עריכת הדף "אילת השחר/שבת/ג/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף ג' ע"א'''}}}}

'''בבא דרישא פטור ומותר לא קתני וכו' מי איכא בכולי שבת פטור ומותר.''' צ"ב מאי קס"ד דמקשן דיהא פטור אבל אסור הא לאו מידי עבד, וי"ל לפמ"ש תוס' דאיכא לפנ"ע, ואיסור לפנ"ע יש אומרים דנחשב שעובר את שם האיסור שעשה חבירו, א"כ הו"א דהוי בכלל איסור שבת [וע"ע משנ"ת [[#עוגןא|להלן]] בתו"י שבסוף תוד"ה בבא דרישא].


'''תוד"ה בבא דרישא. ואפי' מיירי שהיה יכול ליטלו וכו' מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור.''' צ"ע דהא זה ממצות תוכחה וא"כ הא מבטל מצוה דאורייתא, וכן מבואר בב"ק דף כ"ח דמותר לחבול בעבד שאינו רוצה לצאת אחר היובל כדי למונעו מלהיות עם שפחה כנענית, משמע דהוא מחויב מדאורייתא להפרישו, דאל"כ איך פשוט להגמ' דהתירו לחבול בו למונעו מאיסור.

'''ובשעה"צ''' {{ממ|[[שער הציון/אורח חיים/שמז#שהצח|סי' שמ"ז סק"ח]]}} עמד בזה וכתב דמיירי באופן שאינו יכול למנעו מליטול ומ"מ איסור דרבנן מיהא איכא דמסייע ידי עוברי עבירה [ועי' טורי אבן באבני מילואים חגיגה דף י"ג]. ואינו מבואר דאם בא חבירו ומניח חפץ בידו או נוטלו מידו ואינו יכול לעכבו מליקח מ"ט מקרי מסייע הא לאו כלום קעביד ולמה יהא בזה איסור דרבנן, ואפשר דמיירי שחבירו היה נוטל מהקרקע והוא הגביהו ועי"ז הקיל לו ליטול, וכן בהנחה הקיל עליו שלא יהא צריך להניחו בקרקע, ובכה"ג אפי' שאינו יכול למנעו מ"מ הוי בכלל מסייע.

'''אמנם''' בעצם הדבר יל"ע דאם יש חיוב דאורייתא להפרישו מאיסור, א"כ למאי אתא קרא דלפני עור הא בלא"ה אסור מה"ת דמחויב למנעו מאיסור. ואולי אתא קרא להוסיף לאו דבלי זה הי' רק איסור עשה ועכשיו כשמכשילו עובר בלאו. מיהו נמצא לפי"ז דבכל אופן שעובר בלפני עור עובר גם בעשה דהוכח תוכיח.


'''בא"ד.''' הנה בהא דאסור לפני עור יש לברר כמה דברים, א' אם זה רק כשעושה פעולה שבזה מכשילו כמו במושיט כוס יין לנזיר, או אפילו בלי מעשה. ומהתוס' משמע דאם העני לא הי' יכול לקחת החפץ ולהוציא בלי שהבעה"ב מחזיק בידו הי' עובר באיסור לפני עור, משמע דגם בלי שום מעשה עובר.

'''עוד''' יש להסתפק באיסור דמסייע ידי עוברי עבירה, דאפשר דמה שכתבו דחייב להפרישו משום דמיירי כשאינו עושה מעשה דאז איסורו רק משום דחייב להפריש, אבל כשעושה מעשה כגון שמקרב אליו, אז מלבד דעובר על שאינו מפרישו יש עוד איסור כמו דמה"ת אסור בתרי עברי דנהרא ה"נ יש איסור מדרבנן כעין לפני עור בחד עברא דנהרא. 

'''כן''' יש לברר בחד עברא דנהרא דאינו עובר לפני עור, דלכאורה משמע דאע"ג דבזה שמושיט לו יוכל לעשות העבירה יותר מוקדם מאשר אם ילך בעצמו ליקח את הכוס יין מ"מ אינו עובר, ומ"מ אם בלי שיתן לו לא יוכל ליקח הכוס יין רק אחרי הרבה זמן מסתבר דיעבור בלפני עור מה"ת, וצ"ע כמה זמן מקרי דיכול לקחת מעצמו ואינו עובר מה"ת.

