עריכת הדף "אילת השחר/שמות/יג"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''פרק י"ג'''}}

==ב==

פסוק ב'. '''קדש לי כל בכור.''' יל"ע מהו קדש לי דהא בכור מקבל קדושה מעצמו, וגם לרבי דס"ל {{ממ|נדרים י"ג א'}} שיש מצוה להקדיש בכור, מ"מ הוא לומד זה מפסוק אחר {{ממ|שכתוב בפרשת ראה ט"ו י"ט}}, וי"ל דהכונה שינהג בו דין קדושה {{ממ|ועי' שפ"ח אות ו'}}.

'''{{עוגן1|הספורנו}}''' כתב שצריך לפדותם כשאר כל הקדש למען יהיו מותרים בעבודת חול עכ"ל, ודבריו מחודשים.

'''{{עוגן1|הנה}}''' בפדיון הבן הכהן שואל במאי בעית טפי, ותמוה וכי הכהן יכול לקחת את הבן הבכור לעצמו, ובפתחי תשובה {{ממ|יו"ד סימן ש"ה ס"ק ט"ו}} כתב בשם תש' חוט השני דאין הפירוש שנותן לו הברירה שהרי אם רצה האב להניח הבן לכהן אינו יוצא בזה כמש"כ הרמ"א בסמוך, אלא כדי לחבב הפדיון על אביו אומר כן לעשות לו חשק לפדותו {{ממ|ועי' ערוה"ש שם אות ל"ט, ועי' שפ"א בכורות ט' ב'}}.

שם. '''{{עוגן1|לי}} הוא.''' פרש"י לעצמי קניתים ע"י שהכיתי בכורי מצרים. הנה בדיני קנינים לא מצינו כזה קנין, ועוד דכל הבריאה שלו יתב' ומה צ"ל משום זה, והרי הקב"ה מחיה ומציל את כל אחד בכל רגע, ובשלמא אם הגזירה על מיתת הבכורים הי' צריך לכלול גם את היהודים מובן במה הציל אותם, אבל הא לכתחילה לא הי' סברא דבכורות ישראל יהיו בכלל הגזירה {{ממ|ועמש"כ בפרשת במדבר ג' י"ג}}, ועוד דטעם זה שייך רק לבכורות שחיו בזמן מכת בכורות ולא לאלו החיים בדורות אח"כ, ועוד דבמצרים נהרגו גם בכור לאב וגם גדול שבבית {{ממ|כדפרש"י לעיל י"ב ל'}} אבל הדין פדיון נאמר רק על בכור מן האם, ועי' ברמב"ן לעיל י"ב ל' (ובחידושי רעק"א עה"ת מתרץ שרק הבכורות שהם פטר רחם מתו ע"י המשחית, משא"כ בכור לאב מתו ע"י הקב"ה שרק הוא היודע מי בכור לאב).

'''{{עוגן1|והנה}}''' מה שנצטוו לעשות זכר להצלה ממכת בכורות יותר משאר המכות, י"ל כיון דבמכה זו ניצולו כל הבכורות ממיתה.

==ג==

פסוק ג'. '''זכור את היום הזה.''' פרש"י למד שמזכירין יציאת מצרים כל יום. והנה בפסוק זה לא מפורש שצריך להזכיר כל יום, ובברכות {{ממ|י"ב ב'}} ילפינן זה מדכתיב למען תזכור וגו' כל ימי חייך.

'''{{עוגן1|הרמב"ם}}''' {{ממ|הל' חמץ ומצה פ"ז ה"א}} כתב מ"ע של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנא' זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת לקדשו עכ"ל.

'''{{עוגן1|והנה}}''' מש"כ הרמב"ם כמו שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, י"ל דס"ל שלומדים משם דלא מספיק זכירה בלב אלא צריך לדבר בפה וכמו בשבת {{ממ|וכ"כ המנ"ח סוף מצוה כ"א, ועי' פירוש האור שמח}}, ואע"פ דמדכתיב "והגדת" לבנך אפשר ללמוד שצריך לדבר בפה, י"ל דמפסוק זה הי' אפשר לומר שזה דוקא כשמספר לבנו, אבל כשאינו מספר לבנו לא יצטרך לזכור בדיבור, קמ"ל דבכל גוונא צריך להזכיר בדיבור.

'''{{עוגן1|והנה}}''' בעמק ברכה מביא בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל שיש ג' חילוקים בין זכירת יצי"מ בליל פסח משאר כל ימות השנה, א' שצריך לספר דרך שאלה ותשובה, ועוד דלא מספיק להזכיר היציאה בלבד אלא לספר כל ההשתלשלות וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, ועוד ניתוסף במצות סיפור לספר טעמי המצות של אותה הלילה, רבן גמליאל אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח וכו' עכ"ד.

'''{{עוגן1|אמנם}}''' לכאורה חילוקים אלו אינם מדאורייתא, וכן מוכח ממש"כ האבודרהם שהריא"ף הקשה למה אין מברכים על קריאתה כמו שמברכים על קריאת מגילה והלא מצות עשה היא שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא, ותירץ כי במה שאומר בתחלה בקידוש זכר ליציאת מצרים יצא עכ"ד, וכ"כ בפר"ח {{ממ|או"ח סימן תע"ג}}, והנה הא באמירת זכר ליציאת מצרים ליכא לג' חילוקים שפירש הגר"ח ואעפ"כ ס"ל דיצא בזה יד"ח, ובעצם תירוצם צ"ב דעכ"פ נימא שיצטרכו לברך על ההגדה לפני הקידוש, והנה מה שלא כתבו שיצא במה שהזכיר כבר יצי"מ בק"ש, י"ל דכונתם לומר דאפילו אם התפלל מבעוד יום, מ"מ הוא הזכיר יצי"מ בקידוש שהרי בליל פסח מקדשים רק בלילה, כמש"כ בשו"ע {{ממ|סימן תע"ב סעיף א'}} שלא יאמר קידוש עד שתחשך {{ממ|וצל"ע בפמ"ג סימן תע"ג וסימן תפ"ה}}.

'''{{עוגן1|ועוד}}''' כתב האבודרהם בשם הרשב"א טעם אחר שאין לברך על קריאתה מפני שהיא מצוה שאין לה קצבה ידועה ואפי' בדיבור בעלמא שידבר בענין יצי"מ יצא אלא כל המרבה הרי"ז משבח עכ"ד.

'''{{עוגן1|הרי}}''' דמדאורייתא יצא יד"ח המצוה בדיבור בעלמא, וא"כ עדיין נשאר קשה מאי נ"מ מדאורייתא בין ליל פסח לשאר כל ימות השנה.

'''{{עוגן1|ויש}}''' לבאר אם אחד מהם הוא מן התורה, אז י"ל דבכל השנה יש רק דין זכירה ובליל ט"ו נוסף לזה דין הגדה, אבל לשון הרמב"ם הנ"ל דמביא על זה את הפסוק דזכור את יום וגו', משמע דהכל דין זכירה {{ממ|ועי' מנ"ח מצוה כ"א}}.

'''{{עוגן1|והנה}}''' ברמב"ם שם משמע דעיקר מצות סיפור יציאת מצרים נלמד מקרא דזכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, אלא דפרטי המצוה נתבארו מקרא דוהגדת לבנך, והנה ודאי אפילו אם יש לו בן ולא יגיד לבנו מ"מ מקיים מצות סיפור אלא דחסר לו פרט הזה, וא"כ לכאורה יוצא ידי סיפור יציאת מצרים גם באומר פרשת ציצית, וכל פרטי הדינים המבוארים כגון דרך שאלה ותשובה, ולהתחיל בגנות ולסיים בשבח, וכן שצריך לומר טעם ג' מצוות האלו דפסח מצה ומרור, לכאורה אינם אלא פרטים בהמצוה.

'''{{עוגן1|ובר"ן}}''' {{ממ|פסחים דף קט"ז}} מבואר דמה שאמר רבן גמליאל כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי אבל לא יצא ידי חובתו כלל לא קאמר עכ"ד, דהיינו דעיקר מצות סיפור יציאת מצרים יצא, ולכאורה כן הוא בכל הפרטים, וא"כ לגבי עיקר החיוב לא נשתנה מכל לילה, ואפילו לשמואל דס"ל {{ממ|פסחים ל"ו א'-קט"ו ב'}} לחם עוני היינו שעונין עליו דברים הרבה, מ"מ הא אינו לעיכובא.

