עריכת הדף "אילת השחר/בבא קמא/ע/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף ע' ע"א'''}}}}

'''רש"י ד"ה ואי תפס.''' שליח משל נאמן לא מפקינן מיני', ובד"ה כיון, והוי כתופס לבע"ח. מבואר דא"א לתפוס בשביל בע"ח אפי' בלא חב לאחריני בלי שיש לו הרשאה כשרה, דהא לא מוזכר ברש"י דמיירי היכא דחב לאחריני, ומשמע דס"ל כמו שהביא הרא"ש בסופ"ק דגיטין בשם הר"מ מאיברא, ובפ"ק דב"מ סי' כ"ז בשם הרי"ף, דגם בלא חב לאחריני אינו יכול לתפוס אלא במקום דיפסיד המלוה כגון באם הלוה הוא גברא דמפסיד נכסי וכדומה, ובל"ז יכול לומר לו לאו בע"ד דידי את. ועי' בהגהת מלוא הרועים דמשמע בדבריו דמפרש דרש"י מיירי בחב לאחריני, אלא דהקשה דרש"י הא ס"ל בב"מ דף י' דע"י שליח מהני לתפוס אף אם חב לאחריני, וכן הקשה בתומים סי' ק"ה, ולכאורה גם אם נפרש כמו שכתבנו דרש"י מפרש כהרי"ף דגם בלי דחב לאחריני אין רשות לאחר לתפוס בשביל בע"ח בלי הרשאה אלא במקום דאיכא פסידא, הא מ"מ אי מהני היכא דעשאו שליח אפי' במקום דחב לאחריני כ"ש שיועיל בעשאו שליח לתפוס היכא דאינו חב לאחריני.

'''אלא''' דיש לומר דאין זה מוכרח, והיינו דהא ברא"ש פ"ק דב"מ סי' כ"ז כתב דס"ל להרי"ף דאינו יכול לתפוס גם אם אינו חב לאחריני, דמצי אמר לי' לאו בע"ד דידי את, והיינו דכמו דמבואר כאן דלא יכול השליח לתבוע את הנפקד להחזיר לו פקדונו משום דאומר לו לאו בע"ד דידי את, ה"נ לגבי תפיסה. והנה בביאור מה דמצי טעין לאו בע"ד דידי את משמע דיש בזה פלוגתא, דהנה ברא"ש לקמן פ"ט סי' כ"א הקשה למה יוכל לדחותו ולא אמרינן שלוחו של אדם כמותו וכיון דשלחו ואם יאנס בדרך יפטר הנפקד או הלוה, ונמצא דלא יפסיד עי"ז שימסור להשליח דקיי"ל דשליח שעשאן בעדים פטור הנפקד או הלוה מאחריות הדרך, ולמה לא יהי' מחויב הלוה או הנפקד ליתן להשליח, ותירץ דהיינו משום דשמא ביטלו המשלח ונמצא דיפסיד הלוה או הנפקד אם יאנס, ובכתב הרשאה אע"ג דמסקינן דשליח שווי', מ"מ א"א לבטלי', והיינו דהי' תקנה דע"י הרשאה יש לו כח שא"א לבטלו. אמנם הרא"ש כאן הביא שיטת ר' יהודאי גאון דגם בהרשאה אפשר לבטל להשליח, אלא דאם נזדקקו ב"ד לגבות וגבו ונתברר דביטלו שלא בפני המורשה אז כבר נפטר הלוה, משום דכיון דכבר גבו דיניהם דין. ובטור סי' קכ"ב נוקט דס"ל להרא"ש דא"א לבטל כלל את המורשה. ובב"י רוצה לומר דלא פליגי וגם כוונת הרא"ש הוא דאפשר לבטל אפי' שלא בפני המורשה אלא דלכך יוכל לגבות המורשה משום דכשיזדקקו ב"ד לגבות הא לא יהי' כבר הפסד להלוה או נפקד אפילו אם יתברר דאז כבר הי' מבוטל לכן אפשר לגבות על סמך זה, והובא זה בפלפולא חריפתא בפ"ט שם.

