עריכת הדף "אילת השחר/בבא קמא/צט/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף צ"ט ע"ב'''}}}}

'''אלא הא ר' מאיר דתנן לצבוע לו אדום וכו' התם בידים קלאו מיני'.''' מכאן משמע דגם גזלן חייב באותם הגדרים דמזיק חייב, דהא הוכיח מדחייב בלצבוע לו אדום וצבעו שחור, והתם הא אין לחייבו כלל מדין מזיק אלא מדין גזלן דקסבר המשנה מדעת בעה"ב הוי גזלן, ואם איתא דגזלן אינו חייב אלא במזיד ממש, א"כ אף אי נימא דטבח אומן שוחט בחנם וקלקל חייב מטעם מזיק דאינו אנוס דאיבעי לי' למירמא אנפשי', מ"מ הא בגזלן אינו חייב אלא במזיד, וע"כ דגם גזלן חייב כמו אדם המזיק דאדם מועד לעולם, וגם לתירוץ הגמ' דקלאו בידים הא לא חזרה בה הגמ' מהסברא הקודמת דאם אמרינן לגבי מזיק דהוי למירמי אנפשי', ה"נ בלצבוע לו אדום יהי' חייב מחמת דהו"ל למירמי אנפשי', וע"כ דלא אמרינן הוי לי' למירמי אנפשי' לא בגזלן ולא במזיק. ונצטרך לפי"ז לומר דהני דסברי דגזלן בשוגג אינו גזלן היינו באופן דגם מזיק כה"ג לא הי' חייב וצע"ק.

'''ובסברת''' הגמ' דרצתה לפשוט מכאן דס"ל לר"מ דאיבעי לי' למירמי אנפשי', יש לעיין אם ס"ד דמיירי דנתן האומן הצמר בצבע שחור ובדעתו של הצבע הי' ליתן הצמר בצבע אדום כמו שביקש בעה"ב, דלכאורה בזה ודאי הוי פושע גמור דהא קל להבחין בין שחור לאדום, ולכן ברישא בהקדיחו יורה חייב דודאי זה פושע גמור שלא השגיח שלא יקדיחנו יורה, וה"נ אם כל מה דרצינו לפוטרו מחמת דחשב שזה אדום לא יכולנו לפוטרו, אלא דודאי ידע המקשן דהתכוון לעשות שחור, אלא דס"ד דאינו כל כך מתכוין כיון דלפי"ד אין כל כך קפידא דהבעה"ב רוצה דוקא אדום, וכמש"כ רש"י לעיל [[רש"י/בבא קמא/צה/ב#צבעו|דף צ"ה ע"ב]] בד"ה צבעו, דאיכא אינשי טובא דלא ידעי דאסור לשנות מדעת בעה"ב, וע"ז מחייבינן לי' דהו"ל לאסוקי אדעתי' דבעה"ב מקפיד דוקא ואסור לעבור על דעת בעה"ב, וע"ז דוחה דבידים קלאו מיני', והיינו דמ"מ כיון דעשה אחרת ממה שאמר בעה"ב והתכוין לשנות מקרי שפיר לכו"ע כפושע גמור.

'''וצ"ע''' מאי ראי' מהתם, דהא התם מסתמא איירי דהצבע לוקח שכר והוי כשומר שכר, ואיך יכולים להוכיח דהוי פשיעה, דמאי ראי' אולי רק הצבע דהוא ש"ש חייב ולא שאר כל אדם. וכבר העיר מזה במהדורא בתרא, וכן בקובץ שעורים אות קמ"ו.

