עריכת הדף "אילת השחר/בבא קמא/כג/ב"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף כ"ג ע"ב'''}}}}

'''אמאי איזיל דאי אזילנא אמרי לי לגדור מר גדירא בארעיה.''' יש לעיין אי משום דבעל הבהמה אין לו לשמור דיש לו לסמוך דודאי הניזק שומר עצמו מלינזק, או משום דכיון דהניזק ג"כ פשע פוטר את המזיק אע"ג דזה אינו פוטרו מלשמור שבהמתו לא יזיק. ומהא דמשנינן כשחתרה דאז כבר חייב אין ראי', דהתם נוכל לומר דאע"ג דזה לא סגי שהבהמה לא תזיק מ"מ יש לומר דכולי האי לא אטרחוהו כיון דנטר כדנטרי אינשי כמש"כ התוס' לעיל ע"א בד"ה בששימר גחלתו, אבל מהא דמשני דנפול גודא בלילה ובודאי לא מסתבר לומר דהכונה דבעל הבהמה ידע והבעל הפירות לא הספיק לגדור, משמע דכל שאין הניזק פושע חייב בעל הבהמה, דבעצם תמיד הוא פושע אלא דפשיעתו של הניזק ס"ל לאביי דפוטר את המזיק, וכאן דלא פשע חייב שפיר המזיק.

'''ולפי"ז''' ודאי צ"ע סברא דאביי, דאפי' לשיטתו דכשיזיקו יהיו פטורין, מ"מ למה לא הזהירם לשמור עיזים שלהם שלא יזיקו, דהא ודאי יש בזה פשיעה מצידם, משמע דס"ל דכשהניזק אינו שומר עצמו אינו מחויב כלל לשמור מלהזיק.

'''ולר'''' יוסף, לפי מש"כ התוס' דקי"ל כוותי', מ"מ צריך להיות דברה"ר דאז באמת אין להניזק לשים את הדברים, א"כ צריך להיות דאינו מחויב בעל הבהמה כלל לשמור, דהא מה דפליג ר' יוסף על אביי הוא רק בחצר שלו, אבל ברה"ר לכאורה מודה לאביי דכיון דהניזק פושע בזה שלא שומר עצמו אין המזיק חייב לשמור, וא"כ צ"ל דהא דפסק דבעיזי דשוקא מזהירין אותם לבעלייהו לשומרם אינו משום רה"ר דהא על הניזק כה"ג להרחיק עצמו, ודלא כמש"כ רש"י דמזהירין אותם מלהזיק ברה"ר.

'''ועי'''' בר"ח דפסק כאביי וכתב דלכן גם האי דאכריז רבה ואיתימא רב יוסף אין הלכה כמותם, כיון דר' יוסף לשיטתו, ואביי הא דחה סברת ר' יוסף, ולדידי' אפשר דכל מה דהכריז ר' יוסף הי' רק משום היזק דרשות הניזק, אבל לגבי היזק דרה"ר גם הוא הי' מודה דאי"צ לשמור, כיון דלדידי' מבואר דלאביי דאינו מחויב אם יזיק ה"נ אינו מחויב כלל לשמור, א"כ ברה"ר דאינו מחויב אם יזיק ה"נ פטור מלשמור כלל.

'''וכבר''' הבאנו מש"כ לעיל בשטמ"ק דף כ' ע"ב בד"ה הא איתהנית דאין חבירו יכול כלל למנוע בהמת חבירו מלאכול ברה"ר פירותיו, ומשמע מהר"ח ג"כ כמוהו. ומ"מ צ"ע דהא כתבו תוס' לעיל דף כ' דהא דיש סברא לחייב זה נהנה וזה לא חסר אם דר בחצר חבירו שלא מדעתו, משום דבתחילה יכול למחות, נמצא דאע"פ דכשיהנה יהי' חייב לשלם מ"מ יכול למונעו מלדור, והתם הא לא מזיק לו כלום דהא לא חסר מ"מ יכול למונעו דאינו רוצה שיהנה. ובחצר חבירו אם הי' ברור לנו דבעל החצר לא רוצה בודאי הי' אסור לדור, וא"כ ברה"ר וכ"ש ברשות הניזק נהי דעל ההנאה יהי' חייב מ"מ למה מותר לו ליהנות כיון דודאי הניזק אינו רוצה, אלא דאפשר דכה"ג נהי דאסור ליהנות מ"מ אינו מחויב לשמור בהמתו ע"ז, אבל מהשטמ"ק משמע דאין חבירו יכול למנוע כלל וצע"ק.

