עריכת הדף "אילת השחר/קידושין/יט/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף י"ט ע"ב'''}}}}

'''רש"י ד"ה וכי משייר בה שו"פ הוי קידושין.''' אלמא הואיל ומכרה ויודע שהאדון יכול ליעדה לאחר זמן מדעתיה הוה והו"ל כאומר לה קבלי קידושיך. יש לעיין איך שייך לומר דמה דיעוד מהני הוא מכח דהוי כאומר לה קבלי קידושין והיינו קבלי מה שייעד אותך, דא"כ הרי קודם הי' צריך להיות דין דייעוד מהני דאז אמרינן דהוי כאומר לה קבלי קידושין, דהיינו מה שייעד האדון, א"כ מה דמהני הייעוד ע"כ אינו מחמת דמהני קבלי קידושיך, דהא לפני זה כבר הי' מהני דלכן הוי כאומר לה קבלי, א"כ אין הייעוד מכח זה אלא דייעוד מהני גם בלי דהוי כאומר לה קבלי קידושיך, וצ"ע.


'''אפי' בסוף שש ואפי' סמוך לשקיעת החמה.''' לפי גירסא זאת מבואר דיש חידוש דבסוף שש, דהיינו ביום האחרון כמש"כ רש"י, יכול לייעד אע"ג דעדיין היא שוה יותר מפרוטה, ועוד חידוש דגם סמוך לשקיעת החמה דלא נשאר פרוטה, וצריך טעם מאי נפק"מ יום האחרון, משמע דיום השלמתה ס"ד דכבר ירד ממנה קצת דיני אמה אע"ג דאם תבוא לפדות עצמה יש בגרעונה שו"פ.

'''ואולי''' יש לומר דנראה דאם תברח באמצע היום שבסופו תשתחרר לא תצטרך להשלים, דהא זמן יציאתה הוא בזמן שקיעת החמה, ואם תצטרך להשלים שעות נמצא דלא תשתחרר רק באמצע היום ואין כזה זמן יציאה, והיינו דמה דצריך להשלים הוא זמן מלאכה ולא שיווי שהיתה מרויחה אז, ואם כעת הוא חולה ויכול לעשות רק מעשה מחט ובזמן בריחתו הי' יכול להרויח יותר, מ"מ אינו משלים אלא זמן עבודה אע"פ שאינו שוה כמו מה שהיתה מרויחה אז.

'''וכיון''' שכן ע"כ תצא בסוף היום גם אם לא תשלים, נמצא דביום גמר שש שנים אין כבר דין עבדות בזה לענין שאם תברח תצטרך להשלים, ואע"ג דזה אינו מחמת חוסר הדין אמה, מ"מ כיון דזה אינו חייב להשלים ס"ד דאין כבר דיני אמהות עליה לענין יעוד, אמנם קמ"ל דעדיין כל דיני אמה עליה, וכן מצינו לקמן דף כ"ב א' דאז כשיש עליו עדיין פרוטה מקרי אמר יאמר העבד, ומסתבר דאם תברח האמה או יברח העבד כמה ימים לפני סוף שש אבל אין כבר גרעונה שו"פ או באופן דכל מה שתוכל להרויח אינו שוה פרוטה, מ"מ תצטרך להשלים אע"ג דב"ד אין נזקקין לתביעה של פחות משו"פ, וכיון דאם זה הי' תביעה של סתם ממון לא היו מוציאין, א"כ ה"נ דין להשלים הוא זכות תביעה מהאדון וזה א"א לב"ד לדון וממילא אי"צ להשלים כלל, דזה אינו, אלא דכל דלא גמרי שש הוא עבד ואין זה דין התלוי באם ב"ד היו מגבין כה"ג, דכ"ז שלא השלים דין עבד עליו, וכמו באם לא ברח ונשאר רק פחות מפרוטה דחייב לעבוד ולא נאמר כיון דאין ב"ד מוציאין לכן יפטר מלעבוד עוד, ה"נ בברח אינו כאילו צריך ב"ד לחייבו אלא שזה דינו דעדיין הוא עבד כ"ז שלא השלים.