'''כן''' יש לעיין אם נותן לו להנזיר כוס יין ובלי שיתן יש לו יין אחר אם מקרי כחד עברא דנהרא כיון דיש לו יין אחר, או דמ"מ לגבי יין הזה הוי תרי עברי דנהרא.

'''עוד''' יש לדייק במש"כ התוס' דאם יכול ליטלו אפילו אם לא הי' בידו דאינו עובר משום לפני עור מן התורה, משמע דאע"פ שכעת שזה בידו יכול למונעו מליקח ובכ"ז אינו עובר לפני עור כיון דאם לא הי' לוקח בידו וממציא לו ליקח ג"כ הי' יכול ליקח ולהוציא החפץ.


'''{{עוגן|עוגןא|בא"ד}}. בתוס' ישנים, א"נ י"ל דמ"מ לאיסור שבת פטור ומותר.''' והיינו דמפרש דמיירי באמת בישראל ואסור משום מסייע אלא דמ"מ קרי לה פטור ומותר דמצד איסורי שבת שרי. וסברת התוס' שלא תירצו כן י"ל דפליגי ביסוד האיסור של מסייע ולפני עור, אם זה איסור בפני עצמו או דכשמכשיל את חבירו בעבירה או מסייע לו, עובר באיסור של שבת שעובר חבירו, וזהו מה שאסרה תורה בלפני עור. דהתוס' ישנים שכת' דלא הוי בכלל איסור שבת ע"כ ס"ל דלפני עור הוי איסור בפני עצמו, אך תוס' אפשר שלא תירצו כן משום דסברי דכשמכשילו עובר המכשיל ג"כ באיסור שבת. אמנם אינו מוכרח דאפשר דאינהו נמי ס"ל דאינו איסור שבת אלא דלא הוי ניחא להו לפרש לשון מותר כשיש לו איזה איסור בזה אפי' שאינו מאיסורי שבת.

'''ונ"מ''' בכל זה דהנה המחלל שבת הוי כעובד עכו"ם ואפי' באיסורין דרבנן ס"ל להרבה פוסקים דהוי כעובד ע"ז ויינו יין נסך {{ממ|עי' מ"ב [[משנה ברורה/אורח חיים/שפה#ה|סי' שפ"ה סק"ה]]}}, וא"כ נ"מ במסייע או מכשיל את חבירו באיסור שבת אם המכשיל הוי מומר לשבת ויינו יין נסך או לא, ואפשר דפליגי בזה ב' התירוצים בתוס' כמשנ"ת, [ועי' תוס' רע"א במשניות].

'''ויל"ע''' להנך פוסקים דנעשה מומר גם כשמחלל שבת באיסור דרבנן, אם כל איסור דרבנן משוי לי' למומר, כגון משאצל"ג דהוצאה אם דומה למשאצל"ג דשאר מלאכות. דאפשר שאי"ז נחשב מלאכה כלל, והוא רק איסור בעלמא, ובביאור הלכה סי' שפ"ה ד"ה אפילו, נסתפק כעי"ז לגבי טלטול מוקצה אם נעשה מומר בכך.


'''תוד"ה בר. הקשה ר"ת הא איכא הא דתנן וכו' וא"כ הוא פטור ומותר דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש.''' ולא ניחא להו לתוס' לחלק בין אם החסרון משום המלאכה גופה דאינה מלאכה, לבין שההיתר הוא מטעם צדדי דפקוח נפש, [וברשב"א חילק כן].


'''תוד"ה ומפיס מורסא. ותירץ ר"ת דהאי נמי עשוי להכניס אויר ולהוציא ליחה.''' יל"ע לפי סברא זו דלהכניס אויר מקרי שנעשה להכניס א"כ לא יצוייר כמעט פתח שאינו עשוי להכניס. ובאמת זה חידוש דמקרי להכניס, דהא האדם אינו מכניס בידיו את האויר אלא ממילא נכנס האויר, וצ"ל עשוי להכנס, וכעי"ז אמרינן לענין לול של תרנגולים דעשוי להכניס האורה אע"פ שאין האדם מכניס בידיו את האורה, ואמנם אפשר דדוקא כשצריך את האויר או האורה כמו במפיס מורסא שמתרפאת המכה ע"י האויר וכן בלול של תרנגולים שהם מטילין ביצים כשיש אור אבל כשאין מזה תועלת בכניסת האויר אי"ז נחשב עשוי להכנסה.