'''אלא''' שא"כ יקשה שוב למה בעינן הרשאה ולא מהני סתם שליח, [ויש לעי' ביד רמ"ה ב"ב פ"ג אות צ"א], דהא אם הדין הי' דאפשר לגבות בב"ד לא הי' מפסיד הלוה כיון דהגבוהו כדין, וכמו כעת בהרשאה דבעצם אפשר לבטל גם שלא בפניו אלא שאם יגבו בלי שידע שביטלוהו אמרינן דכיון דהגבוהו ולא ידעו שביטלו מיפטר הלוה, וה"נ בלי הרשאה. וע"כ צ"ל כהטור דחלוק הוא הרא"ש עם ר' יהודאי גאון, דלהרא"ש הא דשלוחו של אדם כמותו מהני דמעיקר הדין יכול לתבוע אלא דמשום חשש שמא ביטלוהו אין לנו להוציא ולסמוך על מה שאם כבר גבו לא יפסיד הלוה, ונמצא דגם בהרשאה אם לא הי' תקנה דא"א כלל לבטל לא הי' מהני שיוכל לתבוע את הלוה, אבל שיטת ר' יהודאי גאון הוא כמו שמשמע בשטמ"ק בשם כמה מהראשונים דס"ל דא"א להעמיד שליח לטעון, וצ"ל דלתבוע החזרת החוב או הפקדון הוא יכול רק אם יש כח לטעון עבור משלחו, וכל שאין לו כח לטעון אין לו כח לתבוע, דע"ז לא שייך שלוחו של אדם כמותו שטענתו תהי' מחייבת את הנתבע, דיאמר לו לאו בע"ד דידי את ואין טענות איש אחר מחייבין אותו, אבל אין הטעם דהנתבע יטעון שמא ביטלו אותך, ולפי"ז כשעשה הרשאה היתה תקנה דאע"ג דהוא רק שליח מ"מ יש לו אז כח לתבוע ולטעון עבורו, אלא דמ"מ הוצרך לבאר דהא יכול להיות דביטלוהו ואיך תיקנו שתועיל טענתו ותביעתו, דהא אולי ביטלוהו, וע"ז אמרינן דאם ביטלוהו כיון שלא ידע מזה וב"ד הגבוהו אמרינן דמהני, וכמו שמשמע בהגהת אשר"י דזה מסברת מה כח ב"ד יפה דכל שגבו לא מחזירין את הדין.

'''נמצא''' דשפיר חלוק דלהרא"ש דמעיקר הדין לא יוכל לטעון לאו בע"ד דידי את דשייך להעמיד שליח לתבוע, אלא דכל הנידון דאין לנו לכתחילה להגבותו ולסמוך משום דמה כח ב"ד יפה ולא יפסיד הלוה, דאדרבה ניחוש שמא ביטלוהו ולא נגבה ע"י שליח, וא"כ ע"כ צ"ל דהא דבהרשאה מהני לגבות משום דא"א אז כלל לבטל את השליח, משא"כ לר' יהודאי גאון לא הי' העיקר מחמת שמא ביטלוהו, אלא משום דלגבות צריך שיהא שלוחו במקומו לטעון, וע"ז אין דין שלוחו של אדם כמותו, ובהרשאה תיקנו שיש לו להיות במקומו ולתבוע, אלא דג"ז צריך לומר דלא יצא הפסד להנתבע משום דאחרי שהגבוהו אמרינן מה כח ב"ד יפה ואינו מפסיד.

'''ועפ"י''' האמור אם רש"י יפרש כמו ר' יהודאי גאון דלגבי להיות לו זכות לתבוע אינו יכול מדין שליחות, וה"נ לתפוס דלתפוס אינו יכול רק מה שיכול לתבוע ולטעון, וזה מה שהביא ברא"ש בפ"ק דב"מ סי' כ"ז דלא יוכל לתפוס דמצי אמר לי' לאו בע"ד דידי את, אלא דבמקום דאיכא פסידא תיקנו דיכול לתפוס, ולגבי הטעם דלאו בע"ד דידי את דהיינו היכא דגם אם לא יתפוס אינו פסידא, ודאי לא יהני שלוחו כדי שיוכל לתפוס, כמו דלא מהני שיוכל לתבעו בב"ד שיתן לו החוב, משא"כ באיכא פסידא דתיקנו שיוכל לתפוס אלא דאם חב לאחריני אינו יכול לתפוס ולהפסיד האחרים, וזה הא אינו שייך משום דיטענו לאו בע"ד דידי את, דוכי הוא צריך לטעון עמהם, אלא דכיון דרוצה לזכות ולתפוס עבור א' מדין זכין לאדם שלא בפניו אינו יכול לעשות זכות לזה והפסד לאחרים, ע"ז ס"ל לרש"י דהיכא דהוא שליח ואי"צ לדין זכי' אז יכול לתפוס אע"פ שמפסיד בזה לאחרים.