'''ויש''' לעיין קצת למה נשמט אביי ללכת, להתוס' דגם הוא מודה דעל המזיק להרחיק עצמו, דהא למנוע דלא יוזק הוא בכלל השבת אבידה והוא מחויב מדין השבת אבידה להזהירם שלא יזיקו. ואולי ידע דבין כך לא יועיל אזהרותיו לבעלי העיזים.


'''אי נמי דנפיל גודא בליליא.''' ברא"ש הביא שיטת הר"ח דבשדה הלכה כאביי ומודה אביי דבעיר אי"צ לעשות גדר דכשמתפשטין בשדות אין יכול הרועה לשומרן לכן על בעל השדה לשמור עצמו. וצ"ע לפי"ז למה אם נפל גודא בלילה מחויב הא אינו יכול לשמור אותם בשדה, וע"כ צ"ל דאינו אונס גמור אלא מסברא זאת אמרינן דעל בעל השדה לגדור עצמו אבל אינו פוטרו לגמרי וכשנפל גודא חייב. וצע"ק מהו הגדר דחייב ואינו חייב.


'''רש"י ד"ה מתרינן במרייהו.''' אי מפסדן אפי' ברה"ר. מבואר דאפי' ברה"ר אין לו רשות שתאכל בהמתו פירות של האנשים, ובשטמ"ק לעיל דף כ' ע"ב ד"ה הא איתהנית מבואר דיש לו רשות ואין חבירו יכול למונעו. ובברכת שמואל סי' ב' כתב ג"כ דאין אפי' איסור ביד"ש על מה שבהמתו אוכלת ברה"ר. [ומה שהוכיח ממה שכתבו תוס' להוכיח דנהנה מתוך חסרון שהי' קודם חייב מדחייב מה שנהנית ברה"ר, דאלעיסה לא מחייב, ואם יש איסור בלעיסה ברה"ר הא הוי אז חסר. אינו מובן דודאי הוי חסר אבל הא נהנה בעליה רק כשבולעת ומפטמת, ונמצא דנהנה מחמת חסרון שהי' קודם].


'''תוד"ה שיהו התינוקות.''' עי' תוס' רעק"א דהביא דמתוס' כאן משמע דסגי במה שאינו נוגח להתינוקות להיות לו כחזרה, ובגמ' לקמן דף כ"ד ע"ב משמע דרק כשאינו נוגח לבהמות ע"י משמוש התינוקות. ויש לומר דכוונת התוס' כאן דבזה שאינו נוגח לתינוקות סגי, והיינו אם אין שוורים בשעת משמוש תלינן דודאי לא יגח גם לבהמות, אע"ג דאדם אית לי' מזלא, אבל אם יהי' בהמות ויגח אותם, ודאי לא יחזור לתמותו לגבי בהמות, וזה מאי דאמרינן לקמן דף כ"ד ע"ב דאם נגח לבהמות לא יהי' חזרה, ועיין ברבינו פרץ דפליג וס"ל דאם לא ראינו שאינו נוגח גם לבהמות ע"י משמוש התינוקות לא הוי חזרה כלל לבהמה.


