עריכת הדף "אליה רבה/אורח חיים/קד"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
==א==

[א] '''או אם אפשר וכו'.'''  משמע דטוב יותר לקצר בדאפשר משיטה מדרך, וכן משמע בב"ח וכן הדין בסעיף ב' גבי בהמה או קרון כנגדו, ודעת הלבוש צריך עיון בזה עיין שם:

==ב==

[ב] '''ואם אי אפשר וכו'.'''  פירוש שישאל בשלומן מפני הסכנה, עד כאן. והלבוש כתב ומשיב שלום וכן כתבו הרא"ש ורמזים, ואולי דמודים כשיש סכנה אם אינו שואל דמותר אלא דסבירא ליה דמסתמא אין סכנה כשאין שואל כיון שעומד בתפילה. ובמעשה דחסיד שהביא בש"ס שהסכנה היה על שלא היה משיב כתב הב"ח דהוא הדין כשאונס כנגדו. כתב מגן אברהם דמשום הפסד ממון אין לו להפסיק:

==ג==

[ג] '''בתחנונים שלאחר וכו'.'''  כגון באלהי נצור ושאר תחנונים דאמרינן בר' עקיבא אדם מניחו בזויות זו ומוצאו בזויות אחרת והיה בתחנונים שאחר התפילה. וכתב עולת תמיד אם מכבדין השליח ציבור בפתיחת ארון שהעולם חושבין קצת למצוה אין איסור לעקור, וראיה מההיא דר' עקיבא, ומכל מקום נראה דיאמר קודם לכן יהיו לרצון וכו', עד כאן. ולא ידעתי מאי ראיה צריך לזה ומאי איסורא שייך בזה הא בכל יום רואין ששליח ציבור עוקר ואומר תחנון, ובשני וחמישי אומר והוא רחום והולך לבימה וקורא בתורה קודם קדיש תתקבל שאומר עושה שלום אלא דוקא ביחיד המתפלל שייך איסור זה, אבל שליח ציבור כיון שכבר התפלל בלחש אין צריך לחזור שלוש פסיעות תיכף וכמו שכתב לקמן סימן קכ"ג ועיין לקמן סוף סימן תרכ"א בעקירת השליח ציבור בתוך התפילה:

==ד==

[ד] '''לא יפסיק וכו'.'''  כגון לומר לאחר שיסירנה אבל יכול לילך וכו' שאין הליכה הפסק (בית יוסף) אף דאמרינן בסעיף שקודם זה דאין לו לצאת ממקומו, מכל מקום לא מיקרי הפסק לענין שיהא צריך להתחיל מתחילת הברכה אלא ממקום שפסק, אבל כשהפסיק בדיבור הוי הפסקה גמורה, וצריך להתחיל מתחילת הברכה, וכן משמע בלחם חמודות דף מ'. ובזה נסתלקה תמיהת ט"ז עיין שם, ועיין בתשובת בית יעקב סימן ט"ז:

==ה==

[ה] '''אבל עקרב וכו'.'''  זה לשון הכלבו ראה ליסטים או נחשים ועקרבים במקום שהן ממיתין יקצר ואם אינו יכול לפסוק ויברח מהם:

==ו==

[ו] '''ואם שוורים וכו'.'''  משמע אפילו אינם מסורסים וכן כתב לחם חמודות שם, ומשמע דבמסורסים אפילו בסתם אינו פוסק, וכל זה מיירי שלא הזיק מעולם אבל כשהזיק אפילו פעם אחת פוסק אפילו במקומות שאינם מזיקים:

==ז==

[ז] '''אם שהה כדי לגמור וכו'.'''  ובאליהו זוטא הקשיתי דהב"ח חולק על השולחן ערוך בזה וכתב ופסק דדוקא באונס דמחמתיה, כגון שמקום שאינו ראוי לקרות בו דאית ביה צואה או מים שותתין על ברכיו, דהוה ליה כפושע דהיה לו ליזהר מעיקרא שלא יבוא לידי כך הוא דחוזר לראש אבל הכא דאונס דעלמא הוא דשוורים או קרון אין צריך לחזור לראש דלא מיקרי אונס, וכן כתב עולת תמיד בשמו. ותימא דלעיל סימן כ"ה פסק להדיא לחלק בין קריאת שמע ותפילה, דבתפילה אפילו לא עכבו אונס חוזר לראש, וכן פסק הנחלת צבי שם בשמו, וצריך עיון רב. וגם ראיה שהביא הב"ח הכא מתוס' [ברכות] דף ל"ג שכתבו דאין חוזר לראש, לעניות דעתי לאו ראיה הוא דיש לומר דסבירא ליה לתוס' אלו כרבני צרפת שהביא בית יוסף בסימן ס"ה דאפילו בתפילה ואונס גמור אין חוזר לראש. שוב נדפס מט"ז וראיתי שתמה על הב"ח דתוס' מיירי בלא שהה לגמור את כולה דיש בזה פלוגתא [שם] בדף כ"ג לפי תירוץ רב אשי, עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעתו דהתם טעמו דמאן דאמר דחוזר לראש, משום גברא דחויא דכשהתחיל להתפלל היה צריך לנקביו כדפירש רש"י שם, אבל הכא בעקרב לא שייך זה ולא הוצרך תוס' להוכיח כלל דאין חוזר לראש. ובזה נראה לתרץ מה שתמה מלבושי יום טוב על רמ"א ולבוש דפסקו הכא סתם ובסימן ס"ח מחלקי בין אונס או לא, וכן תמה לחם חמודות דף כ"ד וכ"ז ודף מ'. ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי דיש חילוק בין תפילה לקריאת שמע וסמכו על הפוסקים דבתפילה אפילו באין אונס. שוב ראיתי דכתב הלבוש בסימן פ"ה על דין דקריאת שמע וכן הדין בהלל ותפילה ומגילה, אלמא דסבירא ליה בעיא דוקא מחמת אונס. ולפי זה פשיטא דלא מקשה לחם חמודות ומלבושי יום טוב מידי על הלבוש דפשוט דמיירי הכא נמי מחמת אונס וסמך על הא דלעיל כמו שכתב הלבוש בהגה"ה בסימן ס"ה ופ"ה להדיא, וכן דברי רמ"א מתורצין בזה דהא כתב להדיא בסימן ס"ה זה לשונו וכן הוא בסימן ק"ד, עד כאן. ואם כן לא היה צריך להגיה כאן דמיירי דוקא מחמת אונס, מיהו יש לומר דקאי על דמשערינן בקורא, אך ראיה מדכתב בסימן כ"ג סעיף ב' "ועיין לעיל סימן פ"ה" דמראה מקום בדין תפילה על דין קריאת שמע משמע דוקא באונס חוזר לראש, ולפי זה צריך לומר דמיירי הכא כשהיה אונס בענין דמחמתיה כדלעיל סימן ס"ה, אבל בשוורים וקרון אינן אונס, כפסק הב"ח כאן. אך ראיתי בפרישה שכתב דמשר מקוצי שהביא בית יוסף סימן ס"ה מבואר דכל שלא מדעתו מיקרי אונס, דלא כמו שכתב בית יוסף בשם הרשב"א דכל שאין גברא דיחויה לא מיקרי אונס, אלא הכל מיקרי אונס, עד כאן. ולפי זה שפיר מיירי הכא הלבוש ורמ"א אפילו בשוורים וקרון דחוזר לראש, ובאמת צריך עיון הא הם דברי תוס' ברכות דף כ"ב, ושם מבואר דמילתא תליא בגברא חזי, וכן משמע בפסקי תוס' שם, וכן משמע בטור ורבינו ירוחם, מיהו בלשון הרא"ש פרק מי שמתו משמע כדברי פרישה, וכן באבודרהם. ועוד נראה לי דאף דנאמר דמילתא תלוי בגברי חזי, מכל מקום בתפילה יש להחמיר בכל אונס כיון דבלאו הכי להרי"ף ורמב"ם בתפילה על ששהא לגמור כולה וחוזר לראש אפילו באין אונס, וכן מצאתי שפסק במגן אברהם סימן ס"ה, ובפרט למאי דפירשתי בסימן ס"ה שכן דעת הראב"ד:

==ח==

[ח] '''אם שח וכו'.'''  לשון הלבוש ואם עבר ושח וכו' מבואר דמיירי במזיד, וכן משמע ממה שכתב בית יוסף והך הוי שלא ברשות וכו'. ותימא על מה שכתב כנסת הגדולה דמיירי בשח על ידי אונס, כגון שראה מלך וכו' איך מתרץ דברי בית יוסף ולבוש, ואולי פירש דברי בית יוסף ולבוש כגון שאפשר לו לקצר או להטות מדרך כדלעיל ריש סימן זה שאז אסור להפסיק בדיבור ועבר ושח, ומכל מקום על ידי אונס מיקרי וזה דחוק. ומכל מקום נשמע מדבריו דבמזיד מתכוין גמור חוזר לראש אף שלא שהא כדי לגמור כולה, כדלקמן סימן קי"ד סעיף ו' וכן פסק הב"ח, וכן עיקר. ובמה שפירשתי מיושבים כל התמיהות שהקשה הט"ז על הבית יוסף וב"ח ולחינם האריך ודו"ק. גם מה שהאריך ופירש דברי אבודרהם דמיירי שלא התחיל מתחילת הברכה אלא ממקום שפסק וסיים ועקר רגליו דצריך לחזור ולהתפלל מראש הוא דחוק, גם אין נראה לי כן לדינא כיון דבעיקר דין זה והתחלת הברכה הרשב"א חולק שאין צריך להתחיל אלא ממקום שפסק כמו שכתב בית יוסף, כמו בקריאת שמע סימן ס"ד, אם כן ודאי אין לנו להחמיר יותר לחזור לראש משום זה. גם קושיא עליו מהא דסימן קי"ד שכתב יבאר טעמו ולא ביאר, ועולת תמיד כתב דלקמן גרע דשינה סדר התפילה. ולא נהירא דהא כתב הטור ושולחן ערוך שם בכל מקום שאמרו חוזר לברכה שטעה בה, והני מילי בשוגג וכו', אפשר דלשון שטעה בה לא משמע ליה על שם בתפילה. גם מה שכתב עולת תמיד דנראה להלכה דאף במזיד אין חוזר משום דספק ברכות נקטינן לקולא, עד כאן. קשה הא טעמא דספק ברכות להקל משום דברכות מדרבנן, והוא גופיה כתב לקמן בסימן ק"ז דתפילה דאורייתא וספיקא לחומרא, ועיין בלחם חמודות דף כ"ג וראיותיו שם וצריך עיון. אם מפסיק בין ברכה לברכה פשוט דמתחיל ממקום שפסק:

==ט==

[ט] '''ישתוק ויכוין וכו'.'''  זה דלא כתשובת בית יעקב סימן ט"ז:

==י==

[י] '''קודם וכו'.'''  ובתוך אלהי נצור אם קראוהו לספר תורה פוסק ועולה (לבוש) ועיין לקמן סימן קכ"ב יתבאר דאותן שנוהגין לומר יהיו לרצון קודם אלהי נצור אין להפסיק בין תפילת שמונה עשרה ליהיו לרצון כלל וכן נראה לי עיקר. כתב מגן אברהם דבתפילה מיקרי מזיד אם מפסיק לספר תורה וחוזר לראש עיין שם, וצריך לומר דאי סבר דמותר הוי שוגג:

{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}