עריכת הדף "אלשיך/ויקרא/יב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''דבר אל בני ישראל כו'''' . ראוי לשית לב. (א) אל אומרו לאמר פעם שנית דבר אל בני ישראל לאמר. וגם הוא משולל הבנה כי אינו לאמר לזולת כי למי יאמרו ישראל. (ב) לבקש איזה טעם אל היות טומאה כפולה בלידת נקבה על לידת זכר. (ג) למה תלה הדבר בנידות בא' כימי לידת דותה. כי אפילו למז"ל (נידה כ"ז) שהוא ללמד שאפילו נפתח הקבר בלא דם טמאה לידה. קשה קצת כי מהיכא תיתי שהיה צריך יפתח הקבר בדם. כיון שלא הוזכר בכתוב רק מציאות הלידה. (ד)למה הכניס דין המילה בתוך דיני טומאת היולדת. ומה גם כי הרי דין המילה בשמיני נאמר זה פעמים במקומו. (ה) אומרו וכפר עליה הכהן וטהרה למה תלה הטהרה בכפרה. (ו) למה נסמכה פרשת היולדת אל שאת או ספחת או בהרת. (ז) צוותו יתברך כי כל אשר בו נגע צרעת יובא אל הכהן ומי נתן כהן במקום המנוגע וצרעת הבגד. ועור הבשר בעוד טומאתו בו. וטוב טוב הלוך ילך אל הרופא. רפא ירפא כי ישקנו מי המרים מהסמים המקררים דמיו בו בקרבו. (ח) אשר יצוה עליו להסגירו שבעה ימים. כי הלא לא זו הדרך ישכון אור תרופתו. כי אם יצא יצא ומטייל אל הגנות למצא מנוח אל דמו בנפשו ותתום תלאתו ולא יסגירנו פן נפשו עליו תאבל מצער הסגרו כאסור תוך בור ובשרו עליו יכאב דם האברים שלא פי' ולא הורך מן גיו לא גורש כי לא הוקז. יבער כאש בוערה מאופה. וכמשא כבד יכבד עליו חלייו ויגיע עד שערי מות. (ט) למה זה שבעת ימי' יספרו לו ולא יום א' או ימי' או י' ימי'. (י) במז"ל כי לאלהינו מרחם כרוב רחמיו כאב את בן ירצה יסור ייסר בקל הקל תחלה. ראשונה יתן נגע צרעת בבית ואחריו בשתי או בערב בבגד צמר או בבגד פשתי'. ואחרי כן בבשר האדם באדם. והלא יקשה כי נהפוך הוא. כי מנגעי בני אדם היחל אדם כי יהיה בעור בשרו וכו'. ובצרעת הבגד שנה ובבית כלה. (יא) אומרו אדם כי יהיה בעור בשרו לנגע צרעת. כי אומרו והי' בעור בשרו הוא מיותר. (יב) כי כלל אמרו רז"ל (מגילה דף י') כי כל לשון והיה הוא שמחה ופה היא תוגה. (יג) אומרו לנגע צרעת כי הלמ"ד יתירה ומשולל' הבנה. ועל פי דרכנו נשית לב אל מלת אדם. כי הוא לפי האמת התואר המשובח שבתוארי המין האנושי כנודע מספר הזוהר ולמה נתייחד באשר שנא ה'. (יד) מה יתן ומה יוסיף ראיית הכהן. ולא צוה יתברך איש חכם גדול בקי במראות נגעים ככל מראה עיני הכהן בעיניו יראה. ועל פיו יהי' כל דין וכל נגע לטהרו או לטמאו על פי התורה. ולא עוד כי אם הכהן הוא מעם הארץ אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו. חרש חכם יבקש לו והיה עמו. ואם יראה סימני טהרה יאמר אל הכהן אמור טהור והוא אומר. ואם טומאה יאמר לו אמור טמא וככל היוצא מפיו יהיה. ואמירת החכם בפיו איננה מעלה ולא מורדת. והלא כמו זר נחשב למה לא יהיו דברי פי חכם חן. (טו) אומרו וראה הכהן את הנגע בעור הבשר. כי מלת את ואומרו בעור הבשר הוא מיותר. (טז) לבקש איזה טעם וסמך. על היות התהפך השער בנגע ללבן ומראה הנגע עמוק סימן טומאה. (יז) למה כנו החולי והרפואה אל טומאה וטהרה: 

'''אמנם ''' הן אמת חכמים ז"ל יגידו. כי כל עובר עבירה אחת כאלו ב רא כח טומאה שמקטרג עליו. כי מוסיף כח בחצוניות שמאחז בנפש החוטא הקדושה. וחלק הטומאה המתייחס אל העון ההוא קונה חיונית ע"י הקדושה ונעשה כבריה חדשה. והוא מאמר התנא (אבות פ"ד) כל העובר עבירה א' קנה לו קטיגור אחד. כי הוא הנצב לריב עומד ומקטרג לפני ב"ד של מעלה כמאמר ספר הזוהר על פסוק (ישעיה ו') גם ה' העביר חטאתך כו' שהוא כי הוא יתברך העביר כח הטומאה אשר נעשה בחטאו מלקטרג עליו. והוא גם הוא המייסר את האדם בעולם הזה בתוכחות על עון בכל חולי וכל מה הבאה עליו. והוא מאמר הכתוב ותמוגגנו ביד עונינו. והוא מאמרנו על פסוק (ירמיהו ב׳:י״ט) תיסרך רעתך וכו' וגם בגיהנם הן הם המייסרים את עושיהם. כמפורש אצלנו על פסוק ושנותיך לאכזרי. וכן כל חולי ומכה הבאים על בני אדם גם בני איש מנייהו הוו. וכל מראות נגעים המתראות בעור כל בשר איש חטאת האדם אשר לא תעשינה ואשם הן הנה כחות הטומאה המתגלים חוצה: 

'''ובזה ''' מצאנו ראינו טוב טעם אל תואר אדם האמור אצל נגעים. אדם כי יהיה בעור בשרו וכו'. כמאמרם ז"ל (ע"ג ג') אתם כו'. ואין מכחישי ה' קרויים אדם. רק שלומי אמוני ישראל. כי הוא למעלה מתואר אנוש או גבר או איש. ואיך יכנהו הכתוב על איש צרוע אשר הוא טמא ונמאס. אך אין זה כ"א שכח טומאת עון אשר חטא על הנפש הוא המתראה. ע"כ במכחישי ה' אשר עיקרן טומאה אין כח טומאת העון עושה בהם רושם כי מין במינו אינו חוצץ. ואף גם בישראל עצמן אין רישומן של כחות הטומאה ניכר אם לא בזמן אשר היו שלמים וטובים שהיתה קדושתן דוחה הטומאה חוצה מה שאין כן בזמן הזה ומה גם לרז"ל (ויקרא פ' י"ו) שאמרו כי בא הצרעת על לשון הרע. ומה היה כי בימים הראשונים אשר היו טובים בני אדם מאלה היה בם נגע צרעת. ועתה שרבו כמו רבו מספרי לשון הרע יהיו נקיים. אך הוא הטעם כי בזמן שנתמעטה הקדושה כי פסו אמונים מבני אדם. לא תגעל נפשם כח טומאתם להראות החוצה בעור הבשר בלבד. וז"א אדם שהוא תואר המשובח שבתוארים כמדובר. וז"א והיה בעור בשרו לנגע צרעת. לומר מי שהוא אדם שהוא מהשלימים. אני או' כי יהיה בעור בשרו שאת וכו'. כי הלא למה שיהיה בעור בשרו של אדם החשוב הנזכר יהיה לנגע צרעת. כלומר שאלו היה בבלתי כשר לא היה רושם עונו ניכר בעור בשרו. וגם לכלל רז"ל (מגילה י') האומרי' שכל מקום שנאמר והיה הוא שמחה. ירמוז באומרו והיה כי שמחה תחשב לו. שעשה העון רושם בו כי קדוש הוא והטומאה חוצה בעור. וגם שע"י כן ישוב ויתרפא. וגם ידוקדק אומרו בעור בשרו בדרך הזה כאשר יבא בס"ד: 

