עריכת הדף "
אור שמח/מאכלות אסורות/טו
"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
{{ניווט כללי עליון}} {{הועלה אוטומטית}} == י == '''וכן כל דבר שיש לו מתירין.''' ''' האחרונים ''' נסתפקו היכי דאיכא תערובות בדבר שיש עליה איסור שאין לו מתירין ויש איסור שיש לו מתירין כמו ביצה טריפה שנולדה ביו"ט אם בטיל או לא ועיין שו"ת רעק"א סימן ס"ה. ולדעתי יש לברר זה משמועה דסוף פ' הערל בחתיכה של חטאת טמאה כו' אבל חטאת טהורה לא תעלה, ופירש רב אשי דהוי דבר שיש לו מתירין ובאלף לא בטיל. והנה הסוגיא מוקי שם לר"ל דמיירי בנימוחה וא"כ לרב שישא ולרבה דלמר משום דרישא הוי איסור דרבנן שנטמא במשקין ולמר משום דהוי איסור לאו, וא"כ אם חתיכה חטאת טמאה נתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות ודאי דלא בטלה ואסורים לזרים דאי לא"ה ניתני אף אם נתערבו בחולין סבר ת"ק דתעלה וכן מוכרח דאיסור מיתה במאי פקע, כן לרב אשי דמשום דהוי דבר שיש לו מתירין אם הוי חתיכה חטאת טמאה שנתערבה במאה חולין לא תעלה ואסור לזרים וא"כ מוכח דלא בטלה האיסור של חטאת לזר אע"ג דהאיסור של טומאה בטל לכהן, ולכן לא נזכר זה בברייתא משום דאיסור טומאה בטל ואיסור חטאת לא בטיל ודוק: ''' והנה ''' רבנן בתוספות הביאו דבתוספתא פליגי רבנן ור"י בחתיכה של חטאת בין טמאה בין טהורה בחולין דחכ"א יעלו ועיי"ש דפירשו לרבנן דחתיכה הראויה להתכבד הוי טעם דלא בטיל צריך לאוקמי כשנימוחה תמן. והנה לר"ת שהביא רמב"ן בחידושיו לע"ז דבנימוחה בטל בדבר שיש לו מתירין א"כ צ"ל דרב אשי מוקי הך דהכא בשלא נימוח כ"כ שאין כאן חשיבות מהחתיכה רק גוף האיסור קיים לכן לא בטל, אבל כל שנימוח עד שאין גוף ממשות האיסור קיים בטל אף בדשיל"מ. ויתכן דמזה יצא לר"ת דאיך יוקים רב אשי ברייתא דרבנן סברי דחתיכה חטאת בחולין בטילה וע"כ בנימוחה כ"כ שאין גוף האיסור קיים ובזה ודאי דדבר שישל"מ בטל, ומה שלא גזרו בתרומה יותר מק"א שאינו בדין שיאסר סופו יותר מתחלתו כמו שאמר ר"ש בתוספתא ובירושלמי בערלה יעו"ש, ודברי ר"ת באורך מבואר בספר הישר סימן תק"א וכהרמ"א בסימן ק"ב סעיף ד' עיי"ש ודוק: '''וכן כל דבר שיש לו מתירין כו' כגון הקדש ומעשר שני וכיו"ב.''' ''' הנה ''' בשו"ע כלל בגדרי דבר שיש לו מתירין, שהמתיר בידו לעשותו בלא הפסד, וזה הפרט תלוי באשלי רברבי כמו שאבאר בס"ד. בפרק הזהב מייתי דתניא באיזו מע"ש אמרו [דבטל ברובו] במע"ש שאין בו ש"פ ושנכנס לירושלים ויצא, ומפלפל הגמרא באין בו ש"פ דליפרקיניה ולא מזכיר הגמרא כלל דנעייליה לירושלים וליכליניה, ואחר כך בנכנס לירושלים ויצא פריך ונהדר ונעייליה, ופירשו בתוספות, דלעיל נוכל לומר דרחוק מירושלים הרבה ומיקרי אין לו מתירין, אבל הכא דתני שנכנס לירושלים ויצא משמע אף פסיעה אחת לכך פריך ולעייליה, הרי דכל שיש בו טורח הרבה והוצאה מרובה אין לחשבו דבר שיש לו מתירין, אמנם רש"י פירש דזה ידע דגם רישא מיירי בנטמא ואין לאכלו רק דפריך דליפרקיניה וזה באין בו ש"פ דלאו בר פדייה הוא וא"ש, אך כ"ז דחוק לומר דכל עיקר כוונתו הוא רק על קושיית דליפרקיניה אבל הא ידע דרישא נמי מיירי בנטמא. וגם זה שפירש תוספות דיצא משמע תיכף וסמוך דחוק טובא: ''' ולכן ''' יתכן לומר עפ"י מה שפסק הריב"ש בשו"ת סימן שפ"ז דבעשה אינו מחוייב לבזבז כל ממונו, ובל"ת אף שאין בה מעשה מחוייב לבזבז כל ממונו יעו"ש, והובא ביור"ד סימן קנ"ז, וכמו דאמר בפ"ק דב"ק אילימא שליש ביתו אלא מעתה אי איתרמי ליה תלתא מצוותא ליתיב לכולי ביתיה, הרי דפסיקא ליה להגמרא דאינו מחוייב לבזבז כל ממונו, וכן אמרו בירושלמי פ"ק דקדושין דבכל מצות כגון לולב ושופר דהוי מצוה עוברת ג"כ אינו מחוייב לסבב על הפתחים לקיימן, רק אם יש לך אתה חייב בכל אלו ואם אין לך אין אתה חייב בכל אלו, והגם דכפי הנראה מדברי הריב"ש דתלוי הכל רק אם עובר בשב ואל תעשה או אם עובר בקום ועשה, בכל זה יודה שאם יכפוהו לאכול חוץ לסוכה אף דהוי קום ועשה מכל מקום אינו מחוייב לבזבז ממונו ע"ז דהלא העבירה נעשית בשב וא"ת שבמה שאינו אוכל תוך הסוכה בזה נעשית העבירה, אע"ג דנראה דאם יכפוהו לאכול בשר חולין שנשחטו בעזרה מחוייב לבזבז כל ממונו, מכל מקום לא דמי דתמן מכוון התורה הוא לאסור באכילה החולין שנשחטו בעזרה דכי ירחק ממך המקום וזבחת זה רק רשות, אך ילפינן דברחוק מקום מה שאתה זובח אתה אוכל, הא אין אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום, והאיסור הוא רק על השלילה מלאכול חולין שנשחטו בעזרה, א"כ הוי זה מעשה האסורה במה שאוכל חולין שנב"ע. ולפ"ז נראה לי דמע"ש שטרם שראה פני ירושלים דהאוכלו אינו עובר בלאו, {{ממ|נ"ב. וצריך ביאור דברי רבינו יונה שהביא הרא"ש פרק כל פסוה"מ סימן ח' שהוכיח דחמור וקל לא שזה לאו וזה עשה והראיה דשביעית חמור ממעשר אע"ג דמעשר בלאו ושביעית לאו הבא מכלל עשה. ולפ"ז אין בהן לאו והוי רק עשה כיון דלא נכנס לירושלים כלל וצ"ב}} דלאו דלא תוכל לאכול בשעריך ליכא כי אם דוקא לאחר שראה פני הבית וכמו דאמר ר' יוחנן בפרק אלו הן הלוקין דכל היכי דלא קרינן ביה לפני ה' אלהיך כו' לא קרינן ביה לא תוכל לאכול בשעריך וליכא רק עשה כמו שפירשו בתוספות שם, וא"כ נראה דאם אנסוהו לאכול המעשר שני חוץ לירושלים אין לבזבז כל ממונו, הואיל דהעבירה אינה רק בשב וא"ת שאינו מעלה לירושלים ואינו פודה, הגם דהוי קום ועשה המתיחס אל גוף המע"ש לבד שמצוה לפדותן או גם להעלותן, בכ"ז תכלית התורה הוא הבאת המעשר או דמיו לירושלים וזה עבר בשב וא"ת [ברגל אחד בעשה ובג' רגלים בלאו דבל תאחר פ"ק דרה"ש] ולא דמי לאם יאנסו לכה"ג לבעול בעולה דזה ג"כ לאו הבא מכלל עשה דעובר בקום ועשה דמכוון התורה שלא יעשה זה ליקח בעולה, אבל הכא המכוון שיעלה ויאכלם בירושלים דיכול לקיים המצוה בהו, וכי אינו עושה ג"כ עובר על העשה, א"כ בקום ועשה אינו עבירה מחודשת רק שלילת העשה. ובזה יתישב מה דעמדו בתוספות פרק האשה רבה דף צ' ד"ה כולהו נמי שב וא"ת הוי, ומהראוי היה להאריך אלא שקדמני השאגת אריה סימן כ"ב בזה יעו"ש: ''' וסעד ''' לזה שבארנו דזה חשיב רק שב וא"ת דכיון דהשלילה מהעשה סגי אף ביושב ובטל, מצאנו גדולה מזו לרבותינו בעלי התוספות פ"ק דשבועות דף ד' דנשבע שאוכל ככר זו היום והשליכה לים דחשיב לאו שאין בו מעשה, ואף דמשמע מהירושלמי להיפך והוא בפרק ג' שם, טעמא דר"ל משום שהוא בל"ת שאין בו מעשה מה מפקה מביניהון שרפה והשליכה לים כו' וא"ת משום שהוא בל"ת כו' הרי יש בה מעשה, דוקא התם דהמכוון שלא יחל דברו שלא יעשה ההיפך והמכוון על העשייה להיפך מכפי מה שנשבע, אבל כאן מה שבארנו הרי המכוון העשה שיביאם לירושלים ואיהו לא עביד זה וקא מבטל העשה ע"י מעשה אין זה רק שב וא"ת ואינו מחויב לבזבז ממונו ע"ז ודוק: ''' וכיון ''' שזכינו לזה יש נפ"מ לדינא טובא אם לא נכנס המעשר שני לירושלים אז אם יאנסוהו לאכול המע"ש חוץ לירושלים אינו צריך לבזבז כל ממונו, אבל כשנכנס לירושלים ויצא תו עבר על לאו דלא תוכל לאכול בשעריך, ועבר על לאו דלא יאכל חוץ לירושלים בקום ועשה שאוכלן חוץ לירושלים מה שאסרה תורה, וכיון שכן מחוייב לבזבז כל ממונו ולא לעבור על ל"ת זה, ולפ"ז נראה דהא דעל ידי תערובות אמרו רבנן דלא ליבטל מתורת חומרא דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. חלקו חכמים בזה, דהיכי דאינו רק כשיעבור על המצוה ביטול קיום העשה ואינו מחוייב לבזבז ממונו ע"ז, תו כי נתערבב לא אחשבו רבנן ליש לו מתירין היכי דההיתר אינו רק על ידי טורח והוצאת ממון, כיון דמה"ת אוקמינן מצוה זו נגד ממון, לכן גם רבנן לא מחשבי זה לדשיל"מ היכי דאיכא הוצאת ממון, אבל במקום דחלה על אכילתו איסור ל"ת דתו אף כי מבזבז כל ממונו ג"כ מצוה שלא לעבור ואין ממון חשיב נגד מצוה זו כלל, לכן כי איתרמי דנתערבב ויש לו מתירין אף כי יעלה הוצאות מרובה לעלייתו לירושלים ג"כ חשבו רבנן לדשיל"מ ואחמרו עלה דלא ליבטל, דמה דיעלה הוצאת ממון זה לא מעלה ולא מוריד כלום כמו דרחמנא לא אחשביה לממון נגד עבירת ל"ת כלום. ולפ"ז א"ש דבאין בו ש"פ דלא נכנס לירושלים דאינו רק בעשה לא פריך הגמרא ונעייליה דאפשר דאיכא הוצאה מרובה ולא חשיב זה ליש לו מתירין כיון דההיתר אינו יכול להיות בלא הוצאה מרובה, אבל בנכנס לירושלים ויצא דעבר בל"ת פריך דנעייליה לירושלים כיון דאז ממון אינו חשוב כלום, ה"נ נחשב דשיל"מ גם היכי דיעלה הוצאות מרובות, וזה נכון בפשט הגמרא ודוק: ''' המג"א ''' סימן שי"ח כתב דאם הוי דשיל"מ לחד תו גם לאחריני הוה דשיל"מ ולא בטיל, וצ"ע מסוגיא דסוף פ' הערל דחטאת שנתערב בחולין אמאי לא הוי דבר שיל"מ הא לכהן הוי דשיל"מ דמוכרח לאכלו בעזרה ולא בחוץ מטעם איסור יוצא א"כ תו גם לישראל אסור לאכול אף דלדידיה הוי דבר שאין לו מתירין. וצ"ל דשאני בכורים משום דכשנתערבו בירושלים ויצאו לא יאכל אותן התערובות חוץ לירושלים דיהא להכהן מתירין שיחזור לאכול אותן בירושלים לכן גם לישראל לא בטל, לא כן בחטאת שאם יצא חוץ לעזרה הרי נפסלו וליכא תו מתירין להם, וכשהוא בעזרה הרי דומה למה דאמרו אי לכהן מישרי שרי כו' דהא בעזרה מישרי שרי ולאכול חוץ לעזרה הרי לא יהיו לו מתירין ועיין ר"ן שחולק בזה בנדרים דף נ"ב ומחלק בין אדם אחד דאיכא אופן היתרא יעו"ש, אולם בכ"ז מצינן לומר כן הכא כמובן: ''' ועוד ''' נראה כיון דמשום איסור זרות הוה בטיל רק משום דיכול לאוכלן בעזרה מפני זה נחשוב אותו כדבר שיש לו מתירין להחמירו לאוכלו בעזרה, ותו נחשוב גם לישראל לדשיל"מ דיהא אסור, זה אינו כיון דכל החומרא דדשיל"מ לא בטיל הוא מדבריהם, והכא כיון דמצד הזרות הוה בטל דהוא דבר שאין לו מתירין. תו רק מצד שיש לו לכהן היתר לאכלו בעזרה אדרבא נחמיר דלא לחשבו כדשיל"מ ויבטל ולא ליתי לאכול חולין בעזרה דאסור בכל הש"ס, ועיין משל"מ פ"ב מהלכות שחיטה שהעמיק הרחיב בענין זה, רק לרב אשי דמשום איסור זרות לא בטל הרי נתפס שם קודש לאסור לזרים על כל התערובות, ובכי האי גוונא לא אסור לאכלן לכהן אע"ג דאוכל בהדי התערובות חולין, אבל משום איסור מחיצה בזה גופא דהוי איסור להיפך לאכול בעזרה לא נחמיר לחשבו דשיל"מ וזה יתכן, אמנם מש"כ בשיטת רבינו אינו למעיין בחיבורו ופירושו, וכבר קדמני במקצת הפלתי, דאדרבא חוץ לירושלים מיבטל בטיל דאיסור זרות אין לו מתירין ומיבטל בטיל, רק בירושלים דהוי מקום אכילתו עשו אותו להחמיר כדבר שיל"מ יעו"ש, דאף דלכהנים איכא היתרא לאכול במחיצה, זה לא מיקרי היתר כיון דעל אופן לאכול חוץ לירושלים לא הותר כלל ובירושלים לא נאסר, א"כ אין זה היתר העתיד להיות איסור רק מפני החומר שנאמר לבעליו אכול אותו במחיצה ובטהרה עשו אותו כדבר שיל"מ, והא דלא עשו גם בחטאת בעזרה כדבר שיל"מ לומר הלא מותר לך לאכול במחיצה בעזרה בטהרה, משום