'''בא"ד.''' וג' פעמים ביום א' נראה דאין מועיל לדידי' לחזרה. יש לעי' אפי' לר' יהודה למה לא יועיל ג' פעמים ביום, בשלמא מה דאינו נעשה מועד אלא בג' ימים איכא גזה"כ, ולא דרשי ק"ו דזבה תוכיח, אבל לחזרה דאין שום פסוק למה לא יועיל בג' פעמים חזרה, והא חזרה דימים יועיל אף אם בכל יום ראה שוורים רק בפעם א' ואז לא נגח, א"כ בסברא בלי גזה"כ מה נפק"נ ג' פעמים ביום א' או ג' פעמים בג' ימים.


'''תוד"ה ולא ישמרנו.''' והר"ר עזריאל פי' דאיכא בינייהו דלאביי וכו' לא משלם נזק שלם עד יום ד' דלא ישמרנו הוי יום ד'. ויש לעיין לפי"ז מה דקאמר ר"מ ק"ו דקירב נגיחותיו לא כ"ש, דהא חזינן דאחרי שכבר הורגל ג' פעמים בנגיחה מ"מ אינו חייב נ"ש עד יום ד' לאביי אליבא דר' יהודה, הרי דזה סתם גזה"כ דצריך ימים, וא"כ בקירב נגיחותיו נהי דזה סברא להיות רגיל מ"מ הא יש גזה"כ דצריך ימים.


'''בא"ד.''' מ"מ כיון שמייעדין אותו וממילא מתחייב נ"ש ברביעית כשהוזמו צריכין לשלם כפי מה שתעלה נגיחה ד'. ועי' בפנ"י שהקשה דהא אין העדים זוממין משלמין עד שיגמר הדין על פיהם, וקשה לומר דמה דנגמר הדין שאם יזיק משלם נ"ש נקרא נגמר הדין, אבל אפשר דכל הדין דבעי נגמר הדין היינו שעדותם נתקבלה ונפסק שצריך לשפוט לפי דבריהם וא"כ זהו נגמר הדין, ומה שהקשה מהעידו על א' שהוא בן י"ג ויעשה דבר שחייבים עליו מיתה דבכ"ז כשהוזמו העדים לא נחייבם מיתה. אמנם שם מעדותם אין ראי' שמעידין על מיתה, משא"כ כאן דיש לנו ראי' דעדותם לייעדו.

'''אמנם''' יש לעי' איך נהרגין עדי גניבה בנפש שהוזמו, דהא העדים עשו עבירת המיתה בספק, דהא כשלא ימכור הגנב את הנפש לא יהרג א"כ איך יתחייבו מיתה על עבירת ספק, ונהי דכאן לא איכפת לן מטעם התראת ספק דעדים זוממין לא צריכים התראה, מ"מ הא הטעם שיש בהתראת ספק דהוי עבירת ספק שייך גם כאן ולמה יהרגו על עבירת ספק, ויש לעיין לפי דבריהם בתירוצם השני דחייבים לשלם על מה שהשור הוזל, דהא אם נימא דרשות משנה נמצא דאין הפסד דמועד עושה ההוזלה אלא מה שחושבין שהוא נגחן, דהא ביד הקונה אותו לא יהי' לו דין מועד לחייבו נ"ש אם יגח אח"כ, ולכאורה לא שייך שהגמ"ד עשה זה, דזה גרם שנגרם ע"י מה שהחליטו שהוחזק נגחן, ואף אי לא הי' בר חיובא הי' כן ואין כלל דינים שיוצאים מעדותם, ומהגמר דין.

'''וצ"ע''' דהא אם א' לא מפסיד דבר אלא מוזיל אינו חייב לשלם, וא"כ נהי דכאן יש כאשר זמם, מ"מ כיון דעל היזק כזה אין חייבים למה יתחייבו על שבעדותם עושה זה, ואינו דומה למה דהבא לסקול חייב אע"פ שאם יסקל אינו חייב סקילה כמבואר במס' מכות דף ב', ולכאורה אם ע"י עדותם טימאו טהרותיו לא יתחייבו מה"ת, כיון דהיזק שאינו ניכר אינו חייב, ולא חייבים יותר מאשר אם טימאו בידים, וה"נ כיון דהעושה שהוזל לא נקרא מזיק למה יתחייב עבור ההוזלה, והא מבואר לקמן דף צ"ח דבשף מטבע פטור כיון דלא חיסר אע"פ שהוזיל את המטבע, והעירוני מהא דמקשה בריטב"א ריש מכות דיהיו חייבים העדים זוממין שהעידו שהוא בן גרושה במה שרצו להפסיד לו תרומה, הרי דגם ע"ז שייך חיוב בעדים זוממין אף שאינו אלא גרמא, וצ"ב [וע"ע משנ"ת בנידון זה לקמן ריש דף פ"ט א']. (מהדו"ק)


