עריכת הדף "אילת השחר/בבא מציעא/ט/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{מרכז|{{גופן|4||'''דף ט' ע"א'''}}}}
'''איכא חד צד דלא קני איכא דאמרי משיכה בחמור ואיכא דאמרי הנהגה בגמל.''' צע"ק דהא ודאי לא באו האנשים והסכימו שצריך למשוך גמל ולהנהיג חמור, אלא משום דלא נוח באופן אחר, וע"כ שהשכל מורה שאין זה נוח כל כך לעשות הפוך מהדרך בגמל או בחמור, ואיך אפשר שיהי' בזה מחלוקת מה יותר הדרך היינו מה כל א' הבין שזה לא נוח כל כך.


'''זה קנה חמור וחצי מוסירה וזה קנה חצי מוסירה וכו' אלא תפוס במוסירה במאי קני.''' ויש לעיין להראב"ד המובא בשטמ"ק לעיל דף ח' דבהגביהו שניהם באופן דאף אם האחד יעזוב ישאר מוגבה ביד השני יקנו שניהם אפילו אם המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ובכה"ג חרש ופיקח יקנו באמת, א"כ מאי קשה הא מסתמא אם לא זה שאוחז במוסירה הי' החמור מושך, וכן להיפך דאם לא החמור הי' התופס מושך אותה ולמה לא יקנה כל א' חצי. ונראה דסברת הראב"ד רק בהגבהה דאין צריך פעולת ההגבהה אלא כשהוא אוחז החפץ כשהוא מוגבה קונה אותו, לכן שייך לומר דכעת כיון שזה מוגבה אפי' אם השני יסלק ידו נמצא דכעת יש לכל א' חפץ כשהוא מוגבה בידו, אבל במשיכה דרק פעולת המשיכה הוא דעושה הקנין, א"כ אם לא הי' השני עדיין לא הי' משיכה, אלא אם לא הי' השני אז מי שמתחיל למשוך הי' גומר כל הזמן למשוך, וזה לא מהני כמו שהראב"ד מודה שלא מהני אם בלי אחיזתו של השני זה נופל על הקרקע מה דהי' יכול ללכת ולהגביהו מהקרקע, דע"כ מה דמהני להראב"ד הוא רק היכא דבלי השני הוא מוגבה בלי שיעשה עוד פעולה, וכאן על כל רגע שאנו דנים לא הי' קונה אלא דהי' יכול להמשיך למשוך ועי"ז לקנות וזה לא אמרינן, וצע"ק.

'''והנה''' מה שכתב הראב"ד דבאם הגביהו שניהם בגובה שאף אם השני יסלק ידו יהי' גובה ג' טפחים מן הקרקע קונים אפילו אם המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. יצויר באופן רחוק מאד, כגון אם ראובן ושמעון הגביהו טלית שאורכו ה' טפחים חוץ ממה שכל א' אוחז בידו ממש, אז כשראובן הגביה ח' טפחים מן הקרקע הוא כבר קונה, ואם שמעון הגביה אז ח' טפחים פחות משהו לא קנה עדיין שמעון, נמצא דראובן קנה הכל חוץ ממה שבידו של שמעון ממש, וא"כ כיון דא"א לצמצם יהי' תמיד ספק מי מהם הקדים להשני במשהו, ואפי' אם אפשר לצמצם יצוייר זה לעתים רחוקות מאד, ולפי"ז לא קשה מה שהקשה הרשב"א למה לא נוקי מתני' בכה"ג ולא יהי' ראי' דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, כיון דזה רחוק מאד לאוקי מתני' בכה"ג, אבל מאידך גיסא קשה דמשמע דלהראב"ד יקנו שניהם ואיך נדע לצמצם כל כך שבהיותם מגביהים באויר הגביהו ממש באותו גובה כשהגיע לגובה שאפשר כבר לקנות, וגם צריך שלכל א' יהי' בידו ממש אותו כמות של הטלית, דאם לא' יש טפח מהטלית בידו והשני משהו פחות מטפח, נמצא דא' שיש לו טפח בהטלית שאורכה ה' טפחים יהא לו הגבהה כשיוגבה ז' טפחים מן הקרקע כיון שמה שחוץ לידו סגי לי' בז' טפחים מהקרקע כדי שיהי' מוגבה הד' טפחים שנשארו, ומי שאוחז בידו פחות מטפח צריך שיגביה עוד משהו, וכל זה קשה מאד שיהי' בצמצום כזה. {{ממ|מהדו"ק}}


