עריכת הדף "אליה רבה/אורח חיים/ג"

{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
==א==

[א] '''ולא ילכו וכו'.'''  וכשיש חשש ממזיקים יניח אחד ידו על ראשו דרך חלון (ב"ח), איתא בשבת אם אין יכול לפנות ישב ארבע אמות ויעמוד וישב עד שיפנה או יסיח דעתו לדברים אחרים. לא יפנה בעמידה. ספרי פרשת כי תצא:

==ב==

[ב] '''טפחיים וכו'.'''  והב"ח החמיר דבין לפניו ובין לאחריו טפח:

==ג==

[ג] '''שאין בו מחיצות וכו'.'''  אבל יש מחיצות אפילו מחיצה אחד לצד מערב סגי ששם השכינה כתב נחלת צבי דעיר שעומד ממש נגד ירושלים בצפונה או בדרומה, צפון ודרום אסור מזרח ומערב מותר, עד כאן. ומשמע דאף שהעיר מוקף חומה לא הוי מחיצה לזה:

==ד==

[ד] '''בין מזרח למערב וכו'.''' פירש רש"י מרגלותיו למזרח וראשו למערב או איפכא אלא בין צפון לדרום אבל הב"ח והט"ז כתבו בשם הזוהר פרשת במדבר דבין צפון לדרום פירוש ראשו למזרח ומרגלותיו למערב, עד כאן, וכתב שיירי כנסת הגדולה ולכן אין העולם נזהרין עכשיו בכך כלל, עד כאן. ועולת תמיד כתב דעביד כמר עביד וכמר עביד, עד כאן, עיין בתוס' שבת [[תוספות/שבת/סא/א#דעבד|דף ס"א]] ד"ה דעביד וכו' ואני מצאתי בתשובת מנחם עזריה [[שו"ת רמ"ע מפאנו/ג|סימן ג']] שכתב הראשונים פירשו דרוחב המטה יהא בין צפון לדרום שיהא יצירת הולד כיצירת אדם הראשון ואין הטעם כלל משום שכינה דאדרבה מצוה להרהר בדבר קדושה בשעת תשמיש. ועוד דהא אף בבית הכסא אין איסור אלא במקום שאין גדר ולא הותר תשמיש אלא במקום גדר ובכל גופו מכוסה. וסיים להלכה למעשה שיהא ראש המטה למערב וקרן צפונית מערבית מעליא טפי, עד כאן. והנה לפירוש רש"י ושולחן ערוך לכאורה דראשו לצפון או לדרום וכן כתב הב"ח בפשיטות, אבל בלחם חמודות מצאתי שכתב דראשו לצפון דוקא בעינן, והיינו דנקיט צפון קודם לדרום אף שדרום ימין, עד כאן. וצריך יישוב ב[[תנ"ך/תהילים/פט#|תהלים פ"ט]] צפון וימין אתה בראתם דנקט צפון קודם. ורבינו חננאל פירש הש"ס צפון נקרא קור ודרום נקרא חום וקאמר שישמש מטתו כחצי הלילה, שכבר שקט הגוף מרתיחת טבע המזון שאכל ומזג הגוף צח, כי כל איש שנולד מטיפה קרה יהיה לעולם פתי, ומי שנולד מטיפה חמה יהיה בעל חימה וכעס. אבל מי שנולד מטיפה ממוצעת יהיה איש תבונה ומעורב עם הבריות על זה נאמר ונתת לאמתך זרע אנשים. כתב הלבוש דאפילו במקום שיש מחיצות מדקדקין ולא דמי למפנה דלעיל שגנאי יותר להסך רגליו נגד השכינה והב"ח תירץ דבשעת תשמיש צריך לקדש ביותר:

==ה==

[ה] '''אין אשתו וכו'.'''  כן דקדק הבית יוסף מדכתב הרמב"ם אין ישנים, אבל הפרישה פירש דדוקא בתשמיש קאמר וישנין דומיא דניפנין שהוא דבר מאוס ומגונה טיפה סרוחה, עד כאן. ונראה לי ראיה קצת מחגיגה אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה פירש רש"י כשהיה שוכב היה ראשו למזרח ורגליו למערב:

==ו==

[ו] '''ישב ופניו וכו'.'''  משמע דאחוריים כלפי הקודש אסור כמו שכתב הבית יוסף. ואפשר לכוין כן דברי הלבוש או יש לומר דסבירא ליה עיקר כפירוש ראשון בבית יוסף דרבותא קאמר דאף לפניו דפורע טפחיים מותר וכל שכן אחוריים ומכל מקום אישתמיטתיה ללבוש דברי הכסף משנה פרק ד' מהלכות בחירה דחזר בו דיש טעות סופר וצריך לומר ברמב"ם ושולחן ערוך לא ישב ופניו כלפי הקודש אלא לצפון או לדרום או יסלק הקודש לצדדין, ע"כ. כתב עולת תמיד דגם עכשיו איכא נפקא מינה דקדושה במקומה עומדת כדאיתא במגילה. ובספר שיירי כנסת הגדולה כתב דלא לצורך כתב דין זה ולא דק יפה עד כאן לשונו. ולא ידעתי למה כתב כן על שיירי כנסת הגדולה הא העתיק דבריו מדברי הב"ח עיין שם. גם מה שהקשה מש"ס מגילה צריך לומר דדוקא בדברים האסורים במקום מקדש עצמו אמרינן דבמקומה עומדת. ותדע דהא אמרינן בברכות דף ס"ב דעכשיו אין איסור להקל ראש מהצופים ולפנים, וכן משמע בלחם חמודות דף ע"ה ודו"ק. כתב בספר חסידים סימן תר"ך כשיצא מבית הכסא יראה מקום שישב עליו שלא יהא טינופת שמא יבוא חבירו פתאום או בלילה וישב עליו. לא יעשה אדם בית הכסא מכוין נגד בית הכנסת שלא יהא פי טבעת מגולה נגד בית הכנסת או בית המדרש:

==ז==

[ז] '''בשדה וכו'.'''  ונראה דאף בבית אחורי כותל מותר כן כתב עולת תמיד ומלבוש לא משמע קצת הכי וכן משאר פוסקים. ועוד הא הרמב"ם אוסר אף בשדה:

==ח==

[ח] '''ולא בימין וכו'.'''  וכן באצבע אמצעי בשמאל מפני שמניח בו תפילין של"ה, וכל זה לקנח. אבל לשפשף ניצוצות מבואר בבית יוסף סימן מ"ג דשרי אפילו בימין. ואפשר דהוא הדין דשרי להרוג כינה בימין. וטעם איסור קינוח בימין שתפילין קושר בימין. ועוד מפני שמראה טעמי תורה. ולאלו הטעמים אם הוא איטר יקנח בימין אבל להטעם שניתנה התורה בימין אפילו באיטר הולכים אחר הימין של כל אדם וצריך לקנח בשמאלו ונראה לי דאף לטעם דמראה בהן טעמי התורה מותר להראות טעמי התורה בשמאל אף שמיוחדת לקנח שהרי איטר מקנח בשמאלו אף שהוא מראה בו טעמי התורה כן נראה לי, אלא שבבית יוסף כתב בסימן מ"ג שאסור לקנח בימין על כן צריך לומר דגם איטר יקנח בימין דידיה דשמאל שלו הוי ימין אפילו לטעם שניתנה תורה בימין. כן כתב ט"ז ובתשובת בית יעקב סימן קמ"ט חולק על מה שכתב הט"ז אבל לטעם וכו' ולא עיין בסוף דברי ט"ז. אך צריך עיון דיש לומר מה שכתב שבית יוסף בסימן מ"ג שאסור לקנח בימין היינו של כל אדם ואפשר דמשמע ליה לשון הש"ס גבי תפילין בבית הכסא אוחזן בימינו ולא נקט ימין משמע ימין של האיטר ואין זה ראיה דהש"ס [ברכות] דף כ"ג נקט דומיא דאוחזן בידו דקאמר קודם זה כמו באוחזן בבגדו. כתב מגן אברהם נראה לי דאם כותב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין דיש לקנח בימין דאיכא תרי טעמי שכותב בשמאל וקושר בה תפילין, עד כאן. ולא נהירא דגם בשמאל איכא תרי טעמי שמושיט לפה ומראה בה טעמי התורה. גם טעם שהתורה ניתנה בימין דעלמא כמו שכתב הוא גופיה שם:

==ט==

[ט] '''בחרס וכו'.'''  באליהו זוטא כתבתי דנראה לי פירוש הש"ס סוף פרק המוציא דהמקנח באוגני כלי חרס אין בו משום כשפים ובזה ניחא כל קושיות הב"ח והאחרונים כאן ולקמן סימן שי"ב, גם מה שהקשה הב"ח שם על פירוש רש"י ודו"ק כי קיצרתי ולקמן יתבאר עוד בס"ד. איתא בירושלמי סוף פרק המוציא אין מקנחין לא בפי הכלב ולא בפני הכלב ולא במים שלוקק בהם הכלב ולא במים שאין בהם ארבעים סאה ולא בדבר הנכנס לאור ויצא ולא במים של מרחץ: ועיין באליהו זוטא פלפול ארוך מזה:

==י==

[י] '''וכן נהגו.'''  עיין בלבוש, ומלבושי יום טוב כתב נראה טבע ארצות או זמנים משתנים כמו שכתב באבן העזר סימן קנ"ו, עד כאן. ובשל"ה דף ע"ט כתב בשבת פרק המוציא שלושה דברים העושה אותן קשים לכשפים, א' השולף ירק מאגודה. ב' ההורג כינה על בגדיו. ג' המקנח בחרס, על כן שומר נפשו ירחיק, עד כאן. עוד הזהירו שלושה אין ממצעין ולא מתמצעין הכלב והדקל והאשה, ויש אומרים אף החזיר. ואם אירע כן אמר רב פפא נפתח באל ונפסק באל אל מוציאם וכו' עד מה פעל אל. או נפתח בלא ונפסק בלא כמו לא איש אל וגו' עד לא יקימנה, עוד חשיב הרבה דברים שהם משום סכנה כגון הנפנה בין דקל לכותל דלא הוו בינייהו ארבע אמות עיין שם. ולקמן סימן ק"ע:

==יא==

[יא] '''בלילה וכו'.'''  באליהו זוטא הוכחתי דוקא לענין פירוע יעשה בלילה כמו ביום ולא לענין ריחוק:

==יב==

[יב] '''שלא יאחוז וכו'.'''  פירוש אפילו על ידי בגד אם לא במטלית עבה שאינו מחמם נדה דף י"ג:

==יג==

[יג] '''מעטרה ולמטה וכו'.'''  ואף על פי שהוא קישוי מותר לאחוז מעטרה ולמטה ומשום הכי הוצרך ללמדנו דמעטרה ולמטה היינו צד הארץ ואף על פי שבשעה שהוא בא לאחוז הוא מעטרה ולמעלה לא מיקרי מטה ומעלה אלא לגבי כשאינו קישוי כן כתב בית יוסף:

==יד==

[יד] '''הוא נשוי וכו'.'''  פירש הט"ז דוקא שהוא באותו השעה מצוי עם אשתו באופן שיש לו פת בסלו וכהאי גוונא כתב ספר מגן אברהם דאם אין אשתו עמו או שהיא נדה אסור. ועיין באבן העזר סימן כ"ג וט"ז ליורה דעה סימן יורה דעה:

==טו==

[טו] '''להתחכך וכו'.''' כתב חלקת מחוקק באבן העזר [[חלקת מחוקק/אבן העזר/כג#א|סימן כ"ג]] בשם ספר חסידים [[ספר חסידים/קעו#|סימן קע"ו]] שכתב שאם אחד מתיירא שלא יכשל באשת איש או באשתו נדה חס ושלום טוב לו להוציא זרע לבטלה משיבוא חס ושלום באיסור אשת איש או בנדה רק שיתענה ארבעים יום בימי הקיץ או ישב בקרח בימי החורף עד כאן לשונו. והא דקיימא לן שם דעוון זה חמור מכל העבירות שבתורה רצה לומר דהיינו אם מגרה יצר הרע אנפשיה אבל הכא דבא לו התאוה מוטב לו שיוציא זרע לבטלה משיעבור חס ושלום על אשת איש או נדה כנזכר לעיל ודלא כ[[בית שמואל/אבן העזר/כג#א|בית שמואל]] שם ועיין [[אליה רבה/אורח חיים/רמ|לקמן סימן ר"מ]] עוד מדינים אלו:

==טז==

[טז] '''המשהה וכו'.'''  היינו כשמשהה לגדולים או לקטנים. אבל להפחה לא כדמשמע לקמן סימן ק"ג וכן כתב לחם חמודות דף כ"ד. כתב ט"ז דבקטנים נמי הטעם משום שלא יהיה עקר. וכתב מעדני מלך שם דלא נאמר בל תשקצו אלא כשנדחק להוציא הנקבים ולא בהתעוררות בעלמא. ועיין לקמן סימן צ"ב ס"ק ב' עוד מזה:

{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}