דלזרים אין להם מתירין והכהנים אינם כבעלים שהרי המקדש בחלקו מקדשי קדשים לכו"ע אינה מקודשת [לבד מר' יהודה למ"ד עדיין היא מחלוקת] וא"כ התערובות עם הלחם הפנים או החטאת שייך לבעל התערובות דכיון שפקע ההקדש דאיכא ביה ע"י ביטול מאי שייך טפי לכהן מלישראל אטו יורש מילי דרחמנא הוא, כל זמן דאיכא הקדושה רחמנא זכינהו משולחן גבוה אבל כיון שנפקע הקדושה לא, ולכך כיון שאין כאן בעלים לא שייך לעשות החומר, אבל בכורים דממון כהן הוי והתערובות שייך לו וממונו הוא, א"כ התערובות שייך לו יעוין בריש המוכר פירות בירושלמי דבעי על השבח שנעשה חולין שדמיו יקרים למי שייך ואם יחלוקו עיי"ש, לכן כיון שלבעליו איכא תקנה לאכול במחיצה בטהרה החמירו חכמים כשנתערב בירושלים, ודוק כי לזה כוון בפירוש המשנה שהזכיר בעלים והבן: ''' והנה ''' שיטת רבינו דחוץ לירושלים אם נתערבו בכורים לא הוי דבר שיש לו מתירין ובכ"ז גבי מעשר שני שנכנס לירושלים ויצא אמרו ונהדר ונעייליה דמשום ההעלאה לירושלים הוי דבר שיש לו מתירין, והמעיין היטב בפירוש המשנה יראה דחוץ לירושלים גם במע"ש שאם יעלה אותו לירושלים יהא מותר לכל ג"כ לא הוי דבר שיש לו מתירין משום דמצי להעלותו יעו"ש, רק משום דאיתא בפדיה, וצריך לפרש דכיון דכבר היה בירושלים ושם מצד חומר שהוא בירושלים ויש עליו דין שיש לו מתירין ואם נתערב לא בטיל, תו אם יצא אחרי זה חוץ לירושלים ונתערבב כיון דמצי להעלותו לירושלים ולאכלו לא פקע ממנו דין דדבר שיש לו מתירין ולא בטיל, וכן משמע בחיבורו פ"ד מהלכות בכורים, דאם זרע הבכורים אחר שנכנסו לירושלים אפילו זרע חוץ לירושלים נאסרין הגדולין וכן במע"ש, וה"נ לענין התערובות, שכיון שנכנסו לירושלים אפילו הוציאן ומצי להעלותן ג"כ לא פקע ממנו דין דדבר שיש לו מתירין, וא"ש דלא פריך הגמרא על שאין בו ש"פ נעייליה דמשום דמצי להעלותו לירושלים לא נחשב דבר שיל"מ [כיון דחוץ לירושלים לא יהא מותר לעולם, ולאכול בירושלים אינו אסור אף אם נימא דלא בטיל, ואין זה איסור הניתר כמו ע"י פדיה] רק היכי שנכנס ויצא דכבר היה עליו חומר דדשיל"מ תו לא פקע ממנו כ"ז דמצי למיהדר ולהעלותו ודוק. ''' ורמב"ן ''' במלחמות כתב דרבנן פליגי על הך דדבר שיש לו מתירין. ובספר האשכול סימן למ"ד כתב ולא דייק בהא מילתא, דרבנן לא אהדרו מידי על האי כללא דכייל דדשיל"מ לא נתנו בו שיעור ודאי מודו ביה, רק כללא דכייל כל שאין לו מתירין נתנו בו שיעור בהא פליגי ואמרו שביעית שאל"מ ואסור בכ"ש. ונראה בפירוש דברי הרמב"ן, דרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון המה כר' יהודה ור"ג דסברי מין במינו לא בטיל וזה דפליגי דכללא דילך לאו דייקא דלא תליא בהא אם הוי דבר שיל"מ רק בכולהו שוה דמין במינו הוי במשהו ובשאינו מינו בנותן טעם, ולפ"ז דוקא היכי דהוי דבר הנבלל אבל דבר שאינו נבלל בזה מיבטל בטיל בכל האיסורים דילפינן מולקח מדם הפר ודם השעיר דהוי דבר הנבלל כמו שהאריכו בתוספות בכ"מ בש"ס, והבן היטב בכל מה שהעליתי בענין זה: ''' הפרי ''' מגדים בשער התערובות ח"ג פ"ה נסתפק, אם היתר הנתבטל באיסור אם נהפך להיות איסור. והביא בשם מהר"א כהן אפמונטיל שאינו נהפך להיות איסור ודעתו להיפך [וכן מצאתי להר"מ מרוטנבורג בתשובות מיימוני סוף זרעים כי מיעוט שאינו טבל ברוב טבל אינו נהפך להיות טבל עיי"ש שהאריך בהוכחות גדולות ועצומות יעו"ש]. והנה דעת המשל"מ בהלכות מעילה פ"ז ז"ל, ולא ירדתי לסוף דעתו דביטול לא שמענו אלא לבטל האיסור כו' אבל אם הרוב הוא איסור נהי דאיסורא איכא אבל לחייבו כרת או מלקות כו' לא שמענו, ואף דאיכא מ"ד דהיתר מצטרף לאיסור כו' היינו בלח בלח כו' אבל ביבש אף שהאיסור הוא רוב מעולם לא שמענו שאם יאכל אחד מן התערובות שיתחייב שום עונש כו' וכן כתבו תוספות בזבחים ע"ח ד"ה הפיגול דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו כשיעור כו' עיי"ש. והנה כי כן מראים הדברים דענין ביטול הוא כפי שהדבר המבוטל כמאן דליתא כלל, אבל שיהא בטל וכמאן דאיתא זה לא שמענו וסלק הך היתרא וליתא לשעורו כלל, ואע"ג דבדיינים אמרינן אחרי רבים להטות והמבוטלין מצטרפין, שאני תמן שעל ידי כולן יוצא הפס"ד וכולן אומרין חייב או זכאי, והנך מיעוטא מהפכין דעתם אל הרוב, וסברא זו מצאנו לרבינו נסים ז"ל בנדרים נ"ט, ליטרא בצלים שתקנה וזרעה כו' מתעשרת לפי כולה כו' וכי היתר שבהן להיכן הלך כו' דכיון שרבו גדוליו על עיקרו נמצא כשאוכל אינו טועם טעם האיסור כלל כו', אבל גבי מעשר כיון דלפי חשבון הטבל חייביה רחמנא לעשורי הכא אמאי מתעשרת לפי כולה וכי היתר שבהן להיכן הלך ע"כ, וכוונתו לסברא זו דאם תסלק את ההיתר וכמאן דליתא דמי א"כ איך מתעשרת לפי כולה [וכי"ב תמצא סברא נעימה להטורי אבן בחגיגה ט' גבי אין מחוסר זמן בלילה יעו"ש] והא דאמר בנדה פרק המפלת כ"ז, אדרבא א"א שלא ירבו שתי פרידות רקב על פרידה של עפר ונפיש ליה שיעורא, פירוש דבטל האי עפר וכמאן דליתא דמי ואיך יבטל את התרווד רקב שלא יהיה בו כשיעור, אדרבא אם חשבת ליה כמאן דאיתא, לדבריך נפיש שיעורא ודוק: ''' אולם ''' גמרא ערוכה כפי מה שהעלינו, בנדה פרק תינוקת {{ממ|דף ע"א}} איזהו דם תבוסה כו' וחכ"א ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור אלא איזהו דם תבוסה הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו כו' ספק רובו בחייו ומיעוטו במותו ספק מיעוטו בחייו ורובו במותו זהו דם תבוסה, דפשיטא לן דלא יצא מיניה רביעית דם שלימה לאחר מיתה כו' ומיהו אי הוי נמי רובא לאחר מיתה כו' אין טומאתו מן התורה, רביעית שלימה דמת בעינן כו' רש"י הרי דאין נתבטל מיעוט דם החי ברוב הרביעית שיצא הימנו לאחר מיתה ליטמא, דאמרינן סלק מיעוט דמים שיצא ממנו בחייו וליכא רביעית, ובסיפא דהרוג חכמים מטהרים מפני שראשון ראשון נפסק ובטלא קמא קמא יעו"ש, הרי מפורש קמן דאין מיעוט ההיתר נהפך באיסור להשלים השיעור לטמא טומאה דאורייתא ודוק. והך דאמרינן ביבמות סוף פ' הערל גבי מי פירות הוי ביטול, התם מילי אוחרי דנעשין כולן כמים להכשר מקוה ואין דמיון כלל לזה, דהתם נתקו מן יחס הקודם יחס של אביהן ונשארו בלא הבטה כלל אל הויתן הקודם ומהיכן יבוא תואר או איסור עליהן והבן, וכן מוכח מדברי הר"ש משאנץ בפיאה פרק ה' י"ב על משנה דשיבולת של לקט שנתערב בגדיש וכשבא לעשות תקנה לגדיש א"א לעשר מניה וביה דשמא שבולת של לקט מעורב בו ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב כו' ולכאורה ליבטל האי שבולת בכל הגדיש, וע"כ דלא בטל להתחייב במעשר ולהחמיר דהוי כמו דליתא ודוק: ''' ולפ"ז ''' פרשתי בסוגיא דנדרים נ"ט שם הא דאמר והרי ליטרא מעשר דקטרח, דאינו מובן דמאי פריך זה דוקא לר' יוחנן, ולפ"ז א"ש דדבר שיש לו מתירין דלא בטלא, והרי טבל דבר שיש לו מתירין וטעמא דכהתירו כך איסורו לא שייך כאן דהא מיירי בטבול לתרומ"ע, וכן פירש הר"ן לעיל נ"ט דלכן לא פריך מזה לר' ינאי דמעשר פשיטא ליה דדבר שיל"מ הוא. והנה סבר דאימת שייך לאסור בדבר שיל"מ, או משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, או טעמא דר"ן דכיון דהוא עומד להיות מותר הוא שוה אל המבטל ונשאר קיים במציאותו לגמרי, לכן לא תוכל לחשוב אותו כמי שאינו, זה לא שייך דוקא אלא אם תאמר דאין ההיתר נתהפך להיות איסור ככה אין האיסור ניתר בעצמותו, רק שאין בכחו לאסור את היתר המרובה ממנו ונתבטל כמי שאינו, דבזה שפיר מחמרי רבנן לאכלו בהיתר גם הוא כיון שהוא שוה לגמרי והוא קיים במציאותו כהמבטל, אבל אם תאמר דמתעשרת לפי כולה הרי דההיתר ע"י גדולין מתהפך להיות אסור, כן כאן האיסור יתהפך להיות מותר בעצמותו כל מקום שהוא ואעפ"י שחשוב במציאותו בכ"ז נתהפך ונעשה כהמבטל המרובה ממנו ולא שייך לומר דאסור משום דהוי דשיל"מ ודוק: ''' ומצאתי ''' בנידון זה תלמוד ירושלמי ערוך פ"ה דתרומות, תני סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה הרי אלו מדומעין ואין משלמין לה קרן וחומש על מקום אחר ולא ממקום אחר עליהן אלא לפי חשבון, בדבר שאין דרכו להבלל אבל בדבר שדרכו להבלל הולכין אחרי הרוב אם רוב תרומה תרומה ואם רוב חולין חולין, ופירש הרמב"ן בחידושי ע"ז פרק הפועל דפירושו, דאם רוב תרומה אז נחשב הכל כתרומה ומשלמין עליהן קרן וחומש אם אכלן לפי כולן, כגון שנתערב רביעית חולין בשלשה רביעיות תרומה אם שתה משלם דמי לוג תרומה וחומש עליהן, ואם רוב חולין חולין, דאם נתערב רביעית תרומה בשלשה רביעיות חולין, אם משלם קרן וחומש על מקום אחר משלם מכולן, דאם צריך לשלם לוג חולין הראוין להעשות קודש משלם לוג זה, אע"ג דאיכא בהו רביעית דתרומה, הרי מפורש בדבר הנבלל נחשב ההיתר כהאיסור שהחולין נעשה תרומה ומשלם עליהן קרן וחומש על הכל, וכן התרומה נעשית חולין אם החולין הוי רובא והמיעוט תרומה הנבטל חשוב כאילו היתה חולין ובעינה. וזה ראיה עצומה. אולם בדבר שאין דרכו להבלל אף דבטיל ברוב מורה, דאף אם רוב תרומה אינו משלם עליהן קרן וחומש אלא לפי חשבון דאף דבטיל מ"מ אין ההיתר נתהפך להיות איסור רק נחשב כמי שאינו ואינו משלם רק על התרומה ודוק: ''' אמנם ''' רבינו מפרש דהך בדבר שאין דרכו להבלל קאי אם נתערב המדומע באחרים, ואם היה רוב חולין אף ע"ג דאסורים באכילה אם נתערב אח"כ אינו מדמע, וכתב הרמב"ן שזה דבר תמוה דהא לא נתבטלו במקומן. וכפי הנראה שהבין שרבינו אומר דאם רוב חולין אינו מדמע והוא חולין ממש, שזה ודאי אינו שבמה הותר כל זמן שלא נתערב במאה ועוד חולין, רק כוונת רבינו, שכפי הדמיון שהזכיר שעשרה סאין נפלו בתשעים סאין וא"כ המעשר תרומה ואם נפל לסוף עשר סאין לפחות ממאה חולין נדמעו כולן, שהרי יש בעשר סאין סאה אחת תרומה והחולין שנתערבה בהן התרומה אינה מצטרפת לא לבטל את התרומה ולא לאסור החולין השניים, והתשעה חולין הראשונים שנדמעו בפעם ראשון הן נעשו כחרשין שאינו פועל כלום וכדאמר בירושלמי חילפיי אמר על דר' אליעזר חולין שלמטן [פירוש שנפלה הסאה תרומה בפעם ראשון לתוכן] נעשו כחרשין יעו"ש, ורבינו פירש כן אליבא דרבנן לכן מסיק דאם רוב חולין בדבר שדרכו להבלל אעפ"י שאסור באכילה הכל, מ"מ אם יפול למקום אחר אז מצטרפין גם החולין שנפלו בפעם ראשון לתוכן לבטלן ואם יפלו לתוך תשעים ואחד חולין אז יבטלו, כן כוונת רבינו. והירושלמי שם סתום ולא עמדתי עליו כעת: ''' ובזה ''' נבאר דברי רבותינו בתוספות בכורות {{ממ|דף כ"ב}} ד"ה יתיב רב דימי, וזה לשון רבי, ראשון בטל דיי"נ, נראה עד רובו לשל היתר אבל אם רבה איסור אסור שאיסורין המתבטלין חוזרין וניעורין כו' ומי פירות במקום שמעלין בנתן סאה ונטל סאה אין לתמוה למה בטלין מי פירות ונחשבין כמים כו', ודבריהם אינם מובנים, דהא מסקו דאמרינן חוזר וניעור, ורק לגבי איסור אמרינן בששים, וזה לא שייך