עריכת הדף "אילת השחר/בבא קמא/פד/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף פ"ד ע"א'''}}}}

'''קטן שהרג את הגדול וכו' היכי קטלינן לי' התורה אמרה משפט אחד.''' ולכאורה צריך לומר דס"ל כעת דאפילו אם לא קטלינן לי' ג"כ מיקרי דאינו משפט אחד, ואין לומר דכוונת הגמ' ג"כ כמו בקטן שסימא גדול דאמרינן דהי' סברא דאז יתחייב ממון אלא דאין משפט אחד ה"נ כאן, דבאמת יש סברא דיהי' חייב מיתה בעד עבירת ההריגה בלי נפש תחת נפש, וא"כ יהי' תלוי דגדול שהרג את הגדול חייב מיתה מחמת נפש בנפש, ובקטן אינו בעד נפש בנפש אלא בעד העבירה לבד, וע"ז הוא דפרכינן דהא אין כאן משפט א', דא"כ למה צריך לטעמא דמשפט אחד, תיפוק לי' דכיון דהתורה חייבה אפילו לא נפש בנפש למה צריך הנפש בנפש תיפוק לי' תמיד מחמת העבירה.

'''והנה''' בקטן שסימא גדול ג"כ נהי דא"א לחייבו ממון, נפטרנו, ומה ראי' דעין תחת עין היינו ממון, וע"כ דהאי תנא ג"כ סובר דגם אם נפטרנו אין כאן משפט אחד.


'''טריפה שהרג את השלם מאי עבדינן לי' אלא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ופטרינן לי'.''' ופירש"י דהוי גברא קטילא והו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה. והק' בגליון הש"ס דא"כ הא שפיר מתקיים משפט אחד דתמיד הורגין את הרוצח אלא דבטריפה שהרג אין עדות ולא ידעינן שהרג.

'''ואפשר''' דודאי באיש שהרג ונעשה אח"כ טריפה או שמת לא יקשה דהא לא הוי משפט א', כיון דבשעת הריגתו הי' הגברא בגדר שיוכל להתקיים משפט אחד, דהעיקר שבשעה שהוציא העין או שהרג הי' כזה גברא שהי' יכול להתקיים בו משפט הכתוב בו, אבל בטריפה שהרג דהוא גברא שבשעת הריגתו אנו יודעים שמחמת דינו לא יתקיים בו משפט א', אע"ג שזה מחמת שלא יוכל להיות עליו עדים, מ"מ זה גופא שהוא גברא שדינו גורם שלא יוכל להתקיים עליו עדים לעונשו הוי חסרון במשפט א' כיון שזה כתוצאה מדינו של הגברא, וע"כ מזה דהיכא דלא אפשר לא אפשר ופטרינן לי' ואין זה חסרון במשפט אחד.

'''וראי'''' לזה מהא דמסיק ר' אשי בסנהדרין דף ע"ח דשור טריפה שהרג פטור כיון דאילו בעליו הרגו היו פטורין גם הוא פטור. ולכאורה הא מה דבעליו היו פטורין מחמת דלא הי' עדים דהו"ל עדות שא"א יכול להזימן, אבל השור שהרג דהוי עדות שאתה יכול להזימן דהעדים ישלמו דמי שור לבעלים כמש"כ התוס' שם בד"ה שור טריפה, ולמה לא יסקל, וע"כ דכיון דמה שאם הבעלים היו הורגין היו פטורין הוא מחמת דדינם גורם שיהי' עדות שא"א יכול להזימן שפיר אפשר לקרוא לזה דהבעלים היו פטורין מדינא ולכן גם השור שהרג פטור.