'''זה קנה חמור ובית פגיה.''' והיינו דהוי כתכשיט החמור, ומ"מ צ"ע כיון דהוא מחובר עם המוסירה והו"ל משיכה בחצי החפץ, והא משמע מכולה סוגיין דמשיכה בחצי החפץ לא מהני, דאל"כ למה לא יקנה בעל החמור את המוסירה כמה שנמשך מכחו, וכן זה שתפיס במוסירה מי לא מיירי שמושך את המוסירה, וע"כ משום דכשמושך חצי הדבר אין זה משיכה וא"כ למה יקנה בית פגי' הא סוף סוף הוי חצי משיכה. וכאן לא מצינו דנתחדש חידוש לומר דהוי כמאן דפסיק, וצ"ל דכיון דכל הטעם דחצי משיכה לא מהני משום דאין כאן משיכה אבל אם יצוייר משיכה בחצי איה"נ דהי' מהני, וכן בהגבהה אילו הי' מציאות שחצי הדבר יהי' מוגבה הי' שפיר הגבהה, וכאן שהמשיכה מחמת שהחלק הזה הוי חמור ומשיכה של בעל חיים זה אחרת ממשיכת מטלטלין כמש"כ התוס' לקמן עמוד ב' בד"ה משוך, ממילא הוי זה שפיר משיכה קונה, ואיה"נ אם יהי' חמור כפות וימשוך אותו בחבל וחלק מהמוסירה המחברת לפגיה לא יהי' נמשך, לא יקנה באמת את המוסירה אף בבית פגיה, דאז גם בית פגיה קונה כמשיכת מטלטלין, וזה הא לא הוי משיכה כיון שלא משך כולה, [אלא דאפשר דכה"ג בית פגיה אינו כחמור דרק כשרוכב דהבית פגיה הוא שייך לענין זה, משא"כ בתורת בהמה שמושכין בחבלים אין הבית פגיה בטל אז לחמור].

'''ולפי"ז''' מובן דלא רק אם מה שתפיס בידו קונה מטעם יד אמרינן דמה שבתוך ידו כמאן דפסיק דמי, אלא אפי' אם מה שבתוך ידו ג"כ אינו קונה אלא מטעם הגבהה מ"מ שייך ע"ז כמאן דפסיק, דעל החלק שאוחז הוי הגבהה אע"פ שמחובר עם השאר שאינו בידו, דהחלק שבתוך ידו הוי תמיד מוגבה בהכרח, וכיון דהוי מוגבה קונה אע"פ שהשאר מחובר לזה ואינו מוגבה, ועי"ז יתורץ מה שקשה לרש"י בכתובות דף ל"א דס"ל דגם ביד הי' צריך שיהי' גבוה ג' מהקרקע אלא משום דידו של אדם משוי לי' כמקום ד' לכן מהני אף בפחות מג' טפחים מן הקרקע, דלכאורה קשה כיון דלרש"י אינו דין מיוחד ביד אלא ככל הגבהה, ואיך אמרינן דמה שבתוך ידו הוי כפסיק דהא הוי רק הגבהה והגבהת חצי לא מהני, ולהנ"ל דמה שהגבהה אינו קונה כשלא הגביה לגמרי הוא משום דלא הוי הגבהה בלי שהגביה כולה, אבל מה שבתוך היד נאמר דהוי הגבהה אע"פ שלא הגביה השאר, והוי כמאן דפסיק וקונה. {{ממ|מהדו"ק}}


'''שם. זה קנה חמור ובית פגיה.''' וכתב רש"י דזה כחמור דמי. צע"ק הא כל מה ששייך להיות כחמור משום דזה דרך השתמשותו, דהא סתם מה שמונח על גוף החמור אם אינו צורך תשמיש ודאי לא בטל אליו, וכיון דודאי א"א להשתמש בהבית פגיה בלבד בלי שמחובר אליו עוד חלק שאינו על ראשו, איך שייך שיקנהו בלי שיקנה חלק שאין על ראשו.

'''יש''' לעיין בהא דהבית פגי' הוי כחמור וקונהו בקנין של החמור אם הוא סברא שיהי' כחמור לענין קנין מדין תורה, או דמדין תורה לא מצינו דיתבטל להיות נקנה בקנינו.