'''בעשותה את כולה ולא העושה את מקצתה.''' יל"ע למה לא נאמר דהמיעוט הוא רק על חטאת ולא מחיוב מיתה. ובריש ב"ק [[בבלי/בבא קמא/ב/א|דף ב' ע"א]] אמרי' לא שנא אב חטאת לא שנא תולדה חטאת ולא שנא אב סקילה ל"ש תולדה סקילה. ולכאו' הוא כפילות, אמנם זה ב' דברים וכמ"ש תוס' לקמן דף ו' ע"ב דחלוק חיוב מיתה מחיוב חטאת דגם לאיסי דפטור על מלאכה אחת היינו דאינו חייב עליה מיתה ומ"מ חטאת חייב, וא"כ המיעוט בזה עוקר וזה מניח אולי אין זה על חיוב מיתה.

'''אמנם''' כאן זה מיעוט בצורת המלאכה וממילא פטור בין ממיתה בין מחטאת. דהא רש"י מפרש כאן דמה שצריך עקירה והנחה הוא מחמת "שאין דרך הוצאה בלי עקירה והנחה", וא"כ כשעושה מקצת אי"ז מלאכה כלל, כיון שלא נעשה כדרך.


'''נזרקה מפי חבורה.''' הלשון נזרקה אפשר דהכונה דכל פעם שהת"ח גילו דעתם, אח"ז עמדו למנין והורו כפי הרוב, אבל כאן גילו דעתם ולא עמדו למנין, וזה קורין נזרקה שמפי החבורה יצא דעה בלי שעמדו למנין.


'''תוד"ה שניהם פטורין. אשני קא פריך שיתחייב לפי שעל ידו נגמרה המלאכה.''' משמע מתוס' דעיקר המלאכה היא מה שהביאו למקום שהניח שם, דאם עיקר המלאכה היא ההוצאה מרשות שהיה שם, האיך הי' הו"א לחייב את השני והרי לא עשה את המלאכה, ומה דאמרי' לעיל דף ב' ע"ב דכל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי לה, אין כונת הגמ' שזה תכלית המלאכה אלא צורת המלאכה היא ע"י הוצאה אבל מ"מ תכלית המלאכה שחייבה עליה תורה היא מה שמביא לרשות האחר.

'''והנה''' תוס' לקמן דף צ"ג ע"א ד"ה חד למעוטי זה עוקר וזה מניח, כתבו דבזה כתב אות אחת ובא חבירו וכתב אות שניה לא אצטריך קרא, אלא אהוצאה דה"א אהכנסה ואהוצאה הוא דקפיד רחמנא וליחייב אפילו בלא הנחה עכ"ל, ומבואר מדבריהם דהוי אמינא לחייב את שניהם גם את העוקר, ולכאו' זה סותר למה שכתבו כאן דלא סלקא דעתך לחייב את העוקר [והעירו שכבר עמד בזה בחת"ס לקמן בתוס' שם].

'''ואפשר''' דלא מיירי תוס' שם לחייב בזה עוקר וזה מניח את שניהם משום שעשה כל אחד חצי מלאכה, אלא מיירי לחייב בעוקר את הדבר ומוציאו גם כשלא הניח, ועל זה כתבו דחלוקה מלאכת הוצאה מכותב, דבכותב אות אחת אי"ז מלאכה כלל וגם השני שכתב אות אחת אי"ז מלאכה ולא שייך לחייב את אחד מהם, משא"כ בהוצאה כשעוקר דבר ומוציאו הרי ע"כ תגמר ההוצאה בסוף והחפץ מסתמא יבוא פעם לידי הנחה, ואף אם הוא לא יניח יבוא אחר ויניח, ועכ"פ תבוא מלאכתו לידי גמר ומש"ה ס"ד לחייב גם מי שעוקר ומוציא בלחוד, כיון שעשה בזה פעולה שתביא לידי גמר, ולא דמי לכותב דיכול להישאר כן לעולם שתהיה רק אות אחת ואין סברא לומר דעשה בזה מלאכה, ומש"ה אתי קרא דבעשותה למימר דבעינן שיגמור את כל המלאכה ובלא"ה אינו חייב אפי' בהוצאה.

'''וא"כ''' אין סתירה מהתוס' כאן, דהכא מיירי תוס' אחרי שצריך עקירה והנחה ובלא הנחה אינו חייב, בזה פשיטא דאין לחייב את העוקר רק המניח, והתוס' שם מיירי לענין אם אפשר לחייב מי שעקר והוציא לחוד גם בלי הנחה, דהוי אמינא דחייב כיון שעשה מלאכה המביאה לידי התכלית של הוצאה, [ואף שהדיבור המתחיל של תוס' שם הוא על זה עוקר וזה מניח מ"מ אין ראי' דכונתם שהי' חייב משום דחבירו הניח].

