עריכת הדף "אילת השחר/בבא קמא/צ/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף צ' ע"ב'''}}}}

'''לזו אני נותן ד' מאות זוז.''' צ"ע דאם הי' טענתו דנהי דלזלזל בה ע"י אחר זה יותר בזיון ממה שאדם מבזה עצמו מ"מ לא מגיע לה ד' מאות זוז, א"כ מה הוצרך להשיבו דשאני חובל באחרים מחובל בעצמו לענין חיוב, דהא באמת זה יותר בושת ובשביל היותר בושת זה שייך כבר חיוב אפילו אם אין לחלק כנגד מה שהי' חובל בעצמו בין עצמו לאחרים, והא דצריכין ד' מאות זוז הרי כך קצבו לכל אחד בושת שוה כדכתבו התוס' לעיל [[תוספות/בבא קמא/פו/א#כאילו|דף פ"ו ע"א]] ד"ה כאילו, ובודאי דלא לכל א' מגיע סכום כזה אלא דלא חילקו ותיקנו אומד ממוצע, אלא ע"כ דטענתו הי' דאין לה בושת כלל, וא"כ צ"ע מה השיב לו ר"ע לחלק דבחבלו אחרים חייבין הא מ"מ אין לה בושת.


'''שם.''' אינו מבואר בראשונים איך שמין הבושת. וברש"י לעיל [[רש"י/בבא קמא/פו/א#שיימינן|דף פ"ו ע"א]] ד"ה שיימינן, ובפריטי הרמ"ה לעיל דף פ"ג ב' משמע דיש לשום כמה אדם רוצה ליטול שיביישוהו, ושומא כזאת הי' שייך גם כאן, אבל מוזכר גם שומא כמה הי' נותן לפדות עצמו מהבושת, ולפי הרא"ש דמסיק לענין צער דלא מחלקינן בין מקום נזק לשלא במקום נזק ותמיד מעריכין בין סייף לסם, א"כ לכאורה גם בבושת כן, [אמנם אולי זה רק בראשי איברים], ואם נשום כאן לפי שומא זאת מסתמא לא היתה נותנת כלום כיון שראינו שבעד קצת שמן היא מגלה ראשה, אבל יתכן דלר"ע לא איכפת לן רק אם יש בושת שהיא היתה רוצה לקבל כסף בעד זה הבושת מיקרי בושת אפילו אם תמיד נעריך לענין תשלומין כמה שהיא היתה נותנת, מ"מ גם אם היא היתה רוצה בעד זה כסף נקרא ג"כ בושת ושייך כבר לא פלוג לחייב ד' מאות זוז.


'''ואיבעית אימא ה"ק לי' וכו' והא סהדי דמסהדי בך וכו'.''' לפי פירכא זאת סובר דאמת דאין עד נעשה דיין אפילו עד הרואה אפילו בדיני ממונות וכסברת המקשן, והלח"מ בפ"ה מהל' עדות כתב דהרמב"ם יפסוק כהאיבע"א והא דפסק בפ"ג מסנהדרין ה"ו דג' שנכנסו לבקר רצו עושין דין, היינו כמש"כ הריטב"א דהודאת בעל דין הו"ל כהגדה, והנה ק"ק מסנהדרין דף ע"ח דמבואר דטריפה שהרג הו"ל עדות שאאי"ל ובפני ב"ד חייב, ולפי"ז הא צריך דוקא להעיד מקצתן עדים והו"ל עדות שאאי"ל, ואולי דלפי"ד הריטב"א לא צריך הגדה עם דיני עדות דהא הודאת בע"ד ג"כ אין עלי' דיני קבלת עדות, אלא דמ"מ שאני התם דזהו הגדה המועילה ודין עדות עליו אע"פ שאין בה יתר דיני עדות, וסגי בזה לפי מש"נ [עי' בתוד"ה כגון] דדין עדות שאאי"ל תרתי אית בי', היינו אם א"א לקיים כאשר זמם ואם א"א לבטל עדותן, והנה לעיל [[בבלי/בבא קמא/עה/ב|דף ע"ה ע"ב]] מבואר אע"ג דקושטא מ"מ פסול עדות שאאי"ל, היינו כיון דא"א לבטל עדותן דישאר חייב קנס כמו שאמרו, משא"כ אם אפשר לבטל עדותן וידעינן דקושטא קאמר שפיר הו"ל עדות שאתה יכול להזימה ולכן נהרג, אבל מ"מ קשה דהרמב"ם הי' צריך להזכיר ב[[רמב"ם/רוצח/ב#ט|פ"ב מהל' רוצח הל' ט']] דצריכין להעיד דוקא מקצתן עדים ומקצתן דיינין, ע"כ מסתבר דפסיק כלישנא קמא.


