עריכת הדף "אילת השחר/קידושין/לא/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף ל"א ע"א'''}}}}
'''אבא אומר השקיני מים ואמא אומרת השקיני מים איזה מהם קודם, א"ל הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבוד אביך וכו' נתגרשה שניהם שוין.''' ובתשובת הגרעק"א [[שו"ת רבי עקיבא איגר/א/סח|סי' ס"ח]] הקשה מזה על מה שהביא בב"י יו"ד [[בית יוסף/יורה דעה/שעו|סי' שע"ו]] דעת הכל בו בשם הר"ם, דהיכא שאמו ציותה עליו לומר קדיש, והאב אינו מסכים, דאין לו לומר קדיש, משום דכבוד האב עדיף, והא מבואר הכא בנתגרשה שניהם שוין, ומ"ש מיתה מגירושין, דגם המיתה מפרידה ביניהם, ואמאי כבוד האב עדיף מכבודה לאחר מיתתה.

'''והנה''' אע"ג שהגרעק"א הביא מש"כ בספר לוית חן {{ממ|}} דבחיי אביו צריך לכבד את אבי אביו יותר מאשר את אביו, משום דאתה ואביך חייבין בכבוד אבי אביך, משא"כ לאחר מיתת האב כיון דהאב אינו מחוייב אז בכבוד אביו, מ"מ נראה דלא ברירא ליה להגרעק"א הך מילתא, דהא לא הקשה על דברי הר"ם הנ"ל, אלא משום דכמו שבנתגרשה שניהם שוין, כמו"כ צריך להיות אם מתה, דהמיתה מפרידה, דלפי סברת הלוית חן גם בלא זה קשיא, דכשמתה הא לא שייך חיובים עליה לכבד את בעלה, אפילו אם היה נחשב עדיין לבעלה, כמו באביו דאע"ג דגם לאחר מיתה נשאר בו דין אב, מ"מ כותב בספר לוית חן דאז כבר לא אמרינן אתה ואביך חייבין בכבוד אבי אביך, וע"כ דלא ברירא ליה להקשות, כיון דבאמת כבודה נדחה מפניו, ומה שפטורה משום שאי אפשר לה לכבדו, וגם משום דבמתים חפשי, מ"מ מקרי עדיין כבודה נדחה מפניו, כיון שהיא אשתו, וכל קושייתו היא רק משום דהמיתה מפרידה, ונשתנה כל עיקר דין כבודה כיון שאינו בעלה.

'''והנה''' יש להסתפק בחיוב כיבוד דלאחר מיתה אי הוי כמו החיוב דמחיים, דכל שעה חיובו מצד עצמו, שכיון שכעת הוא אביו חייב בכבודו, ה"נ כשהוא מת חיובו מחמת עכשיו דגם עתה דין אביו עליו, או דשאני לאחר מיתה דאין לו דין כיבוד מצד עצמו, וכל חיובו מחמת דינו דמחיים, ולפי"ז אפשר דמה דאמרינן דאם לא הספיק אביו לעשות תשובה עד שמת, דאין הבן חייב בכבודו, כמבואר בב"ק [[בבלי/בבא קמא/צד/ב|דף צ"ד ע"ב]], וכן פסק בטור יו"ד [[טור/יורה דעה/רמ|סי' ר"מ]] להלכה, דין זה יהיה אפילו אחרי שיקבל את עונשו, ויתכפר לו, או כעובדא דאחר בחגיגה [[בבלי/חגיגה/טו/ב|דט"ו ע"ב]] דבזכות ר' מאיר ר"י נתכפרו לו עוונותיו, דאם היה מתכפר עוונו מחיים, הא אין לו דין רשע, ומחוייב בכבודו, מ"מ באופן שנשאר רשע עד יום מותו, שאז לא היה חייב בכבודו, לא יתחדש חיוב לכבדו לאחד הכפרה שלאחר מיתתו, משום דכל חיוב כיבוד לאחר מיתה, הוא מכח דין חיוב כיבוד דמחיים, ואע"ג דשם רשע נתבטל ממנו גם ע"י כפרה שלאחר מיתה, כמו שהובא בב"ש ב[[בית שמואל/שמות אנשים ונשים/שמות אנשים|ה' שמות אנשים]] לגבי שם דאבשלום, דלמ"ד דיש לו חלק לעוה"ב, ע"י דאסקיה דוד, שפיר מסקינן בשמו, משא"כ לר"מ דס"ל בסנהדרין [[בבלי/סנהדרין/קג/ב|דף ק"ג ע"ב]] דאין לו חלק לעוה"ב [ותליא בפלוגתא דסוטה [[בבלי/סוטה/י/ב|דף י' ע"ב]]], הרי דאם נתכפר לאחר מיתה אין לו כבר דין רשע ומסקינן בשמיה, מ"מ אפשר דלא יתחייב בכבודו.