'''תוד"ה ולא ישמרנו.''' כיון שמיעדין אותו וממילא מתחייב נזק שלם ברביעית כשהוזמו צריכים לשלם כפי מה שתעלה נגיחה ד' כשיגח וכו'. בפנ"י הקשה דהא אין העדים זוממין משלמין עד שיגמר הדין על פיהם ואיך ישלם על הנגיחה הרביעית שלא נגמר הדין לשלם ע"ז, וכן הקשה דא"כ אם יעידו על א' שהוא בן י"ג שנה והוא עשה עבירה שחייב מיתה והוזמו נימא שיהרגו. וזה יש לדחות דהתם אין לנו ראי' דרצו לחייבו מיתה ויכולים תמיד לומר לדבר אחר חשבנו להעידו, משא"כ כאן דיש לנו ראי' דהתכוונו לעשותו מועד. אבל עדיין צ"ב למה מקרי נגמר הדין על פיהם.

'''והנה''' יש להסתפק בהא דחייבין עדים זוממין רק אם רצו לעשות לאחיו, אם צריך שהעדות הוא דין ישר על אחיו או אפילו אם זה יוצא מעדותם עדות הנוגע על אחיו סגי לחייבם אם הוזמו, ובקצוה"ח (סי' ל"ח) דן אם העידו על א' שנתנסך יינו והוזמו אם חייבין כאשר זממו, כיון דלא העידו עליו אלא על היין, והוכיח מהא דאמרינן בשור שהעידו לסוקלו דאם הוזמו משלמין דמי שור לבעליו, ובנתיה"מ דחה דדוקא בדבר שצריך להעיד בב"ד הוא דנתחדש דין הזמה משא"כ נתנסך יינו דאי"צ להעיד בב"ד אז אפי' אם העידו בב"ד אין בזה דין הזמה [יש לעיין במש"כ בשבועות דף ל' דמשמע לפי"ז דהגרעק"א לא ס"ל כהנתיבות בזה].

'''ובמשובב''' נתיבות הוכיח הקצוה"ח דגם באיסורין איכא נפקותא אם מעיד בב"ד לגבי שאינו יכול לחזור דאילו חוץ לב"ד יכול לחזור, ועוד כמה נפקותות, וממילא כשהעידו בב"ד שייך שפיר לחייבם כשהוזמו, ויש להוסיף דכשיהי' שנים קרובים מכחישים, אז אם בב"ד יעידו אז הכשרים נאמנים והפסולים כליתנייהו לגביהם דמי, אבל שלא בב"ד כולם שוים ואז היין מותר דנעמידנו על חזקתו, נמצא דרק ע"י שהעידו בב"ד יש להם כח הנאמנות לאסור.

'''והנה''' גם לדברי הנתיבות נהי דצריך להעיד בב"ד, זה לגבי חיוב של השור, אבל במה שנוגע להבעלים אי"צ כלל להעיד לחייב להבעלים, ומה דאין מקבלים עדות שלא בפני בע"ד ויצטרכו שיהי' בעלים נוכחים, הא מבואר בב"י (חו"מ סי' כ"ח אות כ') דכל הדין דאין מקבלין עדים אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא, והפס"ד של סקילה בודאי אינו פסק כלפי הבעלים, הרי דחייבין לשלם כשהוזמו אע"ג דלא הי' גמר דין כלפי הבעלים, אע"פ שעיקר החיוב הוא מפני שהפסידו לבעלים, הרי דאי"צ גמ"ד על מה שיצא הפסד, אלא אם יצא הפסד ע"י גמ"ד חייבין, וה"נ מה שיצא הפסד כשיגח אח"כ אע"פ שע"ז לא הי' גמ"ד יש לחייבם כשהוזמו.

