עריכת הדף "אילת השחר/גיטין/פט/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף פ"ט ע"א'''}}}}


'''יצא לה שם מזנה בעיר.''' נראה דמיירי בליכא עדות ברור כגון עד מפי עד דכה"ג באמת חיישינן, וכ"ה להדיא בתוס' רי"ד, אלא דבקול בעלמא לא אסרינן לה, ואע"ג דמאי קמ"ל דהא גם בנתקדשה אינה נאסרת אלא בנרות דולקות, אפשר דהו"א דדוקא בקידושין בעי נרות דולקות, דבלא"ה אמרינן דהי' צריך להיות נרות דולקות, ולא יתכן ששום אדם לא יעיד על זה, ולכן כתבו התוס' {{ממ|בד"ה ארוסה}} דהי' סברא דארוסה ניחוש ולא נשואה, וה"נ הו"א דבקול שזינתה ניחוש, וקמ"ל דלא חיישינן דתלינן דראו פריצותא, ובזה אין לפרש דאיה"נ דבאמת לא צריך דבר ברור כיון דאין סתירה מדלא הי' דברים ניכרים לכן לולא דתלינן בפריצותא היתה נאסרת, דמרש"י {{ממ|בד"ה אין}} משמע דגם בנתקדשה שייך האי טעמא, דלולא זאת מאי מדמה בעולה לנתקדשה, הרי דטעם זה שייך גם בנתקדשה שלא לאוסרה, ומשו"ה כתב שם רש"י דאיה"נ דצריך נרות דולקות. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''אכלה בשוק.''' משמע דגם זה סגי בקול כדמשמע בתוס'. ולכאורה איך זה משמע מלשון הברייתא, ואולי מדברי ר"ע אנו מבינים שגם ר"מ דיבר מקול בעלמא, ומה שאמר ר' יוחנן בן נורי א"כ לא הנחת בת, משמע מתוס' דפליג רק על קול מזה, אבל אם יש עדים שאכלה בשוק מודה דתצא, אלא דא"א לומר כן, דהא רבא אומר דביצא שם מזנה אינה נאסרת משום דרק פריצותא הוא דחזי לה, ולמה לא תיאסר כיון דתלינן דבאמת חזו פריצותא.


'''דבר ברור.''' יש לעיין בדבר ברור דהיינו עד מפי עד אי צריך דוקא באותו היום, ומהתוד"ה עד שכתבו דבגירושין מהני דבר ברור רק דלא שייך נרות דולקות, וברש"י {{ממ|פ"ח ע"ב בד"ה מגורשת}} מבואר דצריך קול שבאותו יום נתגרשה, משמע דגם בגירושין דוקא באותו יום אע"ג דבגירושין לא שייך אלא דבר ברור. ולהמבואר ברש"י {{ממ|ד"ה נשואה וד"ה ארוסה}} דאין נאמן מטעם דאין יכולים להוציאה ממה שהיתה מוחזקת אז אצלנו שהיא פנוי', א"כ בפשיטות גם בדבר ברור שייך האי טעמא, ולהמבואר ברש"י אף אם הי' נרות דולקות לא מהני כיון דהיתה מוחזקת עד עכשיו שהיא פנוי' אין בכח הקול לעשותה אשת איש על הזמן שלא הסתפקנו. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}} 


