עריכת הדף "אלשיך/במדבר/כא"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== ד ==

'''ויסעו וכו'.''' ראוי לשים לב. (א) מה נשתנה מסע זה שקצרה נפשם בו מבכל שאר מסעות. (ב) אומרו באלהים ובמשה שהשוו עבד לקונו למה השוו אותו פה שלא עשו כן בכל יתר תלונות (ג) או' וידברו ולא אמר וילונו. (ד) אומרו כי אין לחם ואין מים כי הלא לחם ומים היה להם מן ובאר ולמה בוכים על חסרונם. ולמה נכנסו בשתים ויצאו בלחם לבדו. (ה) או' ונפשנו קצה כי הנה ארז"ל שאמרו שהיו יראים פן יבקע כריסם כו' וכשלא נבקע בל"ח שנה לא יבקע עוד. (ו) או' הנחשים השרפים אם היו שני מינים הל"ל והשרפים ועוד למה אמרו ויסר מעלינו את הנחש ולא אמרו את השרף ואם אומר השרפים הוא מין נחשים ששורפים והוא פירוש אל מין הנחשים אך שם העצם הוא נחשים למה אחר כך אמר עשה לך שרף ואין זה שמו העצמי. (ז) אומרו ויסר מעלינו את הנחש ולא אמר הנחשים. (ח) אומרו בעד העם שהוא מיותר. (ט) למה הוא ית' צוה יעשה שרף והוא עשה נחש והנה יש אומרו כי שרף היה על מה שדברו נגד משה ונחש על מה שדברו נגדו ית' והנה לפי הנראה שרף הוא יותר קשה ולמה לא יהיה כנגד מה שדברו על ה'. (י) איך ההבטה אל השרף יחיה אותם ולמה יושם על נס ונדקדק תוספת ה"א באומר וישימהו על הנס. (יא) כי הוא ית' כלל ואמר והיה כל הנשוך שכולל כמ"ש ז"ל אשר נשכו בעל חי אחר ומשה עשה נחש ואומר בו והיה אם נשך הנחש את איש וכו' וחי שמורה שלא היה חי רק אשר נשכו נחש: 

'''אמנם ''' הנה בהר ההר כי שם מת אהרן נסתלקו ענני כבוד אשר היו בזכותו ועל כן בנסעם משם וסבבם את ארץ אדום ומה גם שחזרו אחור שבע מסעות והחזירום במכת חרב לטושה ממטה לוי במרוצה בחורב ביום וקרח בלילה כי סרו מעליהם ענני כבוד ע"כ יומם השמש הכם וקרח בלילה ותקצר נפשם וזהו אומרו ויסעו מהר ההר כלומר ממקום סילוק אהרן וענני כבוד והלכו לסבב שהיה על ידי שובם אחור וחזרתם למקומם שהוא לסבוב את ארץ אדום באופן שלא יבצר מחזקי המזג שבעולם מקוצר רוח ע"כ ותקצר נפשם אך המה ראו כי משה לא התפעל כלל וזהו אומרו ותקצר נפש העם כלומר אך לא נפש משה כי היה ניכר בו מקירון פניו כדרכו עד כה על כן אמרו בלבם אין זה משה כי אם בית אלהים מרכבה אליו והיו כאחדים והוא ית' עמו בכל אשר הוא עושה ובעצת שניהם היתה צאתם אל המדבר ע"כ בהתלוננם על ה' ועל משיחו כללו אותם בתיבה אחת לומר למה העליתנו כלומר שניהם הנמצאים כאחד כי במשה האלהים נצב נמצאו שתים רעות כאחת. (א) התלונה במציאות. (ב) אופן הדבור שהושוו עבד לקונו שכללו את שניהם בתיבה אחת לומר לה' ולמשה העליתנו. ועל כן לא נאמר וילונו כי אם וידבר לומר כי מציאות התלונה קלה מאופן סגנון דבורם וזהו אומרו וידבר העם כי הדבור קשה מהתלונה. ואמרו בלבם הנה אין זה כ"א היה להם לחם חטה היה סועד לבם ומבריא ומחזקם וזהו אומרם כי אין לחם ואין מים כי לחמנו אין לחם ומימינו אין מים כי דברים רוחניים הם זה כזה כמדובר למעלה כי גם בארה של מרים מים רוחניים היו ולכן אינם מחזקים החומר. ושמא תאמר הלא ידעת כי הלחם הלז רוחני זן את הנפש הרוחניות ונמשך חיים אל הגוף גם היא. כאשר הלחם החומרי זן את הגוף ואגבו יכלכל את הנפש. לזה אמר מי יתן והיה כך אך אם כך היה לא היתה החולשה מגעת אל הנפש כי אם היתה בריאה וטובה אך הנה ונפשנו קצה. על כן גזר אומר כי לא רוחני בעצם הוא רק הוא לחם קלקלות כפול וזהו אומרו בלחם הקלוקל מחמת מה שנתלבש ברדתו מן השמים. על כן מה שלחם חומרי מתעכל בקרוב זה שעיקרו רוחני מאד מתאכל לשנים רבות מה שיש בו התלבשות והוא עדיין לא נתעכל ויקשר בקרבו ועל כן היו יראים פן יבקע כרסם כמז"ל. והנה אם המים היו מלובשים כפי ערך הלחם היו מבשלים אותו באצטומכא אך הם רוחניים ואינן מבשלים אותו ויסתכנו וזהו אין לחם ואין מים כלומר ממש כי אם רוחניים. והלחם לא נשאר ברוחניותו בעצם כי הנה ונפשנו קצה אך הוא בלחם הקלוקל. ואין המים הרוחניים מבשלים אותו שאינו מזגו: 

