עריכת הדף "אילת השחר/בבא בתרא/ד/א"

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף ד' ע"א'''}}}}

'''אמר ליה כתיב גם במדעך מלך אל תקלל וכו' וליהוי עשיר בעלמא וכו' ולא יהא אלא נשיא וכו' בעושה מעשה עמך וכו' מסתפינא מיניה.''' צ"ע דודאי בבא בן בוטא ידע גם קודם דזה רק בעושה מעשה עמך ורק מסתפי מיני', א"כ למה קודם אמר לו טעם שאינו טעם האמיתי, ואין לומר דגם מה דכתיב בקרא במדעך מלך אל תקלל הוא ג"כ משום דיכול להזיק לך, אלא דקודם אמר לו סתם הפסוק ואח"כ אמר דמסתפינא וזה באמת טעם הפסוק, דא"כ מה אמר לו לא יהא אלא עשיר, דהתם אין זה משום דמסתפי מיני'.

'''ובעצם''' מה שאמר לו נלטייה מר, מה זה תשובה על מה שאומר מאי אעביד לי', וע"כ כונתו משום דקללתו תקויים, א"כ איך מסתפי מיני', הא יכול לקללו שימות תיכף ולא יספיק לגרום לו רעה, וצ"ל דכונתו הי' נלטייה ואולי תתקיים הקללה, וע"ז השיב דמסתפי כיון דאינו ברור דהקללה תקויים תיכף.

'''יש''' לעיין דבברכות (דף ז' ע"ב) מבואר דאין לקלל אפי' מין, ואע"ג דמורידין ולא מעלין כתבו התוס' דזה להרוג בידים אבל לא ע"י קללה, וצ"ע מכאן דמשמע דלולא דמסתפי הי' מקללו, ואולי חשש שיהרוג עוד והוא רודף לכך לולא דמסתפי הי' מקללו.



'''ולא יהא אלא נשיא.''' צ"ע כמו שאין לו דין מלך דאינו ממובחר שבאחיך ה"נ אין לו דין נשיא כמבואר בקדושין (דף ע"ו ע"ב) דכל מינוי שררה צריך להיות מקרב אחיך, ואפשר לומר דבמלך כיון שיש ציווי למנות מלך ומקרב אחיך, נמצא דכל זמן שלא מנינו מקרב אחיך עדיין מצוה עלינו למנות מלך מקרב אחיך, וזה הוא הגורם דאין דין מלך על הראשון, משא"כ בשאר מינויים דאין חיוב לעשות המינוי ההוא, נהי דאסור למנות מי שאינו מקרב אחיך מ"מ בדיעבד יש לו דינו.

'''עוד''' יש להוסיף דבמלך שיש מצוה למנות מלך, אז כל דינו הוא רק מצד קיום המצוה, ואם יהיה מלך בלי קיום המצוה לא יהיה לו דין מלך, אבל בשאר שררות דאין דינם מחמת המצוה אז כל שנתמנו באיזה אופן שיהיה חל מינוים, וע"ע במש"כ באילה"ש כתובות דף י"ז. {{צבע גופן|אפור|(מהדו"ק)}}



'''אי הואי ידענא דזהרי רבנן כולי האי לא הוה קטילנא להו.''' צ"ב הא הרג אותם מפני שדורשים דהוא אינו ראוי להיות מלך, ואיזה טעם הוא מה דזהרי שלכן ימנע מלהורגם, ואפשר דכל מה דחשש משום דיפרסמו דאינו ראוי למלכות וימרדו נגדו, אבל כיון דראה דאעפ"כ נהג בו כמו מלך הרי דלא הי' לחוש מפניהם, דאפי' שאינו ראוי למלכות לפי שיטתם מ"מ לא יפרסמו בעיני ההמון.



'''א"ל הוא כבה אורו של עולם דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ילך ויעסוק באורו של עולם דכתיב ונהרו אליו כל הגוים.''' צ"ע דמ"מ הא הבריאה מתקיימת רק בגלל התורה דבל"ז לא הי' העולם מתקיים כלל, ובלי ביהמ"ק העולם קיים.



'''לא צריכא דנפל לרשותא דחד.''' והיינו דטוען אני בניתיה ואינו נאמן דאנן סהדי דכיון דיכול לכפותו לבנותו בין שניהם בודאי שניהם בנו, כמבואר בתוס' לעיל דף ב' ד"ה לפיכך.