'''ונבא ''' אל ענין המקראות. והוא ענין הקדמתנו כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל בשורש אמונת השגחתו יתברך. בל יעלה על רוחם כי כל המחלה העולה על איש ועל אדם. סבה טבעית או מקרית הוא הי' למו ולא ה' פעל ועשה. כי אם שיחד כולם בהשגחה גמורה מאתו ית'. שנית כי העון עצמו הוא המדכא ומחליא ובשוב מעונו הוא ית' מרפאו. ע"כ גזרה חכמתו יתברך לעשות אות ומופת גלוי לכל עם בני ישראל. בגדול שבגדולי החלאים הוא הצרע' אשר דרכם של בני אדם ליחסה אל סבות טבעיות ולבלתי מצוא לה תרופה כי גדלה רעתה מאד כנודע. ויורנו ויאמר לנו אדם כי יהיה בעור בשרו כו' והובא אל אהרן הכהן כו'. לומר השמר פן ואל יעלה על רוחך. כי המקרה או סבה טבעית החליא והרופא מרפא. שהיה נמשך מזה שנגע צרעת כי תהי' באדם והובא אל הרופא. כי אם והובא אל הכהן שליחא דרחמנא. כי הוא ית' המרפאו לפי מעשיו ע"י משרתיו הכהנים. על פי תשובת עונו ותיקונו רפא ירפאנו קונו. והוא כי למה שהצרעת בא על בלתי שמור פתחי פיהו מלדבר לשון הרע. ע"כ למען יתן אל לבו לתקן את אשר עותו. יצו האל שבהראות מראה צרעת המורה כי נכתם עונו. יסגירנו הכהן שבעת ימים. למען אז זאת ישיב אל לבו. תחת מה במחשכים הושיבני והסגר הסגירוני. אך אין זה כ"א רוע ניב לשוני אשר פציתי פי לדבר סרה. ע"כ סגר עלי ה' פתח הבית לרמוז ולפתוח לי פתח תשובה. אסגור פתחי פי גם אני כי אשמור לפי מחסום. וז"א שבעת ימים. לרמוז כי יקבל מוסר זה כל שבעת ימיו הם שבעה עדנין. ימי שנותיו שבעים שנה. זולת אשר ישקיף כי העולם נברא בשבעת ימים בעבור האדם. ואיש אחד צדיק כדאי שיברא העולם בשבילו. וזה יתן אל לבו בהסגר שבעת ימים כי הוא א' מהראויי' יהי' העולם נברא בשבילו. ועתה בהעוותו מאבד העולם שנברא בשבעה ויחזור בתשובה. ואם ישוב בימים ההם אז בצאתי מראה בו היא ית' סימני טהרה בנגע ומטהרו. ואם בעיניו עמד. כי לא תקן ולא שב יסגירוהו שנית אולי ישוב. ואם בשנית לא פשה הנגע וגם הוא כהה. שמורה כי כח הטומאה הסתלקה הארה שאחז בקדושה ממנו כאשר יבא בס"ד. כי שב עד ה' וירפאו. להורות את בני ישראל כי אין ערוד ממי' אלא חטא ממית. ואין רופא אומן מרפא כי אם אלהינו מרחם כי ישוב אל ה' וירחמהו. למען יכירו וידעו ישראל כי הכל מאתו ובידו: 

'''וזה ''' יתכן בכונת מקרא. שכתוב (שמות ט״ו:כ״ו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. לומר אם שמוע כו' כל המחלה לא אשים עליך. וש"ת ובמה יודע כי כל המחלה לא תעלה ולא באה כי אם מאתו יתברך ולא מסבה טבעית. שיהיה זה מעיד על קיום המלות. הנה לך ראיה. והוא כי הנה רואה בעיניך כי אני ה' רופאך בנגעים על יד שלוחי הכהן ולא על יד רופא. והוא הפך הטבע כי אין מצורע נרפא בהסגר בדרך טבע. ואדרבא מתקלקל ומתעפש דמו אז יותר. אך אין זה כי אם הוראת השגחה להחליא ולהרפא על יד תשובה בהסגרו כמדובר: 

'''וזה ''' ג"כ אפשר שהנביא דבר בפסוק (ישעיה כ"ט) הנני מעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך. זולת מה שכתבנו בו למעלה כי אמר הנך רואה. כי הנני מעלה ארוכה לך על יד שלוחי הכהן שהוא אצל נגעים. ומזה תקח ראיה ובטחון שגם ממכותיך אשר לך בגלות ארפאך: 

'''והנה ''' להעירנו אל הדרוש הלז. בא האלהי' מתחלת הפרשה הזאת. אשה כי תזריע וכו' וביום השמיני וגו'. והוא כי למה שכונתו ית' היתה להעירנו על עיקר הלזה. וללמדנו דעת כי הוא ית' יכאיב ויחבוש כאמור. הקדים הקדמה כמערכה אל הדרוש באומרו אשה כי תזריע וכו'. וז"א דבר אל בני ישראל לאמר וכו'. לומר דבר אל בני ישראל ענין ההקדמה לאמר אחריו דבר אחר. ומהי הענין האחד הוא הוא אשה כי תזריע וכו'. כדי לאמר אדם כי יהיה וכו' והוא לומר אל יקשה בעיניך באומרי לך אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וכו' והובא אל אהרן הכהן וכו' מי נתן כהן מרפא נגעים ולא ילך אל הרופא וירפאנו. כי הנני מקדים לך ראיה והוכחת שכלית כי לא בטבע התהוה הדבר כי אם בהשגחה. וא"כ אחר שהסיבה השגחית גם תרופתה ג"כ יהיה כן. והוא כי הנה חכמי הטבע נתנו סיבה אל נגע צרעת כי תהיה באדם מאחד מג' דברים. (א) מבעילת נדות. (ב) מחמת ערלה וכאשר סיפרו רז"ל משני בני מלך אחד שבקשו למול כדת משה וישראל. ולבל ימאן אביהם. שלחו את אמם לאמר למלך כי מאימת צרע' רצו להעביר ערלה מבשרם. (ג) מעיפוש הדם הפנימי מחום ורוב דאגות. שמפלש ויוצא העיפוש חוצה בהרות בהרות לבנות. אמרה תורה ראו עתה כי אני אני הוא מחצתי ואני ארפא. ולא מסבה טבעית נהיתה הצרעת. כי הלא השתי סבות הראשונות אינם בעם בני ישראל כי הנה בעילת נדה איננה. כי אין צריך לו' כי יזוב זוב דם נשיהם שירחקו מהן. כי אם גם אשה כי תזריע כו' כימי נדת דותה תטמא. שהוא כפרש"י אפי' נפתח הקבר בלא דם נדה. דם יחשב להתרחק ממנה. ומה גם עתה נדה עצמו. הנה כי אין סבה זו בישראל. ועל פי דרכם רמזה תורתנו הקדושה. איך גם טומאת האשה היא בהשגחה תוכחת על עון. כי זה הקדמה אל רפואת הנגעים. והוא היולדת בת טומאתה פי שנים על היולדת זכר. והיא כי הכל תלוי בעון. כי בזכר משמחתה בו יותר מתחרטה בקרוב משבועתה לבלתי תזדווג לו. מאשר תתחרטה בלידתה נקבה. ע"כ יארכו לה ימי טומאתה לפי אריכות זמן תשובתה וכפרחה. וז"א וכפר עליה הכהן וטהרה ממקור דמיה. לומר כי ע"י כפרתה תהיה לה טומאתה וטהרתה אם קרובה ואם רחוקה. וז"א אחרי כן וכפר עליה הכהן וטהרה: 

