ותעשה בהן הישר והטוב כי לא תשכח בנתים. כי קרוב שנת קדש של שבע אלו משל השבע האחר. באופן כי ימי שבע שבתות לא יהיו לך קדש ז' שנים בלבד כי אם מ"ט שנה. וזהו והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. וש"ת כי מה תעשה להחריד יצרך להכניעו ולעבוד את ה'. הלא הוא כי והעברת בלבך ורעיונך שופר תרועה כאלו קול קורא להרים והכניע יצרך כענין הזכיר לו יום המיתה וכיוצא בו. בימים אשר הוא ית' קרוב לקבל תשובה שהוא בחדש השביעי שהוא בחדש תשרי עת רצון בעשור לחדש. ולא בלבד תאמר די בהשיב את עצמך עד ה' ותחרי' יצרך כ"א גם את הזולת תחזיר בתשובה והלמדם ליחרד וליכנע לפני ה'. וזהו תעבירו שופר בכל ארצכם כי תהיה בהם חרדה והכנעה להושיבם עד ה' להורות להם כי כל העה"ז הבל. ואל אל יקראוהו וישובו. הנה אמרתי לך כי בכל שבע שנים תעשה גם לך שבת קדש לעשות עיקר מהעה"ב באופן יהיו לך מ"ט שנה כמדובר נמצאו לך ס"ט שנה. נמצא כי נשארו מימיך שנה אחת היא שנת החמשים של המספר שהחילות מהיותך בן עשרים. והוא שנת השבעים אמר הנה מלבד מה שבתשע וארבעים שנה היו לך לעבוד את ה'. עוד תוסיף ששנת החמשים כי תהיה לך קדש גמור וזהו וקדשתם את שנת החמשים שנה שתהיה קדש לה' בלתי רק בתורה ומצות ומע"ט. וכל זה הוא במה שביניכם למקום וגם במה שביניכם לבריות תעשו שלום ותמחלו אית את רעהו בל תהיה ביניכם קנאה ושנאה ותחרות. וזהו וקראתם דרור בארץ לכל יושביה כי תמחלו כל איש אשר בשנה ההיא את כל יושבי הארץ בל יהיה לאיש שעבוד אשמת דבר על חבירו והטעם לכל אשר אני מחמיר בשנת החמשים שנת השבעים שנה משנותיך. הלא הוא למה כי יובל הוא השנה ההיא. כי הוא שנה שיובילוך בה מן העולם. כד"א (באיוב כ״א:ל״ב) והוא לקברות יובל. לכן תהיה לכם. כלומר לא תיגע בו לזולתך שהוא אם תכפל בו בסחורה וטובות העה"ז. כ"א במה שהוא לכם לעצמכם הוא מה שתעמול בתורה ומצות בהוא לכם ולא לאחרים כממון ועל ידי עצתי זאת לעשות כל עיקר העסק בעה"ז על חיי העה"ב ככל הכתוב תרויחו כי ושבתם איש אל אחוזתו אל מקום אשר שם אחיזת נפשו ושורשה. מה שאין כן אם תלכו ועונות בידכם כי לא יניחו אתכם לידבק באחוזתכם עד גיהנם ימרק. או הגלגולים יבררו וילבנו. וזהו ושבתם איש אל אחוזתו. וגם איש אל משפחתו תשובו. והוא הכתוב אצלנו על פסוק ויאסף אל עמיו כי לכל צדיק וצדיק יש צדיקים מבחינת שורש נפשו וצדיקים בצדקתו אשר בלכתו מן העולם הן הבאים להקביל פניו ומוליכים אותו עד בית מנוחתו. כי עמהם הוא יושב כמפורש (בס' הזוהר פרשת ויחי רי"ז) וזהו אשר אחשוב כיון באומרו ויאסף אל עמיו. כי נאסף אל עמו המתייחסים אליו במחיצתם ולא היה הפסק למרק איזה שמץ עין תחלה עד יובא אל מחיצתו עמהם. וזהו אומרו פה ואיש אל משפחתו תשובו. וצריכין אתם להכין בערב שבת מה שתאכלו שם בשבת כאשר לקברות תובלו. כי הלא שם לא תזרעו מצות להצמיח לכם אור ושכר. כי שם אינו עולם המעשה. ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת. לכן מעתה טרם תלכו שמה צמצמו עצמכם ולא תבצרו את ספיחיה כו' כמפורש למעלה. שלא תאבו בעה"ז לא לאכול זכות הספיחים היא זכות הלומדים מכם לעשות איזה מצוה. וגם לא תבצרו ענבי נזיריה הוא פירות מצות שאדם אוכל פירותיהם בעה"ז. שהם ענבי מצות שהרי מופרש מהקרן שהם אשר פירותיהם נאכלים בעה"ז. כי תניחו הכל לעולה שאין בו מעשה. למען שם יוכפל שכרכם כמדובר למעלה. שנעשה מהפירות קרן קיימת. כי הלא טוב לכם העשות מהספיחים ופירות קרן מלאוכלם בעה"ז. כי הלא יובל היא שיובילו אז אתכם לעה"ב קדש יהיו לכם הספיחים ונזיריה כי תהפך לשכר קדוש ורוחני. והוא טוב מהיות שכר גשמי חלוף ונפסד. ועוד שנית תעשו. והוא כי לא תעשו המצוה מלובשות ומלאות פנימיות גשמיות. כתב ואת השדה שיוצאת במוץ וקש. באופן שלא תאכלוה כצאתה מן השדה. כ"א עד הסירכם הקש והמוץ בדישה ומירוח. כך לא תהיו צריכים לאכול זכות מעשיכם אחר דישה בגיהנם תחלה. או מרוח גלגולים מעולם לעולם. כי אם מן השדה תאכלו את תבואתה. שבצאתה מהשדה תאכנו את תבואתה בלי פעולה בנתים תאכלו את זכותה. מעין מאמר הכתוב על הלחם הגשמי לעתיד כי יהי פסת בר בארץ וארז"ל (כתובות ק"י) שתוציא הארץ גלוסקאות. והוא כי למה שרוח טומאה ועכירות המעורב בה הגורמים צאת פסולת בתבואה. תוציא צמחה מבולל קש ומוץ וסובין ומורסן וקמח. כי סולת נקיה תאכל בצאתה מן הארץ כאשר יאכלו התמרים ודומיהם. ועוד יש לאל ידכם לעשות בבחירתם הטובה וגדולה היא על הכל. כי תעשו באופן שבשנת היובל הזאת שהוא בשנת החמשים שנה שהיא של השבעים. כמפורש למעלה תפליגו בכשרון. עד גדר שלא תצטרכו להתגלגל פעם אחרת. לזכות לשוב אל אחיזת שרשיכם העליון. כי אם פעם אחת תשיגו השלמות הראוי לכל נפש מכם. וז"א בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתי. שהוא בזאת ולא באחרת. והוא בשורתו יתברך לדניאל באומרו ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך כו': 

'''הנה ''' כי כן יבורך גבר חיי כולם. תשיתו שומו לבו ועיניו וכל מעייניו אל כל דברי הרמז הלז אשר אמרנו במקראי קדש האלו. והכל תלוי בבלתי החשיב האדם כל ענייני העה"ז ומטעמיו וכל כבודותיו אך לאפס ותוהו כי אם הרבה יזכור דין ומשפט העולם אשר הוא הולך שמה ויגעל בקנאה ותאוה וכבוד. ולא ימוש משוב עד ה' ותיקן כל אשר עותו נגד מלכים ולא יבוש. והוא מאמר התנא פרק רביעי ממסכת אבות באומרו ר' אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. וראוי לשים לב מה נשתנו אלו משאר מדות רעות כי רבות הנה ולא ייחד רק שלש אלה: 

'''אך ''' אמנם הן אמת כי איבוד העולם והאדם תלוי בעבור על מצות לא תעשה במה שבין אדם לבריות. ועל מצות לא תעשה שבין אדם למקום. ואחרי איבודו תקנתו בידו אם ישים כבודו מנגד. אך אם יחוש לתמוך כבוד לא ישוב עוד ויהיה עדי אובד. וז"א הקנאה והתאוה כו'. והוא כי הנה ראשית כל עון אשר חטא בין אדם לחבירו תלוי בה. כי מיד אחריה רעותי' שהם שנאה ותחרות וגסות ורכילות לשון הרע ונקמה ונטירה מובאות לו. וכן התאוה היא ראשית כל עבירות שבין אדם למקום. כי ממנה תוצאות מות כי הלוך ילך בהל' איסורי ביאה. ומאכלות אסורות. ואשם מעילות ואשם גזילות. וכל דבר רע אשר שנא ה'. והנה שתי אלה המה כוללו אבדן האדם את עולמו. ועדיין אלהינו מרחם לא השבית לנו תיקון להעלות ארוכה ומרפא. כי יעזוב רשע דרכו כו' וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. אך אם זה האיש יתמוך כבוד. אבדה תקותו כי אין ארוכה למחלתו. כי אם יאמרו לו לך התרפס ושאל מחילה מהאיש אשר חטאת לו. ואם לא יאבה האיש תשור על האנשים ולפניהם תאמר חטאתי וישר העויתי. הלא יענה עזות מי האיש הלזה נבזה כי אחלל כבודי. ומה גם במקום שיש אנשים וההיקש בזה וכיוצא בזה. וכן אשר חטא על הנפש במה שבין אדם למקום וכל הדברים הרעים שהזכרנו. ויאמר לו הסכת ושמע ישראל וצום ולן ושכב ארצה ואפר בלחם תאכל ובצום ובכי ומספד הלך תלך ובכה ללקות בב"ד. ואז טוב לך לכפרת עון כי טוב לך כי תבוש בעה"ז מאשר תבוש בעה"ב. כי הנה אם יחוש על דבר כבוד מדומה. הלא יענה הלהרגני אתה אומר שאחלל כבודי. ותהיה לי למחתה עוד לא ארום ראש. כי אקל בעיני כל הרואים את כבודי שבקלון הומר. לכן קום ברח לך ולא תשגה באולת עצתך זאת כי כה יעשה לי אלהים כי לולא נשאתי פניך אם אביט אליך ואם אראך. ונמצא במשא עונו על גבו. ולא ירחץ צואת אשמותיו ומי רגלי עונותיו על פניו מפני הכבוד. כלל הדברים כי מעמד ג' הדברים האלה הן הם בעוכריו של אדם להוציאו מן העולם. וש"ת א"כ איפה מה יעשה האדם וישליך כל מעמד שלשתן אחריו ולא יאבד. לז"א הוא היה אומר הילודים למות כו'. כלו' כי החי יתן אל לבו כל הדברים הנאמרים פה. ואז יכנע ויקנה בינה להשכיל להיטיב ולא יאבד: 

'''ולבא ''' אל ביאורו נעתיק לשונו. הלא הוא הילודים למות. והמתים להחיות והחיים לידון. לידע ולהודיע ולהודע. שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא. הוא המבין הוא העד הוא הדיין. הוא בעל דין והוא עתיד לדון. ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה. ולא משוא פנים ולא מקח שוחד שהכל שלו. ודע שהכל בא לפי חשבון. ואל יבטיחך יצרך שיש בשאול בית מנוס לך. שעל כרחך אתה נוצר. ועל כרחך אתה נולד. ועל כרחך אתה חי. ועל כרחך אתה מת. ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה: 

'''ולבא ''' אל הענין נשית לב. (א) מי לא ידע כי הילודים למות. (ב) או' הילודים למות ולא אמר החיים למות. (ג) אומרו והמתים להחיות ולא אמר לחיות. (ד) אומרו והחיים לידון. שיורה שאין נדונים כי אם אחר תחיית המתים. והלא גם אחר מות נדונים. (ה) כי מאו' החיים לידון הוא על בני אדם. ואיך יצדק על או' הילודים שכולל אפי' הב"ח. (ו) מה היא כוונת התנא אם להפחיד את האדם מן המות כי הילודים למות. מי בער לא ידע כי כן הוא. ואם להזכיר לו יום הדין כי החיים לידון לא היה ראוי לומר. כ"א המתים להחיות ולידון. ועוד שאדרבא מרחיק לו עד אחר התחי' הדין. וממעט את האדם מלירא' את הדין. (ז) אומרו לידע כו' כי אחר או' להודיע כו' מה צריך לומר ולהודע כי מי לא ידע שאם יש הודיע שיודע. (ח) כי מה שיראה פשט הענין. הוא שמה שיודיע וידע ויודע הוא שהוא אל והוא היוצר כו'. ומה קשר יש לזה עם הקודם שהילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון. ואם הוא כי מה שהחיים לידון אחר התחי' הוא לידע כו'. הלא הוא הדין מקודם התחי' היה ג"כ נודע דבר זה. ואיך יאמר כי היות דין אחר התחי' הוא לידע ולהודיע כו'. (ט) למה לא פירש מי הוא אשר יודע ומי הוא המודיע ומי הוא אשר יודע לו. (י) כי לא נכון הדבר שלא יודע שהוא אל והוא היוצר וכו' עד אחר הדין שאחר התחיה. (יא) כי הלא אותו הדין אין עיקרו לידע וכו' רק ליפרע מן הרשעים. וליתן שכר טוב לצדיקים. (יב) אומרו הוא היוצר הוא הבורא שהוא כפול ענין במלות שונות. שהן ב' קושיות למה הוא הכפל ענין ולמה במלות שונות. (יג) למה נתייחד ששה דברים אלו פה. יוצר בורא מבין עד דיין בעל דין. (יד) איזה הדרך יודעו הששה דברים כי לא פירש כלל. (טו) זאת הברכה אשר בירך התנא ואמר ברוך הוא כו'. ומה ראה על ככה לברכו ית' במוסר זה. מבכל יתר הדברים שידבר. (טז) מי הוא האומר פה ענין הברכה והודאה זו. אם הוא התנא אין מקום פה רק ללמד לאדם מוסר השכל ולא לסדר סדר הודאה אליו ית'. כי גם טוב להודות לה' אין כאן מקומו: (יז) אומרו ודע כי הכל בא לפי חשבון. אל מי מודיע התנא דבר זה. ואיך יתקשר אל כל האמור. וגם מלת בא מיותרת. וגם אל מי בא לפי חשבון ומה הוא החשבון הלז. שאם הוא לחשבון העתיד. היה ראוי יאמר לידי חשבון ולא לפי חשבון. (יח) אומרו ואל יבטיחך יצרך שיש בשאול בית מנוס. כי מי בעל שכל שיבטיחנו יצרו לנוס משאול מטה. (יט) אומרו שעל כרחך אתה וכו'. מה ענין הודעה זו. וגם מה קשר יש לו עם הקודם. (כ) כפל אומרו אתה נוצר אתה נולד. (כא) אומרו ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וכו' למה יהיה זה על כרחו של אדם. ולא מרצונו. כי מי פתי יגעל וימאס הדין והאמת: 

'''אמנם ''' לבא אל הענין נזכיר' מאמר רז"ל בגמרא (סנהדרין דף צ"א) האומרים כי הגוף והנפש כאשר המות יפריד ביניהם כל אחד מתנצל לאמר. אני פטור מן הדין. הנפש תאמר לא מטבעי להתאוות תאוות גופניות כי רוחנית מאת ה' מן השמים אני. אך הגוף הוא אשר חטא על הנפש. והגוף תאמר הנפש החוטאת היא תמות. כי אנכי עפר מן האדמה אשר לא ירע ולא ישחית. משיב הוא ית' ואומ' לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבכם כי בין שניכם נעשתה התועבה בהיותכם יחד שניכם. אף אני אביא הנפש בגוף. כאשר היתה באמנה אתו בעשותם כל מצות ה' אשר לא תעשנה. וידונו ויענשו יחד כאשר חטאו. משל לחיגר וסומא ששמו אותם נוטרים את התאנה. וישא עיניו החיגר וירא בכור' בתאנה בראשיתה. ויחמד' ויגד לסומא. ואמר לו מה אעשה. וחשכו הרואות בארובות ולא אדע איה מקיים כבוד'. והחיגר אומר פסח עבדך ולא אוכל להיות מיטפס ועול'. אז נועצו יחדיו. יעלה החיגר על הסומא. ועל שכמו ישאנו עד מקומה. ויעשו כן ותוקח הבכורה ביגיעת שניהם. עודם בכפם יבלעוהו יפרדו איש מעל אחיו. ואחרי כן יצא המלך אל גינת הביתן. וישא עיניו אל הבכורה. והנה איננה. ויאמר להם מי עשה את הדבר הזה. ויאמר זה בכה וזה אומר בכה. הסומא אומר איככה אוכל וראיתי ועינים אין לראות. והחגר אומר מאין הרגלים לעלות. אז נטל המלך את הסומא ויעלהו במות בעל הרגלים. ויאמר להם ככה עשיתם. וגם אני אעשה זאת לכם ליסרה אתכם איש על גב רעהו. כאשר היו בעשותם הרעה. כמשל הזה הוא ענין הגוף והנפש כמדובר: 