'''וי"ל''' דהנה כבר הבאנו דמסוגיין משמע דכדי להיות גזלן תלוי באותם הגדרים דחייב בתורת אדם המזיק, ובודאי אם השומר שכר לא שמרו מגניבה ונגנב אין חיובו ע"ז מדין אדם המזיק, ובמעביר חבית בב"מ דף פ"ב ע"ב אפי' בשכר דחייב אינו חייב על ההיזק אלא בתור ש"ש, אבל אינו אדם המזיק לשיטת התוס' דאונס כעין גניבה פטור אדם המזיק, וכאן דאם אנו רוצים לחייבו הוא ע"י שנאמר שדין גזלן עליו ואם לא נחזיקנו כפושע אינו גזלן, ובודאי דענין השכר שמקבל אינו סיבה שיהי' עי"ז גזלן אם הדבר מצד עצמו אינו פשיעה כל כך שיהי' גזלן מצד חיוב אדם המזיק, וקבלת שכר לא יעשהו לגזלן, וכמו כל קבלת שכר דשומר שכר לא יעשהו לאדם המזיק ה"נ לא יעשהו לגזלן, ומדנעשה גזלן ע"כ דמצד גדרי אדם המזיק הו"ל למרמי אנפשי' ושפיר יש להוכיח דגם בחנם יהי' חייב [וע"ע משנ"ת לקמן דף ק' ע"א ד"ה אלא הא ר"מ דתנן לצבוע לו].

'''ולשיטת''' הריב"א דס"ל דבעוסק במלאכת הבעה"ב אין עליו חיובי נזיקין מחמת אדם אלא כפי חיובי שמירתו, א"כ חוזרת שוב הקושיא מה הוכחת הגמ' מהנותן צמר לצבע על שבח, הא כאן אפילו אם חזינן דחייב ואפילו לא הוי פשיעה מ"מ חייב מטעם דהוי אונס כעין אבידה, אבל מה הראי' על טבח אומן שצריכין לחייב מטעם פשיעה ממש דאין עליו חיובי אדם מזיק אלא מטעם שומר ומשם חזינן רק דהו"ל כאילו אבידה, וצריך לומר להריב"א דלפי הסברא דלא ידעינן דזה נקרא מתכוין הו"ל עוסק במלאכת הבעלים וג"כ יתחייב רק בפשיעה והו"ל בדיוק כמו בטבח אומן שקלקל.


'''רש"י ד"ה דקעביד.''' דברי רש"י צריכין להתפרש כדברי הריב"א המובא בשטמ"ק לעיל דף כ"ז דבעוסק במלאכת בעה"ב פטור רק שומר מחיובי אדם המזיק אבל אדם שאינו שומר חייב אף באונס כעין גניבה, וכן כוונת הרא"ש בשטמ"ק, אלא דמשמע דאינו סובר כריב"א דהא בפסקיו ספ"ב פסק דאדם פטור בכעין גניבה.


'''הנותן בהמה לטבח וניבלה אומן פטור הדיוט חייב ואם נותן שכר בין הדיוט בין אומן חייב.''' ובקצוה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/שו#ז|סי' ש"ו סק"ז]] הביא שהשלטי גבורים הוכיח מכאן דמה שהטבח זוכה בברכה על השחיטה לא נחשב שקיבל שכר, ואע"ג דאיתא לעיל [[בבלי/בבא קמא/צא/ב|דף צ"א ע"ב]] דהחוטף מצוה מחבירו משלם לו י' זהובים ועיי"ש בתוס' שזה שכר הברכה, דאם הברכה נחשבת לשכר א"כ תמיד אין האומן בחינם, והטעם דלא נחשב שכר ביאר בקצוה"ח משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואינו נחשב שכר, וכדמוכח מהא דסובר ר' יוסף לעיל ([[בבלי/בבא קמא/נו/ב|דף נ"ו ע"ב]]) דשומר אבידה נחשב שו"ש משום דהרויח שאי"צ ליתן פרוטה לעני, ולא קאמר משום שהרויח קיום מצות השבת אבידה עי"ש.

'''ולכאורה''' הוא פשוט דמה שהחוטף מצוה משלם אינו שיווי הממון דעצם המצוה אינו ממון כמש"כ הקצוה"ח דמצות לאו ליהנות ניתנו וכ"ש דאינו ממון, אלא מה דמשלם זה משום קנס להחוטף. [ואע"פ שכתבו לעיל [[בבלי/בבא קמא/צא/ב|דף צ"א ע"ב]] הרי"ף והרא"ש (סי' ט"ו) שזה לא קנס אלא דינא, כוונתם שרבנן נתנו לקנס הזה דין ממון כמש"כ התרומת הכרי סי' ש"ו סק"ב, וע"ע בשלטי גבורים ובפלפולא חריפתא שם].