גבי מקוה דשם לא שייך נתינת טעם כמוש"כ שם ע"א ד"ה הנך מיעוטא דמיא, ולכן בטלים עד רובו. ואולי כוונתם דבעינן דיהיה רוב מי פירות, והלא אף במחצה על מחצה כיון דהמי פירות אינן בטלים וחוזרין וניעורין תו לא יהיו מעלין ועיין ביבמות פ"ב דרבנן בתוספות תירצו כמה תירוצים על מה דקרי לה הגמרא ובדרבנן לא בעי רבויא כו' ומסיק דלא נשקול רובו, ובתירוץ אחד כתבו דמן התורה קמא קמא בטיל, וזה שייך לפירוש ר"ת דהיכי דפסק מיבטל בטיל אפילו כי רבו הנוטפין על הזוחלין, א"כ רק מדרבנן החמירו במי פירות, לכן בעי רובו שיהא רוב מי פירות, אבל לשיטת רבי {{ממ|הוא הר"י}} דכי רבה לא בטל וחוזר וניעור, א"כ במחצה על מחצה מי פירות תו חוזר וניעור ולא בטל ולמה הקילו עד שירבה מי פירות ולזה תירצו דהכי גמירי לה כו'. אבל אינו מכוון כלל בתירוצם כמובן, דאכתי קשה מנ"ל להגמרא להקשות דילמא אין ה"נ, דרובו מים בעי דמי פירות דאורייתא פסולים רק דבטלים וכי ליכא רובא חוזרין וניעורין, אם לא דסברי גם כתירוץ אחרון בתוס' יבמות שם דאתמד שנתן בו מים קאי דבעי רבוייא ולמאי דמסיק דלא נישקול רובו מסתמא קאי אכולהו בגוונא חדא גם אמי פירות וע"כ דהכי גמירי ודוק. [ודע דמ"ש תוספות ביבמות דעל תמד ג"כ קאי הוא על תמד שהחמיץ דאף עפ"י דאיתרבי לקנות ג"כ בכסף מעשר מקראי, מכל מקום למקוה פסול מדרבנן דדומה למי פירות, אבל מחמת הטעם כשרים למקוה דאף עפ"י דאית בהו טעם יין וחזותא אינם מי פירות כלל רק שאין בהם פסול שאיבה כמו"ש שם ובסוף פ"א דחולין, וז"ב. והמשכנות יעקב כתב דפסול שאיבה איכא בהו וזה אינו והבן]: ''' ויותר ''' נראה לפרש דלפי מה דסברו התוספות לעיל דמן התורה גם כי איכא רובא קמא קמא בטל, ע"כ צריך לומר דלא אמרינן דהנך ליתנהו בכמותן רק שאיכותן בטלה כמו התואר נסך מהיין בטל. ואף כי רבה היי"נ בטל, וכן בנוטפין אם בהפסק בטל מהן תואר הנוטפין ונתהפך איכותן אל הזוחלין וכיו"ב א"כ ה"ה כאן נמי נתהפך איכות המי פירות וניתק יחס שלהן אל המים והרי המה מים בעלמא ולכך מעלין לטהר האדם מטומאתו, אבל ללשון רבי החולק על ר"ת וסובר דבכל מקום חוזר וניעור כי רבה, ועל כרחין דאיכות הדבר לא נתבטל שתואר נסך נשאר עליהן וכן שם נוטפין, וכן הטומאה מהמים לא פקע, רק שכל זמן דליכא רובא בטל הכמות שאינו מתיחס האכילה אל היי"נ רק על הרוב, וכן על מיעוט המים הטמאים רק על הציר וכן הטבילה אינו מתיחס אל הנוטפין רק אל הזוחלין והוי המיעוט כמאן דליתא בכמותו, הא אי הוה רובא אחרי זה חוזר וניעור בכמותו, שהאיכות לא פקע מהמיעוט הנבדל וכמו דאמרו דטומאה כמאן דאיתא דמי, א"כ קשה טובא במקוה דבעי שיעור ארבעים סאה, וכאן ליכא בלא מיעוט המי פירות ארבעים סאה א"כ איך מועיל הטבילה הא לא תוכל לומר כמאן דליתא ואינו מתייחס פעולת הטבילה אל המיעוט רק אל הרוב מים לחודא. כיון דבמים לחודא ליכא שיעור ארבעים סאה כדי טבילה, ע"ז משני דה"ג לה, כיון דאם היו כאן שמונים סאה ובהן מיעוט מי פירות היה מועיל הטבילה תו גמירי לן דבכה"ג מצטרפין ג"כ המי פירות וזה עומק כוונתם ודוק: ''' ויש ''' להוסיף עוד במה שהבאתי ראיה דהיתר אינו בטל להעשות איסור [לדמיון אם זית היתר נתערב בין עשר זיתי חלב, ואחד עשר אנשים אכלו, אם חייבים כולם מלקות או לא כיון דהביטול כמאן דליתא א"כ חשבת כמו דליתא כמות המיעוט א"כ לא תוכל לחייב כאן אחד על אכילת ההיתר] מדברי התשובות מיימוני סוף ספר זרעים אמר מוהר"מ מי שנותן שאור מעיסה שהורמה חלתה לתוך עיסה שלא הורמה חלתה אעפ"י שבטל ברוב אין מפרישין ממנה כו' ועוד כתב מוהר"מ כו' תדע מדלא אמר ליה ר' טרפון להרבות עליו טבל עד שיבטלו החולין ברוב ויפריש מיניה וביה כו'. אמנם זה אין ראיה, דזה כלל גדול בידינו היכי דהוכר האיסור אינו בטל אף אם נפל מעט תוך הרוב כי אם הוכר אינו מעורב ועיין ברא"ש פרק גיד הנשה סימן ל"ז שמטעם זה כי רבה האיסור במין במינו חוזר וניעור משום דהוי כמו הוכר האיסור יעו"ש, ולפ"ז נתבונן אם נפל מעט עיסה שהורמה חלתה לעיסה שלא הורמה חלתה הלא מיעוט ההיתר הוא ניכר שיכול להפריש על העיסה הטבולה ממקום אחר לפי חשבון ולא יפריש על המיעוט המעורב, א"כ אין לך הוכר האיסור יותר מזה, כן הכא הוכר ההיתר ואינו מעורבב לכן לא מיבטל אל הרוב, ואם תאמר א"כ אם נפל מעט טבל אמאי מיבטל מן התורה [רק מדבריהם לא בטיל משום דשיל"מ] הא הוי כמו הוכר האיסור כיון דמצי להפריש עליו ממקום אחר, זה אינו, דאדרבא אם קדים הביטול וחשבת ליה כמו דליתא בעולם, הוי כמי שאינו וליכא על מה להפריש ואינו יכול להפריש ממקום אחר לחול שם תרומה דאין על מה להפריש, אבל כאן בנתערב מיעוט המתוקן לתוך טבל אף אם תחשוב כאילו אינו וכבר נאבד מן העולם בכ"ז לא נתחייב להפריש עליו ממקום אחר והלא אינו צריך כאן רק ההעדר שלא להפריש עליו ולזה אינך צריך לחשבו כאילו הוא במציאותו ואינו כלה מן העולם, ולכן כיון שעל ידי ההפרשה ממקום אחר יכול אתה לברר התערובות להפריש כפי חשבון על עיסה הטבולה, הלא אין לך מינכר התערובות גדול מזה: ''' ויש ''' לבאר עפ"י זה קושיית הגמרא בנדרים נ"ט וכי היתר שבהן להיכן הלך דהקושיא דהוי כמו הוכר התערובות ואמאי מתעשרת לפי כולה, רק דצ"ע קושיית הגמרא מי לא תנן דכוותה בצלים שירדו כו' דלא שייך תירוץ הר"ן דתופסים דמיהם, יעו"ש דלא שייך לפום סברתנו ויש להאריך בזה ואכ"מ. ובגוף הסברא תמצא כזאת להמשל"מ הלכות מעילה פ"ז ה"ו כיון דאפשר ליקח ד' זוזים וליתנם לשומר הו"ל כאילו ניכר האיסור ולא בטיל יעו"ש ודוק. אמנם יש לחלק דבנידון דהמשל"מ אין לו ענין בגוף התערובות וזכות הממון הוא ענין צדדי, משא"כ כאן אם לא היה יכול להפריש מגוף הדבר תו גם ממקום אחר אינו יכול להפריש דהוי כמפריש מחיוב על הפטור, וכמו שאמרו בירושלמי פסחים פ"ב ובתוספות סוף פ"ק דבכורות בעיסה של שביעית וא"כ צריך אתה לדון על גוף הדבר אם מצי להפריש מיניה וביה, תו לא הוכר ההיתר ומיבטל, דאם תאמר דאינו בטל הלא אינך יכול להסיר האיסור דההיתר קבוע לפנינו, ובכל מקום שאתה מפריש נאמר דמן ההיתר שקיל [אם לא דאע"ג דלא בטיל מכ"מ אין דין קבוע באינו ניכר ואמרינן כל דפריש מרובא פריש וא"כ גם ממנו גופא יכול להפריש אע"ג דאינו בטל] הן דמה דאינו יכול להפריש מיניה וביה זה הוי רק משום תערובות ואינו דומה לשביעית דלא מצי להפריש משום דלאכלה ולא לשריפה, ויש לעיין בכ"ז, ויש אתי להאריך גם בדברי ההגהות מיימוני גם בדברי הש"ך סימן שכ"ד ס"ק י"ח ואכ"מ, ועיין מש"כ בהלכות ציצית פ"ב ה"א, והבן היטב בכ"ז: == יא == '''אבל הערלה כו' וכן תרומות נתנו חכמים בהן שיעור שאין בהן דרך היתר לכל אדם:''' ''' כוון ''' להוציא מסברת רב אשי פרק הערל דאמר דחטאת בחולין הוי דבר שיש לו מתירין ולזה אמר שאין לה היתר לכל אדם וכן פרוסה לחם הפנים שנתערבה בתרומה לא הוי דשיל"מ לאכלן בפנים, משום דאין להן היתר לאוכלן לנשי כהנים ולעבדיהם, ולסברת רב אשי צ"ל דהא דתרומה עולה בק"א משום אסמכתא דמקדשו ממנו דלא יהא סופו חמור מתחלתו לכן לא גזרו חכמים יותר ממאה ואחד ועיין תוספות שם, אולם מה שהקשה בכסף משנה דיל"מ ע"י שאלה היא קושיית הגמרא נדרים {{ממ|דף נ"ט}} תרומה מאי מצוה לאיתשולי עיי"ש: == יג == '''וכן פרוסה של לחם הפנים כו' כיצד סאה קמח מאחד מאלו כו':''' ''' נראה ''' מדבריו דבנימוח הפרוסה של לחם הפנים מיירי ולכן עולה באחד ומאה, ואימת כתב רבינו בהלכות פסולי המוקדשין דאינו עולה דוקא כשלא נימוח דהוי חתיכה חשובה ולא בטלה היכי דההפסד מועט או דמשום כי תתבטל תהא ראויה לזר והוה חתיכה הראויה להתכבד כפי טעמא דרש"י או דתוספות פרק הערל, אבל בלא נימוח לא בטלה אם לא בטמאה בין טהורות, ולכן נקיט רבינו הדמיון של קמח להראות דבנימוח מיירי ודלא כהכס"מ ודוק: ''' והנה ''' בשבת {{ממ|דף קמ"ב}} ר' יהודה אומר אף מעלין כו' ופריך ואמאי והא קא מתקן, ושיטת רש"י ז"ל בבכורות {{ממ|דף כ"ב}} דאם נתערבה בק"א יכול למפטר לרבנן בדמי דיהיב לכהן דמי הסאה שנתערבה ואינו צריך להרים כלל, ולא יתכן כלל לפ"ז דיהיה נחשב מתקן אע"ג שקודם ששילם לו הדמים ודאי דאסור לאכול לא מסתברא שתהא אסורה בהעלאה ועיין תרומת הדשן סימן נ"ד שעמד בזה. ואפשר דרש"י אזיל לטעמיה ריש ביצה ובע"ז {{ממ|דף ע"ד}} שפסק וחתיכת נבילה אף ע"ג דדבר שבמנין הוא, כיון דלאו איסורי הנאה הוא בטלה ברובה ושדי חדא לכלבים ואינך שרי באכילה, אלמא דסובר בכל דברים המתערבים דאף ע"ג דבטלים, בכ"ז צריך להשליך חד מהם, וכבר פירש המרדכי סימן תתרכ"ד דמה דאינו צריך להרים רק בתרומה זהו בדבר הנבלל דלא אתי לאכול האיסור לחודיה בלא ההיתר, וא"כ אפשר דכאן מיירי בפירות שנתערבו שפירות של תרומה דבעי להרים משום דבעי להשליך חדא אף בנבילה שנתערבה בכשירות ותלינן דהך דאיסורא פירש, וכן מוכרח דהלא ר' יהודה סובר מין במינו לא בטל, וכבר פירש ר"ת דאע"ג דעולה בק"א במינו היינו דוקא במידי שהוא מתערב ונבלל וכמו דם בדם דיליף מיניה, וא"כ ע"כ דתוקים בדבר שאינו מתערבב, רק הוא תערובות פירות בפירות, לכן סובר ר"י דמין במינו בטל וזה מוכרח לשיטת ר"ת. וא"כ בדבר שאינו מתערבב הלא אתי לאכול האיסור בפני עצמו וצריך להרים חד לתלות עליו האיסור שנתערב ודוק. ולשיטת רש"י דמטעם זה צריך להסיר חד, הא דמסיק במסקנא דסבר כרשב"א דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, פירושו כיון דנתפס הקדושה במה שנותן עיניו הוה כמאן דשדי חד מנייהו: ''' ודע ''' דשיטת רש"י בחולין {{ממ|דף צ"ט}} דבתרומה במין בשאינו מינו כל היכי דאיכא לאיסורא בעיניה צריך ק"א, ועיין תוספות ורשב"א תמן, ולפ"ז אינו מוכרח כאן דמיירי בדבר שאינו מתערבב, דאפשר דמיירי במין בשאינו מינו כמו קמח חטים בקמח שעורים ואפ"ה מדמע באחד ומאה, ועיין היטב תוספות זבחים {{ממ|דף ע"ג}} ודוק: == יד == '''נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה:''' ''' ובהשגות ''' א"א אינו כן שאין לך דבר שאוסר עירובו בהנאה אא"כ הוא דבר שבמנין חוץ כו' דוק ותשכח עכ"ל, יצא לרבינו הראב"ד כך מהך דאמרו בשילהי ע"ז {{ממ|דף ע"ד}} האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה ופירש דחמץ בפסח ג"כ אסור במשהו רק לאסור הנאתו לא נאסר רק בנותן טעם ועיין בר"ן שם שהאריך בזה, שאיזה סברא יש כאן האם נתבטל לחצאין ומי חילקו לאיסור זה, שלענין אכילה לא יתבטל ולענין הנאה יתבטל. ונראה לי עפ"י מש"כ הר"ן בעצמו פרק גיד הנשה דבאכילה אסור אף אם אינו מתכוין, הא בהנאה כל שאינו מתכוין אף דהוי פסיק רישיה שרי ולכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן אף דהוי פסיק רישיה דא"א שלא יהנה בלבישה דילהו ולכן שרי בת תיהא, וא"כ כאן שנתערבו יותר מכדי שיעור נותן טעם, הלא רק בגדר אינו מתכוין הוא ופסיק רישא, שאינו מתכוין ליהנות