'''ולבא ''' אל הביאור. והוא כי הנה אחרי אומרו כי הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ראה והנה יוכל איש לדבר ולומר על הקנאה ועל התאוה והלא אם קנאתי בהוללים כי שלום רשעים אראה. וגם אתאוה למטעמותיו אשר לאדם רע ובליעל כקוץ מולד. ולמה הוא ית' לא יאיר עינינו. לתת פה לרשע רע כרשעתו ולצדיק כצדקתו. וידעו כי יש אלהים שופטים בארץ. לז"א גם אני ידעתי התשובה ואגיד לכם הדבר על קושיא זו הגדולה מקושייתכם. ואגיד לכם תשובתה. והיא כי הנה הילודים למות ולא אומר החיים למות אלא הילודים. כלומר כי מאז הם ילודים הולכים ומתקרבים למות. כי יום המות מיום הולדו. כענין כי הולך האדם אל בית עולמו. ולא ידונם ה' בעה"ז עודם בגוף ונפש כאשר יחד חטאו. ואם היה דן אותם נפרדים החרשתי. אך לא יעשה כן כ"א והמתים להחיות שממותם להחיותם. שהוא לשים אח"כ הנפש בגוף ולתת חיות באחדותם לדון את שניהם בחיבור אחד. כמשל החיגר והסומא. וזהו והמתים להחיות כדי שהחיים לידון. כי כל אחד מתנצל לאמר כי הוא לבדו לא יחטא ועל כן אז ישוב לחברם. כאשר חטאו מחוברים. והלא כמו זר יחשב כי אחר שלדון אותם שב לחברם. טוב טוב היה ידין אותם עודם בחיים מחוברים לייסרם בעוה"ז בייסורין לפי רשעתם. כיון שגם אחרי מותם לא ידין אותם עד ישוב יחברם. וישקוט ריב הרב את יצרו כי יראה צדיק ורע לו רשע וטוב לו. אך דע איפה כי לא על חנם האלהים עשה את הדבר הזה. כי אשר עשה כן הוא להודיע ולידע ולהודע כי הוא אל וכו'. והוא כי חש הוא ית' על נפש כל איש ואיש אשר ייסר על חטאיו בעה"ז פן תאבד. כי יהיו ייסוריו לו למוקש להוסיף על חטאתו פשע. ולאבד נפשו מן העולם. והיא רעה המתרגשה לכל האדם לצדיק ולרשע. כי הנה אין צדיק בארץ אשר לא יחטא ואשם. ועל כלם היה צריך יעביר כוס הייסורין. ואין איש בארץ יזכור כל אשר חטא מיום היותו כאשר הכ' גלוי לפני אלהי עולם ה'. ועל כן בהביא עליו הוא ית' רע כרשעתו. והוא לא ידע עשירית האיפה איפת רזון ועוות אשמותיו. הלא יקוץ ויבעוט ויטיח דברים. ומי גבר כאיוב תם ויש' וירא אלהים וסר מרע ויבעט ויתלונן. עד אמרו ז"ל (ובב"ב פ"ק דף כ"ז) שכפר בתחיית המתים. והנה הן אלה קצות דרכי איש הרעים אשר יתהלך בהם. בראו' לפי ראות עיניו כי רבו ייסוריו על חטאתיו. על אחת כמה וכמה רעה כפולה. ומה גם אם רשע הוא כי יאמר בלבו אין אלהים ואם ייטיב או ירע לאדם מזלו גורם לו. ואם רע בעיניו לנגוע באמונת האלהית ואמר ד"א ביד חזקה. כי רם ה' על השמים כבודו ולא ישגיח בדברים חומריים. ואם יצר רוח אדם בקרבו כי רוחני הוא לא עשה ולא היטפל בבשרו, כ"א אביו ואמו עשו את החומר וע"כ לא מן השם זה החולי או המכה אשר יתייסר בו גוף האיש כי אין לו ית' עסק בגוף. כי חומר עכור הוא. ואין לו ית' מבא לבא בו. והיא סברא אשר רבים חללים הפילה. וע"כ המכות האלה מקרה הוא היה לו. או שיחשכוהו כוכבי נשפי. ולא ה' פעל כל זאת. וחוזק ראייתו כי הלא רבו ניטפי מדותיו על זוחלי אשמותיו. ''' או ''' מעין זה יקל ברעה דרך שלישי. לומר כי הן אמת כי גם בשר האדם לו ית' הוא. ואשר הוכה מאתו ית' היה לו. אך יכפור במקצת כי יאמר הלא לעוצ' רוחנייתו לא יבין מזמות קרב איש ולב עמוק. כי הוא תוכיו' טינוף עכירו' החומר. כ"א כחות הטומאה היורדים ומשטינים ועולים ומקטרגים. הן הם היו מתערבים באדם מקרבו וכרעיו. והמה עלו ויעידו למעלה. ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע כי ירבו ידברו גבוה גבוה יותר מאשר חטא האיש ההוא. ובעדותו יעמיסו עליו משא כבד אשר לא יוכל לסבול: 

'''או ''' יחזיק בדרך רביעי בגודל ייסוריו יותר על חטאיו לדעתו. כי יהרהר ויאמר אין זה כ"א שלא ידין דין האדם הוא ית' בעצמו. כ"א יעמוד ב"ד למעלה מלאכים אשר לא ישערו עד היכן גבול כל עונש חטא ועון מגיע. ויגזרו גזרות עודפו' על השיעור הראוי. כי היה בגזרת עירין ובמימר קדישין. ולא נצב לריב ה' בעדת הדיינים: 

'''או ''' אם לא יחזיק בא' מארבע סברות אלו. כי אם שיודה כי הוא ית' הדיין. הלא לא יבצר ממנו מהיו' טינא בלבו לומר. אם רשעתי מה אפעל לו יתברך ומה הצרתי לו. הלא אם חטאתי לי אני מזיק. כי אחסר נפשי מטובה. ומה לו ית' מטובה מצרתי באופן כי לא הוא ית' ולא זולתו בעל דיני ויהי נא כמיצר לעצמו כי מי יחוש על צרתו חוץ ממנו. באופן כי אם כל חשך טמון ושמור לאדם בגיהנם. על כל אשר חטא והמחיא מיום היותו. היה משלם לו בייסורין בעולם הזה. הלא הרבה רעת הייסורין עד מאד ויקוץ בהם. עד אשר לא יבצר ממנו מלהרהר אחרי ה'. וליפול בשחת. אחת מחמש הנה שנא ה' אשר הזכרנו. הקשים מכל עבירות שבידו. ולא תהיה עוד תקומה למפלתו וארוכה למחלתו ויהיה עדי אובד אך כאשר ימות ואחרי כן ישוב יתברך יחבר את שני חלקיו וידונם בגיהנם. אז תנצל מכל שש הרעות האלה ותצדיק עליך את הדין. לא בלבד תדע האמת והצדק אתה. כי אם גם תודיעהו לזולתי. וזהו לידע שהוא לידע אתה ולהודיע ולפרסם. כי יפה חייבוך כמאמר ז"ל (עירובין פרק ב' דף ל"ב) כי גדול שבת העולה מגיהנם כי יקראו בגרון אל יחשוכו. יפה דנת יפה חייבת. וזהו להודיע ואז יתפרסם לכל רבים עמים אשר ישמעו הודאתו שמה. וזהו ולהודע לכל כי אין דבר מכל ששה דברים הרעים אשר היו מתרגשים. אם כל עונש ייסורי גיהנם הראוים לכל אדם. היה מקבלים פה כ"א שמשפט אמת וצדק הוא יתב' נשפט אותו. והיחל בהם ואמר שהוא אל והוא כי הרעה הגדולה אשר יפול לב אדם רשע עליהם. אם היה מקבל פה כל עונשו בחיים בחיותו. הלא היה פן יאמר נבל בלבו אין אלקים. אך עתה שמקבל העונש אחר צאת נפשו תחלה מגופו עתה ידע כי הוא אל. כי אין הנפש יוצאת עד אשר תראה השכינה. וגם לא יפול בשחת רשת הרהור השני. כי אז בראות כי את הנפש והגוף יחד מחברם ומייסר' ולא יעצרנו גשם חומריו' הגוף. אז ידע ג"כ ויודיע ויודע כי הוא היוצר רוח הוא הנפש. הוא בעצמו הבורא את הגוף. וזהו הוא היוצר שהיא את הצורה. הוא הבורא וגם בפרוע פרעות אשמותיך אחר המות ועין בעין תראה אשר הוא ית' יוכיחך לעיניך. גם כל אשר הרהרת. ומה גם אם היה על ע"ג שמצרפ' למעשה וכן על דבר רע אשר עשית גם בסתר. גם תנצל לבד מדבר השלישי. כי אז בעיניך תראה. כי הוא המבין הוא העד. כי כל מזמותיך הבין וראה והעיד. ולא על פי עדות השטן נעשה הדבר. וגם אז על ידי היות עונשך שמה אחרי מותך לפני ה' אלהיך. תנצל מרוע סברא הרביעית. אשר היית נלכד בה אם היית מקבל כל עונשך פה. והוא כי אז תכיר כי הוא הדיין ולא מלאכיו. כי רק בעיניך תביט כי הוא הדיין אותך. וז"א הוא הדיין. וגם אז תנקה מטיח דברים לומר כי איננו תב' מבטל דינך. כי אם חטאת מה תפעל בו. כי הוא הדבר החמישי שאמרנו. שהיה נופל בו האדם. אם כל עונשו היה מקבל בעה"ז. אמר כי עתה במה שתדון שם תנצל. והוא כי הלא אז בהיותך במותך משולל גוף. תכיר איך חלק אלוה ממעל אתה ותראה שורשך. ואיך הוא דבק בו ית'. נמצא כי כאשר תטמא את נפשך ותפגם בה ובשורשה בעל דינך הוא יתברך כי טמאת טהרותיו. ואשר הוא חלקו. וז"א הוא בעל דין כי אז תכיר זה מה שלא היית מכיר בהיותך נדון פה כמדובר. והיית נופל במצודה רעה וגם תודה אז ותודיע לכל כי היית טועה בחשבונך. אם היית לוקה בעה"ז. כי היית עולה על רוחך. כי יותר מאשמותיך היו מענישין אותך. אך אז תכיר בהעניש אותך. כי לא עצרת כח להיות נשפט ומקבל עונשך פעם אח'. כ"א עדיין הוא עתיד לדון אחר התחיה ליום הדין בגלגול שאחר זה: 

'''ועוד ''' בכלל מה שתודיע ותדע ויודע על פיך כל הדברים הנאמרים. גם הוא אמר הודאה לה' שיפה חייב. ולומר ברוך הוא שאין לפניו עולה כו' שיפה חייב כי דן אותי כמעשי. הנה כי ע"י אשר אמרתי להשיב על דבר קושיית למה ימית ויחיה את האדם לדונם אח"כ. ולא יענישם עודם בחיים פה טרם ימות. מזה אני בא להשיב לך על קנאתך אשר תקנא בשלום הרשעים בעה"ז. והוא כאשר בנוגע אל עצמך לא תדע עודך פה. אם מעשה ה' אם צדק משפטו עד אשר תלך שמה. כי אז יפקחו עיניך לדעת. כי אין דבר כמלא נימא משולל השגחה. לכן כאשר הודעתיך שהילודים למות כו'. כן ודע מעתה שהכל בא לפי חשבון. כ"א יש לאיש רשע שופט טובה. אשר מזה באה לך הקנאה כמדובר למעלה. אל תחוש כי לא בלא משפט ניתן לו. כ"א הכל בא לעולם לפי החשבון. כי מאשר דנו אותו טרם יבא אל העולם. ראה ית' כי לפי חשבונו כי הראוי לתת לו השיעור ההוא לא פחות ולא יותר. לפי בחינ' עניינו וגלגולו. ושעור מה שמקבל פה מנכין לו שם: 

'''וש"ת ''' הנה טוב הדבר אשר דברת לאמר כי בהיות נדון אחרי מותו. ינצל מחמשה סברות הריקות והרעות. ושע"י כן אמצא ארוכה למחלת קנאתי אשר קנאתי בהוללים כי שלום רשעים אראה. כי מזה אבין כי הכל בא לפי החשבון. אך מעתה אני עוקר את הכל. כי מעיקרא דדינא פירכא. כי איך אודה בשאול כי יפה חייב על אשר ישפטני שמה וימרקני בשאול אשר אני הולך. והלא יש לי טענה רבה לפטור עצמי מן הדין. ומה הנה טענותיך לומר כי טוב לגבר כי ישא עול עונשו בשאול מלקבלה פה. והלא גם שם יש לי בית מנוס וטענה לפטור עצמי מן הדין. ומה גם עתה להתייסר פה: ומעתה אחזור אל הקנאה והתאוה והכבוד לקנא במי שיצליח יותר ממני. ואתאוה אשר אין ידי משגת לו. כי לא אומר כי עונותי מנעו הטוב ממני. כי הלא למה אענש על אשר לא טוב אעשה בעה"ז. כי גם שם לפניו ית' יש לי תשובה נצחת. כי אחר אשר אראה גדולתו ית' ואשר יוכיחני על הרהורי קרבי וכליותי. כי לא נעלם דבר ממנו. כי הלא אומר לו אם ידיעתך גדלה עד הארץ הלזו העכורה. ואין דבר נעלם ממך. א"כ איפה משפטי את ה' כי על מה תריבני על כל אשר חטאתי. ועל כרחי היה כי ממך הכל. כי אחרי הגלו' אליך כל אשר התעתדתי לעשות טרם אעשנו. א"כ איה איפה בחירתי האם יכולתי עבור. או נטות בבחירתי דבר מאשר ידעת על כן הנני בא להסיר תועה מרעיוני לבך. ואומר לך ואל יבטיחך יצרך לומר שיש בשאול בית מנוס וטענה לנוס וליפטר מן הדין. שהוא לומר כי על כרחך אתה תוטא למה תענש. כי הלא מאשר תראה שמה. תגלה לך גם תשובה על זה. כי מאז תבין כי מה שהוא על כרחך הוא מה שאתה נוצר הוא יצירת הנפש. וגם מה שאתה נולד שאתה הגוף. ומה שאתה חי ואתה מת. אך לא על כרחך אתה נדון שיורה שאינך חייב וידינוך על כרחך. כי אם שתראה כי על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון. כי לא הוכרחת בהעותך. וא"כ על כרחך אתה חייב ועתיד ליתן דין וחשבון כי בחירתך פגמה בך. כי הלא מלך מלכי המלכי' הקב"ה הוא ית' ואין מחשבותיו כמחשבותיך. והיא לפי תשוב' הרמב"ם ז"ל על הדבר (בהלכות תשובה) ועוד לנו דרך אחרת ישרה וטובה. תחזינה אותה עיני הבאים במאה שערינו בס"ד: 

'''ונחזור ''' אל הענין כי אומר התנא כי אז ישקיף וירא בלכתו מן העולם ועד העולם בכלל אמיתת חמש' הדברים הנאמרים. גם זאת הששי כי אין בשאול בית מנוס. ואחשבה שהוא כי שם עיניו יחזו משחיתים אשר פעל ועשה בעונותיו. ועפעפיו יבחנו כי אלו היה בחירתו בטלה על ידיעתו ית'. לא היה עונו פועל כח טמא בהעותו לכן טוב לגבר כי מהיותו חי יתן אל לבו: 

== יד ==

'''וכי תמכרו ממכר כו'''' . 