'''{{עוגן1|לכן}}''' אפשר לומר דאה"נ דכאן גילתה התורה כל פרטי המצוה דזכירה, שיהי' והגדת לבנך, ועונין עליו דברים הרבה שיגידו את זה על מצה ומרור, וכל זה הם פרטים במצות זכירה שבלילה הזה, ואם לא עשה כן חסר פרטי המצוה דזכירה, אבל זכירה באמת קיים בהזכרת יציאת מצרים שבקריאת שמע, אלא דמחויב עוד ההגדה מחמת הדין דנתבאר בתורה דזכירה דליל ט"ו הוא בדינים אחרים.

'''{{עוגן1|והנה}}''' בתוס' בפסחים {{ממ|ק' א' ד"ה רבי יוסי, ובדף ק"ג ב' ד"ה רב אשי}} כתבו דצריך כוס לקידוש, וכוס להגדה דהיינו מה נשתנה, וכוס לברהמ"ז, וכוס להלל, ולהגר"ח מבריסק דסיפור יציאת מצרים נבדל מזכירה בג' דברים וכמבואר ברמב"ם, דהיינו דצריך להיות דרך שאלה ותשובה, וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, ולומר ג' טעמים דאכילת פסח מצה ומרור, וזה עיקר הגדה, א"כ בכוס שני דהוא כוס ההגדה צריך להקפיד למלאות לפני מה נשתנה כדי שיהא הכוס לפני ההגדה, דאל"כ אין זה נקרא כוס ההגדה.

'''{{עוגן1|וצ"ע}}''' ממש"כ בשו"ע {{ממ|סימן תע"ג סעיף ז'}} דמוזגין מיד כוס שני כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה, ומפרש במשנה ברורה דהיינו שלא ימתין עד שאומר לפיכך, דהיינו שזה עצה שישאלו התינוקות, וכמו חילוק קליות ואגוזים {{ממ|המבואר בסימן תע"ב סעיף ט"ז}}, ולדברינו לפי התוס' זה צריך להיות מעיקר הדין כדי שיהא הגדה על הכוס, וכן יל"ע במה שהביא בביאור הלכה {{ממ|סימן תע"ב סעיף ח' ד"ה שלא כסדר}} לענין שתאן בלי לומר הגדה בינתיים, דלכאורה איך יצא והרי חסר כוס.

'''{{עוגן1|וצ"ל}}''' דבזה נכלל תרתי, דצריך כוס, דהיינו מכח דין חיוב דהגדה תיקנו שיצטרך לברך על הכוס, אמנם מכח זה עוד לא מחייב שיהי' כוס בשעת אמירה, ומהני אף כשאמר לפני זה, אלא דלכתחילה יש גם דין זה אבל אינו מעכב בדיעבד, ואפשר לפי"ז דגם ברהמ"ז אם בירך שלא על הכוס יוכל להביא כוס וישתה, ולפי"ז יבואר דברי השו"ע {{ממ|סימן ער"א סעיף ט"ו}} דאם נשפך הכוס קודם שיטעום ממנו יביא כוס אחר ומברך עליו בפה"ג וא"צ לחזור ולקדש, דלכאורה מה מהני הכוס שאחר זה, ולזה א"ש, אמנם בשתה ד' כוסות קודם ההגדה יש מקום לחייב על הכוס בשעת אמירת הגדה מטעם דהגדה צריך כוס.

'''{{עוגן1|והנה}}''' בעצם הקושיא מאי נ"מ בין ליל ט"ו לכל ימות השנה, י"ל דהא הרמב"ם אינו מונה את מצות זכירת יציאת מצרים בכל ימות השנה למצוה בפני עצמה אלא מזכירה בכלל מצות קריאת שמע, וז"ל הרמב"ם {{ממ|הל' ק"ש פ"א ה"ג}} ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה וכו' וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע עכ"ל.

'''{{עוגן1|וכן}}''' מדויק ממה שהתנא כתב {{ממ|בספ"ק דברכות}} את הדין דמזכירין יצי"מ בלילות באמצע דיני קריאת שמע, וכן משמע מדאמרו בברכות {{ממ|י"ג ב'}} דרבי חיזר להזכיר שמעתתא דאית בה יצי"מ כדי להזכיר יצי"מ בזמנה, ופרש"י בזמן ק"ש, הרי שזה שייך לק"ש.

'''{{עוגן1|וכן}}''' ממה שהובא בהגדה של פסח המחלוקת דראב"ע וחכמים אם מזכירין יצי"מ בלילות, משמע דזכירת יצי"מ בליל פסח זה המצוה דכל ימות השנה, ולפי"ז בכל ימות השנה זכירת יצי"מ זה ענף ממצות ק"ש, ומי שאינו מזכיר יצי"מ מחסר את הפרט הזה, אבל בליל פסח זכירת יצי"מ זה מצוה בפני עצמה, ובדבר זה יש חילוק מדאורייתא בין זכירת יצי"מ דכל השנה לבין ליל הפסח.

{{מרכז|*}}

'''{{עוגן1|במכילתא}}''' {{ממ|להלן פסוק י"ד}} כתוב ר' אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות הפסח עד חצות וכו', וצ"ב איך יוצאים יד"ח מצות סיפור יציאת מצרים ע"י לימוד ההלכות (ועי' בקרית ספר הל' חמץ ומצה פ"ז שכתב ואפי' חכמים גדולים צריכים לעסוק בהל' פסח עד חצות דכתיב מה העדות והחוקים), והנה אפי' למה דמשמע כאן דלימוד ההלכות שייך לסיפור יצי"מ, מ"מ יתכן שאם לא יספר כלל מענין יצי"מ אלא רק ילמוד הלכות הפסח לא יצא יד"ח.

==ד==

פסוק ד'. '''היום''' (מה צ"ל היום) '''אתם יצאים בחדש האביב.''' פרש"י וכי לא היינו יודעים באיזה חדש יצאו, אלא כך אמר להם ראו חסד שגמלכם שהוציא אתכם בחודש שהוא כשר לצאת לא חמה ולא צינה ולא גשמים. והנה אפי' אם היו יוצאים בזמן אחר הקב"ה הי' יכול לעשות שיהא נעים ללכת (ועוד שהרי ענני כבוד הגינו עליהם).

==ה==

פסוק ה'. '''והיה כי יביאך ה' וגו'.''' הנה בודאי כל מעשי האדם הם בסיוע הקב"ה, ולמה הודגש כאן כי יביאך ולא כתוב כי תבוא, משמע דביאת בנ"י לא"י מתייחסת להקב"ה יותר מיוחד משאר דברים.

==ח==

פסוק ח'. '''והגדת לבנך ביום ההוא.''' במכילתא איתא והגדת לבנך שומע אני מראש חדש (י"ל דהס"ד הוא כיון שהחדש נזכר כמה פעמים בפסוקים, לעיל פסוק ה' ולהלן ל"ד י"ח, ובאבודרהם מפרש כדרך שהזהיר משה רבינו מר"ח ועוד שהרי הקדים לפסוק זה ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה, והנצי"ב במכילתא מפרש כיון שכתוב שמור את חדש האביב) ת"ל ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום (ס"ד זו אפשר לפרש כיון שכתוב ביום, ובמצוות שכתוב ביום הדין הוא שהמצוה נוהגת ביום ולא בלילה, עי' מגילה כ' א', ובאמת לפי מה דילפינן דהכונה בלילה למה כתוב "ביום" ההוא, ועי' באוה"ח כי הלילה ההוא יום יקרא ולא לילה והוא אומרו לילה כיום יאיר וכו', ובפי' הגר"א להגדש"פ כתב דלילה זה נשתנה מכל הלילות כיון דאין לה בחינת לילה כלל דהכתוב קורא את הלילה היום ההוא עי"ש, ויל"ע דהא לעיל י"ב מ"ב כתוב ליל שמרים וגו' הוא הלילה הזה לה' שמרים לכל בנ"י לדרתם, הרי שזה נקרא בפסוק לילה) ת"ל בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך. וצ"ב מאחר דילפינן מדכתיב בעבור זה דהכונה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, א"כ מה צ"ל ביום ההוא לאפוקי שאין המכוון לספר סיפור יצי"מ מר"ח.

'''{{עוגן1|ובעיקר}}''' הילפותא יל"ע אם זה גילוי על זמן הסיפור דיהא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, או שצריך להיות במציאות מצה ומרור מונחים לפניך, ולמי שאין מצה ומרור אין חייב בסיפור יצי"מ, ובמנחת חינוך {{ממ|מצוה כ"א}} נקט בפשיטות דגם מי שאין לו מצה ומרור חייב בסיפור יצי"מ (וכ"כ הפמ"ג במשב"ז סימן תפ"ה, ועי' הגרי"פ בסה"מ מ"ע ל"ג שלומד ברמב"ן בסה"מ דאם אין לו מצה אינו מחויב בסיפור יצ"מ וכסוגיא דפסחים קט"ז וכן מתבאר מדברי הרשב"ץ עי"ש).