מן האיסור רק מן ההיתר בלבד, ולכן לענין אכילה אסור כיון דהוי פסיק רישא דאם תתיר לו הלא יהנה מן הכל גם מן ההיתר גם מן האיסור, משא"כ באיסורי הנאה דאינו מתכוין שרי ולכן מותר דכיון דהוא נתערב ביותר מכדי שיעור נותן טעם, ודאי דבטל לגמרי ואינו מתכוין ליהנות מן האיסור קרינא ביה ושרי אע"ג דהוא פסיק רישא דהא דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה הוא דוקא בהנאת אכילה: ''' וראיה ''' לזה מהא דאמר פסחים {{ממ|דף ל"ג}} לא אם אמרת בשאר מצות שלא עשה בהן שאינו מתכוין כמתכוין תאמר במעילה שאם נתכוין להתחמם כו' שמעל יעו"ש דאמוראים מפרשי חד כאביי וחד כרבא בנתכוין לחתוך התלוש ונמצא מחובר, דפליגי בפרק כלל גדול אם חייב ובמעילה בכה"ג אם הושיט ידו לכלי ליטול חפץ וסך ידו בשמן של קודש שמעל, והלא תמן דנהנה גם בכה"ת חייב באינו מתכוין אף בגוונא דמתעסק, ובחלבים ועריות חייב ג"כ שכן נהנה ומאי חומרא דמעילה, וצ"ל דוקא בהניית אכילה חייב מתעסק ולא בהנייה אחריתא ואע"ג דסיכה כשתיה כבר פירשו רבנן בתוספות ריש פרק בנות כותים דאינו מה"ת רק מד"ס ועי"ש: ''' איברא ''' דמפסחים אין ראיה, דאיכא לפרש כך, דקיי"ל במעילה פרק ה' דבדבר שדרכו לפגום לא מעל עד שיפגום בפרוטה, ובדבר שאין דרכו לפגום כיון שנהנה שוה פרוטה מעל יעו"ש, וא"כ כאן דהוי מתעסק דהוא נתכוין להושיט ידו לכלי ליטול חפץ וסך את ידו בלא מתכוין, וכיון דהחיוב אינו רק משום דנהנה, א"כ הלא לא נוכל לחשבו רק כנהנה בפרוטה, אבל הפגימה הלא עליה הוי רק מתעסק והוי נהנה ולא פגם בדבר שדרכו לפגום דלא מעל אי לאו משום דמתעסק חייב במעילה וכמו דפרש"י דמיעוט דבה לא כתיב רק בחטאת יעו"ש, כן נראה נכון, וכן משמע בירושלמי ריש פ"ח דכלאים ובפרק כל הבשר {{ממ|דף קט"ו}} נאמר כאן כי עם קדוש אתה כו' ונאמר להלן לא יהיה קדש מה להלן בהנאה אף כאן בהנאה. הרי דנהנה דעריות דמי להנאה ולא להנאת אכילה, ובהלכות שבת יתבאר באורך בס"ד ודוק: ''' ולפי ''' מה שפרשנו בטעמו דמדוע לא בטיל לענין אכילה ולענין הנאה בטיל מדוקדק לשון האי תנא דסבר כר"ש דדבר שאינו מתכוין שרי הא לר"י דדבר שא"מ אסור לא נפ"מ, דאף דבר שאינו במנין אוסר תערובתו בהנייה בחמץ בפסח דהוי במשהו, וכי"ב פירש הר"ן ע"פ דרכו רק דלפי דרכו לא אתיא אליבא דהלכה דקיי"ל כר' שמעון דחמץ אחר פסח מותר ולפי פירוש הראב"ד אתיא אליבא דהלכה דדבר שאינו מתכוין מותר: ''' והנה ''' רבינו אהרן הלוי בבדק הבית בית ד' שער ב' כתב שיש על שיטת הראב"ד קושיא גדולה, וזה שהרי שנינו לענין ערלה בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרות כולן ידלקו דברי ר"מ וחכ"א יעלו באחד ומאתים, וטעמו דר"מ דסובר כל שדרכו למנות ולרבנן לא חשיב ובטיל במאתים ואחד, ומוכח דאי ליכא מאתים ואחד כולן ידלקו, ואמאי כיון דאיסורי הנאה בטלים לענין הנאה ורק לענין אכילה לא בטלו, ודעתו, דדוקא איסורים שאוסרים בכ"ש ואין להם שיעור הנך דוקא לענין אכילה אסרי תערובתן לא לענין הנאה, אבל מידי דיש להן שיעור כמו ערלה וכלאי הכרם בהו לא נפ"מ מידי בין אכילה להנאה וזה מורה כפי מש"כ בשיטת הראב"ד דכיון דהאיסור הוא דבר שאין לו שיעור כלל וא"כ במשהו ודאי לא קא מתכוין להאיסור כלל רק לאכול ההיתר. אולי הרשב"א במשמרת הבית שחק מהקושיא, ז"ל, דלרבנן ודאי מהדין היה שיהא מותר הבגד בהנאה אלא שא"א דערלה אסור עד ר"א, ונמצא כל שאין בהיתר מאתים כדי לבטלו הרי הבגד בעצמו אסור לישראל, ולמכור נמי לנכרי אי אפשר כדי שלא יחזור וימכרנו לישראל כו'. המובן מדעתו שפירש שהא דאמרו דהתערובות אינו אוסר בהנייה הוא דוקא המכירה לעו"ג לא ליהנות מן האיסור עצמו, וזה אינו מובן לדעתי מאי חילוק בין לבישה למכירה מ"ש הניית גופו מהנאה שמוכרו ועושה ממנו דמים, ולכן היה נראה לפרש דה"ק, דמידי דליכא באיסורו רק הנאה שעומד ללבישה בזה נאסר תערובתו במה שעומד לזה, ולכן באיסורי אכילה הלא כיון שעומד לאכילה לכן לא נאסרה התערובות רק באכילה, אבל סממנים דהנאתן הוא הצביעה בבגד והבגד עומד ללבישה לכן אסור תערובתו במה שעומד לכך היינו ללבוש, אבל לא למכור לעו"ג לכן אסור בלבישה ולא במכירה ודוק. ''' אולם ''' אף כי רבינו הרשב"א מהביל הקושיא הזאת, אנא בעניי לא אבין. דבמשנה ערלה פ"ג ריש פירקא בגד שצבעו בקליפי ערלה כו' כולן ידלקו דברי ר"מ וחכ"א יעלו באחד ומאתים, הרי מוכח דבלא מאתים כולן ידלוקו, ויעלו דקאמר הוא להיתר הנאה, ואח"כ תנן תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרות יעלה באחד ומאתים, ואח"כ תנן נתערב חבילי תלתן כו' כולן ידלקו וחכ"א יעלו באחד ומאתים. הרי מורה לנו דדינא חדא לכל התערובות של משנתנו לרבנן דאמרי יעלו במאתים ואחד, ולהרשב"א הלא בתבשיל מותר למוכרו לעו"ג כי נתערב וליטול כל דמיהן מן העו"ג, דבתבשיל ליכא למיחש שמא יבוא עו"ג וימכרנו לישראל, ורק באכילה אסור לא בהנייה וכל הנך ידלקו וזה פלא. אולם יתכן לפמש"כ הרמב"ן בחידושיו לע"ז סוף פרק כ"ה, דהא דתנן תבשיל שבישל כו' ידלק, ואמאי הא לרשב"ג שרי למכור חוץ מדמי יין איסור שבו, כן הכא ימכור חוץ מהנאת עצי איסור שבו, ותירץ דכאן מיירי בתבשיל הנאכל כמו שהוא חי דניקח מן העו"ג ולכן למוכרו לעו"ג חיישינן שמא ימכרנו לישראל והביאו רבינו נסים. אך אי משום זה כמה דחיקא מילתא ולא היה לרבינו הרשב"א להלעיג מקושיית הרא"ה, ועוד דזה ניחא למכור לעו"ג, הא להאכיל לבהמתו רשאי דאינו אוסר התערובות בהנאה, וא"כ הא דתנן גבי תבשיל נתערב באחרות יעלו באחד ומאתים הוא דוקא על אכילה לא על הנאה ולהאכילן לבהמתו שרי, ובכולהו משניות יעלו גם לאיסור הנאה, וכמה דחיקא מילתא דא. סוף דבר הקושיא קשה להבין, אולם לפי מה שפרשנו לעיל במה דאמר האי תנא, לא מוזר לומר דכל הנך משניות לא נחתי לענין אם אסור בהנאה או לא, דתליא בפלוגתא דר"י ור"ש בדבר שאינו מתכוון בכה"ת כולה דאשכחן כמה סתמי דמשנה כר"ש וכמה סתמי כר"י דדבר שאין מתכוין אסור ודוק: ''' והנה ''' בירושלמי פ"ג דערלה ה"א אמר ר' בא בר ממל הניית ערלה בטילה ברוב מתניתין פליגא עליה דרבב"מ, תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ידלק, פתר לה קדירה בקדירות, ולכאורה היה נראה לפרש דה"ק, דלענין הנייה בטל ברוב וזה הנייה דלאו הנייה שלגופו רק כמו ליתן לעו"ג, וע"ז פריך מתבשיל אמאי ידלקו יתן לכלבו בנתערב באחרות, ומשני בקדירה בין הקדירות שחשוב קצת ולכך לא פריך מבגד דעלה קאי. אמנם המעיין בכולהו סוגיות דירושלמי יראה כאן מכוון אחר, דסבר הירושלמי דצמר בכור שטרפו בטל ברוב, דכיון דהוא בלול אף דהוא אסור בהנאה בטל ברוב, ולכן אמר רבי יוחנן סממנים בסממנים כו' מי צבעים במי צבעים בטלים {{ממ|הובא בדברי רבינו לקמן פט"ז הכ"א}} ברוב כיון דאינו חשוב והוא בלול טרם שצבע הבגד וכן מפורש בתוספתא בשם רשב"א בבלול בטל ברוב יעו"ש ופריך מתבשיל שנתערב באחרות אף דהוא בלול מ"מ לא נתבטל בפחות ממאתים ופתר לה בקדרה בקדרות דאינו בלול רק האיסור עומד בפני עצמו, ור"י סבר דרבב"מ לא שרי רק כשצבעו בגד במי צבעים אילו הא לכתחלה לא שרי שנהנה מה שנותן מעט ממי צבע ומפרש מאי כדון ומפרש טעמו דסממנים בסממנים שנתערבו וצבע בהן הבגד הלא בהסממני איסור ג"כ היה בהן כדי לצבוע מעט ויש בו כדי לאסור כשהוא צבוע בהבגד, דכל שהוא הלא היה בו כדי לצבע לכן חשוב ואוסר ההיתר במאתים כיון שאינו נבטל, אבל מי צבעים מקרי בשאין בהן כדי לצבע שהרבה מים מאד עד שאם יצבע בהן גם מעט כל שהוא מן הבגד לא יוצבע ולא יוקלט הגוון מן הצבע, לכן אם רבה עליהן מי צבעים של היתר שיש בהן צבע הרבה והוה"ד צבע סממנים של היתר לחוד ג"כ מותר הבגד, ונמצא דטעמו של דבר דמי צבעים בטלים מפני שהצבע נתבטל כ"כ שאין בו כדי לצבע אף כל שהוא מן הבגד, וסממנים בסממנים אף דלא יתכן לצבוע בגד בלא שיתיך הצבע במים, מ"מ כיון שיש מן הסממנים של איסור עם המים לצבע כל שהוא חשוב ולא בטיל, ואימתי מקרי מי צבעים דבטלי כשאין בהן כדי לצבע אף כל שהוא שכל כך רבה המים על הצבע עד שנתבטלו לגמרי, וזה שאמר אם יש בו כדי לצבע [פירוש באיכות המים] את רואה ההיתר כמי שאינו [פירוש אפילו את רואה ההיתר כמי שאינו] אותו האיסור שבו כדי לאסור אם אין בו כדי לצבע [שכל כך נקלשו הצבע תוך המים שאין בו כדי לצבע אף כל שהוא] את רואה את ההיתר כמי שאינו, אותו האיסור אין בו כדי לאסור וכו'. ובירושלמי שילהי הפועל ר' יוסי בשם ריב"ח בעי מהו שיבטלו איסורי הנאה בטירוף פירוש ע"י טירוף וכשהוא בלול, ופריך והתנינן שור הנסקל, פירוש ושור אינו בלול רק מפני שהוא חשוב ובע"ח דמחוסר תיקון לא חשוב, וכאותן גדולים שהביא הרא"ש פרק גיד הנשה, ומשני תיפתר בחתיכות וחשובין, והא תנינן ציפורי מצורע והוי ס"ד דעל שניהן השחיטה והמשולחת קאי דקודם שילוחה נאסרה [וכדאיתא סוף פ' האיש מקדש דף נ"ז יעו"ש והבן] ומשני דעל צפור השחוטה קאי, וצפורי מצורע דקתני דמשמע שניים כוונתו על ציפרין דעלמא כו' צפור בצפורין כו'. ועיין חידושי רמב"ן לע"ז. ובשילהי תמורה וליבטיל ברובא בציפרתא מוכח גם דעת בבלי דבטרוף כיון שבלול וכבר אבד חשיבותו בטל בכל הנך, ועיין בתוספות זבחים דף ע"ב ד"ה אלא למאן דאמר כו' והשתא אפרש כו' ועיין שנות אליהו בערלה ובכ"ז יש להאריך ואכ"מ: ''' והנה ''' הרבינו נסים הסכים ג"כ דלבד מאיסור יין נסך וע"ז ותקרובותיה בטלין בנימוחו ודוקא כשהאיסור עומד בעינו אלא שאין ניכר בהן, ומיהו כפי מה שבארנו ששיטת הירושלמי גם בערלה כך תמוה. דהא שיעור דמאתים אף בבלול וכי"ב ולח בלח, ואולי דוקא לענין הנאה אמר דבטל גם בערלה, או דוקא היכי שאין ממשו בהתערובות רק חזותו כמו תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ועיין חידושי הרמב"ן היטב ודוק בכ"ז כי הענין עמוק: == טו == '''ולמה צריך להרים התרומה ולא ירים ערלה כו' שהתרומה ממון כהנים כו':''' ''' כ"ז ''' מבואר בירושלמי פ"ב דערלה יעו"ש, אמנם שיטת רש"י ז"ל בפרק השוכר אה"פ דף ע"ד שכתב בחתיכת נבילה ופרוסת חמץ למ"ד דבטלי דצריך להרים ושדי חדא לכלבים ואינך שרו באכילה וכן כתב בריש ביצה יעו"ש, וכבר תמהו עליו קדמאי, ופירש במרדכי דהיכי דמעורב דאינו יכול לאכול האיסור לבדו שפיר איכא חילוק בין תרומה דגזל השבט לשאר איסורין אבל במקום שיכול לאכול את האיסור בפני עצמו שפיר צריך להשליך בכל האיסורים, והרמ"א כתב שאינו אלא חומרא. אמנם שיטת רש"י נובעת מהא דפרק כל הזבחים דף ע"ד רמוני באדן אוסרים בכ"ש כיצד נפל אחד מהן לתוך רבוא כו' ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש לריבוא אסורין ומריבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר, דג' תערובות למה הא רב סבר כר"ש ואיהו מתיר תערובות השניה שאם נפלו ארבעים ממאה שנתערבו באחד איסור למקום אחר