עריכת הדף "אילת השחר/בבא קמא/כח/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף כ"ח ע"א'''}}}}

'''שור שעלה ע"ג חבירו.''' בדרישה סי' שפ"ג כתב על דברי הרמב"ם דהא דשור שעלה שמותר לשמוט את השור התחתון אע"פ שיהרג, הוא דוקא בנכנס המזיק לרשות הניזק ואז מותר, אבל ברשות המזיק דהיינו ברשות בעל העליון אסור לבעל התחתון לשמוט שורו ואם שמט ונהרג העליון יתחייב בעל התחתון, וכתב ע"ז הדרישה דסברא רעועה היא, וסברת הרמב"ם אפשר לומר דהנה באמת הא אסור להציל אפילו עצמו בממון חבירו, והיינו דחייב לשלם אם הציל כמש"כ התוס' לקמן דף ס' ע"ב, ואיך מותר להציל ממונו בממון חבירו, וע"כ דלהמזיק שאני דכיון דהוא המזיק מותר להפסיד את המזיק או לחבול כדי להציל עצמו וממונו, וא"כ כ"ז הוא באופן שיש עליו דין מזיק לגבי היזק כזה, אבל ברשות המזיק דאין עליו חיובי שמירה ואין עליו שם מזיק נמצא דהוי כמציל ממונו בממון חבירו דודאי חייב, ולפי"ז נמצא דמה דמותר לשמוט אינו מפני השור המזיק אלא מפני שבעל השור הוא המזיק שהיה חייב לשמור שלא יזיק שורו, ולפי"ז יש להסתפק במזיקה בשן ברה"ר דאפשר דאסור להציל פירותיו ע"י שיהרוג את הבהמה שהולכת לאכלם בא"א בענין אחר, ואלה דסברו דברה"ר אין לו למנוע בהמתו לאכול כמבואר בש"מ דף כ' ע"ב אבל ברשות הניזק מותר להרוג הבהמה להציל פירותיו, יתכן לפי"ז דיהיה אסור להציל אם השור שעלה ע"ג בהמתו הוא של הקדש, ויש לחלק דהתם הוא מזיק אלא דלא הזהירה תורה דיני חיוב על הקדש. <small>(מהדו"ק)</small>


'''שור שעלה ע"ג חבירו וכו' מאי לאו במועד דליכא פסידא לא בתם.''' הנה כל מה דתם משלם ח"נ הוא או משום דבחזקת שימור קיימי או דחס רחמנא עלי', ולפי"ז באם הבעלים רואה דשורו רוצה להרוג שור אחר דאז הא רואה דמוכן להזיק א"כ ישלם נ"ש, ולמ"ד קנסא בודאי הסברא נותנת כן, ואפי' למ"ד ממונא דחס רחמנא עלי' דלא אייעד ג"כ אפשר דלא שייך לחוס עלי', ואם מכאן אין ראי' דמיירי דהבעלים של השור העליון נמצאים כאן, מ"מ בודאי תמיד תם משלם רק ח"נ, וע"כ צ"ל דאחרי שהוא בחזקת שימור יש גזה"כ דאינו חייב יותר.

'''ויש''' לעיין אם הבעלים רואים שהשור תם שלהם רוצה לנגוח כמו באופן דמיירי כאן אם מחויב לשומטו כדי להציל ממון חבירו, ולכאורה אין לחייבו רק מדין השבת אבידה ואז שלך קודם ואינו מחויב להפסיד, מ"מ יהי' תלוי בהא דאם יש איסור להזיק א"כ צריך להפסיד ממונו שלא יעשה איסור היזק, ובברכת שמואל סי' ב' כתב דשור תם אז הדין ולא ישמרנו הוא רק על חצי ואין עליו איסור מזיק כלל על יותר מחצי, ולפי"ז לא יהי' מחויב בעל השור העליון לשמוט את שורו, דהא מצד השבת אבידה שלך קודם ומחמת איסור מזיק אין לו על יותר מחצי, אלא דלכאורה הא אסור להזיק גם על מנת לשלם, ויש לעיין אם גם בשורו שייך זה שאסור להזיק אע"פ שרוצה לשלם, ואם נימא כן שוב חייב בעל השור לשמוט מחמת דין איסור להזיק על החצי אע"פ שרוצה לשלם החצי.

