עריכת הדף "אלשיך/דברים/ד"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== ב ==

'''לא תוסיפו על הדבר כו'.''' הנה בפ' פנחס הוכחנו מהכרח המקראות כי שני כתות היו בעון השטים. אחד המון עם אשר זנו את בנות מואב וישתחוו לאלהיהן ועליהם אמר הכתוב ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ב' אשר בשם ישראל יכנם הם שלומי אמוני ישראל מבחר העם ואלה לא הלכו אחר בנות מואב ואלהיהן כי רע עליהם המעשה אך הם אשר חטאו עם בנות מדין בלכתם אחרי בעל פעור כי שכלם הטעם כי היו בעיניהם כמבזים הע"ג בפעור עצמם בפניה ולא ידעו כי זאת היתה עיקר עבודתה כמדובר למעלה ועל כת זו נאמר ויצמדו ישראל לבעל פעור ושתי אלה אחשוב כוון באומר ונשב בגיא כו' כי באומר ונשב בגיא רמז האחד. ובאומר מול בית פעור רמז השני. ע"כ על מציאות העון אמר ועתה ישראל שמע אל החוקים כו' ככל הכתוב למעלה שהוא כי עתה שחטאת אל תסמוך על זכות זולתך ושמע אל החוקים כו' שעל ידי כן כל הגוים כאין נגדך שאין ערוד ממית אלא חטא ממית והוא השלים הכלל הגדול שבו היחל למעלה. ועתה בא לומר הכלל הב' שכתבנו שהיה מורם ממנו והוא אומר לא תוסיפו כו' והוא כי הנה בעושי רשעה יש ב' סוגים יש רעים וחטאים ביודעים כי רעה הם עושים. ויש שלמים וכן רבים מתפתים מרוח מבינתם להוראת היתר לפי שכלם ועד ממהר שלמה המלך עליו השלום באומר כי אמר אלהים לא ירבה לו נשים הלא נתן טעם ולא יסור לבבו ואם כן איפה אני שחכמתי מכל האדם ארבה ולא יסור לבבי וחטא ואשם וההיקש בזה היה לישראל עון פעור כי טעו בשכלם ועברו ונענשו וזה הדרך הוא אשר יצר לב האדם יטעה בו הכשרים שבעם. על כן אחר אומר יתקנו עתה ישראל אשר חטאו בגיא בא להוציא נפקותא לתת כלל גדול זולת הקודם בעבודתו ית' וגדולה היא מאד. הלא היא בל יתנהג איש לפי שכלו במצות ה' להוסיף או לגרוע מנקודת מצותו ית' אשר צוה ימין ושמאל אפי' כמלא נימא ואצ"ל בכוונת הטות ממצותו חלילה כי אם אפילו בכוונת עשות רצונו ית' אז יותר אל יצא איש מאומה ממאמרו ית' והוא בל יאמר הכהן המברך את ישראל הלא טוב להוסיף ברכה על ברכת ה' אשר צונו לברך את ישראל יברכך כו' ולומר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלך פעמים כו' או אם יאמר איש הלא נתייחס למוסיפים בעבודת ה' אם נכתוב חמשה פרשיות בתפלין בקדושה ובטהרה או נסבב עצמנו בה' או ו' ציציות וכן ארז"ל כי לכך נאמר לא תוסיפו הרי כי אפילו בכונה לעבוד את ה' אין להוסיף וזה יאמר לשמור כו' כלומר לא תוסיפו כו' אפילו תהיה הכוונה כדי לשמור את כל דברי התורה כו' כאשר כתבנו. ומהיכן נלמד זה הלא הוא כי עיניכם הרואות כו' והוא כאשר כתבנו כי עיקר עון פעור בישראל לא היה רק בחשבם כי היו מבזים הע"ג בפעור עצמם בפניה והעולה על רוחם שעבודת שמים היו עושים ועכ"ז לא נמנע ה' מלהשמידם ומזה ראו ראיה אל האמור. כלומר ראו עתה שאין עבודת ה' תלויה בשכל אדם כי אם בעשותו את אשר יצוה ה' בלי תוספת וגרוע כי הנה עיניכם הרואות את אשר עשה ה' כו' כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור גם שהיה עולה על רוחו שזכות תחשב לו השמידו ה' וא"כ ממנו נקח לבלתי הוסיף בכל דברי התורה לפי שכלנו. והוא מה שרמז למעלה באומרו מול בית פעור להוציא נפקותא זו משם כאשר פירש עתה. ומפני שעדיין היה מקום לומר שאין משם ראיה שלא יתנהג האדם לפי שכלו בעבודת ה' כי אולי מה שה' השמידם לא היה על פעור כ"א על אשר הזנו את בנות מואב ומדין. לזה אמר בקרבך והוא כי הנקראים בשם ישראל לא נטו אחרי הזמה רק ויצמד ישראל לבעל פעור אלא שאחרי כן נתפתה זמרי שהיה מישראל ופרסמו הכתוב כמ"ש והנה איש ישראל בא כו' שעד כה לא היה איש ישראל בעיקר הזמה. גם שאפשר היו קצת. עיקרם היה על דבר פעור ואותם השמיד ה' כאומר השמידו ה' אלהיך מקרבך כלומר אותם אשר מקרב ישראל המה ומעיקרם כי הם עיקר אשמתם על פעור היה. ואמר ג"כ כי כל האיש לומר אין צריך לומר העובדים את פעור בכונת עבודה זו המזנים ג"כ ככ"ד אלף משמעון. אלא כל האיש אשר הלך לכלול אף ההולך לבד אחרי פעור אפילו בכונת בזותו אותו. והראיה כי הנה לא נשארו רק אשר נדבקו בה' לגמרי ולא דבק בידם כל מאומה מן החרם אפי' שלא בכוונת עבודה וזהו ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים אך לא אשר לא דבקו כאשר כתבנו והוא מז"ל ויצמד ישראל לבעל פעור לא דבקו רק כצמידים בזרוע שהוא רפוייים בלתי דבקים בעצם ועכ"ז השמידם ה'. והנה עדיין היה מקום לומר כי אשר פער עצמו אליו ע"מ לבזותו לא נאשם אך מה שהש"י הפגיע בו הוא על עון אשר חטא הנמצא אתו ממקום אחר לז"א חיים כלכם כלומר שאם כך היה הנה גם אשר לא הלכו אחריו כלל לא יבצר מהם עון ממקום אחר ולא השמידם ה' רק חיים כלכם ולא מת אחד וא"כ ודאי אמור מעתה כי אותם שהלכו אחרי בעל פעור בעון פעור מתו ולא בזולתו: 

== ה ==

'''ראה למדתי אתכם כו'.''' ראוי לשית לב. (א) הנה אומר ראה נראה כמביא ראיה מראות עיניהם ואיננה וגם אומר ראה לשון יחיד ושאר הכתוב לשון רבים. (ב) אומר כאשר צונו ה' וודאי כי כאשר צוהו ית' היה ורז"ל אמרו שבא ללמד איסור ללמד בשכר אלא מה אני בחנם כו'. (ג) צריך לבקש דרך ימשכו בו הכתובים וגם פשט הכתוב הוא על קיום המצות ולא דרך הלימוד. (ד) אומרו בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה כי באומרו בקרב הארץ ידוע הוא שהיא אשר באים לרשתה. (ה) באומרו ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם לעיני העמים כו' האם תלויים קיום המצות על אמור העמים כי כולנו חכמים. (ו) אומרו כי מי גוי גדול כו' איך נמשך שבא זה פה ומה גם בלשון כי שיראה כנותן טעם אל הקודם. (ז) אומר כה' אלהינו כו' כי הלא מקביל אל אומר כי מי גוי גדול כו' היה לו לסיים כמונו בכל קראנו אל ה' אלהינו. (ח) אמרו ומי גוי גדול אשר לו כו' אם הכונה שיאמרו העמים מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים היתכן כי הם יודו כי טובים משפטינו משלהם. (ט) אומר צדיקים ומהראוי יאמר צודקים כי לא יצדק תואר צדיקים אם לא באנשים ודומיהם. (י) אומר ככל כו' כי מהראוי היה יאמר בכל התורה ולא ככל התורה בכף הדמיון. (יא) בפסוק רק השמר כו' יש דברים כפולים כו'. (יב) באומרו יום אשר עמדת כו' אם גזירת הענין הוא פסוק שאחריו למה האריך והיה די יאמר יום אשר עמדת לפני ה' בחורב ותקרבון כו' כי ידוע הוא כי הקהילם ה' לשמוע את דבריו וגם למה הראש הכתוב בלשון יחיד והשאר בלשון רבים. (יג) באומרו ותקרבון כו' אם היה ההר בוער באש ודבריו יתב' שמעו מתוך האש למה יזכיר חשך ענן וערפל. (יד) שכל ענין זה יראה בלתי מקושר אל ענין הקודם. (טו) בפ' וידבר כו' מלת זולתי קול ואו' אח"כ זולתי קול הוא מיותר. (טז) או' ויגד לכם את בריתו מה חידש להם בזה: 

'''ויתכן''' שאחר צוותו על החוקים והי' מקום יאמר נא ישראל איך אעשה אשר לא אדע לו טעם לזה אמר להם ראה כל איש ישראל ראיה כנראית לעין והיא כי הנה ידעתם כי לא יבצר ממני כל דבר כמ"ש ז"ל ויקחו אליך פרה כו' שידע משה סוד פרה אדומה וצוה יתברך שלא יגלה אותה להם אלא שהסוד יהיה אליך בלבד והנה ראוי כי אשר למדתי אתכם חקים כו' הם אשר צוני ה' אלהי בהיותו מייחס אלהותו עלי בעצם הלא הוא טרם ייחס אלי עון לגזור עלי שלא אבא אל הארץ אשר צוני מאז לעשות אני אותו בקרב הארץ אשר כעת אתם באים שמה כלומר ולא אני. ועל כן ראוי לכם לדעת כי לא המה רק דברים בעלי איכות ואושר גדול. ושמא תאמרו כי יקשה עליכם ענין החקים על דבר האומות המונים את ישראל באומרם כי הם דברים חסרי טעם כמ"ש ז"ל על הפרה אדומה לזה אמר על ירע זה בעיניכם כי אם ושמרתם את החקים כו' כי אדרבה היא חכמתכם אשר ישמעו את כל החקים האלה כי גם שיראו הדברים זרים בעיניהם לא יאמרו כי לא מחכמה אנו עושים אותם כי אדרבה יאמרו רק עם חכם ונבון עושי החקים האלה כי יאמרו מה זה שישראל נענים בכל קראם ולא כן הם. אם על המשפטים שהם קרובים אל השכל גם להם משפטים ואם כן מה יש לישראל שאין לגוים ההם אינו אלא החוקים ואם כן עליהם נענים ואיך יתכן אם אין בהם טעם על כן יגזרו אומר כי אם יש להם טעם שהוא להם חוקים שאין חכמתם גדולה כישראל כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו ואם כן יאמרו הלא מי חכם גדול ונבון כגוי הגדול הזה כי רק עם בני ישראל חכם ולא הגוים כי לחכמה גדולה תחשב לישראל עשיתם החקים אחר שעליהם יחיו וה' קרוב אליהם כי לא יחשבו שעל המשפטים הקרובים אל השכל יזכו ישראל להיות ה' קרוב אליהם כי גם המה עולה על רוחם שמשפטיהם קרובים אל השכל לכן ידונו שהוא על החוקים אשר אין להם כהם כי יאמרו כי ישראל משיגים בחכמתם סודם. וזהו כי יאמרו רק עם חכם כו' כי הלא מי גוי גדול כו'. שיענו כהם שאומרם שאם על המשפטים גם להם משפטים אך אין זה רק על החוקים שאם הם רחוקים מן השכל היא להם אך לא לישראל שהם עם חכם ונבון. ואומרו כה' אלהינו ולא יצא באשר נכנס לומר כי מי גוי גדול כישראל וגם הגוי הזכירו בלשון יחיד ואת ישראל בלשון רבים באומר כה' אלהינו ולא אמר אלהי וגם כפל אומרו כה' אלהינו למה כופל התוארים וגם אשר הערנו שכאשר נכנס בגוי היה לו לצאת בישראל ולומר כמונו. אך יאמר כי במה יראו הגוים שהחקים הם שיעמדו לנו הלא הוא כי המה יראו שני דברים. אחד. שגם בהיות שהם באחדות א' לקרא גוי גדול באיכות מדותם וגם אשר לו אלהים קרובים אליו שאלהיהם אשר הם עובדים קרובים אליהם פסילותם תוך ביתם שהי' להם אלהיהם כאשר הוא ה' אלהינו בכל קראנו אליו עם שהוא בשמים הוא קרוב ונמצא לנו בכל קראנו אליו אין צריך לומר בהיות לנו אחדות להקרא אלהי כי אם גם בהקרא אלהינו שנתייחס אנחנו לרבים והוא מה שנודע שהפירוד יתייחס אל החוטאים עד גדר ששם הרחמים נעשה לנו דין וזהו ה' אלהינו שהוא כי תהי' לנו צרה ורוגז כעצור את השמים ולא יהיה מטר כי אז נצלי ואתי מיטרא ומה גם כאשר קראינו אליו שהוא בהכירנו כי אין מושיע זולתו יתברך בלי שום בטחון זולתו רק כאשר כל קראנו הוא אליו יתברך לבדו כי אז ימצא לנו יתברך והוא מאמר ז"ל בגמרא שאמר רבי פלוני כמה דברים ולא נענה ובא רבי פלוני ואמר אין לנו מלך אלא אתה ונענה מיד באופן שעל ידי קראנו אליו יראו הגוים כי המלך הקדוש יעננו מיד יגזרו אומר שאין דבקותו יתברך עמנו רק על החוקים שאינם להם כמדובר: 