'''ונחזור ''' אל הענין. כי הטעם הראשון אשר הוא טבעי אל גרמת הצרעת שהיא הנדות איננו בישראל כמדובר. וגם לא השנית שהיא הערלה כי הלא וביום השמיני ימול בשר ערלתו. וגם השלישית והיא מעיפוש הדם מבפנים שפולט מראות הנגע מבחוץ. גם הוא איננה. כי הלא אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וכו' אל יעלה על רוחכם שעיקר הצרעת הוא בפנים אלא שפולט הנגע לחוץ. כי לא כן הוא. כי אם והיה בעור בשרו וכו'. לומר כי ההויה העצמית היא בעור בשרו בלבד לנגע צרעת ולא בפנים. הנה כי ג' הסבות אינם בישראל. וא"כ איפה כי שלא בטבע באו כ"א בהשגחה עצמית. גם רפואתה תהיה כן. והובא אל הכהן ולא אל הרופא. וזהו אדם וכו' והובא וכו'. כי הכהנים משרתי אלהים המה ועל ידם ה' אלהיך רופאך כמדובר. ואמיתת יטול הסבה השלישית כי לא מעיפוש הדם היא. הלא יתאמת על פי דקדוק הכתוב במאמרם ז"ל (ויקרא רבה פ' י"ז) כי אלהינו מרחם. מכה על הקל הקל תחלה. ראשונה מתחיל בבית ומראה הנגע בקירות הבית. ואח"כ אם לא שב מראה הנגע בבלד צמר או בבגד פשתים. ואם לא שב מכה בעור הבשר. ואין זה כי אם שכח הטומאה בהתקרבו אל האיש הקדוש. מתקרב לאטו קו לקו. ראשונה אל הבית. ואחרי כן תתקרב עד הבגד ואחרי כן עד עור הבשר והכל לפי מה שאוחזת כח טומאת העון בנפשו. וא"כ איפה בטלה דעתו של האומר כי נגע צרעת כי יהיה באדם הוא עיפוש הפנימי המתגלה בחוץ. כי נהפוך הוא כי אדרבא הוא בא מחוץ הולך ומתקרב מן הבית אל הבגד ומהבגד אל עור הבשר ומבקש ליכנס עור פנימה. והן הם סימני הטומאה כאשר יבא בס"ד. ואיך יתהפך לומר שבפנים מקרב איש יוצא אל העור. כי לא כן הוא. רק הנגע בעור הבשר ולא בבשר עצמו. וזהו והיה בעור בשרו. ואומר אחר כך וראה הכהן את הנגע בעור הבשר כי הווייתו הוא בעור הבשר ולא בפנים. וא"כ איפה גם תרופתו בדרך השגחה להכניע כח הטומאה ההוא. בל ישלוט בו ליכנס פנימה רק יצא יצוא מעליו. הנה כי ההדרגה אשר תבא הצרעת בה תעיד על זאת. כי לא תעלה ותבא רק מהחוץ ולא מבפנים כמדובר. וגם מציאות המצא נגע צרעת בבגד ובבית. עד ממהר להגיד כי לא דבר טבעי הי'. כי מי נתן עיפוש דם בבגד צמר או בבגד פשתים או בעור או בכל כלי עור או בקירות בית מושב. אך אין זה כי אם כח טומאה מעוון אשר חטא השורה באשר ימצא מנוח לכף רגלו כאמור: 

'''וע"פ ''' דרכנו נשים לב אל שנותו יתברך את סדר המכות. כי הלא כסדר חנייתן היה ראוי להזכירן. ראשונה נגעי הבית ואחרי כן נגע הבגד ואחריו נגעי בני אדם בעור בשרם. ולמה היפך הכתוב והביא ראשונה נגע צרעת כי תהיה באדם ואחר כן בבגד שחוץ ממנו ואחרי כן בנגע הנראה בבית כמפורש בסדר הפרשה. אך לזה נדקדק. אומרו כי תהיה ואומרו והיה וכו' זולת מה שכבר כתבנו. וגם כי פה אמר והיה ובבגד אמר כי יהיה בו. ובבית נאמר לשון מתנה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם: 

'''אמנם ''' הנה האל אבינו יתברך דבר בנו. כאשר ידבר איש את בן יקיר לו ביסרו אותו. כי יאמר אליו. הנה מהראוי הוא על עשות הרע להכותך על בשרך מאתים מכות. והנה הטבה תחשב לי אם לא אטיל כעסי רק על לבושך אשר עליך. והנני מוסיף להיטיב לך כי לא אטיל כעסי רק בעצים ובאבנים בבית אשר אתה יושב. והן זאת למתנה טובה תחשב לך להשליך כעסי אשר עליך על עץ ואבן. והן אלה דבריו יתברך פה כאשר ייסר איש את בנו אשר אהב. הנה אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וכו'. דע אפוא כי והיה בעור בשרו וכו'. לומר ההויה העצמית לפי האמת היא בעור בשרו לנגע צרעת. כלומר ולא בבגד או בבית. כי החוטא עצמו הוא ישולם וכדבר בלתי טבעי הוא. הבגד אשר לא חטא ולא ירע לא ישחית. וזהו והבגד כי יהיה בו נגע. כלומר כי תתחדש הויה מה שהיא כעין מקרה. שיוכיח ויכה את לבושך במקומך. אך לא זו בלבד היטב אטיב עמך. כי על עון עצמך. ובשרך לא אכה בך וגם לא את מלבושך כ"א את קירות ביתך. ובדבר הזה למקבל מתנה ממני תחשב. וזהו ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ואין ספק כי אין זה כ"א כח טומאת עון אשר חטא הבא לידבק באדם. כי ראשונה ירחיקנו ממנו עד קירות הבית ואם לא ישוב יקריבנו עד יתפשהו בבגדו. ואם עודנו מחזיק במשובתו יביאהו ויטעהו בעור בשרו. כאשר בהעוותו שקו לקו שלט בו יצרו. תחלה כהלך ואחרי כן כאורח ואחרי כן נעשה כבעל הבית: 

'''והנה ''' בביאור מראות נגעים אלו. אמרו רז"ל (שבועות דף ה') שאת כצמר לבן בהרת עזה כשלג וכו'. וראוי לשים לב. למה קרא הכתוב שאת את צמר לבן. ואת השלג בהרת. ואת הקרום ביצה וסוד ההיכל ספחת כי אין נראה טעם מספיק. ששאת על שאינה לבנה כבהרת. וגם למה נכנס ספחת בין שאת ובהרת. אחר שהיא תולדות של שניהם: 

'''אך ''' הנה קבלו רז"ל (ויקרא י"ו). כי הצרעת בא על לשון הרע. הנה הוא נמשך מאחד משלשה דברים אחד מגאות וגסות הרוח כמ"ש ז"ל (ויקרא רבה פ' י"ו) אין אדם מדבר לה"ר עד שכופר בעיקר שנאמר שפתינו אתנו מי אדון לנו. או מהתחברות אל אנשי רשע. או מרוב כל כי יראה כי רב חילו. יבזה את כל אדם וידבר אליהם תועה. והיוצאת מהבחינה הא' קרא שאת שהיא התנשאות וגאוה. או ספחת הוא התחברות כד"א (שמואל א ב׳:ל״ו) ספחני נא אל אחד הכהונות. שלישית מבהירות רב טוב ושפע אשר בו ויתהולל בו. וזה או בהרת: 

'''והנה ''' מגדולות יוצר הכל ומשלם לאיש כמעשהו. מייחד באדם המראה המתייחס' אל רשעתו. כי אם נמשך מגאוה מראה שאת. ואם מהתחברות לרשעים מראה ספחת. ואם מרוב כל מראה בהרת. ולפי זה תהיה התכת תיבות המקרא כך. אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת. שהם שמות בחינות העון. דעו איפה כי אותן תוארי העון עצמם הם המתהוים עצמם ונעשים נגע צרעת בעור בשרו וז"א והיה בעור בשרו לנגע צרעת. וזהו שימוש הלמ"ד לומר שבחינות העון הוא המתהפך לנגע צרעת. והוא מאמרנו כי כח הטומאה הנעשה בעון לפי בחינתו הוא המתראה ממש. והלבניות יתירה הוא המורה יותר על תוקף כח הטומאה. והוא מאמרנו למעלה. כי כאשר יחטא איש תאחוז כח הטומאה בקדושת נפשו הבהירה בשחקים. ולכן לפי רוב אחוזתה בה תרבה לבנייתה. ואמר לשון והיה שהוא ל' שמחה לרבותינו ז"ל (מגילה י') זולת מ"ש למעלה. לומר כי מבשרו יתברך בשורה טובה. כי אין כח הטומאה מפלש עדיין אל תוכו רק אל עור בשרו. והוא כי לפי בחינת שליטתו בנפש תעשה הוראה בגוף. אם בחיצוניות או בפנימיות. והנה כל ישעו וכל חפץ כח הטומאה ליכנס פנימה למשול ממשל רב. ע"כ מצוה הוא ית' יובא אל הכהן. ולא איש חכם לבב והוא לוי או ישראל הבקי בנגעים ובמראיהן. רק הכהן אשר הוא קדוש בבחינת שרשו. ובעיניו יראה את הנגע ועל פיו יהיה לטהרו או לטמאו: 

'''והענין ''' כי אין כח הטומאה נכנע אם לא מכח הקדושה הבאה להתגבר עליה ולהכניעה. כענין מאמרם ז"ל שאמרה מלכת שבא למלך שלמה הפרש לי בין מהולים וערלים. וצוה להביא הארון ופתח אותו בפניהם. מהולים נתמלאו פניהם מזיו השכינה וערלים ע"ג הוריקו פניהם ונפלו מלא קומתם לארץ הנה כי כח הטומאה נכנע ונכבש מפני הקדושה. וע"כ אברהם בהנבאו עודנו ערל היה נופל מפני השכינה השורה עליו והיתה הערלה נכנעת מפניה. כן להכניע כח טומאת העון השורה על הנגע צרעת כי יהיה באדם. והובא אל הכהן קדוש אלהים ליכנע תחתיו. ואח"כ היה מביט הכהן בנגע לדכאו בהבטת עינו קדושתו וגם בפיו מטמא אותו. והוא בשוה לב באומר וטמא אותו. וכן באומר וטמא יטמאנו הכהן. כי הלא אחר שאשר יראה יגיד. אם רואה סימני טומאה יאמר טמא ואם סימני טהרה יאמר שהוא טהור. וא"כ איך יאמר שיטמא אותו כאלו הוא המטמא אותו בבחירתו: 

