עריכת הדף "אילת השחר/גיטין/נ/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף נ' ע"ב'''}}}}


'''והלכתא יתומין שאמרו גדולים ואי"צ לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית.''' עי' ברשב"א ורא"ש בשם רבינו יונה דבנזקין דוקא לקטנים עבוד תקנתא לגבות מזיבורית ורק בבעל חוב גם בגדולים גובה מזיבורית משום דלא אסיק אדעתיה דמית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי. ולכאורה נמצא דבבעל חוב לא עשו שום תקנה ליתמי, אלא דממילא כיון דמן התורה גובה זיבורית, וחשש נעילת דלת אין דהא לא אסיק אדעתיה דמית לוה ונשאר כדין תורה. וצ"ע מש"כ בתוד"ה כיון, וכן ברא"ש, דלא פלוג נזקין מבעל חוב, דזה שייך רק אם תיקנו בבעל חוב, דאז תיקנו ג"כ בנזקין, אבל כיון שלא עשו שום תקנה בבעל חוב, וכיון דבנזקין מן התורה גובה ביתמי מעידית למ"ד שיעבודא דאורייתא, למה יורידו אותו מדינו לגבי יתומים, אלא דהנה הא מלקוחות יגבו בינונית אם קנו בינונית וזיבורית ביחד, הרי דיש שיעבוד על הבינונית, א"כ כשמת הא דלא גובין מיתמי ע"כ הוצרכנו לתקן לבטל שיעבודו על הבינונית, וזה תיקנו משום הטעם דכיון דלא יהי' בזה נעילת דלת דלא אסיק אדעתי' דמת מלוה בטלו השיעבוד שהי' למלוה על נכסי הבינונית של הלוה, ושייך כבר לומר בזה דלא פלוג, וכללו בזה גם על הנזקין, שגם בנזקין יגבה מזיבורית דיתמי.

'''ורש"י''' בד"ה תקנתא כתב דהתקנה היתה דיהא זה טורח ומוכר את הזיבורית כי לקטנים אין מי שיטרח בשבילם, ולכאורה מה הוצרך רש"י לזה ולא כתב דתיקנו כדי שישאר להם בינונית, וצ"ל דאין להפסיד למלוה דינו כדי שיזכו היתומים ולכך כתב כיון דההבדל הוא רק בטירחה ואפשר להשתדל להשיג גם בעד הזיבורית ממון, לכך תיקנו בשביל טורח היתומים, וסברא זו שייכת גם בניזק, דאף שמן התורה דינו בעידית מ"מ שייך לתקן דיגבה מזיבורית של יתומים קטנים, מהאי טעמא כיון דאינו כל כך הפסד אלא טירחה ותיקנו חכמים בשבילם משום דאין מי שיטרח בשבילם. וביתומים גדולים דאין לתקן משום טירחתם, צ"ל כמש"כ התוס' דלא פלוג וכיון דתיקנו לגבי בעל חוב שלא יגבה אלא בינונית מיתומים גדולים כללו בזה גם לגבי נזקין. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''תוד"ה יתומים.''' יש לעיין דמשמע דלר"ת דמותר להשביע לגוי, אף שישבע לעבודה זרה תועיל לו השבועה לגבות עי"ז, וצ"ע איזה שבועה הוא זה הא נשבע לעץ ואבן, ואפשר דהנה שבועה בלי שם ג"כ דין שבועה עליה כמש"כ הר"ן ריש נדרים, אלא דשבועת הדיינים בעי שם כדי לאיים עליו, ולגבי זה סגי מה דלדעתו העבודה זרה היא איום עליו.