'''ונראה''' דאין הטעם דהם פטורים מטעם דאפילו אם הרגו אותו ג"כ הי' פטורין, דלענין כאשר זמם לא איכפת לן, דהא בהעידוהו שחייב סקילה והוזמו נסקלין אע"ג דאם הרגו ע"י סקילה נהרגין בסייף דכאשר זמם שאני, ויש לעיין בהא דלקמן דף פ"ט בהעידו שגירשה ונתן לה כתובתה, הא אם ישרפו הכתובה אינו אלא גרמי והאם נצטרך לומר דאתיא דוקא כר"מ דדאין דינא דגרמי, גם יש לעיין לפי הראשונים דדינא דגרמי אינו אלא מדרבנן אם שייך לחייבם כאשר זמם, ועיין בריטב"א ריש מכות דמשמע דשייך חיוב הזמה אפילו היכא דאם הפסידו בידים לא הי' שייך חיוב, כגון מה שרצו להפסיד לכהן אכילת תרומה על מה שהוא בן גרושה, וא"כ ה"נ הי' יכול להיות חייב מיתה אפילו אם ההורגו פטור, אלא דכיון דגברא קטילא קטל אין כאן כאשר זמם.

'''והנה''' מבואר מרש"י דאם לא הוי דין שעדות שא"א יכול להזימה לא מהני הי' שפיר מקרי דמתקיים משפט א' דכולם חייבין מיתה, אע"ג דהטריפה הוא גברא קטילא מ"מ מקרי שנתקיים בו דין מיתה. והי' אפשר לומר דזה לא נקרא קיום מיתה דהא הוי גברא קטילא ומה שנהרג הוא משום ובערת הרע מקרבך, כמו דאמרינן בסנהדרין דף ע"ח דבהרג בפני ב"ד נהרג משום ובערת הרע מקרבך, ועי' ברמב"ם ובראב"ד פ"י מהל' נזקי ממון ה"ז, וכ"כ באמת הגרעק"א ובקובץ שיעורים ח"ב סי' ל"ט, וא"כ יש לומר דלא מקרי משפט א' דאין זה אותו דין מיתה כמו בשלם שהרג כיון דהוי גברא קטילא. אמנם נראה דגם בהרג בפני ב"ד דנהרג משום ובערת הרע מ"מ ידונו אותו באותה מיתה כמו בכל רוצח, ולא נימא דאינו מדין חיוב מיתה הרגיל ממילא אין לו דין ליהרג ע"י סייף, דמקרא דובערת הרע שמעינן גילוי דחייב במיתה הכתובה ומתקיים בזה דין מיתה ממש אע"ג דהוי גברא קטילא.

'''וכן''' משמע לקמן [[בבלי/בבא קמא/פח/א|דף פ"ח ע"א]] דפריך דזוממי עבד לא יהרגו לר' יהודה כיון דלא מקרי אחיו וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ומתרץ משום ובערת הרע מקרבך. ואם אינם חייבין אותה המיתה שרצו להורגו איך זה מקויים כאשר זמם, וברש"י ביאר בקושית הגמ' דהא תנן דישראל לוקה וגולה, ועי' רש"ש שם, וא"כ כשמתרץ ובערת הרע כלול בזה ג"כ דלוקה ישראל על שהעיד על העבד, ואם אין זה דין מלקות כמו על מי שהעידו מחמת שהוא גברא קטילא וחייב רק משום ובערת הרע א"כ הא אין כאשר זמם, וגם הא בשלמא במיתה יש ביעור הרע אפי' אם זה לא כמו עיקר חיוב מיתה, אבל מלקות אם אינו מלקות כדין התורה למה זה מקרי ביעור הרע הא הרע ישאר, וע"כ דמתקיים בזה חיובו דזה נקרא ביעור הרע היינו קיומו לעונשו לפי הדין הנאמר בו.