מותרים, ולכן פירש רש"י שאם מן השלשה פירש אחד למקום אחר אז מותרין השלשה האמצעים, דהיכי דמתחיל דין ביטול צריך להרים, ויהיה צריך להרים אחד ולהשליכו לנהר, אבל כי פירש למקום אחר אז מותרים ג' האמצעים לגמרי דלזה אמרינן דהאיסור נפל כן היא שיטתו וכן פירש הגר"א ריש סימן ק"י: ''' אך ''' קשה לענ"ד על שיטתו מההיא דתנינן פ"ד דתרומות תאנים שחורות מעלות את הלבינות, ולבינות מעלות את השחורות, ומסיק רב כהנא בירושלמי דאם אינו יודע מה נפלה או כשידע ושכח אז מעלות לר' יהושע, ולר' עקיבא אינן מעלות רק בשלא ידע מקודם מה נפלה אם שחורה או לבנה. וע"ז אמר שמעון בר בא בשם ר' יוחנן והוא שנפלה שחורה אחת לתוך שתים שחורות כדי שתבטל ברוב. ר"ז בעי קומי ר' מנא לא מסתברא בתוך שלש שאם תעלה אחת מהן יהיו שם שתים א"ל ואף אנא סבר כן. פירוש דכי אמרינן דהלבינות והשחורות מצטרפין למאה דוקא שיש כאן רוב בכל חד דאף אם שחורה נפלה איכא כאן שתי שחורות לבטלה ובטילה ברוב דין תורה רק שמדמעת מדרבנן ע"ז הקילו שמצטרפין לבינות ושחורות וע"ז אמר דבעינן שלש דהא צריך להרים בתרומה ושמא יעלה שחורה ושמא שחורה נפלה ולית כאן עכשיו אחרי הרמה רק שתים ולא בטל האיסור במחצה על מחצה וז"ב. ולפ"ז לשיטת רש"י מאי פריך מ"ש ג' דאיכא רובא שנים נמי איכא רובא ומשני מאי ג' דקתני שנים והוא, דלפ"ז לא הוי מקשה בבלי מידי דהא בעינן דאחרי נפילת חד מהשלשה למקום אחר, דבזה יצאת מה דצריך להרים יהיו שלשה שאם יש האיסור בהנך שלשה יתבטל ברוב מן התורה, וליכא לדחות דשאני כאן דכבר נתבטל מן התורה בתערובות הראשונה דהא דרמוני באדן לא בטלי הוי ד"ס, דז"א, דלא שקלינן רק על התערובות הנבטלת, וכמו דבעי דיהיו רוב בהני תערובות השניה וכמו דאמר שנים נמי איכא רובא אלמא דבעי דין ביטול, וכמו דצריך להרים אחד אף דנשאר ריבוא דהתערובות הראשונה, בכ"ז צריך להרים גם משלשה האמצעים, ומוכח מזה דגם תערובות שניה מותר תיכף ואין צריך להרים וכשיטת תוספות ולכן סגי בשנים והוא דהאיסור נבטל בשניהן ודוק: ''' אמנם ''' קשה דהא רמוני באדן מצי מיירי גם בתרומה וצריך להרים מפני גזל השבט, א"כ בזה מוכרח להיות שלשה והוא, שאם ירים אחד מהן ויעלה אותה בכ"ז הא צריך להיות אם יש אחד התרומה בהם יתבטל וישאר שלשה לבד הך דמרים וצ"ע. ויהא מוכח מזה כשיטת רבינו דאיסורי אכילה לא שרי רק תערובות שלישי וכמו שפסק לקמן פט"ז ה"י: ''' אך ''' דא יש ליישב, כיון דא"צ להרים רק מפני גזל השבט, הלא מצינו בפ"ג מתרומות, בתורם חבית של יין ונמצאת חומץ כו' דספק אם משתרמה החמיצה כו' דהראשונה אינה מדמעת וכן השניה רק בנפלו שתיהן למקום אחד מדמעות כקטנה שבשתיהן, הרי דספק תרומה שהיא ספק אפילו מצד עצמה לא מצד תערובות ג"כ אינה מדמעת בק"א [רק ברוב ככל האיסורים] א"כ כאן אע"ג דהתערובות הראשונה לא נתבטל דהוי דבר חשוב בכ"ז בתערובות שניה הוי בנפל אחד כספק תרומה, וכמו ששנינו סוף פ"ז בשתי סאין ואינו ידוע איזו של תרומה ונפלה אחת אינה מדמעת יעו"ש ודין ספק מחמת תערובות וספק מחמת עצמה שוין שלא לדמע החולין הנופלין לתוכן בק"א, וא"כ הא אין צריך להרים, ולכן שפיר פריך דבשנים והוא נמי סגי וז"ב בס"ד. והנה בסוף פ"ד דתרומות בדורס ליטרא ואינו יודע באיזו עיגול דרסה דד"ה תעלה, אמר ר' אבין וצריך שיהא בכל אחת שני ליטרין וכל שהוא כדי שתבטל ברוב, נראה ג"כ דצריך שיהיו שני ליטרין וכל שהוא לבד התערובות הליטרא תרומה, וטעמא דכשמעלה אחת מן העיגול אמרינן דנשאר בתוך העיגול הליטרא תרומה ונתבטל ברוב חולין ביטול דבר תורה, וליטרא וכל שהוא הוי רוב דלא בעי אחד בשניים [ועיין פמ"ג בפתיחה לשער התערובות פ"א] כן נראה למעיין, אולם לשון רבינו בהלכות תרומות פרק י"ד ה"ז משמע דלא פירש כן יעו"ש, ושוב ראיתי בתוספתא דתרומות פ"ה דהך פלוגתא דרימוני באדן מתני גבי תרומה, ושם תני נפל מרבוא לתוך ג' משלשה למקום אחר ספיקן מותר מפני שהן ספק דמוע, הרי דספק דמוע אינו צריך להרים וכמו דמזכיר בזה ספק דימוע וכמוש"ב בס"ד: ''' והנה ''' הרשב"א בספר תורת הבית האריך הרבה בדיני ביטול דמצטרפין אפילו שתי מגורות ושתי קופות בשתי עליות בתרומה, ולא זכר שמירושלמי מפורש דבעי שיהא בכל חד רובא לגבי איסור הנבטל וכמו דבעי שני לטרין וכ"ש, ומצאתי להגר"א סימן קי"א אות י"ט שכתב כן, אבל הרשב"א לא זכר זה. והנראה דפוסק כהך דאמר בירושלמי על הך דלבינות מצטרפין עם השחורות להעלות דבעי שיהא בכל חד רובא, ואמר מיליהון דרבנן פליגא דמדאמר דמדומע פטור מן החלה דוקא שהתרומה רוב, ואמר ר' יוחנן דאף סאה אחת לתוך צ"ט חולין פוטר מן החלה דקל הוא דהקילו וכמו דהקילו לצרף לבינות עם שחורות, וידחה ליה שאני תמן שבטל הוא ברוב וע"כ רבנן פליגי וסברי דאף אם ליכא רק חדא לבינה ונפלה תרומה וא"י אם לבינה מצטרפת להעלות ופסק כן הרשב"א ולכך לא זכר זה, דלכן לא בעי גם הכא שני לטרין וכ"ש, וזה דלא כפסק רבינו בהלכות תרומות ועיין בכ"ז היטב: == טז == '''ולמה כפלו שיעור ערלה כו' מפני שהן אסורין בהנאה:''' ''' בפירוש ''' המשנה כתב רבינו שלא זוכר כעת אסמכתא שסמכו עליו חכמים בדין זה, וטעמו דגז"ש דמלאה מלאה יליף להקל שהן מתבטלים וכמו דאמר מנין שהן עולים כו', וכפי הנראה דקאי זה לר' יהודה דסבר בכל מקום מין במינו לא בטל ואפ"ה בתרומה וערלה וכלאים מודה דמתבטלין אפילו בבלול כדברי הרמב"ן בחידושיו לע"ז יעו"ש ע"ז צריך קרא דהן מתבטלין והטעם דלא כפלו איסורו בבשר בחלב הוא משום שסמכו חכמים בתרומה סוף האיסור על תחלתו דתרומת מעשר הלא טובל כרי אעפ"י שא"צ להפריש רק אחד ממאה, לכן הוה"ד אם חזר לתוכו מקדשו, אבל בשר בחלב הלא תחלתו לא אסרתו תורה רק בשהבשר נותן טעם בחלב או איפכא דדרך בישול אסרה תורה, וא"כ תחלת האיסור רק בנותן טעם, לכן סוף האיסור במין במינו ג"כ בנותן טעם, וזה מתבאר בדברי רבינו ודוק: '''ולמה סמכו על שיעור מאה בתרומות כו' אמרו חכמים דבר שאתה מרים ממנו אם חזר לתוכו מקדשו:''' ''' רבוותא ''' בתוספות האריכו בכמה מקומות, דאין זה מן התורה רק מדבריהם ואסמכתא בעלמא, ונראה ונתבונן בראיותיהם. האחת מהא דיליף איסי ב"י קו"ח מערלה לבשר בחלב דאסור בהנאה ולא פריך מה לבב"ח שכן בטל ברובא, וכוונתם דע"ז שייך הפירכא גם על כלאי הכרם וליכא למימר כלאי הכרם יוכיחו. ולכאורה יש לומר דהך תנא סובר כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל בכל האיסורים. אולם ז"א, דכבר ביארו בתוספות דדוקא בבלול סובר דלא בטיל אבל ביבש גם ר' יהודה מודה דבטל וא"כ איכא למיפרך דבהנך לא בטלי ביבש רק במאתים ואחד, אמנם לאו ראיה היא, דאיך יתכן לומר דמשו"ה אסירא בהנאה משום שאין לה ביטול, דהלא עיקר דין דלא בטיל ברובא נפקא לן מתרומה, ובכ"ז תרומה לא אסירא בהנאה שאינה של כלוי, ולכן אין סברא לומר דזה גורם האיסור של הנאה, הגם שמפני שאסור בהנאה כפלו חכמים איסורו זה דוקא שאיסור הנאה הוא סבה שגורם העדר הביטול, אבל לא יתכן לפרש דהעדר הביטול גורם איסורו בהנאה, דעיקרו של מה דלא בטיל הוא מילפותא דתרומה ותמן אינו אסור בהנאה ודוק. כן מה שהכריחו בפרק הזהב מהא דחשיב מחפ"ז, ולא חשיב הא דאינו עולה רק באחד ומאה, אין ראיה, דהואיל דחשיב גבי קודש דליכא מחפ"ז [עיין פרק הערל דף ל"ד] לכן לא חשיב זה דקדשים ג"כ אינן עולין רק באחד ומאתים וכמו דאמרו שם פ"א חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של ח"ט וכן פרוסה של לחם הפנים שנתערב במאה כו' לכן גבי מעשר לא חשיב: ''' אבל ''' הגדולה שבראיותיהם היא מהא דאמרו בגיטין דף נ"ד ורמי דר"י אדר"י בדרבנן דתניא נפלו ונתפצעו כו' והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטל ורבנן הוא דגזור וקא קניס ר' יהודה, הרי מפורש דמה"ת בטלי ערלה ברובא, אולם לפמש"כ הרמב"ן בחידושיו לע"ז, דלר' יהודה לא בטלי אפילו בדבר שאינו נבלל ואף יבש ביבש, והביא ראיה דאפילו יין ושמן סבר ר' יהודה דבטלי בתרומה במאה ואחד כמבואר סוף פ"ק דפסחים דיין של תרומה עולה במאה וא'. וכן שאור של תרומה עולה אף שנותן טעם, וע"כ דהא דבטלי בתרומה בק"א הוא מן התורה לר"י, נמצא דלר"י בשאר איסורים לא בטלי מה"ת כלל מין במינו, רק בתרומה גלי רחמנא דבטיל בק"א, ובזה א"ש מה שהקשו דאמאי לא חשיב רק מחפ"ז נחשוב נמי הא דצריך ק"א, דנקיט מילתא דמודה בה ר"י, וא"כ יקשה איך אמר בגיטין לר"י דמה"ת בטיל ברובא והא לר"י ודאי הוה דבר תורה הא דלא בטיל רק בק"א, אולם בתוספות פרק יוצא דופן דף מ"ז כתבו דיש ספרים דגרסי והא הכא דמדאורייתא ברובו בטילה, משמע דיש ספרים דלא גרסי, וצ"ל הא דפריך כוונתו דאיסור מבטל איסור בידים הוי רק דרבנן וכבר דברו מזה קדמאי, אמנם באמת פשוט דהך דדבר חשוב לא בטיל הוי רק דרבנן דמה"ת אין חילוק בין דבר חשוב לדבר שאינו חשוב ואגוזי פרך דנפלו ביותר ממאתים הוי רק דרבנן וכיון שזכינו לזה תו א"ש כוונת הגמרא לפי גירסא שלפנינו, והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטיל, דבכל ענין אין חילוק בין ערלה וכלאים לשאר איסורים רק לענין הא דילפינן מקראי דמקדש בק"א ויליף גז"ש מלאה מלאה, וא"כ מביא ראיה דמה"ת אין הבדל בין דבר חשוב לדבר שאינו חשוב, דאם תאמר דדבר חשוב לא בטיל מדבר תורה א"כ בתערובות חד בתרי אין לך דבר חשוב גדול מזה שהתערובות הוא יתר משליש קרוב לפלגא ואפ"ה אמר רחמנא דליבטיל בשאר איסורים, דאין לומר דשאני תמן שהדבר חשוב מצד עצמו, ז"א, דכבר פירשו קדמאי בתוספות ובתורת הבית סוגיא דסוף פ' הערל דחתיכה חטאת טהורה בחולין תעלה, משום דלאחר הביטול תהיה חתיכה ראויה להתכבד, אבל חתיכה חטאת טמאה בחטאת טהורה שלאחר הביטול לא תהיה ראויה להתכבד שהכהנים לא יחזיקו טובה זל"ז, לכן אבדה חשיבותה ובטילה יעו"ש, הרי דאנו דנין מה דיהיה חשוב לאחר הביטול, כש"כ כאן שנתערב שיעור גדול כזה שהוא קרוב לפלגא שהתערובות חשוב ואפ"ה בטל, אלמא דמה"ת חשיבות לאו מידי. וגדולה מזו מצאנו לרבינו נסים פרק כ"ש שאם נוטל"פ והתערובות גדול שחשיב ומועיל במה שמגדיל כמות האיסור תו אסור מדין טעם כעיקר יעו"ש, כש"כ כאן דשפיר מדמה הגמרא חשיבת רבוי כמות האיסור הנתערב בתוך ההיתר לחשיבות האיסור בעצמותו וא"כ לא נבטל. וזה כוונת רש"י דמדרבנן בעלמא הוא ואפילו שלמים דמדאורייתא אין חילוק בין חשוב לשאינו חשוב דהכל בטל דכתיב אחרי רבים להטות כו', הרי דדייק דרק דבר חשוב בטל מן התורה, אבל מה שתרומה בטילה בק"א וערלה במאתים יוכל היות דבר תורה ודוק היטב: ''' ומה ''' שהקשו בפרק הערל דף ע"ג ד"ה משא"כ במעשר דאמאי לא ילפינן מעשר מבכורים בהיקשא דאינם בטלים ברוב רק במאה ואחד, זה לק"מ דלא שייך למילף איסורא למעשר מבכורים כיון דהוא ענין הנפדה והקדושה לא חלה רק על השווי שלו לא על עצם הדבר, ואף אם קלטוהו מחיצות הלא כשנטמא