'''וכי בפני ב"ד הכהו שיודעין כמה הכהו ועל מה הכהו אם על שוקו או ציפר נפשו.''' בראב"ד ביאר דכמו שבזה זקוקים לאמירתם ה"נ מה שאמדו. וצ"ע מי דמי, דמה דאנו מאמינים להם הרי זה כל מעלת דין עדות דמאמינים למה שאומרים, אבל מנ"ל דיש לסמוך על אומדן דעתם ומי יימר דיודעים טוב לאמוד. ולקמן אמרינן דלכן לא דנין דיני ממונות אחרי שדנו דיני נפשות, דס"ל כר"ש התימני דצריך אומדנא דבי דינא ולא משהינן לזה, משמע דהא דיצטרכו לשמוע עדות על הנזקין לא נקרא דמשהין ורק אומדנא דבי דינא זה נקרא דמשהין, הרי דלאומדנא צריך זמן וישוב הדעת א"כ שפיר א"א לסמוך על כל עדים שאמדו טוב, ואם ר"ע רוצה להקשות רק על אופן שהעדים מעידים שהי' כבד מאד אז שפיר מקשה ר"ע, אבל הא ר"ע ס"ל דגם באבן פשוט מהני אומדן דעדים ומנ"ל זה להשוות למה דנאמנין כמה הכהו ועל איזה מקום הכהו.


'''שם.''' וכי בפני ב"ד הכהו. עי' בשטמ"ק בשם הראב"ד וגאון דמשמע דמפרשי הכאת מיתה, וברא"ש משמע דהראי' מנפל מן הגג, ואע"ג דשם לא הוזכר בפני ב"ד, משמע לי' דקאי אכולהו וגם אם בפני ב"ד הפילו מן הגג יתחייב אע"ג דראו, ומרש"י ד"ה ציפר משמע קצת דמיירי מחבלה כפשטות הפסוק דאבן או באגרוף דמיירי לענין תשלומין, ובתוס' בר"ה דף כ"ו ע"א משמע ג"כ דמיירי בחבלה וכן הביא הרש"ש, וכתבו שם דמכה חבירו דמי לנפשות לרע"ק דהם לא יוכלו לדון אם ראו, אמנם מהתוס' כאן ד"ה כגון דחלקו על רש"י דסובר דר' יהודה נשיאה ס"ל כר' טרפון, משמע דלא ס"ל כהתוס' דשם, דהא לפי התוס' שם באמת בהכאה אין אומרים לא תהא שמיעה גדולה מראי' אליבא דר"ע, ושפיר קאמר רש"י דע"כ ס"ל כר' טרפון.


'''ועוד אם נפלה חוזר ובונה.''' יש לעיין אם גם אליבא דר' עקיבא לא יסמכו על אומדן של העדים אם יש בו כדי להמית, דגם לדידי' צריך אומדן ב"ד אלא דסגי במה שימסרו לב"ד איזה אבן זה הי' ומה הי' גובה הבית, ולפי"ז צריך להבין מה נפק"מ אם יחזרו ויבנו, דהא ע"כ נאמנים לומר כמה הי' גובה הבית דאל"ה איך ידעו כמה הי' גובה הבית בשביל לחזור ולבנות, וכיון שנאמנין הא יכולים לשער אם מתים מזה ומה יוסיף אם יחזרו ויבנו אותו או לא.