'''נשואה אין חוששין לה.''' ופירש"י דאנו מוחזקים בה בחזקת פנוי'. וביאר בריטב"א סברת רש"י דאין הקול יכול להוציאה ממה שהיתה מוחזקת אצלנו משא"כ כשאומר היום ואין אנו מוחזקים בה שהיום היתה פנוי'. וכעין זה ביאר בכתב סופר, ולכאו' משמע דלולא זאת הי' מהני, וצ"ל דהיינו בהיו נרות דולקות או בעד מפי עד, ולפימש"כ לעיל בשם תוס' רי"ד בדברים ניכרים או בעד מפי עד דהוי כדברים ניכרים יהני בעולה מפלוני, א"כ נמצא דהברייתא לצדדין קתני בעולה בעד מפי עד תהי' נאסרת ובנשואה אף בכה"ג אינה נאסרת, וכן ממזרת ע"כ מיירי בעד מפי עד דאל"ה מאי קמ"ל, ובהפקיר נכסיו בודאי דאף עד מפי עד לא יפקיע ממונו. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''שם. נשואה אין חוששין לה ארוסה אין חוששין לה.''' ופירש"י נשואה זה ימים וכן בארוסה, ומבואר בריטב"א דהיינו כיון דהקול מתנגד למה שהוחזק אצלינו, משא"כ באומרים היום נהי דסותר לחזקת פנוי' אבל לא סותר למה שהיא מוחזקת בעינינו, דהא אינה מוחזקת דכעת לא נתארסה או דכעת לא נשאת, ומשמע דברייתא לא מיירי בקול הברה דבעי מטות מוצעות, דבריטב"א הוכיח דמיירי בפלוני שהלכו למדינת הים דהא הקדיש והפקיר מיירי כה"ג, דודאי התם הטעם דלא מוציאין ממון, וזה נקרא הוצאת ממון בהקדיש אף אם נוגע לאיסור [וכדכתב הר"ן בפ' זה בורר, הובא בש"ש ש"ז פ"ד], ומשמע לפי"ז דלרש"י צ"ל דהקול שפלוני ופלוני שהלכו למדינת הים דחיישינן לה, היינו דאמרו אז דנתארסה היום, ועי' בבית שמואל סי' מ"ו סק"ה, ובריטב"א איכא עוד פירוש דמיירי נשואה היום וארוסה היום ומ"מ אין חוששין משום דנשואה אם איתא דנישאת כו"ע הוי ידעי לה, וארוסה אפילו נתארסה היום מ"מ מה שאמרו "ארוסה" מתפרש משודכת. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''הקדיש פלוני נכסיו הפקיר פלוני נכסיו אין חוששין להן.''' צ"ע דמאי שייך לומר שיועיל קול להוציא ממון, דהא ודאי יותר מספיקא לא הוי, דהא לקולא לא מהני הקול רק להחמיר, ואיך יועיל לזכות בזה, ומהרבה ראשונים כגון רש"י ותוס' רי"ד משמע דלא הי' זה בגירסתם בגמ', אבל המאירי כתב בפירוש דלא מהני שיזכה אחר, ובהקדיש לכאורה יהא נאמן מטעם דהוי כאיסורין. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''בסורא מבטלי קלא.''' ברא"ש הביא בשם רבנו חננאל דבסורא היו מוציאים קול בקלות ולכן מבטלין משא"כ בנהרדעא, ותמה בקרבן נתנאל {{ממ|אות ק'}} מהא דלקמן שלחו מבי רב לשמואל וכו' והא נהרדעא אתרא דשמואל ולא מבטלי קלא, ונהי דהתוס' תירצו דלא הי' מורה להם דלא כשיטתי', אבל לר"ח קשה דהא אין מחלוקת, ואפשר דהנה בעצם מה בכלל הוצרך ללמד אותם דמבטלינן קלא הא הם ידעו וכך היו נוהגים כל הזמן, וע"כ צ"ל לפי"ז דהוצרך להודיעם הלכה דאף אם יהי' כנהרדעא דלא יוציא לעז בקלות מ"מ יבטלו הקול, ע"ז פריך דהא חזינן דאינו כן דהא בנהרדעא לא מבטלין קלא, וכן יש לומר על הא דלעיל דף פ"א.