'''ראוי ''' לשים לב. (א) אל כפל או' תמכרו ממכר. (ב) כי אומרו עמיתך זה פעמים שניהם מיותרים. והיה די יאמר וכי תמכרו ממכר או קנה אל תונו כו'. (ג) כי או' או קנה כו' הוא מיותר כי בכלל או' וכי תמכרו הוא גם הקונה. כי המוכר לעמיתו הלא עמיתו היא קונה. וא"כ על שניהם יאמר אל תונו איש את אחיו ולשתוק מלומר או קנה מיד עמיתך. (ד) כי נכנס בל' עמיתו ויצא בלשון אחוה באו' איש את אחיו ולא אמר את עמיתו. (ה) או' מיד עמיתך כי מלת מיד מיותרת. והיה די יאמר מעמיתך: 

'''והנה ''' רז"ל (ב"מ דף נ"ח) למדו שהוא להודיע כי על מטלטלין ידבר שהוא דבר הנקנה מיד ליד. אך עדיין במה שלא נרמז זה באו' כי תמכרו ממכר רק באו' או קנה. מקום הניחו לנו לדרוש גם ענין זולתו: 

'''אך ''' יאמר כי תמכרו יהיה באופן שלא תמכור לו רק דבר שגם ירויח בו הקונה. אם גם הוא קונה למכור. וזהו וכי תמכרו ממכר כלומר יהיה ג"כ ממכר לעמיתך שיהי' לו לממכר. ולא להניחו בטל על כי אין בו עוד ריוח: 

'''עוד ''' לימוד שני. והוא כי המוכר אתה וגם זולתך תוכל לשתף עמך למכור שיעזור לך. וזהו תמכרו לשון רבים כי מותר לך לרדוף אחר ולמוכרו לו. אך או קנה מיד עמיתך כלומר שאם הוא לא יחפוץ למוכרו כ"א להשתמש בו וכיוצא. לא תרדוף אחריו שימכור אותו לך כי חמדה היא. רק או קנה מיד עמיתך שהוא מביאו לך שתקנהו ומידו אתה בא לקנותו. וזהו מיד עמיתך. והנה לענין הנאת מקח וממכר תהיה לך בחינ' חבר לבקש הנאתו בצד מה. אך ענין אונאה בזה איני אומר לך אל תונו איש את עמיתו. כ"א איש את אחיו. כי תהיה לך בחינ' אחוה עמו לבל יתאנה ממך אפילו בשוה פרוטה. וזהו החילו בעמיתו וצאתו באחוה: 

'''או ''' יאמר מעין זה. כי תמכרו מה שהוא ממכר שראוי לימכר שנקרא ממכר. ואינו מוכר סחורתו מפני רעתה. שכמעט בחנם היה נותנה. בלא יתייחס ממכר כ"א דבר שיקרא ממכר שיש בו ריוח. ואל תמכר זה לנכרי רק לעמיתך שירויח בו. וכן אם תצטרך לקנות שהקונה מה שצריך לקנות לצרכו קונה בעין יפה. ז"א או קנה כלומר או דבר שצורך קנה אותו שהוא דבר שיש בו ריוח למוכר. יהיה מיד עמיתך שירויח איש ישראלי. אך אל תונו איש את אחיו. לומר כ"א תונה אינו רק אחיך. כי אותי אינך מאנה ואדרשנו ממך: 

'''או ''' יאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך יהיה הממכר ההוא. באופן שתשער שאו קנה שאלו היית צריך לקנות אותו הממכר הזה היית קונה מאת עמיתך. ולא שאלו היית קונה אותו לא היית קונה אותו באותו השער. שהוא ענין ואהבת לרעך כמוך בעצם. ובזה ודאי אל תונו איש את אחיו. כי המדקדק לבלתי מכור לחבירו כ"א בשער שהיה הוא קונה אותו מובטח לו שלא יאנה אותו: 

'''או ''' יאמר בשום לב אל אומרו תמכרו לשון רבים וקנה בלשון יחיד. ואח"כ אמר איש אל אחיו כאלו אין שם רק שנים. קונה ומוכר בלבד: 

'''אך ''' הוא כי הנה ידוע כי שעור האונאה שתות. ופחות משתו' הוא מחילה. והנה הוה אפשר לומר כ"א היו המוכרים שנים והקונה א' שאם נתאנה לוקח יהיה השעור שתו'. אך אם נתאנו המוכרים יצטרך שתו' לכל א' ואם הוא פחות שאינו מגיע שתו' לכל אחד הוי מחילה. וההיקש בזה אם יהיו הקונים שנים. והמוכר אחד. שאם נתאנו הקונים בפחות משתות לכל א' ימחול כל א'. לז"א כי לא כן הוא. כ"א וכי תמכרו רבים ממכר לעמיתך יחיד. או קנה סתם בין יחידי בין רבים. מיד עמיתך יחיד. אני מצוה אל תונו כאלו אין כאן רק שנים איש ואחיו קונה ומוכר. כי שעור האונאה שוה לרבים וליחידים: 

'''עוד ''' יתכן כיון במה שלא אמר אל יונה איש את אחיו אך אל תונה איש את אחיו. לו' שיקרה לפעמים שיתאנו שניהם כי זה ירמה את חבירו. בפירות שיש בה אונאה. וזה את חבירו במעו' שגם בם שיעור אונאה. כענין כספך היה לסיגים סבא' מהול במים. שהיה נראה שהולך זה תחת זה. ואין שם עון. לז"א כי לא כן הוא כי אם ששניהם חוטאים. וזהו אל תונה וכו' כלומר גם שניהם איש אל אחיו: 

== טו ==

'''במספר שנים וכו'''' . הנה קבלו רז"ל (במ"ר פ' ל"ג) כי פסוק וכי תמכרו ממכר וכו'. על מטלטלין ידבר. כאומרו מיד עמיתך דבר הניתן מיד ליד. וא"כ איפה איך סמוך לו ענין פסוק זה. שמדבר בקרקעו'. ומה גם שאין להם אונאה שהוא דין הפסוק הקודם: 

'''ועוד ''' כי הלא לדבר על לב הקונה בא האלהים להשקיט תלונתו. באמור אליו אל תצר צרת חזרת השדה ביובל. כי הלא במספר שנים אחר היובל תקנה וכו'. ואתה פקח עיניך וקנה לפי השערה השני' הנותרות בערך אשר עברו. וא"כ למה הזכיר לו את המוכר כאומרו במספר שני תבואות ימכור לך. הרי הזהיר את הקונה יקנה באופן שלא יתאנה. ומה לו מן המוכר אם ישמע ואם יחדל. כ"א לא יאבה המוכר לא יקנהו ממנו: 

'''ועוד ''' כי מכלל אומרו במספר שנים וכו' במספר שני וכו'. כל השומע ישמע ולבבו יבין. כי לפי רוב השני' תרבה מקנתו ולפי מעוט השני' תמעיט. ועוד למה חזר ואומרו כי מספר תבואות וכו' הרי נאמר למעלה במספר שני תבואות ימכר לך: 

'''ועוד ''' למה שינה כי למעלה אמר מספר שני תבואות. ופה א' מספר תבואות: 

'''אמנם ''' אחרי הזהירו ית' בל תונו איש את אחיו. ראה והנה יוכל איש לדבר. הלא אתה אלהים למדתנו לבלתי הקפיד על הפסד הקונה. כי אתה אמרת כי בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו. ואתה חסת על שתות האונאה. ולמה לא תחוס על הקונה שדה וכרם חבירו בממון רב. ובבא היובל ישיבנו לו וכל הון יוציא יהיה עדי אובד. ע"כ לדבר על לבו בא אלהים ואמר מה תצעק על שברך. ואתה תגרום לעצמך. כי הלא מטרם תקנה הלא הודעתיך כי ביובל יצא. ואתה דע לך וספרת לך מספר השנים שאחר היובל עם ערך הנותרים ולפיהן תקנה מקנה קניניך. וזהו במספר שנים וכו' והנה למדנו ית' מוסר השכל והוא כי המתנהג בחסידות ראוי כי אל זכו' חברו יביט מאל זכו' עצמו מעין מה שספרו רז"ל (בירושלמי ב"מ פרק ב'). ממעשה שהיה לפני מלך הודו. כי איש קנה קרקעות ומצא בם מטמון. והיה מריבין הקונה אומר קרקע קניתי. מטמון לא קניתי. והמוכר אומר הכל מכרתי. על הדרך הזה אומר הוא ית'. הנה חפצי הוא כי אתה הקונה תבא לקנות. ותעריך השדה. בערך אשר הוא טוב למוכר. והמוכר ימכור ויהיה מחשב ערך שהוא טוב לך. ואני אבא אחריכם ואעשה דרך צאת שניכם בל תהיה אונאה לאחד מהכתות. והוא כי הנה אתה הקונה במספר שנים אחר היובל תקנה. כי תאמר דרך משל הנה עברו אחר היובל שעבר שלשים שנה. נשארו עשרים הם שני שלישים. ולפי מה שהוציאה בשנים שעברו בשלש חומשים. אקנה השנים הנותרות לפי הערך. ואם יצאו תבואות בשלשים שנה שיעור שלשה אלפים. אקנה כ' שנה בשני אלפים. והנה המוכר יהפך בזכותך ויאמר במספר שני תבואות אמכר לך. וטועה אתה בחשבונך. כי הלא בשלשים שנה שעברו אחר היובל היו ארבע שנים שמטה. נשארו שני תבואות כ"ו שנה ובעשרים הנותרות יש ארבע שנים שאינן שני תבואות. שנת ל"ה ושנת מ"ב ושנת מ"ט ושנת חמשים. נשארו שני תבואות י"ו. שהם פחות משני שלישים בערך השני תבואות. והנה המוכר במספר שני תבואות ימכר לך הם שנים שיש בהם תבואות ואם בשלשים היו כ"ד שני תבואות. היו י"ו שני תבואות שני שלישית. אך היו בשלשים עודפים שנים. הנה כי כל אחד מהפך בזכות חבירו. אך אני אבא אחריכם להנא' שניכם במה שאתם לא דקדקתם. הוא כי הלא לא תעלה הסכמתכם רק להביט אל מספר שני תבואות. אך עדיין אפשר יתאנה אחד מכם והוא כי גם שתשערו בערך שני תבואות. הנה יקרה דרך משל שתקנה בחצי שנת כ"ד בניסן שהם כ"ג וחצי. נמצאו שני תבואות שעברו עשרים וחצי. והנותרות הם כ"ו וחצי שהם שני תבואות כ"א וחצי. כי יש בהם ארבעה שני שמטה ושנת יובל. שאינן שני תבואות. אל תאמר הרי יש רוב בשנים הבאות שנה אחת על החולפות כי לא כן הוא כי בחצי שנה הנותר לא יחשב. כי בניסן כבר באה תבואות השנה למוכר עד ניסן. וחצי שנה הנותר' אינם של תבואה לקונה. נמצא כי עשרים ואחד תבואות יש לכל אחד. והם שוים בערך התבואות. גם שבמספר השנים הנותרות הן רוב. אך לפי התבואות אינם רוב. כי החצי שעבר היה לו בה תבואה למוכר. וזהו לפי רוב השנים תרבה מקנתו. כי לא כל הרובים שוים. כי יש שאם לא תחשיב בערך השני תבואות. כ"א בערך מציאות התבואות אינם רוב. וזהו לפי רוב השנים תרבה כלומר לפי מה שהן רוב השנים. כי לפעמים יחשבו רוב ולפעמים לא יחשבו. וכן ולפי מיעוט השנים. כי לפעמים יהיה מיעוט השנים הנותרות בערך שנים אך לא בערך תבואות. כי אם יקנה אחר מקצת שנה ועדין לא נזרעה השדה השנה ההיא. ויחשב לפי מספר שנים מיעוט. אך לפי תבואות יהיה רוב. כי תבואות השנה באה לקונה. וזהו ולפי מיעוט השנים תמעיט כלומר לא כל המיעוט שוה. כ"א לפי מה שיהיה המיעוט כי לפעמים יחשב למיעוט ולפעמים לרוב. והענין הוא כי מספר תבואות הוא מוכר. ולא מספר שני תבואות כאשר חשבת אתה בבואך לקנות כמדובר: 

== יז ==

'''ולא תונו איש את עמיתו כו'''' . הנה דרשו רז"ל (בב"מ נ"ח) פסוק זה על אונאת דברים. שלא יאמר לו אם בעל תשובה הוא זכור מעשיך הראשונים. או שאם יש לו ייסורין לא יאמר לו זכר נא מי הוא נקי אבד כו' והנה בזה יצאנו מקושיות הייתור: אך עדיין ראוי לשית לב אל הקשר שיש לזה עם הקודם. ואפשר כי אחרי דברו על מוכר קרקעותיו שמחזירם לו ביובל. אמר אל תונו איש את אחיו. בל תאמר הקונה זכר נא מי הוא נקי אבד וזכר נא אם צדיק אני או אתה. כי הוצרכת למכור קרקעותיך. לא כן אנכי אלא אדרבא קניתי על אשר לי שהוא מעין זכור מעשיך ומעין מאמר רעי (איוב י"ד) זכר נא מי הוא נקי כו'. שהיו מראים כי טובים הם ממנו. ולענין התכת התיבות יאמר אל תונו איש עמיתו. לומר הלא בעיניך אתה איש. שהוא חשוב ככל איש או אנשים שבמקרא. משא"כ שכנגדך שאתה נותן בו דופי ומביישו ומאנה אותו בדברי'. וכן יראה לך כי צדיק אתה ממנו. וראוי ליקרא ה' אלהיך משא"כ הוא. והנך טועה. וזהו אל תונו איש את עמיתו כו' כי על מה שאתה איש חשוב בעיניך. הנה אצלי עמיתך וחברך איש כערכך. וזהו איש את עמיתו כי אם איש חשוב אתה עמיתך דומה לך הוא זה. ואשר בעיניך שיותר תתייחס אתה ליקרא אלהיך. הנה ויראת מאלהיך כו' מלייחס אותי לאלהיך. כי הלא אני ה' אלהיכם כמוך כמוהו. כי מי יודע איזה יכשר לפניו ית' הזה או זה. ואם שניהם כא' טובים: 

'''או ''' שעור הכתוב הלא באונאת דברים תחשוב כי בכבוד חברך אתה נוגע. ולא כן הוא כי ויראת מאלהיך כי בכבוד אלהיך אתה נוגע. כי הלא אני ה' אלהיכם חלקי שניכם. כי גם נפשו חלק אלוה ממעל כמוך. ונמצאת נוגע במה שהוא חלק מאתי. ומבזה מי שאני מכנה אלהותי עליו עמך. כי אלהיכם אני כאחת שלך ושלו וזה מוסר נאה שאל יחשוב אדם את עצמו לטוב מזולתו. כי קטן וגדול שם הוא כו'. והוא כמפורש אצלנו במקומו שהוא ענין מאמר (פסחים נ') עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה. כי אין ניכר החשוב והבלתי חשוב רק באותו העולם כי אל דעות ה' יכיר את מקומם. ויעמיד לכל איש ואיש במקום הראוי לו. וזהו קטון וגדול שם הוא כו' לומר מי שהוא קטן הערך או גדול שם הוא. מש"כ בעה"ז שלא יוכר וכן ימצא שם עבד יהיה חפשי יותר מאדוניו לפי מעשיו כי זה משמעות המ"ם כד"א (באסתר א׳:י״ט) לרעותה הטובה ממנה. ובכן שבחו אהובים ורוממו לאחד מהשלמים שלא ראה איש מימיו שלא כיבדו. ויהי בעיניו לטוב ממנו כי הוא היה אומר אם קטן בשנים ממני הוא לא יהיו לו כ"כ עונות. ואם גדול בשנים הוא יהיה לו יותר זכיות. ואם חכם ממני זכותו מרובה. ואם חכמתי אני יותר אשמותי גדלו על אשמותיו. כי הוא לא ידע במה יכשל כאשר יחטא מה שלא כן אנכי. וההיקש בזה בכל יתר בחינות. וע"כ הזהיר רבי לויטס איש יבנה באו' מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם שהוא כי יהיה כל אדם בעיניו טוב ממנו כמדת האיש ההוא שהזכרנו הפך המאנה את חבירו בדברים כמדובר: 

'''וע"פ ''' דרכנו נשית לב אל מאמר התנא הנזכר במה שכפל ואמר מאד מאד וגם באו' שתקות אנוש. כי הלא תקוה לא תצדק רק בדבר שאדם מקוה ומתאוה לו. ואם כן מי זה האיש יתאוה היות רמה. ומהראוי יאמר שסוף אנוש רמה וגם למה זה אמר אנוש ולא אדם ולא איש: 

'''אך ''' הנה ידענו כי אין בכל המדות טובה לאדם מהבינונית כי המיצוע נבחר למוצאי דעת. ובכן היה מקום יאמר איש כי גם בשפלות יעשה כן. והוא הפך דברו ית' באו' (במ' י"ב) והאיש משה עניו מאד מכל האדם ע"כ ראוי לשית לב למה בחר הוא ית' בקצ' האחרון ושיבח בו את משה ע"כ אחשוב כי זה כיון רבי לויטס לו' מאד מאד שהוא הקצה האחרון הוי שפל רוח. ואל תקשיני מהמיצוע כי הלא ראה שתקות אנוש רמה כלומר וא"כ מי שיקוה להיות רמה. גם גדר מאד מאד למיצוע יתייחס בערך פחיתותו. והוא כי ידענו כי כמה שמות יש לאדם. אדם איש גבר אנוש. והגרוע מכלם הוא אנוש. כי ע"כ לא יקרא כה הרק הבלתי כשר כנודע. ואין מדה מגונה להרשיע בה את האדם כגאוה. עד גדר אמור הוא יתב' גבה עינים כו' אותו לא אוכל. כביכול אני והוא אין יכולים להיות יחד בעולם. וא"כ זה תוארו אנוש. ובכן יאמר הוי שפל רוח שאם לא תעשה כן תבא עד גדר הקראה אנוש. ולא תואר אחר ובהיותך אנוש תגרע עד גדר היותך תאב ומקוה להיות רמה. והוא מה שידענו כי הבלתי כשר שהוא מגדר אנוש. לא ימצא מנוחה אחר מותו עד האכל את בשרו בקברו. וע"כ טרם תתחיל רמה לבא כו'. יתאוה ויקוה מתי תבא בו רמה. לכלות את בשרו למצא מנוחה: 

== יח ==

'''ועשיתם את חקותיכו'''' . 