'''ובקצוה"ח''' (סי' קנ"ו סק"ד) הביא קושית הט"ז למה הרי הוא של שניהם לשיטת הרא"ש דא' יכול לומר דאבנה הכל בחלקי מהוצא ודפנא א"כ המוחזק יטעון דהשני רצה לעשות משלו בהוצא ודפנא ולא יכולתי לכופו לבנות בין שנינו כמנהג המדינה בגויל וגזית והוכרחתי לבנות הכל משלי, ותירץ בקצוה"ח לפי"מ שהביא מהראשונים דאין נאמן במיגו לומר נגד המנהג, וכגון באריס דהאריס או הבעה"ב אינו יכול לטעון ששינו המנהג אע"ג דלא הי' יכול לכפותו לעשות כהמנהג, וה"נ כאן אינו נאמן בזה.

'''וצ"ל''' דכיון דנהגו בכתלים של גויל וגזית כלול בזה מנהג שלא לבנות בהוצא ודפנא אפי' משל א' מהן, ובזה שאומר שטען לבנות מהוצא ודפנא היינו לשנות מהמנהג, אלא דחלוק קצת מהתם דכאן אינו טוען אלא שרצה לשנות מהמנהג אבל לא ששינה מהמנהג, ומ"מ ס"ל להקצוה"ח דאין נפק"מ, וצע"ק דא"כ למה הוצרכו דין המשנה דלפיכך דלכן חולקין משום דיכול להכריחו, תיפוק לי' דכיון דבמציאות הרי המנהג שעושין ביחד ואין עושה כל א' לחוד ממילא לא יועיל טענתו לומר שעשה לבד ושינה מהמנהג אע"פ שיהי' לו מיגו, וע"כ יש לחלק דבטוען שא' הסכים לגרע ולהפסיד לא כהמנהג, כגון דהאריס או הבעה"ב טוען שהסכמנו לעשות אחרת מכולם ע"ז אינו נאמן דאין לנו להניח שא' יוותר על מה שהי' יכול להתנהג כהמנהג, אבל היכא שיטעון שהוא לבדו עשה נאמן שפיר, וה"נ נאמן שחבירו לא רצה לעשות כהמנהג ורצה לעשות בהוצא ודפנא כדי שלא יצטרך להוציא הרבה ממקום חצירו ולהוציא עבור אבנים שזה עולה יותר מהוצא ודפנא, על טענה כזאת שפיר יש להאמינו.



'''א"נ דפנינהו.''' כתב הרשב"א דמיירי דפנינהו לא בפני עדים דאי בעדים ודאי שייך למי שהיה קודם שפינה, כמו בנסכא דרב אבא דאע"פ שנולד מחלוקתם אחר שזה ביד החוטף מ"מ מחזיקינן לו לזה שהיה לפני החטיפה, וצ"ע דמי דמי התם שייך לומר דחזקה כל מה שתחת ידו של אדם הרי הוא שלו ובודאי הנחטף הזה היה שלו ממש, משא"כ כאן דמה שהיה מוחזק לפני דפנינהו הא לא מוכיח שהיתה שלו דהא הגיע אליו ע"י נפילת הכותל ואין שום ראיה שהיא שלו, וכמו דחזינן בגודרות דאין להם חזקה כיון דמה שנכנס ברשותם אין ראיה שהיא שלו, וה"נ נפילת הכותל לרשותו הא אין שום ראיה שהיא שלו.

'''ונראה''' בשיטת הרשב"א דהנה באמת יש תמיד לעיין בהא דחזקה כל מה שתחת ידו של אדם הרי הוא שלו משום דאחזוקי אינשי בגנבא לא מחזקינן, א"כ השני גזלן שהוא תובע מה שלא מגיע לו אלא דהביאור הוא דזה ראיה רק להמוחזק [ולא צריך לומר משום דזה עושה רק לספק והמוחזק זוכה מתורת ספק, כמו שאומרים בשם הג"ר נפתלי טרופ זצ"ל], אלא שאין להחזיק את המוחזק בהחפץ לגנב ואצל כל מי שיוולד השאלה ברשותו נאמר שהיא שלו מחמת אחזוקי אינשי בגנבא לא מחזקינן, והנה היה סברא לומר דכשבא מוחזק לפנינו והיה מישהו אחר מוחזק קודם, אבל לא דנו ע"ז בב"ד בזמן שהיה אצל המוחזק הקודם, ולא הוכרע שזה של הקודם, וכיון שזה לא הוכרע שהיה של הראשון, יש סברא לומר שזה של השני מכח אחזוקי אינשי בגנבא לא מחזקינן, שכיון שלא התעצמו בדין קודם, אין לנו לומר שהתופס לא יועיל חזקתו לשנות את הדין ממה שהיה אם היו באים לדין קודם שתפס, שכיון שעד עכשיו לא דנו, אז כל הדין תפיסה מתחיל מזה שבא כעת לב"ד, א"כ היה סברא דמקרי מוחזק זה שבא כעת לפנינו, כיון שלא הוברר שזה היה באמת של הראשון מתחיל הדין מוחזק מזה שבא לפנינו, ועל מוחזק יש לנו תמיד לומר אחזוקי אינש בגנבא לא מחזקינן, וע"ז הוא דהוכיח מנסכא דרב אבא דאע"ג שלא הוברר לפני החטיפה שהיה של הראשון והוא טוען שזה אף פעם לא היה של הראשון, מ"מ כיון שידוע בעדים שהראשון היה מוחזק בזה מתחיל הדין מוחזק מהראשון ועליו אנו אומרין אחזוקי אינש בגנבי לא אמרינן והשני אין לו דין מוחזק, ה"נ בנפלו האבנים ברשותו של אחד והשני פינה אותם לרשותו, דאע"ג דכשבאים לב"ד הוא כבר ברשותו של המפנה, מ"מ הדין מוחזק הוא לראשון, ואינו דומה לגודרות שהי' ודאי פעם של הראשון, דאז בודאי הראשון מוחזק ולא יועיל מה שנכנס לשני, משא"כ נפילת הכותל שלא היה מוחזק קודם והוא מוחזק הראשון, אז בו מתחיל הדין מוחזק.

