עריכת הדף "אלשיך/בראשית/ג"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}
== ו ==

'''ותרא האשה כו'. ''' אמר שע"י הפתוי הלז. באמור אליה כי טוב לדעת גם את הרע למען השכיל להטיב כי יראה ויבחין ויזכה זרות רב משא"כ בבלתי יודע מהות רע. כי יקל שכרו בעשותו טוב. על זה שתה לבה והיא אחד מהחלוקות שראתה בשכלה לקבל עצתו. באו' ונחמד העץ להשכיל כאשר יבא בס"ד. והענין כי הנה אשר לא נסה בחטא. וכל מעייניו שקועים ודבקים בקדושת עבודת ה' כי בהזדמן עבירה לידו ולבו נוקפו. הנה יצרו הרע ישיב אמריו לו. ראה נא כי טוב טעמה. ואל תאבד ממך טוב טעם החטא הזה כי ימתק ויערב לך ואם עוד ישוב אליו יצרו הטוב לומר לו. מה לך לטעום דבש הדבורה ולא תדאג מעוקצה בשאול מטה. כי שם תרדפך. כי גדול ורב מרירת עוקצה מדבש. עוד ישוב יצר סמוך ויאמר אליו הלא נגד עיניך נכון בידך נופת צופים. אכול ושתה והתענג ביום טובה ואל אשר יהיה אחרי מותך אל תשית לבך. ואין לך רק מה שבעיניך תביט. וגם כי יצרו הטוב ישית אמריו לאמר. כי הלא השכר והעונש לא נסתרה דרכם ממוצאי דעת אמונת אומן כאלו הן מונחים לפניך. לא יבצר מהיצר הרע לענות בו סרה לאמר לו. אל נא תמנע אך הפעם לפחות מטעם חטא אשר לא נסית ולא ידעתו למען תדע ותשכיל הבחנת טוב ורע. אשר לא ידעת עד כה מהות הרע ומציאותו. ואח"כ איש חכם אתה לבחור בטוב. כי את כלם יטעם חכך: 

'''והנה ''' שלש אלה ראתה האשה ברעיון רוחה בהיות לבה נדון בקרבה אם תעשה ואם תחדל. ראשונה כי טוב העץ למאכל הוא ההנאה. שנית לבטל העונש שבאחריתה מרה כלענה. שתה לבה כי טוב וכי תאוה הוא לעינים. כי תאות החטא הוא לעינים ולא לאחר זמן כעונש של אחר מיתה. ואיככה תוכל להניח הנראה לעין בעד אשר לא תראינה עיניה. והיא מאמרנו על פסוק היום שלמתי נדרי ועל פסוק כי לחמי לחם רשע. כי היצה"ר פורע לאלתר. ועל השלישית אמר ונחמד העץ להשכיל. כי גם שלא תבצר ידיעה כי לא טוב הדבר כי נכון בידו יום חשך גיהנם. הלא לא יבצר מהיות כי יחמדנו האדם. לפחות להשכיל ולהבחין בין טוב לרע. ודעת מהות. ממה יפרוש. ע"כ ידיה שלחה ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה ארז"ל {{ממ|ב"ר פי"ט}} שהאכילה לכל הבריות. זולת החול. וזה ירבה הגם. עוד אמרו כי האכילתו מקנאה פן תמות היא ואחרת יקח לו: 

'''ואחשבה ''' כיוונו להשיב אל תיבה אחת יתירה שבכתוב. והוא אומרו עמה והל"ל ותתן גם לאישה ויאכל מאי עמה אלא לשיהיה עמה ולא עם זולתה. או יאמר עמה ענין מאמרם ז"ל {{ממ|שם פ"כ}} על פסוק כי שמעת לקול אשתך שהתחילה מיללת עליו בקולה כי הנה ראוי לדעת מה קול יללה השמיעתו להאכילו. ומה גם באו' מיללת עליו. כי אומרו עליו מיותר. גם יראה שהיתה מיללת על הנוגעת אליו. והלא אדרבא תיילל על עצמה ולמה ימית הוא את עצמו על יללתה: 

'''אמנם ''' היה ייתור אומרו לקול. הכריחם כי הל"ל כי שמעת לאשתך ויהי הענין כי אמרה לו צר לי עליך במותו כי הלא בת זוגך אנכי. וכאשר המות יפריד בין נפשך ונפש בת זוגך החשובות כאחת יהי לך כחרבן בית המקדש. כמאמרם ז"ל מי שמתה אשתו ראשונה כאלו נחרב ביהמ"ק בימיו. ואללי לך כי לא תהיה כיתר אנשים. שלא יזכו לבת זוגם פעם ראשונה. תהיה לו בשנית או בהתגלגלם. אך זה הדבר לא כן הוא כי אם עולמית. כי הוא יעמד חי לעולם והיא תמות ולעולם לא יתחברו עוד. וז"א מיללת עליו. כלומר על הנוגע אליו. וזה יתכן כיון באו' עמה. לומר כי איזה טענה אמרה לו להאכילו. הלא הוא לאישה עמה. והוא כי נתנה גם לאישה למה שיהיה עמה. ולא יאבד בת זוגו וטוב להם בחייהם ובמותם לא יתפרדו עד שמעו אליה. ובזה האשימו יתברך באומרו כי שמעת לקול אשתך. שהיה הקול ענין היות אשתך כמדובר: 

== ז ==

'''ותפקחנה עיני שניהם כו'. ''' הנה הפקחות עינים הלז ראוי לשים לב. כי הלא אדרבה נסתמו עיניהם ולבם. ואם הוא כי מקודם היו בלתי יודעים מהות רע. ולא יתבוששו בהיותם ערומים. כי להיותם שקועים בקדושה היו להם כלי המשגל כידים וחוטם ואזנים. אך עתה השכילו מהות רע וידעו כי ערומים הם ויתבוששו. האם יחסר מהם לכסות בשר ערוה אם לא בעלה תאנה. ואם אז היתה העלה דבר מתקיים. איך יאמר אח"כ ואירא כי עירום אנכי ואחבא הרי נתכסה. ועוד שהל"ל ואבוש ולא ואירא. ועוד כי מי שהיה גופו גדול מאד. איך יתחבא הוא ואשתו בתוך עץ הגן. ועוד כי מי יוכל להתחבא מעליו יתברך. ועוד כ"א להתכסות תפרו עלה תאנה. למה עשו חגורת ולא כסות או טלית. ועוד באו' וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן. מה ענין התהלכות שייך בקול. ועוד מה ענין אומר לרוח היום. האם רוח היום מוליך קול ה' בכח ושובר ארזים. ועוד באותו הקול מה היה אומר לו הוא יתברך. אם קורא אותו. הרי זה היה אחרי התחבאו כאומרו ויתחבא כו' ויקרא כו' ועוד מה ענין אומר איכה והנה רז"ל {{ממ|ב"ר פי"ט}} אמרו שקונן עליו איכה. ואין זה פשוטו כ"א ששואל לו איה אתה וחלילה לאל יתברך יצטרך לשאול מהמתחבא איה הוא. כי אין נסתר מנגד עיניו. וכיוצא בזה קשה עד מאד. אומרו מי הגיד לך כי ערום אתה המן העץ כו' שיראה כמסתפק ושואל האם אכל ממנו. ומהראוי יאמר למה מן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול כו'. ועוד באומרו מי הגיד לך כו' הלא דבר טבעי הוא שבאכול טוב ורע. יבחין מהבין ערום ללבוש. ויבוש מהיותו ערום ועריה. ועוד מי שבראו ועשה לו ולה כמה חופות. האם יבצר ממנו להכין ולתת להם בגד ללבוש או כסות א"ר לפי כבודם וגם שאח"כ הוא אומרו ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור. למה לא עשה כן מתחלה ולא יהיו ערומים. עד אחר העוותם והתקללם המה והנחש. ועוד כי הלא לר"מ {{ממ|שם פ"כ}} שמפרש כתנות אור הלא מה הועיל בתקנתו. כי הלא ברבוי האור תרבה חרפתם בהגלות בשר ערותם מבלי כסות ממשיי. ועוד בתשובתו אל קונו באו' האשה אשר נתת עמדי כו' ודעת יציר כפיו יתברך יענה דעת רוח כי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ולא עוד אלא שהוא יתברך נתן לו האשה לטובתו כאומרו לא טוב היות האדם לבדו כו' והוא אמר האשה אשר נתת עמדי. שמורה כי היתת לרעתו. עוד אמרו ז"ל {{ממ|ע"א דף ה'}} שבגלל הדבר הזה. בני כעפוי טובה קראם ה': 