'''ראוי''' לשים לב. (א) אל הסמיכות עם הקודם. (ב) למה נאמר ישיבה על הארץ לבטח שתי פעמים בשני כתובים הבאים כאחת. (ג) אומרו ונתנה הארץ פריה ולא אמר יבולה כדרכו בשאר מקומות. (ד) אומרו וכי תאמרו מה נאכל וכו' כי אין כאן מקומו כ"א למעלה אחרי אומרו שדך לא תזרע וכו'. ולא אחר שהפסיק בדברים אחרים. (ה) אומרו וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית כי הלא לשנה השביעית לא יחסר כי הלא יאכלו מהשנה הששית. אך מה שהיה להם נדאג אינו כי אם על השמינית. (ו) כי אומרו ולא נאסוף הוא מיותר. (ז) אומרו וזרעתם את השנה השמינית שהוא מיותר. כי מי לא ידע שיזרעו בשנה השמינית והיה לו לקצר ולומר ועשת את התבוא' לשלש השנים עד השנה התשיעית עד בא תבואת השמיני'. (ח) סמיכות אומרו והארץ לא תמכר לצמיתות. (ט) אומרו כי גרים ותושבים כי הם שני הפכים. (י) אומרו ובכל ארץ אחוזתכם גאולה וכו'. כי הרי נאמר דין זה בארוכה למה חזר לאומרו: 

'''אמנם ''' יאמר הלא צויתנו בכללות מאמירך שני דברים. (א) ענין אונאה שמטה ויובל שלא נזרע ולא נבצור בהם. (ב) כי אין החזרה ביובל דרך אונאה. כי מספר שני תבואות הוא מוכר לו. והנה נא לנו שאלה על כל אחת מאלה על ענין העדר הזריעה. הלא יתחמץ לבנו כי הנה נרעב ללחם עד בא תבואת השנה השמינית בתשיעית. וגם זה לא יהיה כי מאין לנו תבואה לזרוע בשמינית. באופן נצטרך לצאת לחוצה לארץ על האדמה טמאה בכל שמטה לשבר אוכל לנפשנו ללחם ביתנו. ובהיות כל איש ישראל צריך לצאת חוצה ללחם ביתו. הלא יהי' פחד אויב לכל הנשארים בה פן יבאו גוים ויירשו ארץ. ונהי' חיינו תלואים ונפחד לילה ויומם. ועל הדבר השני מהחזרה ביובל. גם הלא כמו זר נחשב ולחשב חשבונות מספר שני תבואות. ועכ"ז מי יוכל לצמצם באופן שלא יבצר מהיות כי דרך אונאה בחרת אם מעט ואם הרבה. וטוב טוב היה תמכר לצמיתות בדרך כל הארץ: 

'''ע"כ ''' על שני הדברים האלה בא האלהים לשוב על ראשון ראשון. על אשר יקשה לך פן ע"י שלא תזרע ולא תאסוף בשביעית יחסר לחמך ויהיו לך שתים רעות. (א) צאת מארצך אל אדמה טמאה לשבר אוכל. (ב) שעל ידי כן לא תהיה לבטח בארצך. כי מדי צאת לארצות גוים הנכרים תפחד לילה ויומם פן ישוללוך גוים רבים. אל תירא כי ועשיתם את חקותי אלה ואת משפטי תשמרו כו'. ואז אני אתקן את שני הדברים. על היציא' ח"ל אל תצטרכו כ"א וישבתם על הארץ. וגם השנית מפחד אויב גם היא לא תהיה כ"א תהיו לבטח. ועל שני הדברים אמר וישבתם על הארץ לבטח כו'. ולא יהיה לכם כן בעשותכם חקותי כו'. על מנת שתשבו על הארץ לבטח. כ"א שתעשו אתם את שלכם. כי ועשיתם את חקותי שהוא למה שהם חקותי. ואת משפטי שהוא להיותם משפטי תשמרו. אז אני אעשה את שלי כי וישבתם כו'. וש"ת איזה הדרך יחלק אור חיותנו זה. הלא הוא כי ונתנה הארץ פריה כלומר איני אומר יבולה שהוא מה שתובילו ותזרעו בה. כ"א פריה של עצמה מבלי שתזרעו. והוא מ"ש למעלה כי מהספיחים בלבד תהיה ברכה כ"כ. כי והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך כו' שיספיק לכלם. באופן כי יתוקנו השתים. על המזון שלא תצטרכו לצאת אמר ואכלתם לשובע. ועל השנית אמר וישבתם לבטח. וזה יהיה עליה. כי בה תאכלו לשובע מינה ובה. וגם הישיבה לבטח תהיה עליה: 

'''או ''' ע"ד פרש"י ז"ל וישבתם לבטח מדאג' מזון. שמצוה אני אתכם בל תהרהרו על מצות העדר הזרעה על שנה שמינית ותשיעית. וישבתם על הארץ אשר היא מבורכת לבטח וזכות הבטחון יועיל לכם. וכי תאמרו הן אמת שנאמין ונבטח. אך נשאל מה נאכל והוא כי אני אמרתי לכם שש שנים תזרע שדך ואספת את תבואתה שהוא התבואה הנהוג'. לא שתראו די ספוק השלש שנים מהשנה הששית. לכן תאמרו איך נהי' לבטח והלא לא נאמין בחיינו מזלעפות רעב. כי נאמר מה נאכל. ומתי נאמר מה נאכל הלא הוא בשנה השביעית. כי ספיחי השביעית נאכל בשנה ההיא. ואז נדאג על השמינית ועל התשיעית כי הן לא נזרע לאכול בשמינית. וגם בעד התשיעית יחסר כי הלא לא נאסף את תבואתינו משדותינו הביתה. כ"א יהי' הפקר. ולא יהיה לנו מה לזרוע בשמינית באופן שלא נוכל להיות לבט' מאימות מות ברעב. וזהו וכי תאמרו בשביעית מה נאכל בשמינית ותשיעית כי הן לא נזרע כו'. וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית כי ברכתי אשר אמרתי שיהיה לכם בשביעית. שתתן פריה באופן שלא תצטרכו לאכול כל פירות הששית שתשאירו לזרוע בשמינית. כי בזה מעת הכנס השביעי טרם הוציא את ספיחי' תאמרו מה נאכל כו'. כי לא תראו שפע בששי' יותר על הנהוג ותחשבו לאכול הכל בשביעית עם הפקר ספיחיה ותצעקו על השמינית. לכן אעשה זאת לכם כי וצויתי את ברכתי שאמרתי לברך השביעי בספיח'. שתקדים מהששי לברך תבואתה שתעשה ברכתו רבוי עצום לשלש השנים. באופן אשקיט תלונה מכם כי מראותכם אותו הרבוי לעיניכם בששית. תשתקעו ותהיו לבטח בארצכם. וש"ת הלא אמרת שש שנים תזרע כו' ואספת את תבואתה. שהוא תבואתה הנהוגה להוציא שנה שנה. אל תחושו כי הנה ועשת את התבואה כו'. והוא בשום לב אל אומרו ועשת את התבואה בה"א הידועה. ולא אמר ועשת תבוא' שהוא כי אחר היות התבואה הנהוגה לצאת שנה שנה קצורה שהיא תבואתה שתאסוף. תבורך ותרבה באופן תראו בעין הברכה. מעין הכתוב אצלנו על פסוק וימלאו אסמיך שבע. שלאחר היות התבואה באוצרות מה שנשאר מהאוצרות פנוי אשר לא מלאת ימלאו מאליהם מברכת ה'. וכן הוא אומר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. וכן כתוב אצלנו ביצחק כי אחר היות התבואה וימדדו אותה ימצאוה מאה שערים הברכה אשר ברכו ה' בשדה. שב וברכו ונתרבה אחרי כן. וזהו וימצא כו' אח"כ ויברכהו ה' פעם שנית. כן יאמר פה ועשת את התבואה הנהוגה שיצאת כבר מהשד תת רך ותרבה לשלשה בנים לשביעי ושמיני ותשיעי עד בא תבואת השמיני'. ועדיין היה אפשר להשיב כי גם שתהיה תבוא' הששית לאכול שלש שנים. יראה שלא יהיה כדי לאכול ולזרוע. וא"כ אם יאכלו בשמינית ובתשיעית ולא יזרעו. מה יאכלו בעשירית. כי הלא צריך ג"כ לזרוע. לז"א הנה נוסף על אכילת שלש שנים ג"כ. וזרעתם את שנה השמינית כי תספיק לאכול שלש שנים עם מה שיצטרך לזרוע בשמינית. ולאכול ישן עד בא תבוא' השמינית. ולאכול בתשיעית ולזרוע ממנו לעשירי. ומפני שלא בכל שמטה היתה הברכה בשוה. לז"א וצויתי את ברכתי לכם כי אצוה אותה לכם לעשות לפי מעשיכם לפי רוב מה שתעשו את חקותי כו'. ועל הדבר השני שכתבנו שיהיה כמו זר נחשב למה יצריכנו ית' לשים עצמנו לחשב חשבונות. מספר שני תבואות אשר לא יבצר מהיות אונאה בדבר למוכר או לקונה. טוב היה תמכר לצמיתות כדרך כל הארץ. לז"א והארץ לא תמכר לצמיתות כי לא למוכר היא שיחליטנה. כי לי הארץ כי הלא לא לגמרי נתתיה לכם. כי גרים או תושבים אתם עמדי. שאם לא תזכו למלכי גוים תנתן כמכורה אליהם. כענין נבוכדנצר ואדום. ואם תזכו אתם תושבים עמדי כי לא מסרתי אותה לשרים וע"כ ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ למען ע"י זכות היותכם גואלים אותה להחזירה לבעליה כי אם לא תזכו ותנתן לזרים כנבוכדנצר ואדום. גאולה תהיה לארץ ותשוב אלי. שאני הבעל הראשון וחזרתה לי. לכם הוא: 

== כה ==

'''כי ימוך אחיך ומכר כו'''' . הנה דרך אנשים, כי אם יהיה לאיש קרוב עשיר הוא אצלו דבק מאח. אך כי ימוך האח לפניו. הלא כמו זר נחשב ונכרי לבני אמו. כי כל אחי רש שנאוהו. אך העושים כן את פועל ה' לא הביטו. כי אל זה יביט אל עני ונכה רוח. ע"כ ללמדנו דעת אמר אלקים תמכרו ממכר לעמיתך. או קנה שאתה והוא סוחרי'. כי יש לאל ידכם לשאת ולתת כקונה כמוכר לחברים זה אל זה תתייחסו. ע"כ אמרתי לעמיתך ולא אמרתי בחינה אותה זולתי על ענין האונאה. אך כי ימוך ויתרושש אז תחרץ לחברו ולקרבו ולאח יחשב לך. וזהו כי ימוך אחיך כלומר לא תחשבנו אלא שחטא. כי אשר מכר הוא מאחוזתו. כי מעון אחוזתו שאינו נוהג בה דיני אחוזת קרקעות שע"כ הביאו ית' לידי הצטרך למכר' כי הארץ תעזוב ממנו. וזהו מאחוזתו כלומר מפאת אחוזתו. והביטה וראה איך ייחס וקשר לאדם עם קרוביו. כי הלא ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו. כי הוא ית' שם את קרובו תחתיו יתקן במקומו את אשר עותו בעליו. כי קשר וייחס גדול לו עמו. ומזה ילמוד האיש לבלתי הרחיק את הדל. כי הלא את קרובו העשיר נתן אלקים תחתיו מחמת. קורבה ואל תאמר כי אדרבה ממני תלמד לשנא את הדל. כי הלא גם אתה ה' געלתו בו ורוששתו. כי הלא גם ראה בכלל הדבר הוא כי רציתי לזכות אח קרובו. כי הלא כאשר אין לאיש גואל שהוא שאין יד קרובו משגת לגאול. אני ממציא לו מעות שיגאלנה. באופן שוהשיגה ידו ומצא כדי גאולתו. ואין זה רק כי את הרש אהבתי ולתקנו אני מכוין. ולכן אחר שנצטער להיות לו כפרה על אשמתו אני שב ומעשירו לגאול אחוזתו לתקן בה את עותו. כי וחשב כו' ושב לאחוזתו. וש"ת הלא זה הי' לכל איש אם מתרושש ומוכר מאחוזתו. ואין קרובו עשיר אם היית ממציא מעות לרש המוכר כי נא' כי אוהב דלים אתה אך אם לא תמצא ידו די השיב לו. מה תאמר על זה. לז"א הנה גם בזה לא געלתיו לשנאתו לגמרי חלילה. כ"א כל עונשו לא יהיה רק שיהיה ביד הקונה אותו עד שנת היובל. אך הנה ויצא ביובל ושב לאחוזתי. כי בו חפצתי באופן כי בין תבין לאשורך. כי אין זה רק אשמתו גדלה מאשר המצאתי לו מעות לגאול מיד. אך אל זה אביט אל עני ונכה רוח כי אהבתיו ומה גם עתה אתה שלא תרחיקו מתואר קורבה ואחוה: 

'''והנה ''' על פי דרכו רמז לנו ענין הגליות ואמר כמדבר הוא ית' עם עמו אשר בירושלים ויהודה. ויאמר כי ימוך אחיך מן המצות הם עשרת השבטים. ומכר מאחוזתו. לשוביה' שלקחו את ארץ אחוזתם. והנה בא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו. כי שבט יהודה ובנימן חזרו ולקחו אחוזת עשרת השבטים לעצמם. אך הנה ואיש כי לא יהיה לו גואל הוא שבט יהוד' הגולים בחרבן ב"ה ואין להם גואל זולתם כאשר בהגלות עשרת השבטים שנכנסו יהודה ובנימין במקומם. אל יעלה על רוחך שלא יהיה להם תקומה חלילה. כי הלא גם שיש זמן קצוב שהוא עת הקץ. עם כל זה אם זכו אחישנה. כי והשיגה ידו ונמצא כדי גאולתו. וכ"כ יזכה בשובו מעצמו קודם הקץ. כי הנה וחשב את שני ממכרו כמה זמן יש שהשתעבדו לגוי ההוא. כי והשיב את העודף מזכותם על אשמותם שנתחייבו עליהם להשתעבד בראשו של הגוי שקנאו. כי ע"י זכות התשובה מעצמם יהיה במקצת הגלות סרח עודף על אשמותם. אך אמנם אם לא מצאה ידו די השיב לו. כי לא שבו מעצמם שלא זכו כדי שיחישנה. לא יתייאשו חלילה ולא ייראו שישתקעו עד עולם. כ"א שיהיה ממכרו ביד הקונה אותו הוא הקץ המוגבל. עד שנת היובל שהוא בעתה. אשר אז הוא זמן שופר הנקרא יובל. והוא כמשז"ל (סנהדרין צ"ח) כי ברית כרותה לישראל שבסוף הגלות יחזרו בתשובה. וזהו ויצא ביובל שיצא מטומאת אשמותיו. והוא ענין חבלי משיח להשיבם. ואז בוודאי ושב לאחוזתו. ושמא תאמר ואיזה משכן יהיה לנו להיות בטוחים על הגאולה ההיא הלא הוא כי הנה איש זה הקב"ה כי ימכור בית מושב היא בית המקדש. כי תמיד היה לו למושב. גם אחר המכירה לגליות. כי לא זזה שכינה מכותל מערבי. וגם כי מכר את הבית לא יבצר מהיות לפניו עיר חומה. והוא מאמר הכתוב (ישעיה מ"ט) באומרו הן על כפים חומתיך נגדי תמיד. כי ציון היא בחומתה חקוקה לפניו ית' כמאמר הכתוב שאמר המקונן (באיכה ב') חשב ה' להשחית חומת בת ציון. שהיא של מטה. נטה קו בניינה למעלה. והיא נגדו תמיד: וזהו אומרו פה כי היא חביבה לפניו. ית'. גם אחר חרבנו שהיא עיר חומה כנגדו ית'. והיתה גאולתו עד תם שנת ממכרו היא עת קץ. וזהו אומרו ימים יום מלא שבעים שנה בית ראשון. ויום עת קץ השני תהיה גאולתו. ובזה אנו בטוחים כ"א לא יגאל עד מלאת לו הוא עת קץ אז וקם הבית אשר לו חומה לפניו ית' וכו' לצמיתות והוא המשכן כי ידאי לא יניח יתו אשר אהב: 

== לה ==

'''וכי ימוך אחיך ומטה ידו וכו'''' . הנה גם פה רמז אשר כתבנו למעלה. שלומד דעת את העם בל יעמוד עשיר בדבר רע להרחיק את הקרוב מקריב כי יורש. וכחש בו כי לא קרוב אליו. הוא הפך מדתו ית' לאהוב את העני כי אל זה יביט אל עני וכו'. וז"א כי ימוך אחיך וכו' לומר כי ימוך ונתרושש מעשרו ונעשה רש אל תרחיקהו כי אחיך הוא. וזהו כי ימוך אחיך כי אשר תראה כי מטה ידו. עמך היא אך לא עם ה' כי אדרבה עמו ית' ידהו רמה. כי ע"י יסורין גדול מאד באיכות לפניו ית'. ע"כ והלכת בדרכיו והחזקת בו: או 