'''ונמצא''' לפי"ז דבקרא דבעשותה נאמר ב' דברים א' דאין שנים חייבין, ב' דצריך לגמור את המלאכה ובלא"ה אינו חייב.

'''ומ"מ''' ראי' מתוס' שם דגדר הוצאה היינו הוצאתו ממקומו, דאם המלאכה היא הבאתו לרשות אחרת איך הי' שייך לחייבו על הוצאה בלי הבאה לרשות אחרת, הרי לא מוכרח שיכנס לרשות אחרת רק הנחה בודאי שתהי' [וע"ע משנ"ת בזה לעיל ריש פירקין ד"ה יציאות השבת].


'''בא"ד.''' נראה דעקירה אינה מחייבת אלא כשעוקר ע"מ להוציא "ולהניח" אבל כשלא יחשוב ע"מ להניח אי"ז נחשב ע"מ להוציא דבעינן שיעקור על דעת לעשות הוצאת איסור, ובתוצאות חיים הוכיח מרש"י ד"ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת, דגם כשעקר על דעת שאחר יניח אם אח"כ הניח בעצמו חייב, והוכיח מזה דעוקר ע"מ להוציא ולא להניח אם אח"כ הניח חייב. אך אין ראי' מזה די"ל דכונת רש"י דאתי לידי חיוב חטאת היינו דאם נתירנו לעקור וליתן לחבירו יבוא ג"כ להניח בעצמו, ויחשוב דגם כשעקר להניח בעצמו נמי מותר ואז יבוא לידי חיוב חטאת.

'''והא''' דאמרי' לקמן {{ממ|ב[[בבלי/שבת/ג/ב|ע"ב]]}} דבמוציא ידו מליאה פירות אי שדי ליה אתי לידי חיוב חטאת, צ"ל דמיירי שהוציא ע"מ להניח שם, וע"כ הוא כן דאל"כ למה הוציא ידו וכי הוציא ע"מ להחזירה. [וכ"מ ב[[בבלי/שבת/ד/א|דף ד' א']] דאמרי' דאי שדי לה נתקיימה מחשבתו].


{{מרכז|'''בענין עקירה והנחה במלאכת הוצאה'''}}
'''תוד"ה''' שניהם. דאין סברא דע"י השני שעשה הנחה וגמר המלאכה יתחייב הראשון אלא אשני קא פריך שיתחייב שעל ידו נגמרה המלאכה. מבואר דס"ד דוקא אם נעשה גם עקירה וגם הנחה אז ס"ד לחייב, וסברתם דע"כ קיבלו חז"ל דהמלאכה היא עקירה והנחה דאל"כ מאי שייך למעט העושה כולה ולא מקצתה הא אולי עקירה לבד או הנחה לבד זהו כולה, וכיון שכן מה דבלי מיעוט ס"ד שיתחייב העושה חצי' צ"ל ע"כ דאין המלאכה עצם העשייה של העקירה וההנחה דאם עצם העשייה היא המלאכה האסורה, מה שייך שיועיל מה דאיתעבידא מלאכה מבינייהו, וע"כ דהאיסור הוא מה שעשה הוצאה או הכנסה או העברה או זריקת ד' אמות ברה"ר אלא דלא מקרי הוצאה, וכל הנ"ל רק אם הי' עקירה והנחה, ולכן ס"ד דיועיל מה שנעשה ע"י שניהם יחד, ולפי"ז גם למסקנא דנתמעט שנים שעשו הא מיהת דאין החיוב על עשיית עקירה או הנחה אלא על מה שהי' הוצאה על ידיהם.

'''ויש''' לעיין בהא דצריך מיעוט על זה עוקר וזה מניח, דהנה אם הכלב יעשה עקירה והוא הנחה וכי ס"ד שיתחייב וא"כ ה"נ אם חבירו עשה עקירה איך יתחייב זה שהניח, וע"כ צריך לחלק דכיון דבעי מלאכת מחשבת ובל"ז אין זה מלאכה ולכן לא שייך שיועיל מעשה הכלב דלא הי' מלאכת עקירה, אבל מלאכה שנעשה ע"י אדם בר דעת במחשבת מלאכה שם מלאכה עליה, ויש בזה שם מעשה עקירה, דזהו חלק המלאכה, והי' שייך שיועיל לו עקירתו של השני בשביל זה שהניח.

'''ויש''' לעיין דלכאורה לא סגי במה שבשעת עקירה חשב להניח, דאם יכוין שיעשה הנחה כמתעסק ולא יהי' הנחה של מלאכת מחשבת לא יתחייב, דצריך שיכוין לעקור ע"מ שגם ההנחה תיעשה במלאכת מחשבת ולא כמתעסק, ואם יכוין שיגמור בלי מחשבה, אז אפי' אם יניח בכונה ג"כ יהי' פטור כיון דהעקירה לא היתה עקירה חיובית וכמו בעוקר שלא ע"מ להוציא ונמלך והוציא, דאמרינן לקמן [[בבלי/שבת/ה/ב|דף ה' ע"ב]] דפטור, ה"נ בעוקר להוציא כמתעסק ונמלך והוציא בכונה ממש יהי' פטור, א"כ לכאורה איך ס"ד שיתחייב המניח על העקירה שהראשון עקר דהא לא שייך דהראשון התכוין לעקור כדי שהשני יניח בכונה דע"ז לא שייך כלל מחשבה, נמצא דלא היתה עקירה המחייבת ואיך יצורף להמניח מחשבת העקירה דראשון, וע"כ דמשום דמלאכה בלי מחשבה אינה מלאכה נמצא דהכונה בשעת המלאכה אינו דבר נוסף על המלאכה אלא מגוף המלאכה וסגי בזה שרוצה בשעת עקירה שיעשה הנחה או על ידו או ע"י חבירו, ושפיר שייך מחשבה שתיעשה ע"י אחר מלאכת הנחה, דמה דהנחה לא מקרי בלי מחשבה לא איכפת לן במחשבתו של עכשיו כיון דמחשבתו בעיקר שתיעשה הנחה והי' סגי במה שתיעשה מלאכה ע"י חבירו.

'''והנה''' בתוד"ה בעשותה וכו' ולא קשיא לי' בירושלמי אלא אמה שאינו חייב מושיט אלא כשחבירו מקבל מידו וכו' וכאן אינו מתחייב אלא ע"י חבירו. ויש לעיין בדבריהם דבשלמא אם מה דשנים שעשו פטורין הוא מחמת דהשני עשה הרי דמה דיש שני הוא הגורם לפטור וכאן דוקא ע"י שיש שני הוא גורם לחיוב, ואע"ג דכאן השני לא עשה כלום מ"מ שפיר מתמה למה השני יגרום חיוב, אבל בשנים שעשו הא מה דפטורין אין הפטור מחמת דהשני עשה אלא מחמת שהאחד לא עשה הכל וכ"ז הא לא שייך במושיט דהתם הא עשה הכל ומאי קשה לי' דהא לא מצינו דהשני גורם פטור אלא מה דהאחד לא עשה הוא גורם פטור וכל שעשה הכל מאי נפק"מ אם הניח על חבירו או שהניח ע"ג קרקע, והא לא הוי קשיא לי' מ"ש חבירו מקרקע אלא משום דחבירו הוא גורם פטור וזה לא מצינו.

'''ונראה''' מתוך זה דהא נתבאר דבעשיית כלב חצי מלאכה לא צריך להמיעוט משום דלא עשה כולה דכיון דהחלק שנעשה ע"י הכלב אינו מלאכה לא מקרי דעשה מקצתה ואינה מלאכה כלל, וכל מה דצריך למיעוט דבעשותה על זה עוקר וזה מניח משום דמלאכה שנעשה ע"י חבירו שם מלאכה עליה ולכן בלי קרא הוי ס"ד דכיון דנעשה מלאכה יתחייב, ולפי"ז המיעוט הוא דע"י שמתייחס המלאכה להעוקר הוא דמבטל שם עושה מלאכה מהמניח, נמצא דבאמת כל מה דמקלקל באם חבירו עושה הוא מחמת דמתייחס לחבירו שזה מגרע שם עושה כולה מהמניח, נמצא דבאמת לא יצוייר עושה מקצתו רק ע"י חבירו שיש עוד א' שעושה חלק ממנה והמיעוט הוא מחמת דהעוקר הוא נקרא עושה זה מגרע מהמניח, ושפיר קאמר בירושלמי דחבירו הוא הגורם לפטור דאם לא דחבירו הוא גורם לפטור הי' צריך להתחייב כיון דהוא עושה מלאכה דהא גם חלק של העוקר שם מלאכה עליה, ואע"ג דגם בלי שעשה חבירו ג"כ הי' פטור אז לא הי' פטורו משום דחסר בעושה כולה אלא משום דלא הי' כלל מלאכה אבל מצד עושה כולה ולא מקצתה הוא רק ע"י שמתייחס לחבירו העקירה, ושפיר פריך בירושלמי.

'''והנה''' לפי האמת שנתמעט זה עוקר וזה מניח יש לעיין אם עקר כדי שחבירו יניח ואח"כ נמלך והניח, אם כיון דנתמעט זה עוקר וזה מניח הרי זה כמו שעקר שלא להניח דאין זה מלאכת מחשבת דהא לא חשב לעשות מלאכה, או דנתמעט רק דאינו חייב ע"ז אבל באמת יש כאן מחשבה לעשיית מלאכה, וכן אפי' אם חשב שיניח עכו"ם הוי מחשבה לעשיית מלאכה וכיון שבסוף הוא עצמו הניח אין כאן חסרון במלאכת מחשבת.

'''ובדרו"ח''' רעק"א על מש"כ בתוד"ה שניהם דקושית הגמ' והא איתעבידא מלאכה מבינייהו לא קאי אמתני', ביאר דהא דבאמת לא מקשה על מתני' דמשמע דא' עשה עקירה והשני הנחה פטורים משום דבמתני' דפשט ידו לחוץ הא בודאי נח קצת כדי שהעני יטול והוי הנחה והעני אח"כ כשלוקח הוא עוקר אלא דהבעה"ב פטור משום דכיון דאגוד להבעה"ב הוי כמונח ביד בעה"ב אבל בעה"ב כבר גמר הנחה ואין לצרף ולחשוב כאילו עשו שניהם מלאכה, ורק משמעתין דאמרינן דפטורי דאתי לידי חיוב חטאת קתני דהיינו עקירה דבעה"ב יבוא לידי חיוב חטאת אם יגמור הרי דבאופן דמיירי שפושט ליתן לעני דודאי ינוח קצת כדי שהעני יוכל ליטול מ"מ אם הבעה"ב יגמור ויניח יהי' חייב הרי דלא הוי הנחה דלכן אם יניח אח"כ ברה"ר יהי' חייב בעה"ב א"כ כיון דלא הוי הנחה הרי דשנים שעשו פטורין, ולזה מקשה והא איתעביד מלאכה מבינייהו, ולכאורה לפי דיוקו משמע דאפי' אם חשב שהעני יטול מ"מ אם יגמור ויניח יהי' חייב אע"ג דאם באמת העני יקח ויניח יהי' פטור הרי דאע"פ שחשב שהשני יניח מ"מ מקרי עקירה ע"מ להניח שאם אח"כ באמת יניח הוא בעצמו יהי' חייב, ואף דיש לדחות דמה דאתי לידי חיוב הוא אם יחשוב לעשות הנחה כזאת בלי הרגעת ידו בנתיים אבל אם יחשוב שיקח העני דכה"ג באמת לא מקרי עקירה לעשיית מלאכה, מ"מ ממ"נ אם יכולים לדחות כן נדחה ג"כ דעקירה דאתי לידי חיוב חטאת מיירי באם עקר בלי להרגיע ידו, וע"כ משום דרוצה לומר בעקירה דאיירינן והא העקירה דאיירינן היא כדי שיקח העני, משמע דגם זה מקרי עקירה ששייך להתחייב. שו"ר בתוצאות חיים {{ממ|[[תוצאות חיים/ט#יא|סי' ט' ס"ק י"א]]}} שדן אם עקר להוציא ולא להניח ונוטה לומר שחייב והביא מהירושל' דלא משמע כן.

'''ולדברינו''' אם יוציא שלא להניח נמצא דלא חשב לעשות מלאכה דודאי בלי הנחה אין זה מלאכה כלל ואפי' אם יניח הוא עצמו אח"כ יפטר משא"כ בחושב להניח עם עוד אחד הוי שפיר מעשה מלאכה אלא דפטור מגזה"כ דעל מלאכה כזאת אין חייבין וכיון שבסוף הניח יתחייב שפיר. ולכאורה צ"ע דמ"מ כיון שחשב לעשות דבר המותר הא יש לפוטרו מדין מתעסק דכל התורה כולה דנהי דלא נוכל לפוטרו מטעם דאי"ז מלאכת מחשבת מ"מ הא יהי' פטור מטעם מתעסק דכל התורה כולה, דהא אם יעשה כרצונו לא יעבור מן התורה שום איסור. וצריך לחלק דמתעסק דפטור הוא אם הדבר הזה שעושה הוא מותר אבל כאן העקירה הא באמת הוי עקירה שאפשר להתחייב עליה אלא דחשב לעשות בהנחה הפטורה אבל כיון שהעקירה היא עקירה שאפשר להתחייב עליה שפיר יתחייב אם אח"כ יעשה הנחה חיובית.