'''אמנם ''' הנה כח הטומאה הוא הבא להחזיק ולידבק בקדושה שבאדם ולבא עד פנימיותיה. ובא הכהן וטמא אותו. כי בראותו תגבורת שבא להתגבר בעצם להחזיק בקדושה. אז יבא הכהן בהבטתו מייחל להכניע ולמעט כחו ולהחסיר מאחיזת הקדושה אשר בקש להחזיק בה. נמצא כי באומרו טמא הוא. שבדבר הזה משמיט מהקדושה אשר אחז בה. נעשה כמטמאו בידים. כי נשאר טמא משולל משעור הקדושה. וזהו וטמא אותו: 

'''עוד ''' יתכן בצוותו יתב' לטהר ולטמאו ע"י כהן. כי אם בטרם יטמאנו הכהן יטמאנו חכם הבקי במראות. שהכונה הוא כי שלט הכח הטמא באדם ונעשה טמא. לא יבצר מן הטומאה מהתגבר עליו בעצם. כי על בלתי היותו כהן אין בו כח להכניע הטומאה. אך בהיות שלא יחליט אומר שהאיש טמא כי אם ע"י כהן. אז אחרי הביטו בו והיחל להחלישו. לא חעצר כח הטומאה ההיא להתגבר בו כאשר יטמאנו כי כח הקדושה נגדו. והנה מראה הלובן על דבר היותו הוראת לשון הרע. שהלבין בו פני חבירו שנשפך דם פניו למטה בגופו מהעור ולפנים והלבין עור בשרו. כן תתראה אשמתו לבנה בעור בשרו וגם היא הוראה מה שמאחז בקדושת נפשה. הנה ידוע כי השער הוא רמז אל עיקר כח הטומאהי והפנימיותיה ותוקפה העצמיי. וע"כ בראות הכהן כ' והבהרת לבנה שמורה רושם שליטת טומאת העון בו. אלא שלא העמיק הרבה כי עמוק אין מראה מן העור שלא גברה שליטתו בו הרבה ליכנס פנימה. כי לא הוכבד בחינת עונו לפניו אל דעות ה'. וגם הוראה שנית. והוא כי שער בנגע לא הפך לבן. שלא אחז בעצם פנימיותיו תוקף הכח ההוא בקדושה. אז יש תקוה על ידי הסגר. כי ישוב בימי הסגרו עד ה' אלהיו מהטעמים הכתובים למעלה. אשר יתן לבו לינחם על רשעו ושב ורפא לו. ואם לא שב ועודנו עומד בגדרו ראשון. אזי ירא' הכהן והנה הנגע עומד בעיניו ויסגירו שנית. ואם אז יפקח עיניו בהתבודדו לשוב מעונו. אזי בצאתו יראה הכהן והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור. שהוא כי אשר כהה הנגע מן לבנותו הוא הנראה כי שב בתשובה. ויכנע כח טומאת עונו ותתמעט אחיזת הקדושה אשר אחז עשר מעלות אחורנית ועל כן תתראה כהה. וגם לא עצרה כח להתפשט וזהו והנה כהה וכו' ולא פשה וכו'. שיורה על תשובתו הרמתה. כי שם בלבו כי ה' חפץ דכאו החלי להעירו משנת אולתו להשיבו אל אביו שבשמים. ישוב אליו וירחמהו ויהי כן כאשר הראה הוא יתברך. בהשנות נגעיו מראיהן טוב כמדובר. ועל כן וטהרו הכהן. כי יהיה סעד לתומו וכשרונו וחוזק תרופתו. מה שהכהן יאמר עליו שהוא טהור כאלו מטהרו בידיו. וזה וטהר הכהן שהוא כמטהרו ממש. וזה יורה כי בראותו סימני טומאה אמר נגע צרעת הוא. לומר שהוא כח טמא הנקרא נגע. כד"א נגעי בני אדם נמשך מהצרעת שהוא מהוציאו שם רע האמור בצרעת. כמאמרם ז"ל (ויקרא רבה פ' י"ו) זאת תורת המצורע המוציא שם רע. ובהיות סימני טהרה אמר וטהרו הכהן מספחת היא כלומר כי עונו וטומאתו בו לא היה כדבר עצמיי. כי עם כדבר שנתחבר מהחוץ ממה שהתחר במרעים. שלא דבקה הכח טמא בו בעצם כי לא היה כבד עון. כ"א קל בצד מה לאיזו בחינה. וזה מספחת היא. ואם פשה תפשה המספחת שחז' לסורו. עד שהמספחת היתה חוזרות ונעורה ומתדבקת בו בעצם. והוראת הדבר המתפשטות הנגע. אז וטמאו הכהן צרעת היא. לומר גם שאינו נגע צרעת היא בעצם כי אין כח טמא הנקרא נגע כדלעיל כי לא הפך השער ללבן. עם כל זה אחר שפשתה ההספחת לא יבצר כי צרעת היא וכח טומאו בה בצד פה. וזה וצרעת היא: 

'''וע"פ ''' דרכה רמזה התורה ענין הגלגול פעמים שלש עם גבר. כי אשר בנפשו כתמי עונות יובא אל אהרן הכהן. הוא מיכאל הכהן העליון אשר אהרן במקומו למטה. כך הוא באותו העולם. או לאחד מכחותיו כפי העולמות. ואז וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שהיא משל אל הבחינה החצונה שבנפש. ושער בנפש הוא כח הטומאה שנברא ודבק בנגע הפך לבן שהוא בתוקפו. ומראה הנגע עמוק שמתפשט פנימה. אז וראהו הכהן יתברך וטמא אותו שידיחנו אל כחות הטומאה בגיהנם. וזהו שחזר ואמר וראהו הכהן אחר שנאמר וראהו הכהן. אך עד כה דבר במיכאל ועתה ידבר בכהן העליון יתב'. ואם לא כבדו כתמי אשמותיו כ"כ. כ"א הוא בהרת לבנה אך עמוק אין מראהו. כי לא עצם כחו להתפשט ולהכנס. אז והסגירו הכהן שבעת ימים. שיסגיר את הנפש בנגע אשמתה תוך חומר אחר כי יביאנו בגלגול כדעת פיט"אגורם. ועל ידי הגלגול הראשון הלז נמצא בא אל העולם הזה פעמים. והסגר הוא שבעת ימים משל אל שבעים שנה ימי שנותינו, ואחרי כן וראהו הכהן ביום השביעי בשובו אל העולם ההוא בעשור השביעי. ועדיין לא תיקן דעדיין הנגע עמד בעיניו. יחזור ויסגירנו שנית בעה"ז. נמצא בא שלשה פעמים הראשונה והשני גלגולים. וזהו פעמים שלש עם גבר. ואז בשלישית הזאת. וראה הכהן אותו במותו שהוא בצאתו מהסגר הגוף הלזה. והנה כהה הנגע שתשש כחה ע"י תיקון. ולא פשה שלא שב אל אשמותיו הראשונים. אז וטיהרו שיטבילנו בנהר דינור וכבס בגדיו הם חלוקא דרבנן או כענין ספר הזוהר מהלבושים שמחליף אחר טבילת הנהר הנזכר: 

'''והנה ''' על ענין זה כתבנו בשערים יחס נכון אל משנת (אבות פ"ב) רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם. וגם ראיתי אחרי רואי כי גם משנת ר"ג בנו צודקת אל הענין. והוא כי אחרי הודיע אלהים אותנו כי הצרעת בא על לשון הרע כמדובר. וגלוי לכל יודעי דעת כי אחת היא הגדולה שבגדולות הגוררת לשון הרע הלא היא הבטלה. כי אשר בעמל אנוש איננו לא בתורה ולא בדרך ארץ. יקנה לו חבר אשר יחדו יתלחשו על כל יוצאי שער עזרם יכחידום תחת לשונם ידברו ברעתם. זה יאמר מה טיבו של פלוני לכל מראה עיניך אם טוב ואם רע. וזה יאמר רק רע הוא לכל מעיני. וזה ישיב גם בעיני. ועל הדרך הזה יעידון יגידון על כל איש ואשה יניעון בפיהם חרבות בשפתויהם. והן כל אלה יפעל למו. מאוסה במלאכ' ובארבע אמות של הלכה. כי יגיעת שני אלה היתה מרחיקם מלדבר על נגעי בני אדם. ולהביא עליהם נגעים גדולים ושיגעו בלבושיהם ובבתיהם. והן זאת כונת מאמר התנא וז"ל (שם) רבן גמליאל בנו של רבי יהודא הנשיא אומר יפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון וכן העוסקים עם הצבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמים שזכות אבותם מסייעתם וצדקתם עומדת לעד ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם. הוו זהירין באותן שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דוחקו. הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו בכל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך ע"כ: 