'''יאמר''' ענין מאמר ז"ל (בעירובין פ"ו) על פסוק ישב עולם לפני אלקים. שאמר דוד להקב"ה למה בראת עניים וישב עולם בשוה לפני אלקים. והשיב לו הוא ית'. א"כ חסד ואמת מן ינצרוהו. מי ינצור מצות חסד וצדקה. אם לא יהיו מקבלים. נמצא כי את העני הזה היה ית' מנכה עונותיו בייסורין אחרים. אלמלא שרצה הקב"ה שע"פ דרכם יזכו העשירים על ידם. באופן כי העשירים הם סבת דלות הדלים. וזה טעם גדול עד מאד להסיר לב ראשי עם הארץ מלקפוץ את ידם להטיב את העניים והאביונים. כי הלא העשירים סבת דלותם. וז"א וכי ימוך אחיך כלו' לאח יחשב לך להועילו. כי הלא מה שמטה ידו הוא על היותו עמך למען תזכה בו. שאם לא כן לא היה עני. לכן והחזקתה בו. ועל יעלה על רוחך כי כאשר אמרתי כי ימוך אחיך לא דברתי רק על אח ממש. כי הלא דע כי אפילו גר ותושב וחי עמך. באופן כי אשר אמרתי אחיך אין הכונה רק שגם הרחוק כי ימוך. אחיך הוא כמדובר: 

'''ואמר ''' ומטה ידו והחזקת בו וכו' לומר כי לא תאחר עד יחזר על הפתחים להטיב לו. והוא משל אל הולך בדרך בזמן כפש וטיט. ויראה והנה איש בא בדרך ההוא. יחוג וינוע בקרב הרפש וטיט בתשו' כח. ויאמרו לאיש אשר כח בו להעריצו שלח ידך ותמוך יד החלש ההוא. בל יפול בטיט ההוא. כי היחל להתמוטט בו. ויען האיש ההוא הלא עודנו עומד על רגליו ולא נפל. אניחהו. וכי יפול אשתדל להקימו. ויעש כן. ועוד זה מדבר וזה בא יפול ברפש וטיט. וימלא מראשו ועד רגלו. פיו ועיניו גופו ובגדיו. בלא יוכלו יגעו בלבושיו לא ניכר בחצות כי גם כי אז יחרץ הגבור בגבורתו. ויתן יד ויקימנו ורחץ בשרו במים. והרב יכבס בגדיו לא יוכל לנקותם. ולטהר טינוף חלאתם. לא שליש ולא רביע הנקיון אשר היה בם טרם יפול. מלבד צער נפילה וכאב רצון החבטה. אופן כי מה זכו' תערכו לאשר הקימו אחרי נופלו. והיה לאל ידו מטרם יפול להחזיק בו ולתומכו שלא יפול. כי אדרבא קללה תחשב לו כי הוא היסב כל רעתו ככל החזיון הזה. הלא יקרה גם הוא לכל איש. אשר ספק בידו להחזיק ביד המתחיל לירד מנכסיו. כ"א כסף ילוה לו להסתחר בסחורתו. יהיה הולך ומרויח להתקיים בריוח. וישאר לו קרן קיימת וישאר חי בשכר. וגם קרנו תרום בכבוד. כי ירויח יותר מכדי מזונו. כי אז טוב לו מלומר מה לי לתמוך ביד המתחיל ליפול. אשר עודנו אוכל משלו. אניחהו עד כלות ממונו ונפרסנו מן הצדקה. כי לא זו הדרך הטובה חלילה. כי הלא הוא כמחזיק ביד הנופל תוך הטיט שיסעדנו בל יפול ברעה גדולה כמדובר. ויותר ממנו כי הוא כמקיים נפשו בגופו ויקרא חי מש"כ אחרי נפלו בדלות כי אז יחשב כמת וטוב לעשות יקרא חי כי אז חי חי הוא יודוך. וע"כ לפקוח עינינו בדבר הזה. בא האלקים ויאמר ומטה ידו עמך. והחזקת בו כו' וחי עמך. כלו' למה תתאחר מלהטיב לו עד יהיה עני חשוב כמת. באופן תהיה אתה חי והוא מת. וטוב הוא יהיה חי עמך ע"י שתחזיק בידו שלא יפול. כי אחרי נפלו עוד לא ירים ראש ויהיה מת עמך תמיד. וזהו והחזקת בו וכו' וחי עמך. ועל פי דרכו כיון באומרו והחזקת בו. לומר אל תאמר בלבבך כ"א ימוך אחי כמה אחים לו בכל ישראל. ואם מטה ידו ליפול יתקיים ע"י אחרים. וז"א והחזקת בו. כלומר אתה ולא שתהיה מהאומרים יתנו אחרים והוא לא יתן. וכמאמר התנא (אבות פ"ה) באומרו. ארבע מדות בנותני צדקה רוצה שיתן ולא יתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים רשע ע"כ: 

'''והראוי ''' להעיר הוא (א) למה יאמר ארבע מדות בנותני צדקה. והשנים מהם אינם נותנים כלום. (ב) אומרו רוצה שיתן ולא יתנו אחרים. עינו רעה בשל אחרים. כי הלא אחר שהרוצה שיתן ויתנו אחרים הוא חסיד. שיראה כי זה הוא לפנים משורת הדין. שאם לא כן הל"ל צדיק. וא"כ את מי יקרא צדיק הוי אומר את הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים. וא"כ היה ראוי יאמר יתן ולא יתנו אחרים צדיק. ואם זה הוא גרוע מצדיק על מה שאינו רוצה שיתנו אחרים. א"כ הרוצה שיתן ויתנו אחרים יהיה צדיק ולמה אמר חסיד. (ג) אומרו יתנו אחרים והוא לא יתן עינו רעה בשלו. כי היתכן יהיה איש באנשים תרע עינו בשלו. אך אין זה רק אדרבה מסכל היות מתעשר ע"י תת צדקה ועולה על רוחו שמה שנותן הוא מחסר משלו. ויראה לו כי בזה שהוא לא יתן עינו יפה בשלו. (ד) כי ע"ד הבבות הראשונות היה ראוי יאמר יתן ויתנו אחרים עינו יפה בשלו ובשל אחרים. לא יתן ולא יתנו אחרים עינו רעה בשלו ובשל אחרים. ואלו חסיד ורשע לא יאמר. (ה) כי הלא מדת הנקרא צדיק אינה במשנה והלא אין דבר בכל מצות ה' שאין בה מדרגת צדיק. ומדרגת חסיד. ומדרגת רשע. (ו) כי אחר שהצדקה היא מצוה גדולה מן התורה. גם יקרא רשע יתנו אחרים והוא לא יתן: 

'''אמנם ''' הנה הקושי הראשון הוא מסולק למבין. והוא כי גם שהיה אפשר לצדד צדדין בדוחק. שלא על מי שאינו נותן כלום. הם השתי בבות של יתנו אחרים והוא לא יתן ובבות לא יתן ולא יתנו אחרים. אכן לשקר ידמה הדרך ההוא. כי הלא מה נשיב על ד' מדות בהולכים לבהמ"ד. והא' מהם הוא עושה ואינו הולך. אך האמת הוא כהא דתנן (בנדרים ל"א) הנודר מן המהולין אסור בערלי ישראל כו'. והוא למה ששורש כל איש ישראל הוא היות מהול גם אם יחטא ולא ימול מהול יקרא. כי אין הערלה בו טבעית כ"א כאריא דרביע עליה בעלמא. וההיקש בזה כל איש ישראל טבעו ושרשו הוא תורה. כי אם אין ישראל אין תורה. ע"כ כל ישראל יקראו הולכי לבית המדרש גם בלתי הולך. וכן כל ישראל טבעם ושורש' הוא עשות צדקה כד"א (בראשית י״ח:י״ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה כו' לעשות צדקה כו' וכן מנו ישראל שלשה מדות מושרשות והשתים הם רחמנים וגומלי חסדים ע"כ אמר ארבע מדות בנותני צדקה. גם שיש חלוקות שאינם נותנים. ומעין זה(כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות גירושין) על ארז"ל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. לתת טעם למה לא יקרא אנוס כיון שמתוך כפייה מודה: 

'''ולבא ''' אל ענין המשנה. והוא כי הנה ראה התנא כי הבא לתת מדות בנותני צדקה. הלא יאמר כי שלשה המה ולא ד' ולא כגדר שגדרם התנא. כי אם יאמר כי הרוצה שיתן אחרים והוא לא יתן ואשר לא יתנו אחרים והוא לא יתן. שניהם רשעים עוברי מצות ה'. יתן ויתנו אחרים צדיק ולא יקרא חסיד. אם לא מתן בסתר. שהנותן והמקבל לא ידעו מי נותן ומי מקבל וכיוצא בזה. והרוצה שיתן ולא יתנו אחרים גם צדיק יקרא. ואין עושה כן להיות עינו רעה בשל אחרים. אלא שרוצה לעשות כל המצות שעינו יפה בשלו. ע"כ בא ויאמר כי לא כן הדבר. כ"א ד' מדות בנותני צדקה ולא שלש כאשר היה עולה על לב. ופי' ואמר רוצה שיתן כו'. והוא בשום לב ייתור מלת רוצה שהיה די יאמר יתן ולא יתנו. והוא כי אמר הלא העולה על רוחך. כי יתן ולא יתנו אחרים צדיק. ולא היה זה רק אם יתן. ולא היה שת לבו אל האחרים אם יתנו ואם יחדלו. אך זה לא כן הוא רק רוצה שיתן ולא יתנו אחרים. כי מלת רוצה חוזר אל הכל רוצה שיתן וגם רוצה שלא יתנו אחרים. כי רצונו הוא בהחלט שלא יתנו אחרים זה אינו צדיק. כי הלא עינו רעה בשל אחרים. כלומר אין דעתו בצדקה מצד עצמה לעשות רצון קונו וענייו ירחם. רק בשביל הנאת הטובה ושופע הבא אל נותנה. וע"כ חפץ בל יתהנו זולתו. באופן שע"י כן לא יקרא צדיק. כ"א עובר על ואהבת לרעך כמוך. וכן הרוצה שיתנו אחרים והוא לא יתן לא יקרא רשע. כי אינו שלא טובה הצדקה בעיניו. אלא שעינו רעה בשלו. והוא כי אם היה מואס במצוה לא היה חפץ יתנו אחרים צדקה וגם אל יעלה על לבך כי יסכל כי הנותן צדקה מתברך. כי זה מושכל ראשון לכל ישראל. אך הוא שכ"כ קשה בעיניו להוציא ממון מתחת ידו. כי גם שיודע שיתוסף לו הרבה אינו מוציא. ואיש כזה עינו רעה בשלו יקרא. כי עם שיודע בוודאי שיתוסף לו היא נמנע מלתת. ואשר היה יראה לך שהוא צדיק כשיתן ויתנו אחרים. זה היה אם יתן בכלל הנותנים. אבל כשהוא על נדיבות יקום ויקדם לכל למען ילמדו ממנו הרואים הנה כיון שהוא מקדים חסיד יקרא. וזהו יתן ויתנו אחרים שהוא מתן תחלה. ואח"כ יתנו אחרים שילמדנו ממנו זה חסיד יקרא על קדימתו. וזהו מאמר שלמה בחכמתו באו' (משלי כ״ב:ט׳) טוב עין הוא יבורך. אך הוא על ה' תנאים (א) כי נתן כבר קודם לזולתו. וזהו שלא אמר כי יתן או כי נותן רק נתן שהוא לשון עבר. (ב) שהוא מלחמו שלו שיקנה בהיתר. שלא אמר אני אוכל פת קמח סולת ואתן לדל פת קיבר. כ"א מלחמו אשר אוכל. (ד) שאפי' אין לו אלא ככר לחם אחד ממנו נתן. (ה) כמעשה אליהו עם הצרפית (במלכים א' י"ו) שרצה יותן לו תחלה. ואח"כ תאכל היא ובניה. כך נתן כבר מלחמו לדל טרם יאכל הוא. ועל אשר רוצה לא יתנו אחרים והוא לא יתן. זה לבדו יקרא רשע. ולא כאשר חשבתי למשפט. כי גם תואר זה יתואר לרוצה שיתנו אחרים והוא לא יתן: 

== לו ==

'''אל תקח מאתו כו'''' . אמר הנה אמרתי לך והחזקת בו שהוא אל תמנע מהיטיב לו עד יפול בשחת העוני. כי מאז תראה שמטה ידו והתחיל לירד מנכסיו תחזיק בו בהלואה להיות לו עזר מעט לבל יפול בעוני. אך לא תהיה ההלואה מצוה הבאה בעבירה כי אל תקח מאתו וכו': 

'''ולבא ''' אל הענין נשית לב (א) או' מאתו ולא אמר ממנו. (ב) אומרו ויראת מאלהיך כי הלא אין דרכו ית' לומר כך על דבר המסור ללב. אך לא בדבר הנעשה במעשה. (ג) אומרו וחי אחיך עמך. מהראוי הי' לינקד הח' בפת"ח ולא בציר"י כד"א וחי עמך. אך בהנק' בציר"י הוא כאו' וחיי עמך. כד"א חי פרעה שהוא כאומרו חיי פרעה. וכד"א חי נפשך שהוא כאומרו חיי נפשך. (ד) אומרו את כספך לא תתן כו'. כי בכלל אומרו אל תקח כו'. והן ידענו מאמרם ז"ל (ב"מ ס"א) שהוא לעבור עליו בלאוין הרבה. אך במה ששינה בלשון מקום הניח לנו הוא ית' להיות נוסף דרשה על קבלת רז"ל. (ה) לשית לב אל רבוי השנוים. כי מתחלה ייחס הדבר אל הלוה שנותן את הרבית ומזהיר את המלוה שלא יקח מאתו. ואח"כ מייחס הדבר אל המלוה. באומרו את כספך לא תתן לו כו'. וגם למעלה נאמר סתם. ופה פי' כסף ואוכל. וגם מה לי כסף מה לי אוכל שהוצרך לומר אוכל אחר אומרו כסף. וגם אומרו כספך אכלך ולא אמר כסף לא תתן לו בנשך ואוכל לא תתן לו במרבית כד"א נשך כסף נשך אוכל. (ו) אומרו אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם כו'. מה ענין יציאת ארץ מצרים אצל הרבי' ולא עוד אלא שארז"ל בת"כ שהמלוה ולוה ברבית כופרים ביציאת מצרים. (ז) למה מזכיר ענין ארץ כנען באומרו לתת לכם כו'. (ח) אומרו להיות לכם לאלקים כי הוא דבר נודע. ויראה בלתי מתייחס ליזכר פה: 

'''אמנם ''' יאמר הלא צויתיך להלות לעני כאן והחזקת בו. וגם צויתיך פ' משפטים אם כסף תלוה את עמי כו' לא תשימון עליו נשך. והלא תאמר אני לא אשים עליו נשך. אך אם בא יבא רנה ופיו ימלא ברכות טוב באמור אלי תשואות חן חן לך. כי מצאתי חן בעיניך להלותני כי החייתני. וצר לי עליך. כי יהי' מעותיך בטלות אצלי לכן הגדתי היום כי אינו כפוי טובה. וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. גם שהיית מרויח אתה יותר מזה אמצא חן וקח ממני. למה אמנע מלקח' מידו. והלא הוא שמח לאד חסרונו. ולמה לא יאבה אקח מידו. והעני הנותן בעין יפה הוא נותן. וגם מחזיק לי טובה. על כן באתי להזהירך ולומר אל תקח מאתו. לומר גם שאתה לא תבעתו. כ"א שהוא מביאו אותו מעצמו ונותנו לך. אל תקח מאתו נשך ותרבית. כי הלא ויראת מאלקיך שאם הלוה חפץ שתקחהו. אני איני חפץ. ומה שתראה שהוא חפץ וחונן ונותן אין ממנו ראיה. כי הוא חושב שמה שאתה מלוה לו הוא שלך. והוא טועה כי לפי האמת שלו הוא. ומשלו אתה בא ליקח רבית. והוא כי הלא וחי אחיך עמך. והוא כי הלא יתחמץ לבב אנוש. למה יחסיר לחם העני היא ית' ובלתי טובים ממנו עשירים. אך הוא ככתוב אצלנו למעלה. והיא מרז"ל כי לזכות את העשירים ינכה אשמת הדל בעוני. למען במצות צדקה שיתן העשיר יזכה גם הוא. וע"כ מה עושה הוא ית'. החלק שהיה ראוי לתת לעני כי גם זה לו בן. מעדיף על נכסי העשיר למען יתן לו משלו. ויחשוב לו הוא ית' כאלו משל עצמו נותן לו. והוא כמשרה את בנו ע"י שליש. כמפורש אצלנו במקומות רבים. וזה יאמר לו הוא ית' ירא את אלקיך מליקח רבית מהדל. כי משלו אשר נותן לך אתה מלוה לו. כי הלא וחי אחיך עמך. כלומר החיים של אחיך לחם מחיותו עמך הוא. כי למען זכותך נתן חייו בידך. וזהו וחי אחיך שהם חיי אחיך הם עמך בנכסיך. וא"כ איפה למה תקח על ממונו רבית ממנו: 