'''ועדיין''' יש להעיר במה דכתבו בתירוץ השני דהוזל השור, וכי ע"ז צריך להעיד בב"ד שהוזל השור, וכן וכי שייך פסק ב"ד ע"ז שהוזל, וזה הי' אפשר לפרש בשתי אופנים, או דכאן לא איירינן בהוזלה שע"י שיצא הקול שהוא נגחן, אלא מהוזלה שע"י שהוא מועד דאז אם יגח ישלם נ"ש דלכן הוזל, וע"ז הא הועיל רק מה שהי' פסק ב"ד דלכן חייבין ע"ז כאשר זממו, אלא דאז אנו צריכים לומר דהתנא שאומר דמשלמין כאשר זמם כשהעידו ליעדו ע"כ ס"ל דאין רשות משנה.

'''והנה''' בחזו"א (ב"ק ליקוטים דף כ"ד) ביאר דמה דכתבו דרק לר"ת דס"ל דשור הנסקל לא נאסר מחיים יתחייב כופר אפי' אם נגח אחרי שנגמר דינו משא"כ אם נאסר מחיים, והוקשה לו לפי"מ שחידש דכשיש לו מצוה להרוג את השור סגי בזה להיות לו דין בעלים לגבי חיוב כשהזיק, ופירש דכל מה שדנו בתוס' מחמת דאם נגמר הדין ואסור בהנאה אז לא יהי' מועד דרשות משנה, דכיון דנאסר בהנאה ס"ל כאילו יש רשות אחרת ולא יתחייב כופר, ולדידי' בודאי אין לומר דכאן מה שהעידו ליעדו הוא בזה שגרמו ע"י דין מועד שבו ולא ע"י שהוא נגחן, דהא כשהלוקח שיקנה אותו לא יהא מועד, אמנם גם אם לא נדייק זה, קשה לומר דכונתם רק משום דנעשה מועד דאז למ"ד רשות משנה לא יתחייבו כאשר זממו, דהא מה שהפסידוהו לא הי' צריך ב"ד.

'''ולפי"ז''' צ"ב קצת דלמה יצטרכו דוקא עדות בב"ד כיון דלמה שעיקר הדבר שגרם הפסד אי"צ דוקא בב"ד, וכן מה שלא קנו זה אינו דבר ששייך ע"ז פסק דין ולא שייך עדות על זה, וצ"ע אם העידו על עדות אחרת מה שבתוך זה הי' שנתנסך היין יהי' חייב אע"פ שמה שנוגע להפסדו לא הי' צריך ב"ד.

'''ואפשר''' לומר דכל ענין עדות הוא דמהני ע"י עדותם ולא יועיל מה שיודע שזה לא נכון, ובשור שהעידו לסוקלו הא אף אם הבעלים יודעים שלא נגח מ"מ עפ"י עדותם יסקלוהו, הרי דעדות פועל מה שרצו, ובהעידו ליעדו דזה דבר שב"ד על סמך זה יחייבו נ"ש בפעם ד' אפילו הוא יודע שזה לא נכון, וכן אפשר דגם מה שגרמו שיוזל השור דאינו תלוי בידיעת הבעלים למנוע ההפסד ושייך לחייבם על מה שזממו ההפסד הזה, אבל בנתנסך יינך הא מי שיודע שזה לא אמת הא לא הועיל העדות כלל אפי' כשהעידו בב"ד, נמצא דהעדות אינו גורם שום דבר ומה שהטעו את הבעלים אין לזה שייכות לדין עדות, והעירוני דנימא דגם בנתנסך יינך נחייבם על שגרמו לו הפסד שהוזל ואינו שוה כלום, ולא נתנני הזמן לעין בזה.