'''ופסק על מנת שלא לייעד נתקיים התנאי דברי ר"מ.''' בפשטות משמע דאז גם הבן אינו יכול לייעד, אע"ג דהתנאי הי' רק עם האדון, וע"כ זה משום דגם מה שיכול בן האדון לייעד הוא מזכותי האדון, וכשפסק שלא לייעד הרי אין לו זכות ייעוד וממילא גם לבנו אינו יכול ליעדה.

'''ובמוכרה''' לאביו דאמרינן לקמן דמהני אפי' לרבנן דאינו מוכרה לקרובים דבעינן שיהי' ראוי לקיים בה יעוד, דמ"מ לאביו מוכרה דאיכא צד יעוד, והיינו דיהי' לאביו זכות יעוד ע"י שיוכל ליעדה לבנו.


'''אם רצה לייעד מייעד.''' ובודאי ס"ל להני רבנן כרבנן דר' יוסי ב"ר יהודה דמעות הראשונות לקידושין ניתנו, וכן פסקינן להלכה כרבנן דר' יוסי ב"ר יהודה, ופסקינן נמי דבהתנה ע"מ שלא לייעד מ"מ אם רצה לייעד מייעד, הרי דמה דלקידושין ניתנו אינו משום דכן חושב האדון אלא משום דזה הגזה"כ שהכסף יהי' נחשב כסף קידושין, ולשון רש"י בד"ה קמ"ל משמע דאפי' לר' יוסי ב"ר יהודה דעתו לזה שתתייעד. וכבר תמה הרמב"ן דלמה מביא הברייתא השני' דבמקדש לאחר ל' ובא אחר וקידשה לפני ל' מקודשת לשני, דהא כאן לר"י ב"ר יהודה לא הי' כלל נתינת מעות לשם קידושין, ותירץ דר' יוסי ב"ר יהודה לדבריהם קאמר דאף לדבריהם מ"מ תהי' מקודשת לשני דדעתו שיחולו הקידושין רק כשייעד, וצריך לומר גם לרש"י כן.


'''אם רצה ליעד מייעד מפני שהתנה עמש"כ בתורה.''' הנה בשאר כסות ועונה דהוי מתנה עמשכ"ב הביאור הוא דדין תורה הוא שלאשה מגיע שאר כסות ועונה ואין אפשרות שלאשתו לא יהיו החיובים האלה לכן לא מהני התנאי, אבל באמה יש לעיין אם הביאור דאין אמה בלי שיוכל להתקיים בה ייעוד אם ירצה, או דהביאור דאין מכירת אמה בלי שיוכל להתקיים בה דין ייעוד, אבל אחרי שנמכרה אפשר שתהי' אמה אע"פ שלא יוכל להתקיים בה דין ייעוד, ואם יקדש אחותה או את אמה אחרי שקנאה לא יפקע דין אמה ממנה, אע"פ שכעת אין ראוי להתקיים בה דין ייעוד. ולעיל אם קידשה אחר אז לר"י ב"ר יהודה שיחק באדון ומקודשת לשני אבל לא פקע ממנה דין אמה לאדונה, ואם כשאינה ראוי' לייעוד פקע ממנה דין אמה, אז גם למ"ד מעות הראשונות לקידושין ניתנו הי' צריך להפקע ממנה דין אמה ולא שייך כבר לייעד, וכן הזכירו לי דמבואר לעיל [[תוספות/קידושין/טז/א#מיתה|דף ט"ז]] בתוד"ה מיתה דאפי' אם הכניסה לחופה לאיש אחר אינה יוצאה מהאדון, וע"כ דאין דין דא"א להיות אמה בלי זה אלא דאין לעשות מכירה כזאת.