'''וראוי ''' לשום לב. (א) אומרו יפה תלמוד תורה. שיורה כי אינו אלא יופי בעלמא אך לא שיוכרח. ולא כן הוא כי זה בלא זה אינו שהתלמוד כלל גדול הוא כנודע: (ב) למה עשה עיקר מהדרך ארץ ואמר שיפה התלמוד תורה עמו ונהפוך הוא והראוי יאמר יפה דרך ארץ עם תלמוד תורה: (ג) מהו הדרך ארץ שאמר. אם הוא מלאכה כפירוש הרמב"ם ז"ל למה עוד מעט משנה את שמה וקורא אותה מלאכה באומרו וכל תורה שאין עמה מלאכה. ואם אומרו דרך ארץ הוא טוב המדות. איך יאמר שיגיעת שניהם וכו' כי אין בו לא עמל ולא יגיעה: (ד) אומרו משכחת עון. כי מי הוא השוכח העון. אם הוא ב"ד של מעלה הלא אין שכחה לפניו ית'. ומה גם כי מה בצע בשכחה אם עון עצמו אינו נמחק. ואם הוא שהאדם ישכח עונותו אשר העוה. טוב טוב היה שיזכרהו כמאמר דוד (תהילים נ״א:ה׳) וחטאתי נגדי תמיד. (ה) אומר וכל תורה שאין עמה מלאכה וכו' שהראוי יאמר וכל מלאכה שאין עמה תורה. מה עניינה שהוא מקביל אל הקודם. ואחרי כן יאמר גזירה על תורה שאין עמה מלאכה וכו'. (ו) מה הוא העון שגוררת התורה שאין עמה מלאכה. (ז) איזה יחס יש לזה עם אומרו וכל העוסקים וכו'. (ח) מה זו אזהרה שיהיו עוסקים עמהם לש"ש. האם היה עולה על לב שיהיו עוסקים עמהם שלא לש"ש שהוצרך להזהיר על כן. (ט) כי מלשון זה יורה כי דווקא העוסקים עם הצבור צריך יהיו עוסקים לש"ש. אך העוסקים במה שאינו של צבור אין צריך יעסקו לש"ש. (י) אומרו עם הצבור ואומרו עמהם. כי מהראוי יאמר וכל העוסקים בצרכי צבור יהיו עוסקים לשם שמים: (יא) אומרו שזכות אבותם מסייעתן וכו'. שיורה שעל שזכות אבותם מסייעתם וכו' יהיו עוסקים לשם שמים. שאל"כ לא היה צריך לעסוק לש"ש. (יב) אומרו וצדקתם עומדת לעד. האם היה עולה על לב שצדקתם לא תעמוד לעד. (יג) אומרו ואתם וכו'. מה היה שעד פה מדבר שלא לנוכח ועתה מדבר לנוכח. (יד) כי מלשון זה יורה כאלו עד כה דבר על אחרים ועתה מדבר עמהם. ואומר ואתם אינכם כאחרים. והלא הכל אחד. (טו) אומר מעלה אני עליכם שכר וכו' כאלו עשיתם והלא על העושים ידבר. ואיך יאמר שמעלה עליהם שכר כאלו עשו. (טז) אומרו מעלה אני וכו' מי הוא המדבר. אם הוא רבן גמליאל איך יאמר מעלה האם הוא המעלה השכר הלא אין זה רק הוא ית'. וא"כ היה ראוי יאמר מעלה עליכם הקב"ה שכר כו'. ואם הוא יתב' המדבר. איך נכנס בין הדבקים. כי עד כה רבן גמליאל הוא המדבר. וגם מה שאחריו באומרו הוו זהירין וכו' דברי רבן גמליאל המה. ואיך שם תיבות אלו באמצע פי ה' המדבר. (יז) אומרו הוו זהירין כו'. שאם הוא ענין אחר. היה ראוי יאמר הוא היה א' הוו זהירין וכו'. ולא כאלו מדבר עדיין ענין הקודם. ואם עדיין משלים עניינו אינו נראה מאותו ענין. וגם למה לא יפרש מה היא הזהירות שיהיה זהירין וכו'. ומה הוא התיקון שיוכלו לתקן רמאותם שנראין כאוהבין כו' ואין עומדין כו': (יח) או' הוא היה אומר עשה רצונו כו'. איזה ייחס יש לזה עם הקודם. (יט) כי אומרו עשה רצונו כרצונך פשיט' היא כשתעשה רצונו ית'. עם שאינך רצונך. כמו שהיה זה רצונך. ולפי זה היינו בטל רצונך מפני רצונו. וא"כ למה כפל ושינה הלשון. (כ) מי הכניס אחרים בזה הענין שאומר כדי שיבטל רצון אחרים כו'. (כא) כי הלא זה יראה נגד הבחירה. והעיקר אצלנו כי הבחירה חפשית ביד כל אדם להרע או להיטיב. ואיך יבטל רצון אחרים מפני רצון זולתי: 

'''אמנם ''' הנה אין ספק כי לשון יגיעה האמור בתורה עם דרך ארץ. יורה כי דרך ארץ האמור פה הוא מלאכה כדעת הרמב"ם ז"ל אך עדיין צריכין אנו לתת טוב טעם אל שנותו את טעמו מדרך ארץ למלאכה. וטרם נבאר הענין נזכירה מאמרנו בביאור משלי. בתת טוב טעם למז"ל האומרים על התורה למה נקרא שמה תושיה שמתשת כחה של אדם. כי הלא כמו זר נחשב בעיני ההמון למה בלא עמל ובלא יגיעת בשר תתיש כחו. אך הוא כי רוחו וגויתו של אדם נגדיים המה. וכשזה נוכל זה קם כמקרה יעקב ועשו כי זה מצד הקדושה וזה מהפוכה. וע"כ בעסוק איש בתענוגי בני אדם ויתרחק מן התורה אז גופו ישמן ונפשו עליו תאבל אך בעסוק בתורה הן הוא משוש נפשו כי חלק משורשה היא. ואז משמן בשרו ירזה כי שכנגדו הוקם על: 

'''והוא ''' מאמרנו על מקרא שכתוב (משלי ג') אל יליזו עיניך נצור תושיה ומזמה ויהיו חיים לנפשך. שהוא אל יליזו דברי התורה מעיניך. ואל תקוץ על שמתישין כחך והיותך תמיד במזמה ומחשבה בעיוניה כי עמל הוא. כ"א נצור ואהוב תושיה ומזמה. כי הלא מה שמתישין כחך אמריה אינו לנפש. כי אדרבה ויהיו חיים לנפשך. כי החומר הוא שנותש ע"י היות דברי התורה חיים לנפש. הנה כי היצר הרע הוא מצד החומר וניתש בהתשתו. 

'''עוד ''' ידענו מחכמי האמת. כי בכל מצוה שאדם עושה מרבה אור שפע עליון ובורא מלאך סניגור. וההפך בעושה עון שמפליג בטומאה ובורא משחית קטיגור. והוא מאמרנו על משנת בן עזאי (אבות פ"ד) שמצוה גוררת מצוה ועבורה גוררת עבירה. כי המלאך הנברא במצוה גוררת מצוה אחרת. והכח טמא שנעשה בעבירה גוררת עבירה. 