'''יש''' לעיין איך אפשר להאמין לו בשבועתו הא הוי רשע שחשוד על הכל, וידוע שיטת הראשונים עיין הגהת אשר"י פ"ק שכתב דגוי פסול לעדות מחשש משקר, ואיך נאמין על שבועתו. וממה שכ' התוס' להעמיד בגר תושב דנאמן בשבועה בשם השם הרי דיש לו איסור אם ישבע לשקר, דאי לאו הכי מנא ידעינן דנשבע באמת אולי נשבע לשקר, ואמרו לי דבס' פרשת דרכים מסיק דאסור לו לבן נח להשבע לשקר. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''בא"ד. תיפתר כשערב לו מן העכו"ם.''' עי' במהרש"א דהערב חייב אז לישבע, ובתפארת יעקב הבין כונתו אע"פ שאין הערב בא לגבות מהם והתקשה מה שייך שישבע כשאינו בא להפרע מהיתומים, ועיי"ש שביאר דמיירי שהערב כבר שילם לעכו"ם ותובע ליתומים אלא דכיון דאם לא יוכל לגבות מהם כשהם קטנים אז ידחה את הגוי אצל היתומים לכן מצי הערב לגבות מהם כשהם קטנים אחרי ששילם עבורם, והוא חידוש גדול, דהערב יוכל לגבות מהקטנים, גם צ"ע למה הי' יכול לגבות מהערב, דהא בטור [סי' קכ"ט, הובא בסמ"ע סקכ"ז] מבואר דאפילו אם יש לגבות מלקוחות של הלוה אינו גובה מהערב, וא"כ כשיש ליתומים למה יגבו מהערב, ועי' במהר"ם ובמהר"ם שיף דמשמע ג"כ דאפשר לגבות מהערב וצ"ע. ואולי אפשר לומר דמיירי שבא לגבות מהיתומים וכל זמן שהערב לא נשבע יכולים לדחותו אל הערב כיון דיש חשש שמא התפיסו אביהם צררי, ואינם מחוייבים לשלם כ"ז שלא הוברר שאין להערב צררי מאביהם, אבל אם נשבע דאז אין להם שום סיבה להפטר מלשלם אפילו להערב גופא, לולא שהם קטנים, ואז כבר אין להם לדחות הגוי אל הערב, ולפי"ז אם הערב כבר שילם לא יוכל לגבות מהקטנים. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''ואע"ג דקמא בינונית ובתרא זיבורית.''' עי' ברשב"א שנסתפק אי כך הדין כיון דהקדימו ה"נ כונתו שיהי' להראשון בינונית, או דבאמת חולקין וכל א' מקבל לפי חלקו בינונית. ובפנ"י תמה דהמוקדם צריך לקבל זיבורית כמוש"כ התוס' והרא"ש ב"ק דף ח', וכן נפסק בשו"ע חו"מ בסי' קי"ט, וה"נ כאן המוקדם יקח זיבורית דהא אין נפרעין מנכסים של יתומים אלא מן הזיבורית וכשלא נשאר זיבורית יזכה השני בהבינונית, ועי' בחת"ס. וצ"ע קושייתו דהא הם מקבלי מתנה ובמה שגובין נתקיים מתנתו וכל עיקר דינם כפי רצון השכיב מרע הנותן, ולזה הסתפק אם רצונו שיתנו להראשון בינונית, דכמו שהעדיפו לגבי שאם לא יספיק הוא קודם ה"נ העדיף זכותו לגבי בינונית, או דרצונו שכולם יקבלו חלק שוה בהבינונית ואז כל אחד יקבל בהבינונית והזיבורית לפי חלקם. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''שם. ואע"ג וכו' ובתרא זיבורית.''' לכאורה אין כאן בתרא, דאע"ג דאמר ואחריו, מ"מ אינו אלא דמקדים להראשון באם לא יספיק, אבל אין הקדמה בזמן שהראשון יזכה קודם השני, וא"כ מאי שייך התקנה לגבות מהאחרון משום דהנחתי לך מקום לגבות מהאחרון, ודוחק לומר דכלול בזה כונתו להקדימו בזמן היינו דהשכיב מרע רוצה שהראשון יזכה תיכף אחרי מותו, ומ"מ לא נימא דכיון דתיכף בשעת מיתה לא זכה השני א"כ כבר זכו יורשין וירושה אין לה הפסק, דיש לומר כמש"כ הרשב"א הובא בקצוה"ח {{ממ|[[קצות החושן/חושן משפט/רנב|סי' רנ"ב]]}} דכל מתנת שכיב מרע היא אחרי שזכו היורשין ומ"מ זהו הדין דמהני. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''במתנה היאך וכו' או דלמא מתנה נמי אי לאו דאית לי' הנאה מיני' לא יהיב לי' מתנה והלכך כי פסידא דלקוחות דמי.''' צע"ק דהנה מה דחיישינן לפסידא דלקוחות הי' משמע משום דא"כ לא יקנו קרקעות דיפחדו שיגבו מהם, וכעין מש"כ רש"י למטה בסוף העמוד דאין לך אדם רוצה ליקח שדה אם מזון אשתו ובניו חוזרים עליו עולמית, לכן תיקנו שלא יגבו משועבדים כל זמן שיש בני חורין, אבל לולא זאת מה איכפת לן אם יפסיד כיון דזה על פי דין, וא"כ מה זה טעם דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' לא יהיב לי' מתנה, דמ"מ הא אין לחוש שלא ירצה לקבל מתנה, וגם אם לא ירצה לקבל מתנה מה איכפת לן, ובודאי לא מסתבר לומר דמה דאדם עושה לחבירו הנאה הוא רק משום דמצפה שיתנו לו מתנה, ואם יוכלו לגבות ממנו המתנה אפילו כשיהיו בני חורין אז לא יעשה אדם לחבירו שום הנאה, לכן הוצרכו לתקן שלא יגבו מהמקבל מתנה כל זמן שיהי' בני חורין. וצע"ק.