'''אתיא מדתני דבי חזקי' וכו' ולא נפש ועין תחת עין.''' יש לעיין דזה צריך רק להא דאם הכה עינו והרגו דלא עושים בו תרי עונשין כדאמרינן בכתובות [[בבלי/כתובות/לח/א|דף ל"ח]], אבל לנידו"ד מה צריך קרא לדרוש בזה, דודאי אם כתוב עין תחת עין אינו חייב מיתה, דאין לומר דבל"ז ידענו דלא חיישינן על צד רחוק דמיתה רק משום דיש פסוק מיוחד דממנו דרשינן דלא נפש ועין דאז יש יותר לחוש, דא"כ מאי פשט מהא דמלקות, דהא התם אין פסוק מיוחד שלא ימיתוהו לכן אפשר להלקות אע"פ שאחרי האומד שיכול לקבל המלקות אפשר שימות, משא"כ כאן דיש דרשה מיוחדת, וע"כ דאין חילוק א"כ למה הוצרך את הדרשה דתנא דבי חזקי' לזה.


'''דבהדי דעויר לי' נפקא לי' נשמתי'.''' יש לעיין אי פשוט להגמ' דלפי גדרי חששות של פקו"נ אין לחוש ולכן מי שצריך משום איזה סיבה להוציא עינו מותר לו היכא דאמדנו דיחי' ואין לחוש חשש רחוק שמא בכ"ז ימות, רק לחייבו להוציא עין לא נוכל כיון דאיכא חשש רחוק שימות, וע"ז דחה דגם לחייבו להוציא אפשר, ואין להתחשב כלל עם החשש, או דפשוט להגמ' דמשום חשש כזה אסור להוציא עינו, ולכן ס"ד דלא נחייבו להוציא גם בתור עונש ב"ד, אלא דא"כ כשתירצנו דלא ניחוש דסמכינן אאומדנא היינו דלגבי עונש ב"ד חייבה תורה אע"פ שיתכן בצד רחוק שימות, אבל בלי שיש דין לעונשו צריך לחוש גם לחשש רחוק כזה. ואפי' לפי"מ שהוכיח הנוב"י מהדו"ת יו"ד סימן י' דמותר לעשות בשביל להתפרנס דבר שהוא קצת בסכנה כגון לנסוע על הים וכדומה, הרי דאין בזה איסור אם בדרך הטבע אין לחוש, מ"מ כאן דעושה דבר שזה עצמו ימיתנו יש מקום לאסור. וע"כ צ"ל דזה ברור דלחשש רחוק כזה אין לחוש, אלא דס"ד דמ"מ לחייבו עונש כזה לא נוכל, וע"ז דחה דגם נוכל לסמוך אאומדנא ולחייבו עונש אע"פ שיש צד רחוק שמא נטעה באומד.


'''ואי אמדינן דמצי לקבל ועבדינן בי' ונפק רוחי' אי מיית לימות מי לא תנן גבי מלקות אמדוהו ומת תחת ידו פטור.''' יש לעיין מה רצו להוכיח משם, אי רצה להוכיח שקורה פעם שימות מה הוצרך להביא מהא דפטור, ואולי דרך אגב מביא דפטור. אבל אפשר לומר דהנה בכתבים בשם הגר"ח מבריסק ז"ל (עמוד קל"ד) הוכיח דאומד למלקות אינו שא"א בשום אופן למות, אלא שיוכל להחזיק המלקות ויחי', אבל לא שא"א כלל למות מהם, ולכן כשמת מהמלקות יהי' השליח ב"ד פטור רק משום דנתמעט הכאת מצוה, וזה ביאר בשיטת הריב"ן מכות דף כ"ב דס"ל דטעם פטורו משום דנתמעט הכאת מצוה, וע"כ טעם המשנה דאמדוהו ומת פטור אינו משום דלא הי' כדי להמית דזה הא הוי פשיטא, ולפי"ז אפשר לומר דהא חזינן דברור להגמ' דבהוצאת עין יש אפשרות שימות, וא"כ אם האומדנא צריך להיות שלא יתכן בשום אופן שימות לא הי' שייך להוציא עינו כיון דאינו ברור שאינו יכול למות מזה ואז ע"כ הי' צריך לפרש דעין תחת עין אינו ממש, אבל כיון שמצינו דכשמת מהמלקות פטור והטעם משום דהוי הכאת מצוה, הרי דזה הכאה שיש בה כדי להמית ופטורו רק מחמת דהוי הכאת מצוה, א"כ ע"כ מלקינן אפילו דיתכן שימות ומקרי הכאה כדי להמית דמ"מ יכולים להלקותו, א"כ גם בהוצאת עינו אפשר דנאמוד להוציא עינו אע"פ שא"א לאמוד שבשום אופן לא ימות.