'''אמנם ''' הנה אין ספק כי טרם יחטא אדם. היה זך גם חומרו. עד אומרם. ז"ל שהיה תפוח עקבו שהוא האבר היותר כעור שבכל האדם. היה מכהה גלגל חמה. וכמו שכתבנו למעלה שהיה חומרו זך. מעין מלבוש אשר יתלבש בו כל מלאך עליון. בבואו אל העולם השפל להתראות בין אדם. ועד ממהר מאמרם ז"ל שבקשו מלאכי השרת לומר לפניו {{ממ|הימנון}}. {{ממ|קדוש}} לולא ראו שהפיל ה' בו תרדמה. ונוסף על כל בהיותו ניתן בג"ע בגוף ונפש. על כן אומר כי הוא ית' אז הלבישו כתנות אור והיא חלוקא דרבנן. והוא המלבוש המפורסם בספר הזוהר שיש לכל צדיק בג"ע אחד ממעשה המצות מג"ע של מטה לנפש. ואחד דק ובהיר הרבה מכוונת המצות בג"ע של מעלה אל הרוח. והיא ענין כתנות אור כאשר נבאר לפנים בס"ד: 

'''והנה ''' לא יבצר מהאדם עסק תורה ע"ד הסוד שהיה עוסק יסוד המצות דרך רוחניותם. כי על זה נאמר לעבדה אלו מ"ע ולשמרה אלו מצות ל"ת. ואין ספק כי לא היו אז רק דרך רוחניותם. כתורה שהיתה אצלו יתברך אמון. וגם במעשה נשא אשה וקיים מצות פרו ורבו. ע"כ לא יבצר ממנו כי שם בג"ע שהוא מקום המיוחס למלבוש. כי שם הלביש ה' אותם החלוקא רוחניות בגוף ונפש. כי גם גופו רוחני כמעט היה. ומה גם שנזדכך יותר להכניסו לג"ע ככתוב למעלה. נוסף על דקותו להיותו יציר כפיו יתברך כי לא יעשה אלהים דבר ממשיי בידיו. והוא מה שנאמר למעלה ויהיו שניהם ערומים. הוא כי בבחינת מלבוש גשמי לכסות בשר ערוה היו ערומים. אך בבחינת קדושה היו מלובשים כתנות אור בג"ע. כי שם מקום החלוקא דרבנן כמ"ש בס' הזוהר {{ממ|בראשית דף קמ"ב}} על פסוק וירח את ריח בגדיו כו' הם בגדי יעקב שבג"ע. ואחשוב כי מי הביאם שם. אלא כמ"ש ז"ל במדרש {{ממ|פ' פ"ה}} כי כשנכנס יעקב נכנס ג"ע עמו וע"כ עלה ריח בגדיו. כי שם נמצאו ושם היו. ע"כ על היותם ערומים מלבוש גשמי לא יתבוששו. כי היו מלובשים בקדושה בגוף ונפש ולא יחשבו את בחינת החומר לכלום ותהי להם בשר ערוה לאבן. או כשאר איברים כמדובר והן זה היה להם טרם יחטאו. אך בהעוותם הפשיטום מחלוקא דרבנן וסרו מהם כתנור אור. כי מי יתן טהור מטמא לא אחד. והן אמת כי כאשר יחטא איש יתחשכו עיניו. ויתאטם לבו מהביט אל טומאתו בו. והיותו ערום מקדושת קונו אשר היתה דבקה בנפשו טרם יחטא. כ"א אשר יערה עליו רוח ממרום. על כי נמצא בו דבר טוב. או על גודל איכות קדושת נפשו אם רבה היא שיתפקחו עיניו להכיר ברעתו. והפשטת קדושתו היתה בו. שאל"כ זה דרכו של יצה"ר שיטמטמנו מהשכיל חסרונו וטומאת נפשו בו כנודע. והנה גודל איכות נשמת אדה"ר מפורסם בספרים. ע"כ זכה אל הדבר הגדול הזה הוא ובת זוגו. וזהו ותפקחנה עיני שניהם. מטמטום עונם להביט ברעתם ולתהות על אשמתם וידעו ע"י התעוררותם כי ערומים הם מהכתנות אור הקדושים. אשר היו בם הבלתי נרגש לכל חוטא. וז"א וידעו כי ערומים הם. יקרה להם כמאמר הנביא כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי כו' כי אמר הנה טרם שובי בתשובה. חשבתי לאוטם עיני שכלי. כי לא בלתי כשר הייתי. אך אחרי התעוררות והרהרתי תשובה ופשפשתי במעשי אז נחמתי. ואחרי הודעי כי ערום אנכי מקדושה ובלתי כשר. כי ידעתי את עצמי כי לא צדיק אני כאשר חשבתי. אז נצטערתי וספקתי על ירך כו' כן קרה לאדם וחוה שאחר התעוררות ופקיחת עיניהם להביט ברעתם. ידעו כי ערומים הם ממלבוש הקדושה. וזה בטוב שכלם שלא בטבע. ע"כ בחרו בעצת דוד המלך ע"ה האומר. {{ממ|תהלים נ"א}} וחטאתי נגדי תמיד. ולכן למען יהיה להם מזכרת עונם יתמיד נוכח פניהם. לשוב בדאגה ובשממון אל אשמתם. תפרו עלי תאנה על עצמם. לזכור תמיד מה שחטאו בפריה. וזהו ויעשו להם חגורות. שיהיה זה להם לזרוז מתנים לעומת יצרם. ומעין זה יהיה מאמר בספר הזוהר שהוא על הציצית שיהיה לזכור את כל המצות. וע"י זכות זה שהחלו לשוב. זכו כי וישמעו כו' שאל"כ גם שמיעה קול ה' היה נמנע מהם. ולבא אל ענין הכתוב נזכירה מאמר רש"י ז"ל על פסוק {{ממ|במדבר ז'}} וישמע את הקול מדבר אליו. כי הוקשה לו אומרו מדבר בחיר"ק המ"ם. ואמר כי אינו כבוד אלהים לדבר עם בשר ודם פנים בפנים לנוכח עם ה'. ע"כ מה עשה. הוציא את הקול כמתדבר ומתהלך אצלו. כאלו הקול מתדבר בעצמו ומתהלך מאליו. וע"פ דרכו משה שומע: 