'''והנה''' כתבו בשם הג"ר נפתלי טראפ ז"ל דחזקה כל מה שתחת ידו של אדם הרי הוא שלו משום דאחזוקי אינש בגנבי לא אמרינן אינה אלא ספק אלא דזוכה מחמת שהוא מוחזק, ומוכיחין מדברי התוס' לקמן (ל"ג ע"ב ד"ה ואי טעין) שכתבו דהא דצריך לטעם דלא חציף אינש למיכל פירי דלאו דיליה, תיפו"ל משום דתפיס מידי דהוי אמטלטלין שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר שאם אמר לקוחין הן בידי נאמן, ותירצו דאיצטריך טעמא דלא חציף באם לקטן והניח ברשות שאינה שלו דלא תפיס בהן, ואם נימא דזה הוכחה ודאית שזה שלו, מאי איכפת לי מה שכעת אינן ברשותו מ"מ כבר הוברר שזה שלו, ויש לעיין לפי"ז אשה שבאה עם גט חתום ומקוים איך מתירין אותה לינשא אם הבעל טוען שלא גירשה, דכל הנאמנות משום דהגט בידה ואיזה ראי' דהא הוי רק ספק וזוכה רק מדין מוחזק ואיך זה מהני להתירה להנשא. ועי' מה שנדפס בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל בהא דגודרות אין להם חזקה גיטין דף כ'. {{צבע גופן|אפור|(מהדו"ק)}}



'''אכפי' לי' לקרנא לבר וכו' ר' יוחנן אמר נישעייה באמתא מלבר.''' פי' לטוח בטיט. יש לעיין אם הביאור דבונה כגון כותל גזית עד הגבול ממש איך יכול להכנס באויר של שדה חבירו קצת כדי לכוף הקרן או לטוח בטיט, דהא חבירו יכול לטעון דרוצה זה המקום ואינו מחוייב לתת לו אויר שדהו אפי' כחוט השערה בחנם, ואע"ג דבבקעה אין בונים בית ולא שכיח שיחסר לו המקום לאיזה תשמיש שירצה, מ"מ צ"ע למה לא יוכל לעכב לקחת מאוירו, או דאיה"נ דיצטרך להכניס באופן דגם מה דיכוף להקרן או יטוח בטיט יהי' עדיין הכל בחלק שלו.

'''אבל''' קשה בהא דקאמר לקמן לא יעשו חזית לא לזה ולא לזה, ומתרץ לא צריכא דקדים חד מינייהו ועביד, וכיון דבנו שניהם הכותל איך האחד נכנס לעשות חזית בחצר חבירו והשני הא יכול להוריד זה, ואף דיש לומר דאיה"נ אלא דאז יהא ניכר דקילופא מידע ידיע, מ"מ צ"ע איך יוכל להכנס לחצר חבירו, וכי בשביל שעשה הראשון שלא כהוגן ונכנס לחצירו מותר להכניס ולמעט בחצר חבירו [ואולי זה קנס חכמים], ולמה ישאיר החזית בחצירו, ולמה לא נאמר שיעשה השני חזית בתוך של חבירו וגם יקלף את זה שהראשון עשה, כיון דאין לו רשות למעט באוירו של השני.



{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}