'''והנה''' להסברא דבעל העליון אינו מחויב לשמוט ולהפסיד שור כדי להציל את שור התחתון, צ"ע דהא מה דעביד איניש דינא לנפשי' במקום דאיכא פסידא הוא משום דלהשני אין רשות לעשות את זה, אבל כיון דלגבי החצי השני אין בעל העליון מחויב לשמוט משום דאין לו כלל לגבי זה איסור להזיק, א"כ למה יהי' מותר להפסיד לבעל העליון, דהא הו"ל כאילו בא רוח ועומד להפסידו ויעשה עצה ע"י שיזיק ממון חבירו דאז ממונו ינצל מן ההפסד הזה, דודאי לא שייך לעשות דינא לנפשי' אע"ג דאיכא פסידא, וכיון דמחמת הפסד של החצי שיקבל עבורו תשלום אינו מותר למאן דאמר לא עביד איניש דינא לנפשי' במקום דליכא פסידא, וכל מה דרוצים להתיר לשומטו הוא רק מחמת דיפסיד חצי השני, ועל החצי ההוא אין לבעל השור איסור מזיק הו"ל כדבר טבעי שעומד להזיקו וא"כ למה מותר לשמוט את התם למ"ד דרק במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשי'.

'''ומכח''' זה הי' נראה דגם בתם יש איסור מזיק על כל הנזק ושייך שפיר עביד איניש דינא לנפשי', ולפי"ז גם בעל השור העליון הי' מחויב מדין שמים לשומטו, ויש רק אפשרות להפטר מחיובו זה בדיני שמים ע"י שיקבל עליו לשלם כל דיני הנזק וצ"ע.


'''תוד"ה ואי בתם.''' לפי שהוא בהול. ויש לעי' דבכ"ז למה יפטר, דהא מצד האמת לא הי' לו רשות לדחוף א"כ כי הוי בהול מאי הוי, וכי ס"ד דהוי אונס כעין גניבה ע"י הסברא דבהול, אמנם עי' ביש"ש סי' כ"ז דאשה המכה למי שמכה את בעלה אף אם מגיע לבעלה מכות מ"מ פטורה דהויא אונס משא"כ לאפרושי מאיסורא אפילו שלא ידע שמגיע לו מ"מ אם הזיק חייב דאינו אנוס, הרי דס"ל דהיכא דאינו מעמיד בשביל צערו הוי אנוס, וה"נ כאן. <small>(מהדו"ק)</small>


'''תוד"ה משבר.''' היינו משום דליכא טירחא בשמיטה. מבואר דבליכא טירחא אסור לשבור, בתוס' לעיל כ"ז ע"ב בד"ה אמאי, הקשו מהא דיש רשות למהלכת לילך על הרבוצה דליכא למימר דמיירי בממלא רה"ר דאז הא גם לבעוט יש לה רשות והיינו כמו דמותר לו לשבור, אבל הא מה דמותר לו לשבור הוא משום דאי"צ לטרוח ויכול לילך אפילו שעי"ז ידרוס וישבר, אך סתם לשבור בלי צורך הליכה הא אין לו רשות, וא"כ למה יהא לה רשות לבעוט, וצ"ל דכוונתם דבועטת כדי שתתן לה לעבור וזה יש לה רשות [והעירוני לעי' בחזו"א על התוס' שם].


'''וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור.''' במשנה למלך פ"ג מהל' עבדים ה"ה הקשה למה הביא הרמב"ם דין דחבל בו רבו דפטור דוקא באם רוצה להפרישו משפחה כנענית, כיון דפסקינן דעביד איניש דינא לנפשי' ואפילו במקום דליכא פסידא, והביא בשם מוהרש"ך דהרמב"ם יסבור דאין מותר להזיק משום זה, ויכול רק למנעו אבל לא ע"י הכאה והפסד, ורק באיכא פסידא מותר להזיק, וביאר בנחל"ד דהמקשה חשב דמותר אף לחבול, אבל אליבא דאמת גם למ"ד עביד איניש דינא לנפשי' אין מותר להזיק, והק' הנחל"ד דא"כ למה פסק הרמב"ם דאף במועד מותר לשמוט התחתון אע"פ שיהרג העליון מטעם עביד איניש דינא לנפשי' במקום דליכא פסידא, דהא לפי"ז למסקנא אינו מותר להזיק וא"כ במועד יהא אסור לשמוט.