'''{{עוגן1|בן}}''' חו"ל שחייב בסיפור יצי"מ בליל יו"ט שני, ובנו גר בא"י ואינו מחויב ביו"ט שני, מסתבר דאעפ"כ יש לאבא מצות והגדת לבנך לבן זה גם בליל יו"ט שני, כיון שזה מצות האב לספר לבן ואין זה חובת הבן (ובקידושין כ"ט א' לא נזכר מצות והגדת לבנך עם שאר מצוות הבן על האב, כיון שזה מצות האב ולא מצות הבן המוטלות על האב), ומשו"ה אע"פ דהבן לא מחויב היום בסיפור יצי"מ מ"מ לאבא יש מצות והגדך לבנך.

'''{{עוגן1|ובמקו"א}}''' כתבנו דמצוה שלא מקוים אלא בשנים וכגון יבום ע"כ שגם האשה מצווה (דיבום מוכרח להיות דוקא ע"י אשה זו שזקוקה לו ואינו דומה למצות פו"ר שא"צ דוקא אשה מסוימת), לכן גם ברכת כהנים מסתבר כדעת החרדים {{ממ|הובא בביאור הלכה תחילת סימן קכ"ח}} דגם להישראל יש מצוה לשמוע, וצדקה שאני כיון דהעני הא צריך לזה מחמת דאין לו להתפרנס בלי זה.

'''{{עוגן1|ומ"מ}}''' כאן דהמצוה הוא גדר של חינוך וכל ענין חינוך הוא להדריכו בדרך הישר, ואם המצוה תקוים רק אם החניך רוצה, א"כ בטלת כל הענין של חינוך (ובבן קטן ע"כ החיוב רק על האב, שהרי א"א לומר שהקטן מצווה), ויבמה אע"פ שאפשר ליבם בע"כ, מ"מ אין ענין המצוה בשביל להכריח אותה לכן גם האשה מצווה להתייבם.

'''{{עוגן1|מצות}}''' והגדת לבנך אינו רק לבנו הקטן, ולכל בן מקיימים מצוה נפרדת אלא שיכול לספר לכל בניו ביחד, ויתכן שאין האב מצווה להיות עם בנו בכדי לקיים והגדת לבנך, דכיון שאינו תלוי בו ממילא לא חייבוהו בזה, ויל"ע למה לנשים אין מצות והגדת לבנך.


'''{{עוגן1|הרמב"ם}}''' {{ממ|בסה"מ מ"ע קנ"ז}} כתב ולשון מכילתא מכלל שנאמר כי ישאלך בנך יכול אם ישאלך בנך אתה מגיד לו וכו' ת"ל והגדת לבנך אע"פ שאינו שואלך, אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין ת"ל ויאמר משה אל העם וכו' עכ"ל, ולכאורה יותר חידוש שצריך לומר גם בינו לבין עצמו, ולמה הקדים לומר בינו לבין עצמו ואח"כ בינו לבין אחרים מנין.

'''{{עוגן1|ועוד}}''' כתב שם הרמב"ם וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו לנו המצרים מעול וחמס וכו', וכנראה מדבריו דגם מה שעשו לנו המצרים מעול וחמס זה חלק מהסיפור יצי"מ.

שם. '''{{עוגן1|בעבור}} זה.''' פרש"י בעבור שאקיים מצותיו כגון פסח מצה ומרור הללו. יש מקומות שכתוב "זה" וחז"ל לומדים שהראה באצבע {{ממ|עי' במכילתא לעיל י"ב ב'}}, ולפי"ז צריך להראות פסח מצה ומרור בידו (עי' שבלי הלקט סדר פסח רי"ח שכתב ולשון "זה" משמע שמראה לו באצבע על השולחן מצה זו מרור זה, ועי' שו"ע או"ח סימן תע"ג סעיף ז').

שם. '''{{עוגן1|עשה}} ה' לי.''' פרש"י רמז תשובה לבן רשע לומר עשה ה' לי ולא לך שאילו היית שם לא היית כדאי ליגאל. (ומ"מ גם רשע זה צריך לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, והנה זה הנהגת שמאל דוחה, ולמה באמת עונים לו מאחר שלא רוצה לקבל) צ"ב הרי בנ"י במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה, וכשעברו את ים סוף מלאכי השרת קיטרגו ואמרו שגם הללו עובדי ע"ז, ואפ"ה הם נגאלו, ולמה אומרים לו אילו היית שם לא היית כדאי ליגאל.

'''{{עוגן1|ולומר}}''' דכופר בעיקר יותר גרוע קשה, דשמעתי מהגרי"ז זצ"ל (אמר זה בשם אביו הגר"ח זצ"ל) על מה דאמר אליהו {{ממ|בספר מלכים א' י"ח כ"א}} עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים אם ה' הוא האלקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו, והקשה וכי אם אחד יאכל נבלה רח"ל יאמרו לו כשאתה אוכל נבלה תאכל הרבה נבילות, וביאר דשאני בדברים של אמונה דאם אינו מאמין בהכל אין נ"מ אם לא מאמין כלל.

==ט==

פסוק ט'. '''והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.''' בפסוק כתוב דתפילין של יד הוי אות ותפילין של ראש הוי זכרון, וכן להלן {{ממ|פסוק ט"ז}} כתוב ולטטפת בין עיניך ולא נקרא אות, ואע"פ שתפילין של ראש יותר גלויים מהתפילין של יד, ומ"מ גם תש"ר הוי אות, דבעירובין {{ממ|צ"ו א'}} איתא והתניא ר"ע אומר יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים, ת"ל והי' לך לאות על ידך מי שצריכין אות יצאו אלו שהן גופן אות, וצ"ל דאע"פ דבפסוק כתוב אות על תפילין של יד, מ"מ הם הוקשו, ואם פטור משל יד פטור גם משל ראש, ואע"פ דבמנחות {{ממ|ל"ח א'}} תנן תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש, משום דאז הוי אנוס, אבל היכא דנתמעט משל יד נתמעט גם משל ראש.

'''{{עוגן1|ומה}}''' דפטורים מהנחת תפילין ביו"ט, מפרש הריטב"א בעירובין דכלהו שבתון נינהו כדכתיב תשבתו שבתכם.

'''{{עוגן1|והנה}}''' תוס' בעירובין {{ממ|שם ד"ה ימים}} כתבו ולכאורה אין להניח תפילין בחוה"מ שא"צ אות דאסור במלאכה בדבר שאינו אבד (דס"ל דאסור מדאורייתא לעשות מלאכה בחוה"מ בדבר שאינו אבד), ועוד דחייב בסוכה בחג ובפסח אסור באכילת חמץ עכ"ד.

'''{{עוגן1|ואפשר}}''' לפרש כונתם דכיון שאסור במלאכה או בחמץ או שחייב בסוכה הרי זה עצמו אות, ולפי"ז אפשר דהפסוק דלאות זה גילוי דבזמן שיש מצוה מיוחדת וכגון סוכה או איסור חמץ נקרא אות, ולכן גם בחוה"מ שיש מצוה מיוחדת או איסור מלאכה נקראת אות {{ממ|וכן משמע ברא"ש הל' תפילין סימן ט"ז עי"ש}}.

'''{{עוגן1|ועוד}}''' יתכן לפרש בכונתם דמה שיש בו מצוה מיוחדת כמו סוכה ואיסור חמץ אינו מספיק להיקרא אות, אלא שזה ראי' שזה מהחג, והחג נקרא אות מפני שיו"ט נקרא שבת, וכן משמע בריטב"א שכתב ונחלקו המפרשים אם חוה"מ בכלל ימים טובים, י"א שאין זמן תפילין שאף בחוה"מ יש אות בפסח בחמץ ובחג חובת סוכה עי"ש.