בר פדייה הוא ומטעם זה לא יליף בהיקשא שיתחייב מיתה האוכלו בטומאה דלא מצאנו מיתה לאוכל דבר שקדושתו נפקע ע"י פדייה בטומאה משא"כ זה יליף שאסור בכורים לאונן מהיקשא למעשר, אף דתמן נפקע בפדיון מ"מ חל הקדשו על עצם הדבר כ"ז שלא נטמא להאסר לאונן כ"ש בכורים. ובזה א"ש מה שהניחו בקושיא הא דלא יליף בכורים דלא להוי כנכסי כהן ממעשר ולא קשיא דשאני מעשר דקדושתו חלה על שויא של הממון ומחיר המעשר לכן חל על הפדיון ושפיר לא הוי נכסי כהן שאסור ליקח בהן עבדים רק לאכילה דהכי רצתה רחמנא, אבל בכורים הוי הקדושה חל על גוף הפרי שאין להם פדיון ועל עצם הדבר, לכן הממון שלהם אינו מתיחס אל הקדושה רק הוא שני דברים, ובזה דומה לתרומה דהוי נכסיו של כהן ומה דבעי יעשה רק בגז"ש יליף מפסח דמעשר אסור לערל, וכיון דיכולת הקדושה להפקע ע"י פדיון כש"כ דפקעה ע"י ביטול ברוב וזה ברור ודוק: ''' והא ''' דאמר ר"ל בסוף פ' הערל והוא שרבו חולין על התרומה, פירוש כיון דהוי דבר שאינו מפורש בתורה הא דצריך מאה ואחד הקילו בספיקו ומוקמינן חולין על חזקתייהו דחולין לתוך חולין נפלו, ודוקא בלא רבו לא תלינן לקולא משום דכיון דהוא דבר המפורש בתורה גזרו בספיקו וכמוש"כ רבינו בהא דחוששין לספק דרוסה בפ"ה מהלכות שחיטה, ואדרבא משמועה זו דדייק בפרק אלו עוברין דאם כזית בכדי אכילת פרס דבר תורה אמאי אמרינן שאני אומר והא התם במין במינו מיירי דמה"ת בטל ברוב וע"כ דלא בטיל ברוב בתרומה פחות מק"א וסבר דכזית בכדי א"פ לוקה אינו ראוי להקל בספיקו ועיין בתוספות בזה ודוק. וכן מצאנו בתורם קישות ונמצאת מרה פ"ג דתרומות דתרומה ויחזור ויתרום, דכל אחת בפני עצמה מדמעת ואטו פליג ע"ז ר"י לשיטת הרמב"ן ז"ל דסבר דמדאורייתא בטל במאה ואחד, ועיין בפרק ז' דתרומות נפלה שניה למקום אחר אינה מדמעתן משום דהוי ספק דמוע כר"י בירושלמי שם דסבר דבבאין לשאול עליו ועל חבירו טהורין יעו"ש חזינא דלא פליג וע"כ כדפרישית דכו"ע מודו בהא ודוק: ''' ולכאורה ''' יש ראיה עצומה מסוגיא דחולין פרק גיד הנשה דף צ"ח. והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורים שבתורה כו', דקשה לפ"ז דהא גם חתיכה של לחם הפנים שנינו דצריך להעלות במאה ואחד, ובתוספתא פ"ח דתרומות וכן במנחות וכן בלחמי תודה, וראה בתורת כהנים פרשת אמור על קרא דאחרי כן יאכל מן הקדשים דמקראי יליף דקדשים הנתערבים ג"כ דינם במאה יעו"ש, ובירושלמי פ"ב דערלה מייתי לה ומבארו באורך, א"כ אם נאמר דמה"ת בעינן מאה ואחד א"ש, דכאן התירה תורה לבשל הזרוע שאינו נאכל אלא לכהנים ומקריא תרומה לכ"ד עם האיל, ובכל מקום גבי קודש ותרומה בעינן מה"ת מאה ואחד, וע"כ דמדרבנן הוי דאין סברא לחלק בין קודש לתרומה. אמנם ג"ז אינו ראיה, דהנה בתוספתא דתרומות ר' שמעון אומר במאה מקו"ח מה מצאנו בתרומ"ע אחד ממאה אף זו כו' א"ל לא אם אמרת בתרומ"ע שניטלה קודש מקודש ולא נקרא שם איסור עליה תאמר בזו שניטלה קודש מחול ונקרא שם איסור עליה, פירוש שהלא קודם נפילה היה אחד תרומה לכן ילפינן שאם חזר מקדשו, ובירושלמי פ"ב דערלה מייתי ליה וזהו דלא כר' אליעזר ור' יהושע דפ"ד דתרומות דכולהו סברי דיותר ממאה בעי, א"כ שפיר פריך דמאן סבר דמבשל לה בהדי איל ר' שמעון ב"י ללישנא בתרא, וא"כ מאן דאמר במאה סבר בשר בהדי בשר משערינן והו"ל מאה, וא"כ אין זה היתר כיון דתרומה וכן קודש דגמרינן מתרומה וכולהו רק במאה סגי עם האיסור היינו צ"ט לבד האיסור כמו שפירש ר' שמעון. וא"כ לא הותר שום איסור. לכן מפרש לר' יהודה דסבר דבכל איסורים שבתורה מין במינו לא בטל א"כ לדידיה גלי רחמנא גבי תרומה לקולא דבטל במאה ואחד, ודוקא גבי תרומה דקיל, הא גבי קודש דחמור לדידיה לא בטיל כדאמר סוף פ' הערל גבי לחם הפנים דלר"י לא בטיל, דלדידן דקיי"ל בכל איסורים שבתורה דבטלי ברוב רק גבי תרומה גלי קרא דמקדשו ממנו, דדבר המקודש כבר צריך להפריש ממנו א"כ כש"כ גבי קודש דצריך מאה ואחד, אבל לר"י דבכה"ת לא בטלי רק גבי תרומה גלי קרא א"כ דוקא בתרומה לא בקודש, ובפרט הא דיליף דמין במינו לא בטיל הוא מקראי דגבי קודש יעוין פרק כל הזבחים דף פ"א, וא"כ שפיר הוי היתר מכלל איסור ודוק. כתבנו זה ליישב שיטת הרמב"ן בחידושיו לע"ז אשר כתב שביאר שיטתו בפרק כל הבשר ואנו לא זכינו לאורו. ולפ"ז הך ספרא גבי ומן הקדשים יאכל דלא כר"י דלדידיה לא בטיל קודש בק"א, וברור. ויתכן לומר כיון דילפותא דצריך מאה לבד התרומה הוא מקרא דמקדשו ממנו, זה דוקא בדבר שמצי הקדושה לחול עליו כמו תירוש ויצהר, הא שאר משקין דעלמא וכן רוטב דלא חייל ע"ז שם תרומה אינו צריך מאה מה"ת ובטל ברוב בכל איסורים שבתורה לרבנן דפליגי על ר' יהודה, ועיין פ' העור והרוטב דף ק"כ בזה, אך אין צורך לזה דלר"ש לטעמו א"ש כמו שבארנו ודוק: ''' ומה ''' שמח לבבי בראותי בירו' פ"ק דערלה ה"ג ובפרק ג' מינין בהך הלכה דלמדו מזרוע בשלה דנזיר דאיסורם או בששים או במאה כדפליגי שם אי מצרפינן העצמות של איל יעו"ש, ואמר תני חזקיה כל מה שאסרתי לך במקום אחר התרתי לך כאן לפי שבכל מקום מאה אסור מאה ועוד מותר [כר' יהושע בתרומות] ברם הכא אפילו מאה מותר, הרי כדפרישית דהוי כתרומה שעולה במאה ועוד וכדיליף מקרא דמקדשו ממנו, והוא הדין במורם מאיל נזיר וכמו לחם הפנים ולחמי תודה ששיעורן במאה ועוד, וכאן בזרוע בשילה גילתה רחמנא שמתבטל במאה וכאן בירושלמי לא נזכר ר"ש כלל, ועיין מנחות ע"ז תרומת לחמי תודה כו' מדמעת או אינה מדמעת יעו"ש, וצ"ע לכאורה. ואולי דתו"כ מיירי לענין איסור אכילה בטומאה ושם לענין איסור זרות. אולם האמת כפי מה שפרשתי בחידושי דבעי אם התרומה טובל הלחמי תודה ואם יאכלם בעוד שלא קרא שם על התרומה מי מיחייב מיתה כאוכל טבל, ומצינו לשון דמוע על טבל יעוין עירובין דף ל"ו רש"י ד"ה נדמעו ובתמורה דף ד' יעו"ש דקודם הרמה אסור באכילה כמבואר סוף פ' כל הפסולין, רק לענין מיתה בעי ודוק היטב בכ"ז: == יט == '''ביצה שנמצא בה אפרוח כו' היתה עם ששים בלבד וכו' מפני שהיא בריה בפני עצמה:''' ''' הש"ך ''' יו"ד סימן פ"ו ס"ק י' כתב שהטור אזיל בשיטת הפוסקים דביצה חשובה בריה ולא בעינן בריית נשמה, וע"ז תמה הפלתי דזה נגד הסוגיא דפ"ק דביצה דפריך אמאי ביצה אינה בטילה, גם הקשו עוד, דתוספות כתבו דעוף טמא כתיב בין גדול בין קטן אבל נבילה כתיב שם האיסור ולא שם העצם והכל בכלל, א"כ גם ביצה טריפה כן הוא ומה לי ביצה ומה לי בשר. אמנם א"ש עפ"י מש"כ התוספות בשם בה"ג דאע"ג דכל היוצא מן הטמא טמא צריך קרא דבת היענה לאסור ביצתה דהא ביצת היתר חידוש הוא משום דליכא מידי דאתי מחי ושריא רחמנא, א"כ סלקא אדעתין שגם ביצת טמאה לשתרי כתב רחמנא בת היענה לאסור ביצה טמאה, והשתא ילפינן ביצת טריפה מביצת עוף טמא דעוף מעוף ילפינן ולכן בביצת שרץ ליכא איסורא יעו"ש, ולפ"ז כיון דכתב ביצת עוף טמא בקרא באנפי נפשיה ומזה ילפינן ביצת טריפה הוי כאילו כתב ביצת טריפה בקרא לאסור באנפי נפשיה ותו הוי בריה דרחמנא אדכרה לאיסור ביצה לחודא, דמאיסור טריפה לא ילפינן משום דביצה חידוש הוא דשריא רחמנא בטהורה אע"ג דמחי אתי ואיכא איסור אבר מן החי. וכיון שכן א"ש סוגיא דביצה, דכבר הרגשתי לר"מ דסבר סוף פרק גיד הנשה דאין ישראל מוזהר על אבר מן החי בעוף, וכתבו האחרונים דגם איסור דאינה זבוחה ליכא רק בבקר וצאן דאיהו יליף גם לאבר מן החי מקרא דוזבחת מבקרך ומצאנך וא"כ לדידיה בעוף ליכא חידוש דביצתה שריא דלא אתיא מאיסורא כלל, ואע"ג דצריכה שחיטה מהלכה למ"מ זה לא נאמרה על הביצה ויעוין פמ"ג ובהגהות רעק"א הלכות כסוי סימן כ"ח, וצריך לומר דליכא חידוש בביצה טהורה, וא"כ ביצת טמא נפקא ליה מכל היוצא מן הטמא טמא ולפ"ז ביצת טריפה ג"כ ולא מיבעי דרשה דבת היענה, וצ"ל דר"מ לא דריש הך דפסק ספרא לשתי תיבות בשתי שיטין כיון דאינו מגוף הכתב ויתור האותיות. ובזה פרשתי הך דאמר במנחות דף פ"ז למה נקוד על וי"ו דועשרון ור' מאיר נקודי לא דריש, דהיינו כיון שאינו מגוף הכתב כמו דלא דריש הך דפסק ספרא לשתי תיבות קרא דבת היענה וכדאמרן דמוכחא לטעמיה דלא דריש דרשות כאלה ויעוין פסקי תוספות שם ודוק. נמצא דלפ"ז לרבי מאיר דידעינן לאסור ביצת טריפה מהך דיוצא מן הטמא טמא והויא כבשר טריפה גופא, דלא הוי בריה כיון שהתורה לא כתבה רק תואר האיסור כמוש"כ התוספות, וא"ש בביצה דשקלו וטרו ר' יוחנן ור"ל אליבא דר' מאיר אם כל שדרכו למנות שנינו או את שדרכו למנות שנינו ולר"מ לא הוי בריה כמו שנתבאר בס"ד: ''' אולם ''' דע, דלמאן דסבר דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעו"ג אסור יעוין חולין {{ממ|דף ל"ג}}, א"כ א"ש דסלקא אדעתין דביצת טהור הוא אבר מן החי ואסור לבני נח, דבב"נ נוהג אבר מן החי גם בעוף כמבואר בחולין ק"ב ממשנה דריש טהרות, וא"כ הוי אמינא לאסור משום מי איכא מידי דלישראל שרי כו' דגם לישראל תהא אסורה לכן קא משמע לן קרא דשרי לישראל ותו שרי גם לב"נ ביצת טהורה משום מי איכא מידי ודוק, ויעוין פלתי סימן פ"ז ס"ק י' מש"כ ד"ה מיהו. ולא הביא דברי תוספות ד"ה שאם ריקמה שהרגישו בכל דבריו ופרשו היטב, ויעוין רמב"ן הלכות בכורות בזה, ומש"כ בסוף דבריו, והעיקר יש בין ביצה לחלב כדאמרינן חולין ס"ט דכל מכח לא אמרינן כו' עיי"ש, במחכ"ת הג' ביאור הדבר הוא גמרא ערוכה תמורה ל"א עד כאן לא פליגי רבנן אלא בולד בהמה דמאוירא רבי אבל ביצת טריפה מגופה דתרנגולתא רביא יעו"ש ברש"י, דולד עיקר גידולו מעצמו והראיה דלאחר שנולד הולך וגדול וזה שאמרו דהוי מכח ולא חיישינן, אבל גבי ביצה לאחר שנולדה אינה גדילה ועיקר גידולה מתרנגולת עצמה ולכך הוי אבר מן החי וברור. ורבינו כתב עשו היכר בה, פירוש, ומפני שאין הכל יודעין שהיא בריה שלא יצאתה לאויר העולם, לכן הוסיפו בשיעורה משא"כ בעכבר ופשוט: == כו == '''כיצד הרי שנפלה סאה של ערלה לתוך מאה כו'.''' ''' שבק ''' רבינו תרומה, דבתרומה איכא נפ"מ אם המערב היה כהן הלא חזי מדומע לדידיה למיכל שאף תרומה עיקרה לכהנים, וע"כ דמכוון בדימועו לבטלן שיהיו ראוים למיכל לישראלים, וא"כ לאסור אותו שימכור את התרומה המדומעת זה לא שייך דע"י הדימוע לא יתוסף איסור מכפי שהיה מקדם, והלא מותר למכור תרומה לישראל כשר דרך סחורה דממון כהן הוא לכל דבר, וע"כ לאסרן למיכלינהו לישראלים שנתערבו בשבילן שכוון לבטלן בשבילן ועיין ב"מ {{ממ|דף צ':}} גבי סירוס דבעי דלא תתקיים מחשבתו וכי בטלו ישראל מותרים לאכלן לישראל אחר ולכן כתב רבינו בערלה דאין נפ"מ מי המערב וז"ב, ועיין כסף משנה בזה ודוק: == ל == '''ואם היה בשר בחלב כו' אם אמר אין בו טעם או שאמר יש בו טעם כו' ואם אין שם כו' משערים אותו בשיעורו בששים או במאה כו'.''' ''' הנך ''' רואה כי אף אם נתערב במין בשאינו מינו אין שיעורין של תרומה וערלה וכלאים בששים, רק כל חד