'''ונבא ''' אל הענין. והוא כי הנה טרם יחטא האדם והיה מלובש בחלוקא דרבנן אף בגוף ונפש. לא יעצרנו הגשם הדק וזך ההוא מלשמוע את קול ה' מדבר בעצם לנוכח אתו כאב את בן ירצה ככל אשר ידבר הוא ית' עם הצדיקים בג"ע המלובשים בכתנות אורם. אמנם אחרי אשר הוטמא בעון. חולל כבודו והופשטה כתנתו. וגם שנתחרט על אשמתו עדין לא הטהר מחלאתו. ועל הן בבואו יתברך לדבר אתו. לא היה כמאז שהיה מדבר בו לנוכח אתו. עד העשות כשליח צבור בנשואין ומברך ברכת חתנים ועושה לו חופות. רק טרם יקראנו עשה יהיה קול מתהלך בגן כבלתי מדבר עמו רק כמתהלך ומתדבר מאליו. והוא שומע. הברה כלאחר יד. ואף גם זה לא היה זוכה אדם אז. אם לא בשביל רוח היום שהיה ערב שבת אחר חצות הרבה. והיה. רוח היום קדוש על השבת שהיה מתקרב. כמאמר רז"ל {{ממ|ב"ר פכ"ב}} כי אמר מזמור שיר ליום השבת. על כי השבת הגינה עליו מטרם יבא שהוא על תוספת השבת המתקרב וזה יאמר לרוח היום. או ירצה ענין שעתיד לשוב לתקן העולם. כי אדם הוא מלך משיחנו. וזהו לרוח היום לומר מה שלא מנע גם זה ממנו. הוא בשביל רוח. הוא רוח אלהים מרחפת שארז"ל {{ממ|שם פ"ב}} שהוא מלך משיחנו. והוא של היום הידוע הנזכר. הוא היום הבא האמור במלאכי הוא יום משיחנו. והנה אף גם זאת לא היה יכול לסבול. וע"כ לא היה יכול לשמוע רק קול הברה ולא קריאה ממש. כי היה ערום מקדושת חלוקא דרבנן. ולא עצר כח לסבול קול ה' הקדוש והנורא. והוא כי המשולל קדושה וישמע קדוש מדבר. יפול עליו מורא ופחד כנודע. ע"כ מה עשה הלך ויתחבא בתוך עץ הגן. והנה ארז"ל שהוא אילן שחטא בו. והלא כמו זר נחשב כי אדרבא ה"ל לברוח ממנו. אך הוא כי אמר בלבו הנה בכל מקום יבא קול ה' כפי הכנת המקום כי במקום קדוש ורוחני מאד. יבא שם בהפלגת דקות קדושה רבה. ובמקום אשר איננו קדוש כ"כ. יבא בהתפשטות ובהתלבשות מה. ובמקום שקדושתו קלה יבא שם בעביות יותר. ע"כ אמר אדם. הנה פה אינו יכול לסבול את קול ה' כי בא בדקות קדושה רוחנית זך מאד. ומי יכילנו כמוני היום שנתמעטה קדושתי. ע"כ הלך לו אל מקום עץ הדעת טוב ורע. כי מפאת בחינת הרע המעורב בו משולל דקות. יבא שם הקול מעובה. מתייחס אל כח אדם בעת ההיא שדבק באותו העץ. וזהו ויתחבא כו' בתוך עץ הגן. ואז ויקרא כו' כי שם שמע קריאה מפורשת כפי הכנת המקום. וכל זה עשה האלהים למען יכיר אדם בעצם את אשר הפסיד. כי היה מתחלה בכל עץ הגן רבו הקדושה שומע בקול ה' בלי התלבשות כלל. ועתה הוצרך ללכת אל מקום אשר הוא שפל אשר הרחיקו משם ה'. וזה מאמרו יתברך אליו באמור לו' איכה. כלומר איה אתה. האם זה המקום היה המיוחד לך לשמוע בקולי. איך נפלת משמים. והשיב ואמר לא נטמאתי עתה כלל. רק שלא עצרתי כח לשמוע את קולך בזולת מקום זה. כי הנה את קולך שמעתי בגן. אלא שואירא. שהיתה אימה נופלת עלי לגודל הקדושה שהיה הקול. ברוחניות. רב. והיה זה לי על כי עירום אנכי ממלבושי הקדושה אשר היו בי. כי גודל קדושה תטיל מורא בבלתי קדוש מאוד. ע"כ ואחבא לשמוע בלי פחד כמדובר. אך לא שאני חפץ עוד לידבק באילן זה. אז ויאמר לו ה' מי הגיד לך כי ערום אתה כו' לו' הנה כל חוטא מתאטמות עיני שכלו. להכיר כי ערום הוא מהקדושה. וע"כ מן התימה הוא. מי הגיד לך כו' כי ערום אתה ממלבוש קדושה. המן העץ אשר צויתיך לבלתי כו' והוא בשום לב כי הל"ל אשר צויתיך לא תאכל ממנו. מאי לבלתי אכול ממנו. אך יש חוטא בלתי דואג על עבור רצון קונו ויש שיצרו תוקפו והוא עושהו בלב רגז. ואומר בלבו כי אך הפעם הוא עושה כי תקפו יצרו. אך לא ישנה לעשותו עוד. והנה העושה באופן זה. ודאי לא יטמטם יצרו עיני שכלו מהכיר רעתו כי הלא גם בהעוותו היו עיניו פקוחות כל שכן אח"כ. והנה חיה לא שתה לבה כי אם ותרא האשה כי טוב כו' ותאכל ותתן גם לאישה עמה. כלו' כמוה בלב בלתי כואב על המעשה: 

'''ובזה ''' נבא אל הענין. אמר מי הגיד לך כו' שנפקחת. האם מן העץ אשר צויתיך. האם בכוונה לבלתי אכול ממנו עוד היה מה שאכלת שהיה לך לב רגז על שהיית אוכל שאם היה כך אינו מן התימה פקיחת עיניך להכיר עונך. אך לא כן היה. כלומר אך החזיק לי טובה שהעירותיך ופקחתי עיניך לבל תאבד לגמרי. ובמה שכתבנו למעלה כי כל עיקר רעת העץ ההיא. הוא על פרי הנמשך ממנו. שאם היה עוסק בו בענין חקירות חצוניות. ובלתי נמשך אחר פריו רק נכנס בשלום ויוצא בשלום אין רע כ"כ. ע"כ אמר אלהים לא תאכל ממנו. פן תבא לאכול מהפרי היוצא מהחקירה. והאשה אמרה ומפרי העץ כו' לומר שעל הפרי הוא אשר אמר אלהים כו'. כי ע"כ גם את הכל אשר עם היות שאם לא היה נדבק בו רק אכילות עסק העץ ולא הפרי לא היה נאשם כ"כ. אך גם סחט ענבים בחקירות אשכלות מרורות לשתותם. עד אומרם ז"ל שנעשה מין שהוא הפרי. ע"כ א"ל מי הגיד לך כי ערום אתה. שזכית מיד להכיר חסרונך. משא"כ דרך חטאים. האם מן העץ עצמו אשר צויתיך לא תאכל ממנו אכלת בלבד ולא מפריו. שאם כך היה. אינו מהתימה שלא תתעטם לבלתי הכיר כי ערום אתה. כלומר אך לא כן הוא. כי הפרי אכלת כאומרו ותקח מפריו ותתן גם לאישה. כלומר אך החזיק לי טובה שעם שהכעסתני. נתתי בך דעת לפקוח עיניך להכיר פגימתך. נמצא שהייתי כמגיד לך כי ערום אתה: 

'''ושיעור ''' הכתוב מי הגיד לך אם לא אני ה'. כי לא לקלות העון הכרת כי האם אכלת מן העץ כו' באופן שלא היית כבד עון והשיב ואמר אין אשמתי כ"כ גדולה לבלתי יפקחו עיני להכיר ברעתי כי הנה האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי כו' כי הנה אתה אמרת לא טוב היות האדם לבדו כו' ע"כ אמרתי כי ממה שנתת לי לטוב לא יאונה לי רע. וז"א האשה אשר נתת עמדי וש"ת והלא צויתיך לא תאכל הנה אמרתי כי יש חילוק בדבר כי הנה אמרת לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו ולמה אמרת ממנו זה פעמים אם לא שעיקר הצווי היא הלקיחה מהאילן בעצמו ואני לא לקחתי ממנו כ"א היא נתנה לי מן העץ ולא לקחתי אני ממנו: 

'''או ''' יאמר הנה בעלילה באת עלי כ"א לא הייתי מזומן לחטא ולמות למה נתתה אשה עמדי אם לא להוליד ולהיות קיום במין בלבד ולא באיש. וז"א אשר נתת עמדי. כי ע"כ נתגלגל הדבר על ידה כי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. ולדעת האו' שהיו תתלה דו פרצופין והפרידן הוא יתברך. יאמר אבל על האשה אשר נתת עמדי נפרדת מעצמותי גוף אחד כי הנה היא נתנה לי מן העץ. משא"כ אם היתה דבקה בי לא היתה היא מתפתת מהנחש בהיות עמי כמשז"ל אדם היכן הלך. בארץ לגזור יישוב המקומות הראוים. כד"א לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם שאם היו גוף אחד היתה הולכת עמו כי לא פתה אותה. רק כי מצאה יחידה והיתה קלה להתפתות. או יאמר במה שכתבנו למעלה כמאמרם ז"ל שהתחילה מייללת עליו כי היא עשתה כדי שלא יתפרדו. כיון שהיא בת זוגו ונפשות' אחוזות זו בזו. ואיך תמות הוא ולא יתחברו עוד כי הוא ישאר חי לעולם. וכתבנו שזהו אומרו גם לאישה עמה כי זאת היתה מאמרה אליו כאשר היתה מייללת עליו בקולה. וזה. יאמר כה. האשה אשר נתת שעשתה לשתתקיים זווגנו שנתת על ידך. וזהו א' עמדי כאו' עמה נהיה הדבר: 