'''ונבא ''' אל הענין. והוא כי הנה ב' סוגים יש באדם. כי יש עושה מלאכתו עיקר ותורתו עראי והוא כל המון ישראל ויש שרידים אשר ה' קורא שתורתם קבע יום ולילה. ועל ב' אלה ידבר ועל ה''' א'''' אמר יפה ת"ת כו', ועל ה''' ב'''' אמר וכל תורה כו' והוא כי אשר עושה עיקר מהמלאכה עסקי דרך ארץ יקרא. כי דרכו דרך הארץ ולא דרך שמים כענין (בראשית ט') איש האדמה אך אשר עיקר היא מלאכת שמים לעסוק בתורה אשר יטפל קצת להרויח מזונו. מלאכה תקרא כי מלאכה בעלמא הוא. ולא תפס דרך הארץ. העכורה בעצם. וענין התנא. לומר אשר דרכו דרך כל הארץ. שהיא לעשות כל עיקר עסקו מהארץ, הלא אצ"ל כי יחוייב לקבוע עתים לתורה. כ"א גם דבר יפה הוא שיצרף ת"ת עם הדרך ארץ שיש לו כבר. שלא בלבד בהתבטל המלאכה ילמוד. כ"א גם עם הדרך ארץ שהוא עוסק ולוה תורה בעמלו שיהיה מהרהר וחוזר תלמודו עודנו עוסק בדרך ארץ. וזהו יפה ת"ת עם דרך ארץ. והטעם הוא. כי יגיעת שניהם כלומר כאחת. משכחת עון. והוא כי לא יבצר איזה עון יש לו. ודרך עונו לגרור לו עון אחר כי עבירה גוררת עבירה וע"י יגיעת תורה ביחד עם יגיעת דרך ארץ. משכחת עון אשר עשה מעשות דרכיו לגרור לו עון אחר, והיא כי ע"י התשת החומר בדרך ארץ יותש העון שהוא מאיכותו בצד מה מלהחטיאו המביאה עבירה אך לא ישכיחנו בעצם. אך בהצטרף עמו לחומר גם תשות התורה יחד שגומר התשות כח. וגם מקנה כל גופו קדושה. שהוא נגדיות איכו' העון שהוא כח טמא. אז ניתש ומתמוגג על ידי התורה באופן שמתערבב עד שכוח מלגרור עוד עון אחר. וכמקרה השטן בר"ה גם הוא יקרנו. שע"י שומע קול שופר זוכר מה שע"י שופר יתמוגג ויתערבב. עד שכוח בערבובו מלבק' קטרוג על ישראל. וזהו שיגיעת שניהם משכח' עון. והשני והוא על שתורתו אומנתו אמר וכל תורה שאין עמה מלאכה וכו'. לומר אל יעלה על לבך לומר אעסוק בתורת ה' תמיד. ועליו יתברך אשליך יהבי והוא יכלכלני. כי לא זו הדרך כי כל תורה שאין עמה מלאכה מה ליזון לפחות בצמצום סופה בטלה. והוא מז"ל יכול יושב ובטל ת"ל מעשה ידך אשר תעשה. והוא כי אין לאדם לסמוך על נס נגלה לומר שמן השמים יריקו או יתנו לו מטמון. כ"א לברך את מעשה ידיו גם כי מעט יהיה. ואם כה יעשה תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. כי יחסר לחמו וגוררת עון חילול ה'. כו לא יבצר מי שיאמר. הלא התורה היא הגדולה שבגדולות שאדם אוכל פירותיהם בעה"ז. והלא פלוני יומם ולילה לא שבת מהתורה וירעב ללחם ואיה פירות תורתו. והוא גם הוא יהרהר ולא ידע כי אם הוא ית' עשה כן במן מן השמים לדור המדבר שיעסקו בתורה. לא יעשה כן לכל יחיד רק לצוות את ברכתו במעט עסק. אך לא בהיותו יושב ובטל. וזהו וכל תורה וכו' סופה וכו'. וזה שאמרתי שאין לסמוך על הנס. לו' הנני עוסק בתורה לש"ש והוא יכלכלני. היינו ליחיד אך וכל העוסקים עם הצבור. אל יראה להם שום דבר נמנע. כ"א יהיו עוסקים עמהם לשם שמים ויבטחו עליו יתב' והוא יעשה. ולא זו בלבד כ"א גם לא ינוכה להם שום זכות בהעשות להם נס כדרך כל סומך על נס. כי הלא זכות אבותם מסיעתם ליעשות להם נס. ובהצטרף זכות רבים עם זכות אבותם וגם נס נגלה יעש' להם הוא יתברך. והוא מאמר יוסף הצדיק (בראשית מ"ג) אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון באמתחותיכם. לומר אל תתמהו על נס נגלה כזה שיתן לכם ה' מטמון. וישם אותו תוך אמתחותיכם כי הלא זולת זכותכם גם זכות אבותיכם מסייע. וזהו אליכם וגם הוא ואלהי אביכם נתן לכם מטמון תוך אמתחותיכם שהוא נס נגלה וזהו שזכות אבותם מסייעתם וגם אין זכיותיהם מתנכין כ"א וצדקתם עומד' לעד כי אינם מעין מ"ש ז"ל (תעני' כ') על יחיד הסומך על הנס שמא אין עושין להם נס ואם עושין לו מנכין לו מזכיותיו כי פה שהם צבור עושין להם נס. וגם אין מנכין להם מזכיותיהם. ואל נא תאמרו. שא"כ לריק יגעו העוסקים עם הצבור ואין עליכם שכר אחר שלא עליהם תתייחס המעשה והזכות. לז"א ואתם מעלה אני עליכם שכר כאלו עשיתם. הכל בזכותיכם. ואמרו ואתם לנוכח. ובפתח דבריו אמר יהיו עוסקים שלא לנוכח. יהיה שתפס דרך הכתובים במקומות רבים שמדבר עם הבלתי הגון שלא לנוכח. ובדברו על מה שאחר תשובתו מדבר לנוכח כענין ולצים לצון חמדו להם וכו'. תשובו לתוכחתי וכו'. הנה אביעה וכו' שחוזר אל הלצי' הנזכר שלא לנוכח. אך הוא שבטרם ענין תשובתם שאז רחוקים מה' המה. ידברו שלא לנוכח. ובדברו על מה שאחרי שובם אל ה'. שנתקרב מדבר לנוכח. כן עשה התנא באומר יהיו עוסקים לשם שמים שהוא אזהרה על מי שאינו עוסק עמהם לשם שמים. ומזהירן בל יהיה עסקם להתגדל כ"א לש"ש. דבר שלא לנוכח ובדברו על מה שאחר עשותם כך אמר ואתם וכו' לנוכח. וזה שאמרתי שיהיו עוסקים עמהם לשם שמים. הוו זהירין כן בעצם ברשות. לעשות לשם שמים מפני כי ברשות אפשר תבטחו באנשים צבועים על המנחה ההולכים לפניכם. ונודר' אז לעשות כל בקשתכם. ותרפו ידיכם מלהחזוק בבטוח בה' כי הוא יטה לבבם אליכם. בעשות העוסק בעצם לשם שמים. כי הלא דעו כי אין לבטוח בהם. שאם תבטחו על היותכם קרובים אליהם. ומשרתים אותם מטרם תצטרכו אליהם. ויעלה על רוחכם. כי בעת שתצטרכו אליהם יעשו למענכם. לא כן הוא כי הנה אין מקרבים לו לאדם אלא לצורך עצמן בעת צרכם שתשרתום. אך לא לשלם גמול בהצטרכם אליהם. ואם תבטחו על המנחה ההולכת לפניכם. ואומרים שיעשו אחרי כן וייטב לבכם. על מה שמראי' אור פנים בקבלם הדורון. הלא דעו כי הלא אינם אוהבים. רק נראים כאוהבים. ואף גם זה אינו רק בשעת הנאת' שהוא בעת קבלם הדורון. אך בשעת הדוחק שנדרו. להטיבו ביום שיצטרך. ישכחו מה שקבלו ולא יעמדו לכם. וזהו נראין וכו' ואין עומדין וכו'. לכן הוו זהירין לעשות ענייני הצבו' לשם שמים. ואז בטחו בה' והוא יעשה כי לכל אשר תחפצו יטה את לבם: 

'''ושיעור ''' הענין. כי הנה מנהיגי הדור העוסקים עסקיהם שני סוגי עסקים המה להם. (א) עם הצבור בינם לבינם. (ב) לפקח על ענייני הצבור ברשות. ועל הסוג הא' שהוא בינם לבינם אמר עוסקים עם הצבור ואמר יהיו עוסקים עמהם לשם שמים שהוא עמהם ממש. ובזה אינו צריך להכביד בזהירות כי אם צווי בעלמא, לומר יהיו עוסקים וכו'. אך בסוג השני שהוא לפקח עם המלכות. בזה הוו זהירין ברשות לעשות לש"ש בלי תבטחו לא בשירות שתקדימו ולא במנחה מוקדמת אם לא בה' לבדו כי אין מקריבין וכו' כמדובר. וש"ת הלא אמרת. כי ברשות אם יהיו זהירין בעייני הצבור לעסוק לש"ש כי הוא יטה לבם לעשות רצונ' עם היו' כי רשות הרצון אינו לעמוד לאדם. שתהוה אותם בשעת דחקו רק יעשו לשם שמים ויסמכו על כי זכות אבות הצבור מסייעתו. עם היות העסק המטפלים לשם שמים א"כ איפה מה יעשה היחיד. אם יהיה לו עסק ברשות כי גם יעשה לש"ש העסק ההוא. ויבטח בשם ה' אין לו זכות רבים וזכות אבות להפך לבב הרשות: 