'''כן''' יש לעיין בהא דקאמר לקמן בשור שהמית והזיק דס"ד להעמיד כר' שמעון התימני דבעי אומדנא דבי דינא, וכיון דנגמר דינו דשור לסקילה לא משהינן לי' לאומדנא דבי דינא, ולמה צריך להשאירו, דהא כמו אם צריך עדים סגי במה שראו אותו ואפי' שאז לא עלה על דעתם לחשוב ולאמוד מ"מ אומדים שהדבר שראו אז יש בכחו להזיק, ה"נ הבי"ד יאמדו שהשור שראו בשעה שדנוהו, בכחו להזיק, ולמה צריך שיהא עדיין קיים אז.

'''משמע''' דלר"ש התימני נתחדש דלא סגי בזה אלא דצריך שיהא עכשיו לפני ב"ד שיוכלו לאמוד, אלא דא"כ צ"ע מאי קאמר וכי בפני ב"ד הכהו שיודעים כמה הכהו, הא אפי' יודעים כמה, הא המכות שנתן כבר אינם וחלפו ומה שייך בזה לאמוד. ואולי מה דא"א במציאות כלל גם ר"ש התימני מודה דסגי כיון שראו הכל מה ששייך לראות.

'''כן''' יש לעיין מה דמוכיח מהא דקאמר בפני ב"ד הכהו משמע דעד נעשה דיין, דהא אפי' אי עד נעשה דיין היינו דמה דהם ראו בתור עדים אינו מגרע להיות ב"ד, אבל בתור עדים שראו לא מהני מה שאמדו שיכול למות מהמכות האלו ורק מכח דין ב"ד, והא ממ"נ אם על ראייתם לא הי' דין ראיית עדים אלא ראיית ב"ד אין לזה שייכות לעד נעשה דיין, וע"כ ס"ל דיש על ראייתם דין ראיית עדים א"כ גם אם ראו ועד נעשה דיין איך יועיל הא בתור ב"ד צריך שיהי' עכשיו לפניהם.

'''יש''' לעיין לר"ש התימני אם מהני בתפיסה בקנס בבבל, דהא אין לנו דין ב"ד וממילא גם אומדנא דב"ד דבבל לא סגי נמצא דחסר באומדנא דבי דינא, ובלי אומדנא דבי דינא אינו חייב כלל ואיך תועיל התפיסה.


'''פרט לכשיצתה אבן מתחת ידו של מכה.''' צ"ע דלמ"ל קרא להכי הא כיון דלא ראו אם זה ראוי להמית הא ספק נפשות להקל, משמע דכיון דמת הנרצח או ניזוק הרי דהי' ראוי להמית או להזיק דאינו מצוי אחרת ובדין בלי גזה"כ הי' חייב, אלא דזה מגזה"כ דפטור כשאין יכולים לאמוד אם האבן הי' בו כדי להמית או להזיק.

'''וברמב"ם''' פ"א מחובל ומזיק הל' י"ח פסק דכשאבד החפץ נאמן הנחבל בשבועה לומר שהי' בו כדי להזיק, והראב"ד הסכים עמו משום דבודאי דבר שאין רגיל להזיק לא הי' מזיק, ומהא דבעי קרא לכשיצתה אבן מתח"י העדים, הרי דבלי זה הי' חייב, זה סיוע לדבריו. אלא דצ"ע למה פסק דצריך להביא האבן לב"ד לאמוד, וזה לכאורה כר"ש התימני. ואולי כיון דכשהחובל טוען דלא הי' כדי להזיק אז צריך שהנחבל יטעון שהי' כדי להזיק ולולא זאת יפטר, לכן צריך להביא החפץ לב"ד, היינו כדי שהחובל לא יוכל להכחיש.