'''אמנם''' בשיטת הרמב"ם ביאר שם דאומד למלקות היינו שא"א בשום אופן שימות. ולפי"ז צ"ע מאי מדמה דהא כאן אמרינן דיתכן שימות, הרי דברור לנו שא"א בשום אופן להיות בטוח שלא ימות, וא"כ מי דמי למלקות דהתם אמדנוהו שאינו יכול למות בשום אופן, ושייך כזה אומד, אבל כאן דאין כזה אומד א"א לפרש דנחייבו להוציא העין.


'''דלמא איכא איניש דמפנק אית לי' צערא טפי ואיכא איניש דלא מפנק לית לי' צערא למאי נפק"מ למתבי לי' היאך דביני ביני.''' יש לעיין התינח אם להחובל יש פחות צער גילתה תורה שישלים במעות מקרא דפצע תחת פצע, אבל יתכן דלהחובל יהי' יותר צער, וא"כ איך נקטע לו היד ונעשה לו צער יותר משעשה להנחבל, וע"כ דעין תחת עין אינו ממש, אלא דמה דקאמר בגמ' כי היכי דלהאי אית לי' צערא להאי נמי אית לי' צערא, צ"ב דמי אומר דבזה שיש לו צער הוי תשלום על צערו, דרק על נטילת האבר חייבה התורה נטילת אבר, אבל הצער לא מצינו דחידשה תורה שנתמלא ע"י שגם להחובל נעשה צער, וכן יקשה בהא דריפוי לקמן, וע"כ צ"ל דלא מסתבר דהתורה תחייבו ממון בכה"ג כיון דבזה קיבל צער כמו שעשה לחבירו, וכן כיון דצריך לריפוי כמו שעשה לחבירו אע"ג דזה לא בתור תשלום מיוחד דצער, וא"כ מה דיהי' לו צער יותר או שיצטרך ריפוי יותר לא איכפת לן כיון דזה לא בתור חיוב, דרק בתור חיוב א"א לחייב יותר, אבל אי החיוב הוא קטיעת היד אלא דיהי' לו צער לא איכפת לן, אבל בתור חיוב צער באופן דלהחובל יש פחות צער נשלם רק מה דביני ביני, כיון דעל החלק שנעשה בהחובל צער כמו שנעשה בהנחבל, ע"ז כבר אינו מחויב ועל היתר ישלם להנחבל.


'''תוד"ה רב אשי.''' ושאר אמוראי וכו'. יש לעיין מדברי התוס' בכתובות ל"ב ב' ד"ה ור' יוחנן שכתבו דגז"ש תחת כולהו ס"ל גם אם לא דרשי הך גז"ש לשאר דברים, א"כ מהו זה שהוסיפו ואין להוציא מגז"ש עין תחת עין מפשטי', הא אין גז"ש כלל לשאר דברים.


'''והא כעבדא בעי למשיימיה.''' פירוש ואולי הנישום כעבד אין גובין בבבל והוא תירץ דגובין וחולק על רבא, וקנסא י"ל דלא הוי כשקטע דרך הילוכו דהוי רגל, ובפנ"י משמע דיסבור פלגא נזקא ממונא.