'''ולפ"ז''' צע"ק דלכאורה אינו תלוי במתנה עמש"כ בתורה, דהנה אם הי' כתוב בפירוש בתורה דצריך לקדש עם חיוב שאר כסות ועונה לא הי' שייך שיועיל קידושין שאין בהם חיוב כיון דהתורה אמרה דצריך לקדש עם חיוב, וכל מה דשייך להתנות הוא מפני שהתורה לא אמרה בפירוש דזה דין באופן הקידושין, אלא דכיון דאח"כ לא יצוייר בה חיובי תורה אז יש מקום להתנות ושייך לדון אם חל או לא, אבל באמה אם מתפרש דין דהמכירה צריכה להיות עם אפשרות ייעוד, אז בודאי אין מכירה אחרת ואין זה ענין עם מתנה עמש"כ בתורה, וע"כ צ"ל דזה באמת דין באמה, אלא שהדין הוא אם בשעת מכירה אינה ראויה להתקיים בה, אבל אין זה דין בהמכירה אלא דדין אמה לא יכול לחול עליה כשאין אפשרות להתקיים בה ייעוד.

'''והנה''' יש לעיין אם ענין יעוד זה רק מצוה וחיוב על האדון, או דמלבד החיוב מחמת מצוה זה גם זכות להאדון, והנה מדשייך להתנות ע"כ דזה דין זכות להאדון ולכן מתנה עמו האב שלא יוכל האדון לייעד, דהיינו שלא יהי' לו זכות הזה [ומצינו אופן של מתנה עמש"כ בתורה אפילו אם אינו מתנה עם בעל זכותו, כגון הא דאני קוצר ע"מ שלא יהי' שכחה בפאה [[משנה/פאה/ו|סוף פ"ו]], עי"ש ברעק"א שנתקשה דאיך שייך כלל תנאי כזה].

'''ובקובץ''' שעורים {{ממ|אות קכ"ט}} העיר על מה דאמרינן דע"ע כהן אינו נרצע כיון שנעשה בע"מ, דנימא כמו דאמרינן בייעוד דכיון דיש דין ייעוד צריך דוקא אמה שיוכל להתקיים בה דין ייעוד ובלי זה אינה נמכרת, ה"נ גבי עבד נימא דרק אם יוכל להתקיים בו דין רציעה יוכל להמכר ואם הוא כהן שאינו יכול להרצע ממילא לא יוכל להמכר. ולהאמור יש לומר דהנה בכל מה דמצינו דמעכב שיקויים דיני הפרשה, הוא דוקא במה שזה מזכותי העבד או האמה או מזכותי האדון, כגון גרעון כסף דמבואר לעיל דצריך שיוכל להתקיים דזה מזכותי האמה, וכן ייעוד דזה מזכותי האדון, דביאור הדבר דהמכירה צריך שיהי' להם כל זכויות שזיכתה להם התורה, אבל ברציעה יש להסתפק אם שייך לומר שזה מזכותי העבד או מזכותי האדון, דהנה לפמש"כ בחזו"א דאם האדון אינו רוצה לרצוע אינו מחויב, הרי דאינו מזכותי העבד וגם אינו מזכותי האדון דהא זה תלוי דוקא אם העבד רוצה, ואפי' אם נימא דכשהעבד רוצה האדון מחויב, מ"מ אין שייך לומר דזה מחיובו כלפי העבד דסוף סוף הוא אדון ולא שייך שהאדון מחויב להעבד להיות אדונו, אלא דסתם יש מצוה אבל אינו מחיובו כלפי העבד, ולא מצינו דמעכב כל עניני הפרשה בלי שזה מזכותו של העבד או האדון.