'''וביש"ש''' כאן וכן בחזו"א ריש סי' י"ד כתבו דלכתחילה יש להביא לב"ד לאמוד. וצ"ע מנין לנו דלכתחילה צריך, דהא כיון דהלכה כר"ע, ור"ע הא דורש רק למעט אם יצתה האבן מתחת המכה, דהיינו שגם העדים לא ראו, אבל אין לנו שום פסוק להצריך לכתחילה שיהי' האבן בב"ד.


'''תוד"ה כגון.''' וי"ל דההיא דמכות עיקר. הנה עיקר הטעם הוא משום עד עמדו לפני העדה עד שיעמוד בב"ד אחר. והנה בכ"ז אם קצת מהדיינין ראו עדות שנחקרה בב"ד ועכשיו באו עדים והעידו שראו שנחקרה, לכאורה צריכים להיות כשרים לדון אפילו שראו עדות שנחקרה, דיש כאן עד עמדו לפני עדה אחרת היינו לא אלו שראו את הרצח, ונראה דלר"ע אפשר דיהי' פסולין אלו שראו את הרצח גם לקבלת עדות, כיון דכתיב עד עמדו משמע דצריך לעמוד היינו גם קבלת עדות אפילו לפי השיטה דקבלת עדות לא צריך כ"ג, אבל יש לעיין לרש"י בד"ה שראו דמשמע דלר"ע אפילו בדיני ממונות אין עושין ע"פ הראי', האם אלו הדיינים שהי' בשעת חקירת העדות יהי' כשרים להצטרף לשמוע הגדת עדות שנחקרה בב"ד הקודם, דהא ראי' זו היינו חקירת עדים דין ב"ד עלי', וכמו שהם בעצמם הי' תיכף יכולים לדון על סמך חקירתם גם כעת יכול להצטרף עם דיינים אחרים ולדון, או דילמא כיון דעכשיו צריכין לדון על סמך עדות שנחקרה בב"ד פלוני הו"ל כעדי ראי' תמיד דאין עד נעשה דיין, אבל זה נראה דעדים שהי' נוכחים בשעת קבלת עדות אבל לא הי' מהדיינים מסתמא יש להם דין עדים כי הם עדים על קבלת עדים ואין יכולים להיות דיינים על קבלת העדות שנחקרה בב"ד פלוני.


'''בא"ד.''' וי"ל דההיא דמכות עיקר אבל בר"ה בא לפרש וכו'. לכאורה הי' אפשר לומר דתרי דיני נינהו, דבמכות דנין שהדיינין שראוהו ידינוהו וע"ז נתמעט דצריך לעמוד במשפט דהיינו שיהי' ישיבת ב"ד וקבלת עדות, וכאן הנידון הוא באם רוצין לקבל עדות ואיך נדע להפסל להיות בישיבת הדיינין ולקבל עדות דמקרי שפיר עדה אחרת כיון דלא דנין על סמך ישיבתם הקודמת, וכמו שאם שאר הסנהדרין יהי' אחרים מסתבר דנקרא דיש כאן עדה אחרת, ה"נ הם כשיש כאן ישיבת ב"ד וקבלת עדות הי' סברא דשפיר יוכלו, וע"ז ממעטינן דכיון דחזו דקטל לא חזו זכותא, ולכן בר"ה דף כ"ו דמיירי לענין שיפסלו גם אם מעידים עדים בפניהם, ע"ז אומר דדוקא בנפשות משא"כ לענין לא תהא שמיעה גדולה מראי' דזה נלמד מפסוק דעד עמדו לפני העדה למשפט בזה באמת אין נפק"מ בין דיני נפשות לדיני ממונות, ולפי"ז יתורץ שיטת רש"י דסובר דלר"ע גם בדיני ממונות לא הי' יכול לר' יהודה נשיאה לדונו עפ"י ראייתו ולא יקשה עליו מהסוגיא דר"ה דף כ"ו.