== יג ==

'''ויאמר כו' מה זאת עשית. ''' כלומר הנה ב' עבירות בידך כי אכלת. והאכלת את אדם. והנה על הא' הייתי כמחריש כי לא שמעת מפי כאשר שמע אדם כ"א מפיו. אך מה זאת עשית להחטיא את אדם. אז אמרה הנה אומרו שאני האכלתיו להפיל עלי עון אשמתו אינו ראוי כי הנחש השיאני ופתני ואוכל ע"י פתוייו. אך הוא מי פתהו אם לא היה בלבו לעשות למה בקלות שמע אלי: 

== יד ==

'''ויאמר כו' אל הנחש. ''' הורה הוא יתברך כי יותר חס הקב"ה על כבוד יצוריו מעל כבוד עצמו והוא כי הנחש דבר נגד ה'. וסבב מיתה לאדם ולאשתו. אמר הוא ית' מה שאני מקללך. הוא כי עשית זאת שאמרה חוה הנחש השיאני. כי על זאת אני חושש שהחטאת אותה ואומר ארור אתה כו' כי רעתך רבה מכלם. כי על גחונך תלך. כי הנה הלה"ר הורג האומרו והמקבלו. והנה הנחש דבר לה"ר על קונו והאשה קבלה. ע"כ הוא ית' הרגה כי גזר עליה מיתה. וגם האומרו נגזר עליו גם הוא. כי אין נקי מאותה גזרה כל יצירי עולם. ועדין אין כל זה מספיק לפי הנושא. וזה בשתי בחינות. {{ממ|א}} כי איך ערב אל לבו ללכת לעדן גן אלהים והוא טמא. ומה גם להרע. {{ממ|ב}} כי גם שערב לאיש תככים לדבר רע טל גבר כמותו הוא עון פשוט. אך נוסף על זה כי היה על יוצר הכל יתברך לעד ע"כ נוסף על עונשו ואלו היה על בן אדם ראוי ענוש יענש. {{ממ|ג}} כי לתאוה יבקש נפרד. כי לדבקה בה בקש לקשר אהבה עמה ומי יתן טהור בטמא ומה לתבן את הבר. ע"כ תחת שלש אלה נתוסף עונשו על עונש מיתתו. הא' שערב אל לבו ללכת עד גן בעדן לענשו נחתכו רגליו. וזהו על גחונך תלך. ועל השנית ניתן עפרא לפומיה כי ערב אל לבויי לדבר בפינו על אלהי העולמות כולם. וזהו ועפר תאכל וע"ז יהיה מ"ד הסובר שאיוב דבר נגד ה' עפרא לפומיה דאיוב כעונש הנחש. ועל השלישית אמר ואיבה אשית כו' תחת האהבה אשר בקש. והנה איבת זרעו עם זרעה להמית זה את זה. לא יצדק כ"א הוא גרם מיתתה גם הוא מת. ויהי נא נפש תחת נפש. ומה להם עוד איבה. לז"א הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. לומר כי זרעה יזכיר כי זולת המות נחתך ראשו כנודע. כי נגדעה קומת אדם שהיתה עד לשמים. וממנו נמשך לזרעו עד לעד לעולם. כמ"ש ז"ל על ואולך אתכם קוממיות שפירשו לשון קומה. ע"כ הוא ישופך ראש שהוא על אשר הושפל ראשו. יכנו בראש מדה כנגד מדה. ואתה תשופנו על עקב. שנתחתכו עקבותך נוסף על המות. אך על אוכלו עפר לא יקפיד. כי בה בחינת ברכה כמו שאמרו ז"ל {{ממ|ב"ר פ"ב}} שלא יחסר לחמו לעולם. או יאמר מעין זה. ואיבה אשית כו' ואיך יהיה הדבר זכור לזרעה לנטור האיבה. הלא הוא כי בראות זרעה ראשו שפל ורגליו חתוכות. לא ישכחו לא זה ולא זה. וזהו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב: 

== טז ==

'''אל האשה אמר הרבה ארבה כו'. ''' הנה ארז"ל {{ממ|שבת דף ל"ב}} על שלש מצות מיוחדת לאשה נדה וחלה והדלקת הנר היא הפסידה חלתו של עולם תפריש חלה. היא כבתה נרו של עולם תדליק את הנר. היא שפכה דמו של עולם תשמור דם נדה והלא יקשה איך עושה שלשה דברים מדבר א'. אך שהכונה לתקן את אשר עוותה. והוא כי הנה באדם ד' חלקים החומר והנפש והרוח והנשמה. והנה הנשמה שהיה החלק אלהי אינה מקבלת עונש על עון כי לא תמצא באדם כאשר יחטא כי אם שכשבא האדם לחטא היא מסתלק ממנו כקבלת חכמי האמת. אך שלשה החלקים הנמצאים שהם גוף ונפש ורוח הם הלוקים. והנה מעמד שלשתן לקו באדם בעונו ע"י האשה. ע"כ רצה הקב"ה תבא ותתקן את אשר עותה על חומרו שהיא חלתו של עולם והוא משז"ל על ואד יעלה מן הארץ והשקה כו' וייצר ה' אלהים את האדם עפר. וארז"ל {{ממ|שם פי"ד}} כאשה המקשקשת עיסתה במים ומפרשת חלה. כן עשה הקב"ה ואד יעלה מן הארץ ומן המים והעפר הפריש. וייצר את האדם נמצא ע"י מצוה זו מתקנת אבדן חומרו. ועל הנפש כי הדם הוא בנפש יכפר. דמה ישפך ויכופר לה בצער דם נדות. ועל הרוח הוא הנר המאיר בלתי מתקרב אל החומר כנפש מתקנת בנר שבת שהוא מעין אור נפש יתירה שבשבת שהוא אור עליון מעין הרוח: 

'''ובזה ''' נבא אל האומר אצל עונש האשה. הרבה ארבה עצבונך והרונך. ויהיה אומרו הרבה ארבה שהוא כפול. א' אל אומרו עצבונך שהוא על רבוי דם נדות כל ימיה. וקראה עצבון על כי הדוה בנדתה עצובת רוח. והשני הוא על אומר והרונך שהוא ט' חדשים של צער העיבור. בעצב תלדי בנים על חבלי לידה יבאו לה. ויהיה כי על מה ששפכה דמו של עולם הוא אומר עצבונך על דם נדה. ועל מה שכבתה נרו של עולם הוא אומר והרונך כי מצטערת ט' חדשים שמאיר בה אור ה' אור נר לנפש העובר בקרבה. והוא מאמרם ז"ל {{ממ|נדה דף ל'}} על פסוק בהלו נרו עלי ראשי שהוא בחדשי העיבור בבטן המלאה והוא בשום לב מהו הנר ההוא אם הוא הנפש אינו על ראשו כ"א בקרבו. אך הוא הרוח של מעלה מהנפש העתיד לבא בו. אם יזכה בגודלו ומאז הוא על ראשו להאיר לולד. פן ימות תוך חושך קרב אשה כי אין בנפש החיוני כח לקיים העובר אם לא ע"י אור הרוח. כאו' {{ממ|איוב כ"ט}} לאורו אלך חשך ואלמלא זה היה צריך הוא יתברך לגמור הולד מיד ולהוציאו פן ימות שם. כאשר עשה בתולדות אדם ששנים עלו למטה וירדו שבעה. נמצא כי תקנת הילד ע"י הנר הוא הרוח היא קלקלת האשה שלמען תצטער ט' חדשים תנוח על ראש העובר כל הזמן ההוא. שאל"כ היה יתברך גומר ומוציא הולד מיד ואין זה כי אם על שהיא כבתה הנר ההוא. ע"כ תצטער על ידו. והנר ההוא שנאמר בו בהלו נרו עלי ראשי. הוא נר ה' נשמת אדם שהוא הרוח. כי שם על רוב האדם או כלם ידבר. ומי ומי בכל דור זוכה לנשמה. שיאמר הכתוב שבה חופש יתברך כל חדרי בטן של כל אדם. ועל מה שקלקלה חלתו של עולם. הוא האדם שהופרש כחלה מן האדמה תצטער בחבליה בהפרש הולד מבטנה כחלה הפורשת מן העיסה. וכיצירת האדם שהופרש מן האדמה כי תלד בצירים וחבלים ושמא תאמרו כי אין זו קללה לאשה רק לאדם כי היא על כל אלה תפרוש מבעלה. כמ"ש ז"ל {{ממ|שם דף ל"א}} שנשבעת בעת חבלי יולדה שלא תזדקק עוד לבעלה. לז"א ואל אישך תשוקתך כי על כל זה לא תפרוש. כי מיד בלדתה מתחרטת ועל שבועתה מביאה קרבן יולדת. והנה כל הרעה הזאת על התקוממה עליו להאכילו היתה. באומרה למה תמות היא והוא יעמוד חי לעולם. ומה גם לרז"ל {{ממ|ב"ר פי"ט}} שקמה עליו בחוזק יד. על כן נגמרה קללתה במה שהוא ימשול בה. וזהו והוא ימשול בך: 

