עריכת הדף "אילת השחר/כתובות/יב/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף י"ב ע"ב'''}}

'''אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושין עושין.''' וכ' הריטב"א דאע"ג דלא כתב כל א' זה, הוא כונס אדעת מנהגם, וצ"ע דאיך זה מהני לחייבו, ואם יש כח לתקנה של בית דינם מה צריך הסכמתו, ואפשר דאין בכח בית דינם לזה, אלא דלגבי זה יש להם כח לתקן אם יסכים, אבל אין כח בית דינם לתקן שיהא מחויב ממש, ואפשר דאם יתנה בפירוש שאינו רוצה להתחייב אז לא יהי' מחויב, וגם מותר אז להיות עמה ולא הוי כפוחת מכתובתה. ובהכי ניחא כיון דלא מצינו דביטלו חכמים תקנה דבתולה למה אין נותנים היום ד' מאות לבתולה בת כהן או בת ישראל לכהן, ולהנ"ל דהתקנה היתה שאם יכתבו יועיל, גם על מי שנושא סתמא אדעתא דמנהגא יועיל לחייבו, אבל כיון שהיום לא כותבין ולא שייך שנושא אדעתא דמנהגא אין מחויב יותר ממאתיים.

'''אלא''' דצ"ע מאי דקאמר באלמנה דפירשו מינייהו ואמרי עד דניסוב אלמנת כהן נינסוב בתולת ישראל, ולמה הוצרכו לפרוש, הי' להם להתנות דאינם רוצים להתחייב מאתיים.


'''שם. לא ב"ד של כהנים אמרו בלבד אלא אפי' משפחות מיוחסות שבישראל אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושים עושים.''' ומבואר בתוס' רי"ד דס"ד דמחזי כעוקרים תקנת חכמים, וצע"ק וכי ס"ד כל פעם שמוסיפין על איזה דין ותקנה קדומה מקרי דעוקרין תקנ"ח.


'''אבל בת ישראל לכהן דמצי אמר לה עלויי קא מעלינן ליך אימא לא קמ"ל.''' צריך טעם איזה טענה היא זאת כיון דתיקנו ויש להם כח לתקן, מה נשתנה אם עלויי קא מעלה לה שלכן לא תחול התקנה.


'''היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת.''' היינו דמקבלת מאתיים כתובה, עי' ברעק"א דהסתפק באשת כהן דאולי אינה נאמנת להשים עצמה רשע דכיון שנאנסה תחתיו היתה אסורה עליו ועברה עבירה להיות עם כהן ולפי"ז נאמר דנבעלה קודם והיתה בעולה לפני שנתארסה, ואח"ז רצה לומר דממ"נ גם לפי דבריה אין מגיע לה כתובה דהיא עברה והכשילתו באיסור. ויש לעיין בהא דהקשו התוס' לעיל {{ממ|ט' ע"ב ד"ה אי למיתב}} דלמה תפסיד כתובה באומר פתח פתוח מצא, דאיכא ס"ס דאפילו אשת כהן באונס לא מפסידה כתובתה, ולמה הא אם היא אשת כהן בודאי תפסיד דהא הכשילתו בעבירה.

'''ואפשר''' דמה דאם הכשילתו מפסידה כתובתה, הוא מחמת דהא א"א להיות עמה מחמת דעלולה להכשילו עוד הרבה פעמים ונמצא דהיא גורמת עי"ז שלא תהי' אשתו, אבל בנאנסה דמה שלא יוכל בעלה הכהן להיות עמה לא נגרם כלום ע"י שהכשילתו, דהא גם בלי זה אינה יכולה להשאר תחתיו, בכה"ג לא מפסדת כתובתה כיון דאין מה שהכשילתו סיבה לגרשה.

'''ועדיין''' צ"ע דהא חייבי לאוין דלא הכיר בה אין לה עיקר כתובה כדפסקינן אהע"ז סי' קט"ז, וא"כ אם נאנסה לפני נישואין הא היא חייבי לאוין שלא הכיר בה, ואפשר דמ"מ אם בשעת אירוסין לא היתה חייבי לאוין עדיין מגיע לה כתובה דמשעת אירוסין חל עליו חיוב ליתן לה כתובה אם יכנסנה, דהא כמו דאמרינן דאע"ג דבשעת ביאה היא כבר בעולה כגון שנאנסה תחתיו אמרינן דנסתחפה שדהו, אע"ג דעיקר מה שרוצה בתולה הא הוא שיבוא עליה כשהיא בתולה ולמה מגיע לה מאתיים, ועל כרחך דחיוב כתובה הוא לפי מה שהיתה באירוסין, וא"כ ה"נ לענין דין חייבי לאוין אפשר דג"כ תליא בשעת אירוסין.


'''ר"נ ור"י אמרי פטור וכו' אוקי ממונא בחזקת מרי'.''' נראה דאם הנתבע יודע שהתובע אינו משקר אך הוא בעצמו אינו נזכר ודאי מחויב לשלם [עמש"כ באילת השחר ב"מ דף ל"ה ע"ב]. [וכמו דמבואר באופן שאינה נאמנת לומר דטמאה היא אם הוא מאמין לדבריה אסורה עליו, עי' באהע"ז סי' קט"ו בביאור הגר"א ס"ק כ"ט, ובפ"ת שם ס"ק ל"ז]. ויש לעיין אם יאמר בב"ד כן שאע"פ שהוא אינו זוכר מ"מ יודע שהתובע אינו שקרן אם ב"ד יחייבוהו אז מן הדין כמו בהודאת בעל דין. והנה רש"י כתב דאע"ג דפטור צריך לישבע היסת שאינו יודע, ויהי' נפק"מ גם לענין זה אם ב"ד מחייבים אותו כשבלבו מאמין להתובע אז צריך לומר דכלול בשבועתו גם שאינו יודע וגם שדברי התובע אינם עושים בלבו ברי, אבל אם כה"ג אין ב"ד יכולים לחייבו, א"כ בשבועתו אי"צ אלא שאינו זוכר אע"פ שבלבו מאמין לו.

'''ואולי''' אפשר להוכיח מזה דהנה איכא למ"ד בב"ב {{ממ|דף קל"ה}} דברי ע"י אחר יש לו דין טענת ברי לגבי להוציא ממון, היינו דאם ברי ושמא מוציא ממון יכול להוציא גם ע"י טענת ברי של אחיו, ואם נאמר דכשהנתבע מאמין בלבו לטענת ברי של התובע בכ"ז אינו מחויב עפ"י דין לשלם, איך יכול האיש להוציא בב"ד על סמך דברי זה שאומר ברי, דהא לא עדיף מאם ברי לו שודאי לא ישקר דמ"מ לא צריך לשלם, וכ"ש שזה לא מספיק להוציא, ואיך האיש הזה יוציא ממון על סמך ברי של זה. וע"כ דאם הוא מאמין הוא מחויב עפ"י דין לשלם וב"ד היו מוציאין ממנו אם ב"ד היו יודעים שמאמין בלבו, ולכן גם כאן שייך שע"י ברי של אחר יוציא ממון, ואע"ג דהתם איירינן למ"ד דברי ושמא ברי עדיף ומהני להוציא ממון, מ"מ הא זה ודאי דטענת האחר לבד אין לו נאמנות להוציא, דהא התם הוא אחיו ואין לו דין נאמנות אלא דאח א' בא בטענתו של אחיו השני, ובשלמא אם גם כשברי ושמא אין דין נאמנות מ"מ זה שבלבו מאמין מחויב עפ"י דין לשלם, ה"נ כאן אע"ג דטענת אחיו מצד עצמה אין לה דין נאמנות להוציא מ"מ הוא שמאמין לדברי אחיו מגיע לו בב"ד להוציא ועי"ז יוכל לטעון טענת ברי להוציא, אבל אם היכא דלא מהני מדין ברי שב"ד יתנו לו לא יועיל גם למי שבלבו יודע שאינו משקר, א"כ איך הוא יכול לבוא בטענת ברי של אחר, דהא כיון שהברי של אחיו אין לו דין נאמנות בלי שהוא יטעון, נמצא דגם לו אסור לתבוע דאין מגיע לו כלל כסף.

'''ומזה''' יש לכאורה ג"כ להוכיח למש"כ באילת השחר ב"מ {{ממ|דף ג'}} דאף למ"ד דמהני ברי ע"י אחר הוא רק אם בלבו הוא בטוח שהאחר אינו משקר, אבל אם גם הוא מסופק אין זה דין טענת ברי ע"י אחר, דהא כיון דהוא מסופק אז ב"ד לא יתנו לו כיון דגם לדבריו אין מגיע לו, וכמו למ"ד ברי ושמא לאו ברי עדיף דאין לו ליתן מספק, ה"נ הברי של האחר דאין לה דין נאמנות לא יוכל להועיל שהוא יהי' יכול להוציא על סמך זה, ועמש"כ בשם הבית הלוי דהקשה על מש"כ תוס' בב"מ {{ממ|דף ג'}} דאפי' אם כופר הכל חייב צריך קרא לחייב שבועה ע"י ע"א היכא דאין התובע יודע והעד מעיד שלוה או גנב מפלוני, והק' דלמאן דס"ל דברי ע"י אחר הוי ברי שוב קשה דלמה צריך קרא דהא גם בלי דין ע"א יוכל לחייבו שבועה מדין ברי ע"י אחר, ולהנ"ל אם בלבו ספק שאינו יודע ברי שהעד אינו משקר אין לו לתבוע מדין ברי ע"י אחר כיון דאסור לו לגבות כה"ג.


'''אלא דאיכא מגו.''' היינו דהיתה יכולה לטעון טענה יותר טובה דלא פסלה נפשה מכהונה, אע"ג דאין נאמנות להטענה ההיא יותר מזו, ויש לעיין אם זה דוקא היכא שע"י טענתה תהי' באמת פסולה אבל באופן שתהי' נאמנת לומר אמתלא אפשר דאין זה מוכיח על אמיתת דבריה, או דבכל גווני כיון דכעת מגרעת טענתה ופוסלת עצמה מקרי מיגו.

'''יש''' לעיין אם על טענה בב"ד שעונה על תביעה שייך אמתלא, ובש"ש {{ממ|שמעתתא ו' פ"ח}} דן בשני עדים אם שייך אמתלא, והתם ע"כ הוא בב"ד, ומ"מ אולי על תביעה שעונה בב"ד גרע, ובחו"מ {{ממ|סי' פ"א סעיף כ"ג}} באומר של פלוני הם איכא פלוגתא אם הוי הודאה, אמנם אפי' שם לא הוי הודאה כיון דזה לא הודה לפלוני על תביעתו, אבל כאן דזה אומר בדבר איסור אולי אסור כבר ולא שייך אמתלא, ועיין בב"ב דף קע"ג ברשב"ם ד"ה ותנא ברא, ובמש"כ שם בס"ד.


'''אלא דאמרינן אוקמא אחזקה.''' וביאר הר"ן דבהיא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר שמא דרוסת איש את ג"כ יש חזקה דבנות ישראל אינן מזנות. ויש לעיין אם באו עדים שנתייחדה עם א' לפני שנתארסה אם אז כבר אין חזקה ותפסיד, או דמ"מ כיון דאין ראי' שזינתה יש חזקה שלא זינתה ונאמנת לומר מוכת עץ אני, ועי' הגהת אשר"י לקמן דף כ"ז ב'.


'''אי נמי עד כאן לא קאמר ר"ג התם אלא דאמרינן אוקמה אחזקה.''' היינו דחזקה דלא הפסידה בתולים רק לאחר האירוסין, וביאר הר"ן דבטענת מוכת עץ אני לכאורה איזה חזקה יש, דהא בין כך איבדה בתוליה לפני האירוסין, ותירץ דיש חזקה בנות ישראל אינן מזנות, ובבית הלוי {{ממ|ח"ג סי' י"ז}} הקשה דהא אפשר דזינתה באונס דע"ז אין כבר החזקה דאינן מזנות, והכריח דע"כ אונס פחות שכיח ממוכת עץ, ואע"ג דברי ושמא לא מהני להברי להוציא ממון, מ"מ כיון שהיא טוענת בברי טענה יותר שכיחה מהני טענתה להוציא ממון נגד החשש שמא של זנות דאונס, דזה פחות שכיח, ולפי"ז יש לעיין בהא דמוכר שור ונמצא נגחן דטוען הלוקח דקנה לרדיא ואמרינן דאין הולכין אחר הרוב, ועדיין יקשה מחמת דהלוקח טוען ברי שזה טענה דיותר שכיח וטענת המוכר שמא הוא דבר שפחות שכיח, דלכן יהי' הלוקח נאמן להוציא ממון [ולפי מש"כ בסמוך בתוד"ה מנה, דבדבר דתלוי באומדנא מה שהי' בלבו לא שייך כלל ענין ברי ושמא, לא קשה כלל].

'''ואפשר''' הי' לחלק דשכיח ולא שכיח הוא בדברים שנעשים בלי רצון האדם, וע"ז אנו אומרים שיש יותר עדיפות להטענה שנעשה דבר השכיח יותר, אבל מה שהאדם עושה מרצונו ע"ז לא שייך שכיח ולא שכיח.

'''והנה''' הקשה שם בבית הלוי דלפי"ז שהוכיח דהר"ן ס"ל דזנות ע"י אונס פחות שכיח ממה שמוכת עץ, א"כ קשה דעל קושית התוס' לעיל {{ממ|דף ט'}} דלמה לא נתיר אשת כהן או פחותה מבת ג' מחמת ס"ס, ספק מוכת עץ ואת"ל דרוסת איש ספק תחתיו או אינה תחתיו או ספק אונס וספק רצון, תירץ הר"ן דמוכת עץ לא שכיח, היינו דא"א להחשיב זה ספק לעשות מזה ס"ס, הרי דמוכת עץ פחות שכיח מאונס, דהא ספק אונס מצטרף לעשות ס"ס מזה, וספק מוכת עץ לא נחשב כלל ספק, וא"כ הר"ן סותר עצמו, עיי"ש מה שרצה לחדש מכח קושיא זאת.

'''ואפשר''' לומר דטענת ברי מהני שלכל הפחות על דבר שלא שכיח לא ניחוש, וזה רק ע"י כח טענת ברי, ואה"נ אם הי' טענת אונס ברי הי' דוחה לגמרי ספק מוכת עץ, ולא תלוי מחמת דטענתה יותר שכיח, אלא דטענת ברי בכחה לדחות ספק דלא שכיח, ונמצא דעל רצון יש חזקת כשרות, ועל אונס מהני טענת ברי לדחות ספק זה, אבל אה"נ דאונס יותר שכיח ממוכת עץ.

'''ולפי"ז''' ל"ק כלל מהא דמוכר שור ונמצא נגחן דהלוקח טוען לרידיא והמוכר אומר שמא על דבר שפחות שכיח, דלפי"ז אין מתחשבים באם יותר או פחות שכיח, אלא דטענת ברי מהני לא להסתפק על מה שלא שכיח, ולשחיטה ג"כ מקרי שכיח אע"פ שלרידיא קונים יותר, דדרגת שכיח אינו תלוי מה שיש יותר אנשים שעושים אחרת.


'''רש"י ד"ה פטור. מלשלם ומ"מ משבעינן לי' שבועת היסת שכן הוא כדבריו שאינו יודע.''' וכן כתב נמי בב"ק דף קי"ח, והיינו דפוסק דגם בטוען לא לויתי חייב שבועת היסת ולא רק בטוען פרעתי, כמבואר בשבועות {{ממ|דף מ' ע"ב}} תרי לישני אליבא דר' נחמן, לכן גם בטוען איני יודע אם לויתי ג"כ חייב כמבואר כ"ז בתוס' ב"ק {{ממ|דף קי"ח}}. והנה באומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אמרינן דהוי מחויב שבועה ואינו יכול להשבע, היינו דאין שבועה דאורייתא דאיני יודע, דאילו הי' שבועה דאורייתא כזאת למה נקרא אינו יכול לישבע, ומ"מ צריך טעם למה, וע"כ כמשנ"ת באילת השחר ב"מ {{ממ|דף צ"ז}} דחיוב התורה הוא לישבע להכחיש טענת התובע דכ"ז שלא הוכחשה טענתו הוא נאמן [וכ"ז שלא נתחדש הדין חיוב שבועה אז כשאינו יודע הוא פטור כמו בטוען ברי והוא אומר על הכל שמא], דהתורה נתנה נאמנות לטענת התביעה כל זמן שלא הוכחשה התביעה, וא"כ מנ"ל דיש גם שבועת היסת שאינו יודע, דאז הא אינו מכחיש טענת התובע אלא דהוא דאומר דהוא פטור עפ"י דין לשלם ואיזה שבועה היא זאת.

'''אלא''' דבשבועת היסת הא לא אמרינן מתוך שאינו יכול להשבע משלם, כמבואר בתוס' בב"מ {{ממ|דף ה' א' וע"ב}}, והיינו דרבנן לא נתנו כח לתביעתו שיהא נאמן להוציא, אלא דכח טענתו לחייב שבועה גרידא, וא"כ ע"כ אין החיוב להכחיש כח טענתו, דהא טענתו אין בכחה לחייבו ממון לא רק כשלא ירצה לישבע, וא"כ אדרבה הי' צריך להיות דבאומר איני יודע דאינו יכול להכחיש יהי' פטור לגמרי, דלגבי חיוב שבועת היסת החיוב שבועה לא דומה כמו בשבועה דאורייתא דנאמן התובע בטענתו כ"ז שלא נשבע להכחיש, אלא דכאן החיוב שבועה להנתבע הוא רק לומר שהוא פטור, ממילא אין חילוק אם לישבע שלא לוה או לישבע שאינו יודע, דגם כשמכחיש את התובע ג"כ אינו חייב שבועה להכחיש טענת התובע אלא לישבע שהוא פטור.

'''ואע"ג''' דאין נשבעין שבועת היסת אלא על טענת ברי של התובע, מ"מ אין זה משום שצריך להכחיש טענתו אלא דרק בטוען ברי חייב לישבע שפטור, אבל אין השבועה דוקא להכחיש אלא לומר שהוא פטור.

'''והנה''' בר"ן הביא מש"כ רש"י דמשבעינן לי' שאינו יודע, וכתב דדבר ברור הוא דאל"כ בטלה שבועת היסת, והיינו דכ"א במקום לטעון איני חייב יטעון איני יודע ולא יצטרך להשבע. ולכאורה למה צריך לזה הא פשוט דכמו דטענת התובע מחייבתו לישבע כשטוען איני חייב, ה"נ מחייבתו לישבע כשטוען איני יודע, ואפשר דכונתו משום דבשבועה דאורייתא אין כזה שבועה שאיני יודע, והי' מקום לומר דחכמים יתקנו שבועה רק בגדרי שבועה דאורייתא, אע"פ שמצד עצם הסברא אין חילוק, מ"מ יתקנו להכחיש טענת התובע, ולא שבועה שאינה מכחישה טענת התובע, לכן כתב דא"כ בטלת כל השבועה ובהכרח הוצרכו לתקן שגם באומר איני יודע צריך לישבע.


'''תוד"ה רב הונא. וי"ל דאפילו למ"ד חייב איכא למדרש שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים דשניהם לא ידעי אלא שע"א מעיד שאחד חייב לחבירו מנה דבאבוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם.''' יש לעיין לשיטתם דאי"צ טענת ברי של התובע כדי לחייבו שבועה, דע"א יכול לחייב שבועה בלי טענת התובע, אם אז צריך התובע לדרוש השבועה דבטוען ברי כיון דבטענתו תובע את הכסף יש בה ממילא תביעה על שבועה, אבל כאן אפשר דצריך תביעה מיוחדת. עוד יהי' נפק"מ באם ע"א מעיד שחייב לקטן, דאי צריך לדין תובע, אפשר דכמו דקטן נתמעט מדין תביעת השומרים כמבואר בב"ק {{ממ|דף ק"ו ע"ב}}, וקצת משמע כן מדפריך בגיטין {{ממ|דף נ"א ב'}} קטן מידי מששא אית בי', משמע דלכל מה דצריך תביעה לחייבו שבועה אין בכח טענת הקטן לחייב שבועה, אבל אם אין צריך תביעה כלל אז הע"א מחייבו שבועה אע"ג דאין דין תביעה על טענתו של הקטן.


'''בא"ד. ועוי"ל דסוגיא דהכא סברה דזה כלל גדול בדין לא לניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אלא כדקאמר התם אי נמי לכי הא.''' היינו לענין אם מכר שור ונמצא נגחן דלא אזלינן בתר רוב דלרידיא זבני, ובפנ"י הקשה דהא גם מהתם יש ללמוד דלאו ברי עדיף, דהא הלוקח טוען ברי שאני רציתי לרדיא והמוכר אינו יכול לטעון רק שמא קנית לשחיטה ובכ"ז הממע"ה, הרי דלא מהני ברי להוציא ממי שטוען שמא.

'''ואפשר''' דחלוק טענת ברי דמנה לי בידך מברי לי שרציתי לרדיא, דבדבר שתלוי בלב אם הי' לנו אומד דודאי כונתו לשחיטה, אז אע"פ שהוא יטעון דלא כן הי', לא הוי מהני טענתו, דהא אמדנו דעתו אחרת, וע"ז לא שייך שיועיל ברי נגד מה שאמדינן דעתו, וא"כ בהא דאין הולכין בממון אחר הרוב והרוב אינו מכריע דרוצה לרידיא אז הוי הספק שקול, ויש להסתפק אם אז הספק מה הי' בדעתו, או דאז יש הכרעה דהוי ספק, ולא דאין אנו יודעים, דאנו יודעים שא"א לברר מה שבלבו, ואם נפרש כן לא שייך להאמינו מחמת ברי ושמא כיון דא"א לדעת מה בלבו וברי מועיל רק על מעשה, אבל מה שבלבו שזה א"א לדעת לא מהני ברי, כיון דעל הצד דאין דעתו לזה אז הברי לא הי' מהני, אבל מה ששייך הוא רק אם המוכר הי' יכול לטעון קים לי, אבל אין זה מדין ברי ושמא.

'''והנפק"מ''' בין ברי ושמא לדין קים לי, דדין ברי ושמא הוא דין נאמנות על השני, משא"כ דין קים לי זהו דין דמה שנוגע לי אין אתם יכולים להכריע, לכן מה שאתם מכריעים שזה ספק זהו לגביכם אבל לי קים אחרת.

<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}
{{אילהש}}</noinclude>