עריכת הדף "אור שמח/אישות/יא"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== ד ==

'''ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה:''' 

''' הרב ''' המגיד כתב שזה ברוצה לקיימה אחר שנתפקחה, ולמד זה מחרש ושוטה שנשאו נשים וכו' ששם דוקא ברוצה לקיימן, וה"ה כאן, וזה קיצור מופלג בדברי רבינו, ולהלן בפרק כ"ב כתב רבינו, אבל הפקח שנשא חרשת אם מתה לא יירשנה והחרשת שנשא פקחת כו' יירשנה, וכתב הראב"ד שלמד זה רבינו מדין כתובה כמו דחרשת אין לה כתובה מן הפקח כן אינו יורשה, וא"כ אף בחרש שנשא פקחת שאין לה כתובה ממנו אינו יורשה יעו"ש, ובהלכות נחלות כתב רבינו שאין הפקח יורש את החרשת שניסת כשהיא חרשת אפילו נתפקחה, ופשט דבריו מורה דאף ברצה לקיימה כשנתפקחה אינו יורשה, ואם מדין כתובה למד, הלא בזה דיש לה כתובה גם צריך ליורשה, וכבר עמד ע"ז בלח"מ שם. אמנם כבר העיר הכסף משנה דדברי רבינו מפורשים בירושלמי דפ"ק דכתובות הלכה ב' ומזה למד רבינו, וכן כתבו שם מפרשי הירושלמי, וזה לשונו, חרש שנשא פקחת אין לה עליו מזונות ולא כתובה, ואם מתה הוא יורשה שהיא רצתה לזוק לו נכסיה והוא לא רוצה לזוק לה בנכסיה [זה דין של רבינו לקמן פרק כ"ב, שהיא בת דעת ומזכה לו בנשואין שלה כל הזכיות שיש לבעל על אשתו שהלא ניחא לה בנשואין של חרש וניסת להחרש בכל הזכותים שיש לבעל על אשתו], פקח שנשא חרשת יש לה עליו מזונות וכתובה ואם מתה אינו יורשה שהוא רוצה לזוק לה נכסיו והיא לא רצתה לזוק לו נכסיה, ופריך וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה, ר' ירמיה בשם ר' ליזר כשכנסה פקחת כנסה [פירוש כשכנסה פקחת ונתחרשה], ריב"א בשם ר"ל שכנסה פקחת ונתחרשה מכל מקום לא פקחת כנסה [בתמיה דא"כ כשכנסה פקחת ונעשית אשתו אמאי אינו יורשה הא אשתו היא לכל דבר ומשני] תיפתר שהיתה חרשת ונתפקחה שלא תאמר הואיל והיתה חרשת תחלה אין לה כתובה לפום כן צ"ל יש לה, עכ"ל הירושלמי כפי ההגהה הברורה, וכיון שכן הלא דין שלפנינו בכנס חרשת ונתפקחה דיש לה כתובה כו' מפורש הוא בירושלמי, ולכן נקטיה רבינו כפשטא דאף אם עדן לא בא עליה ואינו רוצה לקיימה יש לה כתובה, דבשלמא בחרש שנשא פקחת הרי בעת נשואין היה אינו בן דעת, ולכך השתא דנתפקח אפשר דיאמר איני רוצה לקיים אותה ויגרשנה דבידו לגרשה דבו תלוי הגט, ולכך כל זמן שלא בא עליה ואינו מקיימה עוד, אין לה כתובה עליו אף אם מת אח"כ, אבל פקח שנשא חרשת ונתפקחה הרי לאו בידה לגרשו והיא אשתו גמורה, ואין שייך לומר שלא ירצה הבעל שנשא כשהיתה חרשת לקיימה כשנתפקחה, וכל פקח הלא נותן כתובה לאשתו רק דכאן חששו דממנעי ולא נסבי וכיון שנתפקחה לא שייך זה, לכן יש לה כתובה אף אם לא בא עליה בפקחותה. והדין שפסק בהלכות נחלות דאף אם כנסה חרשת ונתפקחה אינו יורשה ג"כ מפורש הוא, וזה אע"ג דרוצה לקיימה ובא עליה, דדוקא בחרש שנשא פקחת אמרינן דאם רוצה לקיימה בעת פקחותו כשנתפקח אח"כ, הרי היה בידו לגרשה וחזינן דניחא ליה בהנך נשואין שנשא בעודו שלא היה בן דעת, ולכך יש לה עליו כתובה, אבל בפקח שנשא חרשת ונתפקחה אף שבא עליה אימור לא ניחא לה בהנך נשואין שניסת כשלא היתה בת דעת, אבל מה תעשה הרי אין בידה לגרשו, וכיון שתקנו לה חכמים בעודה חרשת נשואין הרי צריכה גט ומה בידה לעשות. ואף לשיטת רבינו דבמאיס עלי כופין אותו להוציא לא ניחא לה לזלזולי בבי דינא ולכופו, לכן אף שבא עליה ג"כ אינו יורשה, ובכל זה יראה לי שזה ברוצה לקיימה, דהנשואין לא הוי רק מדבריהם כמו שהיה קודם. אבל בבעל אותה בפני עדים אחרי שנתפקחה דאז אמרינן דלשם קדושין הוא בועל והוי קדושין דבר תורה וכמו בבא על הקטנה כשנתגדלה אמרינן דאם קבלה קדושין משני אינה צריכה גט כרב דלשם קדושין הוא בועל, וכיון דמקודשת אליו מה"ת הרי רצתה בקדושיה דבר תורה והבעל יורשה, דנעשה כאילו קדשה עכשיו ויש להבעל כל הזכיות שיש לבעל על אשתו, רק במקיימה באופן שאין עדים שלא נתוסף בקדושיה קדושי תורה אז ברור דאין הפקח יורשה הואיל ואין ראיה שרצונה בנשואיה, כנ"ל בזה. דאף דדעת רבינו דירושת הבעל מדבריהם ולפ"ז הוי מצינן למימר דאף שבא עליה אחר זה לשם קדושי תורה שלא יתפסו בה קדושי אחר ג"כ אינו יורשה דלא תקנו חכמים ירושה, כיון שהנשואין היו בעודה חרשת ולאו בת דעת הויא וצריכה גט ומה תעשה, בכל זה לא מחוור והעיקר כדכתיבנא והדין דחרש שנשא פקחת הלא מפורש הוא בירושלמי, ואין לומר דנפרש דמיירי בנתפקח אחרי זה, וכמו דסיפא דפקח שנשא חרשת דיש לה עליו כתובה מוקי הירושלמי בנתפקחה אח"כ, והכי נמי רישא דחרש שנשא פקחת מיירי כשנתפקח אחר זה, זה אינו, דאם כן אמאי אין לה עליו כתובה כיון דנתפקח. ואין לפרש דמיירי כשלא בא עליה עדיין כשנתפקח ואינו רוצה לקיימה, דא"כ אמאי יורשה כיון דלדבריך חרש אינו יורש פקחת ואטו אם נתפקח יורשה. ונראה שמהראב"ד אישתמיט דברי ירושלמי זה שכתב שלמד מדין כתובה והוא מפורש בירושלמי כרבינו. ולהיפך דאם נתפקחה אח"ז יש לה כתובה ואינו יורשה, וטעם הדבר, דפקח הנושא חרשת אין לה עליו כתובה דממנעי ולא נסבי דפיקח שנשא אותם חושב אם יוכל לדור עמה הרי טוב ואם לאו יגרשנה כיון דאין לה כתובה. אבל אם תאמר דיש לה כתובה ממנעי ולא נסבי, אבל בפקחת שנשאה חרש הרי יודעת שנכנסת לרשות חרש ותהא אגידא ביה לעולם דאין בידה להתגרש ומה איכפת לה שהבעל החרש יירשנה במותה כיון דניחא לה באישותו וטב למיתב טן דו יהיה יורשה ג"כ ופשוט:

''' סוף ''' דבר דעת רבינו על פי ירושלמי דהפקח שבן דעה הוא מתחייב את עצמו ליתן ככל זכיות שיש לאשה עם בעלה, רק כתובה לא תקנו דבאמת אין נשואין כלל לחרשת, רק חכמים תקנו וראו שימצאו אנשים שישאו גם חרשת אבל אם יתחייב כתובה לא נסבי לה. ולפ"ז הבעל אוכל פירות נכסי אשתו הפקחת אע"פ שהוא חרש דהיא זיכתה לו נכסיה שהיא ניסת לדעתה, לבד מעשי ידיה שצריכה למזונות, ואף בעבד עברי אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך, וכן החרשת עם הפקח היה לה על הבעל כתובה ות"כ, רק חכמים חששו דממנעי ולא נסבי, והוא היה בן דעת כשנשאה לכן הבעל חרש זוכה בכל הזכותים שיש לבעל בנכסי אשתו הפקחת. והא דאמרו בריש האשה רבה, דהואיל והיא אינה זוכה בדידיה, כך הוא אינו זוכה בדידה, זה תמן דנשואין שלה באיסור וחכמים לא ניחא להו בנשואין דילהו כמו שניות וכו' נפסק אגד הקשר ויחס ברית נשואין שלהם, וגם שם בשניה דעת ירושלמי כן דאע"ג דאין לה מזונות מכל מקום הבעל זוכה במעשי ידיה יעו"ש פרק יש מותרות הלכה ה', ובזה נראה דפליג הבבלי, ואולי מוקים הבבלי זאת הברייתא כר' אליעזר דסובר באשה שהלך בעלה למדינת הים כו' דבעלה זכאי במציאתה כו' דלדידיה לא קנסו רבנן, כן הוה"ד בשניה דהיא מרגלת אותו לא קנסוהו ודוק, אבל כאן חרש שנשא פקחת דנשואין הלא הוא מתקנת חכמים וחכמים חששו לטובתו ורצו לתקן ככל דיני נשואין, רק שלא חייבו אותו בכתובה משום דחרש לאו בר דיעה הוא וחיובו וכתיבתו אינו כלום לכן לא שייך לחייבו, אבל היא שהיא בת דעת זכיא ליה בשלה ככל פקחת שניסת, וזה כוונת ירושלמי שרצת ליזוק בנכסיה בנשואין שלה שניסת אליו מדעתה, וזה פשוט וברור:

''' אבל ''' קשה לי מהא דאמר סוף פרק הכותב דרב ושמואל פליגי אם קטנה יוצאה בגט אם יש לה כתובה, הוא בפלוגתא דר"א ור"י ואמר אליבא דר"א כו"ע לא פליגי כו' ואמאי נימא דר"א סובר דקטנה שאינה בת דעת לכן לא זכי הבעל בקנינים שיש לבעל על אשתו כלל. אבל מניה דידיה דאיהו בן דעת יש לה כתובה ות"כ, וכמו דאמרו בירושלמי גבי פקחת שניסת לחרש. ונראה דסבר תלמודין דאם הוי ר' אליעזר מחשיב לנשואין דילה דיהיה לה ממנו כתובה ות"כ, לא היה מקיל דאם היא בת כהן לישראל דתאכל בתרומה, אע"ג דלהירושלמי באשת חרש הלא יורשה וזכי בנכסיה ובכ"ז אמר בפרק אלמנה לכה"ג דטובלת מחיק בעלה ואוכלת בתרומה, הלא בזה פליג הבבלי דאמר שם חרש פוסל דהא קניא בתקנתא דרבנן, ובפרט דשמואל גופיה אמר ביבמות לר"א דעשאה כמטיילת בחצר עמו, אלמא דאיהו מודה דלר"א אין לה כתובה, רק לר' יהושע אמר דרב סבר דגם בקטנה חששו חכמים דממנעי ולא נסבי לה לכך העדיפו כח הבעל יעו"ש ודוק. וכבר נדפס זה משמי בספר מלאכת חרש ח"ב, רק באתי עתה לקיים דברי שהוא ירושלמי מפורש דיורש את נכסי אשתו הפקחת וכל שכן שאוכל פירות נכסיה, ובשביל שהאחרונים לא עיינו בירושלמי לכן לא דקו בזה במח"כ ודוק:

== ו ==

'''ואין משיאין את הקטן עד שבודקין אותו כו'.''' 

''' כוונתו ''' דלא סמכינן על החזקה דרבא משום דמגרע גרע כיון שהגיע לכלל שנים, תו כי יגדיל אחרי זה לא יבעול לשם קדושין דיחשוב שמסתמא גדול הוא ויהא כל ימיו בלא קדושין ויהיו בעילותיו זנות, לכן לא סמכינן על חזקה דרבא אפילו כשנושא קטנה והוי קטן אוכל נבילות, ומפרש רבינו הך שמועה דפרק מי שמת {{ממ|דף קנ"ו}} בודקין לקדושין כו', פירושו, שהבדיקה חיובית, וכן מורה לשון הסוגיא וכיון דבדיקניה לקדושין כו', ויעוין תוספות שם. אמנם צ"ב הך דפרק הנשרפין {{ממ|דף ע"ו}} דאמר סמוך לפרקו שאני ויעוין ב"ש סימן א' ואכמ"ל. וראיתי שהרשב"א בשו"ת חלק ד' סימן ר"ז מפרש כן הך דבודקין והך דסמוך לפרקן מפרש בני י"ח יעו"ש באורך:

== יא ==

'''אמרה היא אמת אמר שלא מצאני בתולה ואיש בא עלי באונס כו' ה"ז נאמנת:''' 

