עריכת הדף "אור שמח/סוטה/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''הנה ''' ודאי דעדי קנוי וסתירה אין צריך שיהיו אותן העדים עצמן כדמוכח מסוגיא דשבועות פ"ד דאמר אביי הכל מודים בעדי קנוי כו', דעדי קנוי ועדי סתירה יכולים להיות על כל חדא עדים אחרים וזה פשוט מכמה דוכתי, וא"כ קשה הא הוה חצי דבר, לא מבעי לר' עקיבא דסבר דבעדי חזקה הוי חצי דבר ודאי דבעי שאותן עדים שהעידו על הקנוי יהיו עדים גם על הסתירה, אלא אף לרבנן דסברי בחזקה דעל כל שנה סגי בעדים אחרים ג"כ הא פירש הרי"ף ז"ל, דמה"ט בשנים אומרים אחד בגבה ואחד בכריסה לא הוי עדות ובחזקה הוי עדות משום דעדותן מהני לחייבו בפירות, והכא לענין מה מהני עדותן של עדי קנוי לחוד, ועיין לח"מ מה שפלפל בכזה בהלכות עדות פרק כ"א הלכה ט' וכאן לא שייך מידי. בשלמא לשיטת תוספות שראו כל מה שיכולים לראות א"ש, אבל לשיטת הרי"ף קשה, בשלמא לר' אליעזר דאמר מקנא ע"פ שנים ומשקה עפ"י עצמו, אעפ"י שחסר הסתירה וא"כ הקנוי הוי חצי דבר, אפשר דאימת אמרינן חצי דבר, היינו שדבר הגומר לבוא לידי דבר שלם בעי עדות כמו בחזקה וכן לענין שתי שערות [דעל אחד אומר בגבה כו' פריך חצי עדות הוא, דאין עד אחד נאמן, אע"ג דאמר בקדושין ס"ו דבע"מ נאמן אפילו מכחישו דאמרינן שלח ואחוי, זהו דוקא לפוסלו מכהונה, לא לעשותו בר חיובא לדיני נפשות וצ"ב ואכמ"ל, ועיין מחנ"א הלכות עדות סימן ט"ז והבן] {{ממ|נ"ב. ויותר נראה דבעד אחד אומר בעל מום הוא נאמן לפוסלו דשלח ואחוי וכיון דהוא אינו פושט בגדיו להראות שאין בו מום הוי כמודה שהוא בעל מום ואין הכחשתו כלום והא גדול הוא והוי כמודה להעד אבל עד אחד אומר שזו גדולה שיש בה סימני גדלות שתי שערות והיא אינה מחוה הרי אם שקר בפי העד וקטנה היא אטו כי אינה מבררת הכחשתה כלום ממשא אית בזה ואף באמירתה לית ממשא דקטנה היא ודו"ק. ועיי' חשן משפט סי' ל' באחרונים}}. אבל כיון דהסתירה יכולה להביא לידי שתיה אפילו ע"י קרוב וע"י עצמו, א"כ עדות הקנוי הוא דבר שלם, אבל לדידן דהקנוי והסתירה בעי עפ"י שנים, א"כ אם אין הקנוי והסתירה באותן עדים הוי חצי דבר, וזה דחוק לומר כיון דאם יראה אחר כך בעצמו הסתירה אסורה עליו אם היו עדי קנוי קודם לכן הוי דבר שלם, זה דחוק כיון דלהאמינו לעלמא לבוא לידי שתיה בעי שני עדים, א"כ חסר לעדותן להביא לידי שתיה עדים כשרים וא"כ עדותן לא הוי רק חצי דבר. ולפ"ז יש לומר דסוגיא דשבועות מיירי שקינא לה באופן המותר לה להתיחד, א"כ ע"י עדותן בקנוי אסורה להתיחד עם מי שקינא לה הימנו, וזה חדש, דאם קינא לה מאיש האסור להתיחד עמה ובאופן האסור, בעי שאותן עדים שקינא בפניהם יהיו ג"כ עדי הסתירה:

''' ולכן ''' מסתברא כמו שפרשתי במק"א בשיטת הרי"ף דהיכי שהדברים המה עצם החיוב כמו גניבה ומכירה בנפש, לרבנן סגי אף אם הוי חצי דבר, משא"כ בשתי שערות שיכול להיות גדול בלא שערות [כמו בסריס ובנים וכי"ב] רק שהסימנים הוי סימן ומופת שהיא גדולה, וכן חזקה דמה שאכל שלש שנים בשופי זה אותו נאמן שמכר לו השדה בשטר, בזה כיון שמעידים על חצי סימן א"כ לא הוי עדות כלל. ולכן בעי הרי"ף ליתן טעם בחזקה משום דמועיל עדותן על אכילת הפירות, אבל בדברים שהם עצם החיוב כמו בגניבה ומכירה בנפש לא בעי כלל שיועיל עדותן לשום דבר, כן הכא אין הקנוי עם הסתירה רק מופת ורגלים לדבר שזינתה לבד, דהרי כאן נעשה איסור ודאי ואפילו לאכול בתרומה בחדרי חדרים או להיות עם הבועל בח"ח שיודעים שניהם ששקר הדבר. בכ"ז עוברים בעשה דונטמאה, א"כ מהקנוי והסתירה נתהווה עצם איסור לכן מועיל לרבנן אף אם איכא עדים על קנוי לחוד ועל סתירה לחוד ודוק. והנה מדברי הירושלמי פ"ק דסוטה הלכה א' עדי קנוי שנמצאו זוממין לוקין כו' מוכח דעדי קנוי מיתזמי לחוד בלא עדי סתירה וחייבין מלקות. וכמו עדי בן גרושה וחלוצה יעו"ש, א"כ מכאן ראיה עצומה לפסק רבינו בהלכות עדות פכ"א הלכה ט' דעדי גניבה בנפש מיתזמי בלא עדי מכירה ונהרגין, ולא דמי למועד וחזקה דבעינן שיזומו כולם ומטעמים שפרשתי בחידושי למסכת ב"ב, ועיין אורים ותומים סימן ל"ח שתמה עליו ומכאן ראיה נכונה בס"ד, ועוד חזון למועד לעיין בזה ברצות השם ודוק:

== ב ==

'''הנה ''' ודאי דעדי קנוי וסתירה אין צריך שיהיו אותן העדים עצמן כדמוכח מסוגיא דשבועות פ"ד דאמר אביי הכל מודים בעדי קנוי כו', דעדי קנוי ועדי סתירה יכולים להיות על כל חדא עדים אחרים וזה פשוט מכמה דוכתי, וא"כ קשה הא הוה חצי דבר, לא מבעי לר' עקיבא דסבר דבעדי חזקה הוי חצי דבר ודאי דבעי שאותן עדים שהעידו על הקנוי יהיו עדים גם על הסתירה, אלא אף לרבנן דסברי בחזקה דעל כל שנה סגי בעדים אחרים ג"כ הא פירש הרי"ף ז"ל, דמה"ט בשנים אומרים אחד בגבה ואחד בכריסה לא הוי עדות ובחזקה הוי עדות משום דעדותן מהני לחייבו בפירות, והכא לענין מה מהני עדותן של עדי קנוי לחוד, ועיין לח"מ מה שפלפל בכזה בהלכות עדות פרק כ"א הלכה ט' וכאן לא שייך מידי. בשלמא לשיטת תוספות שראו כל מה שיכולים לראות א"ש, אבל לשיטת הרי"ף קשה, בשלמא לר' אליעזר דאמר מקנא ע"פ שנים ומשקה עפ"י עצמו, אעפ"י שחסר הסתירה וא"כ הקנוי הוי חצי דבר, אפשר דאימת אמרינן חצי דבר, היינו שדבר הגומר לבוא לידי דבר שלם בעי עדות כמו בחזקה וכן לענין שתי שערות [דעל אחד אומר בגבה כו' פריך חצי עדות הוא, דאין עד אחד נאמן, אע"ג דאמר בקדושין ס"ו דבע"מ נאמן אפילו מכחישו דאמרינן שלח ואחוי, זהו דוקא לפוסלו מכהונה, לא לעשותו בר חיובא לדיני נפשות וצ"ב ואכמ"ל, ועיין מחנ"א הלכות עדות סימן ט"ז והבן] {{ממ|נ"ב. ויותר נראה דבעד אחד אומר בעל מום הוא נאמן לפוסלו דשלח ואחוי וכיון דהוא אינו פושט בגדיו להראות שאין בו מום הוי כמודה שהוא בעל מום ואין הכחשתו כלום והא גדול הוא והוי כמודה להעד אבל עד אחד אומר שזו גדולה שיש בה סימני גדלות שתי שערות והיא אינה מחוה הרי אם שקר בפי העד וקטנה היא אטו כי אינה מבררת הכחשתה כלום ממשא אית בזה ואף באמירתה לית ממשא דקטנה היא ודו"ק. ועיי' חשן משפט סי' ל' באחרונים}}. אבל כיון דהסתירה יכולה להביא לידי שתיה אפילו ע"י קרוב וע"י עצמו, א"כ עדות הקנוי הוא דבר שלם, אבל לדידן דהקנוי והסתירה בעי עפ"י שנים, א"כ אם אין הקנוי והסתירה באותן עדים הוי חצי דבר, וזה דחוק לומר כיון דאם יראה אחר כך בעצמו הסתירה אסורה עליו אם היו עדי קנוי קודם לכן הוי דבר שלם, זה דחוק כיון דלהאמינו לעלמא לבוא לידי שתיה בעי שני עדים, א"כ חסר לעדותן להביא לידי שתיה עדים כשרים וא"כ עדותן לא הוי רק חצי דבר. ולפ"ז יש לומר דסוגיא דשבועות מיירי שקינא לה באופן המותר לה להתיחד, א"כ ע"י עדותן בקנוי אסורה להתיחד עם מי שקינא לה הימנו, וזה חדש, דאם קינא לה מאיש האסור להתיחד עמה ובאופן האסור, בעי שאותן עדים שקינא בפניהם יהיו ג"כ עדי הסתירה:

''' ולכן ''' מסתברא כמו שפרשתי במק"א בשיטת הרי"ף דהיכי שהדברים המה עצם החיוב כמו גניבה ומכירה בנפש, לרבנן סגי אף אם הוי חצי דבר, משא"כ בשתי שערות שיכול להיות גדול בלא שערות [כמו בסריס ובנים וכי"ב] רק שהסימנים הוי סימן ומופת שהיא גדולה, וכן חזקה דמה שאכל שלש שנים בשופי זה אותו נאמן שמכר לו השדה בשטר, בזה כיון שמעידים על חצי סימן א"כ לא הוי עדות כלל. ולכן בעי הרי"ף ליתן טעם בחזקה משום דמועיל עדותן על אכילת הפירות, אבל בדברים שהם עצם החיוב כמו בגניבה ומכירה בנפש לא בעי כלל שיועיל עדותן לשום דבר, כן הכא אין הקנוי עם הסתירה רק מופת ורגלים לדבר שזינתה לבד, דהרי כאן נעשה איסור ודאי ואפילו לאכול בתרומה בחדרי חדרים או להיות עם הבועל בח"ח שיודעים שניהם ששקר הדבר. בכ"ז עוברים בעשה דונטמאה, א"כ מהקנוי והסתירה נתהווה עצם איסור לכן מועיל לרבנן אף אם איכא עדים על קנוי לחוד ועל סתירה לחוד ודוק. והנה מדברי הירושלמי פ"ק דסוטה הלכה א' עדי קנוי שנמצאו זוממין לוקין כו' מוכח דעדי קנוי מיתזמי לחוד בלא עדי סתירה וחייבין מלקות. וכמו עדי בן גרושה וחלוצה יעו"ש, א"כ מכאן ראיה עצומה לפסק רבינו בהלכות עדות פכ"א הלכה ט' דעדי גניבה בנפש מיתזמי בלא עדי מכירה ונהרגין, ולא דמי למועד וחזקה דבעינן שיזומו כולם ומטעמים שפרשתי בחידושי למסכת ב"ב, ועיין אורים ותומים סימן ל"ח שתמה עליו ומכאן ראיה נכונה בס"ד, ועוד חזון למועד לעיין בזה ברצות השם ודוק:

== ו ==

'''אמר לה לא תסתרי עם איש פלוני והיה קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד כו':''' 

''' הנה ''' רבנן בתוספות פירשו כל שאינו איש הוא פחות מי"ג שנה אתמעט מן השקאה, ופירשו דקנוי מיהא הוי לענין לאוסרה עליו וכמו אם הוא סומא או היא ארוסה וכי"ב דרק מהשקאה איתמעטו הא הקנוי מועיל שתיאסר עליו ע"י הסתירה ולבועל, והא דנקיט ע"י כל עריות מקנין חוץ מן הקטן על שתיה קאי יעו"ש ובחידושי הלכות. והנה מדכלל התנא קטן עם בהמה, ובבהמה אף אם זנתה לא נאסרה לבעלה, כן ה"ה בקטן, והוא ע"כ בפחות מבן ט' שאין ביאתו ביאה, מלבד זה מפורש במדרש וביותר בילקוט וכי נטמאת לרבות קטן יותר מבן ט' שנה ויום אחד שמקנאין על ידו ומשקין על ידו, וגדולה מזו שנינו בתוספתא, עם הכל היא נטמאת חוץ מקטן ובהמה, הוסיפה התוספתא להוציא מסברת רבנן בתוספות דלא קרינן בהו ונטמאה ואינן אסורים לבעל ולבועל ע"י שכיבתן ולפרושי טעמא דמתניתין קא אתי ודוק:

''' והנני ''' לפרש כאן, מה דאמר בפרק ארוסה {{ממ|דף כ"ו}} אשת כהן פשיטא כו' קמ"ל אשת סריס כו' מבלעדי אישך כו' קמ"ל ויעוין בתוספות שהקשו דילמא אין ה"נ. וראיתי במדרש על קרא דאו איש אשר תעבור עליו רוח קנאה, או איש לרבות אשת סריס ואשת כהן ששותה, דאו לרבות, ובספרי, וכי נטמאת לרבות שלא כדרכה ויתן איש בך את שכבתו להביא הסריס, מבלעדי אישך להביא אשת הסריס. ולכאורה מתנגד לגמרא דילן דאמר מהו דתימא מבלעדי אישך אמר רחמנא וכו' למעט אשת סריס, אולם זה ניחא, דבריש פרשה כתיב, ושכב איש אותה שכבת זרע משמע למעט סריס שאין מקנין ע"י, וכן כי קאמר מבלעדי אישך מוכח, דבאופן זה ששכב עמה הבועל, כן יהיה הבעל בר שכיבה כזה. וא"כ אשת סריס אינה שותה, שכן הפירוש, ששכב אותך שכבת זרע מבלעדי הבעל, א"כ הבעל בר שכבת זרע, לזה אמר הספרי דבשבועה של הכהן לא נזכר ש"ז, רק את שכבתו והוא לרבות סריס דלאו בר זרע הוא, ותו כי אמר מבלעדי אישך באופן זה דרק בר שכיבה הוי ולא בר זרע, א"כ מרבי תו אף אשת סריס, וזה ברור, והא דמרבה המדרש מאו איש עיקרו לאשת כהן, וזה מעומק הפשט דכתיב והעמיד את האשה לפני ה' ועשה לה הכהן, משמע, שההעמדה הוא מעמידה בעצמו, וזה כהן שהוא תמיד לפני ה', אולם בריש הפרשה כתיב והביא האיש את אשתו אל הכהן כו' והעמיד הכהן את האשה לפני ה' מפני שבאשת ישראל מיירי ומיושב קושיית תוספות, ובאמת לא מצאנו אם כהן משקה ומשביע את אשתו בעצמו, ונראה דהבזוי והשבועה צ"ל בכהן אחר ודוק:

== ז ==

'''בעל שמחל על קינויו קודם שתסתר קינויו מחול כו', אבל אם מחל אחר שתסתר אינו יכול למחול, גירשה ה"ז כמי שמחל:''' 