'''נמצא''' דגם בזה יהי' חלוק פטור מתעסק מפטור דמלאכת מחשבת דאם חשב לעשות הנחה שלא תהי' מלאכת מחשבת אז גם העקירה לא תהי' עקירה חיובית ולכן אפי' אם יגמור במלאכת מחשבת יהי' פטור משא"כ אם חשב לגמור הנחה כמתעסק דכל התורה הוי שפיר עקירה חיובית ואם לבסוף יעשה הנחה חיובית יתחייב שפיר חטאת.

'''ובעיקר''' הדברים שנוקט דהי' אפשר לומר דבחושב להרגיע ידו כדי שיטול העני מקרי הנחה, צ"ע דהא כמו דעומד לכתף לא הוי הנחה ה"נ נימא כשמרגיע ידו כפי הצורך שהעני יקח ממנה לא יהי' שונה מעומד לכתף דלא מקרי הנחה, דכמו דעומד לכתף הוא צורך הדבר להעבירו וכל שעושה מה שצורך הדבר להעביר הוי זה כחלק מצורך ההוצאה ה"נ יהא נחשב כהמשך הוצאה מה שרוצה שהעני יקח. ויש לחלק דכל דעומד לכתף זהו צורך הוצאה משא"כ כאן דזהו צורך הנחה שזה כנח כדי שיניח דאז הוי ג"ז הנחה.

'''והתוס'''' לקמן [[תוספות/שבת/צג/א#חד|דף צ"ג]] בד"ה חד פירשו בדרך אחרת, דקרא איצטריך דס"ד דאהוצאה והכנסה קפיד ויתחייב אף בלי שיעשה הנחה, ולפי"ז אינו מובן מנ"ל דבאמת אינו חייב דהא אם אינו צריך אלא הוצאה או הכנסה א"כ זה כולה ומנ"ל באמת דזה נתמעט, ועי' רש"י {{ממ|לקמן [[רש"י/שבת/ג/ב#מבעוד|דף ג' ע"ב]] בד"ה מבעוד יום}} דמשמע ג"כ דמהא דממעטינן זה עוקר וזה מניח ידעינן דעקירה בלי הנחה פטור דעשה מקצתה.


'''תוד"ה בעשותה. שאינו מחייב מושיט אלא כשחבירו מקבל מידו אבל אם המושיט מניחו על רה"י אחר פטור.''' יל"ע אם השני צריך לקבל ממנו או גם במניח על חבירו חייב. [ועיין שפ"א לקמן דף ה' א' על תוד"ה אמאי במשנ"ת לקמן דף ד' ע"ב בתוד"ה דרבי עקיבא]. ואם אינו דוקא יל"ע אם במושיט ליד עכו"ם נמי חייב או דהוי כמניח על איזה דבר, וכמושיט לרה"י ופטור, או חשיב כמניח ביד ישראל בר חיובא וחייב.


'''מ"ט גופו נייח ידו לא נייח.''' ופרש"י דגופו נייח ע"ג קרקע הלכך כי הוציאה לא עקר מידי, ואינו מבואר הטעם בזה מ"ש ידו מכל גופו דכמו שחלק אחר בגופו מקרי מונח הואיל והגוף הוא על הקרקע ה"ה ידו נמי למה לא תיחשב דמונחת ע"ג קרקע, ובשאר דיני התורה לא מצינו חילוק בין היד לשאר איברים, ומ"ש הכא.

'''ואין''' לומר הטעם דידו לא נייחא משום שהיא מתנועעת לכאן ולכאן דהא כשיניח חפץ על ראשו מקרי הנחה גם כשינענע ראשו ומ"ש ידו.