'''{{עוגן1|ולפי"ז}}''' נצטרך לומר דסוכה וחמץ הם דינים שתלויים בדין חג, והעירו דהא חמץ אסור בערב פסח משש שעות ולמעלה אע"פ שעדיין לא חג, גם לפי"ז צריך להיות דאין להניח תפילין בערב פסח כבר משש שעות ולמעלה וצ"ע, והנה תוס' בקידושין {{ממ|ל"ד א' ד"ה ותפילין}} הקשו למ"ד ציצית חובת מנא למה נחשב מ"ע שהזמן גרמא כיון שחייב גם בלילה ותירץ ר"י כיון שחיובו תלי במה שהזמן גרם לבישתה ביום יש לה ליחשב זמן גרמא שזמן לבישתה גורם החיוב עכ"ד, א"כ ה"נ כיון דהאיסור בערב פסח הוא מחמת הדין שיש בהחג ולא מחמת עצמו זה נחשב לדין החג (והראו כסברא זו בט"ז או"ח סימן תל"ב ס"ק ב' לענין ברכת שהחיינו דאע"פ דאיסור חמץ קודם לרגל דמשעת זביחת הפסח אסור הוא וכו', ולק"מ דאותו זמן האיסור מתייחס להרגל דהא קריה רחמנא ראשון דהיינו ראשון של ז' ימי הרגל וע"כ יותר טוב לברך בעיקר הרגל ופוטר הטפל לו עכ"ל).

==י==

פסוק י'. '''מימים ימימה.''' פרש"י משנה לשנה. ולפי"ז הפסוק מדבר על פסח ולא על תפילין {{ממ|ובמנחות ל"ו ב' נחלקו בזה}}, ובמכילתא איתא ד"א מימים ימימה מגיד שאדם צריך לבדוק את התפילין אחת לי"ב חדש וכו', ועי' שו"ע {{ממ|או"ח סימן ל"ט סעיף ט'}} דתפילין שהוחזקו בכשרות אינם צריכים בדיקה, והמג"א {{ממ|ס"ק י"ד}} כתב ומיהו נכון לבודקן דמתקלקלי מזיעה.

==יא==

פסוק י"א. '''והיה כי יבאך.''' פרש"י והאומר קדשו מפרש ביאה זו לומר אם תקיימוהו במדבר תזכו ליכנס לארץ ותקיימוהו שם. יל"ע אם אפי' רק חלק מבנ"י היו מקיימים מצוה זו כולם היו נכנסים לארץ, או שרק המקיימים היו נכנסים ואפי' אם היו מעטים.

שם. '''{{עוגן1|כאשר}} נשבע לך ולאבותיך''' (בפסוק נזכר תחילה שנשבע לך ואח"כ כתוב ולאבותיך, ואע"פ שהשבועה לאבותינו הי' קודם) '''ונתנה לך.''' פרש"י תהא בעיניך כאלו נתנה לך בו ביום ואל תהי בעיניך כירושת אבות. צ"ב מאי נ"מ אם זה ירושת אבות או מתנה לך, ובשלמא מש"כ על התורה אשר אנכי מצוך היום שיהא בעיניך כאילו היום ניתנה, שם זה זירוז לקיימה, אבל להודות צריך איך שיהי' (וגם לא מדבר על חיוב הודאה), וי"א שזה לחבבה בעיניהם, והנה לא כתוב מפורש בתורה ענין חיבוב א"י {{ממ|אלא בתהילים ק"ב ט"ו}}, אמנם מסתבר דע"י החיבוב מכירים יותר טובה להקב"ה, וצ"ל דלימדונו בזה שצריך להיות הכרת הטוב כאילו שנתן לו עצמו, משא"כ אם יחשבו שהנתינה הי' לאבותינו ואנו קיבלנו בירושה, לא מרגישים כ"כ הכרת הטוב כמו כשחושבים שניתן לנו ממש.

==יב==

פסוק י"ב. '''והעברת כל פטר רחם לה'.''' פרש"י לשון אחר יש לפרש והעברת כל פטר רחם בבכור אדם הכתוב מדבר. וצ"ב א"כ למה כתוב לה', הרי בכור אדם לא מקריבים לה', וכי נתינת ה' סלעים לכהן נחשב שנותן לה' (וכעין מש"כ בב"ק ק"ט א' לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן).

==יג==

פסוק י"ג. '''וכל פטר חמר.''' פרש"י ולא פטר שאר בהמה טמאה גזה"כ היא לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים. רש"י לא מפרש למה הם נמשלו לחמורים ולא לשאר בהמות טמאות.

'''{{עוגן1|ועוד}}''' פרש"י שסייעו לישראל ביציאתן ממצרים לשאת את הכסף והזהב, ואע"פ שסייעו לממון, מ"מ בזה קויים הבטחת הקב"ה לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, והנה לחמורים אין בחירה ולא עשו את המעשה הזה בבחירתם, ומה שמניחים עליהם הם נושאים, ומה שייך קבלת שכר, וע"כ כיון שהי' תועלת לבנ"י ע"י בע"ח אלו, ויש כבוד שמים כשעושים למען בנ"י, זכה המין הזה למצוה ולימוד התורה אשר עי"ז הכל נחשב זכויות להמין הזה.

'''{{עוגן1|ובמד"ר}}''' {{ממ|בהעלתך ט"ו י"ג}} איתא בשעה שהכניס שלמה את הארון למקדש אמר שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, שהיו הפתחים שפלים ואמר הנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, אמרו השערים מי הוא זה מלך הכבוד, מיד בקשו השערים לירד עליו ולרוץ את ראשו אלולי שאמר ה' צבקות הוא מלך הכבוד סלה, וחזר ואמר ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה שאו שערים ראשיכם, אמר להם התגדלו שמלך הכבוד עליכם, מיד חלקו לו כבוד ונשאו עצמן ונכנס הארון, אמר להם הקב"ה אתם חלקתם לי כבוד, חייכם כשאני אחריב את ביתי אין אדם שולט בכם, תדע שכל כלי המקדש גלו וכו' אבל שערי ביהמ"ק במקומן נגנזו שנא' טבעו בארץ שעריה עכ"ל. והנה הרי השערים לא עשו מצד הבנתם, ומ"מ כל שיוצא על ידו כבוד להקב"ה צריך להתקיים, וזה הכל בכדי ללמד לאדם עד כמה צריך להוקיר דבר שיש בזה רצון וכבוד שמים {{ממ|ועמש"כ להלן כ"ב ל'}}.

שם. '''{{עוגן1|וערפתו}}.''' פרש"י עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו (הרמב"ם הל' ביכורים פי"ב ה"ז כתב שלא ממיתין אותו לא במקל וכו' אלא בקופיץ, ויל"ע אם הדין לערוף מאחוריו זה לעיכובא, ועי' בדרך אמונה הל' בכורים פי"ב ה"ז) הוא הפסיד ממונו של כהן (זה גזה"כ, שהרי מצד הדין אין זה הפסד אלא מניעת ריוח, ולא מצינו כן בשאר מת"כ) לפיכך יפסיד ממונו. ובאמת שייך מציאות שהחמור לא שוה פרוטה, אלא דבדרך כלל הוא שוה יותר, והנה החמור שזכה לשכר שיקיימו בו מצוה, גם ע"י העריפה מקיימים מצוה (עי' בכורות י"ג א' וברמב"ם הל' בכורים פי"ב ה"א, אבל הראב"ד ס"ל שזה עבירה), ויל"ע אם כשהחמור שוה יותר מחומש נכסיו חייב לערוף.

'''{{עוגן1|יל"ע}}''' אם העריפה היא מצוה על הבעלים (ועי' מנחת חינוך מצוה כ"ג שלא מברכים עליה), ואין לעכב המצוה ואם אין לו שה צריך לערוף {{ממ|ועי' חזו"א בכורות סימן י"ז ס"ק ט'}}.

שם. '''{{עוגן1|וכל}} בכור אדם בבניך תפדה.''' הנה מאחר שכתוב בבניך מובן שמדובר בבכור אדם ומה צ"ל אדם, ואולי להמבואר בנדה {{ממ|כ"ג א'}} דשייך בהמה במעי אשה לדון עליה ליאסר באחותה, ויתכן לפי"ז שנקרא בנו, אלא דאינו אדם ולא יהא חייב בפדיון בכור {{ממ|כדתנן בבכורות מ"ו א'}}.

==יד==

פסוק י"ד. '''והיה כי ישאלך.''' פרש"י זה תנוק טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו וסותם ושואל מה זאת. רש"י בהמשך דבריו קורא לבן הזה תם (וכך הוא נקרא בהגדש"פ), והנה בפרשת תולדות {{ממ|כ"ה כ"ז}} פרש"י מי שאינו יודע לרמות נקרא תם, וא"כ למה הוא נקרא טיפש.

'''{{עוגן1|ומש"כ}}''' רש"י על חכם ששואל דרך חכמה ולא קורא לו חכם, י"ל משום שעדיין לא יודע ועכשיו הוא לומד, אלא ששואל דרך חכמה.

'''{{עוגן1|יל"ע}}''' אם כתוב בפסוק מה אפשר לענות על שאלתו, או שמחויב לענות, והאוה"ח מפרש שאם בנו שואלו מה זאת כשרואה פדיון בכור אז יש חיוב לענות על שאלתו, אבל בלא שאלה אין חיוב לספר אלא בליל פסח (ובאמת יתכן שלא יראה פדיון כל ימי חייו ולא יבוא לידי שאלה ותשובה, ובהגדש"פ מובא זה כשאלה בענין פסח, אבל בפשטא דקרא משמע שהשאלה היא כשרואה פדיון בכור).

==טו==

פסוק ט"ו. '''ויהי כי הקשה פרעה וגו'''' (יל"ע דהא כבר כתוב בחזק יד הוציאנו וגו', ועכשיו חוזר ויהי כי הקשה פרעה ואינו כפי הסדר, ועי' אבן עזרא) '''על כן אני זבח לה' וגו' וכל בכור בני אפדה.''' (יל"ע דמדבר על העתיד אפדה ולא אומר פדיתי על עכשיו) הנה מה שמקדים את דין בכור הבהמה לבכור האדם, י"ל כדפרש"י בפרשת תזריע {{ממ|י"ב ב'}} דכשם שבריאת בהמה קודם לבריאת אדם כך דינם קודם בהמה ואח"כ אדם, ויש לעיין למה לא מזכיר כאן גם פדיון פטר חמור.

==טז==

פסוק ט"ז. '''ולטטפת בין עיניך.''' פרש"י שהרואה אותם קשורים בין העינים יזכור הנס וידבר בו. משמע שכשרואים תפילין צריכים לדבר על הנס (ועכ"פ לחשוב על זה), והטעם שכתוב כי בחזק יד וגו' שייך לתפילין של יד ולא לשל ראש.

'''{{עוגן1|וברוח}}''' חיים {{ממ|אבות פ"ב מ"א}} מפרש בשם הגר"א ענין בתי התפילין שהם כנגד חושי האדם, ומזה הטעם בתש"ר יש ד' בתים ובתש"י יש בית אחד, כיון דד' חושים יש בראש וביד רק חוש המישוש {{ממ|וכ"כ באליה רבה או"ח סימן כ"ה סעיף ה'}}.

{{מרכז|{{גופן|5||'''הערות במנחת חינוך'''}}{{ש}}'''מצות קידוש החודש'''}}

{{גופן|4||חינוך.}} '''וכן כל מי שהוא חכם גדול וכו' יש לו רשות לעשות מצוה זו אפי' בחו"ל והוא שלא הניח כמותו בארץ.'''

'''{{עוגן1|צריך}}''' לדעת איך קובעים שלא הניח חכם כמותו בארץ.

'''{{עוגן1|ונתקן}}''' '''הדבר להעשות בגדולי הדור לפי שהוא ענין חכמה גדולה וכו' ואין ראוי למוסרו אלא לגדולים וחסידים.'''

'''{{עוגן1|יל"ע}}''' למה צריך להיות חסיד לזה.

{{גופן|4||מנ"ח.}} {{ממ|אות א'}} '''עיקר מצוה זו לכתחילה מסורה ביד סנהדרין הגדולה שבא"י או למי שיתנו הם רשות אך ג' סמוכים בא"י כשרים.'''

'''{{עוגן1|יל"ע}}''' כיון דג' סמוכים כשרים, א"כ יתכן דג' סמוכים ישבו וקידשו את החודש, וג' אחרים ישבו וקבעו אחרת, ולפי מי נקבע.

{{ממ|שם}}  '''וז"ל הר"מ ואין מחשבין וקובעין חדשים וכו' הנה מתחילת דבריו שכתב אין מחשבין וכו' נראה דגם החישוב הן של חדשים הן של שנים אסור בחו"ל וכו'.'''

'''{{עוגן1|צ"ב}}''' למה אסור לעשות חשבון בחו"ל, וכי יש איזה חלות על חשבון שמחשבין, ולמה אם יש מי שיודע לחשב היטב לא יעשה חשבון ואח"כ ב"ד יקבעו אם לעשות כמותו, ויל"ע אם לחשב חשבון בדרך לימוד ג"כ אסור או רק בשביל לקבוע.

{{ממ|אות ב')}}  '''וזה מבואר וכו' דמצוה לקדש ע"פ הראיה.'''

'''{{עוגן1|יל"ע}}''' אם הרואה את הלבנה צריך להוציא עד חומש מנכסיו בכדי ללכת ולהעיד כמו שצריך להוציא על כל קיום מ"ע.

{{ממ|שם}} '''וראש ב"ד אומר מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש.'''

'''{{עוגן1|יל"ע}}''' אם זה בדוקא שהראש ב"ד יאמר מקודש ולא אחר, ועוד יל"ע אם בדוקא צ"ל מקודש או שאפשר גם לומר היום ראש חודש, ועוד יל"ע אם יש מצוה בעניית מקודש מקודש, ויל"ע אם זה לשון שמקדשים או אמירה שזה מקודש, ובקידוש בשבת אם יאמר מקודש השבת האם זה טוב, ויל"ע בכהאי גוונא שאמר מקודש לפני גמר קבלת העדות ואח"כ קיבלו, האם צריך לחזור ולומר עוד פעם.

{{ממ|אות ג'}}  '''מאיימין עליהם ומטריפין אותם בשאלות וכו' ומשתדלין ב"ד שלא יקדש את החודש וכו'.'''

'''{{עוגן1|יל"ע}}''' האם מאיימים על העדים בדברים שאינם נכונים.

{{ממ|שם}}  '''מזה יצא להר"מ וכו' א"כ אין שום מצוה בחילול שבת ע"כ אסרו חכמים.'''

'''{{עוגן1|יל"ע}}''' דאם אין צריך ללכת הרי יש בזה איסור דאורייתא, ולמה כתב ע"כ אסרו חכמים מאחר דזה איסור דאורייתא.



{{ש}}{{ש}}{{מרכז|'''מצות השבתת החמץ'''}}

{{גופן|4||מנ"ח.}} {{ממ|אות א'}} '''וגם נ"מ אם אחד רוצה לבער חמצו בפסח ובא אחר וחטפו ממנו וביערו דמבואר בשו"ע חו"מ דהמונע לחבירו לעשות מצוה כגון שחטף ממנו מצות כיסוי צריך לשלם לו אבל כאן כיון דאין מצוה כלל עליו בקום ועשה אלא ממילא נתקיימה המצוה א"כ לא חטף ממנו כלל כי בכל ענין שמושבת מן העולם מקיים בעל החמץ מצות עשה.'''

'''{{עוגן1|ויל"ע}}''' מדאיתא בב"ק {{ממ|צ"א ב'}} בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה דטוען אנא בעינא למיעבד הא מצוה, ושור העומד להריגה פרש"י שור שהמית, ואילן העומד לקציצה פרש"י אשירה או כל עץ הנוטה לרה"ר ומתיירא שמא יפול על אדם וימות.

'''{{עוגן1|והנה}}''' הא אין דין חיובי לקצוץ עץ הנוטה לרה"ר אלא צריך לדאוג שלא ינזקו ע"י העץ, ואעפ"כ כתוב שצריך לשלם י' זהובים על שקדם ועשה את המצוה, וא"כ ה"ה י"ל דאפילו אם אין מצוה בקום ועשה לשרוף את החמץ, מ"מ המקדים ושורף חמצו של חבירו צריך לשלם י' זהובים.

'''{{עוגן1|אמנם}}''' בהריגת השור יתכן שזה באמת מצות הבעלים, דהגמ' שם {{ממ|צ' ב'}} מקשה וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי ליהדר ולידייניה, ומקשה רעק"א הא הוי הפקר וליפטר מדין נגח ואח"כ הפקיר, וכתב החזו"א {{ממ|ב"ק סימן ג' ס"ק ט"ז}} ונראה דשור שנגמר דינו שהזיק בעלים חייבים שהרי יש לו זכות מצוה כדאמר לקמן {{ממ|צ"א ב'}}, וכל שיש לו בו זכות חייב בשמירתו וחייב על נזקיו וכיון שהוא חייב על נזקיו דהשתא חייב על נזקיו הקודמים עכ"ד.

'''{{עוגן1|והנה}}''' לפי צד המנ"ח דמי שאין לו חמץ לבער לא קיים העשה, א"כ אדם שהדליק אש בביתו והלכה ושרפה חמצו או עכו"ם שרפו, נמצא שלא קיים המצוה, אלא שאינו עובר איסור כיון דלמעשה אין לו חמץ.



{{ממ|שם}}  '''וגם לפרש"י אפשר נהי דאביי ס"ל כן מ"מ כולהו תנאי ואמוראי דילפי ממקום אחר ולא ילפי מפשטא דקרא כאביי אפשר דפליגי על אביי בזה וסוברים דהעשה היא בשב ואל תעשה וכו' ועיקר דילפינן דהיא מערב יו"ט ודאי הלכה כרבא דהלכתא כוותי' לגבי אביי וגם הוא בתרא דהוא סובר דהילפותא הוא מן לא תשחט על חמץ וכו'.'''

'''{{עוגן1|לכאורה}}''' י"ל דכללים אלו דהלכה כרבא והלכה כבתרא נאמרו רק במחלוקת בדינים ולא על מחלוקת מהיכן לדרוש הדין, וא"כ אע"פ שהמנ"ח מוציא מפלוגתתם נ"מ לדינא מ"מ לא מוכרח דגם בזה נאמרו כללי הפסק כמו במחלוקת לדינא.

{{ממ|שם}}  '''ואין ענין זה תלוי בפלוגתא דר' יהודה ורבנן לענין אין ביעור חמץ אלא שריפה.'''

'''{{עוגן1|יל"ע}}''' אם צריך לשרוף דוקא באש, או שאפשר לכלות גם בדבר חריף שמכלה, והנה העלאת אברים למזבח נקרא בפסוקים בלשון הקטרה ולא שריפה, ויתכן כיון שצריך להקטירם דוקא באש, אבל שריפה י"ל דאין זה רק באש, וכן יל"ע בנותר אם צריך לשרוף דוקא באש (ובמש"כ בפרשת ויקרא ד' י"ב ושרף אותו על עצים באש, כתוב בת"כ באש ולא בסיד ולא ברמץ, וכתבנו שם דה"ה שא"א לשרוף בחומרי בעירה כמו בנזין).

{{ממ|אות ג'}}  '''נראה מדברי הרה"מ דבדיקה וביטול שניהם מן התורה.'''

'''{{עוגן1|והנה}}''' בפסחים {{ממ|ו' ב'}} איתא אר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל וכו', וכנראה דמדאורייתא א"צ לשני הדברים יחד.

'''{{עוגן1|יל"ע}}''' במי שלא בדק חמץ אבל במציאות לא הי' חמץ בביתו האם ביטל מצות בדיקה.



{{ממ|אות ד'}}  '''דאע"פ דהוי מ"ע שהז"ג מ"מ לכל הדברים שוה עשה דתשביתו ללאו דבל יראה.'''

'''{{עוגן1|רש"י}}''' ותוס' בסוכה {{ממ|ל"א א'}} נחלקו אם אפשר לעשות היקש בלי שמקובל כן מרבו, ואם אומרים ששוה לכל הדברים ע"כ דמקובל שיש כאן היקש.



{{ממ|שם}} '''ואיסור דרבנן מותר להאכילו בידים.'''

'''{{עוגן1|עי'}}''' בב"י {{ממ|או"ח סימן שמ"ג}} שהביא מחלוקת ראשונים בענין זה ועי"ש בביאור הלכה, והמנ"ח כאן כתב בפשיטות דמותר.



{{ממ|אות ו'}} '''ולענין אם אינו רוצה לקיים העשה וכו' אך כאן קיימינן העשה א"כ אם אינו יכול לקיים העשה עד שיפזר ממונו ג"כ אינו צריך לפזר יותר מחומש וכו'.'''

'''{{עוגן1|יל"ע}}''' דהא מ"ע דתשביתו הוא איסור עשה, ואינו דומה למ"ע דלולב דאם לא יטול נמצא דביטל עשה, אבל כאן זה איסור וכמו לאו, אלא שאין לוקין על זה, האם גם בזה אין צריך להוציא את כל ממונו בכדי שלא לעבור עליו.




{{מרכז|'''מצות אכילת מצה'''}}

{{גופן|4||חינוך.}} '''ושיעור אכילתן לכל הפחות.'''

'''{{עוגן1|הנה}}''' ממש"כ "לכל הפחות", משמע כדעת הנצי"ב דהמוסיף לאכול בליל ט"ו יותר מכזית מצה מקיים מצוה יותר גדולה {{ממ|ועמש"כ לעיל י"ב ט"ו}}.

'''וכבר אמרנו שב"ד כופין על ביטול עשה.'''

'''{{עוגן1|ק"ק}}''' לשונו דהא ב"ד אין כופין על מה שכבר ביטל העשה, אלא כופין לקיים העשה שלא יבטלה.

'''{{עוגן1|ויל"ע}}''' למ"ד {{ממ|עירובין צ"ה ב'}} מצוות צריכות כונה, בזמן שאדם אינו רוצה לישב בסוכה וכופין אותו שישב, מה מועילים ע"י הכפיה הרי הוא לא רוצה לקיים את המצוה, ומה שישב בסוכה הוא בכדי שיפסיקו להלקותו.

'''{{עוגן1|ועוד}}''' יל"ע למבואר בקידושין {{ממ|מ' ב'}} דהתוהא על הראשונות מאבד המצוות שעשה, וא"כ כשאומר בשעת מעשה שאינו רוצה לעשות המצוה אין לך תוהא גדול מזה, ומה התועלת במה דכופין לקיים המצוה.

'''{{עוגן1|והנה}}''' בטורי אבן {{ממ|ר"ה כ"ח ב'}} מוכיח דלמ"ד מצוות א"צ כונה היינו אפילו במתכוין בהדיא שלא לצאת, ולפי"ז איך המכוין בהדיא שלא לצאת יוצא יד"ח, וכי במה הוא עדיף מתוהא על הראשונות.



{{גופן|4||מנ"ח.}} {{ממ|אות ג'}} '''ועי' כאן בר"מ דאם בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא שהמרור טפילה למצה, וכתב הרב המגיד דהר"מ נותן טעם אמאי לא הוי ככרך בסיב על כן כתב דהמרור טפילה למצה ולא הוי הפסק, והלח"מ כתב אף דלא יצא ידי מרור מ"מ הוי מעין המצוה והוא טפל.'''

'''{{עוגן1|צ"ב}}''' הסברא לומר דהוי טפל ומ"ש מאם יאכל ירק אחר עם המצה.



{{ממ|אות ד'}}  '''והנה במשנה דפסחים ל"ט ע"א במצות מרור תני אלו ירקות וכו' ומצטרפין לכזית וכו' הרי דהמשנה השמיענו במרור דמצטרפין וכאן גבי מצה אינו מבואר כלל, ועי' ברע"ב שם על הא דמצטרפין לכזית וז"ל לצאת יד"ח מרור וה"ה בחמשה מיני דגן שמצטרפין לכזית לצאת יד"ח מצה ואתרווייהו קאי הרי שהרגיש בזה וכתב דאתרווייהו קאי אך מאין הוציא זה ובפיה"מ לר"מ לא נזכר כלום וכו' ואי ס"ל כפירוש הרע"ב הו"ל לפרש גם בדיני מצה.'''

'''{{עוגן1|וי"ל}}''' דבמצה לא הוצרך התנא להשמיענו דכל המינין מצטרפים, דשם המאחד הוא מה דהוי מין הראוי להחמיץ ולא החמיץ, ובפסחים {{ממ|ל"ה א'}} מבואר דריב"נ ס"ל דגם אורז מחמיץ ויוצא בזה יד"ח בפסח, הרי דכל מה שראוי להחמיץ יוצאים בו וזה המאחד את כולם וא"צ להשמיענו דמצטרפים, אבל במרור דבכמה פוסקים משמע דיוצאים יד"ח אע"פ שאינו מר בפועל ומספיק מה שזה מין מר (עי' בב"י או"ח סימן תע"ג שכתב ולא ידעתי וכו' מצוה נמי בחזרת אע"פ שהיא מתוקה ואין בה מרירות, ועי' חיי אדם כלל ק"ל סעיף ג', אמנם החזו"א או"ח סימן קכ"ד לדף ל"ט עמוד א' ס"ל שצריך להיות מר), וא"כ לולא זה שהשמיענו התנא דכל המינין מצטרפין ביחד, הי' צד שלא יצטרפו, דאין כאן מרירות המאחדת, דיש לזה דין מר ולא מר במציאות.



{{ממ|אות ו'}}  '''אבל מצה שפסולה מטעם אחר כגון שלא הי' לה שימור לשם מצת מצוה וכדו' ודאי בטלה ברוב ויוצאין ידי מצה ופשוט.'''

'''{{עוגן1|והנה}}''' לאומרים דבביטול ברוב המיעוט אינו מקבל דינים של הרוב {{ממ|עי' עונג יו"ט סימן ד'}}, א"כ גם בביטול כזה לא יועיל שיצא ידי חובת מצה.



{{ממ|אות ז'}} '''ועי"ש בהרב המגיד מביא בשם יש אומרים דוקא עם מעט מים וכו'.'''

'''{{עוגן1|לא}}''' פירש כמה השיעור של מעט מים בשביל שיחמיץ.



{{ממ|אות ח'}}  '''ועי' ר"ן דקודם לישה צריך שימור מ"מ אפשר לא בעי משעת קצירה רק למצוה מן המובחר עי"ש.'''

'''{{עוגן1|בפשטות}}''' מצוה מן המובחר משמע דאורייתא, וא"כ מאחר שהדין שימור הוא רק קודם לישה, א"כ מהיכן למדנו דלמצוה מן המובחר צריך שימור משעת קצירה, ובדין דאורייתא בדרך כלל אין לכתחילה ובדיעבד.



{{ממ|אות י'}}  '''ואחרונים מפלפלים שם אי גוי ודאי אדעתיה דנפשיה קעביד א"כ פסול בודאי או אפשר דאדעתיה דנפשיה קעביד והו"ל ספק.'''

'''{{עוגן1|ונ"מ}}''' לענין ברכה, דאם בודאי פסול א"כ כשיאכל מצה אחרת צריך לברך, אבל אם זה ספק אע"פ דמספק יצטרך לחזור ולאכול מ"מ אינו יכול לברך.



{{ממ|אות י"א}}  '''והנה מבואר ברמב"ם דעיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה יוצא יד"ח מצה ואם אין הרועים אוכלין ממנה אינו יוצא יד"ח מפני שאינו משומר לשם מצה.'''

'''{{עוגן1|צ"ב}}''' דהטעם שלא יוצאים כיון שאינו נקרא לחם ולמה מפרש טעם לפי שאינו משומר לשם מצה {{ממ|ועמש"כ בזה בחידושי רבינו חיים הלוי הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ה}}.



{{ממ|אות י"ג}} '''והנה מבואר כאן דבעינן מצה הראויה לשבעה וכו' אבל מצה שבאמת אינה ראויה לשבעה אפשר מודה רבה דאינו יוצא יד"ח.'''

'''{{עוגן1|יל"ע}}''' במצה דבודאי תתעפש במשך ז' ימי הפסח האם א"א לצאת בה יד"ח וכמו סוכה שאינה ראויה לשבעה, והעירו דבהמשך המנ"ח {{ממ|סוף ד"ה והנה בסוכה}} כתב ואפשר לומר דאין נ"מ בדבר כי כל הפסולים מביא הר"מ והם מטעם אחר וכו' והפסול מטעם זה ולא מטעם אחר לא משכח"ל על כן לא הוצרך הר"מ להביא זה, והנה אם מצה דתתעפש בתוך ימי הפסח א"א לצאת בה יד"ח, א"כ משכח"ל דפסול מטעם זה והו"ל להרמב"ם להביא זה.



{{ממ|שם}}  '''אך לפי המבואר בשו"ת שאגת ארי' דאם יש לו מצה של איסור שאין בה אלא לאו העשה דמצה דוחה הלא תעשה וכו' ולפי מה שביארנו נהי דדוחה הל"ת מ"מ אח"כ למצה של רשות אינה ראויה והוי אינה ראויה לשבעה ואיך יוכל לצאת בה אף דנדחה עתה מפני המצוה מ"מ אינה ראויה לכל ימי הפסח.'''

'''{{עוגן1|ואולי}}''' י"ל כיון דלחולה שיש בו סכנה מותר לאכול א"כ זה נקרא מצה הראויה לשבעה, וא"צ להיות ראוי דוקא לו אלא מספיק דנאכלת כל ז', אמנם למש"כ התוס' בפסחים {{ממ|מ"ו ב' ד"ה רבה}} דלא אמרינן הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה כיון דלא שכיח כלל עי"ש, ה"ה י"ל דלא נחשב למצה הראויה לשבעה.

'''{{עוגן1|ובאמת}}''' אפשר לומר דדוקא בתודה יש חסרון דאינו ראוי לשבעה, כי התורה הגבילה את זמנו שא"א לשיירו יותר מיום ולילה, וזה נקרא אינו ראוי לשבעה, משא"כ אם מאיזה סיבה א"א לאכול מצה זו כל שבעה, אפילו מצד איסור וכדו', אין זה נקרא שלא ראוי לשבעה, ובתודה אין החסרון משום שאח"כ לא יוכל לאכול, אלא מצד שהתורה הגבילה את הזמן שמותר לשיירו.



{{ממ|שם}} '''והנה בפסחים כ"ח ע"ב אמר ר' שמעון אפשר לומר כן וכו' אלא כל זמן שישנו בקום אכול מצה הוי בבל תאכל חמץ, ועי"ש בפנ"י שכתב דר"ש ס"ל דכל שבעה מצוה לאכול מצה וכו'.'''

'''{{עוגן1|וצ"ב}}''' לפי"ז מתי המצוה לאכול מצה כל שבעה, דבשלמא בסוכה גדר החיוב הוא תשבו כעין תדורו, אבל בפסח כמה פעמים חייב לאכול מצה במשך ז' הימים, האם פעם אחת כל יום, או פעם ביום ופעם בלילה, ובפשטות אין הכונה דמצוה לאכול אלא שזה זמן שהרוצה לאכול צריך לאכול מצה ולא חמץ.



{{ממ|אות ט"ז}} '''והנה במשנה מבואר סתם טבל וכו' ואפשר דדברים שהם בשריפה כמו כלאי הכרם אינו יוצא דכתותי מיכתת שיעוריה.'''

'''{{עוגן1|י"ל}}''' דכתותי מיכתת שיעוריה עושה שאין לדבר חשיבות להחשיבו לחיבור וכגון בלולב שצריך שיעור, אבל כאן דבמציאות הוא אכל מצה בגודל של כזית, הרי זה כמו שיאכל כזית של איסוה"נ דחייב ולא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה {{ממ|ועי' בקה"י סוכה סימן כ"ה}}.



{{ממ|אות י"ח}} '''וכתב דבירושלים יוצאין משום הואיל ואי בעי מיתשיל.'''

'''{{עוגן1|יל"ע}}''' דהא אם ישאל על המעשר זה יחזור להיות טבל, ואז יהא אסור לאכול את המצה מצד איסור טבל, ומה יועיל ע"י שישאל, ועי"ש בשער המלך בזה.



{{ממ|אות כ"ו}} '''ולענין אם צריך כונה וכו' ומ"מ אף דהר"מ סובר מצוות צריכות כונה מ"מ באכילת מצה סובר כאן דאף בלא כונה יצא כיון דנהנה דהמתעסק בחלבים וכו'.'''

'''{{עוגן1|יל"ע}}''' דהמצוה הוא לאכול מצה ולא ההנאה, ובפסחים {{ממ|קט"ו ב'}} אמרינן בלע מצה יצא ואע"פ שלא נהנה באכילה, אבל בחלבים ועריות האיסור לפי שנהנה.

==יז==

{{מרכז|{{גופן|5||'''{{עוגן1|פרשת בשלח}}'''}}}}

{{מרכז|'''פרק י"ג'''}}

פסוק י"ז. '''ויהי בשלח פרעה.''' רבינו בחיי מביא בשם רבינו חננאל שהוליכם דרך המדבר לסיבה אחרת (צ"ל שכונתו להוסיף עוד טעם חוץ ממש"כ בפסוק) והיא כדי להרבות להם אותות ומופתים, כי אילו הוליכם דרך ארץ פלשתים הקרוב, ויתן הקב"ה בלבם שיתנו להם רשות לעבור דרך ארצם ושלא יעכבו אותם כלל הי' האות קל, ועל כן חייבה החכמה להסב אותם דרך המדבר, להיות האותות רבים וגדולים בירידת המן ועלית השלו והוצאת מים מן הצור, כי כפי מה שנתרחקו מן הישוב יגדל האות והמופת שיעמוד מין האדם במקומות ההם וכן דרך ה' עכ"ל.

'''{{עוגן1|הרי}}''' שהקב"ה רצה דוקא להוסיף ניסים, והנה ידוע שהקב"ה לא עושה ניסים כשאין הכרח, דהבריאה נבראה להיות כדרכה בלי יוצאים מן הכלל רק לצורך נחוץ מאוד, א"כ ע"כ זה הי' נחוץ מאוד, כדי שכלל ישראל יתרוממו למצב של מקבלי התורה, ושע"י זה ישאר להם קנין לנצח, הוצרכו לחיות לגמרי מעל להטבע, כי בזה יוחדר להם המעלות העליונות, ולא יזוז מהם ומדורות אחריהם ע"י זה שבכלל לא חיו ע"פ הטבע.

שם. '''{{עוגן1|כי}} אמר אלקים''' (יתכן שהקב"ה לא אמר זה למשה אלא הכונה כביכול למחשבה) '''פן ינחם העם.''' משמע דאע"פ שכלל ישראל האמינו בה', וחיבבו את המצוות {{ממ|כדפרש"י לעיל י"ב ל"ד}}, מ"מ הם עדיין לא יכלו לעמוד בנסיון זה {{ממ|וכמש"כ האבן עזרא והחזקוני}}.

'''{{עוגן1|והנה}}''' אם היו שואלים אותם מאיזה דרך ללכת, הם היו אומרים מדרך ארץ פלשתים, אבל כיון שהקב"ה ידע שזה לא טוב עבורם הוא סיבבם והוליכם דרך המדבר [וכעין זה מצוי הרבה, שאנשים חושבים על דברים שהי' עדיף שיהיו באופן אחר, אבל האמת שהקב"ה עושה שלא כדעתם לטובתם].

'''{{עוגן1|והנה}}''' להלן {{ממ|פסוק י"ח}} כתוב וחמשים עלו בנ"י, ופרש"י אין חמושים אלא מזוינים, וא"כ בנ"י ידעו שיכול להיות מלחמות, וצ"ל דמ"מ אין דומה ידיעה לראיית מלחמה בפועל, ואם היו רואים מלחמה הם היו חוזרים למצרים.

'''{{עוגן1|והנה}}''' הקב"ה יכל להעבירם דרך ארץ פלשתים ולתת להם כח לעמוד בנסיון שלא ישובו מצרימה, אבל הקב"ה לא עשה כן מפני שזה קצת שלילת הבחירה דהכל ביד"ש חוץ מיראת שמים (שאם היו חוזרים למצרים, זה הי' תוצאה מחסרון באמונה), אבל הי' להם זכות שימנעו מהם את הנסיון ע"י שילכו דרך המדבר, וכעין דאיתא ביומא {{ממ|פ"ז א'}} כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ופרש"י הקב"ה מדחה מפניו את העבירה שלא תבוא על ידו, דלפעמים יש חסד ה' למנוע נסיונות מאנשים כשידוע שלא יעמדו בהם [ואם כלל ישראל היו זוכים, הקב"ה לא הי' מעמיד את כלל ישראל בנסיון שהי' ברוסי' שנטמעו כ"כ], ועי' חזקוני.

'''{{עוגן1|התרגום}}''' יב"ע מפרש שהקב"ה לא רצה שיראו את עצמות בני אפרים שיצאו ממצרים קודם הזמן ונהרגו, ולכאורה אם משום סיבה זו הרי הקב"ה יכל להוליכם בדרך צדדית שלא יראו את המתים.

'''{{עוגן1|ובפשוטו}}''' צ"ב שהרי הקב"ה יכל להכניס פחד בלב הגוים שלא ילחמו עם בני ישראל, וכעין מה שעשה לאחר שבני יעקב הרגו את אנשי שכם, כדכתיב {{ממ|בפרשת וישלח ל"ה ה'}} ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב, ויתכן שהם לא היו ראויים לנס כזה.

'''{{עוגן1|החזו"א}}''' {{ממ|או"ח סימן קכ"ה ס"ק י"א}} מקשה שהרי נאמר להם שביציאתם ממצרים הם יעבדו את ה' בהר סיני, וא"כ מטעם זה הם היו צריכים ללכת דרך המדבר עי"ש.

'''{{עוגן1|וי"ל}}''' דבודאי היו טעמים נוספים שילכו דרך המדבר, כדי שיאכלו את המן, ויעברו כל מה שאירע להם שם {{ממ|ועוד טעמים שנזכרים במד"ר כ' י"ד–ט"ו}}, אבל בפסוק כתוב אחד מהטעמים.

שם. '''{{עוגן1|בראתם}} מלחמה.''' פרש"י ומה אם כשהקיפם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה אם הוליכם בפשוטה עאכ"ו. משמע שעכשיו כשהלכו בדרך העקומה לא הי' באפשרותם לחזור בדרך הפשוטה, ולכאורה מה צריך על זה ק"ו הרי פשוט שאדם חושש על נפשו ובורח ממקום סכנה, אלא כיון דמשה אומר שזה הדרך שבחר הקב"ה לכן הם היו הולכים, אבל מ"מ הם יסרבו מחמת פחדם לילך במקום הזה.

==יח==

פסוק י"ח. '''ים סוף''' (פרש"י וסוף הוא לשון אגם שגדלים בו קנים, צ"ל שהי' שם ריבוי מיוחד של קנים, דאל"כ לא היו קוראים לים זה בשם ים סוף) '''וחמשים עלו בנ"י מארץ מצרים.''' פרש"י אין חמושים אלא מזויינים. (יתכן דמחובת ההשתדלות היו צריכים לצאת בכלי זיין) ואע"פ שאמרו לפרעה שהולכים רק לג' ימים, י"ל שאמרו שלוקחים כלי זיין בכדי להתגונן מפני חיות רעות הנמצאים במדבר.

==יט==

פסוק י"ט. '''ויקח משה.''' בסוטה {{ממ|י"ג א'}} איתא חכם לב יקח מצות זה משה, שכולם היו עסוקים בביזה והוא התעסק בארונו של יוסף, ולמש"כ רש"י שכל ישראל היו מושבעים בדבר, יל"ע אם ע"י שמשה התעסק בו, זה נחשב שכל ישראל קיימו את השבועה, או רק משה, ומ"מ ע"י שמשה התעסק בו הכלל לא עברו על השבועה, ובאמת היו עוד צדיקים בדור ההוא ולמה כולם התעסקו בביזה ולא ביוסף, ואולי היו עוד שהתעסקו ביוסף, ומ"מ זה נקרא על שם משה כיון שהוא הי' המתעסק העיקרי בזה, ועי' בפסחים {{ממ|ס"ז א'}} שארונו של יוסף הי' במחנה לוי', והנה בסוכה {{ממ|כ"ה א'}} משמע דמשה עצמו לא נשא ארונו, וצ"ל שזה נקרא על שמו כיון שלקח על עצמו את אחריות הדבר.

שם. '''{{עוגן1|והעליתם}} את עצמתי מזה אתכם.''' פרש"י לאחיו השביע כן למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהם שנא' אתכם. הלשון "אתכם" משמע שהעלאת עצמותיו תלויה בהעלאת עצמותיהם, אמנם קשה לומר שהשביעם על העלאת עצמותיו דוקא אם יעלו את עצמות השבטים (ובאמת בפרשת ויחי נ' כ"ה כתוב והעלתם את עצמתי מזה, ולא כתוב אתכם, ועי' במכילתא ובפירוש הנצי"ב).

==כא==

פסוק כ"א. '''יומם בעמוד ענן וגו' ולילה בעמוד אש.''' הנה בזמן שבנ"י היו במדבר יתכן שלא הי' ספק בזמן של בין השמשות, משום שהיו יכולים להכיר ע"פ העמודים אם זה יום או לילה (אמנם בשבת כ"ג ב' משמע שעמוד האש הי' מקדים ובא מבעוד יום, ויתכן שהקדים לבוא מאז שהתחיל להחשיך והיו צריכים אור ואע"פ שעדיין לא הי' לילה ע"פ דין, וא"כ לא יכלו להוכיח מהעננים מתי יום ומתי לילה ע"פ הדין).

שם. '''{{עוגן1|לנחתם}} בדרך.''' פרש"י אף כאן להנחותם ע"י שליח, ומי הוא השליח עמוד הענן והקב"ה בכבודו מוליכו לפניהם, ומ"מ את עמוד הענן הכין להנחותם על ידו שהרי ע"י עמוד הענן הם הולכים, ועי' שפ"ח. והנה להבדיל אדם שמכוון תנועת כלי רכב ע"י מקל וכדו', לא אומרים שהמקל מכוון את הדרך אלא האדם, וכן עמוד הענן לא הי' לו הנהגה עצמית אלא הקב"ה כיוונו (וברמב"ן משמע שהי' שני סוגי הנהגות).

<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}
{{אילהש}}</noinclude>