'''ועוד ''' טענה שנית. כי הלא זה דרך היצה"ר. כי קו לקו תביאך ותטעך תוך שאול תחתית. כי מעט מעט יהיה הולך ומחטיאך עדי אובד והוא כי הלא תחלה יהיה רע עליך לשום על הלוה נשך. אך בראותך כי הוא מעצמו בא ומחלה פניך תקח מידי הלא תחל להתפתו' ולומר לא פשעי ולא חטאתי ה'. כי לא שאלתי ממני מאומה. כ"א הוא צוה לי אחי קח מידי אשר הובאת לך. ודע איפה כי עוד מעט כי תטעם מהרויח. עוד תוסיף כי גם שלא יאבה לתת לך. אתה לא תלונו. אם לא בנשך כסף. ועל כן אנכי מצוך את כספך לא תתן לו בנשך. ועדיין לא תהיה רק על הכסף אשר תתן לו. אך עדיין מן המאכל אשר תאכל אם תשאיל לטוב וכן קרוב. לא תתן להוסיף לך בשכר ההמתנה. אך עוד מעט תבא עד ככר לחם. כי גם עד פת לחם תפשע לבלתי הלותו אם לא ברבית. וזהו שסמך ואמרו במרבית לא תתן אכלך. ושמא תאמר הלא א' משלש אני נוטל עליו לקחת שכר על הלואתו. כי הלא למה הוא רש ואני עשיר. אך הוא א' משלש. או כי אני צדיק לפני ה' ממנו. או שמזלי טוב ממזלו. או שהשתדלותי העשירני. מה שהוא לא השתדל כמוני יחסר לחמו. ועל כן על כל אחד משלש אלה לי הכסף ולי הזהב. לי ולא לו. ולמה אתן לו את כספי וזהבי חנם אין כסף. ע"כ הנני בא להשכילך. כי בכל מעמד שלשתן לא קנית לא כסף ולא זהב. כי על הראשונה על הזכות. אני ה' אלקיכם שלך ושלו כמוך כמוהו ובמה ידעת כי זכותך רב מזכותו. ואם על המזל ראה אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים אשר לא היה רק ע"י שדד המזלות. הרי כי אין מזל מעלה או מוריד כנודע. כי מז"ל (מ"ק כ"ח) באומרם לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. אינו כפשוטו כמפורש אצלנו בשער המזלות. וגם הסבה השלישית שהיא מפאת ההשתדלות גם זו איננה. כי הלא הוצאתי כו' לתת לכם את ארץ כנען. כי אין ההשגחה והצלחה ועושר גדול כצאת ממצרים מהיות עבדים. ותת להם ארץ כנען זבת חלב ודבש לא בהשתדלות. כ"א לתת להם כאלו מידי הם לוקחים בלי יגיעה והשתדלות. כי אם כבוש יכבש ועמל לאומים יירשו. הנה כי גם אין ההצלחה תלויה בהשתדלות. ושמא תאמר אם כן איפה למה זה היה עני. הלא הוא כי הנה תתי לכם ארץ כנען. אז לא היה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. שיקשה לך למה לא השבעתי את הרש הלז מרוב טובה. כי הלא לא כיוונתי רק להיות לכם לאלקים. כי בהיותכם בח"ל לא היה לכם כן. כמז"ל (כתובות ק"י) כי כל יהודי הדר בח"ל כו'. וע"כ לכונן אלהותי בכם שהוא להיות לכם לאלהים נתתיה לכם. לא להשביע את כל יושבי בה מטובות העולם הזה. כלומר ולכן בכבשי דרחמנא לדעת טעם היותו מוריש ומעשיר. אל תשית לבך והנח הדבר לאל דעות ה': 

'''או ''' יהיה ענין הכתובים בדרך אחרת אל תקח מאתו וכו'. לו' הלא אני קצבתי מר"ה לאיש ואיש סך פרנסתו והצלחתו והנה לא קצבתי אני מנה ללוה הלז לצרכו. ועשרים דינרים אחרים בשביל נשך אשר תקח ממנו כשתלוה אותו כי לא עשיתי חשבון על האיסור. באופן שמה שתקת ממנו שיעור הנשך ומרבית אינו מאשר אתו. כי אם ממני. כי אצטרך לתת לו ולסתור הדין והקצבה שקצבתי לו. וזהו ויראת מאלהיך. כי מאלהיך אתה בא ליקח. ואת דינו אתה בא לסתור. והנה כאשר אסתיר דין העני להוסיף על אשר קצבתי לו בר"ה כן אסתיר דינך שקצבתי לך הרבה. כי הלא כל אשר אוסיף לו. ממך אקחנו מאשר קצבתי ונתתי לך. כי הלא מה שהעשרתי אותך עד כה. הוא כי ומי אחיך עמך כי חיי אחיך הדל דמי חיותו הוספתי בממונך. למען פרנס אותו על ידך. כי חי אחיך עמך. אך מעתה הנני הולך וממעט מאשר לך עד בואך עד ככר לחם. והוא כי לא בלבד אעביר ממך חי אחיך שעמך. אשר היה חלק גדול והוספתיו על ממונך. כ"א שאחרי זאת את כספך שלך כלו' בלי חלק העני כי אסירנו ממך על הרבית הראשון שלקחת כ"א עתה ג"כ כשתשנה באולתך את כספך בלבד הנשאר. אני מצוך לאמר לא תתן לו בנשך. אחר אומר כספך ולא אמר כסף. ואם גם זה תעבור דע לך כי עוד מעט יתום כספך. עד בלתי ישאר לך רק אוכל. אשר היה באסמיך ללחם ביתיך אשר ישאר לך. ועל שארי הפלטה אני מצוך. כי ובמרבית לא תתן אכלך פן יאבד גם אכלך. ולא אמר לא תתן את אכלך כמו שאמר את כספך. לרמוז כי בבאך לתת אכלך לא על היות לך רבוי אוכל תעשה. כ"א גם כי מעט אכלך יהיה בעון תתן הכסף בנשך. עם כל זה אני צריך להזהירך במרבית לא תתן אכלך. אחר שהורגל' בחטא: 

'''והוא ''' ענין מאמרנו על משנת התנא. וז"ל רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני ע"כ: 

'''והנה ''' פשט דבריו נראה כי אשר יקיים את התורה מעוני יזכה להעשיר. וכל המבטל מעושר יעני. והנה עד ממהר רבי חנינא בן דוסא. שקיים את התורה מעוני ולא העשיר עד יום מותו. וכן רבי אלעזר בן פדת. ורבה בר נחמני. ורבים עד אין קץ כיוצא בהם. וכן כמה עשירים ביטלו את התורה מעושר ולא העני: 

'''ועוד ''' כי כאשר אמר מה משפט המקיים התורה מעוני למה לא אמר מה משפט המקיים מעושר. וכאשר אמר משפט המבטל מעושר למה לא דבר על המבטל מעוני: 

'''אך ''' לבא אל הענין נקדים כי באחד משני פנים מנסה הוא ית' את האדם. או בעושר. או בעוני. והנה על זאת יתלונן כל עני. מי יתן וינסני ה' בעושר ולא ידע כי בפש מאוד יתעתד ליאבד. והוא כי גדולה סכנת נסיון העושר מסכנת נסיון העיני והוא מאמר שלמה בחכמתו (משלי כ"ז) רש ועושר אל תתן לי וכו' ומשני נסיונות שאני בורח. הקשה משניהם הוא העושר. כי בעוני לא אסתכן רק לעבור עליו בשני לאוין. שהוא פן אורש וגנבתי. וגם לאו של שבועה כי ותפשתי שם אלהי לישבע לשקר. אך לא זו בלבד סכנת נסיון העושר. כ"א פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' שהוא לכפור בעיקר חלילה. הנה כי נסיון העוני היא טוב מנסיון העושר. והוא כי העוני מכניע את האדם. וההכנעה יבא הכשרון יותר בטוח מהפכו. משא"כ העושר כי ממנו תוצאות מות הרשע. וסכלות הוללת כל עון ופשע וזה הי' מאמרו ית' את ישראל אני בחנתיך ולא בכסף וכו'. כלומר וע"כ עמדת. מש"כ בעושר כי תתעתד לבעוט. וזה מא' ר"י כמדבר על לב העני לומר אל תקוץ בתוכח' העוני כי ה"ה טוב לך מהעוש' כי הנה דע לך כמה טוב' העוני כי אם תזכה לקיים את התורה מעוני על כי יכניעך והיא הכנת הכשרון סופך שאם יהיה שתעשיר אח"כ לא יספיק גסות הרוח להחטיאך. כי מאשר דבקה בך הכנעת העוני הושרשה בך. משא"כ אם היית עשיר כי אשר יבא לך העושר את התורה כדרכו כי כל כך תושרש בגסות הרוח לחטא. עד כי גם כי תהיה אח"כ עני. לא יספיק העוני להכניעך. אחרי אשר הטומאה נפשך מצד העושר. וזה ענין מאמר התורה ראה כי ע"י עושר תבא ליקח נשך ומרבית. ולא בלבד כאשר עוד לך מעות שתבא להלותו בנשך. כי אם גם סופך לבטל התורה מעוני. כי גם כשלא יהיה לך כ"א אכלך. תבא לתתו בנשך: 

'''והנה ''' זה לך מה שתתרושש ותלקה בעה"ז. מלבד מה שתפסיד נפשך בעה"ב. כי הלא אם קיימתם מצותי אני ה' אלהיכם. משא"כ בעדרכם. וגם אני הוא אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. והוא מז"ל (בת"כ) כי הלוה ומלוה ברבית הוא ככופר בה' וביציאת מצרים. ואחשוב הוא כי המלוה ברבית הוא יורה כי הריוח והצלתה תלויה בטבע. שממון מרויח ממון. ואיננו ית' מוריש ומעשיר בהשגחה. להקים מעפר דל והפכו. וא"כ הוא כופר בה' אלקי ישראל שהוא לבדו המשגיח. וכופר ביציאת מצרים. כי שם היה המופת הגלוי לכל העמים. כי אין דבר בטבע כלל כמדובר במקומו. כי אז שינה הוא ית' כל טבעי העולמות. ואין טבע עולם השפל עומד לפניו ית'. כאשר אז שינה והורה שליטה בד' היסודות. וכן בעולם הגלגלים ששידד המזל ושולט בעולם המלאכים. שהרג את שרו של מצרים ויראו ישראל את מצרים מת על שפת הים. באופן שאין עוד מלבדו. וזהו תתו יתב' לישראל ארץ כנען. על כי שם אין שר ואין מזל שולט בו. כ"א הוא ית' לבדו. וזהו לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים. לומר כי ע"כ יחוייב כל איש ישראל לבטוח בה' לבדו. ולא יפנה אל הצלחה מפאת טבע ושר או מזל כ"א אל מגדל עוז שם ה'. ובזה יתן טעם אל ארז"ל (ש"ד פ' ל"א) כי במתי' שהחיה יחזקאל. לא קם איש שהיה מלוה ברבית. שהוא כי על אשר שם על הטבע מבטחו. גם לא ישתנה הטבע בשבילו. כ"א שצדיק באמונתו יחיה. 

'''עוד ''' יתכן עד"ז שאמר הלא עד כה דברתי עליך מלוה. כי תורש כדל הלוה. אך לא יעלה על רוחך כי לא נבאש גם הלוה בעיני. בתתו לך נשך כספך. כי הלא הצד השוה שביניכם הוא כי אני ה' אלקיכם של שניכם. אשר הוצאתי את שניכם מארץ מצרים ובב' הדברים כפרתם שניכם כמדו' וזהו אמר אלקיכם ל' רבים עם כל שאר הכתוב: 

'''או ''' יהיה ענין הכתובים בדרך אחרת. והיא בהזכיר מז"ל (בב"ב י') ששאל טורנוסרפוס הרשע את ר"ע אמר אם הקב"ה אוהב את עניים למה אינו מפרנסם. משל למלך שכעס על עבדיו וגזר שלא יאכילום. ושלא ישקו אותם מי שמפרנס אותם אינו חייב מיתה. א"ל ר"ע משל למלך שכעס על בנו וכו' מי שמאכילו אינו מחזיק לו טובה וכו'. הנה כי כוונת טורנוסרופוס. כי בשנא' הדפו את העניים. ודעת ר"ע כי אינו רק כאשר ייסר איש את בנו כשגוער בו וטורדו מעל שולחנו. עד יכניע לבבו לעשות רצון אביו. באופן שלא יבצר מהיות כי ברגע באפו חיים ברצונו. ויתכן כי להסיר מלב איש שגגה כסברת טורנוסרופוס. ומה גם כי בא הלך לאיש עשיר לשאול לו כסף. ילונו הלואת חן כדת משה וישראל בלא נשך. כי העשיר יענה עזות. או בקרב לבו יסכים ויאמר הלא משנאי ה' אשנא. כי לולא ה' שנאו ואותי אהב. לא החסיר לחמו. כי לא ירעיב ה' נפש צדיק כמוני היום. כי חלק מכבודו ליראיו וא"כ איפוא מאשר הורישני ה' אלקי. הייטב בעיניו אתננו לאשר שנא בלא כסף ולא מחיר. ע"כ להסיר מלבו בא האלקים ויאמר אל תקח מאתו כו' ויראת מאלקיך. כלו' ויראת מלומר כי הוא ית' אלקיך ולא אלקי הדל ההוא כי ע"כ הורידו ארץ כי הלא אחיך הוא. וזהו וחי אחיך עמך. ואשר חשבת שאתה נותן לו. וע"כ תבקש לך תואנות. הנה שקר הוא כי אדרבא חייו עמך. כי בכלל נכסיך הם חיי נפש אשר לו על הדרך הקודם. באופן שאחר שחלק מזונו אתך הוא. ומשלו אתה נותן לו. נמצ' כי את כספך לא תתן לו בנשך כלומר כי בתתך לו את כספך בנשך. את כספך לא תתן לו כ"א את כספו שלו אתה נותן לו בנשך וכן במרבית לא תתן אכלך כ"א אכלו. והייטב בעיני ה' תקח מממונו ממנו נשך ואשר אמרתי ויראת מאלקיך כי ה' אלקיך ולא אלהיו כי שנא שנאו. לא כן הוא רק אני ה' אלקיכם שלו ושלך. כי הלא כל כך נסים ונפלאות עשיתי להוציא אותו ממצרים כמו להוציא אותך. וגם שהיה לתת לכם את ארץ כנען. וא"ת למה לא החזקת בידו אחוזתו בה וברכת הארץ כמוני. אך יורה כי אותי אהבת והשבעתני. ואותו שנאת ותרעיבהו. אל יעלה על לבך. כי מה שנתתי לכם ארץ כנען היה להאכילכם טובה. שע"כ תאמר שאחר שלכך הוצאתי אתכם לתת לכם כו'. ואחר שלך השפעתי טובה ולא לו. יורה כי עיקר הוצאתי אתכם ממצרים היה למענך וכיוצא בך. ואגבך יצא גם הוא כי ע"כ עזבתיו. כי דע איפה כי מה שעשיתי לתת לכם את ארץ כנען לא על פריה וטובה היה. רק להיות לכם לאלקים. כי אין שם שום שר ומזל והדר חוצה לה דומה כו': 

'''עוד ''' יכוין כי א"י אינה רק ע"י יסורין. וזהו להיות לכם לאלקים הוא דין. וא"כ יותר אני מחבבו ממך. שיסרתיו למשפט כי את אשר יאהב ה' יוכיח: 

'''או ''' יהיה שעור הכתובים שאו' הוא ית' אל תקח מאתו כו'. למה כי הלא ויראת מאלקיך אשר נתן לך את ממונך כי לו ית' הכסף והזהב ואינך בעל הממון. כי אין כסף לאדון זה ויש כסף לאדון אחר ית' לעד ואיך ולמה תקח נשך ממה שאינו שלך ושמא תאמר א"כ איפה גם את הכל יקחו עניי עם. לז"א לא כן היא רק וחי אחיך עמך כי עמך הוא העיקר. והוא טפל עליך וחי אחיך עמך וכדעת רבי עקיבא (ב"מ ס"ב) על שנים ההולכים במדבר וביד א' מים. שאם ישתו שניהם ימותו שניהם. ואם ישתה א' יחיה השות'. שאמר שישתה הוא לבדו. כי וחי אחיך עמך כתיב. ועוד שתים רעות אתה עושה. (א) כי את כספך לא תתן לו בנשך. כ"א את כספי כי כל אשר לך לי הוא. וגם אינך נותן בריבית לו כ"א לי. כי הלא מלוה ה' חונן דל. ועלי לשלם. נמצאת חונן ומלוה לו כדי שאפרע הקרן והרבי' לו. וכן לא יעשה כי אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען. ולא בשבילי עשיתי. כ"א להיות לכם לאלהים לצבי ולכבוד לכם. ואתם תלוו עלי את ממוני ברבית. וכדי בזיון וקצף: 