'''ולפי''' רש"י יותר מובן מה דפריך על ר"ע דאין עד נעשה דיין מברייתא דשמעון התימני, דלכאורה הא התם מיירי לענין נזקין וכמבואר בדף צ"א א', ונהי דהרא"ש בשטמ"ק מתרץ דנזכר גם מיתה, מ"מ ע"ז לא הוזכר דמהני בפני ב"ד בדברי ר"ע, ולפירש"י יבואר בפשיטות דלכו"ע בין לתירוצא קמא בין לתרוצא בתרא לר"ע א"א לדון על סמך ראייתם, ועי"ז יתורץ גם שיטת רש"י בר"ה דף כ"ה ע"ב, דקושית הגמ' שם שיקדשו החודש עפ"י ראייתם היינו דוקא משום דבקידוש החודש לא כתיב עדות אלא כזה ראה וקדש, ובתוס' חלקו שם עליו, ולפי שיטתם בקידוש החודש לכו"ע צריך להיות טוב דלא תהא שמיעה גדולה מראי' כיון דרק בנפשות נתמעט כמסקנת הגמ' שם, אבל לפירש"י דרוצה לפרש קושית הגמ' גם אליבא דר"ע ולדידי' לא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראי' כל היכא דבעי עדים, ואפילו לר"ט הא בסוגיין יש שני תירוצים דלתירוץ א' בראוהו ביום יוכל לדון עפ"י ראייתם ובתירוץ שני לא, ואפשר דרש"י סובר דעיקר כלישנא בתרא, ולכן כל קושית הגמ' רק משום דבקידוש החודש אין צריך עדות, ולכן בר"ה שם דף כ"ו ג"כ פירש דבד"נ מקצתן נעשין עדים דבד"נ עדות כתיב.

'''עי'''' מהרש"א שהעיר דהא אם מיירי בראוהו בלילה כדמוקי כאן אפילו בקידוש החודש א"א לקדש על ראייתן שבלילה, אבל נראה שרש"י מפרש שם כהאבע"א דלר' טרפון גם ראיית היום א"א לדון אם צריך עדות.


'''בא"ד.''' וטעם דאין המעיד נעשה דיין יש מפרשים משום דהו"ל עדות שאין אתה יכול להזימה דכיון שהוא עצמו עד ודיין לא יקבל הזמה על עצמו. והנה לכאורה לא שייך כלל הזמה דהא הם יודעים שזה אמת ואיך יכולים לפסוק שהם לא ראו. וע"כ צ"ל דלא איכפת לן בזה משום דאם לפי ראות עינינו היו יכולים לחשוב שההזמה היא אמיתית ויקויים כאשר זמם הי' סגי בזה, אלא דלא יקבלו היינו דהא אנו יודעים שאדם אינו יכול לדון ולחייב עצמו.

'''והנה''' העירוני דגם אם ראו עדים אחרים שיעידו איך הם ידונו דהא לא יוכלו להזים העדים בפניהם והו"ל עדות שא"א יכול להזימה, דהא אם יזומו אלה שהעידו הא הם יודעים שהמזימים משקרים, דהא היו יחד עם אלה שראו. ולהנ"ל לא קשה דהא זה לא נדע אם הם יודעים האמת שראו, ומקרי שפיר יכול להזימה כיון שלא ידונו על עצמם אלא על אלה שיעידו.

'''והנה''' בתוס' כאן כתבו דלא יקבלו הזמה, ובתוס' סנהדרין דף ט' כתבו טפי מזה דלא ירצו לקבל, ובקהלות יעקב כתובות (סי' כ"ד) הקשה דהא הם פסולים לדון על עצמם ועל קרובם ולא רק שלא ירצו.

'''ובטורי''' אבן ר"ה דף כ"ה באבני שוהם הקשה דהא לר"מ יחיד דן ד"מ מה"ת ואע"פ דאין יכולים להזים בפניו דהא עדים זוממין קנסא, וכן ג' הדיוטות דנין בד"מ אע"ג דא"א להזימן בב"ד הדיוטות דהוי קנס, וכן הקשו דמבואר בר"ה דף כ"ה ב' דגם בקידוש החודש אין עד נעשה דיין אע"ג דשם לא צריך בודאי דיכול להזימן, ועי' תשובות רעק"א סי' קע"ו.

'''ונראה''' דהנה חזינן בגמ' סנהדרין דף מ"א ע"ב דאם חסר חקירות פסול משום עדות שאאי"ל, וכך אם אין נענשים כאשר זמם ג"כ פסול מה"ט, מ"מ נראה דאינן דין א', דזה שחסר חקירות פסול מטעם ודרשת וחקרת אלא דאנו מפרשים זה מחמת דהוי עדות שאאי"ל פירוש שצריך שיוכל להתבטל עדותן לגמרי ע"י הזמה, אבל אינו בעד דאינם נענשין העדים דזה נלמד מחמת הדין דכאשר זמם, ובתוס' במכות דף ב' ע"א לחד תירוצא בב"ג ובן חלוצה לא צריך להיות עדות שאתה יכול להזימה כיון דלא קאי עלי' הכאשר זמם, אבל מ"מ חקירות בעינן, משום דדין זה אינו בעד להזימן ולעונשין אלא לבטל עדותן.

'''ולכן''' נראה דהי"מ אין כוונתן בכלל דא"א לעונשן, דהא חזינן דאם אפי' באופן רחוק אפשר לחייבם ולהענישם מקרי שפיר יכול להזימן, וכ"ש כאן דאפשר להזימן בב"ד אחר וכקושית התוס', אלא דס"ל דדין זה דעדות שאאי"ל היינו שיוכל לבטל עדותן זה צריך שיוכל להתבטל באותו הב"ד, ויש קצת סברא לזה דתוקף הפס"ד הוא אם יוכל לברר ע"י הדיינים אמיתת הדבר, ולכך לא קשה מקידוש החודש וביחיד מומחה ובג' הדיוטות דאינו צריך שיוכלו להענישם ולפסוק עליהם קנס דוקא באותו הב"ד, אלא שיתבטל עדותן, וזה יכולין להזימן ולבטל עדותן בב"ד הדיוטות, דמה שנוגע להדיני ממונות לבירורו הם כשרים, וכמבואר בב"י סי' ל"ח בשם הריב"ש דהזמה שלא בפניהם תועיל לבטל לגמרי עדותן, ולכן התוס' כתבו דלא ירצו לקבל על עצמם, היינו דאם הי' רוצים לקבל העדות ממילא הא יתבטל ויוזם עדותן, דנהי דאינן יכולין לפסוק על עצמן אבל לברר הדבר אם האמת כמו הפסק דין או לא זה בודאי יכולין אלא דלא ירצו, לכך התוס' רק מקשין מקרובין לדיינים.


'''בא"ד.''' מבואר שני טעמים בהא דאין עד נעשה דיין או משום דהו"ל עדות שא"א יכול להזימה, או משום הגזה"כ דועמדו לפני ה' דהעדים עומדים לפני הדיינין. ובקצוה"ח [[קצות החושן/חושן משפט/ז#|סי' ז']] הקשה להטעם דהוי עדות שא"א יכול להזימה א"כ באופן דאם העידו בב"ד למה לא יכולין אח"כ אלה שהעידו להיות דיינין דהא כבר אפשר שיתקיים הזמה בפני הב"ד שהעידו. ואפשר דלדבריהם צריך שיוכלו להזימן בפני הב"ד שנגמר הדין ע"פ עדותן, ולכן אם הם ידונו הא לא יוכל להתקיים בפניהם.

'''ואותו''' הקושיא הקשה להטעם דגזה"כ ועמדו לפני ה', למה לא מהני אם כבר העידו בב"ד אחר. ואפשר דגזה"כ הוא דצריך שהב"ד שפוסקים יהי' מחמת שהועד בפניהם, ואע"פ שב"ד אחר אם יגבו עדות שנגבה בב"ד אחר יוכלו לדון עפי"ז, היינו משום דאז הוי כאילו נתקבלה עדות בפניהם, אבל אלה המעידים אם נרצה לומר דהוי כגבו העדות הא לא מהני דאין כאן ועמדו, לכן גם אחרי שהעידו בב"ד אחר לא יוכלו לדון, דלדבריהם העיקר שב"ד לא ידונו על עדות שלגביהם א"א להחשיב ועמדו לפני ה'.