'''והנה''' באמת סברת המוהרש"ך צריך להבין למה נחלק בין איכא פסידא לליכא פסידא, דלכאורה משמע דלמ"ד עביד במקום דליכא פסידא הו"ל כמו באיכא פסידא ומהיכי תיתי לחלק, ואע"פ שבדף כ"ז ע"ב בתוס' ד"ה אלא מבואר דיש חילוק לענין להכנס שלא ברשות, אבל מדין עביד דין לעצמו לא מצינו שיהי' חילוק, וע"כ אפשר לומר דהנה לכאורה למה מותר להזיק ממש בליכא פסידא הא אילו יכול להציל בלי להזיק הא אסור להזיק, וא"כ למה לא יהא מחויב לילך לב"ד דהא יתכן דכשב"ד יבואו לא יצטרכו להכותו ולהזיקו, דדרך בני אדם עפ"י הרוב דכשבאים מב"ד, יותר יפחדו ולא יתעקשו א"כ הו"ל כיכול להציל ע"י דבר אחר, ויש לעיין בספק אם יכול להציל באופן כזה ע"י דבר אחר אי מותר להזיק חבירו כדי להציל ממונו.

'''לכן''' אפשר לומר בדעת הרמב"ם דס"ל דאיה"נ דזהו הטעם דאסור להזיק ממש כיון דיכול להציל ע"י דבר אחר, אבל לא מפני שיש חילוק בין איכא פסידא לליכא פסידא לענין הדין דעביד איניש, אלא דממילא באיכא פסידא הא לא שייך לומר שיכול להציל ע"י שילך לב"ד דהא איכא פסידא אם ילך והו"ל אין יכול להציל, משא"כ בליכא פסידא דאז לענין להזיק ממש הו"ל כיכול להציל, אמנם כ"ז שייך באם חבירו רוצה לגוזלו או כגון עבד שאינו רוצה לצאת, אבל במועד שעלה על שורו דלא שייך לומר שינסה להרחיק את המועד ע"י שילך לב"ד, א"כ הו"ל כא"א להציל ע"י דבר אחר, ואז באמת גם בליכא פסידא מותר להזיק, ולכן שפיר כתב הרמב"ם דמותר לשמוט התחתון כדי להציל.

'''אמנם''' על עצם קושית הלח"מ ומשנה למלך הנ"ל לכאורה יש ליישב בפשיטות, דבשלמא אם הי' פוסק רק בעבד גנבא הוא דפטור הי' קשה דתיפו"ל דתמיד עביד איניש דינא לנפשי', אבל הא יתכן דלהאדון לא הי' איכפת שיהי' אצלו לולא מה דהעבד יעבור איסור בהשפחה, וע"ז הוא דצריך להשמיענו דיש לו רשות להכותו להפרישו מאיסורא, ואם סתם אינו רוצה אותו שיהי' אצלו לא מחמת האיסור זה כבר כלול במה שפסק בהלכות סנהדרין דעביד איניש דינא לנפשי' ולא הוצרך להביאו כאן. <small>(מהדו"ק)</small>


'''אבל שבר לא דהוא אזיק נפשי'.''' לכאורה גם בלי זה איך נוכל לחייב לבעל הכד על הבור שאחר עשה, ואם מיירי דהי' לו זמן לסלק והשברים הם של בעל הכד דראויים לאיזה תשמיש ולא הוו הפקר, דלהתוס' לקמן כ"ט א' בד"ה פליגי, חייב בעל הכד כה"ג, זה אינו, א' דבכה"ג מסתבר דגם מה דאזיק אנפשי' לא יפטרנו כיון דיש בור שמוטל על בעל הכד לסלקו ולא סילקו, וגם הא לא משמע דמיירי שניזוק אחרי שהי' לבעל הכד זמן לסלק, וגם יקשה עדיין להרמב"ן דפליג על התוס' וס"ל דכה"ג אינו חייב בעל הכד אלא זה שעשה את הבור.


'''וקצתה את כפה ממון וכו'.''' יש לעי' איך הי' ס"ד דהמקשן דאם רוצה לקטוע לו ידו יהי' אסור לו למנוע את השני ע"י מכה כדי שלא יקטע לו ידו, ולכאורה היה אפשר דכל השאלה כאן אם פטור על מה שהזיק, דאיה"נ דכיון דרוצין להזיקו בגופו הו"ל אנוס, אלא דבכ"ז הי' סברא לחייבו בתשלומין דאדם מועד לעולם גם אם הוא אנוס, ולכן אי לא עביד איניש דינא לנפשי' הי' חייב לשלם על מה שהכה והפסיד כדי להציל עצמו, אלא דקשה כיון דזה שרוצה לקטוע ידו גורם שהשני יהיה מותר להציל הא איהו דאפסיד אנפשי' ואיך ס"ד דיהי' חייב, וגם הא בשאר דברים השאלה אי מותר לעשות דין לעצמו או לא, ולא שאלה רק אם חייב בדיעבד בתשלומין, וברא"ש פ"ג סי' י"ג משמע דהא בהא תליא. <small>(מהדו"ק)</small>