'''אייתי ראי' דממחית לתרנגולים ואפטרך.''' עי' ברעק"א תנינא סי' ק"ג ס"ק ט"ו ובבית הלוי ח"ג סי' כ' דביארו למה עליו להוכיח דהוא מומחה אדרבה הוא טוען ברי והוא מוחזק ולמה עליו להביא ראי'. ורוצה לומר דכיון דהוי שומר, עליו להוכיח שלא הי' פשיעה, וכיון דיש רואה לא מהני להאמינו בשבועה, וכיון דבדרך הרגיל יכול להוכיח דהוא מומחה לכן עליו להוכיח, וכ"כ בחזו"א סוף סי' ז', אלא דבסוף מסיק בבית הלוי דאיכא רוב דמקלקלין אינם מומחין וגם חזקה דלא נולד כשהוא מומחה, ולפי"ז בשאר היזיקות היכא דאין ידוע אם פשע נאמן המזיק לומר דלא פשע, ובחזו"א הנ"ל מסיק דהמזיק חייב דבחזקת שלא שמר כל זמן שלא הוכיח דשמר.

'''ויש''' לעיין בשומר שקיבל עליו לשמור דבר שכפי כחו א"א לו לשמור, אם יש לו דין שומר לגבי כל דיני שומר שהטילה התורה עליו, דהא לא נוכל לחייב מחמת דלא שמר אלא מחמת עצם קבלת הדבר, וא"כ אינו מדין שומר אלא דזה גופא הוי מזיק דגרמי, וכן הכא אם אינו מומחה הא עצם הקבלה לעשות מעשה השחיטה הוי פשיעה, דהא אינו יכול לשחוט וכמש"כ רש"י בד"ה טבח אומן, וכ"ש הדיוט דלא הי' לו לשוחטה הואיל ואינו בקי, וא"כ הספק אם הוא מומחה דאז הוי אנוס, או דאינו מומחה דאז עצם קבלת השמירה דהיינו לשוחטה שצריך לשמור שלא ינבלה זהו הפשיעה, ולא דמי לכל שומר שהוא ודאי שומר אלא דספק אם פשע בהזיקה, משא"כ כאן דהספק אם הי' לו רשות לקבל שמירה או דעצם קבלת השמירה הוי פשיעה.

'''ומסתבר''' מאד לומר דאז אינו ככל שומר, וא"כ נמצא דכל מה דאנו מחייבים אותו כאן הוא מחמת דעל הצד דאינו מומחה אז השחיטה הוי היזק בידים, אבל לא מדין שומר, דלא שייך קבלת שמירה על מה שא"א לו לשמור, ושוב יהי' ראי' דאדם המזיק יש לו להוכיח דלא פשע ואינו נאמן לומר דהי' מומחה והוי אנוס. ומ"מ י"ל דרק כאן דכדי לומר שלא פשע צריך לחדש דכבר שחט הרבה פעמים ויודע טוב לשחוט, וע"ז צריך להוכיח, אבל בכל היזק דיכול להיות דפשע או לא פשע ואי"צ לחדש דברים צדדיים כדי לומר שלא פשע שפיר נאמן לומר דלא פשע.


'''אימא מפני שהוא נושא שכר.''' וצריך לדחוק ולומר דהברייתא לא מיירי כולהו בנושא שכר, דהא בנותן חיטין לטחון ולא לתתן בודאי הוי פושע ממש, וגם בחנם יהי' חייב על מה שע"י פשיעתו נעשה סובין, ונמצא דרק הא דטבח מיירי בנושא שכר והשאר איירי בחנם. ועי' ברמב"ם פ"י משכירות הל' ה' ובמ"מ שם דכתבו בכולהו דרק שו"ש חייב, וצ"ע.


'''ההוא מגרומתא.''' ומבואר בתוס' דכיון דהוי ספק אי נאסרת באכילה לכן אינו חייב. ובאור שמח פ"י מה' שכירות הל' ה' הקשה מ"מ הא הפסידו ע"י פשיעתו דעשה בה דבר דא"א עי"ז לאוכלה, ומה שייך לומר קים לי דהלכה דהיא כשרה, הא מ"מ הפסידה לאכילה מאיזה סיבה שיהי', ותירץ האור שמח דבשלמא בכל שחיטה כתב הרמב"ן דהוי היזק ניכר דהרג את הבהמה ואינה ראוי' לאכילה וניכר נטילת הנשמה בהבהמה, אבל בספק שפיר יאמר דהיא כשרה, ומה דלא ידעינן הדין לא מקרי ניכר והוי כמו פיגול שאינו שינוי בגוף הבהמה, ובזה ביאר מה דתיקנו שלא ילך ויטמא טהרותיו, וא"כ עדיין לא ניצלנו דילך ויטמא בדבר שהוא במחלוקת אם טמא ויפטר מלשלם, וע"כ דא"כ שוב יהי' חייב מטעם דבמזיד חייב אפי' אם הוא אינו ניכר.

'''וצ"ע''' דלכאורה הא כל טעם הרמב"ן צריך על שהייה ודרסה, אבל על מגרומתא היכא דודאי נבילה ודאי לא צריך טעם הרמב"ן דהא ניכר ממש, וא"כ גם בספק מגרומתא הא רואים דבמקום הזה אסור מספק, ומי גרע משרץ מונח על טהרות רטובות דמשמע בתוס' לקמן [[תוספות/בבא קמא/ק/ב#חייב|דף ק' ע"ב]] בד"ה חייב, דכה"ג יהי' מקרי היזק ניכר. והי' אפשר לומר דהנה בשף מטבע אמרינן לעיל [[בבלי/בבא קמא/צח/א|דף צ"ח ע"א]] דפטור דלא חסרי', א"כ בספק נבילה הא על הצד דהוי כשר הא הוי כשף דלא חסרי' כלום, דאז הא לא חיסרה ולא הזיק את הבהמה. ולהפוסקים דהוי גרמא א"ש דפטור, ומה דקשה למה לא חייבו בשף מטבע כמו בהיזק שאינו ניכר שלא ילך ויקלקל דברי חבירו באופן דלא יהי' חסר, כבר הקשה זה הראב"ד לעיל דף צ"ח, אבל מ"מ מאיזה טעם שיהי' הא חזינן דפטור דע"ז לא היתה התקנה. אלא דעדיין לא יתיישב להני דס"ל דרבה דפוטר לעיל דף צ"ח שף מטבע של חבירו הוא משום דס"ל דגרמי פטור, ולדידן צריך להיות חייב לשלם כיון דפסקינן דדינא דגרמי חייב.

'''והנה''' יש לעיין באם הזיק דבר של חבירו כגון דבר אוכל שע"י מעשהו לא ירצו לאוכלה אע"פ שראוי' לאכילה, אם נימא דכיון דע"י מעשהו נמנעים מלאוכלה והופחת שיווי' חייב מדין מזיק, או דזהו רק אם הדבר באמת ניזוק שאינו ראוי לאכילה אז הוא דהוי היזק כפי מה שהופחת שיווי', אבל אם ראוי' לאכילה אע"פ שאנשים לא יאכלו אין זה היזק בגוף החפץ ומה שהופחתה הוי כהוזלה, והא ודאי דאם הוזיל חפץ אם לא עשה בגוף החפץ שום היזק אינו חייב, וכדמוכח מהא דלעיל בסוף פ"ב כתב המלחמות דמדברי רבה דס"ל דזרק כלי מראש הגג פטור ולא אמר הראשון חייב, הרי דס"ל דבתר בסוף אזלינן דאילו בתר מעיקרא הי' צריך הראשון להיות חייב. ולכאורה נהי דלא בתר מעיקרא אזלינן ולא הוי כאילו עשה בהכלי כבר מעשה שבירה במה שזרקה, מ"מ הא הוזיל אותה, דלכן כתב הרמב"ן דהשני פטור כבר לכו"ע כיון דכבר אינו שום כלום בהיותה באויר, וא"כ הא הפחית שיווי' לגמרי, וע"כ דבלא עשה מעשה היזק בהדבר כלל לכו"ע אינו חייב אף משום גרמי. ובמיוחד דהא הרמב"ן ס"ל דגרמי חייב מה"ת ולמה אין חייב הראשון, וע"כ דבלא עשה שום מעשה והדבר עוד ראוי אלא דהוזלה אינו נקרא כלל היזק, וכן מוכח בכמה דוכתי, וא"כ ה"נ בנידון דידן כיון דעל הצד דהיא כשרה לא נעשה בה שום מעשה היזק וראויה לאכילה, לא נוכל לחייבו מחמת דהופחת כספה, ואע"ג כאן דכל העולם לא יאכלוה, אבל כיון דאם היא כשרה אליבא דאמת היא ראוי' לאכילה, לא יועיל מה דהאנשים לא יאכלוה, וגרע מהיזק שאינו ניכר דנעשה בה לכהפ"ח היזק שאינו ניכר, אבל בכה"ג גם מדינא דגרמי אין לחייבו כיון דהיא עדיין ראוי' ממש.

'''ועי'''' בשערי יושר שער א' סי' ט' וי' דבמסקנתו בסי' י' ג"כ העלה דאינו כהיזק שאינו ניכר אלא דעל הצד שזה כשר לא נעשה כלל מעשה היזק בהדבר.


'''אילימא תרתי לגריעותא וכו' ומי שרי למימר כה"ג והתניא וכו'.''' צע"ק למה צריך להוכיח דכה"ג אסור, דלכאורה זה פשוט דהא כשאומר דפסק תרתי דסתרי הרי אומר כאילו בכונה רצה לעשות לך רע, ובשלמא בהא דמייתי דאמר חבירי רבו עלי, הרי לדבריו הם טועים בדין, אבל כאן הא ודאי אסור, וצ"ל דגם כאן מתפרש דטעה בזה שפסק תרתי דסתרי, ובהא דלא יאמר אני זכיתי וחברי רבו עלי וחייבו, לכאורה למה חכם שאסר הי' יכול השני להתיר ורק משום כבוד החכם הוא דאינו יכול, ואם דאומר דהוא לא פסק כדין יש בזה לישנא בישא איך הי' מותר לפסוק אחרת מהחכם, הא יש בזה משום לשה"ר דאומר בזה שהחכם לא פסק כדין, ולשה"ר גם ברמז אסור, וצ"ל כיון דצריך להעמיד הדין על אמיתו אין בזה משום לישנא בישא, רק משום כבוד החכם תיקנו דיהי' נשאר דינו דין כ"ז שאינו חוזר בעצמו, אבל היכא שרבו עליו חבריו דאז אין לפסוק אחרת הוי רק לישנא בישא, וה"נ כאן כיון דאין בכוחם לפסוק אחרת ממה שפסק רב לכן זה רק כלישנא בישא.


'''לכשיצא לא יאמר אני מזכה וחבירי מחייבין.''' ברמב"ם נפסק דגם להיפך אסור, ואין זה מטעם לשה"ר ממש דהא בכה"ג דאני מחייב לא שייך כלל לשה"ר, אלא דאסור לגלות מה שהי' בין הדיינים כן משמע מלשון הרמב"ם והגמ' שם בסנהדרין דף ל"א ע"א מדמייתי מעשה בתלמיד דגילה סוד של ביהמ"ד, ולכאורה כאן הא לא אמרו לו שרב הטריף דהא הוא בעצמו שמע מרב שהטריף, ולא משמע שהם היו ג"כ נוכחים בהפסק אלא שהם אמרו שהדין הוא אחרת ואיזה דמיון לשם, וגם אין זו שייכות לחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר דהא כאן לא פסקו לו היתר, ולכאורה כאן זה לשה"ר פשוטה דאמרו לו שפסק שלא כדין אלא דכיון דאמרו לו דלפי דעתנו זה אחרת אין זה שאומרים שלא פסק כדין, וע"ז מביאין המשנה דאל יאמר, דאף שאומר שהדין אחרת לפי דעתו מ"מ אסור להגיד זה כיון דהדין לא ישתנה על המקרה הזה של האי גברא [ועי' בחפץ חיים הל' לשה"ר כלל ב' ס"ק י"ב, ובהלכות רכילות כלל ג' ס"ק ב' וס"ק ה'], ולפי המבואר בחפץ חיים אסור אף לא להבע"ד, וכן מוכח לשון המשנה והרמב"ם, אלא דאם נלמוד דזהו דין מיוחד בב"ד ובכל אלו שנתאספו והחליטו לפי הרוב דאין לפרסם המשא ומתן מה מקשה על רב כהנא ורב אסי דהא בודאי מותר לומר סתם רב אוסר ואנחנו מתירין מגרומתא, דהא כאן לא הי' ישיבת הדיינין שנפסק לפי הרוב, לכן נראה דכל האיסור כיון דהדין אין יכולין לשנות אין לומר שהדין אחרת דזה מחרחר ריב והוי רכילות, ולכן זה דוקא אם אמרו בקשר להעובדא שנפסק ההלכה, אבל סתם הלכה להגיד הרבים אומרים כן ואני אומר אחרת מותר, כיון דלא דנין על מקרה מיוחד שיהי' שייך חרחור ריב.


'''ומנעך מספק גזילה.''' משמע דאם יגבה הממון הוא עובר על ספק גזילה. ויש לעיין להרמב"ם דבכל ספק מהני תפיסה, ולכאורה קשה לומר דעובר על איסור גזילה מספק, דא"כ נהי דהמוחזק הראשון אינו מחוייב לשלם להתובע מחמת ספק גזילה, אבל התופס אם נימא דנמצא אצלו ספק גזילה למה לא נחייבו להוציאו מתחת ידו. ונצטרך לומר דאיה"נ אלא דאין בידינו להוציא מחמת שהספק לא הוכרע, אלא דבסברא זה קשה דהראשון המוחזק אין לו שום איסור ולהשני התופס אע"ג דגם אצלו ספק עובר כל רגע ספק איסור גזל וצע"ק. והראוני בקיצור תקפו כהן של התומים על סי' קכ"ח קכ"ט שעמד בענין זה. ועי' לעיל דף ע"ד א' שהבאנו דחייב כאשר זמם על שגרם שלא יתפוס, ואיך יתחייב כיון שאסור לתפוס. והעירוני לעי' בחזו"א ב"ב סי' י"ג סק"י.


'''כגון דנכו ואיסור.''' עי' ברשב"א דמסיק דפטורין אפי' אם קיבל שכר, דרק בשחיטה אפי' אם הוא מומחה כיון דתלוי באומנות צריך זהירות וכשניבל לא הוי אלא אונס כעין גניבה, אבל דנכו ואיסור דתלוי בהכרת הצורה ומי שמכיר היטב לא שייך בו כלל שיטעה, וע"כ הוי אונס גמור דגם ש"ש פטור. ויש לעיין דהא הרשב"א ס"ל דשו"ש חייב אפי' באונס גמור כל שאינו יושב ומשמר ונגנב כגון בליסטים מזוין, ומדבריו לעיל דף מ"ה משמע דבין בגניבת אונס ובין בשאר אונס חייב כל שאינו יושב ומשמר, ויש לעי' אם כאן שייך לדמות ולומר דהוי כיושב ומשמר. וי"ל דכל מה דחייב תמיד משום דאם הי' יושב ומשמר לא הי' נאנס, אבל היכא דגם אם יושב ומשמר הי' קורה נזק אז פטור וכאן לכן פטור.

'''ויש''' לעי' על מה דמשמע דשייך לחייבו על ראיית מטבע בשכר יותר משלא בשכר, וכן מבואר בתוד"ה ותניא, ומה שייך להיות לו דין שומר שכר, דבשלמא בשחיטת הבהמה הוי שומר לשמור את הבהמה שלא תתקלקל ע"י שחיטתו, אבל כאן מה יש לו לשמור, דהא השמירה כאן הוא שהאדם המראה המטבע לא יפסיד, אבל אין כאן חפץ ששייך לשומרו ולא מצינו דין שמירה על אדם שלא יפסיד נכסיו.

'''ואפי'''' אם מיירי דא' מראה מטבע למומחה מפני שרוצין ליתנה לו תמורת חפץ שמוכר, ונמצא דהפסידו במה שנותן סחורתו תמורת המטבע, מ"מ לא שייך לומר שקיבל לשמור חפציו של זה שלא יופסדו, וצ"ע. ואמרו לי לעי' בס' דברי יחזקאל סי' ל"ז. וצריך לעי' ברמ"א סוף סי' רצ"ד.

'''ויש''' לומר דהנה יש אונסין כאלה ששייך להזהר ובכ"ז זה נקרא אונס, כגון הא דאמרינן לעיל [[בבלי/בבא קמא/כז/ב|דף כ"ז ע"ב]] דאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ולכן פטור, אע"ג דאדם מועד לעולם וחייב, מ"מ זה מקרי אונס ופטור, ובודאי אפשר להתבונן בדרכים, ואותו הדבר מומחה מרוב בקיאותו סגי לי בראייה כל דהו ואין דרכו להתעכב ולעיין הרבה, ובכה"ג שייך לומר דכשנותן לו שכר שייך להזהר יותר, לכן המומחה דברוב הרגלו אינו צריך לשימת עין מיוחדת, ואצלו מקרי אונס אם לא הכיר טוב המטבע אפילו כשלא מתעכב בשימת עין מיוחדת, אבל כשלוקח שכר עליו לשים עין יותר וחייב, והיינו משום דאז לא מקרי אונס דהא בידו כן להזהר ולעיין היטב ולא יהי' טועה.


'''תוד"ה מנעך.''' והי' רב מחמיר עליו לפי שהי' עם הארץ וכו' ולהכי קרי לי' ספק גזילה ולא ודאי גזילה דאותו האיש ששחט לעם הארץ ה"ל לאסוקי אדעתיה שיחמירו עליו. הנה ע"כ צ"ל דכשרב מחמיר עליו מחמת שהוא עם הארץ אז הדבר נאסר ממש, וא"כ שוב הרי הזיק לו ממש דשחט שחיטה כזו לעם הארץ שעפ"י דין אוסרים אותה, ואם נאמר דאין זה הלכה פסוקה אלא דזה תלוי בשיקול דעתו של רב אם יאסר אם לא, א"כ אף אם יאסר אינו אלא דרב יחדש איסור. ויש לעיין אם לפי"ז מי שיאכל לפני זה לא עבר איסור, או דבכוחו לעשות שהי' אסור למפרע, ואם יחדש איסור משעת הוראתו והלאה מ"מ כיון שיחדש איסור חייב מדין גרמי, וצע"ק.


'''בא"ד.''' ה"ל לאסוקי אדעתי' שיחמירו עליו. משמע דאם הי' יודע ברור בודאי הי' חייב אע"פ שעפ"י דין זה כשר, וזה כשיטת התה"ד המובא בהג"ה סי' ש"ו סעיף ה', וכן הוא בביאור הגר"א ס"ק י"ד, ועי' באור שמח [[אור שמח/שכירות/י#ה|פ"י משכירות הל"ה]] ובשערי יושר [[שערי ישר/א/ט|א' פ"ט]].


'''תוד"ה ותניא.''' לא שייך הכא וכו'. הנה התוס' נקטו דמי שאין בקי יהי' חייב אפילו בחנם, ולא הביאו דבבקי יהי' פטור אפילו בשכר, משמע דס"ל באמת דבשכר יהי' חייב, והרשב"א פוטר דהוי אונס גמור, וכן מקושית התוס' חזינן דהי' סברא לחייב בשכר יותר, וקשה לכל הנ"ל דהא כל הטעם דבשכר חייב היינו דהוי ש"ש, פירוש דחייב על הדבר להזהר שלא לאבד בעשייתו דהו"ל לענין מלאכה זו כש"ש, אבל במטבע מה שייך שיזהר לשמור את הדבר כאן וחייב רק שזה המראה לא יופסד ואיזה מין דין שמירה שייך בזה, ודוחק לומר דהו"ל כקבלת שמירה על נכסי האיש דלא יופסדו ע"י קבלת המטבע הזאת, והנה במרדכי הובא בקצוה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/שו#יא|סי' ש"ו ס"ק י"א]] כתב דאינו חייב אלא אם המטבע חסרה אבל אם נמחק צורתו והוא אמר שהוא טוב פטור דהא גם אם עשה בידים פטור דהו"ל כשף מטבע של חבירו, והקצוה"ח תמה דהא גרם לפטור חובו במטבע פסולה והפסיד לו החוב, אבל לפי מה דמשמע כאן אם נימא דשייך חיוב שמירה על המטבע הרי התחייב שהפסיד לו מטבע וא"כ כבר יש להבין דברי המרדכי וצ"ע.
{{ניווט כללי תחתון}}
{{אילהש}}