== יז ==

'''ולאדם כו'. ''' ראוי לשים לב אל אומרו לאמר. שיראה בלתי צודק. ועוד מה פשע הארץ שנתקללה גם היא. והנה רז"ל הוצרכו לומר שהוא על שהוציאה עץ שהוא עצמו אינו נאכל. ועוד מה היא ארירתה. והנה ארז"ל {{ממ|שם פ"כ}} שתעלה דברים ארורים. יתושים ופרעושים כו'. ועוד באו' וקוץ ודרדר תצמית לך. אם הוא שיאכלם האדם. כמו שאמרו רז"ל שהוא על קונדם ועכביות. למה לא הזכיר אכילה רק בעשב השדה. ועוד אומרו בזעת אפך כו' הלא לא כל האדם אוכלים בזעת אפם. ועוד באו' עד שובך אל האדמה. למה אמר באריכות הלז. ולא אמר עד תמות. וגם אומר כי ממנה לוקחת מיותר. ועוד אומר כי עפר אתה. אם הוא שמעפר נעשה. ידוע הוא. ואם הוא שכעת הוא עפר. לא כן הוא. ועוד מה שינה. כי תחלה אמר עד שובך אל האדמה כו'. ואח"כ אמר ואל עפר תשוב. ולא אמר ואל האדמה תשוב: 

'''אמנם ''' הנה בפתח דבריו יתברך כיוון לדחות טענתו שאמר לו האדם. האשה אשר נתת עמדי כו' שכלל ב' דברים כמאמרנו למעלה. {{ממ|א}} שהאשה היתה סיבה על כל אחד מהדרכים שכתבנו בפירושו. {{ממ|ב}} באומרו היא נתנה לי מן העץ. כי מאומרו יתברך ב' פעמים ממנו לא תאכל ממנו. כו ביום אכלך ממנו. חשב שלא היתה עיקר הקפידה רק בהלקח מהאילן. אך עתה היא נתנה לי מן העץ ולא לקחתי אני ממנו. ע"כ אמר הוא יתברך על הטעה הראשונה. כי שמעת לקול אשתך כו'. והוא בשום לב אל מלת לאמר האמורה בצווי ויצו ה' אלהים על האדם לאמר. כי אומרו לאמר הוא מיותר. אך כיון הוא יתברך למנות את האדם שליח לאמר לאשה צווי זה גם היא. וזהו ויצו על האדם. וגם לאמר לאשה: 

'''ובזה ''' יאמר לו הנה על כל הבחינות אשר תתנצל באמרה. כי האשה הסיבה. אין לך בית מנוס. כי הלא הפכת קערה על פיה כי הלא אני להשמר מפיה ולהשמר מכל זה. שמתי אותך ממונה עליה על דבר שתשא ק"ו לבלתי שמוע אליה ואיך נהפכת כי במקום שהיה לך לאמר לה שלא תאכל. אדרבה אצ"ל שלא מנעת אותה. כ"א ששמעת לה באומרה לך שתאכל וז"א כי שמעת לקול אשתך ותאכל על פיה במקום אשר צויתיך לאמר לה לא תאכל ממנו וז"א לאמר וגם הטענה הב' שדקדק אומרו ממנו והיא לא לקח מן העץ גם זו אינה טענה שלא אמרתי לא תקח רק לא תאכל ממנו והוא לומר אתה שמת לבך אל אומרי ממנו ב"פ ולא אל אומרי אכילה ב"פ לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו כי לא יעלה על לב שכוונתו שלא תענש אם לא תהיה נושך ואוכל בפיך מן האילן כי אין זה דרך אנשים. אך אין זה רק שכל הכוונה לא היתה רק על האכילה ממנו גם שילקח ע"י אחר וז"א לא תאכל ממנו ועל ענין העונש ארורה האדמה כו' יהיה הענין שאמר לו יתברך הנה מתחלה היית מושל בכל הבריות דומם וצומח ובעל חי כאו' ורדו בדגת הים כו' ועתה אצ"ל שלא תרדה בב"ח. כ"א גם הצומח מהאדמה הוא הדומם לא תרדה בם כי האדמה מאליה היתה מוציאה לך כל אוכל בלא יגיעה כמאמר ר' פנחס בב"ר {{ממ|שם כי"ה}} ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי שלא היה עץ שלא היה עושה פרי אפי' אילני סרק. וכן ארז"ל בב"ר כי פיסת בר בארץ כי כמו שהארץ תוציא זרועיה הנאכלים כמות שהן תמר ותפוח כן גם הלחם היה יוצא נאכל כמות שהוא כמה שאמרו ז"ל בבראשית רבה מאי לפת כלומר לא פת היה ע"ד העתיד לבא שיהיה פיסת בר בארץ כלל הדברים כי הארץ היתה מוציאה צמחה בלי עמל ובלי יגיעת אדם וגם בלי פסולת רק נאכל כמות שהוא. בר. לחם. ומזון. נמצאת הארץ נשמעת לאדם וכן הצומח והב"ח כמשז"ל {{ממ|שם פ"כ}} שהיו גם העופות באים אליו אמר עתה הנה אבדת הכל כי הנה ארורה האדמה בעבורך והוא כי בהברא העולם היתה שכינה בתחתונים. וע"כ בהיות שכינה שורה על האדמה תוציא צמחה מאליה ובלי פסולת כי הכל היה עושה פירות וגם הלחם הי' יוצא בלי סובין ומורסן וקש ובלתי צריך עבודה ונאכל כמות שהוא. וסועד כלחם האפוי. אך בהעוות האדם לא בלבד נסתלקה שכינה עד לרקיע כמשז"ל {{ממ|שם פי"ט}} כי ע"י שבעה עלתה עד לרקיע השביעי כ"א גם שרתה רוח טומאה על הארץ וע"כ א"א אלא להוציא רק דברים ארורים מעורבים בפסולת כאשר נתבאר בס"ד. וז"א ארורה האדמה בעבורך שהוא על חטאו שהשרה טומאה על הארץ וע"כ כיון שלקתה בסבתך לא תהיה נשמעת לך להוציא לחם אפילו מעורב בפסולת כ"א ע"י טרחך בה בחרישה וזריעה. ולא מאליה כבתחלה וזה אומרו בעצבון תאכלנה ופירוש מה שאמרתי ארורה האדמה בעבורך הוא כי וקוץ ודרדר תצמיח לך זאת תעשה מאליה שהיא מכח הטומאה השורה עליה תוציא דברים רקים ומזיקים וזהו לך כלומר בשבילך שהוא אומר בעבורך. הרי פי' אומרו ארורה האדמה ואומר בעבורך ועל אומר בעצבון תאכלנה אמר ואכלת כו' בזעת כו' לומר מה שאמרתי בעצבון תאכלנה לא על כל מאכל אשר תאכל כי הנה ואכלת את עשב השדה שהוא היוצא השדה עשבים קלי האיכות אשר אין זרעם בם אך מה שיהיה בזעת אפך הוא מה שתאכל לחם והוא כמשז"ל {{ממ|ברכות דף נח}} שעשר מלאכות צריך כדי לאכול מלחם הארץ שהוא כדי לנקות הפסולת ולהכשיר האוכל ע"י עשרה מלאכות וי' מצות הנעשים בו כנודע להעביר כח הטומאה אשר סיבב הפסולת והנה ע"י האדם אשר גרם בא כח הטומאה ע"כ יטרח להעבירו בכשר כוחות קדושה ובכלל הדבר הוא כי לא השליטו ה' עתה רק בצומח על הדרך הגרוע הלז אך לא בב"ח נמשל כבהמות בחטאו ולמה יהיו לו לאכול ואמר כי זה יהיה לך אדם שתאכל בזעת אפך לחם ולא יהיה פסת בר בארץ מאליו ובלי פסולת עד שובך אל האדמה כו' והוא בשום לב אל אשר הערנו שאינו אומר עד שובך אל העפר. כמו שאומר אח"כ ואל עפר תשוב. אך הוא כי אל עפר משמעו. שיחזור להיות עפר בקבר. אך אומר אל האדמה. הוא להיות על האדמה חי וקים: 