== לט ==

'''וכי ימוך אתיך עמך ונמכר לך כו'''' . הנה מלת עמך מיותר. וכן מלת עמך שבפסוק שאחריו. כשכיר כתושב יהיה עמך. וכן מלת עמך שבסוף הפסוק באומרו יעבוד עמך. (ב) אומרו ויצא מעמך. גם אומרו מעמך הוא מיותר. (ג) כי אחר אומרו ויצא כו' מי לא ידע שישוב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו. (ד) אומרו כי עבדי הם ל' רבים. ולפניו ולאחריו לא דבר על העבד רק בלשון יחיד. (ה) אומרו לא ימכרו ממכרת עבד. כי הלא באומר לא תעבוד בו עבודת עבד היה בכלל. ולמה נאמר גם בלשון משונה מהקודם. (ו) אומרו ויראת מאלהיך כי הלא אין דרך לאמר ויראת מאלהיך. רק על דבר מסור ללב שאם לא כן על כל מצוה יאמר כך. (ז) למה חזר בסוף הענין לומר פעם שנית לא תרדה בו בפרך. (ח) אומרו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו כי אומר איש באחיו הוא מיותר. (ט) למה הכניס ענין הגוים בקרב ענין ישראל. (י) אומרו מהם תקנו זה פעמים. ובכל אחד מהם מלת מהם מיותר: 

'''אך ''' הנה כתבנו למעלה והוא מארז"ל כ"א איזה עון אשר חטא היה לעני לא היה ממרק אשמתו בעוני כ"א ביסורין אחרים אם לא למען שעל פי דרכו יזכו בו העשירים ומעדיף הוא יתברך חלק מזונו על נכסי העשיר. למען משל עני יתן לו. ויעלה עליו הוא יתברך כאלו הוא נותן לו. בזה יאמר כי ימוך כו' לומר הנה טרם אדבר לבלתי תעבוד בו עבודת עבד בעבד עברי. הנני מקדים לך טעם לשבח המצוה הזאת. והוא כי ימוך אחיך ואינו עשיר כמוך. הלא למה שהוא עמך. שתזכה אתה על ידו וחלק מזונו אצלך מאתי ואלו היית זן אותו כדין לא היה נמכר. אך אתה הסבות שנמכר לך. לכן מה שאתה זן אותו. אפילו לא נמכר לך היית חייב. א"כ לא תעבוד בו עבודת עבד כנודע. שמלאכה בזויה אינו יכול לעבוד בו כגון קצב או בורסי: 

'''עוד ''' יתכן כיוון באו' לא תעביד בו כו'. ולא אמר לא תעבידנו עבודת עבד אך יקרה לפעמים שעם היות לאיש עבדים יעשה בעצמו א' מעבודות הבית ואז מי מעבדיו או משרתיו יראנו ולא יתן יד ימינו לעוזרו. כן יאמר פה הלא אפשר שאתה הרב תעבוד עבודת עבודה. לא תאמר האם יש עבד חפשי מאדוניו כי יעבוד הרב ולא יהיה לו עבדו לעזר מעט הלא אתה כמוהו. לז"א לא תעבוד בו. לומר לא תעבוד את העבודה בו שתעבוד כדי שיעשה עמך. וש"ת הן אמת שהייתי חייב לזונו אך לא לתת לו מעו' ג"כ עם מזונו. והנה עתה נתתי לו דמי ממכרו. אל תחוש כי הלא הוא כאלו הקדמ' לו דמי שכירות. כי הנה כשכיר כתושב יהיה עמך. אך לא כשכיר דעלמא אשר ג' דברים לו. (א) כי אינך מחייב להאכילו ממה שאתה אוכל. ולהשקותו ממה שאתה שותה. ולהשכיבו כמשכב שאתה שוכב בו. (ב) שאינו חסר מעבוד עד נכוי כל דמי שכירותו משלם. (ג) שיכול להשכיר עצמו למלאכה בזויה. אך לזה שלש אלה לא תעשה לו. ועל הא' אמר יהיה עמך לומר כי היית יהיה עמך שוה לך. והוא נודע מרז"ל (במס' קידושין כ') שלא יאכל הרב פת נקיה ויתן לעבד פת קיבר. ולא ישתה הוא יין ישן והעבד יין חדש. עד אומרם שאם אין לו אלא כוס אחד שיתנו לעבד וכן המשכב לא ישכב הרב על הכר והעבד על הארץ. ואם אין הכר נרחב שאינו מחזיק אלא איש א'. שישכב הרב על הארץ והעבד על הכר. וזה ירמוז אומר יהיה עמך. שהוייתו במה שאינו מענין העבודה יהיה עמך בשווי א'. ועל הב' אמר עד שנת היובל כו'. שאם פגע היובל תוך ז' שנים יצא. עם שמן הסתם היה ממכרו על הז' שנים. ועל הג' אמר יעבוד עמך כי תהיה עבודה שוה אליך עבודה נאות לך. זהו יעבוד עמך עבודה שאתה והוא תוכלו לעשותה כא'. לא מלאכה שלך היא נמבזה ונמס. אפי' להוליך כלים לבי' המרחץ. ואפילו מלאכה שהתלמיד עושה לרבו. אין עבד עושה לרבו כו'. ולכן בצאתו ביובל או בשביעית. אל תהרהר שאתה מוציאו. כ"א ויצא כמעצמו כי לא מתחתך הוא יוצא. כ"א מעמך מהיו' שוה לך. ולא עוד כ"א שאין צ"ל שאין בו גדר שכיר. כ"א גם גדר שעבוד בעל חוב אין לך עליו. כי הלא בע"ח אינו יכול לזון אשתו ובניו עד שיפרע בעל חובו וזה אתה מחוייב לזון אשתו ובניו עמו שאם לא כן מי הכניסה שיצאו. וזהו הוא ובניו עמו ודקדק באומר עמו כי אין יוצאים עמו רק בני אשתו היהודים. אך לא אשר הוליד לרבו משפחה כנעני' שמוסר לו אם יש לו אשה ישראלי'. כי בני השפחה יהיה לאדוניו לעבדים. וש"ת כי אין שעבוד גדול מזה שמחלל זרעו בשפחה כנענית. כי זה אינו פוגם בו כי הלא ושב אל משפחתו בצאתו שאינו מהיחס. וגם לא מהנחלה. כי הנה ואל נחלת אבותיו ישוב אפי' ליטול בכורה בקרב אחיו. ושמא תאמר כי הלא כל זה הוא בנמכר סתם. אך אם בשעת המכר אתנה עם הנמכר לעבוד בו עבודת עבד. שיהיה גופוי קנוי כדרך סתם עבדים הלא יהיה לי עבד עולם כי תנאי שבממון תנאי קיים. לזה הנני מודיעך כי עבדי הם כל בית ישראל אשר הוצאתי כו'. לכן לא ימכרו ממכר' עבד. כי אף בהיו' המכר להיות ממכרת עבד לא יקנה. וע"כ דבר לשון רבים. כי עתה חוזר אל כל ישראל לומר כי כקונה כמוכר כל ישראל עבדיו ית' המה. ואיך ימכור עבד אדון זה לעבד אדונו זה מבלי שימכור אדונם. והמכר יהיה קיים. וע"כ לא נאמר לא יעבוד בו עבודת עבד. כ"א לא ימכרו כו'. כי על מכר מחודש ידבר שנמכר ממש ממכר' עבד ע"מ שיהיה עבד בכל ממכרת עבדו'. משא"כ למעלה כי אם שנמכר לו סתם: 

'''או ''' שיעור הכתוב שאומר כי עבדי הם כקונה כמוכר כו' ולכן יש טענה לבטל מכר כי הלא אין ממכר' עבד אדון א' יכול למכור את עצמו. וזהו לא ימכרו ממכר' עבד שהיה ממכר' של עבד. כי ממכרת הרב היא ממכר. ולא ממכר' העבד. והרב הוא יתב' לא מכרו לך. וזהו שלא אמר ממכר' עבדו'. כ"א עבד שהוא של עבד עצמו: 

== מג ==

'''לא תרדה בו כו'''' . הנה על פסוק ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך פירשו ז"ל (בסוטה י"א) בפה רך בלשון רכה שהיה להנצל מהעונשים. וע"ד זה יאמר פה הלא הזהרתיך לבלתי עבוד בו עבודת עבד לא תרדה בו רדוי שהוא רודה על עבדו שהוא עבודת עבד. ויהיה בפה רך שתחלה פניו עד שיתרצה ותאמר מרצונו הוא עושה. כי הלא ויראת מאלהיך. כי אתה עושה הכנו' לשיעשה מה שאין לבו חפץ. כי הוא ית' יודע כי לא מלבו הוא עושה לולא חלו' פניו ובוש ממך. ואל תקוץ ותאמר אם אני אחלה פניו בפה רך. והוא מודה ועושה למה ימנעני הוא ית' מלעשותו. לז"א דע לך כי עבדך ואמתך אשר יהיו לך. שהם ירודים לך בהדרגה כעבד בערך אדון. ה"ה מאת הגוים גרועי האיכו' עמך. והטעם הוא על כי מהם תקנו. כלו' מ"ש מקרבם ומהם שהוא נפשם תקנו. כי הוא נקני' לך שאינה מסיגך וע"כ לעולם בהם תעבודו. אך ובאחיכם בני ישראל לא כך הוא. כי אם איש באחיו שאין איש נפרד מחבירו מפאת נפשותם. כי כלם נפש א' כי אחדות א' לכלם כי משרש א' נוצרו כמפורסם אצלנו במקומו' רבים. וזה יאמר ובאחיכם שהם בני ישראל. כלם ענפים מגזע א'. נמצא שהם איש באחיו שכל איש נכלל ודבק באחיו. וא"כ לא תרדה בו בפרך. כלומר בטעם זה הטבתי אשר אמרתי לא תרדה בו בפרך: 

'''או ''' יאמר והתנחלתם כו'. לתת טעם אל אשר הערנו. כי מאומרו ובאחיכם בני ישראל כו' הוא מיותר. כי הרי נאמר למעלה. אך יאמר הנני מבשר אתכם כי והתנחלתם אותם לבניכם. וגם לעולם בהם תעבודו בזכות מה שובאחיכם בני ישראל כו', לא תרדה בו בפרך והוא אשר תלה הנביא ירמיה צרת הגלות המר והנמהר. במה שלא שלחו ישראל את עבדיהם העבריים חפשים: 

== מז ==

'''וכי תשיג יד גר כו'''' . הנה אומרו עמך זה פעמים שניהם מיותרים. וכן או' עמו: 

'''אמנם ''' הנה חברת צדיק עם רשע הוא היזק לצדיק מחבר' הרשע. והנאה לרשע מחבר' צדיק כמז"ל (בש"ר פ' י') וירא ה' אל אברם אחר הפרד לוט מעמו. משא"כ עודנו בחברתו. אך לוט נמשכה לו טובה בחבר' אברם. כי וגם ללוט ההולך את אברם. היה צאן ובקר ואהלים. כי מהיותו הולך את אברם זכה את כל הכבוד היה. אך אמנם יש הפרש בין אשר הרשע הוא המתדבק אל הצדיק. ובין כשהצדיק הוא הולך ונמשך אחר הרשע. כמז"ל (ב"מ ע') שהישראל רשאי ללות ברבית כו' אך להלותו אסור. כי הישראל יתדבק בו וילך אחריו. וזה יאמר פה כי תשיג יד גר ותושב שיהיה לי עושר. הנה טובה זו תמשך לו להיות עמך שבא ומתדבק עמך. אך אתה לא תמשך לך רעה מחברתו. כי הוא הבא אחריך ומתדבק עמך. אך ומך אחיך עמו אותו שמתחבר עמו. אך לא אתה שאדרבא הוא המתחבר עמך. וזהו וכי תשיג כו' עמך ומך אחיך עמו. ומתחלה לא יוכל יצרו לסטנו עד גדר מכור עצמו לע"ג. כ"א ונמכר לגר תושב עמך הבלתי עובד ע"ג אשר הוא עמך. אך לא יתפקר למכור לע"ג כ"א עוד מעט. וזהו או לעקר משפחת גר. אך לא תדחה אותו בשתי ידים. לו' הלא אתה הסבו' שדבקת עמו. כ"א אחרי נמכר גאולה תהיה לו. אחד מאחיו יגאלנו. והקרוב קרוב קודם או דודו הוא הקודם לנחלה אם אין לו אחים. או בן דודו אם גם דוד אין לו. או משאר כו' אם גם אין בן דודו. ואם אין לו מי שיסמוך עליו. אז ה' יעזרנו והשיגה ידו ונגאל ולא יפקיע מזכו' הנכרי. ומה גם כי ישראל עצמו היה סבה. כ"א וחשב עם קונהו כו': 

'''ודרך ''' רמז יאמר כי ימוך אחיך כו' כי ידבר הוא יתברך עם נפש האדם. ואומר לה כי ימוך אחיך ממצו' עשה עמך. ויהרהר תשובה ונמכר לך שקבל עליו ומשעבד עצמו לך. למשך אחריך הנפש. כיון שאין בו עבירות. רק העדר מצות עשה. לא תעבוד בו עבודת עבד לשים בלבו סיגופים רבים. כ"א לאט לו בתחלה כשכיר. כי תאמר לו אל יהי עול מצות עליך למשא. כי איני שואלת ממך. כ"א יום א' כשכיר שתשוב היום בלבד שמא תמות למחר. ואח"כ עוד מעט. אחר שהיחל ואחז צדיק דרכו. כתושב יהיה עמך. כי אפי' שלא ישים בלבו שימות למחרתו. כי אם תושב בעה"ז. עכ"ז יהיה עמך לעבוד את ה'. ועי"ז ההרגל לא בלבד כתושב בכ"ף הדמיון. כ"א עד שנת היובל היא שנה שלקברות יובל. עד ועד בכלל יעבוד עמך ולא ירפה. ואח"כ ויצא מעמך במותו כיוצא ומתפרד מן רעהו בלי צער מלאך המות כיוצא בטוב לב. כי זכיות אשר עמו יתליו עמו. ומתחלה ושב אל משפחתו. שישכב עם אבותיו. ואח"כ שעה אחת קודם תחיית המתים. אל אחוזת אבותיו היא עפר האדמה ישוב. אשר ממנה קורץ ישוב. והוא מאמר ר' אחאי בר יאשיה כי מאמר הכתוב כי עפר אתה ואל עפר תשוב. יהיה לצדיק שעה א' קודם תחיית המתים והוא אחוזת אבותיו. כי מן האדמה קורץ ושם היא אחוזתה: 

'''או ''' יאמר ואל אחוזת אבותיו. היא ארץ ישראל ישוב לתחית המתים ע"י גלגול מחילות. גם אם על אדמה טמאה ימות ושם יקבר. ושמא תאמר הלא הגוף לא היה רק כלי מלבוש גשמי בעלמא. מה לי ולצרתו אם יבלה ויאבד אחר מותו. ויהי נא ככל מלבוש אשר ילבש איש. שאחרי בלותו יחבק אשפתו' ויהיה עדי אובד. וכעבד איש מקנת כסף. כי כל כסף מקנתו לא היה כי אם על זמן שעודנו בחיים חיותו. אך לא אחרי מותו. וישוב אל הארץ כשהיה. כן יהיה הגוף הלזה. ולמה השב תשיבנו לתחיית המתים. אל תאמר כדבר הזה. כי הלא אינה דומה העובד את האיש לעובד הקב"ה. וזהו כי עבדי הם. וכמה נפלאות עשיתי בשבילם. ולא אמרתי אגלגל נשמו' עמי אשר במצרים במות כל הנמצא אז בחיים בזולתם. ואת גופו' היוצאים מהם אשאיר שם ככל המון המצרים בלי נשמות קדושות אך החשבתי ג"כ הגופים ועשיתי נסים גדולים. וזהו אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לכן לא ימכרו ממכרת עבד של ב"ו שאין מכירתם רק עוד העבד בחיים. אך אשר עבדי הם לא יפסדו ויאבדו עדי עד. כ"א עוד ינובון בשיבה בתחיית המתים. וגם עוד גופם בחיים לא תרדה בו בפרך כמדובר. ועבדך ואמתך הם כחו' הטומאה אשר פעלת בעונותיך, כאו' אשר הולידו בארצכם. אשר לא יבצר ממך אם מעט ואם הרבה אשר יהיו לך מאת הגוים שלמדתם מעשיהם. מהם תקנו כי תשובו מהם מאהבה. ויהפכו לזכיות קנויים לכם כמאמר רשב"ל (ביומא פ"ח גדולה תשובה שזדונות נעשים כזכיות ומסקנת הגמ' שהוא בשוב מאהבה. והתנחלתם אותם כו' כי יהיו לכם לנחלה לאכול פריה וטובה. אך ובאחיכם כו' לא תרדה בו כו' כמדובר: 