'''לזה ''' אמר. הנה הוא היה אומר דבר אחד. שהיא תיקון דברזה והוא יעשה רצונו כרצונך וכו' והוא לומר כפי מה שתתנהג אתה עמו יתברך יעשה לך כחפצך. והוא כי הנה שלשה הדרגות הן. (א) מי שאומר הנה בבקר השכם אם הייתי הולך למקום פלוני הייתי מרויח מנה. אך מה אעשה ורצונו ית' הוא שאלך לבית הכנסת וע"כ הוא הולך כמוכרח. אך לא ברצון טוב כאלו היה עושה רצון עצמו ויש מדרגה (ב) והוא שעושה הדבר שקול כאלו בעשותו רצון עצמו בטוב לב. ויש מדרגה. (ג) והיא שלא בלבד עושה רצון ה' כאשר אם היה עושה רצונו. כי אם שכ"כ לבו ונפשו דבקה בו יתברך וחפץ עשות רצונו. כי מה שהי' רצון עצמו בעיניו הוא כדבר בטול וחשיב כעפרא דארעא. שלא יכניס טבע חלוקה. לומר זו רצוני וזה רצון קוני. אעשה רצונו יתברך כאשר הייתי עושה רצוני. כ"א כאלו לא היה בעולם רצון אחר זולת מה שהוא רצון קונו ואשר הי' רצון עצמו בטל לגמרי. כי מה האדם שיכנס רצונו בסוג עם רצון קונו. 

'''ובזה ''' תהיה כוונת התנא. הנה ראוי לך תגעל בהדרגה הראשונה. ותבחר בשניה והוא עשה רצונו כרצונך. ובזה תגיע עד גדר שיעשה הוא יתברך רצונך כרצונו. אך בזאת השני עדיין לא הגעת לגדר שבשבילך שאתה יחוד יבטל הוא ית' רצון אחרים מפני רצונך הלא אתה יחיד לבטל בחירתם בשבילך. אך לכה איעצך. ועל מדרגה אחרת והיא השלישית שהזהרנו. והיא בטל רצונך מפני רצונו. ובזה יבטל הוא יתברך רצון אחרים. הם הרשות הנזכר מהני רצונך. והנה פירוש זה ישר ומקושר ומוכרח בעיני. שאל"כ לקתה מדת חפשית הבחירה. אם יבטל הוא ית' רשות אחרים בשביל כל איש עושה רצונו. אך בזה הוא דוקא ברשות שבו ידבר. ואמר כי כשהוא ע"י זכות רבים. בהיות כונתם לשם שמים. יבטל בחירתם כי לב מלך ביד ה'. או ליחיד אשר אל המדה השלישית הגיע כמדובר. אך לא לכל שאר אחרים. 

'''או ''' יאמר דרך אחרת בענין הפרשה. בתחלתה בענין סמיכות הברית מילה. ועוד קושי אחר אשר לא זכרנוהו למעלה. והוא כי טוב טוב היה לקצר ולומר אשה כי תלד זכר. ולא יאריך ויאמר אשה כי תזריע וילדה. כי מה בצע ללמדנו כי כשהאשה מזרעת כו': 

'''אך ''' הוא כי בא לתת טעם אל שני דברים א' אל היות טומאת היולדת. אפילו נפתח הקבר בלא דם. כי זולת מה שאי אפשר שלא יצאה מעט. הלא הולד בעצמו להיות יסודו ממנו מדם נדותה. ראוי הוא שבצאת מתוכה תטמא כימי נדת דותה. וזהו אשה כי תזריע כי הוא התחלת מציאותו. וגם יחוייב שביום השמיני ימול בשר ערלתו. כי השבעה ימים יהיה עם אמו כי מנדותה היתה ראשית מציאותו וגם שהוא יונק שדי אמו בשבעה ימים שהא טומאת לידה ודמי' טמאים ולכן גם חלבה כי דם הוא לפי האמת אשר הוא יונק בלתי טהור לכן ביום השמיני שהוא מתקדשה מטומאת', אז ימול גם הוא בשר ערלתו. ויסיר טומאתו ממנה. אך ללידת הנקבה אין צריך לתת טעם. כי גם שהאיש הזריע תחלה הנקבה בעצמה סריות' עמה. כי כל דם הנידות מנקבה. היא חוה יצא בהעות'. כי על כן נטמאה בזוהמה ונתקללה בדם נדותה. 

'''עוד ''' יתכן מעין האמור ויתיישבו ההעריות האמורות. ועוד שתים נוספת והן. ''' א'''' סמיכות הפרשה אל הקודמת מלבד מאמר ר' שמלאי. ''' ב'''' מה היה שברא יתב' את האדם ערל. והוצרך לצותנו נסיר חרפת הערלה ממנו. ולא בראו מהול מבטן אמו. כי בן הנברא בצלם אלהים לא יצא בלתי מתוקן. ומה גם למאמרם ז"ל (ב"ר פ' כ"א) כי אדם הראשון נברא מהול. ולמה לא עשה ית' יהיו כל יוצאי ירכו כמוהו. ולא שיוליד אשר לא יהיה כיוצא בו. אשר לא בטבע כל הבריות: 

'''אמנם ''' הנה ידענו. כי הערלה הוא מכח הטומאה. וראוי לדעת מי שם טומאה זו בכל האדם. לכן אומר כי אין ספק כי הן האדם היה כאחד ממלאכי השרת יציר כפיו. ובידיו יתברך לא דבק מאומה מכיעור טומאה חלילה. ע"כ בצלם אלהים ברא אותו. משולל ערלה וטומאה רק זך בלי שמרי כל חלאה: עד שכמעט היו טועין מלאכי השרת לומר לפניו קדוש. לולא הפיל השם יתברך בו תרדמה כמאמר רז"ל (שם): 

'''אך ''' אמנם כאשר בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא בהחטיא אותה. ומה גם לרז"ל בפרקי ר' אליעזר (פרק י"ג) האומרים כי רכב סמאל על הנחש כרוכב על סוס. באופן שממנו יצאת טומאה אליה והיא זוהמת נחש. והנה עיקר הזוהאת אל חוה היתה. כי אותה החטיא. והיא אשר הדביקה הרעה באדם גם הוא, וע"כ היתה לה קללת דם הנדות שהוא ממש מחלאת הזוהמא כנודע. וע"כ כאשר אחר העוותו נוצר הולד מדם חלאת זוהמת נחש בין מהזרעתה בין מאשר מתהוה העובר. כי ע"כ בימי עיבורה תפסק נדותה. לכן גם שבזכר לא דבקה כל כך חלאה כאשר בנקבה. עם כל זה למה שהוא בא. על ידי הזרעת האשה תחלה. והיותו מתהוה מדמי נדת דותה לא יבצר ממנו מהדבק גם בזכר חלאת טומאת הזוהמא ההיא כי אם שבחמלת ה' עליו הפליא חסדו. כי עיקר ורוב זוהמת המתדבקת לזכר מחלאת אמו תלך אל מקום א' הוא ראש הגויה ושם יעשה מותר אשר יוכל ליתקן במילה. והיה במקום ההוא. למה כי שם היה לאדם אשמת דבר כמאמרם ז"ל באומרם (שם פ' י"ט) אדם מושך כו'. ותכסה יו"ד של שם הרמוז באיש כנודע. וע"כ משה שהיתה אמו בת מאה ושלשים שנה משוללת דם נידות לא נולד ערל. וכן יעקב שנולד עם עשו וכתבנו במקומו (שם פ' ס"ג) ששאב עשו בבטן כל חלאת דם אמו: וכמאמר פסיקתא שכתבנו שם. כי כשהיה עשו בבטן אמו שתה כל דם אמו, עכ"ל. וביארנו שם ששאב כל חלאת זוהמא. נשאר יעקב זך. על כן נולד מהול. וכן אשר יש מרז"ל שהוסיף על שני אלה. הוא לסיבה ידועה. שהפלי' חסדו ית' להם מעין אלו מה שלא עשה כן לכל ברואי עולם: 