'''ונראה''' עוד דאפי' אם העידו שהדבר צריך שריפה דאז הא ישרפו, מ"מ כיון דאין זה חיוב לב"ד לשרוף אז, ולמי שיודע שאינו כן הא לא ישרוף, נמצא דאין זה עדות לגבי הזמה כיון דאין העדות פועלת ממש, ורק אם ב"ד היו מחויבין לשרוף אז הי' מקום לומר דהעדות עשתה הפסד, עכ"פ חזינן דלא צריך שיהא נגמר הדין על מה שרצו להפסידו דהא בשור הנסקל אין גמר דין על הבעלים, וע"כ דסגי מה דעדותן הועילה להפסיד, וא"כ ה"נ בהעידו לידעו דבזה שנעשה מועד סגי לחייב על הנגיחה הרביעית כיון דנגמר הדין על פיהם שמכח זה יצא לו הפסד.

'''וכן''' יש להוכיח דהנה ברמב"ם (פכ"א מהל' עדות הל' ד') פסק בהעידו שהפיל שינו וסימא עינו והוזמו משלמין להאדון דמי העבד ודמי עין, ובראב"ד השיג עליו דהא הרמב"ם גופי' פסק (בהל' חובל ומזיק פ"ד הל' י"א) דבהפיל שינו וסימא עינו פטור מדמי עין ואם תפס לא מפקינן, וכתב בכס"מ כיון דמהני תפיסה וקרוב הוא לתפוס לכן כשהוזמו משלמין, וכ"כ במאירי לקמן דף ע"ד ב', וכיון דאין משלמין אא"כ נגמר הדין על פיהם, א"כ איך ישלמו, הא בודאי אין ב"ד פוסקין לומר שיועיל תפיסה אלא דאם תפס אין מוציאין, וע"כ דסגי מה שב"ד קיבלו עדותן לאמת שמכח זה יווצר הפסד להבעלים וע"ז חייבין כאשר זממו.

'''ונראה''' דגם הראב"ד מודה דאי"צ גמר דין לחייבו הדבר ההוא והי' שייך לחייב מחמת דאם יתפוס לא יוציאו ממנו, אלא דסברת הראב"ד דפליג כיון דמי יימר דיתפוס לכן לא מקרי דחייבוהו להפסיד ממון. או דאפשר דכיון דהוי ספיקא דדינא ולהצד דאינו חייב דמי עין הרי רק עשו בעדותן שיפסיד לא מחמת דין עדות שלהם, דהא אם יגידו דבר שאין עליה כלל שם עדות אלא דעי"ז יבואו ליסטים ויגזלו לא שייך לחייב הזמה כיון דלא דין העדות עשה זה, כיון דדין העדות אינו מחייב כלום, וכאן על הצד שפטור נמצא דאין העדות כלום, וטעם הרמב"ם דס"ל דדין ספק הוא דין, נמצא דכיון דמעידין ספק הרי זה גופא עדות ששייך לחייב ע"ז כאשר זמם. ונפק"מ בזה באם העידו שהדליק גדיש בשבת והוזמו כיון דחייב לצאת יד"ש וס"ל לרש"י בב"מ דף צ"א דמהני תפיסה, א"כ להרמב"ם כה"ג אם יוזמו חייבין לשלם, ולהראב"ד אם ס"ל דמה דעדות מהני רק אם יתפוס לא מקרי דהפסידוהו בעדותן ממון לחייב כאשר זמם, אבל אם הטעם הוא בשן ועין כיון דהוי ספק ויש צד דאין כאן עדות כלל, אבל כאן בודאי יש עדות המחייבו אם תפס לכן גם הראב"ד יודה דחייבין כאשר זמם.