'''שם.''' וקצתה את כפה ממון. עי' בסמ"ע סוף סי' תכ"א דחילק בא' שרואה שראובן מכה שמעון יכול להכות לראובן מחמת דזה לאפרושי מאיסורא, אבל שמעון או קרובו יכולים להכות לראובן מדין עביד איניש דינא לנפשי', ונפק"מ דמדין לאפרושי מאיסורא מותר לו רק אם הוא איש שרגיל להפריש מאיסורא אבל אם הרבה פעמים רואה שמכים ואינו מפריש וכעת מפריש הרי דזה מחמת שנאה להאיש ולא להפריש מאיסורא ולכן אסור לו, משא"כ שמעון או קרוביו דמותרין תמיד מדין עביד אינש דינא לנפשי'.

'''ולדברי''' הסמ"ע לא יקשה מה שמקשים דכשא' רוצה לגוזלו יהי' מותר להכותו מחמת להפריש מאיסורא, דלפי"ד איה"נ אם רגיל תמיד להכות למי שרוצה לגזול מחבירו יכול גם כעת, אבל איירינן בסתם אדם שאינו רגיל להכות לכל מי שרוצה לגזול מהשני ורק מפני שגוזלין אותו מכה דאז אין כוונתו להפריש מאיסורא וצריך להחידוש דעביד דינא לנפשי'.

'''ויש''' לעיין להסמ"ע אם גם ברודף, דמותר לכל א' להרוג הרודף כדי להציל הנרדף, ואם האיש הזה אינו רגיל להציל ולהרוג הרודפים אם כעת יהי' אסור לו כיון דכוונתו מפני ששונא להרודף ואם הרג להרודף כה"ג עבר עבירת רציחה, או דמ"מ הא מציל בזה הנרדף, ומסתבר דגבי רודף אפילו אם אין כוונתו להצלת הנרדף ג"כ לא עבר עבירה, וצריך טעם למה לגבי להפריש מאיסורא אין הדין כן.

'''וצע"ק''' דאמרינן דבאופן שאינה יכולה להציל ע"י דבר אחר אז נעשה ידה כשליח ב"ד, ולכאורה לפי הסמ"ע הא שליח ב"ד בודאי מה דיש לו רשות הוא מפני שלב"ד יש כח לכפות שלא יעברו על הדין, והיא בתור בעל דבר אינה עושה מצד שלא יעברו על הדין אלא מדין זכותה שלא יעשו לה עול וא"כ אינו מדין שליח ב"ד, ובשלמא אם נפרש דגם עביד איניש דינא לנפשי' אינו מצד זכותה אלא כדי שלא יהי' עוולה אמרינן דיש לה דין שלא יהא עוול, אבל אם זה מחמת זכותה הפרטי אע"פ שאין כוונתה אלא לטובת עצמה איך זה דומה לשליח ב"ד.

'''מסתבר''' דגם לאו הניתק לעשה יש בו הדין דלהפריש מאיסור יש לכל א' רשות להכותו אע"ג דאחרי שיעבור האיסור יוכל לנתקו, ובמנחת חינוך מצוה תקנ"ח חידש יותר דאפילו לכופו לנתק האיסור יוכל כל אחד דהוי כלהפריש מאיסורא כיון דבלי שינתק יש בו האיסור, וצ"ל דאע"ג דלשאר דברים כגון התראה אז שינתק לא מיקרי התראה בשעה שעובר איסור כמבואר במכות דף ט"ו ע"ב, מ"מ לגבי להפרישו מקרי כאילו כעת עושה איסור, ומ"מ אינו ברור אם זה כן, ועי' בנדרים דף נ"ט ברש"ש דהעיר איך ישאל על תרומה וחלה דנמצא דבירך ברכה לבטלה.


'''תוד"ה זה וזה.''' כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך שאם הוא לוי עני נוטל פיאה. והנה אם עיקר דין הפרשת תרומות ומעשרות הוא מחמת זכות ממון שיש לכהנים וללוים א"ש בפשיטות דכה"ג נתמעטו מזכות בהפירות וממילא אין חיוב הפרשת תרו"מ כה"ג, ואם חיוב הפרשה אינו תלוי בזה אלא דאחרי שהפריש יש זכות לכהנים וללוים, מ"מ כיון דכעת לא מצינו תרו"מ בלי שיהי' זכות לכהן וללוי וכאן דלא יהי' להם זכות ע"כ ילפינן מזה דאין חיוב הפרשה כלל.