'''והא מר הוא דאמר כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל.''' ויש לעיין למה לא שאלו בפשיטות דהא קנסא הוא, ובשלמא בעובדא דלעיל דקטעי לידא דינוקא יש לומר דהי' דרך הלוכו דהוי רגל, אבל כאן דלעס לכאורה זה משונה וקרן הוא [ובפנ"י כתב דבין כאן ובין בההוא דקטע הוי קרן וקנסא].

'''וברש"י''' לקמן עמוד ב' ד"ה אין מועד בבבל כתב כיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן לי' לבי דינא היכי מייעד לי', וצ"ל דאע"ג דרש"י כתב כאן בד"ה דאי תפס שיכולין לשומו שיועיל אם יתפוס ונזקקין לקבל עדות ולשום עוד לפני שתפס ומייתינן לי' ומזדקקינן, וא"כ למה לא יוכל להיות מועד, וצ"ל לא שכיחא שיביאו משום זה.

'''והנה''' הרמב"ם פסק בפ"ה מסנהדרין דאין מועד בבבל דצריך דוקא לפני דייני ארץ ישראל, אבל אין זה סתירה לרש"י, דגם רש"י יודה דמעיקר הדין צריך סמוכין בכל הדינים דצריך סמוכין, אלא דלמה לא תיקנו שיועיל לקבל עדות לעשותו מועד, ומכל הסוגיא הא משמע דעצם ההיזק הוי משונה ומכל מקום זה נקרא עדיין מילתא דשכיחא, דאל"כ למה לי לטעמא דאין גובין שור מועד בבבל מטעם דאין מועד בבבל, תיפוק לי' דאין שכיח ששור יזיק א"כ הי' לנו לתקן שיקבלו כדי לעשותו מועד, וע"ז כתב רש"י דכיון דלא מייתינן לי' ממילא לא תיקנו שיוכלו ליעדו בבבל, וממילא עכשיו אפילו אם אירע שהביאוהו לב"ד לא יהי' מועד כיון דאין כאן ב"ד, ופריך דמ"מ יצויר שיהי' מועד על ידי שעשאוהו מועד בא"י או שדייני א"י עשאוהו כאן מועד, וע"ז תירצנו דגם זה לא שכיחא ולכן לא דנים דין לחייבו נ"ש כשהוא מועד, ולכאורה לפי המסקנא דאמרינן שגם זה לא שכיחא מ"מ דיינינן דנגיחה מצד עצמה שכיחא אלא דלא שכיחא דנוכל לחייבו, דכיון דלעשותו מועד אין אנו יכולין דלא שכיח שיביאוהו וממילא הב"ד שבכאן אין להם כח לעשותו מועד, ולדון מועד שנעשה בא"י או על ידי דייני ישראל ג"כ לא תיקנו דלא שכיחא שיזדמן כאן מועד, אבל עצם ההיזק דנגיחות שכיח.

'''וברמב"ם''' בפ"ה מסנהדרין הי"א כתב דבין בהמה שתזיק בהמה ובין שתזיק אדם אינו מצוי, ואולי הרמב"ם יפרש מה דאמרינן בסוף הסוגיא סוף סוף מילתא דלא שכיחא, קאי על עצם ההיזק דשור דהוי לא שכיחא, דכל נגיחה דקרן הוי לא שכיחא, ולפי"ז יתורץ קושית הלח"מ שם בהלכה י"א דלמה לא הביא הרמב"ם האי חידושא דאם יעדוהו דייני א"י כאן דגם זה לא שכיחא דהא בגמ' משמע שזה יותר שכיחא, דבתר דפרכינן על שור שהועד בא"י והזיק בבבל דהוי לא שכיחא מתרצינן דיעדוהו דייני א"י כאן, הרי דהוי יותר שכיח, דזה רק קשה אם כונת הרמב"ם במה שכתב דאינו מצוי, היינו דאינו מצוי המעשה שידינוהו בא"י ויבא לבבל, אבל אם כונת הרמב"ם שאינו מצוי כלל היזק כזה של נגיחות לא צריך להשמיענו, דגם אם ידונו על זה כאן דייני א"י לא שכיח, וגם כך לא יוכלו לחייבו כיון דעצם הנגיחה לא שכיח, ולכאורה בהכרח צריך לפרש כן דאל"כ יקשה דהא הרמב"ם כתב בהל' סנהדרין פ"ה תחילת הל' י"א דבהמה שהזיקה אדם אינו שכיח, ובהל' ט' כתב דבהמה שחבלה בחברתה אינו שכיח, א"כ אם נימא דכוונתו בסוף הי"א דלא שכיח שיבוא שור מועד מא"י, א"כ משמע דעצם הנגיחה שכיח ויהי' סותר דברי עצמו, ובע"כ כהנ"ל.