'''מפני שהתנה עמש"כ בתורה.''' יש לעיין באם התנה ע"מ שלא יועיל גרעון כסף לצאת לחירות, והספק הוא לשיטת הריטב"א דס"ל דגם למסקנא דגופו קנוי מ"מ מהני מחילה על הממון, יש להסתפק אם השיעבוד הוא על גרעון כסף אלא כשאין לו כסף יכול לעבוד בו, וא"כ עיקר חיובו הוא כסף וכשרוצה לחדש ולהתנות דלא יוכל לפרוע בכסף נמצא דרוצה העבד לחדש על עצמו חיוב חדש ואין זה כמתנה עמש"כ בתורה, דהא רוצה לחדש דין חיוב חדש לגמרי שאינו בדיני התורה כלל ובודאי לא שייך לחייב עצמו חיוב כזה, או דעיקר החיוב הוא עבדות אלא דיכול לפדות עצמו בממון ושייך שפיר להתנות שלא יהיה לו הזכות לפדות העבדות בממון, ומהני שפיר ככל מתנה עמש"כ בתורה בדבר שבממון [ומסתבר דעבדות מיקרי דבר שבממון]. ובפשטות עיקר השיעבוד הוא עבדות ולא כסף, וכן מהא דחזינן דאינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין, ואם נימא דאין לו אלא שיעבוד כסף קשה לומר שיהיה גזה"כ דחיוב הממון הזה לא יכול לפרוע ע"י שילוה או לחצאין, משא"כ אם עיקר החיוב הוא לעבוד אלא דהתורה זיכתה לו אפשרות לגאול את העבודה בממון, שייך שפיר לומר דגזה"כ הוא שרק בכסף של עצמו יכול לגאול ולא בכסף הלואה או לחצאין [ודברינו הם בע"כ של אדון, דמדעתו של האדון כתב ברשב"א [[רשב"א/קידושין/כ/ב|דף כ' ע"ב]] דיועיל בכל גווני], וכן אם נימא דעיקר החיוב הוא לשלם כסף א"כ אין כאן שום חידוש במה שיכול לפדות עצמו, רק מה שאם הכסיף נותן כשוויו בשעת הגאולה, משא"כ אם עיקר החיוב הוא עבדות יש חידוש גם בעצם דין הפדיה, וע"כ דעיקר החיוב הוא עבדות.

'''ובזה''' יש ליישב מה דבבית הלוי {{ממ|[[בית הלוי/א/כג|ח"א סי' כ"ג]]}} הקשה להריטב"א דס"ל דגם למסקנא דגמ' [[בבלי/קידושין/טז/א|דף ט"ז]] דע"ע גופו מ"מ מהני מחילה על הממון, א"כ למה אמרינן לעיל דף י"א ע"ב דאי אפשר לקנות אמה בפרוטה מפני שלא יוכל להתקיים גרעון כסף דמפרוטה מאי מגרעא, ולדברי הריטב"א כיון דאינו אלא חוב ממון בעלמא ודאי כיון דאינה חייבת אלא פחות משו"פ יכולה ליתן כמה שחייבת להיפטר מהחוב ותצא לחירות, וקושיתו הוא אם נימא דהחיוב הוא כסף, אבל כיון דהחיוב הוא עבדות וא"כ חידשה התורה דבתשלום כסף דהיינו פרוטה יכולה לפדות את העבדות, ובפחות משו"פ דאינו כסף לא חידשה תורה דאפשר לפדות בזה חיוב העבדות, וכן משמע דעיקר השיעבוד הוא עבדות, דהא לס"ד דלא ידענו דגופו קנוי והיה מועיל מחילה, כתבו התוס' שם (ד"ה והרב) דאין להוכיח דמחילה לא בעי קנין מדמהני באומר לו זיל דשאני הכא שהעבד מוחזק בעצמו, ובשלמא אם נימא דהמחילה היא על העבדות דזהו עיקר חיובו אליו שייך שפיר לומר דלא בעי קנין כאן משום דמוחזק בגופו והוי כקנין, אבל אם נימא דעיקר השיעבוד הוא הממון א"כ הו"ל ככל חוב דלא מהני מה שמוחזק בגופו, ולהריטב"א דגם אליבא דאמת מהני מחילה היינו ג"כ מחילת עבדות וגרעון כסף של פחות מפרוטה לא מהני להוריד החיוב עבדות.

'''אמנם''' גם לפי"ז דעיקר החיוב הוא עבדות, מ"מ יש עדיין להסתפק אם הגזה"כ דמהני גרעון כסף הוא דזכות עבדות שיש על העבד הוא מוגבל עד שהוא נותן לו את הכסף, או שזה התחדשות וקנין חדש בזמן שנותן לו את הגרעון כסף, ואם נימא דזכותו בעבד הוא עד שנותן לו את הגרעון כסף, נמצא דאפשרות האדון לקנות עבד הוא רק עד זמן שנותן את הגרעון כסף, ואם יתנה שלא יועיל גרעון כסף נמצא דכאילו רוצה להתנות על יותר ממה שהתורה חידשה בדיני עבד עברי, וכאילו רוצה לחדש דין ע"ע חדש, וזה ודאי לא מהני.