== ו ==

'''וישלח וכו'.''' הנה התלונה היתה מעין נשיכת נחשיו. מה שנאמר בסגנון מכאיב שהשוו עבד לקונו באומרם העליתנו דומה לנשיכת שרף שזולת הנשיכה ג"כ שורף כאש לנשוך ועל כן שלח בהם מין נחשים שיש בנשיכתן הרגש שריפה בעצם: 

== ז ==

'''ויבא העם וכו'.''' אמרו הנה חטאנו לה' ולך ובכלל זה שאנו שבים מהשואה שאין אנו אומרים חטאנו לשניהם כי אם בה' ובך עבור אתה על פשע והתפלל ובודאי כי ויסר וכו' כי ישא קל וחומר ומה אם משה בו"ד עובר על פשע ומתפלל בעדם כ"ש הוא ית': 

'''או ''' יאמר הנה מה שחטאנו הוא כי דברנו בה' ובך ובזה לא נגענו בכבודך כי אדרבא גדולה ומעלה היא לך כי השוינוך לקונך נמצא כי לא חטאנו רק לה'. ועל כן התפלל אל ה'. והנה משה לא על שלא חטאו לו או על שנתנו לו מעלה התפלל רק בעד העם להטיב להם וזהו אומרו ויתפלל משה בעד העם: 

'''או ''' יאמר כי אמרו הנה נשוכו רבים ומהם מתו עם רב מישראל ומהם עודם חיים ויש רבים שלא נשוכו אך הנה חבל על שכבר מתו כי מתו בלא וידוי ותשובה. אך אנו הנשארים הננו שבים ומתודים ואומרים חטאנו. ולא וידוי דברים בלי עזיבת החטא הננו מודים ועוזבים כי אנו אומרים התפלל אל ה' ויסר כו' כי נודע כי אתה העבד וסרסור והוא בעל היכולת ממית ומחיה ואינך שוה לו כאשר השוינו עבד לקונו חלילה. וע"כ לא נחוש על הנשוכים שעדיין לא מתו אם ימותו כי הלא ימותו כשרים בוידוי ותשובה. אך מה שתתפלל הוא כי ויסר מעלינו את הנחש שלא ישוך עוד. אך משה רועה נאמן הפליא לעשות ויתפלל בעד העם דרך כלל על הנשוכים שלא ימותו וכן היה שאמר לו הוא ית' עשה לך וכו' והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. כי אין צריך לומר שלא ישוך עוד כי אם גם הנשוך נתרפא וכן אומרו והיה אם נשך וכו' וחי: 