'''ואליבא''' דאמת הא דצריך הרמב"ם להביא את הדין דאין נעשה מועד ע"י דייני חוץ לארץ אע"ג דאפילו אם הי' מועד ג"כ לא דנין בחו"ל, משום דנפק"מ דאפילו אם בנגיחה רביעית ירצו לדונו דייני א"י לא יוכלו.


'''לא צריכא דאי תפס.''' בחזו"א אהע"ז סי' כ"ז סק"ח הקשה למה לא אמר לו נפק"מ דמחויב לשלם, אע"ג דב"ד לא יכריחוהו לשלם. ורצה לחדש דיוכל לומר שמא אין הדין כן וב"ד אחר יפטרו אותי, ואע"ג דאין לך אלא שופט שבימיך מ"מ כאן הא אין שופט שיכול לדון זה. וצ"ע דהא אם חבל כתוב להדיא דחייב והוא עצמו יודע שחייב ומאי שייך לומר שמא אין הדין כן. ואפשר לומר דאין על ב"ד לדון בדבר זה כדי שהוא ישלם אם ירצה, ואם הוא רוצה לשלם שישאל שמאים וישומו לו, אבל אין להם להתמצע בתור ב"ד בדבר שאין להם כח לדון ולחייב.

'''והנה''' יש לעי' בכל הני דאמרינן אומדין אותו, אם אמדו בלי שב"ד אמרו להם לאמוד ושילם [בהסכמת הנחבל על השומא], דאפשר דיכול אח"כ הנחבל לערער ולומר דלא רוצה לסמוך על השומא, וכל מה שיועיל האומד הוא רק אם הי' עפ"י ב"ד. ולפי"ז כיון דצריך שומא ושומא שלא עפ"י ב"ד אין לה תוקף, אינו מחויב לשלם עפ"י שומא בלי שב"ד יאשרו תוקף השומא, ואין כח לב"ד לאשר את השומא כיון דלענין זה אין להם כח ב"ד וממילא כל החילוק רק לענין תפיסה, ולרש"י דב"ד ישומו לפני שתפס אז איה"נ אחרי שישומו יהי' עליו כבר חיוב לשלם, אבל כ"ז מפני שיש להם כח ב"ד לשום כדי לתפוס, ולזה צ"ל לא צריכא דאי תפס דבל"ז לא הי' חייב כלל.


'''שם.''' לא צריכא דאי תפס. ופירש"י דהיינו דישומו היום כדי שאם יתפוס יעכבנו. והרא"ש הביא שכן משמע מהרי"ף, והוא חלק וס"ל דכ"ז שלא תפס לא שמין, והנה כאן ע"כ קיבל רבא עדות שהשור אלס ידא דינוקא, ולעיל בסופ"ק כתב הרא"ש שאין מקבלין עדות על נזק קרן כיון דהוי קנס ואין דנין זה בבבל רק אחרי שתפס ואיך קיבל רבא העדות, ואפי' אם נימא דלא הי' קרן הא מ"מ כיון שאין גובין למה קיבל עדות. ואולי הודה המזיק והשאלה היתה רק לגבות.