כדינו במאה או במאתים רק באופן שאין ידוע לנו נתינת טעמו, אבל כי בדקו ומצאו שאין בו טעם אז מותר, והטעם דמין במינו במאה או במאתים הוא משום דליכא למיקם אטעמא כלל [ודלא כשיטת רש"י דהיכי דאיתא לאיסור בעיניה אז תמיד בק"א, ובנתינת טעם בלי ממשותו הוא בששים, וכן שיטת תוספות דמקרא דיליף בספרי מקדשו ממנו, במינו מיירי עיין פירושם בחולין {{ממ|דף צ"ט}} ד"ה אין בהן בנו"ט] ומשום זה כתב בהלכה כ"ב מין במינו ודבר אחר שנתערבו כגון קדירה שהיה בה חלב אליה וגריסין כו' אם היה אחד מששים מותר, שהרי אי אפשר כאן לעמוד על הטעם וה"ה לתרומות שנתערבו לשערן במאה כו' וכלאי הכרם כו' לשער אותן במאתים, ואילו לשיטת תוספות הו"ל למימר סלק את מינו ושאינו מינו מבטלו בששים, וכמו שפירשו התוספות בזבחים ע"ג: סד"ה ר"י אומר הך דשני כוסות שמזגן וערבן כו' וכן כתב רבינו ריש פרק, מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם, שעורו בששים או במאה או במאתים כו' הרי דייק מפני שאי אפשר לעמוד על הטעם, לכן בליכא קפילא בשאינו מינו או בנתערב במינו ושא"מ הוא במאה ואחד, וכן כתב רבינו מפורש בפירוש המשנה בע"ז פ"ה, ז"ל, וכשנתערב משאר איסורים מבשאינו מינו ואפשר לנו לטעום אותו כו' כמו עירוב יין תרומה או ערלה כו' ביין חולין הוא ישוער בשיעורים הנזכרים תרומה כו' במאה כו' יעו"ש שכתב בפי' דכל היכי דליכא למיקם אטעמא דליכא עו"ג או מין במינו הוא בתרומה במאה ובערלה במאתים והביא ראיה כמו שנתבאר בפרק גה"נ מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים כו' יעו"ש באורך גדול שיטתו יוצא מפורש מפיו הקדוש: ''' אולם ''' לדעתי היא גמרא ערוכה ומפורשת כשיטת רבינו, והוא בע"ז {{ממ|דף ס"ט}} בשמועה דעכברא בשיכרא, נפל לגו חלא מאי א"ל רב הלל כו' רבינא סבר לשעוריה במאה וחד, אמר לא גרע מתרומה דתנן תרומה עולה באחד ומאה, והוא מבהיל מאד לשיטת רש"י ותוספות, דכאן ליכא רק טעמו והוי מין בשאינו מינו ואיפה שנינו בתרומה שעור אחד ומאה, והן דהתוספות הרגישו במקצת ואזדו בשיטת רש"י דבדבר לח בתרומה בנו"ט, ותירוצם דחוק. וכן צ"ל לשיטת רש"י דכיון שטעמו חזק הוא כמין במינו, ועיין כסברא זו בתוספות ביצה גבי מים ומלח לגבי עיסה אבל הוא דחוק, אמנם מה נאות הוא לשיטת רבינו, דכל היכי דליכא קפילא שעורא דמין במינו עם שאינו מינו שוים, והכא או דליכא קפילא או דליכא למיקם אטעמא כמוש"כ תוס' סד"ה אמר רבא, דמחזק המשקה ואפשר שבח מן השכר עצמו או מן החלא בעצמו, וא"כ שפיר קאמר דלא גרע מתרומה דהוי רק אסור באכילה, וזה נכון וסעד חזק לשיטת רבינו: ''' ומה ''' שכתב שה"ה לתרומה לענין מין במינו ודבר אחר שנתערבו דמצרפין ההיתר עם שאינו מינו להתבטל בק"א, א"כ איך אמר בע"ז {{ממ|דף ע"ג}} ב' כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה שמזגן ועירבן זב"ז רואין את ההיתר כאילו אינו, והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, הלא לשיטת רבינו צריך המינו להצטרף לשאינו מינו, ומלשון הגמרא משמע דבשאינו מינו לחוד היינו מים בעינן שיהיה ק"א פעמים נגד התרומה, וזה תמוה דהא גם היין חולין מצטרף לק"א, דלומר דמיירי בדאיכא במים ששים זה לא מהני לשיטת רבינו דכתב בהדיא דהוי כמו דליכא כהן כו' דשיעורו לדידיה בק"א. עוד לא הבנתי כלל איך תלי הגמרא לזה בפלוגתא דרואין, דאטו אם נאמר רואין את ההיתר ומצא מין את מינו וניעור, נאמר כן כאן דניבעי מאה ואחד נגד היין של חולין ותרומה דתמוה, הלא גם ביין גופא אם נתערב קודם בחמשים פעמים יין ואח"כ בחמשים תעלה ג"כ ומשנה שלימה שנינו אין המדמע מדמע אלא לפי חשבון, וכי קאמר חזקיה דוקא ביין נסך שבמינו לא בטיל כלל רק בשאינו מינו בנותן טעם, א"כ כי מצא מין א"מ בעי שיהא ששים נגד כל היין, אבל כאן בתרומה גם במינו מתבטל בק"א. ולשיטת רש"י ותוספות ניחא, דמיירי דיש כאן ששים נגד יין של תרומה ואין בהיין עם מים ק"א נגד התרומה, א"כ אם לא נאמר רואין אז בעינן ק"א ביין ומים נגד יין של תרומה ודוק: ''' ואחרי ''' העיון היטב בשיטת רבינו, ראיתי בפרק ט"ו מהלכות תרומות הלכה י"ז שתי כוסות של יין כו' רואין את יין החולין כאילו אינו וכאילו יין התרומה שנתערב במים כו' אם ראוי אותן המים לבטל טעם היין של תרומה הרי הכל מותר לזרים ואם לאו אסור, שכבר בארנו שאין המים מעלים את היין ע"ש, ורואים אנו כי רבינו נקיט לזה בענין אחר והוא מבואר בפרק י"ג שם ה"ט, לוג מים שנפל לצ"ט לוגין יין ואח"כ נפל לתוך הכל לוג יין של תרומה נדמע הכל שאין המים מעלים היין, הרי כאן בפירוש דאם יש מאה פעמים נגד התרומה מיין בצירוף מים אינו עולה, לכן כאן אף שיש ק"א במים עם היין נגד התרומה מ"מ אינו עולה, ולכן ע"כ בטלה התרומה מחמת שהמים מבטלן, לכן שפיר נפ"מ במה דלא אמרינן דבעי שיהא במים בכדי שלא יתן בו טעם כל היין, רק רואין את היין חולין כאילו אינו ונגד התרומה משערים בששים ודוק. אך ניחזי דהראב"ד בהשגות שם פירש טעמא דבטול דמים דהוי שאינו מינו בששים וביטול דמינו במאה, וכיון שאין שיעורן שוה אין מצטרפין, והא לשיטת רבינו גם באינו מינו במאה היכי דליכא כהן, ועוד הא כתב במפורש כאן, מין במינו וד"א שנתערבו כו' רואין את חלב האליה ואת הגריסין כאילו הן גוף אחד ומשערים כו' וה"ה לתרומה כו' לשערן במאה הרי מפורש דמצטרפין מינו ושאינו מינו לשער במאה נגד התרומה, וליכא למימר דבעינן תרווייהו שהיא בשניהן מאה נגד התרומה וגם שיהא בשאינו מינו בששים נגד התרומה, זה לא מיחוורא בלשון רבינו, גם לשון רבינו שם שאין המים מעלה את היין אין מורה כטעם הראב"ד: ''' לכן ''' נראה דהעיקר בשיטת רבינו, משום דבתרומה צריך להרים וכי נפל לוג יין של תרומה לצ"ט של חולין ונפל לוג מים, אם תאמר דצריך להרים לוג אחד הלא הלוג שמרים הוא מזוג במים והלוג שנפלה היה של יין לחוד. ונראה דוקא יין במים, שהמים אינו ראוי לחול עליו שם תרומה, דלא שייכא מים בתרומה, לכן לא מצי להרים לוג מזוג יין במים, אבל כי נתערב לוג שמן לצ"ט יין דשפיר שייכא תרומה על שמן הואיל דשמן חייב בתרומה, לכן מצי להרים לוג שמן מעורב ביין. ובזה מדוייק מש"כ רבינו שאין המים מעלים את היין, דייק מים וכדפרישית, והוי כמו דאמרו בירושלמי תרומות פ"ו דדבר שאין זיקת תרומה חלה עליו אין משלמין ממנו תרומה יעו"ש. ויעוין ירושלמי ערלה קטן מהו שיעלה כתחלת הפרשה כו' ולכן בדבר שאין בו זיקת תרומה לא חלה עליו שם תרומה, ואקוה כי מצאתי האמת בשיטת רבינו ז"ל: ''' אולם ''' כולהו רבוותא קדישי פירשו בע"ז בגוונא דליכא ק"א בצירוף המים עם היין יעו"ש בתוספות ור"ן ותוספות מנחות כ"ב. ע"כ דלא ס"ל הך תוספתא ובמנחות שם בסה"ד כתבו ושמא לא יצטרפו המים למאה והיין לששים, כהראב"ד. אמנם בתוספתא דילן הגירסא, לוג מים שנפל לצ"ט לוג יין ונפל לתוכן לוג [שמן] אך הוא תמוה, ונראה דט"ס וצ"ל לוג יין שנפל לצ"ט לוג מים דבזה כי נפל אח"כ לוג שמן נדמע דהא השתא איכא בנותן טעם, דיין בשמן ניכר קצת טעמם, וכ"ז דחוק, ותמיה על רבותינו בעלי התוס' שלא הזכירו תוספתא זו, הגם דבתוספתא פליג רבי נחמיה עם רבנן ושבקי רבנן ונקטי ר"נ וצ"ע: ''' אולם ''' כפי אשר התבוננתי בנוסח התוספתא מכ"י ערפורט יתכן דהכי הוי גרסי רבנן דתוספות, לוג יין שנפל לתוך תשעים ותשעה לוגין יין ואח"כ נפל לוג שמן מעלין זה את זה דברי ר' נחמיה וחכ"א אין מעלין זא"ז. והפירוש משום דבשמן שנפל ע"ג יין אמר שם דיקפה השמן וכן פסק רבינו שם בפרק ט"ו הי"ח לכן כיון דהוא צף על גבן אינו מצטרף לבטל יין של תרומה שנתערב ביין של חולין והוה בני חד בוקתא עם הא דתניא התם הקמחין והסלתות מעלין זא"ז דברי ר' נחמיה וחכ"א אין מעלין זא"ז והביאה רבינו שם בפרק י"ד ה"ג וכן יתכן מחלוקתם כאן גבי יין ושמן, וכזה היה לפני רבותינו בעלי התוספות וא"ש ודוק. וזהו מה שרצינו לבאר בהלכה זו: ''' ובפרק ''' גיד הנשה, אמר רבא מריש הוי קשיא לי הא דתניא קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם כו' אלא בשר בחלב מאן טעים ליה, השתא דאר"י סמכינן אקפילא ארמאה ה"נ סמכינן אקפילא ארמאה, וקשה לי טובא, הא ר' יוחנן איהו דאמר בפרק בתרא דע"ז טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, ופירשו רבוותא ובראשם רבינו לעיל ריש פרקא דכל שאין בו כזית בכדי אכילת פרס אינו אסור רק מדברי סופרים וכן פרש"י, וא"כ מאי ראיה דר"י אמר בכילכית דאילפס, דטעמו אינו אסור רק מד"ס, ליטעמיה קפילא ארמאה ומותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעהו שצריכין לו לדבר או"ה {{ממ|לשון רש"י}} משום דעו"ג מסל"ת נאמן בכל איסורים דרבנן ובשבויה ג"כ דעת כמה פוסקים דנאמן, אבל בשר בחלב שטעמו הוא דבר תורה מנ"ל דסמכינן אקפילא ואיך יליף מדר' יוחנן. לכן נ"ל דלמ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא, א"כ כשאמרה תורה לא תאכל נבילה או חלב וכי"ב, התורה מדברת רק על עצם האיסור בממשו לא על טעם החלב או הנבילה, דרק גוף האיסור כשהוא לבדו אסרתו תורה, כן כי כתיב לא תבשל גדי בחלב אמו והתורה אסרה לאכול בשר שנתבשל בחלב, כוונת התורה רק על עצם גוף הגדי ועצם החלב בממשן לא בנתינת טעמן כלל, א"כ אם נפלה טיפת חלב לתוך קדירה בשר ויש בה כדי נ"ט זה עצם האיסור שאסרתו תורה, אבל קדירה שנתבשל בה בשר כי מבשל בה חלב הרי אין כאן גדי רק טעמו וטעם אינו כעיקר ולא אסרתו תורה מעולם בבישול עם החלב כיון שאינו גוף הגדי, בשלמא אם אמרינן טעם כעיקר א"כ מה שנתבשל טעם הבשר עם החלב הוי כאילו נתבשל גוף הגדי דהתורה שמדברת על האיסורים מכוונת גם על טעמם הנתערב בגוף אחר, והוי שפיר קדירה שבישל בה בשר אם יבשל בה חלב איסור דאורייתא, משא"כ למאן דאמר טעם כעיקר לאו ד"ת, א"כ הוה זה איסור מדברי סופרים ושפיר יליף רבא מכילכית באילפס, דר"י אמר ליטעמיה קפילא ארמאה, וזה היה נכון, לולי שרבינו סתם כאן ואם היה בשר בחלב משמע אע"ג שנפל החלב לתוך הבשר ג"כ סמכינן אעו"ג, וכן כתב במפורש לעיל פ"ט ה"ח כיצד חתיכה של בשר שנפלה לקדירה רותחת של חלב טועם העו"ג את הקדירה אם אומר שיש בה טעם בשר אסורה וא"ל מותרת, הרי דבמילי דאורייתא סמיך עליו, וע"כ כמו שהעלו האחרונים דבמידי דעבידא לאיגלויי תיכף לא משקר גם עו"ג, ואין הטעם משום מסיח לפי תומו, ובזה אין נפ"מ בין דרבנן לאיסור דבר תורה, ולכן לא הזכיר רבינו כלל שיהא מסיח לפי תומו, ולשיטת רש"י דפירש מטעם מסל"ת, ובמסל"ת מצאנו חילוקא בפרק הגוזל ומאכיל בין איסור תורה למילי דרבנן, צ"ל כדפרישית, ועיין סימן צ"ח בש"ך וט"ז בשם התרומת הדשן עיי"ש, ועיין לעיל פ"ט מה שהעליתי בס"ד שורש דבר בזה ודוק: == לב == '''לפיכך אם היה כחוש כו' כאחד מששים קולף ואוכל כו'.''' ''' לפי ''' דעת רבינו הוא דאף אם הוא דבר המפעפע בטל בששים. והנה