'''כיון דבעידנא דהואי קלא לא הואי אמתלא וכו'.''' משמע קצת דהי' מקום להאמין לאמתלא אע"ג דרק אביה טען כן, והא בכולי שמעתין ע"כ מיירי דהיא מכחישה ומ"מ הקול אוסרה, וא"כ למה נאמין להתירה, משמע דכיון שאינו סותר ממש להקול דהא גם הוא מודה שנתקדשה אלא שטוען על תנאי, הי' מקום שיוכל לסתור ע"י דהוי כאמתלא, אלא דלא מהני משום דאף אי הוי כאמתלא מ"מ אמתלא דלאחר הקול אינו מתיר, ומ"מ כתבו התוס' {{ממ|בד"ה כיון}} דלישנא משמע, היינו דאף דיש לחלק ולומר דכונת הגמ' אינו ממש משום זה אלא דבכלל אינו נאמן, אלא דכונת הגמ' לומר דאי הי' יחד עם הקול אמתלא הזאת הי' מהני האמתלא, אבל איה"נ דעכשיו מה דלא מהני דאינו נאמן לבטל הקול, מ"מ מהלשון משמע דגם אמתלא גמורה לא הי' מהני אי יצא אח"ז. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''בהא מבטלינן קלא.''' לכאו' הו"ל כקול שנתקדשה קידושי ספק דתנן במתני' דאין נאסרת ומה זה שייך למבטלינן קלא, וצ"ל דכיון דלא הזכירו בפירוש האמתלא אע"ג דממילא יוצא כן מ"מ צריך לסברת מבטלינן, וצ"ל דאנן באמת ביררנו דהקידושין הי' בפחות משוה פרוטה, וכן בעובדא דלקמן ביררנו דהי' קטן, ומ"מ צריך לסברת מבטלינן. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''מימר אמרי עיינו בהו רבנן בקידושיה ולא הוה בהו שוה פרוטה.''' ברשב"א קידושין {{ממ|דף י"ב}} ביאר בהא דאמרינן התם דיצא קול שהי' באותו יום שוה פרוטה דאין לאוסרה כמו יצא קול שהיא מקודשת משום דאם נראה דאינו שוה פרוטה נאמר דעיינו בי' רבנן, וחזר והקשה א"כ נבטל לגמרי הקול ונתירה, ותירץ דכיון דיצא קול שהוא שוה פרוטה באותו יום גרע. וצ"ע דא"כ שוב הדר קושיא דאף אם נעיין ויהי' פחות משוה פרוטה, איך נבטל הקול שאומר בפירוש דהוי שוה פרוטה באותו יום, גם הא דמשמע שם ברשב"א דאנן חיישינן שמא באמת הי' שוה פרוטה, צ"ע דלכאורה כאן משמע דכל ענין הקול אינו אלא כדי שלא יחשדו ברבנן שנותנים יד לפושעים אבל מעיקר הדין אין לחוש. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''רש"י ד"ה שם מזנה. לעכו"ם ולעבד שפוסלין אותה מן הכהונה.''' ובתפארת יעקב הקשה דלר"מ דבאכלה בשוק תצא ולמה תצא הא לא אמרו על איזה בן אדם מיוחד שהוא פסול. ואפשר דרש"י יפרש דלר"מ אכלה בשוק היינו שיש עדים וס"ל דבעד פריצותא תצא, ור"ע חידש דבזה לא תצא רק אם ישאו ויתנו היינו קול שידברו עליה בין החשודות, ולדבריו דוקא קול שזינתה עם פסול, וטעם רש"י הי' אפשר דס"ל דכיון דפסקינן דקידושין על תנאי אינו אוסרה כיון שהקול הוא רק על ספק, ה"נ נהי דאם ידוע שזינתה נאסרת, כיון שאין האיסור אלא מחמת ספק שמא הי' פסול ממילא לא נאסרת בקול משום דיתלו דקמו בי' רבנן דלא הי' פסול, וכ"כ בתפארת יעקב. אלא דלפי"ז דברי התוס' שכתבו דנאסרת בסתם זנות לולא הטעם דפריצותא, לכאורה צ"ע משום דדבר כזה כמעט לא שייך שיבורר דאף אם תברר שזינתה לכשר, מ"מ מנ"ל דלא זינתה ג"כ עם פסול, ושאני מקידושי תנאי דאפשר לברר והדר קושית התוס' לדוכתא וצ"ע.


'''עי'''' באבנ"מ {{ממ|[[אבני מילואים/אבן העזר/מו#ה|סי' מ"ו סק"ה]]}} שכתב להרמב"ם דפסק {{ממ|[[רמב"ם/סנהדרין/טז|פט"ז מסנהדרין]]}} דאם העיד עד א' על אשה שהיא זונה נאמן ולא הוי כדבר שבערוה, יקשה דלמה בקול שהיא מגורשת אינו אלא מחמת חומרת הקול תיפו"ל דכיון דצריך שיאמר שמענו מפלוני ופלוני מפלוני נמצא דיש עד אחד ושפיר נאסרת מדינא, דהא באיסורין גם עד מפי עד כשר, ולכן פירש דאחרי שנישאת אז כבר הוי דבר שבערוה ולכך צריך לדין קול. וצ"ע אם לגבי לאוסרה למי שתנשא אח"כ ג"כ לא יועיל אלא מחמת הקול, או דלגבי דידי' הו"ל כאיסורין, ולעיל דף פ"א משמע דאינו אלא מחמת הקול, דהא פריך ונמצא אתה מוציא לעז על בניה, היינו דמשום זה הי' להתירה לבעל השני ג"כ, ואם אסורה מדינא דאורייתא הא בהכרח אסורה, ונצטרך לומר דכיון דכעת נוגע לבעלה דהוי כדבר שבערוה כבר אין לו נאמנות כלל.

'''והעירוני''' דכתב בשמעתתא {{ממ|ז' פ"ד}} בעד שמעיד שמת בעלה כיון דעדות בדבר שבערוה לא נאמן אינו נאמן ג"כ לאוסרה בתרומה אם היא אשת כהן לכן עדות הצרה דלא האמינוה רבנן ואוקמה אדינא דאורייתא ממילא אוכלת האשה בתרומה, ובשלמא מה דלכאורה האבנ"מ סותר דברי עצמו, דלטעמו בש"ש לא הוצרך לחדש מחמת דלהוציאה מבעלה הו"ל דבר שבערוה, אלא דסתם כיון דלפי עדותם אינה אשתו וע"ז אין נאמנות דהו"ל עד מפי עד לכן לא נאמין גם לגבי כהונה בודאי לא קשה, דהתם כל הנידון אם היא אשתו וכיון שהוא לא נאמן שהיא לא אשתו להנשא ה"נ לגבי תרומה, משא"כ כאן דהם ב' שאלות נפרדות אם היא מגורשת היינו שאין לה בעל והב' אם היא גרושה, דהא גם אלמנה אין לה בעל, אבל גרושה הוא איסור בפנ"ע מחמת שנתגרשה, אבל מ"מ רצו לתרץ דנימא כיון דלגבי להוציאה מבעלה אין אנו אומרים שהיא גרושה לכן גם לגבי כהן אחרינא לא נאמינו, ושפיר קאמר בגמ' לעיל דף פ"א דהי' לנו להתירה לכהן אחרי שימות זה שיצא הקול תחתיו שלא להוציא לעז על בנו הראשון.

'''אבל''' נראה דבאמת גם שם צריך להבין למה אמרינן דכיון שיש כאן ענין דבעי עדים לא נאמינהו גם לגבי תרומה, וע"כ אפשר דהטעם הוא דכיון דעיקר הדבר שמת בעלה הא נוגע להתירה להנשא, דהא אכילת תרומה אינו דין שכל מיתת הבעל אוסרה בזה, אלא דאם הוא כהן יש גם נפק"מ לגבי זה, אבל עיקר הענין המיתה מתירה להנשא, וכיון שלגבי זה הוי דבר שבערוה לא מהני גם לאוסרה בתרומה, וכן במה שהוכיח מדברי הר"ן דבמעות מעשר שני אינו נאמן לאסור עליו המעות כיון דאם הם מעשר שני הם ממון גבוה, והתחלת הדין הוא מפני שהמעות קדוש בקדושת מעשר שני שזה ענין ממון גבוה דעי"ז איסורא רמיא עלייהו, וכיון דזה ענין של הוצאת ממון אינו נאמן לגמרי, משא"כ אצלנו דאדרבה גרושה אינו דבר שנוגע לאסור לבעל, אלא דאם נזדמן שהיא כעת תחת בעל כהן לכן זה גם נוגע להוציא מבעל, וכיון שעיקר הענין הוא לאוסרה לכהונה, אף אם נחדש דמ"מ א"א להוציאה מבעלה מ"מ צריכה להיות נאסרת לכהונה, דהא לגבי זה שעיקר הענין דגרושה, הוא אומר, נאמן שפיר.

'''ועדיין''' קשה על הרמב"ם מהא דיצא קול מזנה אין חוששין מאי טעמא פריצותא בעלמא הוא דחזו לה, כיון דיש ע"כ עד אחד ונאמן, א"כ הא לגבי נאמנות עד אחד הא לא שייך לומר פריצותא בעלמא חזו לה, כמו אם יבואו שני עדים וכי נימא פריצותא, דהא זה רק סברא על קול שאינו מן הדין אלא מחמת חומרא אבל כאן תיאסר מדינא, וכן יצא עליה קול בעולה יקשה כהנ"ל, ואפי' להתוס' שלא יצא קול לאדם שהוא פסול, מ"מ הא צריך להיות אסורה מחמת העד אחד כמו שהוכיחו דבזנות נאסרת אפי' אינו ידוע למי זינתה. וצ"ע בר"ן דכתב דתולין משום פריצותא ולא דמי לנתקדשה דהדברים ניכרים ע"י שהי' נרות דולקים, דהא ע"כ מיירי בשמעתי מפלוני ששמע מפלוני וא"כ הא זה מהני כמו בנרות דולקות, וכ"כ הר"ן גופא.

'''ובכלל''' יש לעיין אם זונה הוא דין איסורין ונאמן עד אחד למה לא תהי' נאמנת להכחיש ובודאי לא שייך דהו"ל כשנים, דאפילו להסוברים כן בש"ך ביו"ד סי' קכ"ז, היינו אם בא עד אחד קודם בב"ד ונפסק הדין כמותו, אבל כשהיא מכחישתו למה יהי' נאמן. גם יש לעיין אם בעצמה תאמר שזינתה ונפסלה אם תהי' נאמנת רק מדין שויא אנפשה חתיכא דאיסורא להרמב"ם.


'''רש"י ד"ה מבטלינן קלא.''' לכאורה לפי' הראשון אין השאלה אם מבטלין קלא אלא אי קול של נשים הוי קול ולשון מבטלין דחוק [לכן לא נראה להתוס'], ולפי"ז הראי' מר' חסדא דבעי כשרים ולר' ששת לא בעי כשרים, ולאידך פירושא הראי' אינה גמורה, אלא דמסתבר לר' חסדא להקל ולר' ששת להחמיר, אבל אין ראי' גמורה, ולכן לא אמרינן דהוי פלוגתא דר' חסדא ור' ששת אלא דתלוי במנהגא, ורק דאמרינן דלר' חסדא מסתברא להקל ולר' ששת מסתברא להחמיר, אבל אין ראי' גמורה. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''תוד"ה בעולה.''' לשיטת הר"י דנאסרת צ"ל דאף דרובם אינם ממזרים כיון דיתכן דהיא אזלא לגבייהו והו"ל קבוע, ולשונם דכיון דאינה טוענת אסורה מחמת דאינה בודקת ומזנה, צ"ע דבאינה טוענת מה שייך בודקת כיון דהיא עצמה אומרת שאינה יודעת הרי דאינה בודקת. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''תוד"ה כיון. לישנא משמע.''' עי' במהר"ם שיף, ביאור דבריו דהי' אפשר לומר דאמתלא היינו שיש קול להאמתלא ג"כ, וכאן הא רק אביה אמר האמתלא ולזה לא מהני, אלא דמלישנא דכיון דבעידנא משמע דהטעם הוא משום דהוי אמתלא לאחר זמן. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}

<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}</noinclude>