עריכת הדף "אילת השחר/זבחים/ו/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף ו' ע"א'''}}}}

'''אלא אי אמרת לא קניא להו היכי מימר והאמר רבי אבהו וכו' והמתכפר עושה תמורה.''' משמע דבלא דברי ר' יוחנן לא הוי קשיא לי' היכי מימר, וקשה דהא אינו בעלים ולכו"ע אינו עושה תמורה בקרבן שאינו שלו [כמבואר בתמורה [[בבלי/תמורה/ט/א|דף ט' א']]], וכתב ה{{ממק|קרן אורה}} די"ל דיורש עדיף בזה ואפילו לא קניא ליה לא הוי כדבר שאינו שלו, וצ"ב מה כונתו דמ"מ האיך ימיר אי לא קניא ליה.

'''ואפשר''' לבאר דהנה הא כל דבר שבן אדם יכול לתת לחבירו כש"כ שעובר ליורשין, ולס"ד דענין תמורה תלוי במקדיש הא מי שהוא בעלים לענין תמורה יכול למנות אחרים שיוכלו להמיר, ויכול המקדיש לומר שפלוני ופלוני יכולין להמיר, א"כ כש"כ שענין ההמרה עובר ליורשים, ואע"ג דאין להם קנין לענין כפרה דהא המוכר עולתו לא עשה ולא כלום לכו"ע, אבל לענין שיוכלו להמיר הרי הם יכולים כמו שמועיל כשאמר המקדיש שפלוני ימיר, ורק למסקנא דהמתכפר ממיר, אז לא יוכל היורש להמיר בלי שיתחדש קנין ליורש, ולכן פריך דאי לא קניא להו אין ממירין כיון דלא יהי' להם דין מתכפרין.


'''מקופיא מכפרא.''' הנה אין לפרש דמאם המר ימיר לרבות יורש ילפינן דמקופיא מכפר או דכפרה מקופיא הוי בעלים לענין תמורה, דלא מסתבר דפליגי ר' יהודה ור"מ בזה אם מקופיא הוי בעלים לענין תמורה או אם מכפר מקופיא, ואין לומר דידענו שיש ליורש כפרה והפסוק מחדש דכפרה מקופיא משוי לי' בעלים לענין תמורה, דא"כ מה הקשו תוס' מהא דמנזיר א"א ללמוד אלא מקיבעא, הא מ"מ יש כאן גזה"כ דמקופיא ג"כ עושה תמורה.

'''וע"כ''' אפשר דמסברא ידענו דיורש מתכפר מקופיא וגם שכפרה מקופיא סגי שיהא בעלים לענין תמורה, ובכ"ז צריך קרא שיורש ממיר, דאפילו אם בפרו של כ"ג הוי ס"ד דכפרת מקופיא הוי בעלים היינו משום דכך הוא עיקר דין הקרבן דיש לו בעלים של מקיבעא ובעלים דמקופיא, אבל ירושה דאין זה עיקר בעלות הקרבן דהקרבן נשאר של אביהם, אף אם הי' מתכפר גמור מקיבעא ג"כ אפשר שלא הי' יכול להמיר בלאו קרא, משום דבעלות של ירושה שאין זה מעיקרו של הקרבן הי' סברא דאינו ממיר.

'''ובזה''' יתורץ מה דקשיא לכאורה בהא דפריך אי אמרת בשלמא קניא היינו דאין ממירין דהוי כשותפין, והא אדרבה יקשה לו למה הי' צריך קרא לרבות את היורש הא כיון דקניא להו הוו בעלים גמורין, וע"כ דהוי ס"ד כיון דהפרשת הקרבן הי' על ידי הבעלים הראשונים ועדיין עולה לו ג"כ לחובתו, לא יתחדש כח תמורה להיורש.

'''ויל"ע''' למסקנא דמקופיא מיהא מכפרא איורשין, א"כ למה מנחה של שני יורשין קריבה הרי הם שותפין מקופיא, וצ"ל דממ"נ אם נאמר שאינה קריבה נמצא דאינם שותפין בה ולא תקרב כלל, וע"כ היא קריבה, ועי' להלן משנ"ת בתוס'.


'''מקופיא מכפרא.''' וכתב החזו"א {{ממ|סי' א' ס"ק ה'}} דמהאי טעמא כשמביא קרבן אביו מביא הבן נסכים מנכסיו, ומש"ה תנן בשקלים ומייתי לי' במנחות [[בבלי/מנחות/נא/ב|דף נ"א ב']] דגר שמת והניח זבחים יש לו נסכים קריבין משלו, ואם לאו באין משל ציבור, ומשמע דאם הי' קרבן של ישראל שיש לו יורשים היו מביאין משלהם, דאי של ישראל קריבין מנכסי המת בגר נמי ליגבי מנכסיו אע"ג דהן הפקר, לא פקע השעבוד כמבואר בחו"מ [[שולחן ערוך/חושן משפט/קעה|סו"ס קע"ה]], עכ"ד.

'''והנה''' יש לעיין בהא דלמ"ד שעבודא דאורייתא צריך הבן להביא קרבן עבור המוריש, והא כל שעבוד הוא משום שאפשר לגבות מזה, אבל מה שייך שהקדש יגבו את זה, דהא אף אם יגבו איך יהי' קרבן בלי הפרשה, דהגבי' לא תפעל שיהי' הקדש, ולא שייך שיהי' ביד א' הכח להקדישו, וע"כ דכל דבר שמשועבד יש על מי שבידו הדבר גם חיוב להגבות למי שמשועבד [וזהו מה דקאמר ר' פפא בכתובות [[בבלי/כתובות/פו/א|דף פ"ו]] דפריעת בע"ח מצוה ומשום זה גובין מיורשין גדולים, הרי דגם על הבנים מצוה להגבות], ולכן הבן צריך להקדיש את זה לקרבן עבור המוריש, וא"כ זה שייך רק באם יש יורש, אבל בגר שמת לא שייך שיועיל השיעבוד, דאיך הקדש יגבו שיהי' לזה דין קרבן נסכים [ובאמת לר' פפא דס"ל דמקטנים לא גובין, לכאורה גם נכסי הגר לא שייך לגבות, ואולי רק בקטנים דזה ממונם אין לגבות כשאין מצוה, אבל בנכסי הפקר אפשר לגבות גם בלי שיהי' מצוה, וממילא מי שיזכה מנכסיו לא יוכל לעכבם ונגבה ממנו, אבל קרבן בלי שיהי' מי שיקדיש א"א לגבות].

'''ולפי"ז''' אין ראי' שהבן מחוייב להביא נסכים משלו ורק משל המוריש, דכיון דיש לו נכסי אביו רמי שעבוד עלי' ומצוה עליו להגבות להקדש שיעבודם, ובגר לא שייך זה, ואע"ג דמי שיזכה בהנכסים נוכל לחייבו להקדישם לנסכים, אפשר דכיון דבשעת מיתת הגר לא הי' מי שנוכל לחייבו להחזיר להקדש, נמצא דאין כבר שעבוד, וממילא לא יתחדש חיוב הבאת נסכים גם אחרי שיזכה בהם מי שהוא.

'''ובדף''' [[בבלי/זבחים/ד/א|ד' ע"א]] גבי הא דקאמר דשינוי בעלים אינו לאחר מיתה דפריך ולר' פנחס דאמר יש בעלים לאחר מיתה וכו', הקשה בחזו"א דגם לדידי' ע"כ מצינו דמהני בלי בעלים, בגר שמת דתנן בשקלים שמקריבין קרבנו אע"ג דאין בעלים כלל ואז הרי לא יהי' שינוי בעלים, ולפימש"כ גם שינוי קודש לא יהי' בכה"ג לאחר מיתה, כיון דאין על מי לחייב להקדיש, אלא דמ"מ תישאר קושית החזו"א בגר שהפריש שתי בהמות לאחריות ומת, ואם יקריבו בשינוי קודש יצטרכו להקריב את השני', משא"כ בשינוי בעלים.


'''תוד"ה מקופיא מכפרא. וי"ל דלא יליף מנזיר אלא דמפריש אינו ממיר וכו'.''' ולפי"ז הא דמתכפר עושה תמורה סברא היא ואין פסוק ע"ז, אך באמת כיון דמיעט רחמנא דמקדיש אינו עושה תמורה ע"כ דהמתכפר עושה תמורה, דלא שייך לומר דהמיעוט הוא דגם המתכפר לא יעשה תמורה דהא אנשים אחרים ודאי לא יוכלו להמיר, דלא עדיפי מהמקדיש, וע"כ דכשמיעטה תורה מקדיש אתא למימר דהמתכפר הוא הבעלים להמיר.


'''בא"ד. וכי הוו שנים יורשים מיקרו שותפין ולא ממירין.''' ב[[רבי עקיבא איגר/{{כאן}}|רעק"א]] תמה היכן מצינו דב' יורשים מקרי שותפין כיון דמתכפרי מקופיא, הא י"ל הטעם דב' יורשין דאין ממירין כדאמרינן מעיקרא משום דואם המר ימיר לרבות את היורש א' ממיר ולא שנים ממירין, והכי קיימא למסקנא, אלא דנתן טעם הא דא' ממיר דמקרי מתכפר כיון דמתכפר מקופיא, אבל מ"מ לא מקרי שותפין, ומוכח שכן המסקנא מדהניח מנחה לשני בניו דקריבה ולא מיקרי' דשותפין.

'''והנה''' בעצם הקושיא יש לומר דרק לפי ההו"א דהמקדיש ג"כ עושה תמורה אע"ג דאין לו בהכפרה כלום, ואין תלוי דין תמורה דוקא במתכפר, הי' אפשר לפרש שזה גזה"כ דגם מי שבדרך כלל יורש יתרבה לענין תמורה אע"פ שאין לו מהקרבן כלום אלא דנתמעט שנים, אבל למסקנא דר' יוחנן חידש דרק מקדיש מוסיף חומש ודומיא דהכא רק מתכפר עושה תמורה, א"כ הא דיורש מימר ע"כ דדין מתכפר עליו ואע"פ שאינו אלא מקופיא.

'''וזה''' מוכרח מהא דפריך ר' אסי לרב אשי מהא דר' יוחנן דרק מתכפר עושה תמורה, ואי לא"ה מאי קושיא הא אם המר ימיר ריבה יורש לתמורה וכמו דהוי מפרש מעיקרא, וע"כ דזהו מה דפריך לי' דכיון דר' יוחנן חידש דרק מתכפר עושה תמורה לא שייך שיורש יתרבה להמיר אם אינו מתכפר, והוצרך לחדש דכפרת יורש דמקופיא ריבתה תורה דממיר, וע"כ דשנים לא ממירין דהו"ל שותפין, דאין לומר דריבתה תורה דא' ממיר מחמת דין מתכפר ושנים לא ממירין לא מחמת דהו"ל שותפין אלא סתם גזה"כ דלא מימר, כיון שעכשיו נקטינן דמה דא' מימר זה מחמת דהוי מתכפר, אז אין לפרש דא' ממיר מחמת מתכפר ושנים הוא גזה"כ בלי שום טעם.

'''ומה''' שהוכיח מהא דמנחה של יורשין קריבה, י"ל כמשנ"ת לעיל דאי"ז משום דכפרת מקופיא אינו נקרא שותפין, אלא דלגבי מנחה אם היו נקראים שותפין לא נוכל להקריבה דמנחה של שותפין אינה קריבה, וממילא לא יהי' להם שום שותפות דהא לא קריבה ובמה יהי' שותפותם, ובמקום שאם יהי' בעלים לא תקרב כלל ואז לא יהי' להם בעלות לשותפות, הרי היא קריבה, וכמו עולת מנחת גר שמת דלא צריך בעלים דקרבן שמת בעליו ג"כ נקרב וכמשנ"ת.


'''בא"ד. וי"ל וכו' לא חשיבא לגבי כה"ג אחיו כמו שותפין על ידי כפרת קופיא.''' יל"ע לפי סברא זו אם הי' הדין דשותפין ממירין אם נימא ג"כ דשותפות של כפרת מקיבעא עם כפרת מקופיא אי"ז שותפות ולא יוכלו אחיו הכהנים להמיר, או שהסברא היא רק לגבי זה דאע"ג דשותפין אין ממירין מ"מ שותפות כזו אינה מעכבת את הכה"ג מלהמיר.

'''ואפשר''' דאם הי' הדין דשותפין ממירין היו גם הם יכולים להמיר, ורק לגבי הדין דשותפין אין ממירין יש את סברת התוס'. והיינו משום דאם הי' הדין דשותפין ממירין הרי בודאי לא השותפות נותנת להם את כח ההמרה, רק שהי' הדין דממירין אע"פ שהם שותפין, ובזה אם כפרה מקופיא סגי דליחשב בעלים היו יכולין הכהנים להמיר אף דלכה"ג יש כפרה מקיבעא, דמ"מ גם הם ע"י כפרת מקופיא הם בעלים, ורק עכשיו שהדין הוא דשותפין אין ממירין והיינו דשותף מעכב על חבירו מלהמיר, לזה יש סברא דלכפרת מקיבעא שיש לכה"ג אין שותף שהוא בעלים כמותו לעכב עליו.


'''איבעיא להו כיפרו על מה שבאו או לא כיפרו.''' ופירש"י דמיבעיא לן אם כפרו על החטא שהופרשו עליו ונפקא מיניה שלא ידאג מן היסורין בינתיים, ומ"מ לא עלו לבעלים לשם חובה כדתנן במתני', הנה מבואר בזה דכפרה על החטא ודין הקרבן שקרב בשבילו שיעלה לו לחובה הם ב' דברים, ושייך שכבר נתכפר על חטאו בקרבן הראשון שנעשה שלא לשמו, ומ"מ צריך להביא קרבן בשביל מצות הבאת קרבן.

'''והנה''' באשם בודאי זה חידוש דהא כל הקרבן בא רק בשביל לכפר לו על החטא, אך גם בשאר קרבנות זה חידוש, כיון דעצם הבאת הקרבן זה דין כפרה למביא, וכאן חזינן דשייך שכפרה הי' לו ועדיין יהא מחוייב להביא קרבן אחר בלי לכפר כלום.

'''אמנם''' המשך הגמ' דקאמר מסתברא דלא כיפרו דאי סלקא דעתך כיפרו שני למה בא צ"ב קצת לפי"ז, דהא זה גופא הי' הספק דשייך שיביא קרבן גם בלי כפרה כלל, וכבר עמדו בזה המפרשים.

'''ועי'''' ב[[צאן קדשים/{{כאן}}|צ"ק]] שכתב לבאר דברי רש"י שבא לומר דכפרה גמורה ליכא רק להגן על היסורין ע"ש, אך לכאורה לשון רש"י אם כפרו על החטא שהופרשו עליו, משמע דיהי' לו כפרה גמורה בקרבן הראשון ורק שיהא צריך להביא עוד קרבן ובלי כפרה, ועי' בקרן אורה מה שתמה עליו.


'''תוד"ה דאי ס"ד כיפרו. וי"ל דפריך שני למה הוא חייב להביא.''' ואף שנדר להביא קרבן והקרבן לא נעשה לשמו מ"מ נתקיים הנדר, כיון שנדרו הי' להביא קרבן דהיינו כפרה בשבילו, ואם הראשון כיפר על מה שבאו דהיתה לו כפרה, הרי נתקיים נדרו ושני למה יהא חייב להביא.


'''בא"ד. וא"ת מאי קאמר שני למה הוא בא דלמא קאתי לכפר אמחשבה דשלא לשמן דחשיב עשה דלאחר שחיטה.''' אין לתמוה דעשה זה דשלא לשמו הרי זה עבירת עשה ומה השייכות של זה עם הקרבן הקודם, שיהא חייב להביא קרבן בשביל זה, וכמו שאם עבר בינתים על עשין אחרים שצריך כפרה עליהם, דאינו מחוייב להביא אחר. דל"ד משום דבזה שעשה את הראשון שלא לשמו חסר בהכשר הקרבן וצריך להביא בשביל זה קרבן אחר, כדי להשלים את מה שחיסר בדין הקרבן הראשון את המצוה לעשות לשמו, וזה חיסרון בקיום נדרו בשלימות.


'''מידי דהוי אחטאת.''' ופרש"י דכתיב או הודע. ולכאורה הא אין דין דחטאת אינה מכפרת אחטא דלאחר הפרשה, אלא שלא יצוייר, כיון דבעי ידיעה לפני הפרשה, ואיך שייך ללמוד מזה דין דאין מכפר אאחר הפרשה.

'''ואפשר''' דכיון דבעינן ידיעה בחטאת נמצא דלענין כפרה נחשב כאילו נעשה החטא רק אחרי הידיעה, דחטא שלפני הידיעה אין עליו חיוב כפרה לענין חטאת, וא"כ זה מאותו הטעם שאינו מכפר אלאחר הפרשה, דהיינו אחרי שהי' כבר ראוי להביא קרבן על החטא, ובחטאת אם לא נודע הו"ל כחטא לאחר הפרשה, ואע"ג דאי לאו קרא דצריך ידיעה הי' שפיר מתכפר, והי' נקרא שיש כבר חטא, מ"מ אחרי שחידשה תורה דבעי ידיעה, בזה עצמו כלול דאינו נקרא חטא לגבי כפרה ואינו מכפר ע"ז.

'''אמנם''' יל"ע דלכאו' בחטאת אין ראי' דאינו מכפר על חטא שלאחר הפרשה, דהא בלא"ה נמי לא שייך שיכפר על חטא שלאחר הפרשה דאיך יכפר לו על עוד חטא. אמנם הא כתב הרמב"ם ב[[רמב"ם/שגגות/ג|פ"ג מהל' שגגות]] דאם הפריש קרבן על חלב שאכל אמש והקריבו בשביל חלב שאכל היום כיפר, וב{{ממק|קרן אורה}} נתקשה בזה דנמצא דחטאת מכפר אחטא דלאחר הפרשה, אבל נראה דכונת הרמב"ם דכיפר היינו מצד חטא אחד לחטא אחר אין מעכב הכפרה, והיינו דאם גם החטא שהקריבו עליו הי' כבר לפני הפרשה יתכפר לו החטא שהקריבו עליו, אע"ג דבשעת הפרשה היתה כונתו שיהי' לחטא של אמש, אבל אם החטא השני הוא אחר הפרשה אה"נ דלא יכופר לו חטאו שלאחר ההפרשה, ועיקר חידו' של הרמב"ם הוא דלא קובע כונתו בשעת הפרשה, אם שניהם הם ממין חטא אחד, ויכול בשעת הקרבה לכוין על חלב של היום.

'''ואם''' הי' הדין דמכפר גם על חטא שלאחר הפרשה הי' שייך שיכפר גם על מה שחטא ונודע לו רק אחר הפרשה, כיון שיכול לשנותו, ועל זה אמרינן דלא מהני.


'''או דלמא לא דמיא לחטאת וכו'.''' מיהו אעשה דלאחר שחיטה לא מיבעיא לן וכדלקמיה, וב{{ממק|ליקוטי הלכות}} נסתפק אי בעינן ג"כ שהתשובה על החטא יהי' דוקא קודם שחיטה כדי שלא יהי' זבח רשעים תועבה, או דלמא כיון דעשה תשובה קודם זריקת הדם דאז עיקר הכפרה מהני.

'''והוסיף''' שם דאם מכפר רק אחטא דלפני הפרשה מ"מ אף בלא עשה תשובה בשעת הפרשה מכפר, כיון ששב עכ"פ לפני השחיטה לא מקרי זבח רשעים, והיינו משום דמפרש דזבח רשעים הוא דין בשעת שחיטה דהיינו זבח.

'''אמנם''' יל"ע דהא באופן שלא עשה תשובה על עשה אף דמקרי זבח רשעים מ"מ אינו עושה פסלות בהקרבן אלא דאינו מכפר אז, משא"כ היכא דהמיר דת בין הפרשה להשחיטה מבואר [[בבלי/זבחים/יב/ב|לקמן י"ב ב']] דהקרבן נדחה, הרי דזבח אין הביאור רק שחיטה אלא דהקרבן הוא הנקרא זבח ונפסל אפילו לפני השחיטה, א"כ אם מה דבשעת הפרשה עוד לא עשה תשובה אפי' שאז לא הי' ראוי לכפר לא איכפת לן, ויכול הקרבן לבוא ע"ז, ה"נ יוכל לשחוט עליו ונקרא דראוי לכפרה.


'''לא כיפר אעשה דסמיכה דהוי לי' עשה דלאחר הפרשה.''' משמע דהוי ניחא לי' שיכפר על עשה דסמיכה רק דאינו מכפר משום דהוי לי' עשה דלאחר הפרשה, ומשמע לכאו' דסמיכה זה רק מצוה דמונח אקרקפתא דגברא ואי"ז מדיני הכשר הקרבן, דאם זה מדיני הכשר הקרבן וכשאינו סומך חסר בכשרות הקרבן, האיך שייך שהקרבן יכפר על חסרון כשרותו של עצמו.


'''שאני התם דכל כמה דלא שחיט בעמוד וסמוך קאי אימת קא הוי עשה לאחר שחיטה.''' משמע דכל כמה דלא שחט רוב סימנים יכול לסמוך, דאל"ה הדר הוי לי' עשה דקודם שחיטה, ומשמע דאפי' למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, מ"מ כל זמן שהוא חי הוא יכול עדיין לסמוך.

'''ויש''' לעיין אם עובר על העשה עם סוף השחיטה או תיכף אחר השחיטה, ולכאורה מוכח דעובר רק אחר השחיטה, דהא כל הסברא שאינה מכפרת על עשה שלאחר שחיטה הוא משום דאין שייכות לעשה עם השחיטה, ואם העבירה היא עם גמר השחיטה הרי יש לו עדיין שייכות עם השחיטה והי' צריך שיתכפר לו על זה, והי' משמע מזה דהעשה עובר רק לאחר גמר השחיטה.

'''אך''' אין מזה ראי' משום דכפרה על חטא הרי לא שייך רק אחרי החטא ולא עם עשיית החטא, וא"כ אפי' אם עובר עם גמר שחיטה לא שייך שיתכפר לו עם השחיטה.


'''דכל כמה דלא שחיט בעמוד וסמוך קאי.''' ולכן לא חשיב שעבר על העבירה רק אחרי השחיטה, וצ"ע דהרמב"ם ב[[רמב"ם/מילה/א#ב|פ"א מהל' מילה ה"ב]] כתב דכל יום שלא מל עצמו עובר בעשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד, והראב"ד פליג דעובר כרת כל זמן שלא מל עצמו אלא דאם ימול יתוקן האיסור, וכתב ב[[כסף משנה/מילה/א#ב|כס"מ]] דנמצא לפי הרמב"ם דלא יצוייר שימות בקיצור שנים אלא דכשמת תכרת הנפש. ולכאורה לפי"מ דמשמע בגמ' כאן דאינו עובר האיסור אלא אחר השחיטה ה"נ אינו עובר איסור כרת במילה רק אחרי מיתה שכבר אין לו את האפשרות לקיים המצוה, ואיך שייך שיענש בעונש כרת דתכרת הנפש על מה שעבר לאחר מיתה.

'''ויש''' לחלק דהתם אפילו אם הי' יודע שיחי' עוד הרבה שנים מחוייב למול עצמו כעת, ולכן כשמת ולא מל הרי הוא עובר איסור כרת למפרע, משא"כ כאן כל חיוב סמיכה הוא רק בסמוך מה שיותר קרוב לשחיטה, וכיון שזה תלוי בשחיטה לא נגמר האיסור רק כששוחט בלי סמיכה והוי עשה דלאחר שחיטה, וצע"ק.


'''רש"י ד"ה כיון דאי איכא כמה עשה גביה מכפרא.''' מלמד שנתרצה להקב"ה אלמא כולן נתכפרו. מבואר דהא דמכפרת על כמה עשה דאית ליה הוא משום דהגברא נתרצה להקב"ה, וא"כ כשיש לו עשה שלא עשה עליו תשובה דאמרי' לקמן [[בבלי/זבחים/ז/ב|דף ז' ע"ב]] דאין העולה מרצה לו דהוי זבח רשעים תועבה, ה"ה אם מביא עולה על כמה עשין ועל עשה אחד לא עשה תשובה לא יתכפר לו כלום, כיון דצריך שהגברא יתרצה לקונו, וכשלא עשה תשובה על עשה אחד דמקרי רשע, כבר אינו מתרצה לקונו לגמרי ולא יתכפרו לו גם שאר העשין.

'''ואמנם''' הכא דאינו מכפר על עשה דלאחר הפרשה, אם עשה תשובה על חטא זה אף שאין העולה מכפרת לו עליו, מ"מ כבר אינו רשע ויתכפרו לו שאר העשין.


{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}