'''[יש''' לעיין הא דאין שמין קודם להרא"ש הוא משום דגם זה שישומו הוי פסק שכך וכך מגיע אם יתפוס אין שמין להרא"ש, או דאפילו אם זה לא פסק אין לב"ד להתמצע כלל בענין כ"ז שלא תפס].

'''וביש"ש''' חילק בין קנס למילתא דלית ביה חסרון כיס, דבקנס דאינו מחויב בלי פסק בית דין של סמוכין נמצא דלמה להם לקבל עדות כיון דאינו מחוייב עדיין והם אין בכחם לחייבו, אבל במילתא דלית בי' חסרון כיס או דלא שכיח דמחויב אלא דאין ב"ד יכולים להגבות, מ"מ שמין אותו כדי שיוכל לתפוס כיון דאמת חייב לו, ומ"מ צ"ע דהא בהאי מעשה גופי' הי' קנס דהא קיי"ל פ"נ קנסא ולמה פירשו דשמין כדי שאם יתפוס יעכב. [והנה בנימוק"י בשם הרא"ה כתב דכשגזילה קיימת אין להניחו לעבור עבירה, ולכאורה מי שמחויב ואינו משלם ג"כ יש לו עבירה ולמה לא יגבו ממנו חיובו, ומשמע דהחילוק דכשיש הגזילה הא כשלא מחזיר וישתמש בזה יעבור בזה איסור בידים, משא"כ כשאין גזילה דאינו עובר על זה בידים]. וצ"ע מה דאמרינן אין מועד בבבל דהא עצם הנגיחה ג' פעמים מצוי, וא"כ לשיטת רש"י, וכן דייק הרא"ש מלשון הרי"ף, דגם אלו דלא גובין מ"מ שמין כדי שיועיל אם יתפוס, וא"כ הא יתכן שהביאוהו לב"ד להעיד כדי שאם יתפוס יעכבנו ונמצא דהעידו עליו ג' פעמים בב"ד ולמה אין מועד בבבל, ולסברת היש"ש א"ש דרק בדבר שאין בו חסרון כיס או דלא שכיחא שומעין עדות כדי שיועיל אם יתפוס אבל בקנס לא, אלא דצ"ע דהא ההוא מעשה דאלס ידי' דינוקא הא הוי קרן דפ"נ קנסא ולמה פירשו דשמין כדי שאם יתפוס יעכב.


'''שם.''' כתב הרי"ף דמנהג שתי ישיבות דאע"ג דאין גובין קנס בבבל מנדין אותו עד דמפייס לחברי' וכד יהיב שיעור מאי דחזי שרינן לי' לאלתר בין איפייס מרי דיני' או לא איפייס, והרא"ש כתב דאיך אפשר דא"כ הא דנין דיני קנסות אלא דיתכן דזה תקנת הגאונים. ויש לעיין איך מותר לנדות, ובשלמא אם עפ"י דין חייב לשלם יש לנדותו, אבל כאן דאינו מחויב ואפילו לציד"ש אינו מחויב כמו שהוכיחו לעיל [[בבלי/בבא קמא/עד/ב|דף ע"ד ע"ב]] עי' בבהגר"א שם, ובשלמא אם תיקנו שיהי' מחויב לשלם יכולים לנדותו שיקיים מה שתיקנו, אבל הא לא תיקנו שחייב לשלם ואיך מותר לנדותו, ובשלמא הא דלעיל דמנדין אותו אם לא רצה ללכת לידון בא"י יש לומר דכשתובעו מחויב לבוא ולהתחייב, אבל לנדותו שיתפייס למה צריך, כיון דמדינא אינו מחויב להתפייס וליתן להניזק כלום.

'''ומכאן''' יש קצת להוכיח כמש"כ [[אילת השחר/בבא קמא/טו/ב|לעיל ט"ו ע"ב]], דכשיש עדים נהי דאין גובין בבבל מ"מ כבר מחויב אליבא דאמת לשלם ושייך כבר לנדותו.
{{ניווט כללי תחתון}}
{{אילהש}}