'''והוא ''' כי הנה ידענו כי אדם הוא דוד והוא משיחנו. ואמר כי נמשך הקללה הזאת עד שובו פעם אחרת אל האדמה. ולא בדוד בהוייתו הראשונה. כי אם כאשר האדמה תהי' אשר ממנה לוקחת כי תהיה משוללת רוח הטומאה. כד"א ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. שהוא בימות משיחנו. שאז ישוב במשיח עצמו אל ב"ה היא האדמה אשר לוקח משם כי ממקום כפרתו נברא. כי אז תחול שכינה בארץ עם סלוק הטומאה כאמור כי אז ע"י כך. הארץ תוציא צמחה מאליה ובלי פסולת. כי יהי פסת בר בארץ וכמאמרם ז"ל {{ממ|שבת דף ל}} {{ממ|יהי כו'}} עתידה א"י להוציא גלוסקאות כ"א יהיה כמו זר נחשב בעיני השומע שתוציא הארץ גלוסקאות כציורה מאפה תנור. הלא זאת ישיב אל לבו שהענין כי כאשר תוציא הארץ גם עתה. תמר. ותפוח. הנאכל כמות שהוא יוצא מהארץ כן תוציא אז הלחם שיהיה נאכל בהוצאתו מן הארץ. וגם תהיה גלוסקאות שהיא מסולת מנופה ונקיה כן לא תוציא הארץ לחמה בפסולת. מוץ ותבן וסובן ומורסן. רק נקיה מכל פסולת כסולת הנקיה כי מה שיקשה לקלי האמנה איך יוסר הסובין והמורסן והקמח מאליהן הוא שלא ידעו שלא יצטרך להשיר דבר. כי אם יברא בלא סובין וקמח. רק סולת נאכל כאפוי. ואם יקשה למו האפיה ק"ו הוא. אם ב"ו מכשיר הסולת ע"י אפיה ליאכל. מי שיצר את האופה עצמו לכ"ש. ומה גם כי אין זה רק להחזיר הדבר אל ראשיתו. ואין כל חדש כי אשר להיות כבר היה. אלא ששרתה רוח טומאה על האדמה אש אררה ה' מרעת יושבי רוח ותוציא הארץ פסולת בעירוב בצמח האדמה. שע"כ יצא עירוב. מוץ קש סובין ומורסן. מה שאז לא יראה ולא ימצא. וע"כ בימי מרע"ה ודוד ודומיהם שהיתה שכינה שורה על הארץ לא היה כן. יען כי לא הוטהרה הארץ הלזו מן הטומאה לגמרי. לבלתי היות עירוב טומאה בצד מה. עד לע"ל. שנא' על הזמן ההוא ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. והוא מאמרם ז"ל בב"ר {{ממ|פי"ב}} באומרם כי כל תולדות שבמקרא חסרים. אלה תולדת השמים כו' ואלה תולדת פרץ כו' מפני שששה דברים שחסרו בחטאו של אדם שהם פירות הארץ. ופירות האילן כו' שהיו שלמים כשנאמר אלה תולדת השמים יחזרו כשיבא בן פרץ. הוא מלך משיחנו. הנה בפי' כי פירות הארץ והאילן לא יתוקנו עד ימות משיחנו והוא מן הטעם שכתבנו. והנה היה מקום שיאמר אדם. הלא אם אתקן מעשי בתשובה שלימה למה לא יחזור הענין כשהיה מבלי שוב פעמים. לז"א כי עפר אתה כו' לומר הנה הכל תלוי בך. ואין דבר נתקן עד שתתקן אתה ותקונך עמך בחיים א"א עד תשוב אל העפר. והוא כי אינך עתה מה שהיית טרם תחטא. כי לא היית עפר. כי גם שנעשית מן העפר הלא יצרך ה' בעצמו יצירה חדשה שהקנה בך בידיו הויה זכה. וקדושה ספוריות. אך עתה נסתלק ממך הספיריות ההיא. כי נכנסה בך זוהמת נחש. עד שכעת עפר עתה משולל הקדושה שנקנית בך כי פנה זיווך. והוא מה שאז"ל כי אחד מהדברים שנתקלקל והוא זיוו שגם כי מעפר נעשה נתעלה איכותו והיה זך ובהיר גם אומרו מעין רוחניות. ועתה עפר אתה כי נתעכר איכותך כעפר. ע"י זוהמת נחש ואין לך תקנה לשוב אל הקודם. עד אשר אל עפר תשוב. ושוב אעשך מן העפר משולל זוהמת נחש. כאשר עשיתיך מאז. בכל השלמות שהיה בך כבראשונה והותר. וזה מאמר שלמה {{ממ|קהלת יב}} וישב העפר כו' לומר אם היה הדבר כאשר טרם יחטא אדם. שהגוף לא היה עפר. היה חבור וזווג הרוח והגוף עולה יפה ולא יתפרדו אך עתה הגוף הוא עפר. איך יתמיד חיבורו עם הרוח. לכן כל אחד ישוב לשרשו. עד יתוקן וישובו העפר אל הארץ כשהיה טרם יוצר אדם והרוח כו'. או יאמר עד שובך אל כו' עד שעה א' קודם תחיית המתים. והוא עובדא דר' אחא בר יאשיה שאמר על פ' זה. שהצדיקים נעשים עפר שעה א' קודם תחיית המתים. כי אז תהיה האדמה זכה מטומאה לגמרי ואדם לא שב אל עפרו במותו וכן נראה ממ"ש בגמרא {{ממ|ב"ב דף נ"ח}} שנא' לר' בנאה. בדיוקני עצמה לא תסתכל כי עודנו קיים בגופו במערה. ומה גם אחרי תשובתו מחטאו שלא ישוב אל עפרו עד הזמן הנזכר. לז"א כי עפר אתה. כלומר מפאת עצמך. וגם לא תהיה כך הרבה כי אם שובך אל העפר בלבד. כי מיד אעלך גם עלה. וז"א ואל עפר תשוב ולא אמר ועפר תהיה. כלומר השיבה בלבד בלי התמדת היותך שם הרבה כי שעה א' קודם תחיית המתים הוא. כמדובר. או יכוון באומרו אל עפר תשוב. לומר כי גם שתהיה עפר לא תשוה לעפר הארץ כי איזה יתר איכות יהיה בעפר גופך. על שידיו ית' יצרו אותך ממנו. ע"כ לא אמר ועפר תשוב כ"א אל עשר. כאלו אינך עפר כמוהו. כי אם בא אליו. וגם באומר עפר פעם ב'. ולא אמר ואליו תשוב יורה כי עפר אחד באיכות הוא: 

== כ ==

'''ויקרא האדם כו'. ''' הנה על שהיתה אם על כל חי. ראוי תקרא חיה. אך לזה נדקדק אומר היא היתה. ומן הראו יאמר כי היא אם כל חי. ועוד למה קרא לה שם אחר הקלקול ולא מתחלה. אך יאמר עתה קראתיה חוה להראות מה שחסרה כי הנה מתחלה היא היתה אם כל חי ראויה ליקרא חיה. אך עתה היא אם כל מת. שבעבורה כלם ימותו וישובו אל העפר כל הד' יסודות. ע"כ על חסרון הד' יסודות יחסרו מהיו"ד של חיה ד'. ותשאר וי"ו וע"כ תקרא חוה. וע"כ נסמוך ענין זה אל אומר ואל עפר תשוב: ב