'''וזה קנה מה שתפוס בידו.''' וכן פסק הרמב"ם בפי"ז מגזילה ואבידה הל' ו'. יש לעיין לפימש"כ באור שמח פ"ט מהל' טוען ונטען בשיטת הרמב"ם דלא אמרינן דנוטל עד מקום שידו מגעת אלא בטלית שאוחז בו ג' אצבעות דגם אם יפסוק זה הוי שיעור בגד, אבל היכא דאם יפסק לא יהי' לזה מעלת כלי לא אמרינן כמאן דפסיק, א"כ כאן הא אם תיפסק המוסירה דהיא מסתמא של עור אז מה שבתוך ידו אין לזה מעלת כלי ולמה מקבל זה מה שתפוס, ואע"ג דמש"כ באור שמח הוא רק באם כל א' טוען כולה שלי דבכה"ג חולקין ולא מקבל זה שאוחז בידו את מה שאוחז בידו יותר מהשני, מ"מ אם לגבי לזכות מהפקר אמרינן דכמאן דפסיק והשני לא אוחז את זה, א"כ ה"נ לגבי היכא ששניהם טוענים לא מקרי השני מוחזק על מה שזה בתוך ידו של השני ממש ולא יקבל השני בזה חלק.


'''אלא הא דר' אבהו ברותא היא.''' הנה לר' אבהו קונה בעל המוסירה הכל אע"פ דהרוכב על החמור הי' צריך באמת לקנות בית פגיה כיון דהוי כתכשיט החמור ומשיכת החמור דמנהיג ברגליו הוי משיכה לבית פגיה, מ"מ כיון דיכול לנתקה והוי הגבהה גם על החלק שעל החמור לכן הוא מבטל קנין משיכה דבעל החמור, ואנן דפליגין על ר' אבהו הוא רק מחמת דלא ס"ל דמה שיכול לנתקו מקרי הגבהה, אבל ליסוד הדין דילפינן מר' אבהו דהגבהה מבטלת את הקנין משיכה של הרוכב כו"ע מודו, הרי דהגבהה מבטלת משיכה, וצ"ע מכאן למה שחידש הבית הלוי חלק ג' סי' מ"ג לפי שיטת רש"י דשני קנינים ממין אחד הוא דשייך לבטל ולא ב' מיני קנינים. {{ממ|מהדו"ק}}


'''אי הכי רכוב בעיר מאי טעמא לא קני.''' בשטמ"ק בשם ריצב"ש פירש דבשלמא אם מיירי בלי מנהיג ברגליו קני מטעם דכשרוכב בשדה דרך תשמישה הוא כדרך שאדם משתמש בבהמתו והוי כחזקה, [והעירו דהריצב"ש לשיטתו שמפרש לעיל דקנין רכוב אינו מצד משיכה דאזלא מחמתי' כתוס', אלא הוא קנין בפני עצמו עי"ש].


'''לפי שאין דרכן של בני אדם לרכוב בעיר וכו'.''' צע"ק דאף אם יש כזה סברא דמה שאין דרכן של בנ"א גורם שלא יהי' קונה באופן כזה, מ"מ הא ודאי אם ירכוב על בהמה אחת וינהיג בהמה אחרת לא שייך לומר שאינו קונה את הבהמה שאינו רוכב עליה מחמת שרוכב על השני', דכיון דבבהמה הזאת הא עושה הנהגה ממש מה איכפת לן מה שביחד עם זה עושה דבר שאין דרך לעשות, א"כ כשמנהיג ברגליו הא זה הנהגה ממש ומה איכפת לן מה דביחד עם זה רוכב, וע"כ מזה דכל ההנהגה של מנהיג ברגליו אינה דרך לעשות כן ברכיבה לכן ס"ד דרכיבה בעיר היא כמו הנהגה בגמל או משיכה בחמור, אלא דפריך דמ"מ צריך להועיל, והחילוק בזה כמו שיתבאר להלן בסמוך [ד"ה אלא מעתה].


'''אלא מעתה הגביה ארנקי וכו'.''' ומסקינן דאע"ג דאין הדרך לעשות כן מ"מ קונה, וצריך לחלק מהא דבמושך בחמור או בהנהיג בגמל יש סברא לעיל דלא קנה, וכן דברים שדרכן בהגבהה אמרינן בב"ב דף פ"ו דלא קני במשיכה. והי' אפשר לומר דהחילוק דכאן רק הזמן או המקום גורם לכן קונה משא"כ היכא דאין בכלל דרך לעשות כן.

'''אמנם''' הי' אפשר לומר באופן אחר דהיכא דאין דרך משום דאין טוב להשתמש התשמיש באופן כזה לא קנה, ולכן הנהגה בגמל או משיכה בחמור לא מהני לר' יהודה וגם לרבנן חד מהם לא קני, משא"כ אם רק משום בזיון אבל עצם התשמיש הוא טוב, דהא בשדה שפיר רוכבים ובימות החול מגביהים, ומה שמונע עתה להגביה או לרכוב הוא משום איסור או זילותא לגביה, זה אינו יכול לגרום שלא יקנה.

'''ועי'''' ברשב"א שהק' במושך בהמה כפותה איך יקנה אותה הא אין דרך בכך ומי עדיף מחמור במשיכה או גמל בהנהגה דלא מהני, ותירץ דהיכא דהקנין כשהולכת בעצמה אין ההליכה קונה אלא כדרך הנהגתה אבל היכא שהוא מושך אותה לגמרי אפי' בגרירה קני. וצריך טעם דהא בב"ב דף פ"ו מבואר דדברים שדרכן בהגבהה אין נקנים במשיכה אע"פ שגוררה לגמרי, הרי דגם כשמושכה לגמרי אינו קונה כשאין הדרך לעשות כן. ואפשר דמה שדרכן להגביה כיון שיש אופן יותר טוב דהיינו בהגבהה לכך אין קונה אלא בהגבהה, היינו דאין החסרון במשיכה אלא מחמת שיש דבר היותר טוב, אע"ג דיקשה אטו קנינים מצות נינהו דצריך למיעבד את היותר טוב, כמש"כ בתוס' בב"ב דף ע"ו בד"ה ספינה דהא דמשיכה אינה קונה בדבר שדרך להגביה הוא דהגבהה מבטלת את המשיכה עיי"ש.

'''אלא''' דצ"ע דברש"י ד"ה רכוב בשדה כתב דמנהיג קונה בעיר וכ"ש בשדה, והרשב"א כ' דאין דרך להנהיג בשדה שמא תברח הבהמה. ואם נחלק כמש"כ נמצא דלמסקנת הגמ' יוצא להרשב"א דגם במציאה לא יקנה מנהיג בשדה כיון דאין דרך להשתמש בהנהגה בשדה, משא"כ רכוב דאינו אלא משום זילותא יקנה במציאה, ורק במו"מ כשאומר לו קני כדרך שבני אדם קונים לא יקנה ברכיבה בעיר, ולא משמע כן. וע"כ צ"ל דהטעם משום דמה דתלוי במקום ובמקום אחר דרך להנהיג לכן זה תמיד קונה במציאה. {{ממ|מהדו"ק}}


'''שם. אלא מעתה הגביה ארנקי.''' יש לעיין אם הקושיא תהי' גם על מה שבתוך ידו ממש, דאפשר דהיכא דהקנין אינו מחמת דמוגבה מכחו אלא מחמת עצם האחיזה, לא איכפת לן אם אין עושה כדרך, דרק קנין מחמת ההגבהה דמוגבה מכחו סלקא דעתי' דמה שאין דרכו לעשות לא הו"ל מעשה קנין. {{ממ|מהדו"ק}}


'''דאמר לי' קני כדרך שבני אדם קונין.''' היינו דאז רכוב בעיר לא קני באדם בינוני כדמסיק. הנה לא משמע דאומר את זה בלשון תנאי, ובודאי לא כפל את דיבורו לומר דאם תעשה לא כדרך בני אדם לא תקנה, ומ"מ אינו קונה אם יעשה לא כדרך בני אדם. ולכאורה כיון שרכיבה בעיר במציאה קונה הרי דאין חסרון בהמעשה קנין, וכל מה דגורם שלא יקנה הוא קפידתו אע"פ דבעצם המעשה קנין לא חסר כלום, א"כ למה לא יוכל לקנות בלי שיתנה כדיני תנאים, ומצינו בב"ב דף ע"ו דביש משמעות מהמקנה דרוצה בקנין משיכה לא יקנה הקונה בקנין מסירה, והתם יש לומר דכשאינו מסכים אינה מסירה כלל, כיון דכל ענין הקנין קשור עם מה שמוסר לקנות, אבל כאן דאיירינן בקנין משיכה דמנהיג ברגליו למה זה יגרע קנינו בלי שיגיד בלשון תנאי כדיניו.

'''והי'''' אפשר לומר דרק בעושה מעשה העושה חלות דין דאז בלי דיני תנאי הי' חל בכל גווני לכן כדי שלא יחול צריך לדיני תנאי, משא"כ כאן דרק הקונה עושה הפעולה שעי"ז יקנה ומגרע אמירתו של המקנה לקנות, ובאופן שאת המעשה עשה אחר ורק הוא האומר סגי להיות אמירתו מועיל ואי"צ לדיני תנאי, והנה בהא דדנו אם עשיית שליחות צריך לדיני תנאי, דהר"ן בגיטין דף ע"ה והריטב"א שם ס"ל דבמינוי שליחות אי"צ לדיני תנאי, ובתוס' רי"ד בגיטין סו"פ מי שאחזו מבואר דגם במינוי שליחות צריך לדיני תנאי, צ"ל להתוס' רי"ד דמינוי שליחות הוי ג"כ עשיית חלות דין. ומ"מ צ"ע מהא דמבואר בנדרים דף י"א ובשבועות סו"פ שבועת הפקדון דגם בנדרים ושבועות שייך לדון אם צריך תנאי כפול, וכן לענין איסורין כגון שתויי יין דבמיתה, ובקידושין דף ס"א ע"ב פריך מאם בחוקתי תלכו דיש לדייק דאם לא תלכו יהי' קללה, הרי דבכל הדברים צריך שיהי' תנאי כפול אפילו במקום דלא יצטרכו כל יתר פרטי דינים של תנאי כגון הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה, וכיון דלר"מ יצטרך תנאי כפול עכ"פ לרבנן יצטרכו שיהא לשון תנאי ובלי זה יחול בכל גווני אפילו אם לא יעשה כמו שאומר, א"כ למה באדם בינוני לא יוכל לקנות בסימטא ברכיבה מחמת אמירת המקנה קני כדרך שבני אדם קונין.

'''ובשלמא''' כשאומר אני מוכר לך בסכום זה לא נימא דיצטרכו לשון תנאי כיון דבסכום זה הוא סיבת המכירה, אבל כאן הא מה שרוכב שלא כדרך בני אדם עושין אינו שום סיבה שלא ירצה להקנות אלא דסתם אומר, אז למה אי"צ שיאמר בלשון תנאי.


'''רש"י ד"ה ש"מ רכוב קני. וכיון דשלא במקום מנהיג קני כוליה במקום מנהיג פלגי.''' בשטמ"ק ובקצוה"ח סי' רס"ט ביארו באופנים שונים את דברי רש"י התמוהים דהא כל הסוגיא עד השתא הוי קאי דאע"ג דרכוב לחודי' קני מ"מ רכוב ומנהיג ס"ל לשמואל דחד קני, א"כ מה ההכרח דמזה שרכוב קני שלא במקום מנהיג דגם במקום מנהיג פלגי. ואפשר דס"ל לרש"י דאם זה אותו קנין ממש לא שייך שיבטל אחד את השני, ולכך קודם דהוי ס"ד דקנין רכוב הוא ע"י דאזלא מחמתו ותפיס במוסירה הי' סברא שא' יבטל את השני, אבל כאן דא' רכוב וא' תפיס במוסירה ובכל זאת קונה הרי דרוכב קונה מחמת אזלא מחמתו גרידא בלי תפיסה במוסירה ולכן גם כשהם ביחד שפיר חולקין. [ובבית הלוי ח"ג סי' מ"ג נקט להיפך דדוקא אם הוא קנין אחד שייך שיבטל קנין א' את השני, ועי' מה שהערנו עליו בד"ה אלא הא דר' אבהו ברותא]. {{ממ|מהדו"ק}}


'''רש"י ד"ה אלא תפוס. והגבהת הפקר לא קניא עד דעקר לכולי'.''' צריך טעם למה הדגיש רש"י הגבהת הפקר, הא כל הגבהה לא מהני עד דעקר לכולי'.


'''רש"י ד"ה מה שתפוס בידו. דמה שבתוך ידו הוי מגביה לגמרי.''' לכאורה מה צריך לזה דהא מה שבתוך ידו אי"צ לדין הגבהה, אמנם רש"י בכתובות דף ל"א ע"ב ביאר דהא דמהני ידו כשהכניס הגניבה לתוכה בפחות מג' מהקרקע משום דידו של אדם חשובה כד' על ד' לכן לא מתבטל אל הקרקע [ובתוס' שם הקשו עליו], והיינו דס"ל דבפחות מג' דהוי לבוד מתבטל אל הקרקע אבל ידו אינו מתבטל, נמצא דהענין הגבהה הוא שלא יהי' על הקרקע ולכן צריך ג', אבל ביד הוי הגבהה אפילו על הקרקע ממש, אבל אין שני סוגי קנינים הגבהה ויד, דהכל הוא מכח הגבהה.


'''תוד"ה ונקני נמי. ה"פ אי אמרת בשלמא כשאין מנהיג ברגליו ורכוב קני הבהמה משום דתפיס בה א"ש דלא קני מוסירה דבמטלטלין לא שייך קנין של מוסירה אלא בהגבהה או משיכה.''' וכבר תמה בפנ"י דאיך שייך לומר דכאן קנה משום דתפיס בה, דהא כתבו תוס' דתפיס בה היינו תפיס במוסירה, וזה הא לא שייך כאן דהא השני תפיס במוסירה, וביאר דכונתם כיון דהוי אזלא ממילא קצת וזה כעין קורא לה והיא באה, ובמשיכה כזאת ודאי אינו קונה כלים שעליה, דמה דאיבעיא לקמן הוא במשיכה דזה כעין משיכת כלים קצת, אבל במשיכה כזאת דלגמרי לא דמי למשיכת כלים בודאי לא יקנה הכלים במשיכת הבהמה, וכעי"ז בתוס' הרא"ש דכתב דרק כשעושה מעשה משיכה בגוף הבהמה ועי"ז קונה הכלים מספקא לי' לר' אלעזר לקמן אי מהני, דמ"מ דומה קצת למשיכת מטלטלין דעושה פעולת משיכה בהדבר, [ועי' משנ"ת לקמן בעמוד ב' ד"ה משוך בהמה זו], אבל במה דאזלה קצת מחמתי' כיון דאינו עושה דבר בגופה אלא שיושב עליה ומעצמה הולכת קצת לא יועיל לקנות כלים, והסתפקנו אם גם בקורא לה והיא באה, ואינו ברור מתוס' הרא"ש דלא יועיל קורא לה והיא באה לקנות כלים שעליה, אבל בלשון התוס' קשה מאד לפרש זה דצריך לדחוק מה שכתבו דרכוב קני משום דתפיס בה.

'''והי'''' נראה מתוך דבריהם דכעת דפשטינן דרכוב קני אע"פ שהשני אוחז במוסירה ע"כ הדרינן לומר דתפיס בה [היינו בבהמה עצמה] גרידא הוא הקנין, והנה לעיל דאמרינן היכי פשיט מר רוכב מיושב דיושב לא תפיס במוסירה ומשני רב ושמואל דאמרי תרווייהו מוסירה לא קני, ואח"ז מביא רבא דאידי אסברה לי דלא שייך מוסירה במציאה ובנכסי הגר, וכ"ז תמוה דהא זה פשוט מאד דלא שייך מוסירה בנכסי הגר ומה צריכים רב ושמואל לחדש זה ואידי להסביר, וע"כ צ"ל דהנה היכא דקונה הבהמות במסירה מבואר בקידושין דף כ"ב ובב"ב דף ע"ה ב' דמה שאוחזה בטלפה ובשערה הוי קנין מסירה, והי' מקום לומר דלא מחמת דמוסרה אלא במה שאוחז חלק מהבהמה הוי קנין וזה שייך נמי במציאה ונכסי הגר, אלא דחידש דצריך דוקא ע"י מצות המקנה וכדביארו התוס' בב"ב שם דצריך שיעשה במצות המוכר, אבל כשהסתפקנו ברכוב קני משום דתפיס בה, הי' אפשר לומר דתפוס במה שיושב עליה, אלא דהתוס' לעיל ד"ה רכוב כתבו דמשמע בסוגיא דלא איירינן מהתפוס בה סתם אלא במה שתפיס במוסירה, הא מיהת כעת דפשטינן דא' רוכב וא' תפיס במוסירה קני ע"כ דלא צריך דוקא תפיסת מוסירה, דהא אין הרוכב אוחז במוסירה וע"כ דקני במה שיושב ורוכב על הבהמה, וקנין זה הוא מדין קנין דמסירה, דכעת ס"ל דגם בהפקר מהני מדין מסירה כשיושב עליה, ולזה כתבו ענין קנין זה הא ודאי הוי רק בבהמה ולא בכלים, ולא הסתפקו בגמ' שיקנה כלים בקנין מסירה דבהמה כיון דבכלים אין כלל קנין מסירה, אבל אי מיירי במנהיג ברגליו דזהו משיכה א"כ ליקני נמי המוסירה לפי הצד דמשוך בהמה מהני לקנות הכלים שעליה.
{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}