== ח ==

'''ומי גוי גדול כו'.''' אמר הנה אלה הגוים טועים בחשבונם בחשבם כי החקים לבדם הם שיעמדו לנו ולא המשפטים שהדעת מקבלם באמור בלבם שגם להם משפטי דעת אשר גם בהם הישרת העם אך לא ידעו ולא יבינו כי לא כן הוא כי גם המשפטים מדבקים אותנו עמו יתברך וזהו ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים כלומר כי שוים המה אשר לו כעולה על רוחם כי על בחינת משפטים לא תבצר גם מהם. והענין מה שכתבנו פרשת משפטים כי לא על חנם ייחד לנו המשפטים האלו מזולתם ולא אמר כי אחר שכונת המשפטים למען היישר את העם בל איש את רעהו חיים יבלעו מה לנו אם יהיה על פי המשפטים האלה או על ידי משפטי נמוסי הגוים המסודרים על פי חכמיהם כי גם בהם תמשך הנהגה והישרה את העם אך הוא כי במשפטי נמוסיהם אין בהם איכות קדושה זולתי הישרה במציאות אך במשפטי ה' אמת יש קדושה רבה והמקיים משפט ממשפטי ה' מפליג אור קדושה למעלה משורש המתייחסת אלי' וממשיך שפע אורה עד שהמקיים משפט ה' יברא כח קדוש כעושה כל מצות שקונה לו פרקליט אחד והוא רם וגדול האיכות מעין אותייות התורה שכלה שמותיו יתברך אשר בכל צירוף אותיותי' יש ויש כחותיו ית' חיי' וקיימי' בלתי נפרדים ממנו ית' וזה אומר חקים ומשפטים צדיקים ולא אמר צודקים לומר כי הם כחותיו יתברך חיים וקיימים שמכל אחד נברא מלאך חי וקיים ורבויים יקראו צדיקים ונקראים צדיקים ע"ש היותם ממשפטי צדק ואל תתמה כי הלא המה ככל התורה כו' כי כאשר כל התורה שמותיו יתברך שהם כחותיו יתברך חיים וקיימים וקדושים לעד כן הם החוקים והמשפטים צדיקים כי לא יעדרו מציאות המשפטים מהאותיות שבהם נכתבו בתורה שכל אותיותי' שמותיו יתברך חיים וקיימים כנודע כי אין שמותיו יתב' כשם מלך שאין לו איכות זולתי הוראת על מי ידבר אך שמו ית' הוא בלתי נפרד מאיכותו וקדוש יאמר לו כרשב"י וכמז"ל במדרש חזית ודגלו עלי אהבה ודגולי מלך אם יתן איש אצבעו על פניו יכעוס עליו ויהרגנו ואדם שם אצבעו על האזכר' ואינו כו' וזהו ודגלו עלי אהב' ע"כ: 

'''והנה''' אין הנדון דומה דמה ענין השם הכתוב בספר על פני המלך אך אין זה כי אם ששמו ית' הכתוב אינו אזכרה בעלמא כי קדושת איכותו כאלו שם פני מלך ממש כי הוא אחד ושמו אחד כי על כן ספר תורה שאחד מהאזכרות נכתב שלא לשמה הוא פסול. ונחזור אל הענין שאמר להם משה חקים ומשפטי' צדיקי' ככל התורה כו' כי המשפטי' עצמם כחות קדושה חיוניי המה וצדיקים יקראו ככל התורה שהיא שמותיו של הקב"ה והמתנהג בם נדבק בשמותיו יתב' וקונה קדושה גדולה כמדובר: 

== ט ==

'''רק השמר לך כו'.''' הלא אמרתי לך כי כל משפט הוא כח קדוש רוחני ושמא תאמר במה יודע כי כן הוא ואם אנכי אאמין על ראותי אותות ומופתים מה אעשה לדור אחר אשר לא ראה דבר ואם אומר אליו לא ישמע את דברי לז"א רק השמר לך כו' לומר רק דבר א' עשה ויתחזק זה בך ובזרעך על הנוגע לגופך מצרות העולם הזה ושמור נפשך מאד מדינה של גיהנם פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך את הדברים עצמם כד"א וכל העם רואים את הקולות רואים את הנשמע מה שאין הפה יכולה כו' ואין העין יכולה לראות הנה כי ראיית הדברים עצמם הם כחות רוחניים באופן שאל תשכח ודאי אחר שראו עיניך ובזה אל הנוגע אליך אין צריך ראיה גדולה מזו. ועל נינך ונכדך עשה זאת איפה והזהר פן יסורו מלבבך כי כל עוד שהם שוקעים בלבבך כשתלמדם לבניך ולבני בניך יכנסו בעצם הדברים בלבותם ויאמינו כאלו המה בעצמם ראו את הדבר וזה אומר והודעתם ולא אמר והגדתם כו' וכיוצא כי אם והודעתם כי יהיה גדר הודעה בדבר שיצדק לומר כי ידעו כי כן הוא. והוא כלל גדול כתוב אצלנו במקומות רבים כי בדבר הזה תלו קבלת תוכחות מוסר וד"ת אל שומעיהם כ"א אומרה מוציאה מקרב לבו מן הלב יצאו ואל לב שומעיו יכנסו אך אם הוא מן השפה ולחוץ גם באזן שומעיו לא יעשו רושם ככתוב אצלנו על פסוק ושננתם לבניך כו' ועל פסוק קשרם על גרגרותיך לדורשה כתבם על לוח לבך לשיתקבלו לשומעים ואז ומצא חן כו'. ואחר השתלש הדבר ג' דורותיו יושרש הדבר עד לעולם ע"ד מז"ל כי כשהתורה נמצאת שלשה דורות משם ואילך תורה חוזרת על אכסניא שלה לעולם שנאמר לא ימושו מפיך ומפי זרעך כו' מעתה ועד עולם. ואגב אורחיה רמז דרך להשריש את האדם בעבודת קונו שהוא עינא ולבא שהם סרסורי דעבירה ישקע במצות ובזה לא ישקע אל דברי שקר וזהו אל תשכח את אשר ראו עיניך באופן יהיה נגד עיניך תמיד וגם אל יסורו מלבבך מהטעם הנזכר: 

'''יום אשר עמדת כו'.''' לכאורה יאמר הלא אמרתי לך שתזכה על יד מה שלא תשכח את הדבר אשר ראו עיניך ועל מה שלא יסירו מלבבך שבזכות זה יאריכו ימיך עד שהודעתם לשני דורות לבניך ולבני בניך. תדע לך מה גדול טובך באשר הזהרתיך שלא תשכח כו' כי בזה תזכה לחיות עד שתודיע לשני דורות כמו שאמרתי והודעתם לבניך ולבני בניך. משא"כ על יד קבלת התורה מאז כי לא הבטיחך ה' רק לדור אחד בזכות קבלת התורה כי הלא יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב באמור ה' כו'. לא היתה ההבטחה רק ואת בניהם ילמדון אך לא לבני בניהם משא"כ עתה על יד מה שתזהר שלא תשכח כו' ולא יסורו מלבבך שתזכה להודיע גם לבני בניך כאשר אמרתי לך. ונמשך אל הקודם יאמר הלא אמרתי לך כי ראית את הדברים עצמם שהם כחותיו ית' חיים וקיימים בלתי נפרדים מאיכותו שהוא ענין רואים את הקולות רואים את הנשמע. וש"ת מי יגיד לנו שהרוחניות שראינו היו כחותיו ית' מאיכותו ולא היה רוחניות מלאך במלאכות ה' הדובר בנו מאתו ית' כאלו פיו ית' המדבר על כן הנני מביא לכם ראיות. אחד. כי הנה אשר אמרתי הדברים אשר ראו עיניך היה זה יום אשר עמדת לפני ה' שהוא כאשר אמרת רצוננו לראות את מלכנו ואדבר עמו פה אל פה וזהו יום אשר עמדת לפני ה' ממש כי נתראה לך וא"כ אם אותו ית' זכית לראות וודאי שאת קולו ממש שמעת כי ממנו ית' שראית היה הקול יוצא וזהו האת שהקול היה הבל פיו כח מתאצל ממנו. ועוד ראיה שנית והוא באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי שלא אמר ואשמיעם דברי מאי את. אך הוא מאמרם ז"ל במדרש חזית כי כל דבור ודיבור שהיה יוצא מפי הקב"ה היה מדבר עם כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבלני את עליך כך וכך מצות יש בי כך וכך קלים וחמורים יש בי כו' והיה אומר לו הן. מקבל את אלהותי והיה אומר לו הן מיד היה נושקו על פיו והולך ונחקק על הלוח שנא' קול ה' חוצב להבות אש כמבואר מאמר זה אצלנו בביאור שיר השירים ועל זה יאמר שאמר הוא ית' ואשמיעם את דברי שהוא כי דברי הם י' דברות ידבר בם. שהם י' דברותיו חיים וקיימים נאצלים בהבל פיו למעלה מאד מגדר מלאך עד אין קץ וזהו ואשמיעם את דברי שדברי עצמם ידברו בם שאשמיעם מה שיאמרו דברי אליהם הנה כי מה שהיו רואים את הקולות הוא הבל פיו ית' כח מאיכותו. וש"ת הלא שני הדברים האלה לא יסבלם שכל שיראה הוא ית' את עצמו כביכול וישמיע מדבוריו שהם י' כחות מאתו ידברו בם כאשר ידברו איש אל רעהו והנה על זה מאמרו רז"ל במקומות אחרים אומר ששאלו ישראל ואמרו רצונינו לראות את מלכנו כו' וכי נותנים לתינוק כל מה ששואל אלא צפה הקב"ה שהיו עתידים לעשות את העגל אמר אם לא אתן להם שאלתם יאמרו אילו הראנו אלהותו ודבר בנו לא עשינו את העגל כו' וזה אחשוב כוון פה באומר אשר ילמדון ליראה כו' לומר מה שעמדת לפניו ממש שנתראה לך ואמר להשמיעך את דבריו הלא לא יפלא כי עבה למען תראוהו כל הימים ולא תתפקרו על שלא היה מתראה לכם ולמען שגם את בניכם תלמדון. וש"ת הן אמת שאמר הוא יתברך ישמיענו את דבריו ממש כמדובר ואולי לא בא זה אל הפועל שלא זכינו לכך לזה אמר ראה כי לא כח מלאך היה אשר ראית כ"א כח אלהי ממש כי הלא ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בוער באש עד לב השמים חשך כו' והוא כי ד' מסכים הם לפניו ית' רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב והנה אם כח מלאך היה חפץ ה' להראות למה לא השמיעכם את הקול מתוך המסכים שהם חשך ענן וערפל כי אם וידבר ה' אליכם מתוך האש שבפנים היא האש הגדולה אשר אין שם מקום למלאך ועוד כי קול דברים אתם שומעים את קול היוצא מהדברים אתם שומעים כי כל דבור ודבור מן העשרת דברות היה מדבר עם כל אחד מכם והייתם שומעים קול היוצא מהדברים. ועדיין אפשר תאמרו כי מי יאמר שהבל פיו ית' ואיכות הדבור אשר מאיכותו היה המשמיע קול ומדבר בנו ואולי היה מלאך גדול האיכות רם ונשא קרוב אל ה' והיה המדבר אלינו בשמו ית' לזה אמר ותמונה אינכם רואים זולתי קול והוא מאמרינו למעלה כי בזה יבחן אם כח אלהי הוא הנמצא פה או מלאך כי כאשר הוא כח אלהי לא יתלבש חלילה בבואו אל העולם השפל למה שכל העולמות משועבדים אליו משא"כ בהיותו מלאך כי בבאו אל גבול העולם השכל יקבל התלבשות מעין העולם הלז ויעשה כמעשה האדם כאשר התראו ליוסף וימצאהו איש כו' וכן ביהושע ומנוח וגדעון וזה יאמר קול הדברים עצמם היה מה שאתם שומעים לא של מלאך והראיה כי ותמונה אינכם רואים זולתי קול ואלו היה מלאך הייתם רואים תמונה כי מתלבש פה כתפארת אדם אחר היותכם תחת ההר ושם ראיתם את הקול ובעולם השפל הזה אם היה מלאך היה מקבל תמונה. אך ודאי שלא היה רק קול יוצא מהדברים בעצמם שכל דבור היה מדבר עם כל אחד מכם. ועוד הכרח אחר כי הלא הקול ההוא היה מגיד לכם בריתו והוא מה שכתבנו מרז"ל שהיה הדבור אומר לישראל כל תורה שבעל פה התלויים בדבור ההוא כך וכך קלים וחמורים יש בי כך וכך גזרות שוות יש בי כו' וזהו ויגד לכם את בריתו היא תורה שבעל פה המתייחסת אל בריתו כמאמר ז"ל על פי כי על כי הדברים האלה כרתי אתך כו' על תורה בבעל פה כרתי אתך ברית. הענין כי היה מגיד בריתו של עצמו באומר כך וכך גזרות שוות יש בי ואלו היה אומר כך וכך יש בדיבור הזה היה אפשר לחשוב אולי דברי פי מלאך הם אך באומר יש בי יורה כי פי הדבור הוא הדובר בך וזה אמר ויגד את בריתו כלומר של עצמו. והביטה וראה כמה גדלה קדושת רוחניותם בלי לבוש כי הלא אחרי כן ויכתבם הוא יתברך על שני לוחות והוא מאמר שהזכרנו שהיה אח"כ נחקק הדבור על הלוח והנה הלוח היה אז להבות אש כמז"ל במאמר הנזכר שלמדו חקיקת הדבור בלוח מפסוק קול ה' חוצב להבת אש ואיך הדבור נחקק בו אם היה בו ממש וגם היות על ידו יתברך שאין לו עסק רק על משולל התלבשות וזה אמר ויכתבם הוא יתברך. ושמא תאמר הלא ראינו הכתיבה בלוחות אבנים גשמיות לזה אמר על לוחות אבנים לומר כי כשכתבם היו למעלה מלוחות אבנים כי היו למעלה רוחניות בתכליות שהיו להבות אש כי עד בואם למטה לא נתלבשו וגם היה בגדר המכתב אל המגל' הסובל הכתיבה כי המכתב חשוב ודק ממנה נמצא כי רוחניותה הקול הנחקק שם היה גדול מרוחניות הלוחות עם היות שגם מעשה אלהים המה וזהו על שני לוחות ולא אמר בשני לוחות אם כן הוי אומר כי גדול כבוד הקול אשר ראו עיניך כי מכבוד אלהי ישראל הוא כמדובר: 

'''עוד''' יכוין באומר על שני לוחות לומר כי גם בהיות הלוחות למטה בארץ ויתלבשו ונעשו אבנים ממש לא נתלבש המכתב כי מה שויכתבם היה איכות כתיבתו גם אחר היותן אבנים למטה כי היתה כתיבתן עולה אל איכותן וזהו על הלוחות ולא אמר בלוחות שהוא למעלה מהן ולא בהן. כאשר על כן כשהשליכן משה מידיו ראה אותיות פורחות באויר והוא כי להיות איכות הדבור אשר נחקק בלוח לא נתלבש גם אחרי היותו פה בעולם הזה ועל כן מ"ם וסמ"ך היו בנס גם בשניות להיותן מעין הראשונות: 

== יד ==

'''ואותי צוה ה' כו'.''' הנה נא הואיל משה לשוב להזהירם על כובד עון עבודת גלולים כפעם בפעם ויירא פן יאמרו ישראל עד כמה אתה חוזר ומצוה עניין ע"ג מה שבארבעים שנה שהיית עמנו לא הזכרת לנו עניין זה זולת הכתוב בי' הדיברות לזה הקדים ואמר דעו לכם כי זולת אשר קבלתם בחורב ג"כ ואותי צוה. עוד חקים ומשפטים לעשותכם אותם ומה שאמרתי ללמד הוא בארץ כי שם אלמדכם כי עדיין לא נגזר עלי שלא אבא אל הארץ והוא כי סמוך למתן תורה היו עתידין ליכנס לארץ כמפורש למעלה ע"פ י"א יום מחורב כו'. אך עתה נהפך לי הדבר אשר אתם בלבד עוברים שם ולא אני על כן מה שהיה לי להכביד עליכם בארץ אני מזהיר בכל עוז מעתה. ומה שהייתי מניח עיקר האזהרה הזאת עד בא אל הארץ הוא שהעיקר הוא להשמר מאשר עבדו שם הגוים ונשמרתם מאד לנפשותיכם כלומר שאם תמירו את כבודכם לא יגיע לו יתברך דבר חלילה כי אם חטאת מה תפעל בו אך הפגם הוא בשביל נפשותיכם וזהו ונשמרתם מאד לנפשותיכם והוא כי לא אחשוד אתכם בפתיות גדולה לעבוד עץ ואבן כי אם לעשות דמות תערכו לו יתברך להיות זכרונו יתברך לפניכם או דמות משמשיו. וע"כ על דמות אלהי עולם הנה לא ראיתם בו יתברך כל תמונה לו יתברך כאשר נתראה אליכם ואם כן מה דמות תערכו לו חלילה לעשות דמותו. ופן תשחיתון על עון זה ועוד מעט תעשו פסל תמונת כל סמל דמות משמשיו גם הם והוא דמות ד' חיות. פני אדם לעשות דמות זכר או נקבה שזה מן הסתם הוא באדם. ואחרי כן תבנית כל בהמה אשר בארץ העליונה שהיא פני שור או פני אריה כי חיה בכלל בהמה וגם רבוי הכל או תבנית כל עוף כנף אשר תעוף בשמים הוא דמות פני נשר. הרי דמות ארבע חיות. ועוד מעט תמשכו אל דמות כל רומש באדמה הם כחות שתחת ארץ העליונה חצונים המתאחזים ליזון ממנה ונקרא רומש באדמה. ועוד מעט ותעשו תבנית כל דגה אשר במים העליונים אותם שהם מתחת לארץ העליונה הם כחות חצונים שבתהומא רבא. כי תהיו יורדים ממדרגה למדרגה עד גדר השפל הזה לעשות תבניתם פה לכוין העבודה אל מה שאלה הם דוגמתם. ואוי מי יחיה בשומו אל לעבוד אותו אחת מאלה ויעזוב אלהי עולם ה'. שכל אלו וכיוצא בזה לאפס ותוהו נחשבו לו כי הבל המה: 

== יט ==

'''ופן תשא עיניך השמימה כו'.''' ראוי לשית לב כי להזהיר שלא יעבדו שמש וירח וכוכבים למה יאמר פן תשא עיניך השמימה האם בא ללמדנו היאך יראו עינינו שמש וירח וכוכבים וא"כ טוב טוב היה יאמר ופן תעבוד את השמש כו' והשתחויתם להם. ועוד כי אדרבה אברהם אבינו לא הכיר את בוראו כי אם ע"י הביטו בשמש ובירח שראשונה חשב כי השמש הוא אלוה כשראה כי השמש בא ועלטה היה ויצא הירח אמר גם כי אין השמש אלוה כי הלא בא השמש ויצא הירח במקומו. וכן לא זה וזה כי הרי יש גם כוכבים משמשים לעתותם. אם כן וודאי כי גבוה מעל גבוה יוצרם ומסדרם במשמרותם. וא"כ איפה איך יאמר מ"ר ע"ה שממקום שבא אברהם לעבוד את ה' משם יבאו לעבוד עבודת גלולים. ועוד אומר כל צבא השמים כי אחר הזכירו אותם דרך פרט למה חזר וכלל אותם. ועוד או' ונדחת מהו הדחוי ההוא. ועוד אומר אשר חלק ה' אלהיך אותם כו' שיראה שהעמיד את העמים תחת השמש והירח והכוכבים. והנה לדעת האומרים אין מזל לישראל יתיישב הענין כי חלק להם ולא לישראל. אך לאומרים כי יש מזל לישראל יקשה. וגם אם נפשוט מהא כמ"ד אין מזל לא נמלט מקושיא כי א"כ איפה בטלה בחירת האומות לגמרי ולמה יענשו על עשותם הרע ויהיה שכר לחסידי או"ה. והן אמת כי הדרוש הלז ארוך מאוד לעמודי על בוריין של דברים ואנכי חזון הרביתי במאד מאד על הדרוש הזה בשער המזלות אשר בקרב שערינו על כן החשתי מלכתוב בדבר פה ומה גם לא לבי הלך לפרש אומר ולא חלק להם על המזלות כאשר יבא בס"ד. ועודי ראוי לשית לב אל אומר ואתכם לקח ה' מהיכן לקחם. ועוד אומר ויוציא אתכם מכור הברזל מה עניינו פה אצל הקודם כי יראה כי אין לו ייחס כלל ועיקר. וגם מה היה כי בשום מקום אשר הזכיר יציאת מצרים לא קראו כור הברזל זולתי פה ולא דבר רק הוא. וגם אומר להיות לו לעם נחלה מי לא ידע כי לכך היה: 

'''אמנם''' יאמר בשום לב אל אומר השמימה. כי כלל בידינו מרז"ל כי ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בראשה והוקשה להם מפסוק ישובו רשעים לשאולה אשר שם ה"א בסוך תיבה ולמ"ד בראשה ותרצו שהוא להפליג הדבר עד אמבטי התחתונה שבשאול. ועד"ז יראה כי גם בחומר השמימה יהיה כן שיש ה"א בסוף תיבה וה"א בראשה. ועל דרך זה ארז"ל על הבט נא השמימה שהעלהו למעלה מכיפת הרקיע. ונבא אל הענין אמר ופן תשא עיניך השמימה שהוא עד למעלה מעולם הגלגלים שהוא עד עולם המלאכים קו לקו כי וראית את השמש המשמש ביום ואת הירח והכוכבים המשמשים בלילה וגם תגיע להביט כל צבא השמים הם המלאכים שעליהם. והנה על הבחינה הראשונה שמעולם הגלגלים הם שמש וירח וכוכבים ונדחת מהם מלהחשיבם לאלוהות והוא כי תשית לב אל חקירת אברהם שדחה מעשות עיקר מהשמש כי הירח היא צרתו בצדו וכן השמש ינגד את הירח. אך על הכת השני הוא כל צבא השמים והשתחוית להם ועבדתם כדרך הע"ג שכל ע"ג יש לו שר עליו מלמעלה. אך חלילה לך כי הלא אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים והוא מז"ל כי אשר הפיץ הוא ית' את כל העמים שבעים מלאכים שהיו שם עמו חלק שבעים אומות להם שר לכל אומה ואת ישראל לקח לעצמו. ומפני שהיו ישראל בחלאת זוהמת נחש שקועים בחצוניות בלתי כדאים להיות לו ולתת להם תורתו ע"כ הורידם מצרימה לצרפם כזהב בכור שיצאו הסיגים והזהב לבד. ככה במצרים היה ככור שהוא תכלית קליפת החצוניות כי שם צירפם והסיגים נשארו דבקים שם וימותו בימי החשך. ואשר היה זהב טוב אחד מחמשה או למ"ד א' מחמשים או מחמש מאות נבחר לקבל התורה ולהיות לו ית' לעם נחלה. וזה מאמר הכתוב אשר חלק ה' אלהיך אותם הוא את צבא השמים הנזכר שחולק על שרים של שבעים אומות. אך ואתכם לקח ה' לחלקו ולהיותכם בחלאת זוהמת נחש מעין החצונים ההם על כן הותכתם במצרים ויוציא אתכם מכור הברזל שנתתם שם ליצרך להיות לו לעם נחלה ראויים לכך. וא"כ איפה למה זה תכנס בחלאת אשר הפרידך והעלך גם עלה הוא יתברך מהם להיות לו לעם נחלה. ותסיג אחור להיות נחלתם. או שעור הכתובים ופן תשא כו' לומר הלא אמרתי לך כי תבא לעשות תבנית כל הדברים העליונים להשתחוות אל התבנית שלמטה בכוונת אל מה שהוא דוגמתו למעלה. אמר עתה ופן תעשה בדרך אחרת כי לא תעשה תבנית מה למעלה להשתחוות אל התבנית כי אם תשא עיניך השמימה וראית בעיניך את השמש כו' או את כל צבא השמים גם שלא תראנה ונדחת מעל אלהיך והשתחוית להם ממש ולא לתבניתם ועבדתם. וש"ת כי אין רע רק השתחוות לכוכבים אך לצבא השמים הלא מלאכים המה לזה אמר אשר חלק ה' כו' את המלאכים הם צבא השמים לעמים לומר כי גם הם לא בידם טוב אומותם כ"א מה' שמשלשל להם טובה על ידם ולא לעובדם אך גם לזה לא לכם כמדובר בקודם: 

== כא ==

'''ויהוה התאנף בי על דבריכם כו'.''' הנה זה יראה בלתי מקושר כלל אל הקודם. ועוד או' על דבריכם ואדרבה התורה אומרת יען לא האמנתם בי כו'. ועוד אומר כי אנכי מת הוא בכלל אומר למעלה וישבע כו' ומה גם אומרו אחרו כן אינני עובר את הירדן שהוא האמור בפי' למעלה וגם הוא בכלל אומרו אנכי מת בארץ הזאת. ועוד אומרו ואתם עוברים כו' כי הוא הדבר האמור באומרו נתן לך נחלה. ועוד או' השמרו לכם פן תשכחו כו' ועשיתם פסל כו' כי הוא הדבר אשר הזהיר למעלה בסמוך באורך ולמה הפסיק בנתים וחזר אל הענין. ועוד אומר השמרו לכם כו' כי אומרו לכם הא' והב' מיותרים וכן אומרו אשר צוך ה' אלהיך מיותר הוא כי ידוע הוא. אך יאמר הלא צויתי על עון ע"ג והנני שב ומזהיר ואומר כי אל תבטחו לומר כי אלהינו מרחם וכמה הכעסתם אותו במדבר ועבר על פשעיכם כן יעשה גם עתה כי הלא דעו לכם כי אני הייתי סובל עול אשמתכם עמכם והייתם מתקיימים והראיה כי וה' התאנף בי על דבריכם עם שעיקר העון בכם היה כי הלא המה מי מריבה אשר רבו בנ"י את ה' עכ"ז אתם לא הזקתם ותעברו את הירדן וישבע לבלתי עברי. וש"ת כי גם אנכי לא עשיתי רצונו יתברך בדבר ההיא וע"כ נענשתי הנה היה מספיק שלא אהיה המביא אך לא שאפילו כיחיד לא אעבור ולא עוד כי אם שאפילו בא אל הארץ ולשוב פה למות בח"ל לא הניחוני עם היות כי לא בכוונת עבור רצונו יתברך עשיתי חלילה כמפורש במקומו. משא"כ אתם כאומרו אשר רבו בנ"י את ה' ועכ"ז אתם נוחלים ואני אפי' ביאה בעלמא איני בא וזהו ולבלתי בא אל הארץ כלו' אפי' מציאות ביאה. והיא את אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה עם היותכם אתם העוברים רצונו בעצם. ומה גם כי אפי' אם הייתי נכנע ושב ומתרפה אין הדעת סובלו כי היתכן כי אנכי מת בארץ ולא עוד אלא שאפי' אינני עובר את הירדן אפילו העברה לשוב למות פה ואתם עוברים וירשתם את הארץ הטובה האם טובים אתם ממני אך אין זה רק כי עונותיכם סבלתי עמכם לכן מעתה שאין מי שיסבול עמכם השמרו לכם פן תשכחו כו'. ולבא אל הענין נשית לב על ענין העגל כי רצה ית' לכלותם לולא משה בחירו עמד בפרץ ועכ"ז אמרו רבינו ז"ל שאמר לו הוא ית' על שיבור הלוחות יישר כחך ששברת שידונו כפנויה ולא כא"א יורה כי אלו היה העון אחר קבלת הלוחות היה ית' מכלה אותם ולא היתה תקומה. ועכ"ז כל אשר חטאו בו לא נשאר עד אחד כי אשר בעדים והתראה הרגו בני לוי בב"ד שער הזקנים. ואשר חטאו בעדים ובלי התראה מתו בהשקאה כסוטות. ואשר בלי עדים מתו במגפה באופן כי אלו חטאו כלם לא היה נשאר אחד. והלא כמו זר נחשב כי הלא הוא ית' אמר לא תעשה לך פסל כו' לא תשתחוה כו' כי ה' אלהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים הנה שמאריך ארבע דורות וכן בחרבני הבית האריך הארבע דורות והוסיף עד השבעה בתי דינים שעבדו ע"ג שהיה מאריך כל עוד שלא ביטל עסק התורה כנודע מרז"ל. וא"כ איפה למה בעגל לא הי' מאריך להם. אך שתי תשובות בדבר. א' כי את הדור עצמו אשר עין בעין ראו את כבוד ה' וכרת עמהם את בריתו לא יאריך להם. עוד שנית והוא מאמר רז"ל שאמר הקב"ה למשה משל לחתן שנתן לכלתו בידו שני תכשיטין ושלח לה ע"י שלוחו ח' אחרים והיא אבדה הב' כו' כך אמר הקב"ה למשה שני דברים וכו' וח' על ידך ולא עברו כ"א הב' ששמעו מפי הקב"ה וזהו סרו מהר מן הדרך אשר צויתים שהיא אשר צויתים אני בעצמי. ושני הטעמים האלו אחשוב דבר להם משה באו' השמרו לכם הדור הזה פן תשכחו את ברית ה' אשר כרת עמכם ממש פב"פ והוא הטעם הא'. שנית כי מי יתן והייתם עוברים אחד מהח' דברות שהיו על ידי אך לא יהיה כ"א ועשיתם פסל תמונת כל שהוא הדבר אשר צוך ה' אלהיך בעצמו וזהו אומרו אשר צוך. והוא מאמרו ית' באומרו סרו מהר מן הדרך אשר צויתים. ואפשר שגם מאומרו הנה אנכי מת היחל לרמוז זה כלומר הנה אנכי מת ועל כן ירא אני כי יותר תשמרו אשר צויתי אני מאשר צוך ה' אלהיך החי וקיים לעולם ועובר עמכם. כי תשכחו את ה' ועשיתם פסל תמונת כל אשר צוך כו' כמדובר. וע"כ על שני הטעמים האלה הנאמרים לא יאריך להם ארבעה דורות כ"א מיד יפקוד כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ועכ"ז נתראה לפניכם לדבר עמכם שהוא הטעם הא'. וגם אל קנא מקנא על מה שיותר חשבתם המצות שנתן ע"י מאשר על ידו ית' ולכן יפקוד מהר: 

'''או''' שעור הכתוב כי ה' אלהיך אש אוכלה ואינו צריך לעשות פעולה כדי שאשו תאכלכם רק בהיותו מקנא בלבד וזהו אש אוכלה ואיני צריך לעשות פעולה כדי שאשו תאכלכם רק בהיותו מקנא בלבד וזהו אש אוכלה הוא אל קנא שהוא אש אוכלה בהיותו אל קנא כי מיד רצונו יפעל באופן כי יש הפרש בין הדור ההוא לדורות שאחריהם. וזהו אומרו לכם וגם אשר סמך ואמר כי תוליד בנים כו' לומר מה שאני מזהיר הוא השמרו לכם בני הדור הזה כי לכם המשפט במהרה מהטעמים הנאמרים כי ה' אש אוכלה הוא. אך כי תוליד בנים ובני בנים כו' אז לא יפקוד עד כמה דורות שהוא עד שונשנתם בארץ כו' והוא להיותם דורות שאחריכם. ולפי זה מאמר הכתוב באומרו כי ה' אלהיך אל קנא פוקד כו' הם שתי חלוקות. והוא בשום לב אל זק"ף קט"ן שעל מלת קנא והוא לומר לא תשתחוה להם אתם שבדור הזה כי ה' אלהיך אל קנא מתחרה לנקום מיד. וגם יש חלוקה אחרת לזולתו שהוא פוקד עון אבות על בנים שהוא לדורות שאחריכם. ובזה יתכן עוד פירוש אחר באו' אש אוכלה הוא לעשות משפט מיד ולא לפקוד על שלשים ועל רבעים כ"א אל קנא שהיא החלוקה האחד. אך לא משם והלאה שהוא כי תוליד כו' שיאריך. וע"כ הדור הזה בעון העגל הכביד עליהם כל כך הוא יתברך. עוד יתכן באומרו כי אנכי מת כו' השמרו כו'. לומר אל יקרה אתכם כמעשה העגל שאמרתם כי זה משה האיש כו' לא ידענו מה היה לו וע"כ בקשתם לעשות אמצעי במקומי כן גם עתה הנה אנכי מת כו' השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלהיכם אשר כרת עמכם ביניכם ובינו ית' ולא הוצרך אמצעי ותבאו לעשות פסל כו' לאמצעי כענין העגל עם היות צוך ה' אלהיך בינו ובינך ולא הוצרך אמצעי. כי ה' אלהיך אל קנא כו' לו' אל תאמר בלבבך אם הבל הוא אל תקנא בו כי כלום מקנא אלא גבור מגבור כו'. כי הלא אינו מקנא על הפסל כי הבל הוא כ"א עליך כי הוא ית' עם היותו ה' כי אין רקר לגדולתו מייחד אלהותו עליך ונקרא אלהיך על כן הוא מקנא כי תמירהו על תוהו. וכל מה שיגרע ערך העוה"ז תאשם יותר וז"א כי ה' אלהיך שמייחס אלהותו עליך אש אוכלה הוא ואתה חומרי על כן הוא אל קנא: 

'''או משיב בדרך אחרת.''' והוא כי מה שהוא ית' מייחד אלהותו עליך הלא הוא להיות נפשך חלק אלוה ממעל וע"כ הוא מקנא יהיה חלקו תחת זרים כי על זה נוחם יסתר. ושעור הכתוב כי ה' למה שהוא אלהיך שחלקו ית' אמרה נפשך שע"כ נקרא אלהיך ולא של זולתך ע"כ עם היות שאש אוכלה הוא וכל אלהי העמים הבל לפניו עכ"ז הוא אל קנא על שומך חלקו ית' תחת זרים והבלים חלילה: 

== כה ==

'''כי תוליד בנים ובני בנים כו'.''' ראוי לשים לב. (א) אל אומרו כי תוליד לשון יחיד ונושנתם לשון רבים. (ב) למה פרט שני דורות. (ג) אומרו והשחתם ועשיתם פסל כי בכלל עשות פסל היא השחתה והוא הדבר בעצמו. (ד) אומרו ועשיתם הרע כו' כי אינו תוספת על האמור כי עשיתם פסל הוא עשות הרע. ואם מה שחדש הוא אומר להכעיסו כי עשותם הפסל יהיה להכעיס יאמר מתחלה ועשיתם פסל תמונת כל להכעיסו. (ה) כפל אומרו אבד תאבדון. (ו) כי בכלל אומרו אבד תאבדון הוא שלא יאריכו ימים ולמה חזר ואמר לא תאריכון ימים עליה. (ז) למה חזר ואמר כי השמד תשמדון ולמה שינה מלשון איבוד להשמיד ולמה כפל גם בזה. (ח) אומרו והפיץ ה' אתכם כו' כי אחר אבודם והשמדם לא ישאר מהם שיפוץ ה' אותם. (ט) אומרו ועבדתם שם כו' כי בכלל אומר עץ ואבן היא היותם מעשה ידי אדם. ואם עץ ואבן הם בלי צורה איך הם מעשה ידי אדם ואם הוא דבר בפ"ע יאמר ועץ ואבן. (י) אומרו אשר לא יראון כו' האם לא יחסר להם זולת ד' דברים אלו והלא יחסר כל בם כי עץ ואבן המה וטוב טוב היה שלא למנות דבר. (יא) או' ובקשתם משם לשון רבים ושאר הפסוק בלשון יחיד. (יב) כי קודם אומרו ומצאת כי תדרשנו היה ראוי יאמר ושבת עד ה' כו' האמור בפסוק שאחריו. (יג) אומרו בצר לך ומצאוך כו' מה ענין אומרו בצר לך אם בגלות הרי הוזכר למעלה. וגם מי לא ידע כי לא ימצאום הדברים האלה אלא בצר. וגם מלת לך מיותרת. (יד) אומרו ושמעת בקולו כי בכלל התשובה הוא. (טו) אומרו כי אל רחום כו' אם היה אומר שייטב להם ה' היה צודק על זה הנותן טעם שיאמר כי אל רחום כו' אך לא הזכיר רק התשובה. ואם הוא אומרו לא ירפך כו' אין זו הטובה כקום עשה שיצדק בה אומר כי אל רחום כו'. וגם על יד התשובה לא בלבד יהיה העדר צרה כי אם גם הסבה בקום עשה כענין אומר פרשת נצבים ושבת עד ה' כו' ושב ה' את שבותך כו' והביאך כו'. ואם הוא כלול באומר ולא ישכח את ברית אבותיך לשתוק מאומר לא ירפך ולא ישחיתך כי בכלל מאתים מנה. (טז) אומרו אשר נשבע להם: 

'''אמנם''' בא משה ויגד להם את כל אבר יקרה אותם מראשית אחרית למען ישכילו אשר יעשו ויבינו לאחריתם. והנה בספר שופטים נא' ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע וימת יהושע כו' וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותם ויקם דור אחר אשר לא ידעו את ה' ויספר דרך רעתם. והוא. תחלה החלו לעשות הרע בעיני ה' בזמה להתחתן בם. ואחרי כן עבדו את אלהי נכר. כאומרו ויקחו את בנותיהם להם לנשים ואת בנותיהם נתנו לבניהם ויעבדו את אלהיהם. והן זה שאמר משה אל בני ישראל הדור הטוב ההוא הנותרים מהדור אשר מתו במדבר הנה כי תוליד בנים אתם בני הדור הזה המתייחסים ליחיד כי כשרים אתם הדור הראשוי טוב יהיה. אך הבני הבנים שהוא הדור האחר האמור בס' שופטים שיקום אחר שיאספו כל הדור אשר האריכו ימים. הדור אחר הוא בראות עצמם כי נתיישנו בארץ לא ישיתו לב כי לה' הארץ ומלואה וירום לבבם בחשבם כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ההוא ויבעטו וזהו ונושנתם בארץ. ועי"כ והשחתם תחלה בזמה להתחתן בם כי השחתה היא זמה כד"א כי השחית כל בשר את דרכו. ואח"כ ועשיתם פסל תמונת כל. והוא האמור שם ויקחו את בנותיהם כו' ואח"כ ויעבדו את אלהיהם. ונמשך הדבר לזמנים הנאמרים בספרי הנביאים. וכל עוד שלא עשו להכעיס רק להנאתם בחשבם כי בם יושפעו מהוברי השמים ומשרי העמים אשר בשמים ממעל גם ה' האריך להם. אך אחרי כן בדורות הקרובים לחרבן אז עשו מעט להכעיס ועליהם אמר ועשיתם הרע כו' להכעיסו אז בימים ההמה ובזמן ההוא העידותי בכם היום כו' כי אבד תאבדון אבד בחרבן א' תאבדון בחרבן שני ואין האיבוד מן העולם רק מן הארץ אשר אתם עוברים את הירדן כו' שהוא גלות. וש"ת למה עשה כן הוא ית' ולא הניחם בארצם ותיסרם רעתם שם ולא יגלו לארצות אויביהם לז"א לא תאריכון ימים עליה. והוא אצלי מאמר הכתוב מי יתנני במדבר מלון אורחים כו' שאומר הוא ית' הנה גרשתי את בני ואני נותרתי בירושלים באופן יתערבו בני בגוים וטוב טוב היה להפך השיטה לעזוב את עמי וללכת מאתם כאשר היה במדבר באמור הוא יתברך כי לא אעלה בקרבך. והיא תלונת המקונן באמור איכה ישבה בדד העיר רבתי עם שנתרוקנה מהעם והוא ית' נשאר בה כי היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש כי לא זזה שכינה מכותל מערבי. אך הענין הנביא דבר והוא כי מאז נברא העולם הר המוריה מושב אלהים במקום המזבח נגד שער השמים כמאמר יעקב אכן יש ה' במקום הזה ועל כן שם הקריב את קרבנו אדם ונח ואברהם. אך המדבר אינו בית אלהים ואשר ישב שם ה' עם ישראל היה כאורח במלון אורחים עראי עד הגיעו אל מקום שם ביתו. ונבא אל הענין אמר הוא ית' מי יתנני שמה שאירע לישראל בירושלים שהמרו בי היה במדבר כי למה שהמדבר היה לי מלון אורחים אעזבה את עמי מאתם במקומם ואלכה מאתם. כלומר כי אך בירושלים כי שם ביתי והם אורחים אצלי איך אעקור דירתי ממקום ששם ביתי ואניחם שם. וש"ת אהיה עמהם בארצם ואייסרם שם א"א כי כלם מנאפים וכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולומוסיא באה והורגת רעים וטובים ולא ליחידים כ"א עצרת בוגדים כי הם קבוצים לבגוד בזמה כד"א בגדה אשה מרעה. כענין מעשה שהיה והוציאוה עשרה במטה. באופן שאם הייתי מניחם שם הייתי מכלה אותם ע"כ טוב להם הגרושין שגלות מכפרת עון. וזה מאמרו ית' כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ שהוא לגרשם ממנה. וש"ת למה לא תניחנו בה ושם נקבל ייסורין הלא הוא כ"א אניח אתכם עליה לא תאריכון ימים עליה כ"א השמד תשמדון שהוא כליון מות ע"ד מז"ל על ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו זה כלוי בנים אלא שתפלת משה הועילה להשאיר חציים. ועל כלוי הבנים אמר כי השמד על דרך ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ועל כלוי אבותם אחרי כן אמר תשמדון והוא מהטעם שכתבנו. על כן לבל תכלום לגמרי הגלות טוב לכם וזהו והפיץ ה' אתכם בעמים שהוא גלות. ולא דרך גיעול ברוגז כ"א והפיץ ה' כי שם הרחמים יבחר לכם הדרך הזה לטוב לכם להשאיר שם. והוא אשר אמר כי אבד תאבדון גירושין כמדובר. אבד על חרבן א'. תאבדון על חרבן ב'. כי לא בחר ה' ישארו בארץ פן ישמדו והפיץ ה' אותם בכל אחד מהם עד גדר שתמעטו מתי מספר. ואף השאר אותו המעט לא היה אם מסתלק הוא ית' מכם אך אדרבא ינהג אתכם כי לא יעזבכם כ"א כמנהיג אתכם ממקום למקום ומגוי אל גוי. ואחרי כן אחר תאבדון האמור שהוא חרבן שני בהמשך החרבן השני כשמדו' ועבדתם שם אלהים מעש' ידי אדם עץ ואבן כאשר היה בעת חרבן שני בקרב העכו"ם והוא כי אל חתיכת עץ או אבן דומם בלי צורה לא יעבדו אך חרש חכם בררושת אבן ובחרושת עץ ביקשו להם לצייר צורה בעץ ואבן כתפאר' אדם לעבדה ולהשתחוות עליה. וידוע כי אין הצייר נותן בהם חושים כמז"ל על פסוק אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו אדם צר צורה ואינו נותן בה רוח חיים. צר עין ואינו נותן בה ראות צר אזן ואין נותן בה שמיעה כו'. והיא מאמרנו על פ' אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם לומר כי עשיית אזן ושתהיה שומעת ועין שתהיה רואה ה' הוא שעשה גם שניהם. אך בן האדם לא יעשה רק אחד שיצייר עין אך לא תהי' רואה וכן יטע אזן אך לא תהי' שומעת באופן כי מה שהיה קודם שיצייר בה הצורה הוא שיהיה אחרי כן עץ ואבן כבראשונה כי לא נתנו בה חושים על יד הציור. נמצא שאין בפסילי עץ ואבן המצוירים זולת מציאות העץ ואבן רק מעשה ידי האדם אשר ציירו בו והוא דבר שאין בו ממש נמצא שלא תעבדו כי אם את מעשה ידי אדם כי הלא אחר הציור עדיין הם עץ ואבן. וזהו ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן. והטעם הוא כי ידי אדם אשר ציירום לא נתנו בהם חושים כי הלא עדיין לא יראון כי ציירו עין ולא נתנו בה חוש הראות. וכן נטעו אזן ולא שמו חוש השמע בו וזהו ולא ישמעון. ושמו פה ולא נתנו בו חוש הטעם וזהו ולא יאכלון. וכן ישימו אף ולא נתנו בו חוש הריח וזהו ולא יריחון. באופן שאחר שהצורה לא הוסיפה בדומם דבר כי עודנה עץ ואבן כבראשונה. ואלו לא עשו הצורה לא הייתם משתחוים להם נמצאתם עובדים את מעשה ידי האדם אשר עשו בעץ ואבן שהוא דבר שאין בו ממש. והנה הזכיר ד' חושים מהה'. ואת חוש המישוש לא הזכיר. ויהיה הטעם כי הנה ד' המה מיני עבודות אשר יעבדו הגוים בימים ההם הלא המה השתחויה תפלה זביחה הקטרה. ולתת דופי בארבעתן. אמר על ההשתחויה אשר לא יראון את אשר תשתחוו ותורו הכנעה בפניהם. גם השנית כי תרבו תפלה איננו שומע וזהו ולא ישמעון. וגם השלישית היא תקרובת ע"ג להאכילם אמר ולא יאכלום. ועל ההקטרה אמר ולא יריחון. ועל יד ראותכם גריעות עבודתכם כי הם מעשה ידי אדם עץ ואבן ומחוסרי החושים תתנו אל לבכם לבקש את ה' כי תכירו האור מתוך החושך וז"א ובקשתם משם כי משם ימשך להם לבקש את אלהים אמת היא ה' אלהים. ואומר כי תבקשוה אך בפירוד לבבות וז"א בלשון רבים את מי שאינו מתייחס לאלהי ישראל רק בהיותכם לאחדים וזהו את ה' אלהיך ועל כן לא כלם ימצאוהו כי אם ומצאת בלשון יחיד כי אחד מכלל רבים יהיה אשר ימצאנו לומר כי מעט יהיו שיזכו לצאת מתוך ההפיכה אל מקום שיעבדנו. והוא כי תדרשנו בכל לבבך בשני יצריך ובכל נפשך שהוא בשום לבך אפילו הוא נוטל נפשך כי מעט מהרבה יזכה לצאת מקרב הע"ג אשר בגזרות העבידום ע"ג ונשקעת בהם בכך. ועוד אחרי כן יבא זמן כי בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים והוא כי יאמרו לך עבוד ע"ג או נהרגך שהוא כאומרים לך או אבד את נפשך או נהרוג את גופך וזהו בצר לך שהוא את גופך ומצאוך כל הדברים האלה הנזכרים שירצו להעבידך עץ ואבן שהם הדברים הנאמרים למעלה והוא באחרית הימים והם חבלי משיח. ואז ושבת עד ה' אלהיך לומר הנני מבטיח כי אז תשוב ושמעת בקולו יתברך ולא בקול המאיימים עליך כי תאמר כי טוב לך מות על קדושת ה' מעבור רצונו יתב' חלילה והוא מאמרם ז"ל כי גדולה הבטחה שהבטיח הוא יתב' לישראל שעל כל פנים יעשו תשובה באחרית הימים והביא דבריהם ז"ל הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה. ושמא תאמר כי הלא תהיה נכוה בשתי אישות. א' פן תפתך בחירתך לעבור לבל תהרג ותאבד כענין הבא ליטמא פותחין לו. ב'. שאם יהיה שתחזיקו ליהרוג ולבלתי עבור אולי את כלכם יהרגו למשחית. אל תיראו כי הנה אל רחום ה' אלהיך כי שתי מדות לו יתברך. אחד שעליה נקרא אל שהוא מדת חסד. ב' שעליה נקרא רחום שהיא מדת רחמים וזהו כי אל רחום ה' אלהיך. ועל האחד אמר לא ירפך כדרכו ית' כי בא ליטמא פותחין לו כי אז יתנהג במדת חסד שלא ירפך להניחך ביד יצרך כי אם יחזיק בך לזכות אותך ולהטות בחירתך אל היצר הטוב. ועל הב' אמר ולא ישחיתך כי אם כשתאמר ליהרג ואל תעבור יצילך מידם. ולא ישכח את ברית אבתיך אשר נשבע להם לעצמך באומרו לך ולזרעך אתן כי הוא האושר האמתי משותף עם האבות לפי הראוי להם שהוא גדול מכל אשר היה בבית ראשון ובשני וזהו אשר נשבע להם: 

'''או''' יאמר ולא ישכח כו' אשר נשבע להם והוא סיום מאמרו באומרו כי אל רחום כו'. והוא ענין הכתוב אצלנו על מה שהוא יתברך נשבע לאברהם על הארץ הטובה ונשבע ליעקב אך ליצחק לא עשה כן רק קיים לו שבועה שנשבע לאביו באומרו והקמותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. אך הוא כי לכל אחד נשבע לו בפני עצמו הוא לפי מדתו. באברהם על פי מדת החסד אשר לו. וליעקב על פי מדת רחמים המתייחסת לו. וליצחק לפי מדת הדין המתייחסת לו. על כן רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך אמר אם אשבע ליצחק יהיה על פי מדתי היא מדת הדין ואוי מי יחיה משומו על פי המדה ההיא על בן אמר ה' טוב טוב הוא לישבע לאברהם לפי מדתו יליעקב לפי מדתו אך ליצחק לא אומר אליו רק והקמותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך שהוא על צד החסד שהיא מדתו. והוא מאמרנו על פסוק אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק שזה חסדו אשר עשה שלא נשבע ליצחק בפני עצמו כי אם שבשבועתו של אברהם ליצחק שהוא על צד החסד. וגם זה מאמרינו על פסוק תתן אמת ליעקב כו' לומר ליעקב ולאברהם תתן לכל אחד מדתו אמת ליעקב חסד לאברהם אך ליצחק לא שהוא דין ושמא תאמר לא יתכן לבלתי תת דין גם ליצחק מדתו לזה אמר אשר נשבעת כו' לומר אתה ה' החלות בזה כי הלא זה הוא אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם כי לאברהם נשבעת וכן ליעקב אך ליצחק לא היה רק לקיים שבועת אברהם שהיא לבלתי תת מדתו ליצחק באופן כי באלה חפצת ולא במדת רוגז לבניך ואם כן גם עתה תתן אמת הוא רחמים ליעקב וחסד לאברהם ולא מדתו ליצחק. וזה יהיה מאמר הכתוב פה לומר הלא אמרתי לך כי אל רחום ה' אלהיך שהוא מדת חסד אל ומדת רחמים ושמא תאמר הלא מדת הדין תקטרג לז"א ולא ישכח את ברית אבתיך אשר נשבע להם כלומר אותם אשר נשבע להם שהם אברהם ויעקב אך לא אשר לא נשבע לו כי אם שאמר שיקיים את השבועה אשר נשבע לאביו. באופן שלא ישכח כי מאז רצה להתנהג עמכם בייעוד העתיד בחסד ורחמים בלבד שהוא אל רחום שאמרתי ועל כן אל תתמה על החפץ באומרי כי אל רחום ה' אלהיך כמדובר: 

== לב ==

'''כי שאל נא לימים כו'.''' ראוי לשום לב. (א) איך תצדק שאלה לימים מי שם נטע אזן לימים לשמוע או שם להם פה לדבר. (ב) אומרו למקצה השמים כו' איך יצדק לומר שישאל למקצה השמים ועד קצה השמים שהוא דבר משולל הבנה. (ג) איך יתקשר זה עם הקודם. (ד) אומרו השמע עם כו' כי מאומרו כאשר שמעת אתה נראה כי שמע עם קול אלהים אך לא כאשר שמעת אתה ולא עוד אלא שמאומר ויחי יורה כי יש עם ששמע כמוהו אלא שלא עמד חי בשומעו והלא לא נמצא עם ולשון אשר היתה בו שמועה כזו כלל. (ה) אומרו או הנסה אלהים כו' למה הקדים ענין מתן תורה לענין יציאת מצרים שהוא או הנסה אלהים כו'. (ו) אומרו הנסה מה הנסיון הלז ומהראוי יאמר או הבא אלהים לקחת כו'. (ז) אומרו במצרים לעיניך כי מי לא ידע כי המסות ואותות כו' הנאמרים כי במצרים היה ושהיה לעיניהם. (ח) אומרו לכם לשון רבים ולעיניך לשון יחיד. (ט) אומרו אתה הראת לדעת כו' כי הלא זה הי' במתן תורה והיה ראוי לאומרו קודם פסוק או הנסה סמוך אל פסוק השמע עם כו'. (י) אומרו מן השמים השמיעך את קולו כו' כי זה הוא ענין פסוק השמע עם קול אלהים כו' והיה ראוי יהיה סמוך אליו. ועוד אומרו ליסרך כי לא לייסר היה רק להשמיע תורתו. (יא) אומרו ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. כי הלא אחר כך אומרו גדולה מזו באומרו אתה הראת כו' שהוא כמשז"ל שכביכול הראה את כבודו מה בא להוסיף באומר שהראם את אשו הגדולה וגם על אומרו השמיעך את קולו יש הקושי עצמו כי גדול מזה הוא ענין אתה הראת שאמר למעלה ומה בא להוסיף. (יב) אומרו ודבריו שמעת מתוך האש מה יתן ומה יוסיף היות שמוע דבריו מתוך האש או מתוך דבר זולתי. (יג) אומרו ותחת כי אהב כו' ויוציאך כו' מה זה היה שאחר אומר כל הפסוקים הקודמים על יום מתן תורה חזר עתה על יציאת מצרים. (יד) מי לא ידע שעל שאהב את האבות ויבחר בזרעם הוציאם ממצרים וגם אחר אומרו אבותיך היה ראוי יאמר זרעם אחריהם ולא זרעו אחריו. (טו) אומרו ויוציאך בפניו כי לא נזכר מי שיצדק עליו לאמר שהוציאו בפניו וגם למה הודיע אלהים אותנו שהיתה היציאה בכחו הגדול. (טז) אומר להוריש כו' ממך מפניך כי מלת בפניך מיותרת וגם הל"ל לפניך. (יז) או' וידעתם היום כו' כי לא נזכר איזה הוא הדבר שידע היום. (יח) או' והשבות אל לבבך שיורה שללבבם היה קושי שעתה ישיב אליה דבר ואין מכל זה בכתוב כלום וגם איך יודע לו כי ה' הוא האלהים כו' אם הוא במה שאמר למעלה אתה הראת כו' הרי נאמר שם וגם למה לא סמך זה לזה. (יט) אומר ושמרתם כו' איך מתקשר אל הקודם וגם ענין זה נאמר במלות שונות למעלה זה כמה פעמים. (כ) אומר למען ייטב לך כו' שיורה מצוה אותם יהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס: 

'''אמנם''' אחרי אומר כי עוד ידו יתברך פתוחה לקבלנו לעתיד אחר עבדנו בגליות מעשה ידי אדם עץ ואבן כי נשוב עדיו ולא ישכח את ברית אבותינו אשר נשבע להם לתת להם ממש עמנו כל הטובה אשר הבטיח ונשבע באומר לך ולזרעך כו' שהוא יותר מאשר הטיב לזרעם לבדם אלך פעמים ככל אשר הפליגו הנביאים מהשופע העתיד וגם שנהיה לומדי ה' כמשז"ל שהוא לשמוע מפיו יתברך תורה ולא יקרנו אסון מות כאשר בתחלה כי אם נשמח בו וישמח בנו ב"ב. והנה היה אפשר יתחמץ לבב אנוש באמת באמור האם אחרי עבוד בקרב הע"ג מעשה ידי אדם עץ ואבן הישוב עוד הוא יתברך להאיר פניו אתנו ולרצותנו שהבטיחנו כי נשוב בתשובה לעתיד כי יהיה עמנו ולא ירפנו. לזה אומר אל תחוש על זה כי הלא יתברך נאות לנו ואנו נאותים אליו יתברך כי חלקי ה' אמרה נפשנו. והראיה מהחוש כי אחר עבוד את אלקי מצרים חרד אלינו את כל החרדה ההיא על הר סיני. וזהו כי שאל נא לימים ראשונים הם הימים שמיום החדש השלישי שבאו לסיני עד יום שנתנה תורה והוא כי שם על יום אחד לסיון נאמר ביום הזה באו מדבר סיני ושם הערנו מאי היום הזה היום ההוא מיבעי ליה אך הוא כי למדנו מספר הזוהר כי הימים שנעשים בהם מצות ובמעשים טובים קונים קדושה והויה רוחניות קיימת לעד ועל כן נאמר ויקרבו ימי ישראל ויקרבו ימי דוד כי חיים רוחנים המה קיימת לעד. וכענין זה הוא הששת ימים שהיו ישראל לפני השכינה בהר סיני וזהו אומר היום הזה כמורה באצבע כי רוחני וקיים הוא ואם היום האחד כך כ"ש שאר השש ימים ועליהם יאמר כי באל נא לימים ראשונים ובאיזה ימים אמרתי הלא הוא באותם אשר היו לפניך כי הימים עצמם היו נצבים לפניך כי חיים וקיימים היו אתך שאל נא להם. כי הדור הזה שנשארו אחר מתי מדבר שהיו פחותים מבני כ' ביציאת מצרים היו צדיקים גמורים הם אשר הירו באצבע על הים ואמרו זה אלי כי הכירוהו מאז היה מניקם דבש וחלב במערות צורים בדמות צח ואדום ומי שאיכות זה להם לא יבצר מהם דבר עם הימים הרוחניים ההם. ואליהם אמר כי שאל נא כלומר עתה שכלו מתי מדבר ונשארכם אתם כלכם צדיקים לא יהיה שום עיכוב שהיא כי יגידו לך מה שאינך זוכר שהייתם קטנים שיגידו לך שאלה זו והיא האם למן היום אשר ברא כו' השמע עם קול אלהים כו'. ושמא תאמר כי גם החומות שמעו והוא מז"ל כי היה הקול מתחלק לע' לשון והיה נשמע מסוף העולם ועד סופו. לז"א מדבר מתוך האש והוא אשר כתבנו למעלה במקומו מהכרח הכתובים והענין ולשון מאמרי רז"ל באומרם היה הקול מתחלק לע' לשון אך הוא כי ד' מסכים ישנן לפני השכינה סערה וענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב וידוע כי המסך הא' הוא סערה שם היו נאחזים שרי האומות כי חצוני יחשב וע"כ קול ה' אשר היה קול יחידי כיחודו יתברך היה מתפשט ויוצא דרך המסכים עד החצון הלז ואז כל שר מקבל אחר התפשטו עד שם לפי מציאותו. וזהו אומר ומתחלק לע' לשון ומכח כל אחד מהם היה נשמע בעולם ושומע כל עם את לשונו היוצא מהשר שלו אך ישראל לא היתה קבלתם מהמסך החצון ההוא כי אם מהג' שהוא דק ורוחני והיה הקול דק וקדוש מהאש ההוא נגד גדר שהיה מתייחס כמשל קול היוצא מתוך השפר כי הקול דק ובלתי נראה והשופר עצם גשמי על דרך זה היה המסך הג' ההוא כדבר מלובש שקול ה' היוצא מתוכו היה מתייחס אל קול היוצא מתוך השופר. וזה מאמר הכתוב וקול שופר חזק מאד ואומר ויהי קול השופר הולך וחזק כי בצאתו מתוך האש וחוצה שהיה בלי לבוש היה מתחזק יותר וזה מאמר וידבר ה' אליכם מתוך האש. וזה מאמר משה פה השמע עם קול אלהים ולא תאמרו כי גם האומות שמעו ע' לשון כי הלא אתה שמעת קול אלהים ממש מתוך האש שהיה מתוך האש המסך השלישי ולא שנתלבש הקול עד היות מעין מסך האש כי אם מדבר מתוך האש שהיה קול אלהים באיכותו ממש יוצא מתוך האש כי לא היה המסך רק כשופר המקיף את קול התוקע בתוכו והוא כגשמי בערך הקול וזהו מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה כלומר איני אומר אלא כאשר שמעת אתה כי האומות לא שמעו באופן זה כלומר כי אותם הימים יעידו לך כל זה כמו שמתקרבים להעיד ימי הצדיק בסילוק מה שפעל בהם. כלומר ובזה תדע כי גם שעבדת עבודת גלולים לא יבצר ממך כאושר מתן תורה בשובך עד ה' כאשר היה לך אחר עובדך ע"ג במצרים כי אינך כיתר אומות כמו שיעידו ממתן תורה. וש"ת מה יתרון יחשב לנו אחר שעל ידי ששמענו כן יצאה נשמתנו ונשארנו פגרים מתים לז"א ויחי כלומר שאם זולתך היה שומע את הקול ההוא ומת לא היה חוזר לחיות כאשר חיית אתה ואין זה כי אם להיות איכות נחשך קדוש לא שיבר כחך הקול לגמרי רק לפי שעה וחיית אחרי כן. והן לו היתה נפש זולתך תחת נפשך למה שהיא נגדיית אל קדושת' לא תעצר כח לשוב לחיות אחרי מותה. ושמא תאמרו הלא גם הוא יתברך הלך אל עשו ולישמעאל לאמר להם שיקבלו את התורה ולא רצו הרי שגם בחר ה' באלה אלא שבעטו בתורה ואיך תאמר כי אין כמונו נאואתים אליו יתברך ושעל כן השמיענו את קולו והנה כי גם בהם בחר ואלו רצו גם הם היו שומעים קול אלהים כמונו. אל תאמרו כדבר הזה כי או הנסה אלהים לבא כו' כלומר אדרבה משם ראיה כי הנה הוא ית' בא לנסותם אם יודו אם לאו. וש"ת כי גם אותנו נסה אלא שהודינו לו הנה אינו דומה כי האם נסה אתכם כדרך שנסה אות' לא כן היה. כי הלא אל עשו וישמעאל לא הלך הוא ית' אליהם בכבודו ובעצמו כי אם הופיע מהר פארן הופעה בעלמא אל השר וכן וזרח משעיר זריחה מה אך לא בא יתברך בעצם אליהם כאשר בא אליכם בעצמו כד"א ועבר ה' לנגוף כו' ואמר אני יוצא בתוך מצרים וז"א או הנסה אלהים לבוא שהוא לבוא בעצמו כי בא יתברך בכבודו ובעצמו. ולא בצדקתנו כי הלא גוי מקרב גוי היינו הללו עובדי ע"ג כו'. ועוד שנית והיא כי חרד אלינו את כל החרדה ההיא במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה כו' ולא עוד אלא שהכניע והמית את שרו של מצרים למענכם כד"א וירא ישראל את מצרים מת כו' וארז"ל מתים לא נאמר אלא מת מלמד כי שרו של מצרים מצרים שמו ואמר כי ראו אותו מת. ושם כתבנו על אומר וירא ישראל ואחר כך וייראו העם ואח"כ אומר ויאמינו בה' וקשה כי האם עד כה לא האמינו בה'. אך הוא כי הנקראים ישראל קנו איכות קדושה על ידי קריעת ים סוף שראו השר הרוחני מת בעיני בשר למו. אך לא הנקראים בשם עם הם הערב רב. אך מה שקנו הנקראים בשם עם הוא כי ויראו כו' מה שלא היה להם מתחלה וזה יאמר פה ככל אשר עשה לכם כו' לומר כי אשר עשה במצרים הוא השר הנקרא מצרים לכם היה לצורך כלכם אשר נמצאתם בים. אך היה לעיניך כי לא הכל ראו את המראה כי אם היחידים אשר בשם ישראל יכונה וזה אמר לעיניך לשון יחיד אחר אומר לכם לשון רבים וכל זה היה נסיון אם יודו אם לאו באחרונה כי בחיריים הם ועכ"ז נסה אלהים ועשה את כל הדברים האלה למען ישראל ולמה היה כל זה אם לא על שאין עם חלק אלוה ממעל כמוך על כן חרד אליך את כל החרדה הזאת. ועוד עשה לך ויעידוהו הימים ההם שהוא דבר עולה על כל אלה והוא כי אתה הראת כביכול את עצמו כמז"ל מלמד שפתח שמים ושמי השמים והראם את כבודו יתברך ומי כמוך יוכל לסבול זה מכל העמים וז"א אתה הראת כלומר אתה ולא עם אחר זולתך. ולא בצדקתך כי אם אדרבה לדעת כי ה' הוא אלהים לבל יעלה על רוחך ספק. ולמען תדע כי אשר היה איש מלחמה על הים שהוא הוראת תואר אלקים הוא המלמד תורה לישראל ולא היה אז רשות אחד פועל דין ורשות אחד פי על רחמים חלילה וזה מז"ל על פסוק אנכי ה' אלהיך כו' שאמר הקב"ה אנכי המתראה פה בבחינת רחמים הוא אשר הוצאתיך מארץ מצרים במראה דין וז"א פה לדעת כי ה' הוא האלקים. ועוד טעם שני והוא לדעת כי אין עוד מלבדו והוא גם מז"ל על הפסוק הנזכר שאמר הוא יתברך הנני מתראה ואומר אנכי ה' כו' אם יש זולתי יענה ויאמר לפני באופן שנודע כי אין עוד מלבדו ואל מי מהעמים חש הקב"ה לעשות כדבר הגדול הזה להעמידם על האמת לבלתי יחטאו עם שעדיין לא היו כדאים כמוך. והנה עדיין אומר כי הראה להם את כבודו למען ידעו כי אין עוד מלבדו שהוא על כי אמר אנכי ה' כו' אינו הכרח עצמיי לפני הבא לחלוק כי אפשר שהוא אלוה בשמים ויש זולתו חלילה מושל בארץ כי אם ה' רם להשגיח בה ועל השמים כבודו לזה אמר הנה לכם לעיניכם אות ומופת חותך כי הלא מן השמים השמיעך את קולו והוא מז"ל פרשת יתרו כי הנה כתוב אחד אומר וירד ה' על הר סיני וכתבו אחד אומר ומשה עלה אל האלהים אלא מלמד שהרכין הקדוש ברוך הוא השמים ושמי השמים העליונים על סיני. כלומר כי על השמים היה אלא שהשמים עצמם היו על ההר: 

'''עוד''' אמרו כי כאשר שאלו ואמרו רצוננו לראות את מלכנו ולשמוע מפיו וכי נותנים לתינוק כל מה ששואל אלא ראה הקב"ה שהיו עתידים לעשות את העגל אמר אם איני מתראה יאמרו אלו הראנו את כבודו לא היינו עושים. ואחשיב שהכונה הוא אלו הראנו את כבודו היינו מכירים כי אין צריך אמצעי ביננו ובינו ית' ולא עשינו אלהים אשר ילכו לפנינו לאמצעי במקום זה משה האיש. ונבא אל הענין אמר הנה הראה לכם הוא ית' כי אין זולתו בשמים ובארץ כי יוצר ומושל בכל היא כי הלא מן השמים השמיעך את קולו ולמה היה קולו מעל לשמים הלא הוא כדי ליסרך שתקח מוסר לבל עשות אמצעי בינך ובינו על כי האלהים בשמים ואתה על הארץ. כי הלא מן השמים מדבר בך עם היותך על הארץ הנה כי אלהי השמים הוא וגם אלקי הארץ. כי הלא ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו היוצאים מעל השמים השמעת אותם מתוך האש אשר היה בארץ כי מתוך האש שהראך בארץ היה קולו מן השמים משתלשל ובא אליך הנה ראית כי הוא ית' כאחד בשמים ובארץ ולא יעצרנו הגשם באופן ראית בחוש כי אין עוד מלבדו בשמים ובארץ: 

'''או''' יאמר בדרך אחרת. הלא אמרתי לך כי אחר עבדך אלהים אחרים תשוב עד ה' וייטיב אחריתכם כאשר נשבע לאבותיכם לתת להם. והנה אפשר לכם יתחמץ לבבכם ויפג לבלתי התחזק בדבר אמונת אומן והוא באמרכם כי הלא לא יעדרו עכובים. (א) אולי המזל ינגדנו ויהיה בעזרת שונאינו. (ב) כי הנה הבחירה חפשית תמיד ומי יודע במה נבחר אם לטוב אם להפכו ומדתו ית' לבלתי הכריח ואיך נבטח באושר העתיד ומכשלת הבחירה תחת ידינו פן לא נטה אך להרע. (ג) כי הלא שרי האומות המה ינגדונו ומה גם אם יהיו כעוזא שרו של מצרים שהיה מקטרג ואומר הללו עובדי ע"ג והללו כו' ועשה קטרוגו רושם עד שכמעט היו ישראל ליאבד כמו רגע נמסרים ביד מלאך הדין עד שהוא יתברך בקש להם זכות וישב את מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל לפקוד עליהם חטאתם ויוליכהו לאחריהם להפך הדין על המצריים. באופן שגם לעתיד אפשר ימסרו ויעמדו השרים למנוע טוב מישראל בקטרג' ומה גם אם יאמרו הללו מעשה ידי אדם עץ ואבן עובדים והללו כו' ויתאזרו כלם נגד ישראל. (ד) כ"א יהיה ה' עוזר לנו במדת רחמיו אולי מדת הדין תקטרג ויקרה להם בימים ההם כאשר בזמן החרבן שעל יד קטרוג מדת הדין נאמר וממקדשי תחלו אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי ויחלו בזקנים אשר פתח הבית הם צדיקים שבישראל. (ה) אולי אחר החרבן שנסתלקה שכינה מהארץ עזב ה' אותם ביד החצונים כאשר כתבנו בחבצלת השרון שהיה דעת נבוכדנאצר עד הראוהו יתב' את כל המראות אשר ראו עיניו. על כן להסיר מלבם של ישראל חמשה העיכובים האלה בא האלהים על יד משה נביאו ויאמר. על האחד שהוא על נגוד המערכות אל תשית לבך כי הלא אם אשר עשיתי לך מן ההשגה אשר היתה במתן תורה לא על ידי הוראת מערכות השמים היה. כי הלא שאל נא כו' והוא כי הבקי בחכמת הוברי השמים וכסיליהם יוכל לשפוט על פי המערכות למפרע מה שגזרו הכוכבים זה אלף שנה או יותר בשום לב אל סדר אשר היו המזלות והכוכבים בימים ההם לפי השערת תכונה התנועה השמימיית לפי ערך אשר הם היום על פי השיעור הידוע להדרגות סיבובם ועל דרך זה בכל שנה עד בהר"ד וזהו שאל נא לימים ראשונים עצמם לפי תכונת כל יום בהשערה למפרע למן היום כו'. ולא בלבד למפרע על העבר כי אם גם מקצה השמים מאז כוננו עד קצה השמים הוא סוף התמדתם עד אשר כעשן ימלחו כל מה שעתידים לגזור אם ידעת בחכמת אצטגנינותם. ואם לא ידעת שאל אם נהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו אפילו דומה לזה מאשר שמעו כ"א היה כח במזל לבד היה נשמע והדבר הוא השמע עם קול אלהים כו' כאשר שמעת אתה ויחי. ואם כן הוי אומר כי לא על פי המזל היה כי אם כח אלהי העושה כרצונו בעולמו. כלומר ואם כן גם לעתיד אל תירא מפחד המזל ינגדך כי הלא כאשר היה במתן תורה שלא על שפיטת המזל יהי לך כן. ועל הב' שהיא על הבחירה אמר אל תירא כי אם כן לפי זה שהיתה תשובה העתידה מסופקת נמצא שגם כל האושר העתיד לישראל מוטל בספק ואם כן איפה אם חס ושלום לא ישובו כראוי לעתיד נמצא כל מה שחרד הוא יתברך במצרים לבא הוא יתברך בעצמו במקום גלולים ואשר הרבה אותותיו במצרים ואשר עשה בהם שפטים ובהשר שלהם להוציא את ישראל מתוכם לריק כי אשר קבלו התורה ופסקה זוהמתם לא נעשה אז התכלית כי שב ונתקלקל בעגל וכשחזר התיקון נשאר התיקון לעתיד. ואם הטוב העתיד אינו ודאי מר ממות שימצא כי נפל כריסא בבירא ולא חשיד קודשא בריך הוא דעביד ניסא ודבר לבטלה. וזהו או הנסה כו' לומר או התאמר שנסה אלהים דרך נסיון מסופק אם יהי' אם לא יהי' וחרד את כל החרדה ההיא לבא כלומר בעצמו יתברך לקחת לו גוי מקרב גוי כי אין לומר כי על אשר היו שם שהיו צדיקים עשה כי הלא היו גוי מקרב גוי הללו עובדי עבודת גלולים והללו כו'. אך היה על התכלית העתיד וגם חרד לעשות מסות ואותות ומופתים כו' והחשיד הוא יתברך חלילה עשה את כל זאת דרך נסיון על מה שתכלית רצונו ישאר בספק שיקרה לעתיד כאשר קרה במתן תורה שנתקלקלו בעגל. אך אין ספק כי יודע אלהים כי בלי ספק ישובו באחרית הימים ויבא כל האושר המקווה אל הפועל הגמור. כי גם שאין הידיעה מכרחת לא יבצר שלא יגרע מידיעתו יתברך דבר ככתוב אצלנו בשערים בשער הידיעה בס"ד. ועל השלישית אמר ככל אשר עשה לכם ה' במצרים הוא שרו של מצרים לומר כי תאמינו וכן ממנו תראו כי כאשר עשה לשרו של מצרים המנגד אתכם כן יעשה לכל הדומים אליו הקמים עליכם לנגד אתכם וזהו ככל אשר כו' במצרים הוא השר ששמו כך לעיניך כד"א וירא ישראל את מצרים מת הוא השר כמדובר. ועל הד' מקטרוג מדת הדין אמר אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים והוא כי זולת הוראת כי הדין והרחמים אחדים המה ואין בהם מציאות פירוד חלילה עוד הורה להם הוא יתברך במתן תורה כי על ידי תשובה ששבו ישראל ממעשה ארץ מצרים על ידי מילה וטבילה נעשה ייחוד למעלה כנודע מחכמי האמת כי זה כל פרי תורה ותשובה ומעשים טובים לייחדי למעלה שני השמות הקדושים האלה להשפיע טובה לישראל. באופן שע"י כן אפילו ממדת הדין יושפע טוב ומה גם שלא יהיה קטרוג. וא"כ אפילו גם אתה ישראל אל תירא מקטרוג מדת הדין לעתיד כי על יד מה שושבת עד ה' אלהיך שאמרתי שהוא עד עשות ייחוד בשני שמות אלו אל תירא מקטרוג כי גם רצון יהיה לך וזהו אומר עד ה' אלהיך שהם ב' שמותיו ית' ה' האלהים כי תעשה תשובה עד עשות אחדות בה' הוא מדת רחמים ואלהים הוא מדת הדין יהיה בהם ייחוד עד יכונה האלהים לאלהיך שלך עושה רצונך. וגם רבותינו ז"ל אמרו על אומר עד ה' אלהיך גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד כי זולת פשט מאמרם כי ע"י העון נפרד כד"א כ"א עונותיכם היו מבדילים כו' ע"י התשובה שם שב ומתדבק עד כסא הכבוד גם יתכן שבכלל מאמרם הוא מה שכתבנו שעושה שלום ודבקות לכה"כ הוא כח הדין עמו והוא כי ע"י זכות התשובה עושה ייחוד בשתי הבחינות ונפשו נדבקת שם כי על ידה נעשה והוא כשושבין בנתים ואז אין פחד קטרוג כמדובר. ועל הה' אמר אין עוד מלבדו כי גם זה הכירו אז כמדובר בקודם וא"כ איפה איך יעלה על לב שלסיבת חרבן הבית או על שום סיבה זולתה יסתלק על השמים כבודו ותעזב ארץ ביד זולתו כי אחר שאין מלבדו מי יעצור כח לקיים העולם בלתו כי גם אלו יצוייר ימסור העולם השפל ביד מלאך לא יהיה רק כצנור שעל ידו יורק וישתלשל השפע מאתו ית' ובלעדו לא יוכל לחדש בעולם אפי' על יתוש קטן כי אין לו משלו כח כלל לעשות קטנה או גדולה אם לא אשר יצווה ויתן לו האלהים כח לעשות. כי על כן קצף ה' קצף על המלאכים האומרים כי משחיתים אנחנו כו' ולא הניחם לשוב אל מחיצתם עד קל"ח שנה כמז"ל על כי הוא ית' הנותן להם כח ולא מהם ולא מהמונם. באופן כי מהחששה הה' גם היא אין פחד. ועוד כי גם שיעלה על רוחך שעל ידי החרבן תסתלק שכינה למעלה אל תחשוב שתתרוקן הארץ ממנה. כי זה דרך הקדושה כי בהסתלק ממקום שקבעה בו לא תבצר מציאותה משם לגמרי כי על כן כאשר עיקר שכינה עלתה אז על כל זה לא זזה מכותל מערבי ולא יבצר כי גם עתה מלא כל הארץ כבודו. וזה יהיה ענין הפסוק אל תחשוב יהיה זמן תהיה שכינה למעלה ולא למטה כי הלא ראה כי מן השמים השמיעך את קולו בהיותך בארץ ליסרך שתקבל מוסר בל יעלה על רוחך כי תצטרך אמצעי בינך לבינו ית' שהרי מן השמים מדבר בך בלי אמצעי. והוא ענין מז"ל הזכרנוהו למעלה שעל מאמר ישראל רצוננו לראות מלכנו ולשמוע מפיו אמרו וכי נותנים לתינוק כל מה ששואל אלא צפה הקב"ה שהיו עתידים לעשות את העגל אמר אם לא אתראה ואשמיעם קולי יהיה להם פ"פ כו' וזהו מן השמים השמיעך כו' ליסרך בל תעשה עגל כי מעל השמים היה הקול יוצא כי שם עיקר שכינה ועל כל זה ועל הארץ הראך את אשו הגדולה וראית והכרת כי קולו ית' היוצא מן השמים היה משתלשל ובא אליך מתוך האש שעל הארץ הנה כי לא יעצרנו הגשם להשגיח ולהיות גם על הארץ מתחת כאחת: 

'''עוד''' יתכן באו' מן השמים השמיעו כו' שיאמר כמז"ל במדרש חזית כי כל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקב"ה היה מדבר עם כל אחד ואחד ואומר לו מקבלני את עליך כך וכך מצות יש בי כו' וזה יאמר מן השמים השמיעך את קולו ליסרך בל תעשה ע"ג אשר ידע אלהים שתעשה כענין מז"ל אתה רואה ראיה אחת ואני רואה ב' ראיות כי בצאתם ממצרים יעשו עגל בחורב. על כן מן השמים השמיעך את קולו ליסרך לאמר לך אנכי ה' כו' לכן לא יהיה כו' לא תעשה לך פסל כו' שעל שיקבלו מוסר לא מנע מהם כח לשמוע ב' דברות אלה מפי הגבורה. ואחר כך ודבריו שהם מה שהיה כל דבור ודבור הולך ומדבר בך אותם דבריו שדברו בך שמעת מתוך האש היא האש הגדולה וגם על פי דרך זה הוא על המכוון הקודם בשעור הכתובים: 

'''עוד''' יתכן בפסוק זה כי אמר אתה הראת את כבודך כביכול לדעת ב' דברים. א' כי ה' הוא האלהים כי שם דין ושם רחמים א' הם. שנית הודיעך כי אין עוד מלבדו ושמא תאמרו אדרבה מאשר הראנו בסיני בבחינת רחמים הפך אשר ראוהו על הים יפקפקו באחדות המדות לז"א מה שהראך כי ה' האלהים הוא שמן השמים השמיעך את קולו ליסרך בל יעלה על רוחך כי אשר ראית אותו על הים כאיש מלחמה ועתה כמלמד תורה אל יעלה על רוחך כי שתי רשויות יש חלילה אחד פועל דין והוא שראית על הים ואחד פועל רחמים והוא שראית בסיני. כי דע לך כי אנכי ה' אלהיך שהוא שני המדות יחד כי אני הוא אשר הוצאתיך מארץ מצרים וראיתני כגבור בעל דין ועתה אני עושה ממה שאני מתראה בבחינת רחמים. ואשר אמרתי שהיה ג"כ לדעת כי אין עוד מלבדו הוא כי אל יעלה על רוחך כי לרוממותו אין שייכות בארץ תלילה על כן ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ולא עצרה הגשם אשר לארץ. ושמא תאמר הלא הי' מקום לחלוק ולומר אולי אותה האש אשר על הארץ הוא כח אלוה אשר לו שייכות בארץ היא. ולא אשו של אלהי השמים. לזה אמר ודבריו שמעת כו' כי דבריו של אלהי השמים אשר הראת כשפתח הרקיעים כמשז"ל שמעת אותם משתלשלים מתוך האש הגדולה אשר ראית על הארץ. הנה אין עוד מלבדו כי אין עכירות הארץ מונעת השגחתו ועין בעין ראית שבת אלהים גם יחד בשמים ובארץ מקשר ומשלשל דבורו דרך העולמות על הארץ מתחת ואין זולתו: 

== לז ==

'''ותחת כי אהב כו'.''' אחרי אומרו גדולתו יתברך כי יוצר הכל הוא ואין עוד מלבדו ראה והנה יוכל איש לדבר ולומר א"כ איפה למה זה חרד בעצמו ובכבודו להוציא אתכם ממצרים ולא עשה על יד א' ממלאכיו כי כלם שלו המה. לז"א ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר במי שזרעו אחריו הוא יעקב שזרעו מיוחס אחריו מורם ממנו כיוצא בו והוא מאמר הכתוב יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי כי על כן זכות אבותיו תלוים בו כמז"ל שאפי' לא ניצול אברהם מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב וכן אמרו כי ביצחק יקרא לך זרע. לא כל יצחק שהוא יעקב. על כן ויוציאך ה' בפניו של ה' בעצמו ית' כי פניו הלכו בקרב כאומר ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך ועוד טעם ב' והוא מפני שרו של מצרים כי מצרים שמו ולא היה מלאך יכול לו וזה אמר בכחו הגדול ממצרים כי הוצרך כחו הגדול על מצרים שהוא השר הנקרא מצרים. אך להוריש גוים גדולים ועצומים ממך לא הוצרך ילך הוא יתברך שם כ"א מלפניך כי נתתי חתת פניך בלבם של סיחון ועוג. כי שם שלא היו הסבות שאמרתי על יציאת מצרים לא הוצרכו פניו ית' כי אם פניך בלבד כי הוא ית' לא הוצרך להלחם רק להביאך לתת לך את ארצם נחלה כבא אל נחלת אבותיו ואין מכלים: 

== לט ==

'''וידעת היום כו'.''' הנה בפסוק זה שמעתי דברים רבים. והטוב שבהם הוא לומר היום הוא השמש וממנו תראה שפועל הפכים משחיר האדום ומלבן הפשתן וממסמס הדונג ומקשה המלח כי וודאי תדע בלבך כי אין שינוי בשמש רק לפי הכנת המקבל ובזה והשבות אל לבבך בראות איש מוצלח וכיוצא בו איש רש כי אין שינוי בנותן כי אם ה' הוא אלהים ואשר הוכן לקבל דין מקבלו ואשר הוכן לקבל רחמים גם כן הם יבואונו רחמיו יתברך. אך אין זה רק על חצי הפסוק ולבלתי מתקשר עם סופו. וגם אומרם כי היום אמר על השמש אינו פשוטו. על כן אחשוב מקושר אל מה שאחריו כי הוא ית' מוכיח את בנו בכורו ישראל על יד משה נביאו כאב את בן ירצה שאומר לו בני שים נא כבוד והישר דרכיך פן אכה אותך מכה רבה עד תבא להכיר האמת ותשוב מדרכיך ואז רחם ארחמך. אך שמע בקולי איעצך ואשר תעשה אחרי המכות הגדולות להכיר האמת עשה מעתה טרם אכה בך ויהיה שלום לך מעתה ועד עולם. כן אמר הוא ית' הנה כי תוליד בנים כו' ונושנתם ועשיתם כו' העדותי בכם כי אבד תאבדון כו' והפיץ ה' כו' וימצאוך צרות רבות ורעות עד עבוד אלהים מעשה ידי אדם כו' ובאחרית הימים הנני מבטיחך כי ושבת עד ה' אלהיך ואז ארחמך לא ארפך כו' כי אל רחום ה' כו' כי שאל נא לימים ראשונים גו' השמע עם כו' כן אעשה לך להבא. והנה אתה הראת לדעת כו' כי ה' הוא אלהים כו' מן השמים השמיעך את קולו ליסרך כו' ויוציאך בפניו כו' וע"כ הנני בא להקדים לך מה בצע כי תשכח את ה' אלהיך ותלך אחרי אלילים ותבואך רעה ימים רבים ושנים להרפא באחרית הימים הלא טוב יהיה לך כי מעתה תשקע ידיעת גדולת קונך בלבך לשמור את כל מצותיו תמיד ומה שאתה עתיד לעשות אחר כל הצרות תעשה מעתה ותרויח כי תנצל מהצרות הגדולות אשר יבואו אליך רעות רבות וצרות. כי הלא מה שאתה צריך לידע בסוף דעהו היום. וזהו וידעת היום ומעתה והשבות אל לבבך שהם הב' יצרים כנודע מהפרש שבין לב ללבב וכשהם מריבים זה עם זה תשיב להם ותאמר כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כאשר ראית בעיניך כאשר אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים בשמים כו' אין עוד ותכניע בזה יצרך הרע ועי"כ מעתה ושמרת את חקיו ואת מצותיו למה שהם חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום. כי בזה אשר ייטב ה' לא יהיה לך בלבד ולא לבניך כ"א אשר ייטב יהיה לך ולבניך אחריך ולמען תאריך כו' אשר ה' נותן לך כל הימים כלומר כי בזה יהיה מה שנותן לך כל הימים. ולא שיהיה הפסק גלות בנתים אם תחטא והארץ תעזב ממך כי אם יהיה טובך נמשך לך מעתה כל הימים. וכלל בדבריו מזוני באומר ייטב לך ובני באומרו ולבניך וחיי באומר ולמען תאריך ימים כו': 

== מא ==

'''אז יבדיל משה כו'.''' הנה פסוק זה משולל קשר לא במה שלפנים ולא במה שלאחר. ועוד אומר רוצח הוא אשר ירצח את רעהו כי מלת רוצח היא מיותרת. ועוד כי באומר אז יורה כי העת ההיא מיוחדת לכך ומה היום מימים. ועוד באומר וזאת התורה כו' כי גם פסוק זה משולל קשר וטוב טוב היה יכתב קודם לבראשית ברא אלהים. ועוד באומרו אלה העדות והחקים כו' איך מייחס הדבר אל צאתם ממצרים והיה בסוף שנת ארבעים לצאתם משם. ועוד אומר בעבר הירדן כו' כי זה כמה פעמים נאמר למעלה שהיה כל משנה התורה הזאת בעבר הירדן. ועוד למה נתן כל הסימנים האלה שהיה בגיא ומול בית פעור ושהיה בארץ סיחון אשר ישב בחשבון. ועוד אומר אשר הכה משה ובני ישראל כי למה יפרט את משה בפני עצמו ומה גם שהכל מיותר כי נודע היה כי ביד ישראל נפל וירשו את ארצו וכן כל מה שמאריך מאמרו ויירשו את ארצו והלאה עד סוף הפסוק הג' יראה שהוא לבלי צורך: 

'''אמנם''' לבא אל הביאור נזכירה מאמר הרמב"ם ז"ל בח' פרקיו על דרוש המזל אם שופט וגוזר ומחייב אם אין. שכתב כי אין המזל מחייב דבר שא"כ תפול התורה חלילה כי איך יגזור הוא ית' להמית את הרוצח אשר ירצח את רעהו והלא אנוס הוא כי הרוצח נולד אשיד דמא והנרצח במזל ליהרג וא"כ איפה אנוס היה ולמה ימות וע"ז יקשה בהורג שוגג כי למה יגלה והמזל דחקו כי הנרצח נולד במזל מות המיתה ההיא ומה גם כי בשגגה הדפו אך אין זה כי אם ללמוד כי אין המזל מחייב כלום. ובזה נבא אל הענין והיא בפרש תחלה ייתור אומר הרוצח כאשר הערנו. והוא ענין מז"ל על פסוק ואשר לא צדה שאמרו שאין הכתוב מדבר אלא באחד שהרג מזיד בלא עדים והתראה ולא נהרג ואחד הרג שוגג ולא גלה מה הקב"ה עושה מזמין אותם שיעלה ההורג שוגג בסולם רעוע ויפול הסולם על אשר המית במזיד נמצא ההורג מזיד מת וההורג שוגג גולה כמשפטו מתחלה. וזה יתכן יאמר פה באומר לנוס שמה רוצח פעם אחת. ואח"כ אשר ירצח את רעהו פעם ב'. כי הרג את מי שהוא רעהו ברציחה שהרג מזיד ואז ההורגו בשוגג נס אל אחת הערים האלה וחי ומשלם חובו שנתחייב מאז המית שוגג את האחד. ונבא אל הענין. והוא כי הנה דין זה כולל עונש ההורג מזיד שלא ימלט מקטל וההורג שוגג לא ימלט מגלות. ואין ספק כי כל אשר יעלה על לבו כי המזל שופט ומחייב כי יקרא תגר בין על מות ההורג מזיד בין על גלות ההורג שוגג. וא"כ איפה ראה משה כי בהבדילו ערים למקלט על ההורג שוגג את מי שהרג מזיד שכל אחד משניהם לוקה את מי שראוי לו זה מת וזה גולה. הלא יתחמץ לב בני ישראל בשומעם. כי עולה על רוחם כי המזל מחייב על איש להרע או להיטיב ולא יאמינו לדברים. ע"כ מה עשה משה אחר כל מאמריו אלה אשר סיים כי בו השרישם באמונת אלהותו ית' כי אין עוד מלבדו וכל הוברי שמים הבל המה בהכרחיות עצומות מן החוש אשר ראו עין בעין כמפורש למעלה באר היטב אז ראה להבדיל ג' ערים וזהו אז יבדיל משה כו'. ופירוש הטעם ואמר לנוס שמה רוצח כו' שהוא כמו שכתבנו שמדבר על מי שהרג שוגג ולא גלה ואחרי כך נפל על מי שהרג מזיד והמיתו והוא גולה כלומר כי על כן יכפל הקושי לחוזים בכוכבים בין על מות ההורג מזיד בין על גלות ההורג שוגג באופן שהטיב אשר עשה משה לבלתי עשות ההבדלה ההיא רק בזמן ההוא כאומר אז יבדיל כו' כמדובר: 

== מד ==

'''וזאת התורה כו'.''' הנה ייעד למעלה בתחלת ספר משנה התורה הזאת להוכיח את ישראל וגם לבאר את התורה הזאת והנה היחל בתוכחת תחלה והשרישם בעיקר אמונת אלהותו ית' כי אין עוד מלבדו ואחרי כך היחל כאשר אמר הואיל משה באר את התורה כו' וזה החילו וזאת התורה אשר שם משה. והיא כי הנה יראה הרואה דברים שנאמרו בסיני ולא נשנו פה כענין שמטת קרקעות ודומה לו ודברים הנאמרים במשנה התורה שלא נאמרו למעלה באופן פן יעלה על לב איש כי שינה משה במשנה התורה הזאת דבר או דברים מהנאמרים בסיני וחלילה לנאמן ביתו ית' לשנות אפילו כמלא נימא על פן באה אלינו תורתנו הקדושה מפי עליון ויעיד ואמר דעו איפה כי זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל במשנה התורה אלו הן בעצמן העדות והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים שהוא מהר סיני כי כל אשר היה מאז הוא אשר נשנה פה בערבות מואב בלי פתח ויתור כלל וש"ת א"כ איפה למה חזר ושנאה פה לז"א חמשה טעמים. (א) למה שהיה בעבר הירדן שהוא סמוך לביאת הארץ למען יהיו זריזים בקיום התורה בארץ כי שם עיקר קיומה כנודע על כן רצה משה לחזר את התורה תהיה לשניהם כשלחן ערוך סמוך לביאתם וזה אמר בעבר הירדן כי היה כבר במעבר. (ב) והוא להיות בגיא שהוא מקום פטירתו כד"א ויקבור אותו בגיא וסמוך לסילוק הרב מחזר למודו לתלמידיו להעמידם על האמת כי אם לא אז אימתי. (ג) להיות כי אז חטאו בפעור ויקצוף עליהם הוא ית' לולא עמד פנחס ותיקן ע"כ הוצרך לשנות להם כל התורה לטהרם ולקדשם בהם בכל כלליה ופרטיה כי היא צרי ומרפא כל טומאת עון ופשע ולזרזם בתורה ומצותיה בל ישובו עוד לכסלה וז"א מול בית פעור. (ד) להיות בארץ סיחון וכו' שהוא אחר קבלתם טובה והיחלו ליירש ארץ כי אז טוב לקבל עול תורה מאהבה על כל הטובה שאז קבלו וזה אמר בארץ סיחון. (ה) להיות אשר הכה משה ובנ"י והוא כי אז הכירו גדולת משה כי עיקר הצלחתם במלחמת סיחון ועוג היה על ידו של משה באופן כי אז יעשו רושם יותר מאמריו בלבותם ומטים אוזן באומרם כי ה' עמו וכל דבריו האמת והצדק ע"כ עתה סמוך למלחמה זו חזר לבאר להם את כל דברי התורה וזהו אשר הכה משה כו' ועל אשר אמר כי היה אחר קבלתם טובה ביאר כי לא מעט היתה הטבתם כי הלא נחלו נחלה רבה מאד כי הנה ויירשו את ארצו את ארץ עוג כו' שהוא מערוער ועד הערבה כו':


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}