'''והנה''' בספק אם חייב להפריש מפריש והן שלו ולמה לא נימא דכיון דאין זכות לכהן וללוי ממילא יפטר מלהפריש, אלא דזה אפשר לומר לפי"מ שהוכיחו דגם היכא דהממע"ה מ"מ אם כלפי שמיא גליא דשייך לו לא נעקר זה לגמרי דלכן בקנה שתי אילנות דספק אם קנה קרקע מביא ואינו קורא, והק' בחמדת שלמה כיון דעפ"י דין זוכה המוכר א"כ לא יצטרך להביא דאינו כלל קרקע של הקונה, ומזה הוכיחו דמ"מ אם אליבא דאמת קנה הרי היא עפ"י דין שלו, אבל בדמאי דרוב ע"ה מעשרין הן, א"כ אפילו אם באמת לא עישר למה צריך לעשר כיון דלא יתן המעשרות ללוי, ואפשר כיון דאם יתברר שלא עישר יצטרך ליתן ללוי, אע"פ שבמציאות כמעט בלתי אפשרי שיתברר, מ"מ לא שייך כבר שזה ישנה חיוב הפרשה שיש על הפירות על הצד שזה באמת לא מעושר, עוד יש לומר דרק היכא דיש גזה"כ דאין לכהן וללוי זכות ממון כלול מזה דאין חיוב הפרשה, אבל אם מה שאין לכהן וללוי זכות מצד כללי זכויות ממון אינו עושה שינוי בדין חיוב הפרשה שחל על הפירות.


'''בא"ד.''' הנה רש"י פירש כאן דהא דפטור כאן ממעשר מחמת דהוי הפקר, והתוס' חולקים וס"ל דילפינן פיאה מובא הלוי ואי"צ ללמוד זה מהפקר, וכ"כ ברשב"א דהתוס' פליגי בזה על רש"י, ואפשר לומר בשיטת רש"י דהנה בהפקר לא שייך לומר שלכ"א יש חלק, אלא דכ"א יכול לזכות, וחלק שייך רק על פיאה דיש בזה חלק וזכות לעניים והוי ממונם, והנה כאן בנתן פיאה ונטלו העניים ממקום אחר צ"ל כמש"כ התוס' דבדעתו שאם יטלו ממקום אחר אינו נותן זה לשם פיאה, ובחזו"א בליקוטים סי' י"ט על דף כ"ח הקשה דהא התברר שלא הי' פיאה ולמה פטור, וכתב דמ"מ כיון שאז הי' יכול לזכות אע"פ שהוברר שלא הי' פיאה מ"מ גם באופן כזה פטור, ויש לומר דמצד חלק ונחלה הא לא הי' חלק דהא התברר דלא הי' פיאה, אלא דכיון דאם הי' לוקח הי' זוכה זה מהני שיהי' כמו הפקר דאע"פ דאין לו זכות כיון שיכול לזכות אם ירצה לכן זה פוטר, נמצא דפיאה דכאן א"א לפוטרו משום דהי' חלק ונחלה של הלוי אלא משום דהי' כהפקר דהיו העניים יכולין לזכות.

'''והנה''' התוס' הקשו דהא הפקר לעניים אינו הפקר, ובודאי גם רש"י יודה בזה, אלא דכאן הא הי' יכול לזכות דאז הי' זוכה מטעם פיאה, נמצא דיש לנו אפשרות דהי' הפקר לעניים בלי זכיה ומשום זה פטור דאע"ג דהפקר לעניים לא הוי הפקר היינו דאז אינם יכולים לזכות, אבל אם יצוייר שיוכל לזכות אע"פ שזה לא הי' לעשירים, מ"מ הא במציאות הי' יכול לזכות משום דאז הי' לזה דין פיאה, וכה"ג שפיר גם לב"ה פטור ממעשר.

'''ויש''' לעיין למה פטור ממעשר מה שלקחו העניים הא לא הפריש זה בתור פיאה, וע"כ דדעתו דמה שיקחו ממקום אחר יהי' כעת פיאה, דהא אין לומר שיהי' פיאה כשיזכו, וכיון שכן הא זה אתיא רק למ"ד יש ברירה דהוברר הדבר דמה דיקחו יהי' כעת פיאה והא אנן פסקינן דאין ברירה ואיך חל דין פיאה ע"ז למפרע להפטר ממעשר. ועי' מש"כ לקמן דף כ"ט.

{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}