'''וקצת''' יש להביא ראיה לזה, דהנה בהא דאמרינן בב"ק [[בבלי/בבא קמא/צד/ב|דף צ"ד ע"ב]] דהגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלים מהן, מתקנת חכמים, ופרכינן מברייתא דקתני דהיורשין אין חייבין להחזיר, משמע דאביהם חייב להחזיר רבית, ומשני דגם אביהם פטור, אלא משום דקתני סיפא בדידהו דבדבר המסויים חייבין להחזיר משום כבוד אביהם, תני נמי רישא בדידהו, ופריך והא אינו עושה מעשה עמך, פירוש והאיך חייבין בכבודו, ומשני כגון שעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת, ולכאורה הא אפילו אם בגזילה אינו נקרא בעל תשובה עד שיחזיר את הגזילה, מ"מ אחרי שתיקנו חכמים שאין מקבלים מהם, נשאר עליו רק עונש בדיני שמים וזה בודאי יתכפר לו אחר זמן, דהא משפט רשעי ישראל בגיהנם אינו אלא י"ב חדש, א"כ למה הבן לא יתחייב בכבודו להחזיר את הדבר המסויים אפילו שלא עשה תשובה עדיין, דהא יתכפר לו חטאו ולא יהיה רשע, ומשמע כהנ"ל דמ"מ אינו חייב בכבודו יותר משהיה חייב בחיי האב, העירוני שבכת"ס יור"ד [[כתב סופר/יורה דעה/קעא|סי' קע"א]] כ' כסברא הנ"ל, גם הביא מב"ק עי"ש.

'''ואפשר''' דגם הגרעק"א יסבור כן היכא דהדין דחיוב כבודו הוא מצד עצמו, אלא דבדעת הר"מ המובא בכלבו אפשר לומר דס"ל דמה דכבודה נדחה מפני כבוד בעלה, זה כמו שחל דין בעצמותה, וכמו שנתבאר בדין רשע דהיכא דמחיים היה לו דין רשע, אפילו אם ישתנה דינו לאחר מיתה, אין מתחדש בו אז חיוב כיבוד, ה"נ מה דאתה ואמך חייבין בכבוד אביך עושה בה דין לגבי מדריגת חיוב כבודה, ואף אם היתה מתגרשת היה משתנה דין כבודה, מ"מ אם מתה ולא נתגרשה נשאר בה דין חיוב כבודה לפי חיובה לפני מיתה, ושפיר כ' הר"ם המובא בכלבו דכיון דאתה ואמך חייבין בכבוד אביך בטל כבודה גם לאחר מיתתה.