'''והנה''' התוס' בב"מ דף י' בד"ה תופס, הקשו על רש"י דפירש דבעשאו שליח יוכל השליח לתפוס אפי' במקום דחב לאחריני, מעובדא דיימר בר חשו דמבואר דתופס לבע"ח לא מהני אפי' עשאו שליח.

'''והנה''' יש להסתפק בהא דמהני שם תפיסה באם משעת מיתת אביהם זה עומד ברה"ר, אם בעצם יכולים לגבות בעלי החובות המטלטלין שירשו אלא שתיקנו דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ועל כן היכא שלא נמצא ברשותם משתעבד שוב כעיקר הדין, או דזה תקנה חדשה שיוכלו לגבות היכא דזה לא נכנס ברשותם. והנה עי' בהגהות מיימוני פ"ה מסנהדרין אות ח' דמבואר דמה דכתב ר"ת לעיל בדף ט"ו ע"ב דתפיסה מהני בפלגא נזקא רק אם תפס המזיק עצמו, היינו רק קודם שבא השור לרשות המזיק, כמו לר"ט דמהני תפיסה דוקא קודם שבאו לרשות היורשים ומונחין ברה"ר, הרי דהיכא דהיתה תקנה מיוחדת דמהני תפיסה לא מהני מרשות הבעלים אלא כשזה ברה"ר, וע"כ מדמביא ראי' מהתם הרי דאין הביאור דלגבי שזה מונח ברה"ר לא נאמר הדין דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ונשאר עיקר דין שיעבוד, אלא שהיתה תקנה מיוחדת דיועיל תפיסה. ולכן למד מזה גם על תקנת תפיסה בקנס.

'''ולפי"ז''' כל זמן שלא תפסו אין להם שום זכות ושיעבוד דהא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי, ולגבי מה שאין להבע"ח שום זכות לפני שתופס ודאי גם כשיעשה שליח לא יתוסף מאשר אם לא עשאו שליח, אלא דכשהשליח תופס זוכה במקומם מדין זכי', ובאופן דהוי חב לאחרים דמדין זכי' לא מהני, לא מהני ג"כ ע"י שליח, ולכן בעובדא דיימר בר חשו לא מהני אפי' שעשאו שליח, משא"כ בתופס לבע"ח מהלוה דודאי דיש להמלוה זכות לגבות מנכסי הלוה שייך שפיר דבאופן דהוי פסידא דמהני לעשות שליח שיועיל, אע"ג דחב לאחריני לרש"י, והיינו דבמקום דאיכא פסידא מהני לתפוס בשביל המלוה ולא יוכל הלוה לומר לאו בע"ד דידי את, וכל החסרון דלא מהני דלאו כל כמיני' לזכות לזה ולחוב לזה ע"ז מהני היכא דיש שליח שיוכל אע"פ שזה חב לאחריני.

'''ויש''' להסתפק אם כה"ג יכול גם לתבעו בב"ד, דכמו דתיקנו דהיכא דאיכא פסידא כגון דהלוה הוא גברא דמפסיד נכסי יש לתופסו, ה"נ יש לתבעו בב"ד ולא יוכל הלוה לומר לאו בע"ד דידי את, אלא דיתכן דלא תיקנו כיון דיש לו אפשרות ליקח הרשאה, או דבאמת יוכל לתבעו כמו שיכול לתפוס, או דילמא דהתקנה היתה רק לענין תפיסה, הא מ"מ דעיקר התקנה היתה דהוא כבעל דבר לענין שאין יכולין לומר לו לאו בע"ד דידי את, והוי כהמלוה גופא, וכיון דלהמלוה הא ודאי יש זכות ושיעבוד בהנכסים ושייך לעשות שליח מצד זכותו על המלוה, לכן ס"ל לרש"י דבעשאו שליח היכא דשייך שיועיל לעשות בשביל המלוה כגון באיכא פסידא דאז מהני תפיסה עבור הבע"ח ואין יכולים לטעון לאו בע"ד דידי את, שייך שיועיל גם שליחות לסלק מה דלא הי' מהני בלי שליחות רק מדין זכי' דאז לא הי' מהני היכא דחב לאחריני, אבל בעובדא דיימר בר חשו דאין להמלוה זכות בנכסי היורשים לא שייך שליחות, רק דבשעה שזוכה הוא זוכה בשבילו, וכיון דצריך לדין זכי' אז לא מהני היכא דחב לאחריני.


