עריכת הדף "אור שמח/גירושין/י"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== ב ==

'''וכ"מ שאמרנו בחבור זה שהגט פסול ה"ז פסול מדברי סופרים בלבד כו':''' 

''' נכלל ''' בזה מש"כ רבינו סוף פ"א כתב לשם מלכות כו' אם אין דרכן למנות בו ה"ז פסול. והנה רש"י פירש שם במשנה דכתב לשם מלכות כו' דסתמה כר' מאיר דאם ניסת תצא והולד ממזר, וצריכה גט מן הראשון ומן השני ואעפ"י שקדושי שני לא הוה קדושין כו' טעמא גזירה שמא יאמרו גרש ראשון גט גמור ונשא שני כו', וראה שם בתוספות שתמהו דהא הגט מן הראשון מה"ת גט מעליא הוי. והנראה, דבפרק האשה רבה אמר דאף אם ניסת עפ"י עדים אסורה ממשנתנו דמאי הו"ל למיעבד יעו"ש דמיירי בלא ידעו בעת הנשואין שהגט פסול. והנה רש"י סבר כיון דהבנים ממזרים ודאי קפיד אדם למינסב איתתא שיהיו בניו ממזרים והרי הוא מום גדול ואין לך מום גדול מזה, והוי כמו שנשא אדם אשה סתם ונמצאו בה מומין דאמרינן שם בפרק המדיר {{ממ|דע"ג:}} דאמר רב חסדא צריכה גט מדבריהם, ה"נ אע"ג דחייבי לאוין שלא הכיר בה אמרינן דצריכה גט מדבריהם הוא, ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ת סימן נ' בזה, וכיון שאינה צריכה גט רק מדבריהם, א"כ כאן דמדבריהם הוי גט פסול והיא א"א דדבריהם תו אתיא איסור א"א מדבריהם ומפקע קדושין דדבריהם, וכמו דאמר בפרק יוצא דופן {{ממ|דף מ"ו}} דאתו נשואי דרבנן ומפקיעין נדרא דרבנן וא"כ למה צריכה גט משני ע"ז שפיר אמר רש"י דגזירה שמא יאמרו גירש ראשון גט גמור ונשאה שני ונמצאת א"א יוצאה בלא גט, וכן אמר לקמן דאם החזירה ראשון וילדה היינו קודם שהוציאה השני בגט הוי הולד ממזר מדבריהם דמה"ת קדושי שני לא הוי קדושין, וז"א להלכה דקיי"ל כרבנן דאם ניסת לא תצא והולד כשר א"כ אין זה מקח טעות. אולם מדברי רבינו ורבוותא קדמאי משמע דמה"ת אף באופן דאם ניסת תצא כמו חייבי לאוין משני, לא דמי לקידשה ונמצאו בה מומין דמשום חובת ביאה מחיל אינש על איסורא דאית בה, ולצדד להיתר במקום שיש הרבה סניפים לדעת רש"י אפשר ודוק:

'''ואם נשאת לא תצא והולד כשר וכותבין לה גט אחר כשר ונותנין לה והיא תחת בעלה:''' 

''' ונ"ל ''' להביא ראיה לדברי רבינו, מהא דפריך בפרק המגרש {{ממ|דף פ"ו}} רב זוטרא ב"ט ואם אמרת לא תצא צרתה אתיא ליבומי תתייבם ואין בכך כלום חששא דרבנן בעלמא נינהו, וכל ימי הייתי מצטער להבין קושיא זו, דזה הוי ניחא לרב זוטרא דאם ניסת לא תצא אע"ג דאשת איש הוי משום דמה"ת גט מעליא הוי, ובדיעבד לא גזרו חכמים לאפוקי איתתא מבעלה, ודא קשה לרב זוטרא דילמא אתיא צרתה ליבומי. אמנם מוכחא מזה דאע"ג דאמרו אם ניסת לא תצא בכ"ז הוא נותן לה גט והיא תחת בעלה השני, א"כ אף אם תאמר דהגט הראשון כמו דליתא לא עביד איסורא השתא דנמצא גט ראשון פסול משום דהויא כאנוסה דניסת בגט פסול, ומן התורה שריא לבעלה רק דרבנן אסרוה דהוי לה למידק וכדאמר ריש פרק האשה רבה ומש"ה לא חיישינן כלל, רק דפריך דלחנם עשו חכמים דחולצת ולא מתיבמת כיון דיראו דהערוה לא תצא, יאמרו דהגט ראשון מעליא הוי ויבאו ליבם הצרה ויאמרו דצרת ערוה חולצת ומתיבמת והוקל מעט ההבנה באתקפתא דרב זוטרא. ומזה מוכחא דאף ביש לה בנים כותב לה גט אחר תחת בעלה ואין בזה משום לעז, דאתקפתא דרב זוטרא קאי לרב דאמר אם יש לה בנים לא תצא יעו"ש. ובביאורי הגר"א הביא ראיה מהך דתניא המביא גט ממדינת הים ולא אמר בפנ"כ ובפנ"ח יוציא כו' וחכ"א כו' כיצד יעשה יטלנו הימנה כו' ויתננו לה כו' ויאמר בפ"נ כו' דמשמע דבניסת מיירי מדר"מ אמר יוציא כו'. אמנם תמן כיון דאמר אח"כ בפ"נ ונחתם ומהימן בב"ד כיון שאומר בשעת נתינת הגט מידו, אישתכח דתו ידעינן למפרע דנתינת גט ראשון נתינה מעליא הוי דהא גט כשר יהיב לה בפעם ראשון ולכן שייך שיחזור ויתן [ולכן סובר רשב"א בתוספתא דאם לא אמר כשנתן הגט בפני נכתב ובפנ"ח ונתקרע מדבק הקרעים וחוזר ונותנו לה ואומר בפ"נ כו'] אבל לחזור וליתן גט אחר לאו ראיה מכאן, ועוד דשם חמור דבלא אמר, תצא לשיטת תוספות, אבל בהנך דאמור רבנן דאם ניסת לא תצא מנלן:

''' אמנם ''' ראיה עצומה מהך שתמהו בתוספות {{ממ|בדף ה'}} דפריך לרבה דבעי לומר בפנ"כ משום לשמה מהך דתניא המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר כו' אם נתקיים בחותמיו כשר, ומשני לאחר שלמדו והאמרת גזירה כו' כשניסת כו', ותמהו דא"כ אמאי לא חשיב לה בהדי ג' גיטין דפסולין ואם ניסת לא תצא יעו"ש. ולפ"ז א"ש, דבהנך גיטין תני אם ניסת הולד כשר והוא הדין דלא תצא משום דגט אחר צריך למיכתב וליתן לה כשהיא תחת בעלה כפסק רבינו, אבל לאחר שלמדו דאם נתקיים בחותמיו דלא חיישינן לגזירה שמא יחזור דבר לקלקולו משום דהשתא בעל לא מערער אנן ניקו ונערער, א"כ על כרחין אין צריך הבעל לחזור וליתן גט אחר, דכיון דהבעל בפנינו הרי אינו מערער ומודה שהוא שלח גט ראשון ואיך נערער להצריכו ליתן גט אחר, לכן לא תני לה בהדי ג' גיטין משום דכאן אינו צריך לחזור וליתן גט אחר בעודה תחת בעלה וז"ב וראיה עצומה לדברי רבינו, וכמו כן אמרו בבעל שהביא גיטו השתא מינקט נקיט כו' ולכן לא שייך למיתני במשנה בהנך דהולד כשר, כיון דיושבת תחת בעלה ואינו צריך ליתן לה גט אחר כלל, ודוקא הנך דצריך ליתן גט אחר ואפילו כשיש לה בנים שייך להשמיענו דהולד כשר ודוק בזה:

''' ובזה ''' א"ש דברי רש"י בדף י"ט, כדאי ר"ש לסמוך בשעת הדחק, שפירש שהלך או שניסת כבר, והוא צ"ע, דבניסת בלא"ה הוי כגט שאין בו זמן ולא תצא, ויעוין בית שמואל סימן קכ"ז ס"ק ד' שפירש דמוקדם גרע, ולפ"ז א"ש שכדאי ר"ש שאין צריך לחזור וליתן לה גט אחר בעודה תחת בעלה, ומש"ה קרי לזה שעת הדחק כדאמרו פ"ק דיבמות היכי נעביד להו ליחלצו, מימאסי אגברייהו וכ"ת לימאסן דרכיה דרכי נועם כו' והכא נמי כי יהיב לה גט מימאסה אבעלה ופשוט:

''' וכן ''' מטין דברי הבה"ג שכתב בניסת בלא חליצה דאם יש לה בנים לא תצא וחולץ לה והיא יושבת תחת בעלה. ולכאורה מאי דמיא להך דאמרו רבנן דאם ניסת לא תצא ביש לה בנים, דילמא דוקא תמן דאינו מגרש לה כלל שפיר אמר דלא תצא שלא להוציא לעז על בניה, אבל כאן דע"כ צריכה חליצה אימור דאין תועליות במה שאינו מוציא אותה, דיאמרו דעכשיו נחלצה והולד הראשון ממזר, וע"כ דסבר דבגט ג"כ מגרשה הראשון תחת בעלה ואפילו כן כדי שלא להוציא לעז על בניה אמרו דלא תצא. אמנם מלשון הבה"ג נראה דכוונתו כך, דכמו שאמרו באשה שהלך בעלה למדינת הים וניסת דהולד מראשון ממזר מדרבנן, משום דסוטתו הויא [והוכיח הר"ח בתוספות סוף פרק החולץ דולד סוטה הוי ממזר מדרבנן], כן אם תאמר דיוציא הרי חזינא דכסוטתו הוי והולד ממזר מדרבנן, אבל השתא דחולץ לה תחת בעלה הרי חזינא דלא חשובה כסוטה ואין הולד ממזר, דאי לאו משום דסוטה הואי, הא לא שייך חשש לעז ביבמה כלל, כיון דרלבנן אין ממזר ביבמה כלל דהוי חייבי לאוין ואין ממזר כלל [ועיין שו"ת רעק"א סימן ר"ה] ואין ראיה לדברי רבינו מהבה"ג, ופשט דברי רבינו מורה דאף ביש לה בנים כותב גט לה ועודה תחת בעלה וכן פסק בהגה"ה בשם מוהרא"י. ויעוין דברי רבינו בהלכות יבום וחליצה פ"ד הלכה כ"ז עברה וניסת ה"ז חולץ לה חליצה כשרה והיא תחת בעלה ואין מוציאין אותה מידו יעו"ש, וקאי גם על הנך דחליצתן פסולות מדבריהם דגם פסולות מהתורה לא איכפת לן דהוי כיבמה שזינתה ועל כל הפסולים קאי ודוק:

== ז ==

'''ואם בא עליה הראשון קודם שגירש השני הרי הולד ממזר מדבריהם:''' 