== כא ==

'''ויעש ה' אלהים כו'. ''' הנה כתבנו למעלה מאמר ר"מ {{ממ|פ"כ}} שמצאו כתוב בתורתו כתנות אור. והערנו כ"א הוא קודם החטא למה נאמר פה. ואם היא אח"כ אדרבה אור חושך באהלו. ועוד למה לא הלבישם מאז. אך הוא מה שכתבנו למעלה כי מתחלה היה להם כתנות אור. היא חלוקא דרבנן בהיותם בגוף ונפש בג"ע. כי גופם היה זך בלתי עב. כעור ובשר שבנמצאים. אך אח"כ נתלבש דקותם ונעשה עור גשמיי בעצם. וזה יאמר פה. ראו מה הפסידו אדם ואשתו כי הנה כ"כ היו זכים בגוף ונפש. עד גדר תתייחס עשיית מלבושם אל ה'. כי ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות אור רוחניים כדי להתלבש גופם בג"ע ג"כ בחלוקא דרבנן ועתה וילבישם שהקנה בהם הלבשה. ויחלף מאור לעור. ושיעור הכתוב ויעש מתחלה כתנות אור. ומ"ש עור. הוא על מה שאח"כ וילבישם את הכתנות. כלומר ומזה תבין כי בתחלה היו אור. כי האותיות מתחלפות. כי כן תהיה כוונת ר"מ. ולא להגיה התיבה: 

'''ולבא ''' אל הענין נעתיק לשון מאמרם ז"ל. והנה זה לשון המאמר במקומו בב"ר. {{ממ|שם}} בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנות אור אלו בגדי אדה"ר. שהם דומים לפנס. רחבים מלמטה וצרים מלמעלה. ויצחק רביא אמר חלקים כצפורן. ונאים כמרגליות. א"ר יצחק ככלי פשתן דקים הבאים מבית שאן. עכ"ל. והנה כל ענין מאמר זה אומר דורשני. אך הוא כי הנה הוקשה לר' מאיר. לא ימנע אם ידבר על מה שקודם החטא. למה נא' פה. ועוד כי מקודם היה חומרו זך שבקשו מלאכים לומר לפניו קדוש. ואיך היו לו כתנות עור והוא רוחני ותוך ג"ע. וגם אומר וילבישם והיה לו לקצר ולומר וילבישם ה' כתנות עור. ואם ידבר על מה שאחר החטא למה עתה הלבישם ולא מאז. ע"כ אמר כי האותיות מתחלפות. ועל שני הזמנים ידבר כי תחלה טרם יחטא. היה גם חומרו זך ומלובש בג"ע במלבושי אור. ובחטאו נתעכר ונעשה עור. ככל עור כל בשר איש כמונו היום. ושיעור הכ' שהוא כתנות אור שעשה לו מתחלה. ועתה וילבישם את הכתנות שיהיו לו בעביות כמאור. לעור. ומה הוא ההפרש. הלא הוא כי מתחלה בכתנות אור היה משיג הדברים עליונים דרך רחב מלמעלה שהיה דבק בו ית' והדברים תחתונים לא היה לו בהם כמעט שייכות. אך אחר העוותו ונתעכר. נעשו צרים מלמעלה ורחבים מלמטה כי הדברים עליונים היה משיג בצרות והתחתונים ברחב או שע"י רחב התחתונים היה עולה ומשכיל בעליונים בצרות. ויצחק רביא אמר כי לא בלבד היה לו עתה צרות למעלה. כ"א גם עתה היה משיג ענינים חשובים ונאים כמרגליות. אלא שהיו חלקים כצפורן משוללת זויות. כן היה לבו חלק להשמט ממנו. ולשוכחה על שנתעכר חומרו. ור' יצחק גורע כחו יותר. ואומר שלא היה משיג הדברים העליונים רק כעין מסך. ולא מסך זך כזכוכית לבנה. כ"א כמאחורי כלי פשתן הדקים. שהאור שאחוריו מתפלש דרך היריעה ההיא כי דקה היא. אך בעביות ובהסתר. כי המסך בלתי זך כזכוכית. כ"א שהוא דקה וע"ד פשט הכתוב יאמר כי הנה מתחלה היה גם חומר אדם זך. שגם גופו למה שהיה מעשה ידיו יתברך. היה זך עד היות תפוח עקבו. שהיא עכורה לכל היותר יפה מראה שבעולם שלו היה מכהה גלגל חמה. והוא כי האדם היא הנפש. כד"א על בשר אדם לא יסך. יורה כי הבשר הוא של אדם. ולא האדם והגוף הוא כמלבוש. והנה בתחלה היה גופו הגלוי אור זך מעשה אלהים כלוחות. וזהו ויעש ה' אלהים כתנות אור. כי זכים מעשה ה' אלהים היו הכתנות אור שלהם. אך בהעוותם וילבישם את הכתנות הלבשה ממשיית בעצם כמונו היום. ויתכן לפרש כן מה שמצאו בתורתו של ר' מאיר כתנות אור שמפרש כן ויעש מעשה ה' אלהים בידיו כתנות אור. כי מה שהוא עור מלובש לגבי דידיה. הוא אור אצלנו. וזהו כתנות אור כמלאך ה' שמתלבש בבואו לעולם מלבוש דק וזך שהוא אור מעובה. ואחר כך כשחטאו וילבישם את הכתנות כמונו היום: 

== כב ==

'''ויאמר כו' הן האדם כו'. ''' הנה כל הפסוק משולל הבנה. ויתכן יאמר שאמר הוא יתברך לפמליא של מעלה. הן האדם כו' והוא בהקדים כי מה שגזר הוא יתברך מיתה על אדם וזרעיותיו ולא עונש אחר. ויעמד חי לעולם. הלא הוא כי מאז ברא הוא יתברך העולם. היה לשתהיה לו דירה בתחתונים. שהוא שיהיו בני האדם מרכבה על שכינתו בעצם בגוף ונפש. בלתי מעכב החומר. כי גם הוא יהיה זך כאשר יקווה לאחר התחיה. כי גם החומר יהיה ספיריי מאד מעין הנפש. והנה אם לא חטא אדם כך היה מאז כנודע. עד אשר חטא ונתעכר חומרו. ככתוב על אומרו ויעש כו' וילבישם. וע"כ א"א לשוב אל ראשיתו לזכך החומר. עד יתמרק בכור הארץ ויעשה בריה חדשה ע"י טל העליון. ע"כ הוכרחה המיתה כוללת שאפילו הצדיקים לא יבצר מהם לפחות שעה אחת קודם תחיית המתים מלשוב לעפרן. כי בחיים חיותם בלתי אפשר. כי אפילו במתן תורה שעל ידי לוחות ראשונות שהיה מקום להזדכך. נתקלקל בעגל: 

'''ונבא ''' אל הענין שאמר הוא יתברך למלאכי השרת. הן האדם היה כאחד ממנו. שהוא כי היה כמלאכים שלא יעצרם הגשם מלהשרות בהם שכינה. כן היה זך. אך נמשך לדעת טוב ורע ונתעכר חומרו. וע"כ רפואות תעלה לעלות במעלה היותו מרכבה אל השכינה בגוף ונפש היתה לו גזרת המיתה. וע"כ אם ישאר בגן עדן. פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים. ואכל וחי לעולם. ונמצא בלתי מת ולא יתוקן. ואם נאמר שלא יחזור אומרו ממנו אל מלאכי השרת. ושלא היה כוללם הוא יתב' אל עצמו חלילה. יתכן בשום לב אל מלת הן. והוא כדרך רז"ל לדרוש תיבה כיוצא בה. כי הנה שתי אותיות אלה. הן בלתי מתחברות עם שום אות. כי אל"ף וטי"ת עולים יו"ד. וכן ב' וח'. וג' וז'. וכן דל"ת וי"ו. אך הה"א אין לה חבור. וכן הנו"ן. כי י' וצדיק עולים מאה. וכן על סדר זה נשארה הנו"ן יחידית. וע"כ היו למשל אל דברים בלתי מתחברים. ובזה יאמר הן האדם. לומר כי ב' חלקי האדם הכוללים אותו. אשר הם נגדיים זה לזה. שהם חומר וצורה. היה הכל כאחד ממנו. כמיוחד שבחלקיו הוא הנפש וזה משמעות מלת אחד בפת"ח האל"ף. שהוא המיוחד. כד"א {{ממ|בראשית כ"ו}} שכב אחד העם. והכונה כי הנגדיים שבאדם היו כמיוחד שממנו עצמו. כי גם חומרו לנפש יחשב. וראוי להשרות שכינה בדבקות עצמיי בלי ערוב החומר. אך בחר לדעת טוב ורע ועתה באין חומרו דומה לנפשו. כי נתעכר. פן ישלח ידו כו' ובלי מיתה לא יוסר חלאת חומרו ממנו ולא יתוקן. לכן וישלחהו כו' וענין אומרו שיקח ויאכל וחי. יהיה כענין מאמרם. ז"ל בגמרא {{ממ|שבת דף ל'}} כי בסלוק דוד המלך ע"ה היה עוסק בתורה כל אותו היום ולא יכול מ"ה ליגש אליו ליקח את נפשו ממנו עד שפסק. וכן ר' ע"ה עד ששפחה השליכה כלי מהגג. ומן הברת השבירה הפסיק. ונפטר. כן יאמר יתברך אם ישאר אדם בג"ע יקח מעץ החיים. שהוא ענין עסק סודות התורה. כי על דרך השוד היתה לו. ועל ידי עסקו בה ומצותיה. היה משפיע שפע. ומצמיח ומגדיל עצי עדן כמפורש למעלה. והוא אומר לעבדה ולשמרה. והנה באחוז בתורה שהוא אומר ולקח גם מעץ החיים. אפשר יאכל שיהנה כאוכל ויערב לו באופן לא יתבטל מעץ החיים ולא יוכל מלאך המות לגשת שמה. כי אין שם דבר יפסיקהו. כאשר היה בדוד המלך ע"ה. וברבי ע"ה. ע"כ וישלחהו כו'. או יאמר אם נפרש שאומר יתברך לא תאכל ממנו. הוא שלא היה מקפיד אם היה נכנס בידיעת חקירות טוב ורע. אם לא היה אוכל ונהנה ממנו היא סברת מינות. כ"א היה אדם נכנס בענין עץ הדעת טוב ורע לא היה אוכל ממנו. שהוא חוקר בדרישותיו. שלא ידבק בידו מאומה מן החרם. רק נכנס בשלום ויצא בשלום כמאמר חכמי האמת באברהם. אין רע. אך ארז"ל {{ממ|סנהדרין פ"ד}} שנעשה מין שהיא האכילה מפריו. כאשר רמזו ז"ל {{ממ|ב"ר פי"א}} שסחטה ענבי רוש והשקתו. שהוא משל אל החקירות. כסוחט הזה לאכל מפנימיותו. 

