עריכת הדף "אילת השחר/בבא קמא/פב/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף פ"ב ע"ב'''}}}}

'''אין הבית חלוט בה.''' ופירש"י דיוצא ביובל לבעליה כבתי ערי החצרים. והק' בקובץ שעורים דהא מבואר ביומא דף י"ב דלהך מ"ד דלא נתחלקה לשבטים אין משכירין בתים בירושלים, הרי דהקרקע אינה של הדרים בה אלא העצים והאבנים וא"כ למה יוצא ביובל, וכן הקשה הא אין זה מכירה לצמיתות, ואח"כ הקשה למה לא יוכל להשכיר העצים והאבנים, והביא מרש"י מגילה דף כ"ו דאין נוטלין שכר מעולי רגלים, וביאר דכיון דשייך הקרקע לכל ישראל אז לכתחילה הותנה שיש להם לבנות ע"מ שלא יקחו שכר מעולי רגלים.

'''ובאמת''' מש"כ רש"י מדוייק בברייתא דקתני אין הבית חלוט, הרי דאפשר לפדות ויוצא ביובל, דאם דין עצים ואבנים עליו הא לא שייך לומר חלוט ואינו חלוט. ואפשר לומר דלפי"מ שהביא מרש"י מגילה דף כ"ו אפשר דבודאי אין לומר דאין שום זכות לכל א' על הקרקע, דא"כ כל א' יוכל להכנס לבית חבירו, וע"כ דיש לכל א' איזה זכות בהקרקע, וע"כ כמש"כ דהותנה דלא יקחו כסף מעולי רגלים אבל יש לכל א' איזה זכות, אלא דמלשון לקונה אותו הבינו דמשמע דהוא בעלים גמור, לכן קאמר דדין בית בבתי ערי חומה אין בירושלים, אבל מ"מ יש זכות בהקרקע ושייך מכירה ושייך פדייה ויציאה ביובל.

'''וברמב"ם''' פ"ז מבית הבחירה כתב הך דינא דאין הבית חלוט מטעם דלא נתחלקה לשבטים, והך דינא דאין משכירין הביא קודם ולא הזכיר הך טעמא, ולכאורה משמע דהוא מטעם אחר [ודלא כרש"י] וצע"ק.


'''תוד"ה ואין מטמא.''' דבפ"ק דיומא משמע דלמ"ד לא נתחלקה לא נתחלקה ממש. הנה לכאורה אין שם ראי' לזה, ומסתמא כוונתם דבתוס' ישנים שם הקשו על סברת המקשן דס"ל דלר' יהודה ביהמ"ק אינו מטמא בנגעים וירושלים מטמאה בנגעים, אי משום דירושלים נתחלקה לשבטים הא גם ביהמ"ק נתחלק, כדמוכח בברייתא דמייתי התם, ותירצו התו"י דהוי ס"ל דביהמ"ק חזרו וקנו, והיינו דבאמת גם ביהמ"ק נתחלק אלא דחזרו וקנו בשביל כל ישראל, ולפי"ז לר' יהודה חלקו וחזרו וקנו ביהמ"ק, וירושלים לא חזרו וקנו, משא"כ לת"ק דאמרינן דס"ל דלא נתחלקה ע"כ שלא חלקו כלל. ולפי"ז תתפרש קושייתם כאן דמנ"ל כן, אולי לרבנן חזרו וקנו גם את ירושלים, דכמו לר' יהודה דחלקו הכל וחזרו וקנו ביהמ"ק, ה"נ לרבנן אפשר שחזרו וקנו גם ירושלים, ועדיין צע"ק דאולי ס"ל לסוגיא באמת כן דגם ירושלים חזרו וקנו כמו לר' יהודה דחזרו וקנו ירושלים.

'''והנה''' מבואר מדבריהם דאם לא היו קונים אח"ז את הביהמ"ק, הי' נקרא אחוזתכם, אע"פ שודאי שאחרי שבנו ביהמ"ק שם אין לו שום בעלות למכור ולא לעשות בזה שום דבר או למנוע את הציבור מלהשתמש שם, הכל כמו בלא הי' שום בעלים, מ"מ הי' נקרא אחוזתכם, ומשמע לכאורה מזה דאחוזתכם מקרי שעפ"י דין חלוקה שייך לו אע"פ שאין לו כעת שום דין בעלות, וא"כ הא למה אם חזרו וקנו מהשבט ע"י שנתנו להם דושנה של יריחו תו לא מקרי אחוזתכם, הא מצד דין חלוקה הוא שייך להשבט, והי' משמע מזה דגם מה שחזרו ונתנו להם דושנה של יריחו ג"כ כדין חלוקת הארץ הוא, דבזה כאילו חזרו וחלקו באופן אחר ממה שהי' קודם, ולכן משתנה בדין אחוזה.

'''ובכלל''' הדברים מוכרחים דהא איך נתנו להם דושנה של יריחו תמורת מקום המקדש, וכי יכול השבט למכור נחלתו, וא"כ מי הי' המוכר את מקום המקדש. וגם לפי"ז הי' צריך הסכמת השבט, ומשמע דנתנו להם דושנה של יריחו ולא הי' תלוי בהם להסכים או לא להסכים, ועל כרחך דג"ז הי' דין חלוקה חדשה. וצ"ל דגם להסברא דקנו בכסף שייך לומר דהי' דין חלוקה, דאם להך מ"ד אינו אלא מכירה הא זה לא הי' משנה את שם אחוזה מהשבט, והא דבאמת מקרי חלוקה אחרת, אפשר דהי' עפ"י הדיבור או דמקרא ילפינן לה וכדהביאו מספרי דיש פסוק מכל שבטיכם ופסוק מאחד שבטיך, וע"כ דהי' ב' חלוקות, ולכ"א יש דין חלוקה.