'''או ''' יתכן לדרוש רמז הרומז במקראי קדש האלה. על הדרך האמור אך בהפוך הנושאים. והוא כי ידבר הוא יתברך עם הגוף. ואומר לו כי ימוך אחיך הנפש שתגרע מאיכו' קדושתה להיות' עמך כי חומר אתה ותמשיכנה אחריך עד שנמכר לך בדמי שלש עונות ראשונים. כי מאז נותרת כמכור' לחומר לחטא לו. והנני מבקש ממך לא תעבוד בו עבודת עבד לשעבדו תמיד תחתך. כי אם כשכיר לי וכתושב עם היותה גר בארץ יהיה עמך לתועלתך. גם עד שנת היובל שאתה תובל עמך יעבוד עמך. וש"ת הלא נוח לה שלא באה פה אחר שהיא בסכנת איבוד אם תמשך אחריך. דע כי הכונה היתה כדי שויצא הוא ובניו עמו שתצא ממך כמותך היא ושרפי קדש אשר בראת במצות אשר תעשה למטה בארץ. מש"כ אם נשארה שמה תמיד כי בנים לא יהיה לה. וש"ת הנה זה הוא אם היתה בטוחה לשוב מיד אל שורש אחוזתה למעלה האמתי. אשר לא תצטרך להתגלגל עוד. אך אם לא כן יהיה מה לה להוסיף עמה. לזה אמר הנה אם לא תשוב מיד אל אחוזתה העיקרי. הלא לא יבצר ממנה כי ושב אל משפחתו הם קרובי נקוד' שורש אחוזתה כהפרש שיש בין בני משפחה לאבי האיש עצמו. כן אם פעם ראשונה ישוב אל משפחתו שלא תעלה עד נקוד' עליית שורשה. לא יבצר כי בשנית ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב היא אחוזת שרשיו העצמיים. וייחס הדבר אל משפחה. יהיה מנין מאמר ספר הזוהר (פרש' ויחי רי"ח) כי טרם הסתלק הצדיק מן העולם יוצאים קרוביו ובני משפחתו ובאים להקביל לו פנים והולכים עמו עד מקום מנוחתו. וז"א פה ושב אל משפחתו. כי גם טרם הגיעו אל מדרג' נקוד' שורש אחיזתו. יבאו אליו בני משפחתו ללות עד מקום מנוחתו של הגלגול ההוא. וחוזר הוא ית' אל אזהרתו שמזהיר את הגוף על הנפשות. ואומר כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. לכן לא ימכרו כו'. שאם נמכר לך ללכת אתך אחר הנאותך. לא תהיה ממכרת עבד שהוא לעולם. רק שתמהר להוציא משעבודך. ולא תרדה בו בפרך. ויראת מאלהיך. כ"א יהיה שאם החטיאה את נפשך תהיה עמה לפרוש מהנאות העולם ולחזור בתשובה שלמה. ולא עוד אלא שגם העונות שעשית מזיד. תעשה אותם זכיות וכחו' קדשים. שהוא בשובך מאהבה כמפרש בגמרא על מימרא דרשב"ל. וזהו ועבדך ואמתך כו'. מהם תקנו כמדו' בדרך הקודם עד סוף הענין: 

'''והנה ''' עד כה דברתי על מה שימוך אחיך מזכיות ונמכר אחר התאות. הן עדיין הרוב הן זכיות. אך הנה יקרה כי תשיג יד גר ותושב עמך. שהוא היצה"ר שהוא גר בארץ ונעשה תושב עמך כי לפתח בואך לעולם חטאת רובץ. ולא ימיש ממך עד עולם. ועל ידו ומך אחיך עמו. כי ימוך אחיך הוא גופך עמו. עד גדר שיעשה הגר ותושב היא היצה"ר בעל הבית לשעבדך כעבד נמכר. וזהו ונמכר לגר תושב וקו לקו יבא עד גדר עקר משפחת גר שהוא ע"ג שעוקר את הכל. אחרי נמכר גאולה תהיה לו. אל תתייאש מן הרחמים כי גאולה תהיה לו מתחת סבלו' שעבוד היצה"ר. אחד מאחיו יגאלנו כי יחזירנו בתשובה. כי הכל ערבים זה לזה. ומשום פגם משפחה הקרוב קרוב קודם. תחלה א' מאחיו. ואם אין לו את ראוי לכך או דודו כו'. ואז בשובו וחשב עם קונהו ית' יהיה מחשב לפניו משנת המכרו לו. מעת שחוזר ונמכר לבוראו ית' תחת אשר היה נמכר מתחלה ליצה"ר. ויהיה החשבון משנת המכרו לו עד שנת היובל אשר יובל לקברו מן העולם. שהוא עד היובל כמה שנים יש. והיה כסף ממכרו במספר שנים שיאמר כמה שנים עבדתי את יצרי. כ"כ יהיה נוסף ממכרי שאמכר לקוני לעשות בכ"כ שנים שעבוד עבוד את ה' לבדו. כדמי שכיר יהיה עמו ית'. כי כשכיר שאינו עושה רק פעולת השוכר אותו. כך הוא לא יעשה רק מצות ה' לבדו. ויחשב אם עוד רבות בשנים הבאות עד שנת השבעים שהן רבות מהשנים שנשתעבד בהן ליצרו. ואז יעשה באופן שלפיהן ישיב גאולתו. שבסך שנים כשנים שהיה משועבד בהן ליצרו יהיה כשכיר לעבוד את ה' בלבד בתשובה ומעשים טובים: וזהו לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו. הם מצות ה'. שהם עתה כסף מקנתו שקונה את נפשו בהן. כי אחר שכ"כ שנים כשנים שהיה נמכר ליצה"ר טורח כנגדן בעבודת ה'. אחרי כן מעצמו ישאר עבד לו ית'. ואם מעט הן השנים הנשארים עד שנת המיתה. כי הוציא רוב שנותיו תחת היצר הרע. וזהו ואם מעט נשאר בשנים עד שנת היובל. היא שנה שבה לקברות יובל. אז וחשב לו כפי שניו שיהיה רבוי התשובה. ומעשים טובים כ"כ גדולים שיהיו שלפי שניו ישיב גאולתו. שאם ישארו עשרה. יעשה באופן שיראה לו שבתשובה ומעשים טובים שיעשה בהן. יהיה בהן שעור נכוי כל מה שעבד את יצרו ששים שנה. וכן אם לא נשארו רק חמשה. יכפול הכשרון באופן שיספיקו להשיב גאולתו. וזהו כפי שניו ישיב את גאולתו: 

'''והנה ''' כל זה הוא דרך בינוני. אך עדיין זה אפשר לא יספיק למרק העונות. ויצטרך להביא על אחיך הוא הגוף יסורין להשלים הכפרה על ידי מירוק הייסורין. לכן שמע בקולי איעצך. והוא כי כשכיר שנה בשנה. יהיה עמך. כי בכל שנה ושנה ישער בדעתו כאלו אין עוד מהשנה ההיא לתקן את אשר עותו. באופן שישתדל לעשות בו שעור להתיך כל אשר חטא כל ימיו בשנה אחת. כי יהיה כשכיר שאין לו עוד רק עשות מלאכת הבעל הבית. וכתום השנה ההיא יעשה כן בשנה השנית. כן על דרך זה בכל שנה ושנה באופן שודאי מובטח לו שניכה הכל בלי מירוק ייסורין וזהו כשכיר שנה בשנה יהיה עמך. כאלו בכל שנה אתה מושכר אותה השנה בלבד. ורבוי התשובה וכשרון הזה. הלא הוא יען לא ירדנו בפרך הוא רדוי ייסורין לעיניך ע"כ הוי מרבה בתיקון והציל את גופך מפירוך ייסורין. ועיניך הנפש רואו' וכלות אליו. ואם לא יגאל שלא יספיק זה. כי יש עון חילול ה' שלא יכופר עד המות. אז ויצא בשנת היובל שהוא שנה של קברות יובל. הוא ובניו הן מצותיו עמו ללותו כי נתקן כבר: 

== נה ==

'''כי לי בני ישראל עבדים וכו'. ''' ראוי לשום לב (א) אל כפל או' עבדים עבדי הם. (ב) או' אני ה' אלהיכם מה צורך לאו' פה. (ג) למה נסמך לזה אומ' לא תעשו לכם אלילים כו'. (ד) שהרי מצוה זו נאמרה למעלה. (ה) אומרו אחרי כן את שבתותי תשמרו כו'. כי אינו מענין הראשון: (ו) או' ומקדשי תיראו וכו' שאין לו ענין אצל השבת: אמנם הנה למעלה דבר על ישראל הנמכר לישראל ואח"כ על ישראל הנמכר לעכו"ם ועל זה וזה הזהיר בל יהיו כעבדים המשמשין את הרב. כ"א שאם נמכר לישראל שיצא ביובל. שלא יעבוד בו עבודת עבד. וכן בנמכר לעכו"ם שאחרי נמכר גאולה תהיה לו. והלא כמו זר נחשב. כי לא ימנע או ישראל הנמכר צדיק או רשע. אם צדיק הוא איך קנה אדון לעצמו. אזן ששמעה בסיני כילי בני ישראל עבדים. ועם כל זה עבר ונמכר. ואם רשע הוא למה תרחם עליו. עוד שאלה שנית והיא למה בישראל אמרת לעבוד שש שנים. ובנמכר לעכו"ם אמרת כי מיד אחרי נמכר גאולה תהיה לו. ע"כ בא ויאמר מה שאמרתי על הנמכר לישראל שלא יעבוד בו עבודת עבד. הוא כי לי בני ישראל עבדים. כקונה כמוכר. ואין המכר קיים לפי האמת. כי איך מכור עבד אחד את עצמו לעבד אחר. מבלי ימכור אותו האדון. ומה שהרשתיו שאע"פ כן יעבוד בו עד שנת היובל. עם היות המכר בטל. הוא כי גם אחר שמוכר עצמו ראובן לשמעון עבדי הם. ושניהם מודים שהם עבדי אשר הוצאתי אותם וכו'. וכן אלהותי קיים על שניכם. כי אני ה' אלהיכם אך במוכר עצמו לעכו"ם בזה החמרתי שמיד גאולה תהיה לו. למה כי ע"י היותו עבד העכו"ם ילמד לעשות כמעשיו ויעשה לו אלילים ויגע באלהותי. וזה שסמך לא תעשו לכם אלילים. לומר מה שהחמרתי בזה. הוא כי ירא אני לא תעשו לכם אלילים כאדונכם. ומעין זה פרש"י ז"ל וז"ל לא תעשו לכם אלילים כנגד הנמכר לעכו"ם שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות. הואיל ורבי עובד ע"ג. אף אני כן אעבוד ע"ג ע"כ. ואמר כי וגם שלא תלמד לעשות עבוד ע"ג ממש. לפחות תקים לך מצבה ואבן משכית כדרך שהיו עושים לע"ג. ותעשה כן לה' אלהיך וגם זה שנאתי לבלתי עשות לה' כמעשיהם לע"ג:

'''ושעור ''' הכתוב ואבן משכית לא תתנו בארצכם. עם היות כי אני ה' אלהיכם ואלהותי עליכם. עם כל זה לא תעשו לי את כל אלה לכבוד אלהותי. ושמא תאמר א"כ איפה למה אבן משכית היתרת במקדש להשתחות עליה. ובגבולים אסרת אותה. לז"א אל תשיתו לבכם לזה. כי הלא את שבתותי תשמורו. ועם היות כי גדולה מצות שבת בעיני. ועכ"ז הותרה במקדשי. כדבר שנאמר לא תבערו וגו'. שהוא לומר אבל במושבי מותר. עכ"ז אל יקל בעיניכם מקדשי כי הלא ומקדשי תיראו. כי אני ה'. כלומר אל דעות ה' וידעתי סוד כל מצוה והפרש מקומה. ומזה תדעו ג"כ לענין האבן משכי'. כי לא על תנם אסרתי בגבולין והתרתי במקדש: 

'''או ''' יאמר אל תתמהו אם על הנמכר לגר תושב או לעקר כו'. שהוא לגוי עובד ע"ג אחוס עליו לאמר אחרי נמכר גאול' תהיה לו על כל פנים. כי הלא גם כי אשר אייחס לעבדים לי אהובים אצלי הם הצדיקים. כי לי בני ישראל עבדים הם הנקראים ישראל שהם בהיותם צדיקים. עם כל זה אלה שאני מדבר בם. הנמכר לגר תושב או לישראל או לעובד ע"ג. עבדי הם ג"כ. והוא מאמר הכתוב (יחזקאל כ׳:כ״ב) כי בחמה שפוכה אמלוך עליכ'. והראיה הוא הלא הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים עם היותם בלתי כשרים. וגם עתה אני ה' אלהיכם ככם כהם. אך בזאת שלא תעשו לכם אלילים ופסל וכו'. כ"א כה תעשו לא עבדי תקראו. וגם לא אכנה אלהותי עליכם. לומר אני ה' אלהיכם. ולא בלבד אשנא הע"ג. כ"א גם מצבה או אבן משכית כ"כ הע"ג מאוסה לפני. כי גם מה שאינו לשם ע"ג כי אם להשתחוות עליה לה' לא ארצה. על היות דברים הנעשים לע"ג. ואל תתמהו לומר למה תעשה עיקר כ"כ מישראל והם המעט מכל העמים. כי הלא כשבראתי את העולם לא היה רק כדי להיות לי דירה בתחתונים שהוא בבה"מ על יד ישראל. וזהו את שבתותי שהם זכר לבריאת העולם תשמורו. שתכליתו הוא ומקדשי תיראו כי הוא דירתי בתחתונים. כי לא בהיותי בתחתונים אני משתנה כמלאך הבא אל הארץ שמתלבש. כ"א אני ה' כהוייתי למעלה. כי אני ה' לא שניתי: 

'''או ''' יאמר כי לי וכו'. מה שחסתי על העבד. הוא כי לי בני ישראל עבדים. שהוא מה שאמר בסמוך עבדי הם אשר הוצאתי אותם וכו'. לא ימכרו ממכרת עבד. ושמא תאמר הלא אשר קניתי אותם לעבדי' בצאתם ממצרים היה הדור ההוא. אך לא את אלו שבכל דור שאתה מדבר בם. לא כן הוא. כי הלא גם אלה עבדי הם. אשר הוצאתי אותם את עבדי הנזכר. גם הם מארץ מצרים. והוא מאמר התנא (פסחים דף קי"ו) בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים שאלו לא הוציא וכו' עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו וכו'. וזהו אשר הוצאתי אותם וכו' ועוד כי כל כך חיבבתי' כי לא על ידי מלאך או שרף הוצאתים. אלא אני בעצמי: 

'''ועוד ''' שלישית כי אני ה' אלהיכם. ולא אכנה שם אלהותי על יתר גוים. ואם כן איפה איככה אוכל וראיתי מי שאני אלהיו. עבד למי ששנאתי. ולכנות שמי על אומתו. ואל יעלה על רוחכם כי כל אשר עשיתי בשבילכם שהוצאתי אתכם. וגם היות בעצמי ולא על ידי שליח. כדי להיות אני ה' אלהיכם. שהוא שיש חלילה בזולתי ממש. ואני עושה כל זה להנאתי, שתבחרו בי ולא באחר. דעו לכם כי מה שאני חש שלא תלכו אחרי אלהי נכר. לא להנאתי אני אומר רק להנאתכם. בל תלכו אחרי ההבל. וזהו לכם כלומר להנאתכם אני מונע. כי הלא הם אלילים שהוא הבלים כד"א (תהילים צ״ו:ה׳) כי כל אלהי העמים אלילים. וכן פסל ומצבה שאני אומר לכם לא תעשו. הוא לכם להנאתכם. והראיה כי לא מקנאה מהם אני עושה. כ"א בשבילכם שלא תתפתו אחריהם מעט מעט. כי הלא ואבן משכית וכו' אני מצוה שלא תתנו בארצכם להשתחוות עליה. אפילו כאשר אני ה' אלהיכם. ואלי אתם משתחוים ואין בזה טעם קנאה צודק. אך אין זה אלא לבל תעשו מה שדרך לעשות לפני ע"ג. פן קו לקו תתפתו ללכת אחריה. ושמא תאמרו אם אין לאלהי העמים ושריהם של מעלה דבר. למה אתה מתייחס דירתך במקדש ארץ ישראל. וכל חוץ לארץ מלא מהם יורה כי יש להם חלק רב בעולם. לזה אני אומר את שבתותי תשמורו. שהם הוראת האמינכם בחדוש כל העולם. ובזה ומקדשי תיראו. ולא יהיה אדרבא מקדשי סיבת העדר המורא באמור כי הוא לבדו שלי. כי אני השרוי במקדש ה' הבורא את הכל. אלא שאין שאר העולם ראוי להשרות בו שכינה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}