עריכת הדף "אליה רבה/אורח חיים/שכ"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
==א==

[א] '''ושאר כל הפירות וכו'.'''  הב"ח כתבו דנהגו עלמא לאסור וכן כתב שיירי כנסת הגדולה אם לא שסוחטן למתקן:

==ב==

[ב] '''אבל למצוץ וכו'.'''  בבית יוסף בשם שבלי הלקט אבל יניקה בפה לכתחילה אסור כמדומה לי שהוא טעות סופר (ט"ז), ולא דק דקאי איונק מבהמה כמו שכתב סימן שכ"ח סעיף ל"ג והתם אסור משום דדרכו בכך:

==ג==

[ג] '''ויש אוסרים וכו'.'''  הט"ז פסק כסברא ראשונה להקל ומדמה לה לסימן שי"ט סעיף ט"ז בשותה על ידי מפה, ויש לדחות ולחלק בין בורר לסחיטה ועיין סימן שכ"א סעיף י"ב, גם כתב ומלבד זה לא ראינו מי שנזהר בזה, עד כאן, משמע שמקיל נמי למצוץ בשר שנותן במרק או פת ששרה ביין דלא כמו שמחלקים רש"ל וב"ח דבכל הפוסקים מבואר דענבים חמירי יותר ואין לשום אחרון לבדות סברא מלבו נגד כל גדולים ראשונים, ועוד דמשמע לי בספר יראים דף ל"ח בשם ר' בנימין דמותר בפת ובשר לאסור בענבים, וצריך עיון דבבית יוסף בשם שבלי הלקט משמע דמתיר גם בענבים לירא שמים אבל בכל שאר פירות וכן בשר ופת הנזכר לעיל אין להחמיר כמו שמצאתי בספר יראים עצמו להתיר ושם מקור הדין כמו שכתב בבית יוסף:

==ד==

[ד] '''[לבוש] מותר לסחטן וכו'.'''  ויש אוסרין וכן לסחוט תפוחים (מלבושי יום טוב) וכן ריא"ז בשלטי גיבורים פרק חביות אסור אפילו לטבול בו, ומגן אברהם בריש סימן זה כתב הני אגסי שקורין בערנס בלשון אשכנז אסור לסוחטן מפני שבמדינת אשכנז נהגו לסוחטן למשקה, ואפשר שאם היה לכל העולם הרבה היו גם כן סוחטין, ונראה לי לסחוט לימוני ותפוחים לתוך משקה או לתוך אוכל פשיטא דשרי לכולהו ואפילו שלא לתוך משקה או אוכל יש להתיר בלימוני כי רבינו ירוחם כתב שכן נוהגין וכן נראה לי מספר תניא ושבלי הלקט דתפוחים גריעי יותר ואסורים אף למתירין בלימוני, עיין מגן אברהם בריש סימן זה, ואם התפוח מבושל מותר לסחטו דהא סוחט כל האוכל ממנו {{ממ|[[ט"ז/{{כאן}}#|ט"ז]]}}. לימונים הכבושים במלח דינם ככבשים ושלקות בסעיף ז':

==ה==

[ה] '''[לבוש] לא ניכר וכו'.'''  לכך מותר לתת ענבים בתוך היין שיתבקעו ויוציאו יינם כמו בשלג סעיף ט' (ב"ח ומגן אברהם), והט"ז כתב דאיסור גמור הוא דסחיטה הוא תולדה דדש ואסור אפילו כלאחר יד, ולא קשה מידי דהכא אפילו כלאחר יד לא הוי אלא מעצמו ממש, ומה שהקשה הא אפילו ביוצא מעצמו אסור מחמת תולדה דדש לא קשה מידי דהכא נתבטל ביין אחר גם ביוצא מעצמו אינה אלא גזירה דרבנן עיין ריש סימן זה:

==ו==

[ו] '''תוך הקדירה וכו'.'''  אבל לתוך משקין אסור וכן משמע סעיף ו' וצריך עיון בסוף סעיף א' שכתב לסחוט למשקה אחר שרי והוא מבית יוסף בשם שבלי הלקט, וצריך לומר דשאני לימוני:

==ז==

[ז] '''ורבינו תם אוסר וכו'.'''  והסומך על סברא ראשונה לא הפסיד (שיירי כנסת הגדולה). כתב מגן אברהם לפי מה שכתב סימן ר"ב דאין אנו בקיאין איזה מיקרי בוסר לכן כתב כל זמן שאין ראוי לאכילה אסור והוא הדין בשאר פירות שאינן ראויין לאכילה אסור לסוחטן למימיהן:

==ח==

[ח] '''[לבוש] כבורר אוכל וכו'.'''  ואם כן לצורך אותו סעודה מותר כמו שכתב סימן שי"ט סעיף ג' (עולת שבת ט"ז), ומה שכתב מגן אברהם בזה אינו מוכרח דיש לומר כל שבורר אוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר באיזה ענין שיהיה אינה דרך ברירה ושלטי גיבורים אפשר דמודה לזה ועוד יש מתירין לגמרי בבוסר:

==ט==

[ט] '''ולרבינו תם וכו'.'''  הבית יוסף והב"ח ואחרונים הסכימו לסברא ראשונה ועיין ריש סימן תק"ה:

==י==

[י] '''לחתיכות דקות וכו'.'''  אבל לשבור חתיכה ממנו אף שכשמשברו נתזו ממנו חתיכות דקות שרי דלא מיתסר אלא כשהוא מרסקן כדי שיזובו מימיו אבל הכא אין מכוין (בית יוסף ואחרונים ועיין סעיף ג'):

==יא==

[יא] '''אבל נותן וכו'.'''  ויש מתירין אפילו לרסק בידים לתוך הכוס ולדידהו אין צריך ליזהר לדחוק כשנוטל במים שיצא בהם שלג וכן משמע במגן אברהם וכן משמע בשלטי גיבורים סוף פרק במה טומנים:

==יב==

[יב] '''[לבוש] תורת משקים וכו'.'''  מזה נראה לי קצת ראיה בבשר שנכבש מעת לעת במים שנגלד דהוי כבוש ולא דמי למה שכתב רמ"א ביו"ד סימן ק"ד בשומן אווזא שנתקשה דאין לו דין כבוש דהכא מכל מקום איכא לחלוחית דהוי כתורת משקין לכל דבר, אך צריך עיון דמשמע במגיד פרק כ"א ור"ן סוף פרק במה טומנים דמי דמתיר להניח ברד בחמה מתיר נמי בשומן שנקרש ומאן דאסר בשומן משום נולד הוא הדין בברד וכן משמע במגן אברהם, מיהו משולחן ערוך ולבוש שכתבו בסימן שי"ח סעיף ט"ז שתי דעות בשומן והכא סתמו להתיר משמע דסבירא ליה להתיר הכא יותר וסבירא ליה דמיירי הכא כשמעורב במים דלא משמע הכי ודו"ק. ובעיקר דין דבשר שנכבש יתבאר ביו"ד ועיין ש"ך סימן ס"ט ס"ק י"א:

==יג==

[יג] '''[לבוש] ואינו פסיק.'''  והט"ז כתב דהוא פסיק רישיה אלא כיון שאי אפשר להזהר מזה מותר, עד כאן, ומהר"ש וטור מבואר כלבוש:

==יד==

[יד] '''[לבוש] הרא"ש אוסר וכו'.'''  רש"ל וב"ח מסימן שכ"ו דאסרו לחמם בידים אחר נטילה אף דלא נתכוין לחמם המים והט"ז דחה דבריהם והתיר משום דאי אפשר ליזהר דכל הארץ מלאה שלג, ולעניות דעתי בלאו הכי אינו ראיה לעניות דעתי דהתם במקום שיד סולדת בו משום בישול גם הוי כרוחץ ידיו ועוד דבשלטי גיבורים סוף פרק במה טומנים מבואר דמאן דמתיר להפשיר בחמה מתיר גם בזה לכך יש להקל אם לא שאפשר בלא טורח. כתב בתשובת רשב"א תרכ"ג דמותר להשתין דזרעים דשורף אותן עיין סימן של"ו:

==טו==

[טו] '''[לבוש] דהקרשות וכו'.'''  משמע אפילו בנהר ובאר מותר דלא כמגן אברהם:

==טז==

[טז] '''במלח וכו'.'''  עיין סימן שכ"ו סעיף ו' מותר לשפשף הידים בקליפי לימוני או הלימוני עצמו כשכבר נסחט לתוך מאכל אבל לחתוך לימוני ולשפשף ידיו בלא סחיטה לתוך אוכל אסור (שיירי כנסת הגדולה):

==יז==

[יז] '''[לבוש] ועיין לעיל סימן וכו'.'''  פירוש דלמתירין שם הוא הדין במלח מותר דלא הוי נולד וכן בשלטי גיבורים שם משמע הכי, אך צריך עיון דהכי הוי כמרסק בידים בסעיף ט' דאסור לכולי עלמא, מיהו לרמב"ן שם דכיון שהוא אוכל אפילו בריסק מותר. כתב ט"ז מותר להשליך מים במלח ואחר כך נוטל ידיו מהם כמו שכתב גבי שלג וברד רק שיזהר שלא יהא אסור מחמת מי מלח הנזכר בסימן שכ"א ועיין סימן שי"ח סעיף ט':

==יח==

[יח] '''ספוג וכו'.'''  ידוע הוא כמין צמר נעשה לחוף הים ושואב המים (רמב"ם פירוש המשנה), וערוך פירש שהוא על עין דג גדול שלא יראה העולם ויחריבו:

==יט==

[יט] '''גזירה וכו'.'''  צריך עיון כיון דספוג עשויה כך למה לי למיגזר שמא יסחוט כמו שנתבאר סעיף ט"ו, ועוד תימא דבגמרא [שבת] דף קמ"ג קאמר דפסיק רישיה הוא אם כן אין הטעם משום גזירה {{ממ|[[מגן אברהם/{{כאן}}#|מגן אברהם]]}}, ונראה לי קושיא ראשונה לא קשה מידי דאף שעשוי לכך ואין צריך לסחיטה מכל מקום נסחט בין אצבעותיו וכהאי גוונא כתב הוא גופיה סימן ש"ב ס"ק כ"ז ובקושיא שניה יש לומר דש"ס קאי כשספוג לח אבל כשספוג נגוב ומקנח דבר לח לא הוי פסיק רישיה, ובזה נראה לי לקיים גירסא במתניתין וחכמים אומרים בין כך ובין כך מקנחין ותוס' שם דחו גירסא זו דהא פסיק רישיה הוא ולפי מה שכתבתי ניחא ודו"ק, ואין לומר אם כן לא אסרו הט"ז הא לא הוי פסיק רישיה יש לומר דלא פלוג בין ספוג לספוג לקינוח ולא סבירא ליה גירסא הנזכר לעיל ודו"ק עיין סימן ש"ב ס"ק כ"ב, ויותר נראה דברמב"ם פרק כ"ב כתב תחילה דין דספוג וסיים אין מכסין חביות של מים גזירה וכו' ונקט לטור שיגרא דלישנא גם בספוג וקל להבין:

==כ==

[כ] '''[לבוש] ואינו דומה למכבס וכו'.'''  ברוב דברים לא יחדל פשע דמה ענין כיבוס בספוג והדין דמקנח פירוש רש"י אטבלא ואולי המחבר הבין הקינוח על בגד ואם כן קשה טפי מנליה האי דאינו דומה למכבס (מלבושי יום טוב), ושרי ליה מאריה דאיסור סחיטה אינו אלא משום כיבוס עיין סוף סעיף ט"ו, גם במרדכי פרק תולין מצאתי שפירש שמקנח היין ושמן הבלועה בקערה ובבגד:

==כא==

[כא] '''[לבוש] ויש חולקין וכו'.'''  מכאן קשה על לבוש הבוץ סימן ה' סעיף י"ב (מלבושי יום טוב), ולעניות דעתי לא קשה מידי דהא קאמר לכתחילה אסור ואם כן שם דשותה כוס של עיקרין לרפואה מותר אף לכתחילה:

==כב==

[כב] '''[לבוש] מכל מקום צריך ליזהר וכו'.'''  פירוש תרתי לטיבותא בעינן, כתב ט"ז מכל מקום מנהג כן כמתירין שאנו סוחטין ירק שקורין סלאטין בשבת ועל כרחך משום דהולך לאיבוד מה שנסחט, עד כאן, ולעניות דעתי לא דק דשאני אוכלין כדלעיל סעיף ז' אם לגופן שאין צריך למים וכו' וכולי עלמא מודים בזה, ובספר זכרונות כתב שראה בכמה מקומות שמשתמשים בברזות של נחושת בלי נעורת כלל משום חשש איסור, עד כאן, בשולחן ערוך כתב על ראיה מספוג שיש לו בית אחיזה שאינה טענה חזקה פירש הט"ז משום דאין שם אלא קינוח בעלמא מה שאין כן כשמהדקין הברזא בנקב יש ודאי סחיטה, עד כאן, קשה הא קרי ליה הש"ס ספוג נמי פסיק רישיה עיין ס"ק [י"ט], ולעניות דעתי משום דוקא בספוג ששואב מים הרבה שייך מריק כלי ודו"ק. כתב הט"ז הטור ושולחן ערוך פסקו בסימן שי"ט דיין הוא כשאר משקים אלא דבית יוסף כתב כאן בשם הרי"ף דמלבן ונראה לחלק בין לבן דמלבן אבל יין אדום אינו מכבס אדרבה מאדים, עד כאן, ולכאורה ביין אדום הוי כצובע עיין ס"ק שאחר זה אם נשפך שכר או שאר משקים או יין אדום שאינן מלבנים על המפה דשולחן ורוצה לנקותו לא ישאוב משם תוך כף אחת ולשפוך לחוץ דאף על גב דישליכנה לאיבוד מכל מקום כאן שהוא שואב תוך הכף הוי איסור והוי תולדה דמפרק אלא בסכין יש היתר לדחות על המפה ולגרור המשקה של איבוד רק שלא יגרור בכח דאם לא כן עביד איסור דרבנן, ויש חולקין וצריך להזהיר מה שיוכל ליזהר אבל אם מים או יין לבן נשפך על המפה אסור ליגרור אפילו בסכין דהוי מכבס, עד כאן, ולעניות דעתי גם בכף כשאין נוטל בכח לא הוי מפרק ועוד דמה בכך שנוטלה בכף כיון שדעתו להשליכה מכף וכן משמעות הפוסקים וכן ראיה מסמ"ג ומרדכי פרק תולין שהקשו מספוג שמקנח הקערה וכו' דאזיל לאיבוד עיין שם ודו"ק, גם אומר אני דמבואר בתוס' סוף פרק שמונה שרצים דאף בשאר משקים מלבן כשסוחט ואם כן אפשר דטור ושולחן ערוך סבירא ליה נמי הכי והא דפסקו בסימן שי"ט דמסננין בסודרין אפילו יין היינו דלא חששו לסחיטה שאינו רגיל לסחוט ממשקין כמו שכתבו תוס' שם או משום שהוא דבר שאינו מקפיד וכן מבואר בספר יראים דף ל"ט דיין ושכר ושמן ושאר משקים כשסוחט אסור משום ליבון מיהו בשעת שרייה כל הפוסקים שאינו מלבן אף יין גם הר"ן לא כתבו אלא דרך אפשר צריך ליזהר בו ורדב"ז סימן קל"א:

==כג==

[כג] '''פירות הצבועים וכו'.'''  וכן יין אדום או ענבים שחורים וכן דיו או סיקרא (רוקח סימן י'), ומזה קשה על הט"ז דלעיל:

==כד==

[כד] '''בבגדיו וכו'.'''  וצביעת פניו או ידיו אינו חושש שאין צביעה שייכא אלא בדבר שדרכו לצבוע ובסימן ש"ג סעיף כ"ה שאני דאשה דרכה בכך (ספר יראים ורקנט"י), ומספר זכרונות נעלם זה. כתב מגן אברהם בבגד אדום כל שכן דאסור לקנחו דמתקן הוא, עד כאן, וצריך עיון עיין סימן שכ"ח סעיף מ"ח, ועוד הא בכנסת הגדולה כתב בשם רדב"ז סימן קל"א דעיקר דין זה חומרא יתירה הוא כיון שהוא דרך ליכלוך ואף שכתב עליו מגן אברהם דאין להקל דבסימן ש"ב סעיף י' יש אוסרים כיבוס דרך ליכלוך כל שכן צבועה, עד כאן, אינו ראיה דהא כתב רמ"א שם דנוהגין היתר גם תמה אני שלא ראה מה שכתב האגור סימן תמ"ד על זה זה לשונו, נראה דלא מיבעיא על דעת הערוך דמותר דהכא פסיק רישיה דלא ניחא ליה בהאי צביעה אלא אפילו למאן דאמר אסור נראה דהוי דרך ליכלוך דאין דרך לצבוע באלו הדברים עד כאן לשונו, לכן נראה לי להקל על כל פנים באדום ואפילו בלבן שאי אפשר בענין אחר. הסוחט שער או עור פטור אבל אסור (רמב"ם) ולכך הטובל בשבת יזהר שלא יסחוט השער להוציא המים (ספר חסידים תתק"ל). הצובע חוט שארכו ארבעה טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב ודוקא צבע המתקיים אבל צבע שאין מתקיים כלל פטור אבל אסור העושה עין צבע כגון שנתן קנקנתום למי עפצים שנעשה הכל שחור או אסטוס למי כרכום שנעשה הכל ירוק חייב (פרק ט'):

{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}