'''וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי ליהדר ולידייני' נמי ממונות.''' והקשה הגרעק"א דהא כשנגמר דינו ליסקל הרי הוא הפקר והרא"ש הא ס"ל דבנזקין לכו"ע פטור נגח ואח"כ הפקיר ומאי פריך. ובחזו"א סי' ג' ס"ק ט"ז תירץ דכיון דמוטל על הבעלים המצוה לסוקלו וכמבואר לקמן [[בבלי/בבא קמא/צא/ב|דף צ"א ע"ב]], ממילא הוא נחשב בעלים לגבי נזקין, וכל הטעם דנגח ואח"כ הפקיר דפטור הוא משום דכעת אם הי' מזיק לא הי' חייב בשמירתו ובחיוב תשלומין עבורו, אבל היכא דגם כעת אחרי שהוא הפקר אם הי' מזיק הי' עדיין חייב בנזקיו דיש לו דין בעלים שזה סגי לחייבו בתשלומין, ממילא אין כאן הפטור של נגח ואח"כ הפקיר.

'''וצ"ע''' אם מחמת מצוה דמוטל עליו יש לו דין בעלים לגבי שמירת וחיוב נזקיו, א"כ למה בקדשי קדשים משמע בפשוטו לעיל [[בבלי/בבא קמא/יב/ב|דף י"ב ע"ב]] דיהי' פטור בעל הקרבן, אע"ג דיש לו דין בעלות דעליו המצוה להביא הקרבן לעזרה שיקריבוהו, ואע"ג דבחזו"א ב"ק סי' ג' ס"ק ט"ז רוצה לפרש דמשנתינו ס"ל דחייב בעל הקרבן אם הקרבן הזיק אע"ג דאינו ממונו מ"מ חייב בשמירתו, מ"מ זה נדחק רק בשיטת הרמב"ם, אבל בפשטות משמע דרק בקדשים ס"ל דהוי ממון בעלים לכן חייב בעל הקרבן על ההיזק ומדיש עליו עדיין מצוה להקריבו לא מהני לחייבו אם הזיק, ודוחק לחלק דהיכא בזה דין קדושת גבוה מפקיע שם בעלים אפי' כשיש להבעלים מצוה משא"כ כשזה רק הפקר ואסור בהנאה.

'''עוד''' כתב דכמו דבמת השור לא יהא פטור כמו בנגח ואח"כ הפקיר, דרק הפקר דכעת אינו חייב על הזיקו אז הוא דאמרינן דפטור, אבל מה שהשור מת לא פוטר חיובו על הזיקו, וה"נ בנגמר דינו ליסקל הוי כמת. ולסברא זאת אין חיובו מחמת דין בעלים דמצוה להורגו, וגם זה צ"ב דהא מת אינו מזיק כעת אבל לא נאמר במיוחד דין פטור אם הי' מזיק כעת. אבל כאן הא שייך שיזיק ומ"מ אם הי' מזיק הי' פטור א"כ הרי זה ככל הפקר.

'''ונראה''' לומר באופן אחר קצת לא משום דגמ"ד עושהו למת, אלא דכל הענין דנגח ואח"כ הפקיר היינו אם השור הוא שייך להיות ממון, דהנה בשטמ"ק כתב בשם הר' יונתן דהקפידה התורה שצריך להיות עדיין שם בעלים עליו, היינו אם שייך להיות של בעלים בני חיובא שיתחייבו על נזקיו, משא"כ כאן דא"א להיות בו דין ממון דהו"ל אבוד ממנו ומכל אדם, אז נמצא דעד מתי שהי' של בעלים הוא הי' שלו והו"ל כמו במת דהוכיח החזו"א ס"ג ס"ק ט"ז מדף ל"ג דבשחטו דנין אותו לחייבו אע"ג דאין השור [וצע"ק בסנהדרין דף פ"ה].
{{ניווט כללי תחתון}}
{{אילהש}}