'''עוד ''' יתכן כוונו באומרם ויסר מעלינו את הנחש כי הנה זולת הנחש היו בעלי חיים רבים נושכים וממיתים כמו שאמרו ז"ל. על כן אמרו אין זה רק שהעון ממית כי הנחש הוא כח יצר הרע המסית נקרא נחש באמת אמרו ויסר מעלינו את הנחש הידוע המסיתנו ואז נתרפא מהכל שנשוב בשלמות. ועל כן נאמר והיה כל הנשוך אפילו מבעל חי אחר יחיה בהסיר העון. ועל זה יאמר אח"כ והיה אם נשך הנחש הוא הקדמוני וחי שנשך אותו בהחטיאו עם שהנשיכה ההרגשית עתה היתה ע"י בעל חי אחר. ורצה ית' יעשה שרף וישמהו על נס. והיה וכו' יהיה כי הנה ידוע כי אין ערוד ממית כי אם החטא ממית וכאשר הנחשים השרפים נשכו את העם לא היו הנחשים הנישכים כ"א המשחית שנברר בעון ההוא הוא שנתלבש בנחשים והוא היה הנושך והממית וע"ז נאמר וישלח ה' בעם את הנחשים שריבה האת את כח המשחית שהלביש בהם. והנה בעלות על לב הנשוך כי הדבר טבעי וזמן משלחת נחשים היה ולא בנס והשגחה לא יתרפא אז מות ימותו על כן צוה ית' יעשה שרף בלי רוח חיים ולבל יטעו בו אמר שישימהו על נס על ב"ד. (א) למען ירום ראשו ולבו השמימה. (ב) שיתן אל לבו כי בנס והשגחה היה ענין השרף כי ע"כ הושם על נס ויאמר בלבו. בהיות שרף חי נשכנו. וזה שרוח אין בקרבו כי אביט בו ארפא. אין זה כ"א רמז שבהיותי בלתי נושא עיני למרום ומכיר כי הדבר בנס אני נותן רוח חיות וכח בשרף ישכני אך בתת אל לבי כי הדבר בנס ואשא עיני למעלה כי הכל מאתו יוסר חיות השרף מלהצר לי ויהיה דומם. ושכאשר השרף העליון הוא רמז אל משחית הוא דומם אין התחתון נושך שהוא שע"י היות באדם מחשבה זו ישוב אל ה' וירפאהו. ומה שהוא ית' אמר נס ומשה אמר על הנס הוא ית' צוה ישימו אותו על עץ גבוה הנקרא נס וחש משה אולי לא ישיתו לב כי הדבר בנס רק על שם העץ על כן עשה כמ"ש ז"ל שזרקו לאויר ועמד בנם כי בזה ישימו לב וז"א הנס הוא הידוע כמשמעו. והנה משה עשה נחש נחשת וארז"ל לשון נופל על הלשון והנה יראו דברים משוללי טעם וריח שאם להיות נופל על הלשון ישנה מצותו ית' ולא יעשה שרף כ"א נחש. ואפשר כיוונו ז"ל כי חש משה פן יחשיבוהו לאלוה כאשר טעו בדורות שאחריו. על כן עשאו מדבר שהוא כרומז היותו נחשת כלומר חתיכת נחשת ואין בו מועיל מצד עצמו. מלבד כונת הרמז. באופן שבהביט בו הנשוך לא יטעה כי יקל לתת אל לבו כי גם אחר העשותו נחש עודנו נחשת. וזה אפשר כיון הכתוב באומרו והביט אל נחש הנחשת וחי כי בהביט אל נחש הרמז הנזכר וגם יביט היותו נחשת וחי. משא"כ אם היה שרף לא יפול לב אדם מיד לומר כי חתיכת מתכת דומם הוא ואפשר יטעה ולא יחיה ויהיה פקפוק במאמרו ית' שאמר וראה אותו וחי. ועל בחינה זו השנית הקפיד הכתוב ולא כתב וראה כמ"ש למעלה כ"א והביט: 

'''עוד ''' יתכן באומרו ית' שרף ומשה עשה נחש והוא כאשר כתבנו כי מציאות נשיכת נחש היתה על שנדמו לנחש שהוא התחיל בלשון הרע. אך על היות בלשון מרירות השואת עבד לקונו שהוא לשון הרע שורף. והנה לא יתכן לומר שכל ישראל חטאו חטא כפול כי לא יבצר היו מהם מתלוננים בלשון בלתי משוים עבד לקונו ואותם נשכם נחש ומה גם לאומרים כי הנחשים השרפים שני מינים היו. והנה ישראל אמרו ויסר מעלינו את הנחש מלת נחש על מי שנשכו נחש וריבה האת על מי שנשכו שרף. ועל כן צוה ית' יעשה שרף ובזה מקל וחומר יחיה אשר נשכו נחש בהביט אל השרף שהוא עון כפול. אך אמר משה אם אעשה שרף אשר נשכו נחש לא יביט בו כי יחשוב שכיון שאינו מינו לא יסכון לו. על כן עשה משה נחש כי בזה והיה אם נשך הנחש כו' והביט כו' וחי משא"כ אם לא יהיה נחש כי לא יביט בו. אך אשר נשכו נחש שורף לא ימיש מהביט כי גם השורף נחש הוא: 

'''עוד ''' אפשר באומר בעד העם כי החוטאים היו הבלתי כשרים הנקראים בשם עם כמ"ש וידבר העם וישלח ה' בעם וינשכו את העם וימת עם רב ויבא העם. והיה מקום לומר כי מה שהתפלל משה לא בעדם היה רק לבל יתפשט הדבר גם לאשר בשם ישראל יכנה לז"א ויתפלל משה כו' כי מלת משה מיותרת אך אמר ויתפלל למה שהוא משה שהוא ענו מאד גם בעד העם מצד עצמו. עוד יתכן. בהקדים כי שלשה מינים הם א' נחש ב' שרף כד"א מקום נחש שרף ועקרב הרי כי נחש לחוד ושרף לחוד ומין שלישי הוא מורכב נחש שהוא שרף כד"א הנחשים השרפים. עוד הקדמה ידוע כי הנוגע בכבודו ית' לוקה בנחש יען עשה כנחש הקדמוני שדבר על ה' ית'. ועל כן היו ראוים ינשכם נחש על דברם בה'. ועל דברם על משה רצה יתברך ינשכם שרף כי יותר מחמיר הקב"ה על הכבוד הצדיק מעל כבוד עצמו כמז"ל על פסוק ומקללך אאור כמפורש אצלנו בפרק בן זומא בספר ויקרא. באופן שהיה ראוי יהיו ב' מינים נחשים ושרפים. אך על עון השיתוף שהשוו עבד לקונו נשכום נחשים שהם שרפים כאמור. וע"פ מה שכתבנו שיותר חש ית' על כבוד הצדיק מעל כבוד עצמו שעל כן היה ירבעם מקטיר לע"ג ולא יבשה ידו ובשלחו יד אל הנביא מיד ותיבש ידו כך אמר הוא ית' למשה עשה לך בנוגע לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך יביט למעלה וישכיל כי השרף שנשכו לא היה רק כדומם ההוא לולא מאתו ית' על דרך נס כי חטא ממית ועל כן יושם על נס שככה ישים הנשוך בלבו שעל נס היה וישב מעון שחטא נגד משה שהשרף רמז מה שחטאו לו ובזה וחי כי יכופר לו. אך משה עשה את שלו ויעש נחש נחשת שיביטו כי הנחש אינו כ"א נחשת ולמען יתנו אל לבם ענין הנס העמידו באויר שבנס היה עומד על ידי שם. ויתכן שנרמז ה' באומר וישימהו על הנס שהל"ל וישם על נס נמצא שיותר ד' אותיות של שם במלת וישימהו יה"ו וה' אחרונה במלת הנס. ויהיה הענין מה שידענו כי השם היושר הוא רחמים כד"א "יבא "המלך "והמן "היום ובהיפוך יורה דין כמד"א זה" איננו" שוה" לי". ובזה יאמר כי ע"י כן יהיה ביושר באומר וישימהו" על "הנס משא"כ כשנושכו שהיה בהיפוך. וזהו והיה אם נשך כי בוהי"ה הם בהיפוך כי היה בהיפוך כאשר נשך וכו' כמלת אם כסף תלוה שהוא ודאי: 

'''על ''' כן יאמר וכו' הנה כתבנו למעלה דרך אחד בכל אלו המקראות עוד יתכן כמ"ש ז"ל כי כשנחבאו האמוריים במערות צורים שבצד ההר מזה לצאת על ישראל בעוברם על נחל ארנון ובהגיע ארון התורה שם נזדעזעו ההרים וקרבו שני ההרים שבשני עברי הנחל ונכנסו שיני הסלעים שבצד הר האמורי תוך פתחי המערות שבעבר הלז נדרכו האמוריים ויפרדו ההרים ויצאו נחלי דמם בנחלי ארנון וזהו את הנחלים ארנון. וישראל שעל צד האמורי לא הכירו הנס עד שירד הבאר והעלה איברי המומתים וישטח אותם שטוח על פני כל הארץ וזהו ומשם בארה כו'. ונבא אל הענין אמר כי ע"י מה שקרה בין מואב ובין האמורי ע"י ארון הבאר על כן יאמר כי בספר הוא ספר התורה נעשית מלחמות ה' כי הארץ עשה מלחמה זו שהדביק ההרים למעך האמוריים ז' מילין שהיה המרחק ביניהם. וזה ללמוד כי ע"י עסק בתורה מלחמתם נעשית כאשר היה ביששכר עם דבורה יושבי על מדין והולכי על דרך שיחו משיחין בתורה נצחו המלחמה. מעין נתינתה שהיה בהרעשת העולם כמ"ש ז"ל כי בראות האומות הרעשת העולם במתן תורה הלכו אצל בלעם ואמרו שמא מבול מביא על העולם אמר להם אינו אלא כי' ה' עוז לעמו יתן שהקב"ה נותן תורה לישראל כו'. והיה סימן כי ע"י תורה מתרעשת הארץ נגד הקמים על מקיימיה. וזהו את והב כו' לומר מה שהוא עושה מלחמות הוא מעין מה שניתנה בסופה ובסערה. וכאשר הרעיש אז עשה עתה כי ואת הנחלים ארנון כי עשה שם נחלי דם. והנה לא היה נודע לישראל מיד כי הנה אשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב אלא שמשם בארה כי הודיע הדבר כמ"ש ז"ל שהעלה האברים כאמור: 

'''או ''' יאמר מעין זה כי הנה בא האלהים לפקוח עינים עורת להפיץ ולהדיח דעת ב"י החושב תועה כי תורה שבע"פ אינה הכרחית כ"א תורה שבכתב. והן זאת היתה דעת ישראל במעמד הר סיני כי על כן הוצרך הוא ית' לכפות עליהם ההר כגיגית ולומר אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתם כי הלא יקשה כי המקדימים נעשה לנשמע איך מאנו לקבל תורה אם לא מאימת מות. ואיך היו בלא קבלתה עד ימי הפורים שקיימו וקבלו. אך הנה בתנחומא פרש' נח האירו עיניינו בזיה כי אמרו כי רצו בתורה שבכתב ולא שבע"ת על רוב דקדוקיה. וברשת זו נפלו שדודים צדוק וביתוס ויאבדו מתוך הקהל. וזה יתכן רמזה תורה פה. והוא במה שכתבנו למעלה כי בארה של מרים היא מעין תורה שבע"פ ומרוחניות ושעל כן ע"י הלכה א' שידבר לפניה יתן מימיה והוא ענין וממדבר מתנה וכו' נדרש על התורה ונאמר על הבאר. ונבא אל הענין אמר כי במה שהארון עושה המלחמה ונחלי הדם כמו שכתבנו למעלה ולא היה מתגלה כי אם על ידי הבאר שהעלה האיברים ונגלה לפני כל ישראל מעשה הארון. על כן יאמר בספר שהיא תורה שבכתב מלחמות ה' שהוא תורה שבע"פ כי אל יעלה על רוחך חלילה שהתורה שבע"פ הוא דבר חוץ מהתורה שבכתב כי דע איפה כי בספר הוא תורה שבכתב נמצא כל תורה שבע"פ שהוא מלחמו' ה' אלא שהוא סתום. שבכתב וע"י מלחמות ה' שהוא משא ומתן של גמרא שלוחמים להוציא האמת מתוך הויכוח כי את והב שהוא מה שיהב שטען מיד ליד הוא שבכתב אין נודע אלא בסופה היא בסוף המלחמות בהגמר מלאכת הויכוח. מה שאין כן בשבכתב לבדה. שאין פירושיה מתגלים אלא ע"י שבע"פ ע"פ המדות שהתורה נדרשת שע"י כך נמצא שהכל בה. והראיה כי הנה ואת הנחלים ארנון כי היה הנחל ארנון א' ונעשה הרבה שע"י הארון היא שבכתב אך לא היה נגלה כי ואשך הנחלים וכו' לגבול מואב ולא ידעו ישראל עד שמשם בארה שירד וגלה מה שעשה הארון וזהו משם בארה כי העלה אברים וכו' הנה כי התורה שבע"פ מגלה ענין שבכתב נמצא כי שבכתב הוא כדברי הספר החתום שאין מבין בלי תורה שבע"פ שהיא פירוש. ושמא תאמר מי יגיד לנו כי הבאר היא מאיכות תורה שבע"פ לזה אמר היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף וכו' והם שתי ראיות. (א) למה הוצרך לאסוף את העם כדי לתת להם מים. (ב) איך אמר הוא ית' כי מן הסלע יצאו מים הפך טבען ומה גם ע"י דבור אך אין זה רק שהוא באר רוחני מעין תורה שבע"פ. על כן היתה האסיפה אל פני הסלע תוך ד' אמות כנודע מרז"ל והוא כמאמרנו למעלה לעומת ארבע אמות של הלכה ועל כן יפוצו מעיינותיה חוצה. ועל כן אז שוררו ולא מאז ניתן להם הבאר כי לא הכירו ענינו עד כה וזהו אז ישיר כו'. וזה הוא הבאר שחפרוה שרים הם האבות היא התורה כמ"ש ז"ל שהבאר אשר חפרו היו חמשה חומשי תורה כמספרם. והוא תורה שבכתב שהיו חופרים ומעמיקים על פי תורה שבע"פ בכל חומש מהם והיא התורה שממדבר מתנה כאשר דרשו ז"ל עד סוף הפסוקים: 

'''עוד ''' יתכן ונמשיך כל הכתובים עד סוף השירה שהוא קשה להולמם בדרך פשטיי. והוא במה שאמרו ז"ל כי אומרו בסופה הוא לומר כי נס זה דומה לשל ים סוף. גם שלא נפרש כדבריהם ננקיט מיהא כי אימר בסופה על נס ים סוף ידבר. והיא שאומר על כן יאמר כלומר יאות ליאמר נס זה בספר מלחמות ה' הוא ספר שמות ששם מלחמות ה'. כי הלא את והב בסופה כלומר אשר יהב ה' בים סוף ידמה אל הנחלים ארנון שנוכל להשוותם את והב בסופה ואת הנחלים ארנון. כלומר זה כזה מה שהורה ית' אהבתו בנסים של יס סוף ידמה אל ענין הנחלים ארנון. ובזה נמשוך יתר הכתובים בהזכיר מז"ל למה לא נזכר משה בשירה זו אלא מפני שלקה על ידו. והנה רז"ל אמרו טעם הדבר על פה ולפי דרכנו ימצא הכתוב בספר. והוא כי אחר אומר שדומה זה אל נס ים סוף ראה והנה נוכל להקשות ולומר א"כ איפה למה לא שוררו עליו משה ובני ישראל בזה כאשר בנס ים סוף. לזה אמר ואשד הנחלים וכו' ולא ידעו ישראל בנס זה כי היו הנחלים לגבול מואב עד שומשם בארה כמ"ש ז"ל שהבאר גלה הנס שהעלה אברים ואם כן יוכרח להזכיר הבאר בשירת הנס. אך הנה הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם וכו' כלומר הוא אשר לקה משה על ידו כאשר אמר ה' למשה וכו' ועל כן לא יאות למשה לשורר בו. לכן אז ישיר ישראל וכו' אבל לא משה ובדרך הזה אומרו היא הבאר לא נאמר לבלי צורך: 

'''עוד ''' ארז"ל שאמר הקב"ה כיון שאהובי לא נזכר בה גם אנכי לא אזכר ושעל כן לא נזכר. ואחשוב כי גם זה בכתוב וזהו את השירה הזאת וכו' ואומר ענו לה שהוא לבלי צורך והבנה. אך יאמר הנה מהראוי היה לומר כשירת הים את השירה הזאת לה'. אך כיון שאחר שהיא הבאר וכו' ועל כן אז ישיר ישראל ולא משה אם כן גם השירה הזאת לא נאמר לה' כ"א עלי באר במעלה ענו לה כלומר לה תהיה השירה ולא לה'. ומה נענה לה הלא הוא באר חפרה כי לא באר טבעי הוא ככל בארות מים כי אם אשר חפרוה שרים הם האבות כנזכר למעלה שאמרו ז"ל כי הז' בארות שחפרו הם ז' חומשי תורה כי ספר במדבר הוא ג' כמפורש שם. ואם להם היקל השגחה ומצוא מים היא כי היה זכותם רב וחפרה כחופר בעפר. אך אנו הוצרכו לכרות ככורה בור בסלע וזהו כרוה נדיבי העם הוא בתחלתה ברפידים שאסף זקני ישראל הם נדיבי העם בסיוע מחוקק שהכה צור וזה בצרוף משענותם הן זכיותם. תדע שכן הוא כי אמר שממדבר היתה לנו מתנה היא התורה נעשה הבאר נחליאל נחלים רבים של אל ואין זה רק כי הוא מאיכות תורה שבע"פ המתרחבת תמיד. וגם ראיה כי אמר כל המילוי הזה מנחליאל במות שנסתלקה למעלה ע"ד שיפרשנו בדרך ראשון בסילוק מרים כי בא בזכותה. ומה ששב אחר סילוקה הוא כי אז העלה האברים מן הגיא הוא בזכות אשר בשדה מואב ראש הפסגה הוא בזכות משה הגנוז במקום ההוא שהוא בשדה מואב ראש הפסגה כד"א עלה ראש הפסגה ושא עיניך וכו'. כנודע שבזכות משה שב הבאר. ולא נזכר משה בפי' להיות גם זה משירת הבאר שאינו נזכר בה. ועוד ראיה כי לא באר טבעי הוא כי הלא עד היום עודנו בים טבריה שנשקף שם עצמו על הישימון כמין כברה בים טבריה: 

== כז ==

'''על כן יאמרו המושלים וכו'.''' ארז"ל אלו המושלים ביצרן. בואו חשבון בואו ונחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וכו'. ואם עושה כן תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב. עיר סיחון אם משים עצמו כעיר הזה שהולך אחר שיחה נאה מה כתוב בתריה כי אש יצאה מחשבון תצא אש מן המחשבין ותאכל את שאינן מחשבין. להבה מקרית צדיקים הנקראים סיחון פי' אילנות אכלה ער מואב ההולך אחר שיחה נאה בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח ע"כ. וראוי לשית לב. כי באומרעל כן נראה שהיא דבר נמשך מהקודם ואיך מפסוקים הקודמים מצא שהמושלים ביצרם יאמרו בואו וכו'. ולמה הניח פשוט הכתוב שבלעם ואביו אררו את חשבון ואמרו לסיחון בואו וכו' כפירש"י. ועוד כי באומר המושלים ביצרן יראה שעובדים מאהבה ולא על שכר ועונש ואיך יאמרו בואו ונחשב וכו' שהוא על שכר עונש. ועוד או' תבנה בעה"ז וכו' וכמה עושים כן ומתייסרים בעה"ז. ועוד איך תצ' אש מן המחשבין לאכול את שאינן מחשבין ועוד אומר להבה מקרית סיחון מקרית צדיקים כי הלא זה הוא הקודם וגם המה צדיקים. ועוד מה קריה היא זו ולא אמר שתצא מהם כאומר מן המחשבין. ועוד כי תחלה קרא סיחון לרשעים ואח"כ לצדיקים ומה אומר אלו גסי הרוח שהוא לבלי צורך ולא קראם רשעים כדרך רז"ל: 

'''והנה ''' מה שהכריח לרז"ל שלא אמרו על ארירת בלעם את חשבון טרם יכבוש אותה סיחון הוא ברור כי מלת שאומרו על כן אינה נפקותא מהקודם. גם הל"ל אמרו המושלים וגם דוחקים אין מספר. על כן אמר דרשא זו והוא כי הלא אמר בסמוך כי מה שלקחו ישראל את חשבון שהיה ממואב ונצטוו אל תצר את מואב הלא הוא כי חשבון עיר סיחון עתה היא ולא ממואב כי הוא נלחם כו'. והנה מה שהוצרך טעם זה הוא על זכות בת לוט שעתידה לצאת רות ממנה. ואיך זכתה לכך ע"י עבירה שעשתה אך הוא כי אמרה בלבה בואו ונחשב הפסד מצוה לשכב את אביה כנגד שכרה לקיים העולם כי הוא חשבה שהי' כדור המבול ולא היו בעולם כי אם הן ואביהן כאומר ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ. וע"כ יאמרו המושלים ביצרן בואו ונחשב וכו' כמעשיהם וזהו אומר ע"כ כו' כי הוא נפקותא מהאמור. וענין המאמר הוא כי יש שני מיני עובדי ה'. וכן בהפכן. והוא כי יש צדיק מושל ביצרו עובד מאהבה ויש עובד על דבר שכר ועונש וכן ברשעים יש רשע וגס רוח חוטא להכעיס ויש לאהבת המועיל בעה"ז. ונבא אל הענין והוא כי הנה המושלים ביצרן הלא המה העובדים מאהבה שלומי אמוני ישראל הן המה המישרים את העם בדרך ישרה לעבוד את ה'. ואמר כמייעץ אותם להודיעם איך יוכיחו את העם להביא' למוטב. והיא כי אם יאמרו לבלתי הולכים בדרך ה' לכו אתנו נעבוד את ה' שלא על מנת לקבל פרס ולמשול ביצרנו מאהבה עצומה כמוני לא יסכון למו לעלות שתי הדרגות מאשר לא עבדוהו אל עבוד אלהים במדרגה גדולה כזאת. אך מה שיאות יאמרו המושלים ביצרן אל העם הוא בואו ונחשב הפסד מצוה וכו' כלומר אל תשיתו לב אל מה שתפסידו מהנאתכם בעשותכם מצות ה' וגם לא אל אשר תרויחו במעשה העבירה ישימו נגדה הפסד שיבא לכם בגיהנם. ובזה יועתקו מעלליהם באומרם למה נפסיד הנאה רבה בשביל מועטית וכו'. ומזה יעלה מהדרגה אל הדרגה. וגם עוד יאמרו להם אם תשמעו לעצתי לחשב הפסד מצוה וכו' ויבואו עליכם יסורין כעוני וכיוצא אל יתחמץ לבבכם לומר זו היא שימת עין שעושה ית' עם השבים אליו וימשכו ידיכם מעשות טוב כי אם כה תעשו ותשובו ותהיו צדיקים אל תחישו מהיסורין כי דעו איפה שאין הבטחה לצדיקים בעה"ז כי הכל שמור להם לעה"ב. אך זאת לא יבצר ממך כי הנה תבנה בעה"ז כו' כלומר הלא די לך תבנה בעה"ז כי אבטיחך תשאיר זרע אחריך שלא יכרת זרעך. אך מטובת העה"ז אל תחוש כי אם לא תכונן פה תכונן בעה"ב. אך אם תמשך אחר מראה עיניך מטובות החומר בהמשיך העיר אחר שיחה נאה ולא תחשוב הפסד מצוה וכו' אז תצא אש מן המחשבין וכו' והוא מה שאמרו ז"ל הקב"ה מוכיח ודן את החוטאים ואומר לעשיר למה לא היטבת דרכך כר' אלעזר בן חרסום ואל היפה תואר מיוסף ואל הדל מהלל. וכן בפר"א אמרו שקרה לריש לקיש עם רעיו שהיו רואים אותו בג"ע והמה נכחו נדונים בגיהנם וצועקים הלא עמנו הי' מלסטם ואמר להם זאת לכם על כי לא שבתם כמוהו נמצא יוצאת אש מן המחשבין ואוכלת את הבלתי מחשבים. והנה אלה הם כת צדיקים עובדים על שכר ועונש שהם המחשבים שמהם תצא אש קטגוריא לשאינן מחשבים. וגם יוצאת להבה מקרית הצדיקים גמורים מאהבה שהוא כת שנית של צדיקים ואוכל את הרשעים העושים להכעיס בגסות הרוח שהוא כת שנית של רשעים. והוא מה שאמרו ז"ל כי כל אחד מישראל יש לו חלק בגן עדן וחלק בגיהנם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן לא זכה וכו'. וראוי לדעת למה ילקה כפלים ליטול שני חלקי' בגיהנם אך הוא על שעושים להכעיס כי שתים רעות לו בכל רשעותיו. אחד העבירה בעצמה. ב' היותו מכוון להכעיס. וזהו להבה מקרית צדיקים הוא קרייתם וחלקם שבגיהנם. ומה שלמעלה פי' סיחון כל החוטא ההולך אחר שיחה נאה הוא להיותו סמך אל מלת ער שהוא מעיר בן אתונות. אך בזה אדרבא ידרש לשון חוזק. ועל מה שאמר אש יצאה מחשבון אמר אכלה ער מואב לאשר הוא כעיר ההולך אחר שיחה נאה ועל מה שאמר להבה מקרית סיחון שהוא מהשלומים לאכול את גסי הרוח עושים להכעיס אמר בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח שנוטלים בגיהנם חלקם וחלק הזוכים בהם:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}