בספר בדק הבית לרא"ה {{ממ|בדף צ"ה}} אחרי שהאריך דהא דמפעפע הוא דוקא ע"י האור כתב. וכן מה שכתב המחבר דמשערין ששים אינו נכון שאף לקדירה לא אמרו אלא בניער וכיסה שמתפשט האיסור בכל הקדירה קו"ח בצלי ומליחה שאין ראוי לומר בהן ששים עכ"ל וכתב ע"ז במשמרת הבית, וטעותא רבתי היא וכותב שלא בהשגחה וכי אילו צלה בשר נבילה שמן עם חתיכה של שחוטה לא יאסור כולה אם אין בחתיכת השחוטה ששים ולא נאסור אותה אלא כדי קליפה או כדי נטילה, הא ודאי בוכרא, דהא אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו כו' ואוקימנא משום דמפעפע כו' ואלו דברים ברורים נודעים לכל מי שיודע בהלכות או"ה בין ימינו לשמאלו. עוד כתב הבדה"ב שם ז"ל, אבל מה שהביא המחבר ראיה לפ"ז כו' ההוא כזית דתרבא דנפל לדיקולא כו' דאלמא אי לאו דאפילו איסורא נמי בלע כו' וזו בשגגה כו' ואין שיעור ששים לבטל איסור אלא כשהוא בקדירה ולא בצלי ולא במליחה שהרי קולף ואוכל עד שמגיע לאיסור והנך מצטרף לבטל מה שלא נתערב עמו כו', ובמשמרת הבית צעק מרורות דהא דקולף הוא דוקא בכחוש הא בשמן מפעפע יעו"ש בכל דבריו הארוכים: ''' אולם ''' רבינו אהרן הלוי פירש כוונתו, וז"ל בדף קי"א: וכל דבריו אלו בשגגה כי כל דבר שבא לכלל שיעור ששים אינו צריך נטילת מקום ולא קליפה כלל שהוא בטל במנין זה שאין דין ששים אלא במה שנבלל בהשויה ושוב אין בו דין קליפה ונטילה וההיא דנטף מרוטבו ההוא בצלי דלית ביה דין ששים כלל עכ"ל. וגם בזה צעק במשמרת, נסתרה דרכו מהו זה שאין דין ששים בצליה, אם נתכוין לומר שהצלי אף במפעפע א"צ אלא נטילת מקום כו' הלא גדי שצלאו בחלבו תיובתיה דאסור לאכול אף מריש אזנו יעו"ש, אבל בדיבור הסמוך פירש טעמו מבורר, ז"ל, ואילו בדבר המפעפע כגון חלב שמן לית ביה דין קליפה ולא נטילה אלא הרי הוא כולו אסור ואין משערין בששים כו' אבל בצלי ומליחה אין בו דין ששים כלל שאין בו עירוב חלקים בהשויה כלל אלא כל היכי דיש בו דין מפעפע אין משערין בו ששים כלל כו', הרי נתגלה טעמו של הרא"ה שכוון בכל המקומות שזכרנו לחידוש זה, ודעתו דרק בקדירה נבלל בהשויה גמורה בכל חלקי ההיתר בשוה ולכך בטל בששים, אבל בצלי ומליחה אין דין ששים דאינו מתפשט האיסור בשוה אל חלקי ההיתר ולכך באינו שמן אוסר כדי קליפה וכדי נטילה שסמוך לאיסור מתפשט לא יותר, ובשמן שמפעפע ע"י האור [לא במליחה] אינו מפעפע בשוה, ואפשר שפעפע במקום אחד ונתן טעם, ובמקום אחד לא פעפע ולא נתן טעם, כי הפעפוע אינו הולך ע"צ החלוקה המסודרת, רק האש נשאו הלאה למקום אחד ולמקום שני לא, א"כ מש"כ {{ממ|בדף צ"ה}} קו"ח בצלי ומליחה שאין ראוי לומר בהם ששים, היינו שאף אם יש ששים בכל החתיכות נגדן ג"כ לא בטלו, וכן מ"ש שם ע"ב שהרי קולף ואוכל עד שמגיע כו' והיך מצטרף לבטל מה שלא נתערב עמו, ג"כ כוונתו שרק בקליפה, א"כ בשמן אין הפעפוע מערבבו בשוה ומה יועיל לבטלו מה שלא נתערב עמו, ומ"ש {{ממ|בדף קי"א}} ההוא בצלי שאין בה דין ששים כלל, כוונתו דששים לא מהני לבטולי ואילו היה מועיל ביטול בששים הרי ע"כ מתפשט בשוה ע"י הצלי, א"כ לא היה צריך נטילת מקום ולא קליפה, דלא כהרשב"א שמצריך ג"כ דין נטילה וקליפה אעפ"י שבטל בששים לדידיה היכי שמפעפע עי"ש: ''' ונפלאתי ''' על רבינו הרא"ה הא מין במינו אף אם הוא מפעפע במקום אחד ונתן בו טעם, כיון שאין בו בכדי נתינת טעם בכל החתיכה, היינו שהוא יתר מששים אף שאפשר שבמקום אחד נתפשט ובמקום אחד לא, מ"מ כיון שאין מורגש הטעם שהוא מין במינו ואינו יודע לאיזה מקום נתפשט ונתפעפע א"כ כולן מצטרפות לבטל אף מקום שלא נתפעפע, וכמו דקיי"ל שאף אחת בבית ואחת בעליה מצטרפות כולן לבטל וא"כ בדבר שמן המפעפע יש דין ששים במין במינו, ואיך כתב רבינו שאין דין ששים בצלי כלל, ובפרט דעיקר שמועה דגדי שצלאו בחלבו משמע מדברי רבוותא דהוי מין במינו דטעמא חדא הוי, וכן כתב בתורת הבית {{ממ|דף צ"ד}} שהקשה דאם איתא כפירוש רבינו משה דכוונת הגמרא כחוש הוי היינו דהיה ששים בגדי נגד החלב, דכולי שמועה מורה דשמואל מודה בה, והא לשמואל דסבר דמין במינו לא בטלה א"כ החלב לא בטלה בבשר הגדי דהוי מין במינו עכ"ל, וכן גרסי הקדמונים מין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנוניתו של גיד בששים ודלא כמוש"כ בשו"ע סימן צ"ח ועיין ביאורי הגר"א ויעוין בשו"ת חכמי צרפת ולותיר סימן ע"ג שרש"י נסתפק בזה [ומזבחים {{ממ|דף ק"י}} דאמר המקריב קדשים ואימורים בחוץ חייב משום דמב"מ לא חייץ אין ראיה, דהתם אימורים תני ואיכא יותרת הכבד ושתי כליות דהוי בשר והוי מין במינו ודוק]: ''' אך ''' ראיתי ואורו עיני, כי ז"ל רבינו אהרן בשער השני ספק התערובות {{ממ|דף קי"ד}}, אבל מש"כ במטבע הקצר שלו בשתי קדירות שנפל איסור באחת מהן שמצטרפין לבטלו זה אינו, שלא נאמר זה הדין בשום דבר שיש בו בנותן טעם או שראוי ליתן טעם אע"ג דלית בה כגון מין במינו, אלא א"כ בשיעור מאה לתרומה ויש ששים בכל אחת ואין ידוע לאיזו נפל האיסור עכ"ל, הרי לטעמו אזיל דכי מצטרפין כל הספיקות לבטלו דוקא במידי דיותר מששים דליכא נותן טעם, הא פחות מששים אע"ג דאינו מורגש הטעם דהוי מין במינו, מ"מ כל שנתערב בכדי נתינת טעם באינו מינו, לא אמרינן דמקום שלא נתערב רק שהוא בספק מצטרף לבטלו ולכן בצלי מין במינו אע"ג דליכא למיקם אטעמא, כיון שהפעפוע אינו מחלק בהשויה ונבלע במקום אחד בכדי נתינת טעם, אע"ג דלא ידעי היכן נתפשט ובכל החתיכה יש ששים אין מצטרפין לבטלו וז"ב בס"ד: ''' ומה ''' שהשיג עליו במשמרת דאמרוה בירושלמי בהדיא בשתי קופות של חמשים וחמשים דאם א"י לאיזו נפלה רצה להעלות מחצה מזו ומחצה מזו מעלה, אלמא דאף דאין בו ששים ג"כ מצטרפין לבטלו, לאו ראיה מידי, דמאן נימא לן דבדבר שנותן טעם בלח בלח מיירי דילמא בדבר שאינו נבלל ואינו נותן טעם, דאז גם מדרבנן לא בעי ששים במין במינו שכל דבר עומד בפני עצמו ואינו נותן טעם וכן הוא עיקר העלאה לר"י דסבר מין במינו לא בטל בדבר הנבלל ונותן טעם, וע"כ דמיירי בדבר שאינו נבלל ואינו נותן טעם כמוש"פ תוספות ופשוט מאד: ''' אמנם ''' מה שהוכיח הרשב"א דאע"ג דהוי דבר המפעפע ומתפשט בכולו ובטל בששים כדעתו, ואפ"ה בעי כדי נטילה וע"כ דבשיעור כדי נטילה יש עיקר השומן וכאילו הוא בעין, ויצא לו זה מהא דתנן בפסחים נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו, וע"כ משום דרוטב הוא דבר שמן ומפעפע לכן לא סגי בקליפה [וכשיטתו דכל צלי סגי בקליפה] ואף ע"ג דמפעפע ואיכא ששים, בכ"ז כדי נטילה אסור, וכבר צווח ע"ז הרא"ה אם מתפשט בשוה א"כ למה בעי כדי נטילה, ומזה הכריח דכל צלי בעי כדי נטילה, ורבנן בתוספות פרק גה"נ צ"ז ד"ה שאני נדחקו בזה לחלק בין רוטב לשומן יעו"ש, נראה פשוט לדעתי, דהנה הגירסא בפסחים {{ממ|דף ע"ג}} בשלמא לרב דאמר עילאה גבר משו"ה יטול את מקומו דאזל רוטב מרתח ליה לחרס והדר חרס ומרתח לרוטב וכי הדר רוטב אפסח קא מיטוי פסח מחמת חמימותא דחרס ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר. וקשה דתיפוק לי שרוטב איסור נבלע בהיתר ועמדו ע"ז בתוספות. אמנם מה נעימה השמועה דרוטב הוא דבר שמן ומפעפע בכל הפסח ונבטל בששים ומה שנבלע מתחלה בשיעור כדי נטילה, בזה לא נעשה הפסח איסור אף למ"ד חנ"נ בשארי איסורים, דסופו להתפשט בכל הפסח, וכיון שסופו להתפשט לא אמרינן דנעשה נבילה דאטו טיפה שנפלה על חתיכה אם אין בנותן טעם תיאסר מטעם דבמקום נפילתה נעשה נבילה כמוש"כ ר"ת {{ממ|בדף ק'}} ד"ה בשקדם וסלקו, אבל משום צלי מחמת דבר אחר שפיר אמרינן דהא בהרוטב יש חום החרס שהוא צלי מחמת דבר אחר, ובשיעור כדי נטילה עדיין הוא ההתפשטות הראשונה של הרוטב ונטוה מחמת הרוטב, הוא מחמת חום שיש ברוטב מן החרס, הא מה שמתפשט יותר, הלא שם הוא ע"י הפעפוע ושם החום של הפסח בעצמו גובר עליו ומבטלו וכמוש"כ תוספות שם בשם ירושלמי {{ממ|דף ע"ה}} ד"ה וגרפו לענין חום התנור ומחמת הבלוע בטל בששים כדין כל דבר שמן המפעפע ודהוא מטוי מחמת דבר אחר בשיעור שיטול את מקומו סגי כמוש"ב וזה נכון. ופליאה בעיני שיטת הרשב"א דדבר שמן המפעפע מתבטל בששים ואפ"ה בעי כדי נטילה, דא"כ איך יתפרש מה דאמר שם בכיצד צולין סכו בשמן של תרומה כו' אלא לשמואל דאמר תתאה גבר כיון דחם הוא מיבלע בלע אמאי סגי ליה בקליפה ניתסר לגמרי, דילמא מיירי כגון שהיה ששים בפסח נגד השמן שכן דרך הסיכה ונתבטל בס' ואפ"ה קליפה בעי, ולא הו"מ למיפרך רק אמאי סגי בקליפה, הלא בדבר שמן בעי נטילה וכמו ברוטב, ולא מצי פריך דניתסר לגמרי, ומזה מוכח דכ"מ דאיכא ששים לא בעי תו קליפה, או דלא מהני ששים בדבר המפעפע בצלי וכרא"ה וצ"ע: ''' ולפי ''' מה שבארתי דברי הרא"ה, עדיין אם הוא דבר המפעפע ויש בגדי שצלאו נגד החלב יותר משני פעמים ששים נגד החלב, הלא כשתאמר שפעפע במקום אחד עד שיש בו כדי נותן טעם היינו פחות מששים אף שהוא מינו. הלא הבלוע נחשב כולו איסור, תו צריך להתבטל ברוב מדין יבש ביבש שבטל ברובא, וכאן החתיכה שלא נתפעפע בו הוא רובא נגד החתיכה שנתפעפע בו, אבל זה ביבש וכאן בצלי הלא החתיכה שבלוע מתפשט טעמה אל החתיכה שבצדה הדבוקה עמה ובפרט לשיטת הרא"ה דחתיכה נעשה נבילה ובעיא ששים פעמים ששים ועיין ש"ך סימן ק"ה סק"ל בזה ודוק היטב בכ"ז. ועיין מש"כ לקמן הלכה ל"ב פרק ט"ז בשיטת רבינו: {{ניווט כללי תחתון}} {{פורסם בנחלת הכלל}}
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
תבניות המופיעות בדף זה:
תבנית:אות למספר
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:בלי סוגריים מרובעים
(
עריכה
)
תבנית:גופן
(
עריכה
)
תבנית:דף הבא
(
עריכה
)
תבנית:דף קודם
(
עריכה
)
תבנית:הועלה אוטומטית
(
עריכה
)
תבנית:היררכיה 2-3
(
עריכה
)
תבנית:זי
(
עריכה
)
תבנית:חלונית
(
עריכה
)
תבנית:חץ משולש
(
עריכה
)
תבנית:כ
(
עריכה
)
תבנית:כאן
(
עריכה
)
תבנית:ממ
(
עריכה
)
תבנית:ממ/תיקון שגיאות
(
עריכה
)
תבנית:מסגרת2
(
עריכה
)
תבנית:מספר לאות
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:מרכז
(
עריכה
)
תבנית:ניווט כללי עליון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:ניווט כללי עליון/אור שמח
(
עריכה
)
תבנית:ניווט כללי תחתון
(
הצגת מקור
) (מוגנת)
תבנית:סרגל רמבם
(
עריכה
)
תבנית:סרגל רמבם/פנים
(
עריכה
)
תבנית:סרגל רמבם/פנים/חידושי רבנו חיים הלוי
(
עריכה
)
תבנית:עוגן
(
עריכה
)
תבנית:על התורה רמבם
(
עריכה
)
תבנית:פורסם בנחלת הכלל
(
עריכה
)
תבנית:רווח קל
(
עריכה
)
תבנית:ש
(
עריכה
)
תבנית:שיתופתא רמבם
(
עריכה
)
תבנית:תא שמע רמבם
(
עריכה
)
תבנית:תנאי מסכתות תחתון
(
עריכה
)
יחידה:PV-options
(
עריכה
)
יחידה:ParamValidator
(
עריכה
)
יחידה:סוגריים
(
עריכה
)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף