עריכת הדף "אילת השחר/שמות/לה"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|{{גופן|5||'''פרשת ויקהל'''}}}}

{{מרכז|'''פרק ל"ה'''}}

==א==

פסוק א'. '''ויקהל משה.''' פרש"י למחרת יוה"כ כשירד מן ההר. יל"ע אם נצטווה לצוותם על עשיית המשכן לפני שאר המצוות, שהרי כשירד מן ההר הי' צריך ללמדם את כל התורה, והרמב"ן כתב שאחר שצוה לאהרן ולנשיאים ולבנ"י מה שצוה ה' חזר והקהיל את כולם עם הנשים והטף, ויתכן שזה הי' למחרת יום רדתו עי"ש, ולפי"ז תחילה לימדם את כל התורה ואח"כ חזר והקהילם לצוותם לעשות את המשכן.

'''{{עוגן1|והנה}}''' מה שהקהיל את הנשים מפרש הרמב"ן משום שכולם התנדבו במלאכת המשכן, אמנם לא מפרש לאיזה צורך הקהיל את הטף.

'''{{עוגן1|ומש"כ}}''' רש"י שזה הי' למחרת יוהכ"פ, לכאורה בשנה זו עדיין לא הי' להם יוהכ"פ, דרק לאחר שהקב"ה אמר למשה סלחתי כדבריך קודם ירידתו מההר, נקבע יום זה ליום כפרה וסליחה לדורות {{ממ|ועי' רמב"ן לעיל י"ח י"ג אם נהג אצלם יוהכ"פ בשנה זו}}, ולהסברא שלא נהג עדיין יוהכ"פ צ"ל דהכונה שהי' ראוי להקבע יוהכ"פ.


שם. '''{{עוגן1|אלה}} הדברים''' (לשון זה משמע שבא למעט דברים אחרים, כעין מש"כ רש"י לעיל י"ט ו' – כ"א א', ועי' אוה"ח) '''אשר צוה ה' לעשת אתם.''' והנה להלן {{ממ|פסוק ב'}} כתוב שצוה אותם על שמירת שבת, וצ"ב דבשבת הציווי הוא שלא לעשות מלאכה ולמה אמר אשר צוה ה' לעשות {{ממ|ועי' בעל הטורים}}, ועוד צ"ב למה צוה על שבת יותר משאר המצוות (ובפרט שעל שמירת שבת כבר נצטוו בעשרת הדיברות), ואע"פ שרש"י {{ממ|להלן פסוק ב'}} מביא שחז"ל דרשו שהזהירם שלא לעשות את מלאכת המשכן בשבת, מ"מ זה ילפינן מהסמיכות דציווי מלאכת המשכן לשבת, אבל לא בשביל זה נאמר כל הפסוק {{ממ|ועי' אוה"ח, ועי"ש שפ"ח}}.

'''{{עוגן1|אמנם}}''' הרמב"ן מפרש דאשר צוה ה' לעשות הכונה למלאכת המשכן, ולדבריו כתוב כאן שיעשו את המשכן ו' ימים ולא בשבת, ולפי"ז א"ש מש"כ אשר צוה ה' "לעשות" משום שנצטוו לעשות את המשכן ששת ימים, אמנם ביבמות {{ממ|ו' א'}} דרשו דין זה מדסמכו אזהרת שבת למלאכת המשכן, ואם כהרמב"ן הרי מפורש בפסוק שמלאכת המשכן לא דוחה שבת, ולמה צריך ללמוד דין זה מסמיכות הפרשיות.

==ב==

פסוק ב'. '''ששת ימים תעשה מלאכה.''' מש"כ תיעשה ולא כתוב תעשה בלשון ציווי, י"ל כיון שאין מצוה לעשות מלאכה ששת ימים, ועי' אוה"ח, ולמש"כ לעיל {{ממ|כ' ח'}} די"א שהעושה מלאכה בחול האסורה בשבת שיזכור בפיו שיש בשבת איסור אם יעשה זה, י"ל דמשו"ה גם לששת ימים תעשה מלאכה יש שייכות לשביתת שבת.


שם. '''פרש"י {{עוגן1|הקדים}} להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת.''' כי באמת קשה הא התכלית מה שהקהילם הי' מפני המשכן, ולמה התחיל בשבת לומר שאינו דוחה שבת, והנה כבר כתוב {{ממ|לעיל ל"א י"ג}} אך את שבתותי תשמרו, ופרש"י אע"פ שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה שבת אל תדחה מפני', ועי' רמב"ן ומכאן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת ולא ממדרש אך כמו שפירשתי בסדר כי תשא.

'''{{עוגן1|וביאור}}''' הדברים נראה לפרש"י, דנהי דעצם הדין הי' ס"ד דעשה דוחה לא תעשה וכבר גילה לעיל בפרשת כי תשא שאינו דוחה, מ"מ כיון דענין עשיית המשכן הוא השראת השכינה במדה הכי גדולה ששייך להיות, א"כ מסברא בלי ילפותות אלו הי' נראה דצריך להזדרז מה שיותר כדי לזכות להשראת השכינה בתחתונים, ואע"פ שלענין הדין מספיק פסוק אחד, מ"מ לפעמים התורה באה להדגיש ללמד לימוד כללי לא רק על כאן, שלמרות שהתכלית הוא השראת השכינה מ"מ לא יזוזו מגדר ההלכה.

'''{{עוגן1|ויש}}''' להוסיף דהנה אדם הרואה לפניו כזה תכלית נשגב, חושב שהמשכן הוא הסיבה להשראת השכינה, אבל באמת זה הכל עשוי מדוממים עצים ואבנים כסף וזהב וכו' שאין בהם שום קדושה, וכל הקדושה באה מכח יחוד לבבם של ישראל לאביהם שבשמים לקיים צוויו ורצונו, ואין הפעולה והמעשה או החומרים הגורמים השראת השכינה, ואם כי יש סיבות וכוונות עמוקות למה הקב"ה צוה לעשות בחומרים האלה ובסדר הזה, כי כפי שורשם למעלה רצה השי"ת בהם ועל ידם ישכון האור, מ"מ הא עיקר הענין הוא ציווי ה' ורצונו.

'''{{עוגן1|והנה}}''' האדם הא נשלח לעוה"ז מכסא הכבוד שכולו רוחניות לטפל בעניני חומר להפוך אותם למקור השראה של שכינה וקדושה, וזה הכל ע"י קיום רצונו יתב', וכיון שכן בל יטעה האדם שהתכלית הוא המשכן, אלא התכלית הוא רצון ה' שע"י זה יהי' השראת השכינה, אבל לא התכלית הוא במעשים והחומרים, ועל זה אומר תראו יש ענין של שבת שהוא הכי קודש, מפני שאז מתנתק האדם מענין המעשה, ואפי' דיבור בשבת אינו כדיבור בחול.

{{מרכז|*}}

'''{{עוגן1|הנה}}''' לענין כלאים בציצית לומדים {{ממ|יבמות ד' א'}} מדאסמכי' קרא להתיר כלאים בציצית, וכאן למדו להיפך דעשיית המשכן בשבת אסור מדאסמכי' קרא, ותוס' ביבמות {{ממ|ד' א' ד"ה דכתיב}} פירשו דבציצית א"א לומר להיפך דא"כ לשתוק קרא וממילא ידעינן דלא דחי עשה דציצית לאו דכלאים.

שם. '''{{עוגן1|יומת}}.''' התרגום יב"ע כתב יתקטל במטלית אבנים, והנה בשאר מקומות שכתוב יומת הכונה למיתה בידי שמים, אבל כאן הכונה למיתת ב"ד {{ממ|ועי' רמב"ן לעיל כ"א כ"ט, ועי' משך חכמה, והראו דבתרגום יב"ע פרשת ראה י"ג ו' מפרש מש"כ יומת בסייף}}.

==ג==

פסוק ג'. '''לא תבערו אש בכל מושבתיכם ביום השבת.''' במכילתא {{ממ|לעיל ל"א י"ד}} ילפינן מהפסוקים אזהרה ועונש על מלאכת לילה ויש פסוקים על מלאכת היום, ומש"כ כאן "ביום" השבת דרשו במכילתא {{ממ|כאן}} שאסור להבעיר אש ביום השבת, אבל מותר להבעיר מערב שבת לשבת.


שם. '''פרש"י {{עוגן1|יש}} מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת וי"א לחלק יצאת.''' והיינו שהעושה כמה מלאכות בבת אחת חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה, וצ"ב דבפסוק זה כתוב שיש לאו ולא מדובר על חטאת או כרת, ומנ"ל ללמוד על חילוק חטאות (והעירו דילפינן שזה מלאכה בפ"ע וממילא כך הדין לגבי חטאת), ורש"י ביבמות {{ממ|[[רש"י/יבמות/ו/ב#|ו' ב']]}} מפרש דבא לחלק על חיובי מיתה, לאפוקי שלא נאמר שחייב סקילה דוקא אם עבר על כל המלאכות ביחד אלא אפי' אם עשה מלאכה אחת יומת, אמנם המהרש"ל שם הקשה על רש"י דבסוגיא דשבת זה מובא לענין חילוק חטאות ולא על סקילה.

==ד==

פסוק ד'. '''ויאמר משה.''' לכאו' זה המשך למש"כ בתחילת הפרשה ולא עשה אסיפה נפרדת לצוותם בזה, וצ"ב דא"כ למה כתוב עוד פעם ויאמר, והאבן עזרא מפרש עתה החל לפרש לכל העדה מה שצוהו ה', וצ"ב שהרי הוא כבר התחיל לפרש בפסוקים הקודמים.

==ה==

פסוק ה'. '''קחו מאתכם וגו'''' (זה נאמר לגבאים, וכל נדיב לבו יביאה נאמר למביאים, ועמש"כ לעיל כ"ה ב') '''יביאה.''' לכאורה הי' צ"ל יביא {{ממ|ועי' ספורנו}}, ועי' בעל הטורים דבשביל שמדבר בעבודת המשכן שמתנדבים תכשיטי זהב וכסף כלי הנשים אמר יביאה, פירוש שלא יביא מתכשיטי האשה אלא לרצונה.

'''{{עוגן1|והנה}}''' אפי' אם דין זה שהנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל הפירות זה רק מדרבנן, מ"מ הרי תכשיטי האשה שייכים לה, וא"כ וכי צריך לצוות שלא יגזלו מהנשים את התכשיטים, ולעיל {{ממ|ל"ב ב'}} דכתיב פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו', י"ל שאמר להם ליטול מנשיהם ברשותם, וכן משמע מפרש"י שם שאהרן חשב דכיון שהנשים חסים על תכשיטיהן שמא יתעכב הדבר ובתוך כך יבוא משה, הרי שא"א לקחת מהם תכשיטיהן בע"כ, אמנם י"ל שהרי רש"י מדבר שם גם על תכשיטי בניהם, וזה ודאי שייך לאבות, וע"כ כונת רש"י שבמציאות הנשים יעכבו ולא יתנו להם לקחת ואפילו אם מצד הדין מותר להם לקחת, אמנם בדעת זקנים {{ממ|להלן פסוק כ"ב}} משמע שנטלו את התכשיטים בע"כ של הנשים.

'''{{עוגן1|[בחו"מ}}''' סימן צ"ז סעיף כ"ו נחלקו אם בע"ח גובה בגדי שבת ומועד ואצ"ל אם היו בהם טבעות וכלי זהב דגובה, והסמ"ע בס"ק ס"א כתב דבגדים יקרים הללו אינו מקנה להם מסתמא אלא על דעת שאם יצטרך להם יקחם מידם וימכרם עי"ש, ולפי"ז יתכן שהי' מותר לגברים לקחת את תכשיטי הנשים לצורך המשכן, אמנם מ"מ האנשים נחשבים המביאים ולא הנשים כי התכשיטים היו שייכים להם, ולהלן פסוק כ"ב כתוב שהנשים באו והביאו, ודוחק לומר שהפסוק מדבר רק על פנויות שהתכשיטין שייכים להם, אמנם לפי' הדעת זקנים שם שהאנשים גזלו מהנשים אין קושיא מהפסוק].

==יב==

פסוק י"ב. '''את הארן.''' צ"ב למה לא נזכר בפסוק ציווי לעשות כרובים.

'''{{עוגן1|הנה}}''' הכלל הוא שכשיש טעם בתיבת "את" זה מנוקד בצֵירי, וכשאין טעם זה מנוקד בסֶגוֹל, אלא צריך לדעת מה הסיבה בדבר.

'''{{עוגן1|ויש}}''' מקומות שכתוב "את" ויש מקומות שכתוב ואת {{ממ|בוי"ו}}, והאוה"ח מפרש דהיכן שקדושתם שוה כתוב ואת.

'''{{עוגן1|רש"י}}''' מפרש כל דבר המגין בין מלמעלה בין מכנגד קרוי מסך וסכך, והנה מתפללים ופרוש עלינו סכת שלומיך, וצ"ב מה המיוחד בשלו' שצריך סוכה, ולא מצינו שיאמרו כך בשאר דברים כגון סוכת ענוה, ולפרש"י כאן י"ל משום ששלו' זה דבר שצריך הגנה, ומשו"ה מבקשים שיפרוש את סוכת שלומו.

'''{{עוגן1|והנה}}''' במה שאומרים הפורש סכת שלו' עלינו ועל כל עמו ישראל, צ"ב דהא עלינו הכונה לכל ישראל וא"כ מה התוספת ועל כל עמו ישראל, והר"י ליס זצ"ל שאל את הגרי"ז זצ"ל על מה שאומרים נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל, מה הם שני הדברים אנחנו וכל עמך בית ישראל, והשיב דאנחנו הכונה שמבקשים על כל יחיד מצד עצמו, ואח"כ מוסיפים וכל עמך בית ישראל היינו בקשה מצד הכלל כולו.

'''{{עוגן1|אמנם}}''' יש מקומות דקשה לפרש כך, וכגון מה שאומרים בברכות התורה בפינו ובפיות עמך בית ישראל וכו' ונהי' אנחנו וצאצאנו וצאצאי עמך בית ישראל, ויתכן לפרש באופן אחר דבמה שאומרים עלינו ואנחנו, נכללים כל אותם אנשים שאדם מכירם ויודע מהם, ואח"כ מוסיפים לבקש ועל כל עמו ישראל, דהיינו גם על אותם שאין מכירם ויודע מהם ומרגיש פחות בבקשת טובתם, דהא כך רואים במציאות דאדם לא מתייחס לשמועה ששומע על אנשים שאינו מכירם כלל כמו שמתייחס לשמועה על אנשים שמכירם.

==יד==

פסוק י"ד. '''ואת מנרת המאור.''' משמע שיש מנורות שאינם לצורך מאור, ועי' רמב"ן {{ממ|להלן ל"ט ל"ז}} שיש מנורות שיש בהם נרות לנוי וכו'.

'''{{עוגן1|ולשון}}''' המאור צ"ב, דאם זה מלשון אור הי' צ"ל מנורת האור, ואם זה מלשון מאיר הי' צ"ל לשון מאיר, ואולי לשון המאור כולל את שני המשמעויות גם אור וגם מאיר ומשו"ה כתוב בלשון זה, וכך אפשר לפרש מש"כ בפרשת בראשית {{ממ|א' י"ז}} את "המאור" הגדול, משום שהשמש היא גם אור וגם מאיר {{ממ|ועי' רמב"ן בפרשת בראשית א' י"ד}}.


שם. '''{{עוגן1|ואת}} שמן המאור.''' פרש"י אף הוא צריך חכמי לב שהוא משונה משאר שמנים כמו שמפורש במנחות מגרגרו בראש הזית והוא כתית וזך. צ"ב וכי בלא חכמת לב א"א לכתוש זיתים ולהוציא מהם רק טיפה ראשונה {{ממ|ועי' אבן עזרא כאן ולעיל פסוק י"ג על לחם הפנים}}.

==טו==

פסוק ט"ו. '''ואת מסך הפתח לפתח המשכן.''' לכאורה זה כפילות דהי' אפשר לומר ואת מסך פתח המשכן.

==יז==

פסוק י"ז. '''את עמדיו ואת אדניה.''' פרש"י הרי חצר קרוי כאן לשון זכר ולשון נקבה. צ"ב הרי האדנים שייכים לעמודים ולא לחצר {{ממ|ועמש"כ להלן ל"ט מ'}}.

==יט==

פסוק י"ט. '''את בגדי השרד לשרת בקדש.''' פרש"י לכסות הארון והשלחן והמנורה והמזבחות בשעת סילוק מסעות. וצ"ב למה זה נקרא לשרת בקדש {{ממ|ועי' רמב"ן לעיל ל"א י'}}.

==כא==

פסוק כ"א. '''כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אתו.''' (עי' רמב"ן ואוה"ח מאי נ"מ בין נשיאות לב לנדיבות רוח) משמע שנשיאות לב זה מדרגה יותר גבוהה, דעל זה כתוב לשון נשאו (דהיינו התרוממות).

'''{{עוגן1|וצ"ב}}''' מה צ"ל "אותו" הרי פשיטא שאם מביא זה ראי' שנדבה רוחו אותו.


שם. '''{{עוגן1|למלאכת}} אהל מועד ולכל עבדתו.''' (צ"ב למה בעבודה כתוב "כל" ובמלאכה לא כתוב כל) יל"ע מה נקרא לענין זה מלאכה ומה נקרא עבודה, דבשבת הדין שאסור לעשות מלאכות ואין איסור לעשות עבודות, דמלאכה זה יצירת דבר ואפי' בדברים שאינם קשים, ועבודה הכונה לדברים קשים.

==כב==

פסוק כ"ב. '''ויבאו האנשים על הנשים.''' לכאורה כשבאים ביחד יש חשש ליצה"ר {{ממ|ועי' ספורנו, ובאוה"ח כאן ולעיל פסוק א'}}, ובדעת זקנים פי' שהאנשים באו לשלול תכשיטין מהנשים, ובסוף דבריהם כתבו ולפיכך זכו הנשים שלא לעשות מלאכה בר"ח וניתן להם ר"ח ליו"ט (והמנהג הוא שאינן תופרות), ועי' בטור {{ממ|או"ח סימן תי"ז}} למה זכו לקבל את ראש חדש ליו"ט.

'''{{עוגן1|והנה}}''' אפי' אם המציאות הי' דזהב תכשיטי הנשים לבד לא הספיק, וגם האנשים נתנו זהב למשכן, מ"מ הנשים זכו לקבל את ר"ח ליו"ט, משום שהם נתנו את תכשיטיהן, משא"כ הגברים נתנו זהב רגיל.


שם. '''{{עוגן1|וכל}} איש אשר הניף תנופת זהב לה'.''' הרמב"ן מפרש שנקרא תנופה כי המביא זהב ינופף ידו לחשיבות הנדבה או הלוקחים יניפו הזהב להראותו לשבח המביא על נדבתו עכ"ד, והנה ע"י הפירסום לכאורה יורד משכרם {{ממ|עי' רמ"א יו"ד סימן רמ"ט סעיף י"ג}}, ואולי העושה כך בכדי שגם אחרים יתנדבו לא יורד משכרו.

==כה==

פסוק כ"ה. '''בידיה טוו.''' למה לא כתוב טוותה, ואולי טוו היינו הידים טוו {{ממ|ועי' ש"ך עה"ת}}.

==כז==

פסוק כ"ז. '''והנשאם הביאו את אבני השהם וגו'.''' יל"ע אם הנשיאים הביאו בשותפות את כל הדברים הנזכרים כאן, או שכל נשיא הביא איזה דבר, ובפסוק כתוב שביחד הם הביאו דברים אלו (ועי' חזקוני דאת שתי אבני השהם שהיו לאפוד הביאו כל הנשיאים ביחד, ואת אבני המלואים שהיו לחושן הביאו כל אחד אבן אחת).


שם. '''פרש"י {{עוגן1|א"ר}} נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה, אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו ציבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין אותו, כיון שהשלימו ציבור את הכל הביאו את אבני השהם וגו' לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה, ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב.'''

{{מרכז|*}}

'''{{עוגן1|הכלי}}''' יקר כתב ומה שנחסר יו"ד דוקא וכו' ואצל הנשיאים היתה בלי ספק רוח גאוה באמרם דרך התפארות מי ימלא מה שאנחנו מחסרים אבל אנחנו ממלאים כל מה שהציבור מחסרים, ע"כ לקח הקב"ה משמם אות יו"ד כי רק אות זה מן השם הגדול הי' חקוק בשמם עכ"ד.

'''{{עוגן1|ולכאורה}}''' הם עשו תשובה דהא אח"כ הם הביאו כל אחד קרבן הראשונים, אמנם המדרגה הרוחנית כבר אבדו, וכמו שהוכחנו מאדם הראשון דאחרי החטא לא היו המלאכים שואפים לומר עליו קדוש {{ממ|עי' מד"ר בראשית ח' י'}} דאת מדרגתו הוא איבד.

'''{{עוגן1|וכן}}''' מצינו במו"ק {{ממ|ט"ז ב'}} דבתחילה הי' דוד הורג אלף בפעם אחת ואח"כ רק ח' מאות, והי' מתאנח על מאתים דכתיב איכה ירדף אחד אלף, יצתה בת קול ואמרה רק בדבר אוריה החתי, הרי דאע"פ שעשה תשובה מ"מ את הדרגה להרוג אלף בפעם אחת הוא הפסיד.

'''{{עוגן1|והנה}}''' כאן נחסר מהם אות בתורה, ולהיפך כשזכו להביא קרבנות לחנוכת המזבח כפלה התורה בפרשת נשא י"ב פרשיות לכל נשיא פרשה מרוב חביבות, ומרובה מדה טובה ממדת פורענות, כי כל אחד זכה לפרשה שלמה וכאן נחסר להם רק היו"ד.

'''{{עוגן1|והנה}}''' הזכות לזכות שממנו יהי' אותיות התורה הא א"א לשער, לזכות שממנו נעשה גוף התורה, וכאן חסר להם, וענין הגאוה אפשר שהעריכו את המון העם שלא יהי' כ"כ התלהבות למצוה, או הרגש שהי' להם שאנחנו ניתן כל מה שחסר, זה נובע מגאוה, כי רק אנחנו יכולים לתת כ"כ הרבה.

'''{{עוגן1|בכל}}''' אופן כל החשבונות הם חסרון, דכשיש מצוה לא לחשוב יותר מדאי, ובעניננו לא לדחות שום זמן לזמן יותר טוב רק תטול ותזכה במצוה, ובזמנינו בין סדר לסדר ובבין הזמנים לא לדחות רק לנצל הזמן לתורה.

==ל==

פסוק ל'. '''ראו קרא ה' בשם בצלאל.''' בדעת זקנים הביאו מדרש שבשעה שאמר משה לישראל שבצלאל יעשה המשכן היו ישראל מרננים אחרי משה ואומרים שכל הגדולה הוא נוטל לו ולמשפחתו, אמר להם משה דעו וראו כי לא מדעתי אני עושה אלא מפי הקב"ה עכ"ל.

'''{{עוגן1|אבל}}''' צריך להבין במה הוא שכנע אותם, הלא הדרך ממה שאנו רואים בענינים כאלה שלא מאמינים, ואפי' אם יאמר כמה פעמים לא מאמינים, ולמה האמינו עד כדי כך שיכול לומר להם "ראו" שמשמע שהראה להם שהוכרחו להודות.

'''{{עוגן1|ומשמע}}''' מזה גודל אמיתת דבריו, הוא הי' כ"כ משכנע עד שהוצרכו להודות, וכשאמר להם אז כל אחד הגם שהי' לו קצת עקמימות שבלב לחשוד את משה מחמת קנאה שהוא עושה מעצמו בשביל קרוביו, אבל בהניכרין דברי אמת שלו ראו ממש.

'''{{עוגן1|אכן}}''' אצל קרח ג"כ כתוב שחשדו אותו, ומשה אמר להם והתחנן שלא עשה מדעת עצמו רק ה' אמר לו ולא האמינו, והנ"מ הוא שהיות שאז כבר הי' נגיעה שקרח רצה את הכהונה או את הנשיאות {{ממ|כדפרש"י בפרשת קרח ט"ז א'}}, וכשיש נגיעה עצמית אז לא יכולין לשכנע אפי' בדברים שיוצאין מלב טהור כמו של משה, ורק כל זמן שסתם מרננים, אבל אין מי שרוצה וחושב שזה מגיע לו, רק בסתם הוא טוען למה הוא נותן הכל לקרוביו, למה הוא לא נותן למי שהוא, יכולים עדיין לדבר אליו ויכולין להראות לו, אבל למי שהנגיעה העבירתו על דעתו א"א לשכנע בשום אופן.


שם. '''{{עוגן1|בצלאל}} בן אורי בן חור למטה יהודה.''' מבואר בחז"ל {{ממ|עי' בדעת זקנים}} דלכן נזכר חור כיון שהוא רצה להפריע לעבוד את העגל עמדו והרגוהו ולכן זכה שבן בנו יזכה לחכמה מופלגה כזאת, כמו שכתוב וימלא אתו רוח אלקים בחכמה ובתבונה וגו', כידוע שחכמתו היתה לדעת את כל הסודות שנבראו שמים וארץ {{ממ|עי' ברכות נ"ה א'}}, כי כל זה הוצרך לבנות המשכן, שלא הי' סתם אומנות כי מזה לא הי' השראת השכינה, אלא שבכונתו בכל דבר לכוין המחשבה הרצוי' בבריאת הקב"ה וכל זה זכה חור.

'''{{עוגן1|ובודאי}}''' אין הכונה שיש לו הנאה כזאת שבן בנו חכם, אלא שבזכותו נעשה כל זה, ונמצא שכל מה שהמשכן מכפר הוא ע"י חור, שבזכותו זכו שיהי' משכן כזה עם גודל הקדושה שמשפיע, ושמזה יצא כפרה בו על חטא העגל והשפעת הקדושה לנצח.

'''{{עוגן1|והנה}}''' אם היו שואלין לאחד מה הועיל חור, הלא היו אומרים דלא הועיל כלום, דהא עבדו את העגל והוא נהרג ולא הועיל, אבל למעשה ע"י מסירות נפשו זכה לכפרה לכלל ישראל והשראת קדושה, שזה הכל נזקף לזכותו.

==לא==

פסוק ל"א. '''רוח אלקים.''' התרגום יב"ע כתב רוח נבואה, ולעיל {{ממ|ל"א ג'}} כתב רוח קודשא, וכנראה שזה דבר אחד, ועושי המשכן הוצרכו לנבואה וחכמת לב ולא הי' מספיק לדעת עבודת נגרות.

==לד==

פסוק ל"ד. '''ולהורת נתן בלבו.''' הכונה שניתן לו סייעתא דשמיא מיוחדת להורות, והאבן עזרא מפרש כי יש חכמים רבים שהם קשים להורות אחרים, וכעין זה מפרש האוה"ח שיש חכמים רבים שתהי' חכמתם בלבם לבד שלא ידעו ללמדם, לזה אמר ולהורות נתן בלבו השכיל חכמת הלימוד.

'''{{עוגן1|והנה}}''' ידוע בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל שחסרון בהסברה זה חסרון בהבנה, אמנם בדבריהם משמע שיש כזה מציאות שיודע היטב ומ"מ קשה לו ללמד לאחרים [ועוד אומרים בשמו דכשיש כמה תירוצים על קושיא זה מראה שהתירוצים חלשים, אבל כשיש תירוץ אחד זה מראה שהתירוץ חזק, ויל"ע בשבת ל"ג ב' כתוב דלפני שהי' רשב"י במערה הי' רשב"י מקשה קושיא אחת ורפב"י מתרץ י"ב תירוצים, ולאחר שיצא הי' רפב"י מקשה קושיא אחת ורשב"י מתרץ כ"ד תירוצים, הרי שיש מעלה בריבוי תירוצים].

'''{{עוגן1|והגר"א}}''' {{ממ|משלי כ"ב י"ח}} כתב כי לפעמים אף שיודע הדבר לא יוכל להסבירה בשפתיו ולהוציא לאור משפטה, והוא מחמת שאינה סדורה כמו שאמרו בתענית {{ממ|ח' א'}} אם ראית ת"ח שלימודו קשה עליו כברזל בשביל משנתו שאינה סדורה עליו עכ"ד, וגם לפירושו משמע שחסרון בהסברה זה כתוצאה מחסרון בתלמודו.

<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}
{{אילהש}}</noinclude>