'''בא"ד.''' צריכים לשלם כפי מה שתעלה נגיחה רביעית כשיגח. צ"ע אם הנגיחה הרביעית תוזם אם יוכלו לטעון דמה דהפסדנוהו הוא לחייבו רק על נגיחה אמיתית וע"ז עדותינו הועילה לחייבו ולא על שקר, ולא ישלמו כלום על החצי נזק שנתווסף ע"י שקרם, ולא דמי לנגיחה שלישית לרש"י כיון דזה צורך דבזה נעשה מועד והוי כעדות אחת, דלרש"י הנגיחה הג' היא עושהו למועד וחייב עליה, אבל כאן אין להם שייכות להנגיחה הרביעית, ולפי"ז גם לשיטת הרמב"ם דעדי גניבה בנפש שהוזמו נהרגין כמוש"כ בפכ"א מהל' עדות הל' ט' יהי' דוקא אם העדי מכירה העידו אמת, מפני שיכולים לומר דעדותינו היתה לחייבו רק אם ימכרו אותו, אבל מלשון הרמב"ם משמע דגם אם יוזמו עדי מכירה מ"מ גם עדי גניבה נהרגין, וצ"ע למה באמת אינן יכולין לטעון דעדותינו הא לא תחייב אותנו על השקרים של העדי מכירה, דבשלמא אם הוי כעדות חדא שייך לצרפן, אבל כאן צ"ע. ואפשר כיון דהוכחנו דחייבין גם על גרמא שיוצא מעדותן ובתור גרמא אפשר לחייבן גם כאן כיון דהתכוונו להפסידו.

'''ויש''' לעי' אם יודו העדים זוממין בזה שהשור נתחייב כך וכך בנגיחה רביעית, אם נימא כיון דעיקר דינו מה דנעשה מועד על ידם ידוע בעדים לא הוי כמודה בקנס, או דילמא כיון דבל"ז שנגח פעם הרביעית לא יתחייב לשלם הוי כמודה בחיובו דקנס, ולפימש"כ הרשב"א לקמן בהא דמכירים רק בעל השור, דאם יודה המזיק דשור שלו לא נאבד, דממילא לפי"ז יתחייב ח"נ הוי כמודה בקנס, לכאורה כ"ש כאן דמקרי מודה בקנס.

'''ובעיקר''' סברת התוס' צ"ע דהא בזה שהעידו לייעדו לא הזיקו אותו כלום, דהא בידו לשומרו שלא יזיק ואז לא הפסידו לו כלום, ובמיוחד כיון דאליבא דאמת לא נגח הרי הוא תם ולא שכיח שיגח ולמה מקרי דהפסידוהו.


'''בא"ד.''' א"נ אין חייבין אלו הכיתות אלא במה שעשאו מועד ואומדין כמה נפחת שורו מדמיו. מבואר דבזה שהעידו ליעדו הוזל השור לכן צריך לשלם כשהוזמו, וע"כ דבמה דנגמר הדין ע"י ב"ד יש יותר קול ונמצא דע"י עדותם בדין עדות בב"ד נעשה השור זול, והנה כאן הא מה שבאו נוגע לדין, ויש להסתפק אם עדות שלא יעשה שום שינוי בדין אלא גורם הוזלה וכדומה דבר שזה רק מציאות שאנשים לא רוצים לקנות אם זה מקרי עדות ולא יהי' מקרי חצי דבר. או דיש לומר כיון דיהי' נפק"מ אם ימכור שור והתנה ע"מ שאינו נגחן ויבואו עדים שנגח, נמצא דכל פעם שמעידים על נגיחה זה נוגע לגבי אם ימכור, ולכן זה לא חצי דבר, או דכעת אין שום עדות נוגע לדין ואין כאן שום דבר.

'''ובקידושין''' דף י"ב בההוא דקדיש בדבר שהיינו מסופקים אם הי' שו"פ, מבואר דאם יבואו עדים שהי' שו"פ הי' מהני, ולמה לא נימא דהוי חצי דבר, משמע דגבי עדות על איזה ענין שנוגע למציאות הוי עדות שלימה ולא הוי חצי דבר, וצ"ע בזה.

{{ניווט כללי תחתון}}
{{אילהש}}