עריכת הדף "אילת השחר/בבא מציעא/כב/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{מרכז|{{גופן|4||'''דף כ"ב ע"ב'''}}}}
'''וכן תעשה לכל אבידת אחיך.''' ברעק"א דן באבידת עכו"ם שזה באחריות הישראל אם כיון שאבידה היא של עכו"ם פטור, או כיון שזה באחריות של הישראל חייב דהא צריך להציל נכסי הישראל שלא יפסיד ממונו, ובפשיטות הי' נראה לו דחייב להחזיר, אלא דמ"מ העירו לו דבחפץ עכו"ם אולי פטור לרבנן דלית להו דבר הגורם לממון כממון דמי, ולכאורה צ"ל דגם להצד דיש מצות השבה בכה"ג מ"מ אינו מחויב להחזיר החפץ אלא דמים, דהא עצם החפץ של עכו"ם וע"ז אינו מחויב אם דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, אלא דמחויב לעשות שהישראל לא יפסיד א"כ סגי שיתן להישראל דמים.

'''והנה''' באופן דאם לא יחזיר האבידה לא יפסיד האובד ממון ורק יפסיד החפץ, כגון שיש לו ביטוח שכשנאבד לו חפץ משלמין לו, מ"מ גם החזרת החפץ הוא במצות השבה, ולא מיבעיא לשיטת הריטב"א לקמן דף מ"ח דבתביעת החפץ באופן שאין לו הפסד ממון חייב קרבן שבועה אם כפר דמקרי כפירת ממון, ודאי חייב בהשבה, אמנם בב"ק דף ק"ה ע"ב בד"ה שואל אני עליו ובדף ק"ז הבאנו לדון שם אם התוס' פליגי על הריטב"א, ומ"מ יהי' חייב כה"ג בהשבת אבידה, וכמבואר בתוס' לקמן דף ל"א ע"ב בד"ה אם יש שם ב"ד, דהיכא דיצטרך האובד לשלם כל דמי האבידה מ"מ יחזיר משום כושרא דחיותא או טירחא יתירא.


'''תוד"ה דלאו. כיון דלכי גדלי מיאשי השתא נמי מיקרי יאוש.''' פשטות הלשון משום דאז יתייאשו, אבל מי יימר שידעו שהי' כאן תמרים שנפלו דהא יתכן שלא ישאר כבר כלום ממה שהי' כאן, ולהלן יתבאר דבזה שלא יראו התמרים זה סגי למיחשב יאוש דיודעים שאין להם יותר תמרים, אבל אפשר לפרש כיון שאם הי' גדולים היו מתייאשים, ונפק"מ לגבי חרש או שוטה מלידה דגם גבי דידי' שייך אם הי' פיקח הי' מתייאש אבל לא שייך שידע לכשישתפה.

'''והנה''' מכאן חזינן דאע"ג דהוא לאו בר חלות היאוש מ"מ מותר, הרי דלרבא אי"צ שיהי' איזה חלות מהבעלים אלא דכשהדבר מיואש פקע הבעלות ובדבר שיש בו סימן דמ"מ כשיתייאש יועיל, הרי דיש ביאוש ב' אופנים או כשהדבר מיואש או כאשר הבעלים נתייאשו, דלכאורה אין צריך הבעלים כלל להיאוש ולא צריך אפי' לומר דהו"ל כהתייאש, דהא בקטן לא שייך דהו"ל כהתייאש דהא אין יאושו יאוש, וע"כ דיאוש אינו תלוי כלל בבעלים אלא דע"י שזה אבוד ומיואש פקע בעלותו, א"כ מה שייך שיפעול מה שיתייאש בדבר שיש בו סימן, וע"כ צ"ל דמה שנתייאש ג"כ עושה שמיואש הדבר ממנו, נמצא דיסוד הדבר שהדבר מיואש אלא דיש אופן דרק ע"י יאושו בפועל, הדבר מיואש ממנו.

'''ויש''' לעיין בטומאה או בתרומה למאי דס"ד דשייך יאוש שלא מדעת דכששמח אחרי שנגב נימא דהוי מוכשר למפרע, וכי הי' שייך שם לומר דכשהי' שוטה בשעה שהי' הטל ואח"כ כשנגב שמח נימא דחל דין הכשר, דלכאורה התם ודאי ניחותא דבעלים בעינן ומי שאינו בר ניחותא כגון שוטה לא יועיל להיות מוכשר, וא"כ ע"כ אין הכשר כיאוש דאינו תלוי בבעלים אלא דעל חפץ מיואש אין בעלות, דבהכשר צריך שיהי' ניחא לי' לבעלים ממש בהטל וא"כ איך מדמה זה הגמ'.

'''אלא''' דלא קשה, דיסוד הדבר דיחול על הדבר דין הכשר ג"כ צריך שיהי' רצון, אלא דהתם לא שייך רצון בלי שיהי' איזה דעת, אבל היכא שיש דעת עושה דין בהחפצא שהי' בה רצון דלכן חל דין דהכשר, וכמו דחל בהחפץ דהוא מיואש ה"נ חל בהחפצא דיש רצון להיות שם משקה ע"ז, אלא דלזה צריך דעת מהבעלים, ואז חל דין דהי' בו רצון ומכשיר. {{ממ|מהדו"ק}}


'''תוד"ה תיובתא דרבא. רבא ידע שפיר הך ברייתא וכו' אלא דלא דייק איסורא דומיא דהתירא.''' הנה לפי סברתם דזוטו של ים אינו מדין יאוש אלא גזה"כ מיוחד להתיר אע"פ שלא ידע בינתיים ששטפה נהר, ודלא כהירושלמי המובא לקמן דף כ"ז בתוד"ה מה שמלה, א"כ אינו צריך לדייק מהיתירא דומיא דאיסורא, אלא מדאיצטריך קרא לרבות דזוטו של ים מותר, משמע דבלי פסוק הו"א דאסור אע"ג דאילו ידע ששטפה הנהר ודאי הי' מתייאש וכמש"כ לעיל בד"ה איסורא, וע"כ דזה לא מהני להתיר, ולכן צריך קרא דזוטו של ים מותר מגזה"כ ולא מחמת יאוש, וצריך לדחוק דגם זה לא ידע לדייק.

'''אמנם''' לשיטת הנתיה"מ סי' רס"ב דביאוש לא נפיק מרשות הבעלים ואם ימצא אח"כ החפץ שנתייאש הימנו לא יצטרך לעשות קנין מחדש לזכות בהחפץ, משא"כ בזוטו של ים דנפקע לגמרי ואם ימצא אח"כ את החפץ יצטרך לעשות קנין חדש לזכות בו, א"כ ל"ק דמזה עדיין אין ראי' דישל"מ אסור דאיצטריך קרא דמותר ויצא לגמרי מרשותו של האובד, דבלי פסוק אם ימצא אח"כ לא הי' צריך לעשות קנין, ושפיר איצטריך קרא שלא יצטרך לעשות קנין, אמנם יש לנטות מזה וכשיטת החזו"א בב"ק סי' י"ח דפליג וס"ל דביאוש פקע לגמרי רשות הבעלים.

'''אמנם''' אפשר דמה דמהני לרבא הוא רק מפני שבסוף זה יתייאש, אבל בדבר שיש בו סימן וכבר הגיע ליבשה דכעת אינו עומד להתייאש אע"פ שבהיותו בים הי' חושב שזה אבוד, מ"מ כיון שכעת אינו עומד ליאוש לא יזכה המוצא רק משום חידוש דאבודה מכל אדם לכן זוכה, דמצד יאוש אין זוכה כיון דאחרי זה כבר אין הדבר ראוי להתייאש לא מהני ישל"מ כה"ג.

'''וכעת''' מקשינן דכמו היתירא מותר גם כשיש בו סימן, ה"נ איסורא אסור בכל גווני אף באין בו סימן כיון דאם הי' יודע הי' מתייאש, אבל ברעק"א לקמן דף כ"ז לא משמע כן, ועימש"כ לקמן שם ד"ה פרוטה שהוזלה וחזרה.


'''רש"י ד"ה ברה"י. כגון בשדה זרועה שאין רוב בנ"א דורכין בה ויש מיעוט שהולכין בה.''' והנה בב"ק דף פ"א ע"ב אמרינן דעד שתרד רביעה שני' מותר לילך מתקנת יהושע ואח"כ אסור, א"כ אי מיירי לפני רביעה שני' למה רק מיעוט הולכין, וע"כ לאחר רביעה שני' ומ"מ יש מיעוט שהולכין בה אע"פ שאסור.


'''תוד"ה אי דליכא סימן. לאו משום שהוא חשוד לשקר שהפסיד חפץ וכו' דאין רגילות ששני בני אדם אבדו חפץ זה כזה ובמקום אחד.''' אין להקשות דהא אע"ג דנאמן לומר דאבד חפץ מ"מ אינו נאמן לומר שמכיר בטביעות עין אלא צורבא מרבנן, ומבואר בתוס' לעיל דף י"ח ע"ב דהא דאינו נאמן מי שאינו צורבא מרבנן משום דחושב דכיון שנאבד לו חפץ כזה מותר לו לומר דמכיר אע"פ שבאמת אינו מכיר, הרי דכשאבד ממנו חפץ מורה היתר לעצמו לשקר לומר שמכיר, א"כ ה"נ מורה היתר לעצמו לומר שזה במקום הזה שהמוצא הכריז, ואיך נאמינו ונחזיר לו על סמך אמירתו, אלא דלא דמי דהתם אפי' כשאינו מכיר אומר דמסתמא זהו שנאבד ממנו ומשקר לומר שמכיר כיון שאין לו ראי' שאין זה החפץ שנאבד ממנו, אבל כאן כיון שזה דרך הינוח ובודאי זוכר היכן שהניח, ואם איתא דהניח במקום אחר א"כ ע"כ אינו שלו ולא ידמה בנפשו לומר שהוא שלו.


'''בא"ד. דהתם נמי לאו משום שהוא חשוד לשקר שהפסיד חפץ אלא משום דא"ל כי היכי דאת אבדת חפץ ה"נ אימר אדם אחר הפסיד.''' ולקמן דף כ"ז ע"ב אמרינן עד דרוש אחיך דרשהו אם הוא רמאי מאי לאו בסימנין, הרי דבלי סימנין או עדים דלא מהדרינן לי' משום דחשוד לרמאי, היינו דאינו חשוד במה שאומר שנאבד לו חפץ וחיישינן שמא מעוד א' נאבד חפץ כזה ואע"פ שיאמר דמכיר את החפץ שנאבד לו וא"כ נחזיר לו, ע"ז אמרינן דאינו נאמן שזהו החפץ שנאבד לו אע"פ שאומר שזהו מה שנאבד לו, משום דלגבי זה חיישינן שהוא רמאי, ורק לגבי זה שנאבד לו חפץ אמרינן דאינו חשוד לשקר, אבל לומר שמכיר שזהו החפץ שנאבד לו חשדינן לי' למשקר, אבל ת"ח מחזירין בכה"ג בטביעות עין. [וע"ע משנ"ת לקמן ריש כ"ג ב' ד"ה ותיהוי חתיכה גופה סימן, מאי שנא דכשאומר זה חפץ פלוני לא הוי סימן, וכשאומר סימן בחתיכה או מדה ומשקל הוי סימן].

'''והנה''' מבואר דנאמן שנאבד לו חפץ אלא דאולי לעוד אדם נאבד חפץ וזה של ההוא, ויש לעיין למה נאמן שנאבד ממנו חפץ, אי משום דכיון דבזה עדיין לא זכה והוי דבר שאינו נוגע להפסד ממון של אחר או דסתם נאמן, ונפק"מ אם יש כאן רק ישראל ועכו"ם, וטוען הישראל שנאבד לו חפץ, דאז אם זה נכון אז כיון דאבידת עכו"ם מותרת יוכל המוצא לקחת לעצמו, משום דלא נאמן לומר דנאבד לו חפץ ויתכן שזה של הגוי ואבידת עכו"ם מותרת, או דנאמן שנאבד ממנו וצריך להחזיר אע"פ שנאמן לזכות עי"ז בממון.


'''בא"ד. אלא משום דא"ל כי היכי דאת אבדת חפץ וכו'.''' ברעק"א הקשה דא"כ בשטר דהנידון הוא רק בין לוה למלוה יהי' גם שטר אחד סימן שיאמר אבדתי שטר, ואפשר דכל מה דלא חשדינן לי' שישקר היינו כיון שאין א' שבא ומכחישו בשום דבר, אבל בשטר שהנידון בין לוה למלוה אע"פ שהשני לא טוען נאבד לי מ"מ הא אנו דנים להחזיר למלוה שטר של הלוה, ואע"פ שלא דנין בזה דהוי להוציא ממון כמש"כ תוס' בחולין דף צ"ו א', מ"מ כיון שדנין בזה לתת לו שטר על הלוה אין לומר דלא חשדינן לי' לשקר, דודאי אינו נאמן בדיבורו נגד הלוה ובודאי א"א להחזירו על אמירתו אבדתי שטר. {{ממ|מהדו"ק}}
{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}