'''שם. במתנה היאך.''' הקשה הרשב"א למאן דס"ל דבמתנה לא עבוד רבנן תקנתא תיפוק לי' דאין נפרעין מן הערב תחילה א"כ הדין הוא לגבות קודם בני חורין, וגם במכירה למה הוצרכו לתקנה תיפוק לי' דמעיקר הדין צריך שיגבו קודם בני חורין, ותירץ דרק גבי ערב אין דעתו להתחייב אלא היכא דלא יהי' להלוה לשלם וגם עיקר סמיכות דעתו של המלוה הוא על הלוה ולא על הערב, אבל גבי נכסי דלוה עיקר אסמכתא עלייהו וגם הלוה בשעת הלואה גמר ומשעבד כל נכסיו, והלכך בלי התקנה הי' גובה ממשועבדים אע"פ שיש בני חורין.

'''וצ"ל''' דגם אחרי שתיקנו חכמים דאין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בני חורין, מ"מ עיקר סמיכות דעת המלוה על הנכסים ולא על הלוה, ולכן כשנתן מתנה מספקא לן דאולי יוכל לגבות מהם. אמנם להרי"ף דנפשטה הבעיא דגם במתנה מצי למימר הנחתי לך מקום לגבות, או אפילו דס"ל דלא נפשטה הבעיא אלא דמספיקא לא יגבה הבינונית מהלקוחות, נמצא דכעת אינו סומך דעתו בעיקר על הנכסים ומדין תורה לא יוכל כבר לגבות מהלקוחות וממקבל מתנה דהא אינו סומך דעתו עלייהו, והוי ככל ערב דכשיש לוה לא מצי אזיל בתר ערב.

'''ועיין''' באילה"ש ב"ק {{ממ|דף ק"ח ע"ב}} מש"כ שם על המהרש"א דכתב שם דרק אם יש קרקע בני חורין אין גובין ממשועבדים משא"כ כשיש מטלטלין, ולסברא דכה"ג לא עדיף מכל ערב ודאי א"א לומר כן, דהא בערב כל זמן שיש ללוה לשלם אפי' מטלטלין אין גובין מהערב.


'''תוד"ה שמע מינה. דלא מסיק אדעתי' דמית ויהיב כל נכסיו.''' ולסברא זאת נמצא דבכל מתנת שכיב מרע אפי' אם יהיב לא' בינונית וזיבורית דלא שייך הנחתי לך מקום לגבות ממנו, מ"מ יגבה זיבורית כמו ביתומים שירשו בינונית וזיבורית דגובים מהם רק זיבורית.


'''תוד"ה הכא במאי עסקינן.''' עי' בהגהת פורת יוסף דהקשה דהכא הא יכול הבעל חוב הראשון לטעון מה ראי' דמגיע לכם בכלל לגבות, כיון דאין להם לא שטר ולא עדים, וגם דברי השכיב מרע לא יועיל לחוב לזה שבא כעת לגבות עם שטר, ואע"ג דמה שנוגע להקדים א' להשני נאמן השכיב מרע מדין מיגו כמוש"כ הרשב"א, היינו דאי בעי לא הי' אומר כלל דמגיע לכל א' מהם, אבל לגבי בעל חוב הראשון שיש לו שטר למה נאמן, ואף אי מה שגבה גבה, היינו אם ידוע דמגיע להם על פי דין, וכאן הא לא ידוע דיש להם תביעה שיוכלו לגבות, ואע"ג דכיון דיש הודאת בעל דין דהיינו השכיב מרע הא בודאי עי"ז חייב לאלו ויכולין לגבות בב"ד ממנו, אלא דכיון דבזה חב לזה שיש לו שטר לכן אינו נאמן. והעירוני דגוף הגמ' קשיא למה גובה מן האחרון דהא יכול לגבות ממי שירצה כיון דאין להם הוכחה דמגיע להם, וצריך לומר דמיירי דמודה הבעל חוב שיש לו שטר, שהשכיב מרע חייב להם ולכן אינו גובה אלא מן האחרון, ויש שפיר ראי' דבעל חוב מאוחר שגבה לא גבה דכיון דמודה אם איתא דמהני הגבי' לא יוכל לגבות מהם.

'''ברשב"א''' הוכיח דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, נהי דלא מהני הגוביינא אבל לגבי הבינונית מהני, דהיינו שלא יוכל הבעל חוב המוקדם ליקח ממנו הבינונית אלא מהזיבורית בני חורין, ולכאורה מאי חידוש הא לגבי זה כבר יש תקנה דאין נפרעין במקום שיש בני חורין דלמה יגרע מכל לוקח, ובשלמא מאי דס"ד דמה שגבה גבה, הוא כמבואר בתוס' ריש פ' מי שהי' נשוי דמשום נעילת דלת אולי תיקנו שלא יגבו ממנו, אבל למה ס"ד שיהי' כחו גרוע מכל לוקח דעלמא שהשאיר זיבורית בני חורין. ואפשר דיש מקום לומר דבעל חוב שגבה גרע כיון דאינו גובה מחמת הסכמת הלוה שיהי' כמו מכירה ויכול הבעל חוב הקודם לומר כיון דלא הי' לך זכות לגבות לפני, אם כן הגוביינא כאילו לא היתה, וממילא יגבה הבעל חוב הקודם הבינונית, וע"ז כתב דלגבי זה מהני גוביינא, היינו דהוי כלוקח ונכנס בהתקנה של הנחתי לך מקום לגבות ממנו. אלא דאם נימא כן יש לעי' דאולי רק כאן דגבה בהסכמת הלוה הו"ל כלוקח לענין זה דלא שייך שהבעל חוב הקודם יוציא ממנו הבינונית, אבל אם יגבה בלי הסכמת הלוה אלא בגוביינא שע"י ב"ד אולי לא הוי כלל כגבוי, וממילא הבעל חוב הראשון יגבה להבינונית דקמא, ואיך נוכל ללמוד ממנו על כל בעל חוב שגבה דיועיל לגבי הבינונית, [ועי' בקובץ שיעורים ריש פ' מי שהי' נשוי דהוכיח דבעל חוב מאוחר לא חל כלל מה שגבה, והראוני שבב"ח סי' ק"ז אות ח', וכן בדרישה וסמ"ע ותומים ס"ק ח' שם כולם נקטו שבעל חוב מאוחר אם גבה ומכר לעכו"ם מקרי דמכר מה שאינו שלו כיון דמשועבד לראשון, ובש"ך ס"ל דאין לחלק]. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''מעיקרא הכי אתקון כתובין הן אצל בני חורין ואין כתובין הן אצל משועבדים.''' צ"ב דהא בגמ' רוצה למצוא טעם למה אינו גובה, וע"ז פירש עולא משום דאין כתובין, והקשה לו דהא מזון האשה הוי כתובין ולמה אינו גובה ממשועבדים, ובמה שתירץ דלא הוי כתובין, אינו מובן דהא הוי ככתובין כיון דאיכא קלא, אלא שתירץ שאעפ"כ לא גובה ממשועבדים ומה זה שתירץ לו דלא הוי ככתובין.

'''אלא''' דשאני הכא דכל מה דנקרא כתובין היינו כיון דיש תקנת חכמים וחיובים דמחמת תקנת חכמים דנים על כח עיקר החיוב, דיש דלא נתנו בו דין חיוב כל כך שיוכל לגבות ממשועבדים, וזה הוא דתירץ לו דאין כתובין לגבי משועבדים, דלגבי מה שנוגע להיות גובה ממשועבדים לגבי זה כאילו אין חיוב, והיינו דלכתחילה נתקן דאין לזה דין ככתובים לגבי משועבדים.

'''ובזה''' יש להבין מה דקאמר לקמן דבתו כיון דבתנאי בי"ד קאכלה לא מהני קנין, ואיך ס"ד כן וכמו דפריך וכי מגרע גרעה, ולהאמור יש לומר דס"ד דכיון דהחיוב הוא כזה שלא יגבה ממשועבדים, לכן כשמקבל קנין אינו מחדש אלא לחזק מה שתיקנו חכמים ועל זה לא יועיל שיגבה ממשעבדי, אלא דפריך דיהי' חייב מחמת הקנין חיוב חדש בלתי תלוי בתקנת חכמים.

'''וכבר''' כתבנו לקמן {{ממ|דף נ"א א' בד"ה וכי מיגרע}} להוכיח מכאן דשייך לעשות התחייבות על מה שגם בלי שיעשה ההתחיבות כבר חייב, ולכן יגבה ממשועבדים מחמת התחייבותו ע"י הקנין. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''תוד"ה לפי. לפי"ז הא דפריך והא מזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי לאו מבנות פריך אלא מאשה שהיא בעולם.''' וצ"ל דמזונות של הימים הבאים לא הוי כמו פירות, דפירות החיוב הוא בעד הפירות של זמן הטירפא וזה עדיין אינו בעולם, משא"כ מזון אין החיוב בעד מה שאכלה, אלא דהחיוב הוא ליתן לה כדי שיהי' לה שתאכל, ואע"ג דאין עדיין הימים, מ"מ זה לא מקרי אינם בעולם, אבל בר"ן הוסיף הטעם משום דאולי לא יהי' פירות וכן אולי לא יהי' בנות, והיינו דבנות ופירות צריך להתחדש ואולי לא יתחדש, משא"כ מזונות והיינו דאין תלוי במה דאינו בא לעולם אלא העיקר משום דאינו ברור שיהי' פירות או בנות, ולדבריו א"ש אף אם נימא דהחיוב מזונות מתחדש כל יום דיש מקום לומר דהחיוב הזה עוד אינו בעולם, עי' ביאור הגר"א {{ממ|חו"מ סי' ס"א ס"ק כ"ה}} דהביא בשם תשו' הרשב"א דהחיוב מתחדש כל יום, ומתחדש לאחר מותו דאז חל החיוב, א"כ גם זה כדבר שלא בא לעולם ומ"מ משתעבד קודם. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}


'''בא"ד. א"נ דבנות נמי מי לא עסקינן דהוו בעולם כגון דגירשה ואהדרה.''' בתורת גיטין הקשה דבשלמא לקמן דף נ"א א' פריך דבגירשה ואהדרה יועיל קנין כיון דאיתא בשעת קנין, אבל כאן מי יימר דתנאי ב"ד יש על בת שכבר נולדה, דהא כבר התחייב לפני שנולדה ובזה שגירשה לא פקע החיוב, וא"כ למה יתקנו שיתחייב מחדש, ושעי"ז תגבה ממשעבדי, גם הלשון דיהוי ליכי מינאי משמע דהתקנה רק על מי שעוד לא נולדה.

'''והנה''' עי' בכתובות דף נ"ד דאיבעיא להו בת ארוסה מהו, ולפי הרא"ש הפירוש אם נשאה אח"כ, ומספקא להגמ' אם יש להבת מזונות אחרי מיתת אביה, הרי דשייך להתחייב אף על בת שכבר נולדה, אלא דשם לא איפשטא, ופסקינן לקולא, מ"מ חזינן דשייך להיות כלול גם על בת שכבר נולדה, ולרש"י והר"ן הספק שם במת כשהיא ארוסה, ויתכן דאם נישאת אין בעיא ותקבל מזונות [ולפי"ז התוס' היו יכולין לצייר בת ארוסה שנשאה אח"כ], ולהנ"ל הרי גם גירשה אהדרה כלול בהתחייבות כיון דיש בזה תמיד התחייבות על בתו שיש לו ממנה, אע"פ שישנה כבר וממילא צריך לגבות ממשועבדים. {{צבע גופן|אפור|{{ממ|מהדו"ק}}}}

<noinclude>{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}</noinclude>