'''תוד"ה אמטלטלין.''' בסה"ד דהתם ע"כ לאו ע"מ להוציא נתנו לו דקיי"ל כשמואל וכו' דפודה בנו בתוך ל' ונתאכלו המעות דאין בנו פדוי. יש לעיין דלכאורה התם מיירי דכבר עבר יום הל', דאל"כ הא יכול לחזור ממ"נ דאפי' אם בנו חי כיון דלא הוי עדיין פדוי יכול לחזור, וע"כ דכבר עבר יום הל', וכיון שעבר יום ל' הא יש לו כבר רשות להוציאם, ואפי' אם נאמר דלהני דסברי דכהן יכול לתפוס מתנות כהונה ה"ה דיכול לתפוס בעד פדיון הבן, עי' בקובץ שיעורים בפירקין אות כ', ולכאורה לפי"ז נעמיד בתוך ל' יום, ומ"מ אין כאן ממ"נ דבעד הבן חי שפיר יכול לתפוס, מ"מ מסתבר דכיון דעדיין לא הגיע הזמן לפדות אינו יכול לתפוס אפילו לדידהו בע"כ של הבעלים. אמנם אף אם נימא דשייך לתפוס תוך ל', מ"מ הא מיהת דכיון דיש א' שמגיע להכהן הא אין ה' סלעים מיוחדים שצריך להחזיר, א"כ הו"ל כאינם בעין, דהא אותם ה' סלעים שנתן לא יוכל כבר לקבל, והו"ל כמלוה, ומדכתבינן אורכתא ע"ז הרי דגם על מלוה אפשר לכתוב הרשאה, וע"כ חזינן דאם זה לא להוצאה ניתנה אע"פ שלא יקבל דוקא את שלו, מקרי שפיר ברשותו וצע"ק. [ולעיל ס"ח ע"ב ביארנו בשיטת התוס' רי"ד דכה"ג לא מקרי ברשותו].

'''וכן''' יש לעיין בהא דכתבו התוס' דמהא דבכורות קשיא לל"ק דס"ל דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי אפי' היכא דלא כפריה דא"א להעמיד בקרקעות דאין פודין בקרקעות, וכבר דקדק הגרעק"א דמשמע דאם היו מעמידים בקרקעות הוי א"ש, אע"ג דמ"מ הא זה ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין, ותירץ דכיון דאם יהי' להרשאה תוקף יוכל המקבל הרשאה לגבות הו"ל ממון שיוצא בדיינים, וצ"ע דהא כל המעלה של הקרקע דסגי במה שיוכל לצאת בדיינים משום דברשותא דמרי' איתא, אבל כיון שלא יהי' מחויב להחזיר אליו קרקע מיוחדת אלא איזה שירצה, דהא אין יודעים בן של מי מת ואיזה קרקע צריך להחזיר, א"כ הא לא יכול להוציא בדיינים קרקע שנתן, ואפי' אם נתרץ דבמטלטלין לגבי החסרון של אינו ברשותו מחמת דאינו רוצה להחזירה מקרי שפיר ברשותו, כיון דיחזיר המטלטלין, אבל לגבי שיהא המעלה המיוחדת של ברשות בעליה עומדת לכאורה לא שייך כאן, דהא לא יוציאה בדיינין קרקע מיוחדת שנתן לו, גם אחרי שיהי' לו ההרשאה. אמנם לפי"מ שכתבנו בס"ד בגיטין דף מ"ד ע"א דהיכא דמחמת כחו בקרקע מוכרח לתת לו תמורת זה דבר אחר מתקרי שפיר ברשותו ומצי להקנות, א"ש דכיון דמחמת ההרשאה יהא מוכרח לתת לו איזה קרקע הוי שפיר ברשותו אע"ג דלא יקבל הקרקע ההיא ממש.
{{ניווט כללי תחתון}}
{{אילהש}}