'''ועוד''' אפשר לומר באופן אחר, דכיון דכל מה שדנין לחייבו באמירת קדיש, הוא מחמת ציוויה דלפני מותה, ואז היתה ברשות בעלה, ממילא נקבע דין הכיבוד כפי שעת אמירתה, ואע"ג דנראה דאם אביו רוצה שיכבדו בזמן שהיה רשע, ובינתיים עשה תשובה, חייב הבן לכבדו, ולא ניזל בתר שעת האמירה שהיתה בשעת פטור, היינו משום דחיוב הכיבוד הוא לעשות רצון האב וע"י אמירתו אנו יודעים את רצונו, וכיון שבינתיים עשה תשובה, ורצונו עדיין לא נשתנה, שפיר חייב לכבדו, וא"כ לכאורה גם הכא היה צריך להיות, שאם דנין לחייבו באמירת קדיש, מחמת שזה עתה רצונה, אין לנו לפוטרו מחמת שעת האמירה, כיון שחיובו לכבדה הוא מחמת דינה עכשיו, מ"מ הא הגרעק"א בתשובה הנ"ל דן בכלל אמאי מחוייב לכבדו לאחר מיתה, דהא מצינו לכמה עניינים דכיבוד אב אינו לאחר מיתה, ומכח זה מחדש דכל ענין שעי"ז מתרבה כבוד אביו שייך גם לאחר מיתה, משא"כ עשיית רצונו ומניעת צערו אינו אלא מחיים, והא דמחוייב לקיים את צוואת אביו כ' דהוא מדין מורא שלא לעבור על צוואתו, ודין מורא שייך גם לאחר מיתה, וחילק שם מהא דכתב הט"ז דלסתור דבריו אסור דוקא בפניו עיי"ש, וא"כ הא מצד דזהו רצונה אינו מחוייב כלל לאחר מיתתה וכל חיובו הוא מכח אמירתה שאסור לסתור את דיבורה, ולזה אפשר דרק דיבור כזה דשעת הדיבור חל חיוב לכבדו מדין מורא שלא לסותרו לא יתבטל גם לאחר מיתה, משא"כ אי היתה תחת רשות בעלה לא היה חל כלל על האמירה דין לציית נגד רצון האב, והוא נסתר מתחילתו, לא יוסיף תת כח באמירתה אחר שתמות, ואע"פ שכל אמירתה היתה על אחרי המיתה שאז אינה ברשות בעלה, מ"מ אין לאמירתה של אז, להטיל חיוב נגד רצונו, ושפיר ס"ל להר"ם המובא בכל בו, דכיון דאתה ואמך חייבין בכבוד אביך, אין לו לומר קדיש [ולפי"ז גם באופן הקודם שאמר לו האב לעשות דבר בהיותו רשע ועשה תשובה, מ"מ אין בזה איסור משום סותר דבריו אלא שיהיה מחוייב לקיים דבריו כיון שזהו רצונו כעת].

'''אמנם''' בעיקר סברת הגרעק"א שכתב שם דלקיים רצונם אחר המיתה אין בזה משום כיבוד דתו לא איכפת להו יעויי"ש, צ"ע אם כונתו גם על אמירת הקדיש, דהא זה דבר שמועיל לנשמתם, ובודאי זהו רצונם כעת, ומסתבר דשייך גם לאחר מיתה, אלא דאף אם נאמר דרצונם לאמירת קדיש מחייב גם לאחר מיתה מדין כיבוד, מ"מ מה שהאב אומר שלא לומר קדיש יש בזה גם משום חיוב כיבוד, לעשות רצונו, וגם שלא לסתור דבריו, משא"כ באמירת האם מחמת אמירתה לא חל חיוב לא לסתור דיבורה, כיון שהיא ברשות בעלה ונסתר הדיבור מתחילתו וכל חיוב הבן הוא מחמת עשיית רצונה, כיון שידעינן שזה כעת רצונה, א"כ אפשר דכבוד האב ומוראו עדיף מעשיית רצונה, שהוא מדין כיבוד גרידא, דמחמת דין מורא נדחה דינה מפני שבשעת אמירתה לא היה לאמירתה דינים, מטעם דאתה ואמך חייבין בכבוד אביך, ושפיר ס"ל להר"ם דאין לו לומר קדיש.

{{ניווט כללי תחתון}}
{{אילהש}}