'''והנה ''' זאת תהיה כוונת מקראי קדש אלו. אשה כי תזריע וכו'. וענין סמיכות מה למלעלה בסוף פרשה הקודמת ומה למטה אחר ענין זה ממראות נגעים. והוא כי הלא כהתימו יתברך מלהגיד לנו החיה הנאכלת והחיה אשר לא תאכל. הלא יאמר נא ישראל מריה דאברהם למה נגרע מכל הבהמה ומכל החיה אשר על פני האדמה. כי הלא ראה ראינו כי כל מין הבהמ' הטהורה תמיד היא טהור'. וכלל גדול היא בידנו. כי בעלי חיים אינן מקבלין טומאה. וכל הבהמה אשר איננה טהורה טמאה היא לעולם. ומי יתן והיה עם קדוש כבהמה טהורה אשר לא תקבל טומאה לעולם. כי הן האדם אשר יגע בבל דבר טמא יטמא כמפורש בסמוך. ולא עוד כי אם מיום הולדו אמו טמאה לידה והוא בערלה הטמאה. ?מיד יסירנה ממנה. וגם בגדלו ינוגע נגעים גדולים. שאת או ספחת אך בהרת ודומיהם וטמא יהיה. עד עת בא דברו וירפאנו. ולמה יקרנו טומאה לגוי קדוש עודנו חי: מה שלא יקרה לכל מין בהמה חיה או עוף טהורים. האם בן האדם נגרע מערכם. ע"כ להשיב אמרים אמת. בא האלהים ויאר לנו בתשובתו ית'. ויאמר דבר אל בני ישראל. דבר כדי לאמר אחרי כן משפטי הטומאה. וזה אמר ולאמר. ומה שמדבר תחלה. הוא אשה כי תזריע וילדה זכר. כדי לאמר טעם אל כל ענייני הטומאה הבאים: 

'''והוא ''' מה שכתבנו. כי בהיות האדם יציר כפיו יתב' לא הי' בו שום צד טומאה. אך אחר החטא שעל ידו נוצר האדם ע"י הזרעה שהיא מפאת דם נדות כמדובר ונמשכה טומאה באדם. וזהו אשה כי תזריע. ועל ידי כן וילדה זכר, ולא כיצירת אדם וכדומה לפיכך וטמאה שבעת ימים. כי משם נמשך כאמור. וכן מטעם זה וביום השמיני ימול בשר ערלתו. שאם לא כן לא היה צריך לימול ערלתו. כי איננה. וגם טומאת הבת כפלים. כי על ידי האשה באה הטומאה לעולם ובלדת בת מינה תרבה טומאה בה. וכן מטעם זה אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וכו' והובא אל הכהן וכו'. ואם יראה בה מראה טומאה יטמאנו. כי כל זה בא מהולד האדם על ידי אשה כי תזריע. שהוא בהזרעה הידועה. שהוא מדם הנדות אשר היה מחמת זוהמת נחש. אשר הוטל בה בהעוותה. שאם לא כן לא היה באדם לא נגע ולא פגע רע מאלו כי הלא קדוש הוא לאלהיו. והוא כי יש לנו בזה כענין המזון שארז"ל (קדושין דף פ"ב) מעולם לא ראיתי ארי סבל וצבי חיינו ושועל חנווני ומתפרנסים שלא בצער ואני מתפרנס בצער אלא אני הוא שקפחתי מזונותי. שהוא כי הבעלי חיים לא חטאו. ע"כ מתפרנסים שלא בצער. אך אני שחטאתי קלקלתי לעצמי וקפחתי בעוני מזוני. ועל דרך זה הוא אומר. אל תתמה אם בבעלי חיים טהורים לא יקרם טומאה והאדם הקדוש לה' וקרנו טומא' כי הלא הב"ח לא קלקלו והאדם קלקל. כי הנה מאז שע"י אשה כי תזריע בא הלידה הוא מחמת קלקולה. נמשכה במין האדם הטומאה. מה שאין כן מקודם שנוצר בשלילות זוהמא שהיה יציר כפיו ית': 

'''עוד ''' יתכן שיעור המשך המקראות על פי מאמרם ז"ל בגמרא (שבת ל"ג באומרם כי על שבעה דברים נגעים באים. על שבועת שוא ועל הגזל ועל לה"ר ועל שפיכות דמים ועל גסות הרוח ועל צרות עין. והוא כי על שלוש ראשונות שהזהרנו שהם שבועת שוא גזל ולה"ר. יאמר שאת או ספחת או בהרת. שאת על שבועה כד"א (שמות כ') לא תשא. ספחת על הגזל שמחבר ומספח ממון חבירו עם שלו. או בהרת על לשון הרע שמלבין פני חבירו בלשון הרע כבהרת עזה כשלג. וכל א' משלש אלה והובא אל הכהן וכו' וראה הכהן וכו' הראות הנגע המראים על כח טומאת העון השורה כמדובר בקודם. ועל שאר השבעה דברים ידבר במיני נגעים אחרים שבהמשך הפ' ואמר עוד נגע צרעת וכו' והובא כו'. בא להזהיר את האדם כי מיד שיראה בעצמו סימן הוראת עון אשר חטא. לא יאחר מלהראות אל הכהן מיד. למען ישכיל את אשר יעשה. אם יראה הכהן כי טמא הוא נכתם עונו בעור כשרו. וימהר יחיש לשוב ממנו טרם יתיישן הדבר ויהיה מוחזק יצרו בו. ולא במהרה ינתק ממנו כי אדרבה יהי הולך וגדול יום יום. וזהו אומרו נגע צרעת כי תהיה באדם מיד כאשר תהוה באדם והובא אל הכהן בלי איחור. כי אם לא יעשה כן יקרה כי וראה הכהן והנה שאת לבנה כו' ומחית בשר חי בשאת. והוא אשר כתבנו למעלה כי אין הנגע צרעת יוצא מהפנים ומראה לחוץ. כי אדרבה הוא היחל בבית וממנו אל הבגד ומהבגד אל העור מהבשר ומבקש ליכנס פנימה. וא"כ בהירות הלובן סימן טומאה. כי הלובן נראה עמוק משאר עור בשרו כחמה העמוקה מן הצל. והוא כי הכח טמא מורה היותו בא ליכנס פנימה. ולפיכך כאשר אחר היות השאת או בהרת לבנה בעור. שהוא הוראה שמעמיק ליכנס בעוד שהלובן מתמיד. יורה שעדיין לא נכנס כי אם שרוצה ליכנס או בהיות שבקצת הלובן יש מראה בשר יורה שהלובן שבחלק ההוא נכנס בפנים. ועל כן נשאר מראה הבשר חוצה. וסעד לזה מאמר רש"י ז"ל שכתב בריאה מלמעלה ותחתיה מלאה ליחה. וידוע כי הליחה שבפנים לבנה. היא וירמוז אשר כתבנו. ע"כ אחר שע"י מה הנתעצל מהראות מיד אל הכהן והוא לא שב עד המכהו. כי לא הודע אליו כי משחת מראהו. באופן ששנה באולת חטאו כי נתיישן ויגבר עד הכניסנו פנימה. וזה מאמרו ית' צרעת נושנת היא לא יסגירנו כי טמא הוא. ועם כל זה אין להתייאש מן הרחמים. כי אין דבר עומד בפני התשובה כי אם יבא לטהר מסייעין אותו. ואם פרוח מעצמו תפרח ממה שמסייעין אותו מלמעלה. ומה הוא הענין. כי וכסתה הצרעת את כל עור הנגע כו'. והוא שע"י תשובה מה שנכנס מהלובן שהוא כח הטומאה פנימה. ונראה עליו מחיית בשר חי. חזר אותו הלובן ויצא חוצה. ומראה הבשר חזר לפנים והוא תחלת תיקון. ועל כן וטיהר את הנגע. 

'''וש"ת ''' הלא מראה זו נאמר למעלה שהוא סימן טומאה מראה העור לבן. והשער גם הוא לבן. לזה אמר טהור הוא. כלומר כי האיש ההוא אשר גברה טומאתו בו עד הכניסו פנימה. ותראה מחיית בשר חי חוצה. מה שאחרי זאת חזר הלובן למעלה כשהיה ומראה הבשר חזר בפנים. דבר גדול הוא בערך מה שהיה וטהור הוא. כי אשר עשה שהיחל לשוב. וסייעוהו מן השמים לגדר זה גם שלא יבצר ממנו שיתוקן לגמרי ויטהר מאשמתו וממראות טומאתו, ולא שיחוייב שלא יוסיף לחטא והראה בו מראות טומאה. כי הנה וביום הראות בו בשר חי אחרי זאת יטמא. שהוא הוראה כי שב הכח הטמא ליכנס בפנים ונראה מראה בשר חוצה. לכן וראה הכהן וטמא וכו'. ועם שחטא זה פעמים שנראה בו מראה בשר חי. עם כל זה ימין ה' פשוטה לקבל תשובה. כי הנה או' כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן. שהוא סימן כי שב ויצא הכח הטמא חוצה שהוא הוראת תשובה. יקובל ברצון. כי וראהו הכהן וכו' וטהר הכהן את הנגע וגם ה' עמו ישכים. וזהו טהור הוא:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}