''' רבנן ''' בתוספות כתבו, דמן השני הוי ממזר אפילו לאחר שנתן לה הראשון גט ומירושלמי מבואר דאם בא עליה הראשון אחר שגירשה השני אינו ממזר מדבריהם יעו"ש. וכן מוכח שם דמן השני לא הוה ממזר רק קודם שיגרשנה הראשון אע"ג דקודם שיגרשנה הוי ממזר דבר תורה מ"מ לא גזרו שיהא ממזר אחר גירושי ראשון, רק כגיטה כן ממזירה, שקודם שנתגרשה מן השני הוי ממזר מן הראשון מדבריהם יעו"ש. ועיין ביאורי הגר"א שעמד בזה, אולם שיטת התוספות והרא"ש דבכל גווני הוי ממזר והשוו הראשון לשני בכל דבר יעו"ש. אולם היכי שבאו עדים ואמרו מת בעלה ואח"כ נתברר שקיים היה ומת דשנינו במשנתנו דהאחרון אינו ממזר בזה הביא הרא"ש בסימן ג' מחלוקת די"א כיון שמת הבעל במדינת הים עד שלא נודע שקיים היה כיון שלא שייך קנס אצל הבעל לא קנסוהו גם להשני שיהא ממזר, והובא דעה זו בש"ע ותוספות ורא"ש פליגי ע"ז עי"ש. ולענ"ד משמע כדבריהם מהך דאמר רב ששת לפשוט בעיא דעד אחד ביבמה, ממשנתנו דקתני א"ל מת בנך ואח"כ מת בעליך כו' ה"ד אילימא תרי ותרי כו' ועוד ממזר ספק ממזר הוא וכ"ת לא דק והא מדקתני סיפא הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר ש"מ דוקא תני, דמאי איריא הא להא ועל כרחין דסבר דמן השני ממזר מדבריהם א"כ הא דקתני והאחרון אינו ממזר, היינו שאינו ממזר דבר תורה, ופירוש, דלענין להתירו בממזרת איכא בינייהו שהראשון הוי ממזר מן התורה ומותר בממזרת, והשני הוי רק מד"ס ואסור בממזרת וכדאמרי שמואל ור"י בריש פרקא דאסור בממזרת ואם נימא דהא דתני ממזר היינו ספק ממזר ואסור בממזרת ורק לאסרו בבת ישראל הוי ממזר א"כ הא האחרון ג"כ אסור בבת ישראל, ואם תאמר כיון דלמאי דס"ד דעד אחד אינו נאמן ביבמה וא"ל מת בנך ואח"כ מת בעלך ונתיבמה מיירי בעדים, א"כ גם סיפא דא"ל מת בעלך וניסת מיירי בעדים ואם ניסת בעדים סתמה משנתנו לעיל דמותרת לחזור להראשון ואינה צריכה גט, ולכן בכה"ג אם אמרו קיים היה ומת, הולד האחרון אינו ממזר מדבריהם כלל שלא קנסוה חכמים מידי כמו שלא קנסוה מראשון, כן לא קנסוה משני שיהא הולד ממזר מדבריהם ומאי מותיב רב ששת ותצא משום דאף בעדים לר"ש אסורה לשני כמוש"ב מכבר מדברי הירושלמי, זה אינו קושיא, דאטו כי מוקמינן לה בעד אחד אטו כולה משנתנו בעד אחד, הלא סיפא דקתני א"ל מתה אשתך ונשא אחותה ע"כ לא מיירי בע"א, דע"ז עד אחד לא מהימן לומר שמתה אשתו וישא אחותה וע"כ בשני עדים, אע"ג דרישא דתני אמרו לו מיירי בעד אחד כל חד דמהימן גביה הוא בכלל אמרו לו, א"כ אע"ג דנאמר דביבמה אין עד אחד נאמן ואמרו לו היינו שני עדים בכ"ז גבי מת בעלך וניסת דעל נשואין מהימן עד אחד, כוונת משנתנו דאמרו לו היינו כדין נאמנות להשיאה, וכיון שמיירי גם בניסת עפ"י עד אחד איך תני האחרון אינו ממזר דהא לאסור בבת ישראל הוי גם האחרון ממזר והיינו כשיטת הרא"ש ותוספות דאף במת במדינת הים ג"כ הולד מן השני ממזר מדבריהם, ואם כי לשון המשנה והאחרון אינו ממזר מורה דאינו ממזר כלל אפילו מדבריהם, וזה מופת לכה"פ כהך שיטה דאם מת הבעל ולא בא ממדינת הים דאינו ממזר, ע"ז אשיב לך שאינו מוכרח, מדחזינא בירושלמי דפריך בריש האשה רבה ניחא משני ממזר מן הראשון אמאי אר"ז אתיא כרע"ק דרע"ק אמר הבא על סוטתו הולד ממזר הבא על מחז"ג משניסת הולד ממזר. ולפ"ז קשה כיון דסובר הירושלמי דלא כבבלי דהבא על סוטתו לדברי הכל אינו ממזר, א"כ הא משנתנו דקתני מת בעלך ואח"כ מת בנך כו' דאתיא כרע"ק דיש ממזר מיבמה, א"כ איך תני סיפא והאחרון אינו ממזר הא סוטתו הוה, ואע"ג שהוליד אחר מיתתו הוי ממזר וע"כ דמשו"ה דבאמת הוי אנוסה דבר תורה, רק מדרבנן משום דלא דייקא הוי כסוטה ומה"ת אינו ממזר, וזה כמו דפירשו תוספות ורא"ש אליבא דידן. אולם מירושלמי שם דאמר מה את עביד לה כעידי מיתה או גירושין, חזינן דמוקי למשנתנו בתרי שאמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך וניסת, והא דלא מוקי בעד אחד היינו משום דמשנתנו סתמה והולד מהאחרון אינו ממזר, דיקשה לרע"ק אמאי אינו ממזר ומשו"ה מוקי בניסת עפ"י עדים דבכה"ג גם מדרבנן מותרת לפי משנתנו ולכן האחרון אינו ממזר, א"כ לפ"ז חזינא דירושלמי מוקי לה בכה"ג דאינו ממזר כלל אפילו מדרבנן, א"כ ה"ה לתלמודן דמוקי למשנתנו בעד אחד ג"כ אינו ממזר מדבריהם, והפשוט כשיטת רבינו וכן מבואר כוותיה בירושלמי, אע"ג דגמרא דילן תלי טעמא דמשום דעבדא איסורא קנסוה רבנן, בכ"ז לענין ממזר הוי רק משום דהיא כאשת השני הואיל וצריכה הימנו גט והוי כבא על אשת השני, הא לאחר גירושין או לאחר מיתה בין מראשון בין משני אינו ממזר ודוק בכ"ז:

== ח ==

'''וכן הדין באחין שקדש אחד אשה כו' תצא מזה כו'.''' 

''' ובנשואה ''' ושמע אחיו שמת ויבמה לא איתברר בדברי רבינו אם מותרת לבעלה או רק שאינה צריכה גט אבל אסורה לבעלה, והעיר בזה מרן בבדק הבית סימן קנ"ט, ולברר הדין אעתיק מעט מהרבה מש"כ בחידושי בסוגיא זו על הא דאמר בגמרא ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו, זה לשוני שם:

''' ראיתי ''' להרמב"ן ז"ל במלחמות שתמה, דעד אחד אינו נאמן לומר מתה אשתך שתכנס אחותה, וע"כ בשני עדים, ואיך גזר שמא יאמרו תנאי היה בקדושין הלא לא גזרינן בשני עדים בא"ל מת בעלך ומותרת לחזור לו ולא גזרינן שמא יאמרו גירש זה ונשא זה, וע"כ דסבר דע"פ עדים ג"כ קנסינן, ולענ"ד יפלא לומר כן, דלהנך תירוצי {{ממ|בדף צ"א}}, דדייקי ע"פ ב"ד הוא דבעי גיטא ע"פ עדים לא בעי גיטא, וא"כ הו"ל למימר רע"ק מוסיף אשת איש שנשאת ע"פ עדים ואחות אשה כו' אם איתא דפליג על ת"ק. ולכן נראה לענ"ד, דתמן מותיב הגמרא מכמה משניות, ומשני איבעי ליה לאמתוני איבעי ליה לאקרויי כו' וכן כתבו תוספות דע"פ עדים ג"כ דייקא שמא יוזמו עדים כו'. כן אמינא דאעפ"י דאם נשאת ע"פ עדים לא קנסוה דמאי הוה לה למיעבד, זהו דוקא באשת איש שבאו עדים שמת בעלה, אבל כאן לא הוה לה למינסב לבעל אחותה, והו"ל למינסב לעלמא, לכן גזרו חכמים משום תנאי בקדושין ודוק:

''' והנה ''' הרא"ש הקשה על הרי"ף דאמאי קאמר דמשום קנסא דעבדא איסורא לחוד בעי גט, והא אמרינן באשת אחיו ואחות אשתו דבנשואתו וגיסו א"צ גט לכולי עלמא, ואע"ג דעבדה איסורא. והנראה, דבאח שייבם אשת אחיו להכי לא אמרי רבנן דצריכה גט, משום דיהיה הקלקול גדול מן התיקון, שיאמרו קדושין תופסין באשת אח מחיים והראיה דצריכה גט בב"ד, אבל קידש אחיו אשה סובר רבי עקיבא דצריכה גט משום קנסא דעבדא איסורא ואסרה עצמה לבעל, ואי דחיישת שמא יאמרו קדושין תופסין באשת אח ע"ז לא חיישינן שיאמרו שתנאי היה בקדושין. וכן בנשואתו וגיסו אם תצריך אשת גיסו גט יאמרו שקדושין תופסין באחות אשה, והא דלקמן {{ממ|צ"ה:}} בתירוץ ר"י נפחא, ברבי יוסי דסבר דאם אינה צריכה גט באשתו וגיסו ה"ה דמותרת לבעל וכמו שפרש"י שם דסבר דלא קנסינן לאוסרה משום סוטה רק שמא יאמרו גירש זה [ובאמת הוא פלוגתת אמוראים בירושלמי ר' יוחנן סבר מריח ערוה כו' ושמואל סבר משום שמא שלח לה גיטה ממדינת הים] ורק בארוסתו וגיסו גזרינן שמא יאמרו הקדושין על תנאי היה, וא"כ זהו הסיבה להאיסור והגט, ותראה להרי"ף ז"ל שכתב לשון אחר ז"ל, דאיכא למימר כו' דלא לימרו א"א יוצאה בלא גט, אבל כאן כתב בדר' עקיבא דאמרי אינשי תנאה הו"ל בקדושין כו', וזה השינוי לוקח מדברי הגמרא, והטעם כמו שביארתי, דכוונת הגמרא דמשום קנסא צריכה גט, דעבדא איסורא ונאסרה לבעל, וכמו דאמר בירושלמי כדי לברר איסורו של ראשון, רק הכא דבנשואין מי א"ל תנאה הו"ל בנשואין, וא"כ יאמרו שקדושין תופסין באחות אשה, ויהיה הקלקול קלקול כללי והתיקון תיקון פרטי וזה חדש:

''' ונראה ''' דהא דאמר הגמרא ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים כו' דיפלא בעיני כל משכיל דפשטא דמשנה מיירי בפנויה ועיין תוספות, ולדעתי דבר זה קשיתיה להגמרא, דהמעיין בסידור הנך משניות יראה דתנא דין דא"א ויבמה דתצא מזה ומזה, וקתני באחות אשה דמותרת לחזור, ואם בפנויה קשיא דרהיטא דמשנתנו בתר רישא גרירא, דניסת עפ"י עדים מותרת לחזור לבעל, והכא על כרחין בבאו שני עדים ואמרו מתה אשתך [דעד אחד אינו נאמן] וא"כ אף בא"א מותרת לבעלה ואינה אסורה משום סוטה, כש"כ הכא דאם זנתה במזיד ג"כ אינה אוסרת אחותה, מכש"כ בעדים דלא קנסינן ליה לאסור באשתו, וע"כ הכא מיירי באשתו וגיסו שהלכו למדינת הים, והוא נשא את אשת גיסו, דשנינו לעיל דצריכה גט וא"כ היה הדין דאחותה אסורה לחזור דהוי אחות גרושתו, קמ"ל דאע"ג דאסורה משום סוטה לגיסו בכ"ז אינה צריכה גט ממנו ולכן מותר באשתו וז"ב, א"כ סתמא דמשנתנו סוברת באשתו וגיסו, דאשת גיסו אינה צריכה גט ממנו, ולכך לא חשש הרי"ף למאי דאמר ר' יוסי בשינויא דר' אמי, דבאשתו וגיסו נמי כל שפוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו, ורק למאי דקאמרינן לשנויא דר"י נפחא דר"י לא קניס כלל באשתו וגיסו כיון דליכא למימר שמא יאמרו גירש כו' ושריא אחות אשתו שנשא למיהדר לבעלה הראשון [היינו גיסו] ע"ז אמר הרי"ף כיון דלא איתברר אם שמואל קאמר הלכה כהך יחיד נגד רבים, לכן אין בידינו להקל באשת גיסו לגיסו, אבל להחמיר לחוש לספיקא דר' אמי ושמואל סובר כוותיה בדר"י ופסיק כיחיד נגד רבים דפוסל גם אשתו משום דאשת גיסו צריכה גט, זה אין אנו צריכין בדרבנן לחוש כן דכל עיקר קנס הוא דרבנן, וזה ברור בשיטת הרי"ף שכתב ואסתפק לן בגמרא כו' וכיון דלא איתברר כמאן מינייהו פסק לא שרינן לאשת גיסו אגיסו מספיקא אבל בודאי א"צ גט, ומש"ה אשתו דלא הויא אחות גרושתו שריא לחזור וכמו דפרישית בס"ד, ודלא כהמלחמות שפירש בדעת הרי"ף דגם אשתו אסורה ודוק:

''' והנה ''' בירושלמי ריש פרקין, עד כדון בשהיתה יודעת שהיא אשת איש לא היתה יודעת שהיא א"א, קטנה שהשיאה אביה והגדילה והלכה והשיאה את עצמה, פירושו, באופן דלא היתה יודעת שהשיאה אביה אם קנסינן לה דצריכה גט מזה ומזה כו', נישמעינה מן הדא דא"ר אילא ותני תמן כל העריות א"צ הימנו גט חוץ מאשת איש בלבד, ר' עקיבא אומר אף אחות אשתו ואשת אחיו, שנייא היא תמן בין שהיא יודעת בין שאינה יודעת, פירוש, דהנה הכא או טעמא דקנסינן משום דעבדא איסורא וחיישינן שמא גירש זה ונשא זה וכשיטת הרא"ש, וכן התם טעמא דיאמרו שקדושין על תנאי היה וקנסינן דעבדה איסורא, או כפירוש הרי"ף וכמוש"כ לעיל בס"ד, וניחזי ביבמה היינו שאמרו מת בעליך וצריכה להתיבם וא"כ היבם מיבמה בעל כרחה ואינו צריך לשאול דעתה כלל, ובחפצו תלוי אם לחלוץ או ליבמה, וא"כ לא שייך למקנס אותה משום דלא דייקא כיון דלא בדעתה תלוי, ובכ"ז צריכה גט לר' עקיבא ולר"י לכו"ע צריכה גט באשת אחיו, וה"ה כאן צריכה גט אף אם אינה יודעת שהיא א"א וזה נכון:

''' ובזה ''' הוקל אצלי התמיה הגדולה בסוגיין, ממאי דכי אמר שמואל הלכה כר"י כו' דילמא אדר' אמי קאמר, דא"כ תמיה מנא להו לרב ושמואל למיפלג על ת"ק דסבר דאע"ג דא"צ גט דלא שייך חשש שמא גירש זה כו' בכ"ז אסורה משום סוטה וכמו שהאריך רש"י בלשון קדשו, א"כ באשת אחיו נמי נימא הכי דתהא אסורה משום סוטה, ובתוספות רעק"א זצ"ל עמד ע"ז, ולפ"ז ניחא שפיר, דכאן באשת אחיו כיון דאחיו מיבמה בעל כרחה, וא"כ לא שייך הו"ל לאימתוני. דאין צריך דעתה כלל ולכך בלא חשש דגירש זה לא קנסו וכן בלא חיישי לתנאה דקדושין ודוק:

''' ועיין ''' בית שמואל סימן ט"ו שהאריך דהך דנשואת אחיו אם מותרת לבעלה תליא בפלוגתת הרי"ף ורא"ש, ולענ"ד אין נפ"מ, דעד כאן לא פליגי רק לענין צריכות גט, דבזה סבר הרא"ש דמשום דעבד איסורא לחודא לא אצריכה גט, אבל לענין לאסור אותה לבעלה בלא הצרכת גט, גם הרא"ש מודה דמשום דעבדא איסורא והוי כסוטה קנסוה וכמו דמייתי מדברי הגמרא דבנשואתו וגיסו אע"ג דלגיסו אסורה מ"מ א"צ גט עיי"ש בדברי הרא"ש סימן א' בעיון ותראה מבואר כמוש"ב. אולם הפלוגתא לענין איסור אי משום קנסא אי משום גירש זה, זה פלוגתא דר"י ות"ק לר"י נפחא, ובאשת אחיו לפי מה דפרישית א"ש טובא, דלכו"ע בנשואת אחיו מותרת לחזור לו מטעם הנ"ל, יהיה איך שיהיה מוכרח מפלוגתת רב ושמואל דמותרת לחזור לבעלה ודוק: ובירושלמי זה לשונו, קנס קנסו בה שתהא בודקת יפה ויקנסו בה אצל השני ולא אצל הראשון עיי"ש פלוגתת ריו"ח ושמואל. מוכח דהא דאסורה על השני הוא הבועל הוי משום דקנסוה רבנן דתידוק טובא, וכיון דאיכא חומר גבי בעלה השני דייקא שפיר, [ובזה האריכו האחרונים מהי חומר דייקא ומפורש בירושלמי דמשום בעל שני סגי] רק לאוסרה על הראשון פליגי, ר' יוחנן סבר דטעמא משום כיון דלא דייקה הוי כסוטה שזנתה במזיד ואסורה לשניהן, ושמואל סבר דטעמא משום גט שלח לה כו', ושמואל לטעמיה דאמר כאן בשומרת יבם אינה כא"א ומותרת לבעלה, אבל לבועל היינו אחיו אפשר דמודה דאסורה, דטעמא כי היכי דתידוק ואף בנשואת אחיו אסורה לבועל וכמו דפרישית בס"ד ואף לפי מש"כ לעיל, דטעמא משום דמייבם בע"כ, אפשר דאסורה לבועל ואף שמת אחיו אח"כ:

''' ובתוספתא ''' תניא, אמרו לה מת בעלך ונשאת ואח"כ א"ל קיים היה ומת הר"ז יוצאת בגט כו' א"ל מת בעלך {{ממ|ונתקדשה}} ואח"כ א"ל קיים היה ומת הר"ז יוצאה בגט וחליצה כו'. והנה כל מבין יבין כי ט"ס נפל בתוספתא, דבנתקדשה אינה אסורה כלל וכמו דתנן במשנה. ועוד דחליצה מאי בעי הכא ותני כבר דין דניסת, ועוד דהמעיין מקודם דתני גוונא דחילוף הדברים בין בנתיבמה בין בניסת, ועוד תני גווני דמת אחר כך, בין בניסת בין בנתיבמה, לכן ברור דר"ל כך. א"ל מת בעלך [ונתיבמה] ואח"כ א"ל קיים היה ומת, נמצא דהוי כסוטה לבועל דאסורה לו שבא עליה בחיי בעלה, וא"כ מה שבא אחר מיתת בעלה עליה, הוה כביאה פסולה דבא עליה באיסור, וא"כ צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו כדין כל ביאה פסולה וז"ב בס"ד. הרי משמע מתוספתא דא דאם נתייבמה הוי בעילת היבם אחר שמת אחיו ביאה פסולה. חזינא דלבועל אסורה וזה דין נכון ומצאתי אח"כ בשו"ת רעק"א סימן פ"ו שהעלה כן מסברא:

''' ונבאר ''' דברי הירושלמי הלכה ו' על משנה דמי שהלכה אשתו למדינת הים, כתיב ושכב איש אותה כו' ואמור אף [תמן] כצ"ל. תחת אישך פרט לאונסין. אר"מ גזרו על דבר המצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי, דפליאה ממני קושייתו, דהתם מדלא הוי לה למינסב ואיבעי לה לדקדק ולא דקדקה עשאוה כסוטה וכדאר"א תמן מריח ערוה כו' וא"כ הכא אף דהו"ל כמזיד ג"כ אינה אוסרת את אחותה, וכמו דמשני בתלמודא דילן, ואם לשמואל דאמר משום שמא שלח לה גיטה כו' א"כ הכא לא שייך גט, ופוק חזי, דבאשת אחיו לרבנן דתמן קאמר בהלכה א' דהבעל מותר בה משום דלא שייך גט אע"ג דתמן הבעל הלך למדינת הים שדרכו לילך, ואם תאמר דקושייתו כמו דחיישת תמן לגט כן תחוש כאן לתנאי [ואולי אף בנשואין יש תנאי] א"כ קשה טובא באשת אחיו איך קאמר דלרבנן דתמן מותר בעלה בה, ניחוש לתנאי בקדושין וכו'. ועל כרחין פירושו כך כמו שבארתי לעיל, דהא דאסורה לשני היינו כדי שתבדוק יפה, וברור דאף לרבנן דתמן דבאשת אחיו הבעל מותר בה, אבל להבועל אסורה כדי שתבדוק יפה, וכן לרב ושמואל בסוגיין דף צ"ה שומרת יבם אסורה להבועל היינו אחיו שייבמה, וכאן פריך דאמאי מתה ראשונה מותר בשניה, דנגזור כדי שתבדוק ויבדוק ונקנוס דלבועל אסורה היינו השניה לו, אע"ג דניסת בעדים לרבנן דפליגי על ר"ש, ומשני דעל דבר שאינו מצוי לא גזרו, אבל באשת אחיו דמצוי שפיר גזרו ואסורה לבועל, הרי אחר העיון העלינו דבנשואת אחיו מותרת לבעלה וכפסק הרמ"א בסימן קנ"ט ולהבועל אסורה ודוק:

''' אך ''' לפי שרבינו חננאל בהך שמועה דשומרת יבם היא כא"א הובא ברשב"א פירש, דאף לשמעון שייבמה בחייו ג"כ מותרת יעו"ש קשה לחלוק עליו, והנראה דזה אפשר לומר דאין סברא לחלוק ולומר דלאחיו שייבמה תהא אסורה ולבעל תהא מותרת, דאם תחשוב אותה כסוטה תהיה אסורה לשניהן, ואם לאו תהיה מותרת לשניהן, ובזה מסולק הסתירה שהוכחתי מירושלמי, דהוא לטעמיה אזיל דאמר הוא מזיד והיא שוגגת כו' לביתה מותרת הא בועל אסור בה {{ממ|נ"ב. ורב אשי סבר כן לכן מפרש עפ"י עדים כשגגת איש באשה ולא מיתסרא על בעלה פי' דגם על הבועל הוא השני לא מיתסרא משום דגם הוא שוגג ולכן לא נאסרה עליו}}, וא"כ אין מהזרות דנאמר דלבעל מותרת ולבועל דאיהו אחיו אסורה, אבל גמרא דילן לטעמיה בכתובות ט' דבכה"ג גם לבועל מותרת. ובזה א"ש מה דלא מפלפל הגמרא ריש פרקא אמאי אסורה לבעלה, כמו דמפלפל הירושלמי דפריך ונקנוס אותה אצל שני ולא אצל הראשון, כיון דאסורה לשני שוב צריך לאסור אותה לראשון דלא ליהוי כחוכא ואיטלולא דאם כסוטה חשבת לה תיאסר אף לבעלה, ואין להאריך עוד ודוק:

== יב ==

'''ומפני מה המוציא את זו וכו' גזירה שמא תנשא לאחר וכו' ויאמר הראשון אילו הייתי יודע כו':''' 

''' הנה ''' בשיטת רבינו בארתי בחידושי לגמרא, אמנם במה דפסק רבינו כל"ק דמשום קלקולא. נראה לנו לבאר בזה שמועה בדף ל"ה דמייתי תנן הנושא נשים בעבירה פסול כו' ותני עלה נודר ועובר יורד ומגרש ואי אמרת אינו צריך לפרט אה"נ, ליחוש דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה, ושמועה זו צריכה ביאור דנתבונן, כיון דהוא חשוד לישא פסולות ולישא באיסור לאו דכהונה כש"כ שהוא חשוד לעבור שבועה והלא כל העובר בלאו פסול לעדות ולשבועה וכבר עמד בזה בשו"ת חכ"צ סימן ל"א. והעיקר כמו שתירץ דכאן שבא לחזור בתשובה ובקבלה לבד סגי אלא משום דיצרו תקפו עשינו לו סייג כדאמר הגמרא בבכורות יעו"ש, וכן כתב בביאורי הגר"א חו"מ סימן ל"ד בשם מהרי"ק סימן פ"ה, ולפ"ז מאי פריך הגמרא וליחוש דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה כיון דאנן מחזיקין ליה בישראל כשר שרוצה לשוב מאולתו, רק דמחמירין עליו שידור וכולי טצדקי כי האי לילך לגבי חכם ולהתיר לא חיישינן:

''' ונראה ''' דלקמן {{ממ|דף מ"ו}} באומר יאסרו כל פירות שבעולם אם לא אגרשך דהתירו לו לחזור, והקשו קדמונים, דלימא דאיכא משום קלקולא דיאמר אילו הוינא ידענא דיש פתח לנדרי לא הייתי מגרש והוה טעות בגירושין יעוין השגות ראב"ד על הרי"ף, והעיקר כפי מש"כ התוספות רי"ד כיון דאיהו ברצון היה נודרה ואסר עצמו בכל דבר אם לא יגרשה, חזינא דהיה חפץ בגירושין ולא מצי לומר דמחמת הנדר היה מגרשה, וכיון שכן הכא בכהן דכופין על הפסולות ואין זה מעושה דכופין כדין, ולא הניחו לעסוק בעבודה עד שידירנה, א"כ ניחוש שמא לאחר שיגרשנה יאמר אילו הייתי יודע שהנדר פתח יש לו לא הייתי מגרשה והגט ניתן בטעות שהיה מוטעה בדעתו שהנדר אין לו פתח, ואי משום דצריך לפרט יאמר אני לא הייתי מפרט הנדר והוי חכם מתיר לי ותו יוציא לעז ויקלקל הגט, ונהי דעל מה דמניחין לעבוד לא קשיא כיון דשב מכסלו והוא כשר לעבודה אבל על האי דמחמירין אנו עליו שידור משום דיצרו תקיף הלא בזה נחתינן לספיקא שמא מקלקל הגט אחר שיתוודע לו שיש פתח לנדרו, או שיתוודע לו דבהאי נדרא בחרטה דהשתא נמי סגי כמו שכתבו הראשונים הואיל דעל ידי אחרים נדר, וכמה צריכין לאיזדהורי דלא ליתי לידי קלקולא בגירושין דאיכא חששא דאשת איש, והיה מהראוי דנסמוך על קבלה דיליה לחודא כמו במטמא למתים, מלהחמיר עליו דידור הנאה דאם תחשוב דאע"ג דמשום איסור כהונה לא יפרוש הואיל ויצרו תקיף, בכ"ז ההדרה תועיל עליו שיגרשנה הלא יכול לקלקלה ולומר אילו הייתי יודע שיש פתח או שימצא החכם פתח או חרטה לא הייתי מגרשה ולא חשתי לאיסור כהונה שכבר עברתי על זה ונשאתיה באיסור. ולפ"ז ממשנתנו לא קשיא דתנן עד שידור הנאה דאימור קודם גירושין אומרים לו ב"ד שאם רוצה להתיר את נדרו יתיר, שנדר זה יש לו מתירין ע"י פתח או חרטה ואחר זה יגרש, אבל ברייתא דתני יורד ומגרש דמשמע שאין מודיעין לו כלל הלא קשה דיבוא לקלקלה ויטעון שגרשה בטעות שהיה בדעתו שזה הנדר אין לו היתר ע"י חכם וא"ש פשט השמועה בס"ד:

''' והנה ''' רבו הפוסקים דנשבע לגרש הוי אונס, ונתבונן אם אינו מתחרט מאי אונסא איכא כיון דברצון נשבע ואינו מתחרט, ואם באמת מתחרט הא מצי להתיר את נדרו ואיך הוא אנוס, ונראה דאם מתחרט חרטה דהשתא, ואין מתירין לו בלא חרטה דמעיקרא הוי אנוס בשעת הגירושין ועל אופן זה חשוב כאונס, ולפ"ז למי שאחרים הביאוהו שישבע לגרש אשתו שאז סגי בחרטה דהשתא כמוש"כ בשו"ת המיוחסות, אין שייך לחוש מאומה דבכל גוונא לא הוי אנוס שאם מתחרט הלא מצי להתיר את נדרו, [ולפ"ז בנזירות שמשון צ"ע דלא מהני שאלה] ובתשב"ץ סימן ס"ח בח"ב העיר כיון דתאמר דהגט אינו גט ואינו מתיר כיון שהוא אנוס מחמת השבועה והוי גט מעושה א"כ כי נשבע לגרש וכוון על הגט המתירה לעלמא. [דבר זה תלוי בדברי הראשונים בפ"ח הי"ב בהרב המגיד בע"מ שלא תנשאי לפלוני כן הכא בלא השבועה היה הגט מתיר ונתן ככל נותני גיטין דעלמא וקיים שבועתו] הוי כנשבע שלא יישן ג' ימים דהשבועה הוי שבועת שוא ולא רמיא איסורא עליה ותו מותר לגרשה מצד שבועתו דלא חלה כלל ולא הוי גט מעושה. ולכאורה נראה, דדא פירשו תוספות בפרק השולח, דאם נדרה או נשבע בתנאי וכההוא דנדר מכל הנאות דעלמא אם אינסיב דאמר סוף נדרים דחלה עליה, משום דהיה על תנאי והיה יכולת בידו שלא לנסוב, לכן אף שאחרי התנאי לא מצי לקיים חלה שבועה עליה, כן ה"נ הלא היה מצי להתקיים השבועה באופן שישאר בדעתו שהוא עתה ולא יתחרט על נתינת הגט ואז הגט מרצונו ומה איכפת לן שנשבע לקיים רצונו לגרשה, לכן תו אף כי אחרי זה נתחרט על נתינת הגט ולא מצי לקיים השבועה ג"כ חלה עליה, וחלות השבועה באופן שאין רשאי לקיימה בקום ועשה מצאנו בסימן רל"ט בנשבע לעבור איסור דרבנן יעוין ש"ך ס"ק צ', הוא הדין בלא מצי לקיימה ודוק. ויעוין תשב"ץ שם דברים נכונים ואכמ"ל, אח"ז ראיתי מש"כ ע"ז המבי"ט ח"ב {{ממ|סימן קל"ח}} יעו"ש ואכמ"ל ועיין ב"י ובשו"ע סימן קנ"ד סעיף כ"ד בשם רלב"ח והוא העובדא שהובא במבי"ט שם ודן עליה יעו"ש:

== יד ==

'''וכן הנטען על השפחה כו':''' 

''' יעוין ''' בהגהות, ובנטען שבא על אשה נדה משום נדה לא הזכירו הקדמונים והוא, משום דעיקר נטען לא גזרו רק במידי דלא יתכן להיות רק באשה פנויה לא באשתו, אבל בנטען שבא על פנויה נדה הלא חשש לעז זה יתכן גם כשהיא אשתו מכבר, ואטו מי שבא על אשתו נדה יוציאנה. ותו לא גזרו חכמים גם על נטען פנויה נדה, וזה עומק מכוון של הגמרא יבמות מ"ב משום דחסא א"ה דידיה נמי, דאין כוונת הגמרא לאסור גם במעוברת דידיה, דזה לא יתכן כמו שמבואר בדברינו להלן בשם מהרי"ק, רק הכי פריך כיון דאין סיבה ועילה למצוא חשש במעוברת חבירו יתר ממעוברת דידיה, תו אין סברא לגזור גם במעוברת דחבריה, ומשום הכי סתמו הפוסקים בנטען מפנויה נדה וברור, ודלא כהים של שלמה:

== יט ==

'''הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט כו' ואין ראוי לסמוך עליהן כו' ובאשתו היא שחזקתו שאינו עושה בעילת זנות כו':''' 

''' והמכוון ''' מדברי רבינו דלא מן חומר האיסור דבעילת זנות אמרו חזקה זו, רק באשתו אמרינן דמתחרט על הגט או בועל שלא לשם תנאי, אבל לומר מחזקה דעושה אזיקים על צוארו לומר שמקדש אשה דעלמא זה לא אמרינן ויעוין בפ"ד מהלכות נחלות בזה, ולדעתי יש סעד לסברת רבינו משמועה ערוכה בפ"ג דקדושין בסוגיא דמקדש עפ"י עד אחד אפילו שניהן מודין אין חוששין לקדושין איתיביה רבא לר"נ המגרש את אשתו ולנה עמו בפנודקי ב"ש אומרים אינה צריכה הימנו גט שני ובה"א צריכה הימנו גט שני ה"ד כו' אלא לאו בעד אחד, והוא פלא, דא"כ מאי איריא להשמיענו פלוגתתן באופן זר כזה דגירשה מן הנשואין ולנה עמו בפני עד אחד, אתמהה, אטו באשה דעלמא ובקדושי כסף ושטר לא יתכן להשמיענו פלוגתתן וצריך מובן. לכן נראה דמוכיח דכו"ע סברי דמקדש בעד אחד ושניהן מודים חוששין לקדושין וכאן מיירי בראוה שנבעלה ולא שמעו שלשם קדושין הוא בועל אותה, אמנם אי בעיל בפני עדים שנים. ודאי דאין עושה בעילתו זנות ואמרינן דשניהם מתחרטין על הגט ונבעלת אליו לשם אישות שרוצה לחזור בו וליקח אותה לאשה ולהחזיר גרושתו, אבל באין כאן רק עד אחד לו יהא שהעד אחד נאמן כי שניהם מודים, מכל מקום הך חזקה נגרע טובא דאם מתחרט בו הוא או היא מתחרטת בה, ושניהם רוצים לחזור ולהנשא ולמהר להתקשר שנית, במה תקשרנו הלא בידו להכחיש העד ולאמר לא קדשתיך ואז לא יהיה העד מהימן, וכן גם אם היא תכחישנו הלא תאמר לא נתקדשתי ותנשא באיסור לאחריני דהיכי דיש אחד מהן מכחיש להעד הלא אינו נאמן, וכיון שאין יכולת בידם להתקשר בקשר חזק בלתי נפרד תו אין מתכוונין לשם קדושין ולא שייך ע"ז חזקה דאין אדם עושה בעילתו זנות, זה טעם ב"ש דסברי דאינה צריכה גט שני וב"ה סברי דמתכוונין לשם קדושין דלא חיישי שמא תכחישנו או הוא יכחיש להעד וע"ז סמכי ובועלין לשם קדושין וז"ב, ופריך כיון דראוהו שנבעלה מאי שייך לחלק בין ארוסה לנשואה כיון דהעד אומר שנבעלה ובכה"ג פריך בהדיא בגיטין על מ"ד דמוקים כשראוה שנבעלה יעו"ש {{ממ|דף פ"א}}. וכ"ז רק לסברת רבינו דלאו משום חומר האיסור מיירי משום איסור זנות. רק דבאשתו תולין דרוצה לקנותה לאשה להיות בלתי תלוי בספק, ועיין רא"ש שהסביר כדפרישית:

''' ולפי ''' דברי רבינו נראה ברור דאף אם היתה נדה ג"כ אמרו דלשם קדושין בעיל כיון דלאו משום חומר האיסור, רק שרצונו לחזור ולהתקשר עמה שתהיה אשתו וחוזר בו מהגט. וכיון דבנדה תופסין הקדושין ודאי לשם קדושין בעיל. ואם כי הריב"ש {{ממ|בסימן ו'}} כתב והיתה בחזקת נדה כו' ואם לאיסור כרת התירו בביאתו איך יחוש לאיסור קל דפנויה. זה לדברי הגאונים דאפילו בפנויה דעלמא אמרו חזקה אין אדם עושה בעילתו ב"ז והוא משום חומר איסור דפנויה והיכי דמצי למיעבד היתרא לא שביק ואכיל איסורא, אז יתכן לומר כן כיון דעבר על איסור חמור תו לא איכפת ליה במה דפש איסורא דזנות. אבל לשיטת רבינו דהוא ענין אחר אין כאן מקום לסברא זו ודוק. ולפי דברינו נסתרה ראייתו של הרב המגיד לעיל הלכות אישות פ"א ה"ד ז"ל, ונראה סיוע לרבינו ז"ל כו' ואם לא היתה הפנויה שאינה מופקרת באיסור מן התורה לא היו סומכין על חזקה זו דאיסורא דרבנן כו' לא זהירי ביה. ולפי מה שבארנו הוא מובן אחר ולאו משום חומר האיסור ודוק:

== כג ==

'''לפיכך מניחה וכו' ואין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה כו' ואינו חייב כו'.''' 

''' ראית ''' רבינו מלשון המשנה חרש כו' ונתחרשה כו' אם רצה לקיים יקיים וזה פלא דפשיטא יעוי' תו' אלא הכונה היא שאם לא רצה להוציאה מוכרח לקיימה בכל החיובים שנתחייב בעת הנשואין [וכן לשון המשנה סוף פרק הכותב וקיימת שע"מ כן קיימה] אבל נשתטית לא יוציא אמנם החיובים שנתחייב לה בעת הנשואין אינו חייב כמו שאר כסות וכו' וכן פי' בפי' המשנה שם וז"ל ואל תטעה כו' והוא כשהנשואין גמורין והגירושין אינן גמורין מפני כך אינו מקיים [פירוש שאינו חייב בחיובי איש לאשתו] אלא הדין הוא שלא יוציא עולמית עכ"ל הרי ביאר עומק המשנה ואין לך ראיה גדולה מזו ודו"ק.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}