'''ונבא ''' אל הענין. אמר הוא יתברך הלא אפשר ידבר איש נגדי למה נתתי לפניו מכשול שיהיה לו מקום לבא אל ענין העץ ההוא. לז"א הוא יתברך הנה אם יחיויב לכל הבא אליו לאכול ממנו. היה קשה. אך אפשר יחזיק באמת וידע הטוב ורע ויצא בשלום ולא יחטא. וז"א הן האדם היה כאחד ממנו שרפי קודש לדעת טוב ורע כידיעה. ולא יחטא רק יצא בשלום. באופן שלא נתתי לו מכשול. אך לא עמד בידיעה בלבד ואכל ואשם על בחירתו. ומה שחטא צריך לתקנו ואם ישאו בג"ע. פן ישלח ידו כו'. ולא יוכל נקיון כמדובר. בקודם ע"כ וישלחהו כו': 

== כג ==

'''וישלחהו ה' אלהים כו'. ''' צריך לדעת מה העבודה הזאת. האם לחרוש שלאו. ועוד אומר אשר לוקח משם הוא מיותר. ועוד או' ויגרש את האדם. הרי היה חוצה כי שלחו. ואיך יגרשהו אחר שכבר יצא. והנה רז"ל אמרו באיכה רבתי {{ממ|פתיחה והמה כאדם}} שדנו בשלוחין וגירושין. וגם בדבריהם ראוי לשים לב אל כפל הענין. והנה לרז"ל יהי' כי המגרש את האשה עושה שני דברים. {{ממ|א}} שמשלחה מביתו. {{ממ|ב}} שכורת בינו לבינה בגט. כן הוא יתברך שלחו מג"ע וגרשו. שיהיה ככורת בינו לבינו. כענין עונותיכם היו מבדילים כו' וע"ד הפשט יאמר בהזכיר מאמרם ז"ל {{ממ|שבת דף כ"ח}} על פסוק ותיטב לה' משור פר כו' שהוא קרבן שהקריב אדה"ר וראוי לדעת באיזה זמן הקריבו כי אין נזכר בפ'. ועוד למה לא היה לרצון בעצם שאומרו ותיטב לה' משור פר שהקריב אדה"ר שיורה כי לא שלם היה קרבנו של אדם. וע"פ דרכנו נשית לב אל מאמרם ז"ל {{ממ|חולין דף ס'}} שאמרו שיר שהקריב אדה"ר קרנותיו קדמו לפרסותיו. שנאמר מקרין מפריס. מה ענין הקדימה הזאת. ואם הוא חולק אל מאמר האומר פר שהקריב אדם הראשון קרן אחד היה לו במצחו שנאמר מקרין מפריס מקרן כתיב. כי הנה אין ספק שבמספר קרנותיו חולקין. כי האומר קרנותיו קודמות. מורה כי שנים הן. ולא אחד בלבד כדעת האומר קרן אחד: 

'''אך ''' אפשר כי בענין פשטו. לא יחלקו. כ"א בענין בחינת הרמז. והצד השוה שבהן. שכל אחד הוקשה לו בכתוב שני דברים. {{ממ|א}} מה חסרונו של שור פר ההוא שבעתיד ייטיב לה' ממנו. ועוד מה בא להודיע שהיה מקרין מפריס. כי הלא כל השור פר כן הוא. ודעת האומר הראשון כי בא הכתוב להשיב ולומר טעם אל מה שייטיב לה' משור פר של אדה"ר. מפני שהיו קרנותיו קודמות לפרסותיו. כלומר כי בא על עון. כי קדמו נגיחותיו להזיק בחטאו. לפרסותיו שהם סימני טהרתו. משא"כ לעתיד כי לא על קדימת עון יהיה ודעת האחר הוא שהכתוב נותן טעם בדרך אחרת. והוא מעין מאמרם ז"ל על אילו של יצחק כי שני קרניו הועילו. אחד לשופר של מתן תורה לזמן זה. ושל ימין לשופר גדול לע"ל שיתקע בשופר גדול: 

'''ונבא''' אל הענין אמר ותיטב לה' משור פר של אדה"ר. כי לא הועיל זכות הקרבן ההוא לזמן זה. ולעתיד. כשל יצחק. כי אם קרן אחת היתה לו. שהוא להיות לו חירות מה שלא מת ביומו. עד תתק"ל שנה וע' שנה שארז"ל שנשארו מהאלף לדורות עולם. אך לא הועיל גם לע"ל. וגם זה מהטעם הקודם כי בא על עון: 

'''ובזה ''' נבא לענין הכתוב. כי מה' יצא הדבר. אחר שחטא. לשלחו להקריב הקרבן להאריך לו. וע"פ דרכו הורה לנו הוא יתברך גודל ענותנותו וחסדו עם בריותיו. וכי לא רצה לגרשו כלה בזעף. וגם לא להודיעו שהיה מוציאו בהחלט. כי אם לאט לו קו לקו שלחו להקריב קרבנו. ואמר לו שילך מג"ע למקום כפרתו אשר לוקח משם. הוא מקום המזבח שבהר המוריה. ושם יעבוד עבודה. הוא קרבן שור פר מקרין מפריס שהקריב. כנודע מרז"ל. ובזה נמצא עובד את האדמה כחורש ועובד להצמיחה לתקן אשר אררה ה' כאומרו ארורה האדמה בעבורך עתה ע"י ריצוי הקרבן במקום כפרתו. כי שם שפע קדושה תמיד. הוא שער השמים. וז"א לעבוד את האדמה אשר לוקח משם כי ממקום כפרתו נברא שע"י קרבן זה בתשובה יתוקן בצד מה. ולא הגיד לו שהיו גירושיו גמורים. והנה העולה על רוחו של אדם. היה לחזור אח"כ: 

'''אמנם ''' הוא יתברך גירשו שלא ישוב עוד. וז"א ויגרש את האדם. ולא שאמר לו בפניו שלא ישוב. וא"כ איך היו הגירושין. הלא הוא. כי וישכן מקדם לג"ע כו' ואת להט החרב כו' למען כשישוב לא יוכל ליכנס. וזהו לשמור את דרך כו' וזהו וישלחהו כו' ואח"כ ויגרש כו' כי תחלה שלחו ואח"כ גירשו כמדובר:


{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}
[[קטגוריה:אלשיך: בראשית]]