'''והנה''' בגמ' כאן אמרינן דמשום דכתיב אחוזתכם נתמעט ירושלים מפני שלא נתחלקה לשבטים, וכ"ה להדיא לשון הברייתא ביומא דף י"ב, אלא דלפי המסקנא דמביא שם הגמ' ברייתא, דמשמע דאחוזתכם מספיק מה שכיבשו, ורק נתמעט מקרא דובא אשר לו הבית, לפי"ז צ"ע מה דאמרינן דמאחוזתכם נתמעט דאין מטמא בנגעים. ואפשר דהגילוי שבפסוק דאשר לו הבית הוא דגם צריך שיהי' לו הבית בתור אחוזתכם דהיינו שקיבל ע"י חלוקה, ונמצא שפיר דירושלים נתמעט משום דאינו שלו מחמת חלוקה.


'''תוד"ה לא יגדל.''' וא"ת וכו'. והנה ברשב"א תירץ דאיסור דלא יגדל קאי בנזדמנו, ולכאורה כשמגדל אין זה נזדמנו דהא מגדלו לסחורה וזה הא אין נקרא נזדמנו, וצ"ע בראשונים על המשנה בשביעית פ"ז מ"ד.


'''תוד"ה ואסור לאדם.''' א"נ אי הוה בעי למיקם בארור לא הי' מיקרי עבריין אבל לבסוף איכא גזירה דרבנן. יש לעיין דלכאורה עדיין יקשה למ"ד דאסור לאדם להזיק עצמו לקמן [[בבלי/בבא קמא/צא/ב|דף צ"א ע"ב]], ואיך מותר ללמוד חכמת יוונית כיון דקאי בארור, ובודאי יהי' לו מזה נזק גם בעולם הזה. ועי' בקהלות יעקב סי' מ"ה דדן על מזיק שלא באופן טבעי אם יש לו דין מזיק, ולכאורה יהי' לו דין מזיק לכל הפחות בדיני שמים, ואיך הי' מותר ללמוד חכמת יונית אע"פ שלא גזרו אלא ארור בעלמא, דהא מזיק עצמו בזה.


'''בא"ד.''' א"נ אי הוה בעי למיקם בארור לא היה מקרי עבריין אבל לבסוף איכא גזירה דרבנן. ויש לעיין על מש"כ דלא הוי עבריין ומ"מ הוא בארור. דהא לא מקללין א' מישראל בלי שיש לו עבירה, וא"כ אם אין לו עבירה למה יאררו אותו.

'''וכן''' יש לעיין בסנהדרין דף ע"ו ע"ב דלר"ע הבא על חמותו אחר מיתת אשתו אינו חייב שריפה רק איסור בעלמא, ופרש"י שם בד"ה ר"ע סבר דהאיסור הוא ארור שוכב עם חותנתו, הרי דבארור כלול איסור. ודוחק לחלק בין ארור דכתיב בתורה לארור שגזרו חכמים.

'''וצריך''' לומר דגם לדבריהם ע"כ יש קצת איסור, דאיך שייך ואיך מותר לקלל אותו אם לא עשה שום איסור, אלא דהאיסור קל דלא יקרא עבריין, ועיין בתוס' ב"מ מ"ח ב' דשייך לקללו כשחוזר במקח באופן שלא קנה ממש רק שנתן מעות, אע"פ שאינו עדיין בגדר אינו עושה מעשה עמך לגבי שאר דברים.


'''בא"ד.''' וי"ל וכו'. עי' במהרש"א דמפרש דגם לתירוצים דקיבלו ג"כ צ"ל דהמשנה אחרי גזירה דטיטוס, ולכאורה אין לנו הכרח לזה, דאולי זה דאין מגדלין חזירין קיבלו תיכף, ואפילו אם לא קיבלו וכי אינו אסור בשביל זה, דנהי דהוצרכו לגזור כדי לחזק אבל האיסור הא יש גם בלי הגזירה השני', משא"כ לתירוצם בתרא דארור אין זה איסור א"כ ארור שיגדל ג"כ אינו איסור, ולכך הוצרכו לומר דגם זה גזרו בטיטוס אע"ג דלא נזכר בהדיא.

'''ובמש"כ''' ונראה דלא יגדל דמתני' היא גזירה דפולמוס של טיטוס, לכאורה הא זה מוכרח לפי"ז ולמה כתבו ונראה, וצ"ל דגם ארור הוי איסורא אפילו לפי פירוש זה, [וכמשנ"ת לעיל דלא שייך לקלל אם לא עשה שום איסור], אלא דכך היתה התקנה דלא יקרא עבריין ע"י איסור זה ובטיטוס גזרו איסור, ובכן הי' מקום לפרש במשנה דלא יגדל היינו איסור דארור דאינו עבריין, וכך משמע קצת מדמייתי עלה דמתני' הא דמלחמת הורקנוס ואריסטובלוס, וע"ז הוא דכתבו דמ"מ נראה יותר דהיינו איסורא ממש וע"כ דהיינו גזירה דטיטוס.
{{ניווט כללי תחתון}}
{{אילהש}}