'''ויש''' להוסיף דמתנה עמש"כ בתורה מצינו רק להתנות שימחול המגיע לו, אבל להקנות ע"י תנאו לא מצינו, וכאן הו"ל כמקנה עצמו אחרי שיתן את הגרעון כסף ואין זה שייך למתנה עמש"כ בתורה. והנה מצינו דמהני ע"מ שלא תשמטני שביעית, ואע"ג דלכאורה הוי כמחייב עצמו חיוב חדש לאחר שמיטה [ובע"מ שלא יהי' בו אונאה והי' אונאה יתר משתות דהי' צריך להיות ביטול מקח, מ"מ הא זה הכל מכח זכותו של המתאנה], אבל קשה דא"כ גם זה יפקע בשביעית, ועי' בחזו"א {{ממ|אהע"ז סי' נ"ו ס"ק ט"ו}} שהוכיח דא"א לומר כן מכמה טעמים, וביאר דשמיטת שביעית הוא מזכותי הלוה דשייך ע"ז מחילה ששביעית לא תשמיט [ועי' מש"נ בגיטין בסוגיא דפרוזבול דיש לומר דבשביעית לא נפקע החוב לגמרי דהא אמרינן שם ב[[בבלי/גיטין/לז/ב|דף ל"ז ע"ב]] דיכול להכריח ללוה לומר אעפ"כ, נמצא דלא פקע החוב לגמרי], ועיין בקהלות יעקב מכות סי' ד'.

'''עוד''' אפשר לומר דמתנה עמש"כ בתורה שייך להוריד את הזכויות שנגרמו ע"י המכירה או ע"י הקידושין, כגון ייעוד או שאר כסות ועונה דהזכות נגרם ע"י הקידושין והמכירה על זה שייך להתנות, אבל יציאה לחרות דגרעון כסף אין זה דין שהמכירה מחדשת, אלא דבלי מכירה לא שייך כלל ענין גרעון כסף, אבל לא שהמכירה מביאה את הזכות הזו, ואינו דומה להא דמהני ע"מ שלא תשמטני שביעית, דהתם דבלי ההלואה לא היה זוכה הלוה בהכסף, וע"י ההלואה גורם לו זכות בהכסף ע"י שהשמיטה תשמט, ושייך להתנות שלא יהיה לו הזכות הזה, אבל מה שחל ע"י המכירה אפשרות של יציאה לחרות ע"י גרעון כסף לא נקרא שהמכירה נותנת לו את הזכות הזה, דהא בלי המכירה ודאי היה בן חורין לגמרי ולא שייך שם לומר שהמכירה מחדשת לו זכות חרות, ולכן לא שייך ע"ז תנאי.

'''והנה''' כל מה דהוצרכנו לזה הוא רק להפוסקים דבקנאו בשטר או במתנה ג"כ יוצא בגרעון כסף, ונמצא דאין שום מכירה בלי דין גרעון כסף, ותמוה לומר דמהני מכירה על תנאי לבטל האי דינא כיון דאין עבד בלי זכות פדייה, אבל להני דסברי דבשטר או במתנה אינו יוצא בגרעון כסף, וכל הקפידא הוא רק בקנין כסף, אז גם אם נימא דמהני תנאי שלא יצא בגרעון כסף לא יהי' תמוה, דהא אין דין שלא שייך עבדות בלי גרעון כסף דהא בשטר או במתנה אינו נפדה בגרעון כסף, וא"כ יש לומר דגם אם קנאו בכסף אם התנה ע"מ שלא יצא מהני. <small>(מהדו"ק)</small>


'''פעמים שאינו מוכרה אלא לאמה בלבד.''' לכאורה אפשר לפרש דבגזירת הכתוב דלאמה נכלל שתי חידושים, חדא דאין כאן משום מתנה עמש"כ בתורה וחל התנאי, והב' דאע"ג דאי אפשר למכור לקרובים משום דבעינן שיהיה ראוי לייעוד, מ"מ מכירה ע"מ שלא לייעד מהני, ומה שמקשה בגמ' לר' מאיר דלמה מהני והא הו"ל מתנה עמש"כ בתורה, ולא מקשה מכח דהא אינה ראויה לייעוד ולא חלה המכירה, משום דלא ידענו עדיין אי ס"ל לר"מ דאינה מוכרה לקרובים, דאולי ס"ל כר"א דמוכרה לקרובים ולדידיה א"צ כלל ראוי לייעוד כדמשמע ברש"י [[רש"י/קידושין/יב/א|דף י"ב א']], ורבנן דאמרו אם רצה לייעד מייעד משום דמתנה עמש"כ בתורה, משום דבלי זה לא היה חלה מכירה כלל כיון דאז הוי כמו לקרובים דאינה ראוי' להתייעד, ורק משום דמתנה עמש"כ בתורה לכן תנאו בטל וראוי' להתייעד לכן המכירה קיימת, מ"מ מדלא נזכר בסוגיא לענין אם התנה ע"מ שלא לייעד כלל ממה דבעי ראוי ליעוד, משמע דלא צריך קרא דלאמה אלא לחדש דאין כאן משום מתנה עמש"כ בתורה, אבל מה שאפשר להיות מכירה בלי שיהיה ראוי לייעוד לא צריך ע"ז קרא, וצריך טעם.

'''והיה''' נראה דהנה עיקר היסוד דלא מהני תנאי נגד דין תורה כגון במקדש בלי שיתחייב שאר כסות ועונה, היינו משום דאין קידושין בלי שאר כסות ועונה, דאם רק היה מציאות שיש אופן קידושין שאינן מחייבין שאר כסות ועונה, כבר לא היה נקרא מתנה עמש"כ בתורה [ופשוט דאע"פ שמצינו אישות בלי שיהיה חייב שאר כסות ועונה, כגון חרש שייבם יבמתו דאינו מחויב, מ"מ מצד הנישואין יש חיוב אלא דגברא לאו בר חיובא הוא, ולו יצויר שיתפקח החרש ודאי דיתחייב מכח הנישואין האלו], וכיון דאין קידושין ונישואין בלי חיוב שאר כסות ועונה לכן כשמתנה נגד זה הוי נגד דין תורה. והנה נראה דלר"א דס"ל דמוכרה לקרובים אע"ג דלא יתקיים ייעוד, מ"מ יוכל לסבור דאם מתנה ע"מ שלא לייעד תנאו בטל, ולא נימא דלדידי' הא יש מכירה בלי דין יעוד ממילא אין כאן מתנה עמש"כ בתורה, כיון דבמכירה לקרובים אין שום דין אחר בעצם המכירה מבכל מכירת אמה דגם שם הוי מכירה לייעד, ואם יוכל אח"כ לייעד כגון שקנה אחות אשתו לאמה ומתה אשתו אפשר דיתחייב בייעוד [אלא דלמ"ד מעות הראשונות לקידושין ניתנו יש להסתפק אם נימא גם כאן לקידושין ניתנו כיון דלא עלה על דעתו דיוכל לקדשה, ועיין במה שנסתפק בקובץ שעורים אי למ"ד לקידושין ניתנו יוכל לייעד יעוד שיחול רק מכאן ולהבא]. ואפי' אם נימא דלא יוכל אז לייעד אח"כ באם מוכרה לקרובים, מ"מ הא ודאי דאין המכירה מצד עצמה מגבילה שלא יהי' ייעוד, דהמכירה מצד עצמה יש בה דין ייעוד אפילו במוכרה לקרובים, ולכן במתנה ע"מ שלא לייעד הו"ל מתנה נגד דין התורה, דלעשות מכירה שתהי' מוגבלת לא לייעד הוי נגד דין התורה, וא"כ לדידן דפסקינן דבעי ראוי לייעוד כל מה דבעי ראוי לייעוד הוא במכירה כזאת שמצד עצם המכירה אינו שולל ייעוד דאז הקפידה התורה דיהיה ראוי לייעוד, אבל לעשות מכירה שעצם המכירה מגבילה שלא יהיה ייעוד אינו שייך כלל להא דבעינן ראוי לייעוד, ולכן בהתנה ע"מ שלא לייעד אין חסרון רק משום מתנה עמש"כ בתורה, ולכן לא דנו כלל מצד מה דבעי ראוי לייעוד אלא מצד מתנה עמש"כ בתורה, ולר"מ דיש גזה"כ דשייך מכירה ע"מ שלא לייעד, דהיינו שעצם המכירה לא יהיה בה דין ייעוד, שפיר חל אע"ג דאינו ראוי לייעוד דע"ז לא צריך גזה"כ מיוחד [ולהאמור יש להסתפק בהתנה שלא לייעד אם יכול למוכרה לקרובים לר"מ כיון דמכירה כזאת אין בה כלל דין ייעוד].

'''והנה''' יש לומר כיון דיש גזה"כ דפעמים שאינו מוכרה אלא לאמה לא בעי דוקא שיתנה בדיני תנאים, דנהי דבכל מתנה עמש"כ בתורה צריך להתנות דוקא עם דיני תנאים כמבואר בתוס' ב"ב [[תוספות/בבא בתרא/מט/א|דף מ"ט]], אבל כאן דגילתה התורה דיש שני סוגי מכירות, מכירה עם דיני ייעוד ומכירה בלי דיני ייעוד, אינו צריך דיני תנאים, דסגי בזה שיאמר שהוא רוצה במכירה כזאת בלי דין ייעוד.


'''והלא דין הוא אם מקדשה לפסולים לא ימכרנה לפסולים.''' היינו דכל כח מכירת אמה הוא חידוש בדין זכיית האב ואין דין אמה בלי זכיות האב, וא"כ כל האי דינא הוא דין בזכות האב שיש לו למכור אמה בדינים אלו, ואם רצינו לומר שאין בכחו למכור לפסולים הו"ל כאילו מגרעים כח האב במכירה, לכן דנין ק"ו דיש בכחו גם מכירה לפסולים.


'''שם. והלא דין הוא אם מקדשה לפסולים לא ימכרנה לפסולים.''' היינו דמה דמקדשה לפסולין הרי דבכח האב לקדשה אפי' לפסולין ה"נ לא חסר בכחו מלמוכרה לפסולין. וצ"ע מה דפריך מה למקדשה לפסולין שכן מקדשה כשהיא נערה, וע"כ הביאור דחזינן דיש להאב כח לענין קידושין יותר מלמכירה, דהא אינו יכול למוכרה נערה אע"פ שיכול לקדשה כשהיא נערה, והא דאינו מוכרה כשהיא נערה הוא מק"ו מכורה כבר יוצאה אינה מכורה אינו דין שלא תימכר. ולכאורה הא מה דמכורה יוצאה הא אין זה מצד חולשת כח האב בה לענין שתהא מכורה אחרי סימני נערות, אלא משום דאין כח שליטת אדון על נערה, וכאן דמה שאינו יכול למוכרה כשהיא נערה הוא מק"ו ממה שיוצאה כשהיא נערה, ע"כ גם מה דאינו יכול למוכרה נערה הוא ג"כ מאותו הטעם דאין כח באדון לשלוט בדין אמהות על נערה, א"כ אין זה מחמת חוסר כח שליטת האב, אלא מכח דא"א שהאדון יזכה בה, ולמה זה יהי' פירכא מה למקדשה לפסולין כיון שמקדש נערה, משא"כ למכירה דאינו יכול למכור נערה, דלמה מה דאין יכולין לקנות נערה, דהיינו משום דאינו יכול לשלוט עליה אדון, יהי' סיבה דלא יוכל למכור לפסולין, כיון דאין מה שאין מוכרה נערה מכח חולשת כח האב, משא"כ מה שלא יוכל למכור לפסולין דמשמע דזה משום חולשת כח האב לגבי זה.
{{ניווט כללי תחתון}}
{{אילהש}}