'''ירושלמי''' פרק היה מביא [[ירושלמי/סוטה/ב/ו|הלכה ו']] אמר ר' ינאי פשיטא שאדם מוחל על קנויו כו' אבל אם קינא לה ונסתרה וידע בה וגירשה והחזירה ונסתרה שתת ולא בדקו אותה המים טהורה היא, או מאחר שאין המים בודקין את האשה שהיא אסורה לביתה טמאה היא, ברור אצלי דצ"ל כך, אבל אם קינא לה ונסתרה וידע בה וגירשה והחזירה וקינא לה ונסתרה שתת ולא בדקו אותה המים כו', פירוש דהא פשיטא לירושלמי דאדם מוחל על קנויו אף לאחר סתירה וכמו דאיתא בסנהדרין, רק דאם גירושין הוה מחילה קא מבעי ליה, וע"ז אמר אם אמרינן דמאחר שלא בדקוה המים טהורה לבעלה, דהקנוי קמא הא נמחל ע"י הגירושין, או מאחר כו' פירוש דהגירושין לא הוי כמחילה ואסורה עליו ואין המים בודקין אותה, והיינו שכיון שהחזירה ובא עליה א"כ אסורה עליו מסיבת קנוי הראשון שאין עליו בדיקה ע"י מים המאררים, כיון שבא עליה לאחר סתירה, ותו אין המים בודקין אותה על סתירה שאחר קנוי השני, כיון שתשאר באיסורה לבעלה מן הסתירה שקודם הגירושין וכמו דמטעם זה אלמנה לכה"ג אינה שותה עיין ריש פ' ארוסה בירושלמי {{ממ|[[ירושלמי/סוטה/ד/א|סוטה ד א]]}}, ואפשר דקאי בתרי צדדי דגירושין אינה כמחילה, רק דבעי היכי דבא עליה בעלה בדרך דאינה שותה אם קינא לה ונסתרה אח"כ אם בודקין אותה המים על הסתירה שמן הקנוי שאחד הביאה, ותו נבדקת גם על הביאה הראשונה מתורת גלגול, וזה רחוק, והעיקר כפירוש קמא וההגה"ה מוכרחת בס"ד ודוק:

'''ושיטת''' הירושלמי בפרק בן סורר ומורה הלכה ו' דאחר סתירה הוא יכול למחול רק משנמחקה המגילה אינו יכול למחול, וזה לשונו, א"ר יאשיה סח לי זעירא משום א"י כו' שאם בקשו למחול מוחלין כו' סוטה ולאו מתניתא היא שבעלה אינו רוצה להשקותה, סברין מימר עד שלא נכתבה המגילה אתא מימר ואפילו משנכתבה המגילה, והוא תמוה מאוד, דהא קתני ואלו אסורות לאכול בתרומה, ואם הוי מטעם מחילה הוי כמי שלא קינא לה כלל ומותרת לבעלה ומכש"כ בתרומה, ואם אינה רוצית לשתות ודאי דיכולה שלא לשתות ותשאר באיסורה כמבואר בסוטה, ומאי מחילה שייך אם לא לגבי היתר לבעל ותרומה ובאמת בסוטה נסמן התחלת המאמר על הך ואלו שותות ולא נוטלות כתובה כו', ונראה דאיהו דייק מהך דתנן ושבעלה בא עליה בדרך דבזה מודו בית הלל דגובה כתובה אע"ג דאינה שותה והוי ספק גמור דעשאתו התורה כודאי בעשה דנטמאה, ובמתו בעליהן עד שלא שתו סברי ב"ה דאינה גובה מספק, ולומר דהוי כהודה שלא נטמאה וקפידא דיליה עלילת דברים היא, דאם הוה מספקא ליה שמא נטמאה בסתירה כמו דהוי קפיד בקנויו ודאי לא הוי בעל אותה וכמו דאמר בירושלמי גיטין פרק הזורק הלכה ט' בית שמאי דאינון אמרין לא יגרש אדם את אשתו כו' ערות דבר, אינון דאמרין מזוהמת היא מלפניו ואינו חשוד עליה, וא"כ הוי כאילו הודה שלא נטמאה ולכן מחוייב ליתן לה כתובה ובכ"ז אין זה בגדר מחילה דלא מחיל לה קנויו, ומשום שעברה על פיו רצונו שתשתה ותבדק במי המרים, וזו הסברא היה נראה נכון, בכ"ז סובר הירושלמי דאע"ג דהבעל אינו חשוד, בכ"ז למיחשב מה שבא עליה להודאה לא מחשבינן. ובפרט כאן דהוא מספק אינה מזוהמת לפניו דמוסרין לו שני ת"ח לשמרו בדרך, לכן ע"כ הטעם כפרש"י שהבעל גרם לה שלא להשקותה משום דבא עליה [וכי"ב איתא בירושלמי דמש"ה ארוסה אינה נוטלת כתובה לב"ש, דהיא גרמה והכניסה עצמה לספק הזה] וצריך מובן הא היא ג"כ גרמה עצמה ששימשה עמו דכמו דאיהו אסור כן איהי אסורה אף ע"ג שיודעת ודאי שלא נטמאה דהתורה עשאה כודאי עד שתבדק דהרי גם לבועל אסורה אע"ג דשניהם טוענין ברי, וכן בתרומת בית אביה ג"כ אסורה לאכול עיין משל"מ פ"ב הי"ב, וא"כ כיון דשניהם גרמו הדבר נשאר בספק כמו שהיה ואיך תוציא הכתובה מספק, ועיין כתובות נ"ב, גבי אם הוא נתן אצבע בין שיניה יעו"ש, ולכן סובר הירושלמי טעמא דיליה משום דאם הבעל רוצה למחול דמצי מחיל, א"כ אין האשה אשמה בדבר זה, דמנא יודעת שמא מחל לה, וכפי הנראה מגמרא דילן בסוטה דשלא בפניה ג"כ הוי מחילה ושמא מחל לה קנויו, ולכך האשם ממנו דכיון דהוא יודע דלא מחיל לה א"כ איך בא עליה ואיהו דגרים שלא להשקותה לכן נוטלת כתובה כמו באומר איני רוצה להשקותה, וא"כ מוכח ממשנתנו דלאחר סתירה ג"כ מצי מחיל ומשני דקמ"ל דאף משנכתבה המגילה ודוק. ולגמרא דילן דסברה בסוטה כ"ה דלאחר סתירה אינו יכול למחול מוכרח לומר טעמא משום הודאה או טעמא אוחרי, דאף אם שניהן גרמו בכ"ז איהו מחוייב לשלם כיון שמסופק בפרעון ואיהי אית לה שטרא וגם ידו היה במעל דבלאו ביאתו באיסור היה מבורר הדבר וא"כ איהו דאפסיד אנפשיה ודוק בכ"ז. ודברי הכסף משנה פ"ג ה"א באמרה איני שותה תלמיד טועה כתבם ולא יצאו מפיו הקדוש:

== יב ==

'''אינו יכול להשקותה כו' אלא תאסר עליו לעולם כו':''' 

''' הנה ''' רבינו אזיל לטעמו דכתב לקמן בהלכה הסמוכה ואין אומרין ודאי שהוחזקה לזה וטמאה כו' הרי דמסתברא הואיל והוצרכה להשקאה על ידו וחזרה ונסתרה אחר הקנוי מסתברא שהיא טמאה, והגם דבבעל שני אמרה תורה דשותה, בכ"ז גבי אותו בעל מסתברא דהיא טמאה ודאי לכן אינה שותה והיא אסורה, אבל משיטת רש"י מוכח דמפרש דלר"י בבעל אחד חזינן דהוא קנטרן ומתכוין להקניטה, לדידיה מצינן לומר דבבעל אחד ומבועל אחד לא הוי קנוי כלל לאוסרה, ומתוך מדון זהו מתוך מריבה בעי בירושלמי אם הוי קנוי ורבינו כתב לקמן פ"ד דהוי קנוי יעו"ש, ולר' אליעזר דסבר דמשקה לה עפ"י עצמו יתכן טפי טעמא דרש"י ודוק היטב:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}