'''עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי וכו'.''' יל"ע בבעיא דהגמ' אם עקירת גופו כעקירת חפץ, למה לא הביאו ראיה מהפסוק אל יצא איש ממקומו, דהא אין דרך בני אדם ליטול חפץ מהקרקע ולילך מיד בלי הפסק עד המקום שרוצה להביאו לשם, וע"כ היתה הנחת ועקירת גופו באמצע, וא"כ נוכיח מזה דהוי עקירה והנחה.


'''תוד"ה עקירת גופו. דאיכא לאוקמא שהניחו ע"ג קרקע.''' צע"ק א"כ למה לא נזכר במשנה פרט חשוב כ"כ, דמיירי שהניחו ע"ג קרקע.


'''תוד"ה עקירת גופו.''' הקשו דנפשוט ממה דאמרינן במתניתין דאם נטל מתוך ידו של בעה"ב והוציא חייב, הרי דהנחת גופו מקרי הנחה על החפץ, ותירצו דיש לדחות דמיירי כששם ע"ג הקרקע. וצ"ע דהא אם נדון לגבי עצם החפץ אם מונח ודאי דמקרי מונח כשהעני אוחז החפץ ונמצא ברה"ר דהא אם אחר היה מניח בידו היה נקרא הנחה, א"כ נהי דלגבי חיוב אינו חייב על הנחה כזאת כיון דלגביו הוי רק הנחה בגופו, מ"מ מה מועיל מה שהניחו ע"ג קרקע כיון דבלי שהניחו ע"ג קרקע החפץ מצד עצמו כבר נח, נמצא דהעקירה הקודמת כבר בטלה וכשמניח על הקרקע הא לא הוי כמניח חפץ שכבר אין לו עקירה.

'''וכעין''' זה הק' הגרעק"א בתוד"ה הי' טעון, דמבואר בדבריהם דאם הטעין עצמו משחשיכה ועמד לפוש ואח"כ עקר עצמו חייב, מ"מ לא נדע מזה דעקירת גופו כעקירת חפץ דאפשר דחייב משום העקירה הראשונה, והקשה דהא כיון דעמד לפוש וא' יקח מהעומד לפוש מקרי עקירה ויתחייב הרי כבר נתבטל עקירה הראשונה ואיך יתחייב מחמת עקירה ראשונה, ומדמחייב ע"כ דעקירת גופו הוי עקירה חדשה.

'''אמנם''' מהא דאמרינן לקמן דאדרבה איפכא מסתברא, מבעוד יום וכו' משחשיכה דאי שדי ליה אתי בהו ליה חיוב חטאת לא ליקנסוה רבנן, [והכוונה ביאר הרשב"א דיהי' עליו איסור חטאת, אבל לא חטאת דהא מניח במזיד], וע"כ מיירי דעקר החפץ כדי להוציאו וכיון שהאדם עומד הא הו"ל תיכף כמונח כיון דגופו מונח, דהא כשהחפץ ביד אדם שעומד הוי כמונח אע"ג דיתכן שלא סגי בהנחה כזאת לחייבו להעומד, וכיון דגופו נח למה לא הוי הנחה לבטל עקירה, ולמה אי שדי לי' יתחייב, הא כבר בטלה עקירתו לפני שזרקו, הרי מזה דאע"ג דהגוף נח, מ"מ אינו מבטל מעקירתו, וחזינן מזה דלא כל הנחה מבטל עקירה.

'''אמנם''' מי שלוקח מהנחה כזאת אפי' לא נתבטלה העקירה הקודמת, מ"מ שפיר שייך לחייבו לאדם שעוקר מזה, אע"ג דלגבי הראשון עדיין לא בטלה עקירתו ולכן שפיר כתבו דאם לקח העני מיד הבעה"ב העומד בפנים והוציאו לחוץ אפשר דחייב כשיניח ע"ג קרקע, אע"ג דלפני שיניח ע"ג הקרקע החפץ כבר מונח, מ"מ לא בטלה שם עקירה מזה שלקח מהבעה"ב וכל זמן שלא בטל שם עקירה שייך עדיין לחייב על ההנחה, וכן במה שהק' הגרע"א כשעומד לפוש דמי שיקח ממנו החפץ יתחייב, מ"מ לגבי הראשון עדיין לא בטלה עקירתו, ושייך לחייבו מחמת עקירתו הראשונה.


'''תוד"ה מאי טעמא.''' סברת תוס' דדוקא בשתי רשויות קמיבעיא לן אי הוי כגופו, אינו מובן כ"כ למה זה תלוי אם היא באותה הרשות או ברשות אחרת, כיון שזה דבר מציאותי.


{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}