''' בשלטי הגבורים ''' כתב דתוספת לית לה משום דאימתי מתחייב לה התוספת בשעת כניסתה לחופה ואז כנסה על דעת דתהא בתולה לא בעולה, וכן כתב גבי משנה דמומין דאם היו עדים שנתהוו בעת היותה ארוסה, דמכל מקום תוספת אין לה. והנה הריא"ז אזיל בשיטת תוספות רי"ד הנדפס מחדש בש"ס ווילנא, שכתב דכולהו מתניתין מיירי בכתב לה כתובה מן האירוסין, דאל"כ אם נאנסה מן האירוסין הרי בעת כניסתה לחופה לא כנסה על דעת שהיא בעולה והר"ז מקח טעות, דבאמת אין נפ"מ בין תוספת לעיקר כתובה, רק דכתובה אם כתב לה מן האירוסין חיובה בא תיכף, ותוספת אין חיובו רק משעת הנשואין דקיי"ל כר"א בן עזריה דלא הוסיף לה אלא על דעת שתכנס לחופה, אבל בלא כתב לה כתובה דסבר רבינו דאין לארוסה כתובה, א"כ עיקר החיוב בא בשעת הנשואין והוה מקח טעות, ובאמת לשון רבינו שכתב הנושא את הבתולה שכתובתה מאתים כו', וכן לקמן פרק כ"ה גבי מומין מוכחא דסתמא מיירי אף באין לה כתובה מן האירוסין, ובכל זה אם משנתארסה נאנסה אין זה מקח טעות, דעל המומין והאונסין המתהוין כשהיא תחת רשותו לא קפיד אינש דלהוי מקח טעות, דכיון דאשתו היא תו לא קפיד לבטל הנשואין, כיון דנסתחפה שדהו ומזלו גרם מה תעשה, כן נ"ל:

''' ולכאורה ''' יש להוכיח כן דאמר רבא בפרק נערה דמוציא ש"ר חדוש הוא, דאם באו עדים שזינתה בבית אביה אחרי שנכנסה לחופה הרי היא בסקילה, אע"ג דאם תזנה אחר החופה דינה בחנק, הרי אע"ג דאישתני דינא לא אשתני קטלא יעו"ש ברש"י. ולפ"ז הא רבא סובר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקח טעות לגמרי, וכתבו בתוספות, דמשום זה אמרו חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה דצריכה קדושין מחדש, א"כ כיון שבאו עדים שזינתה בבית אביה הרי החופה בטעות והויא ארוסה ותו לא אשתני דינא, וע"כ דאף דקפיד זה לבטל האירוסין, אבל כשהיא ארוסתו קשה עליו לגרשה כיון דבקרובותיה אסור ונפיק קלא דאשתו היא תו לא קפיד לבטל החופה ולא הוי חופה בטעות, כש"כ כאן דנאנסה בעודה ארוסה או דנולדו בה מומין דהחופה לא הוי חופה בטעות. אמנם זה נדחה כבר ממה שהארכנו בזה לעיל פרק י' לדחות ראיה זו בדברים מוכרחין יעו"ש היטב, ולשון רבינו בהלכה ט"ז אבל התוספת יש לה כו' או שהודה לו שהיא בעולה קודם שתתארס, מורה בהדיא דאינה מפסדת התוספת בנאנסה משנתארסה דלא כהש"ג ותוספות רי"ד:

''' אמנם ''' מצאתי לרבינו חננאל בפירושו לסנהדרין פ"ק על הך דאמר רבא פלוני בא על נערה המאורסה כו' בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה, דפירש דבא על בתו של פלוני באונס, דנהרגין עבור הבועל שרצו להרגו בעדות שקר, ומשלמין ממון דרצו להפסיד כתובתה, אלמא דמפרש דכבר היא נשואה לבעל, וכי מעידין שנאנסה מן האירוסין הרי הפסידו לה כתובה דאע"ג דנאנסה תחתיו, מכל מקום ארוסה אין לה כתובה, רק החיוב הוא בעת כניסתה לחופה, וכיון דבעת כניסה לחופה הויא בעולה הוי מקח טעות ואין הבעל חייב לה כתובה, כן מורה פשטו לכל מעיין, ומבואר דסבר כהתוספות רי"ד דכולהו משניות דמשארסתני נאנסתי והך דמומין מיירי כשכתב לה מן האירוסין דאינה מפסדת אם נאנסה אחרי זה, וזה פירוש נכון בהך דרבא שם לפי פסק רבינו דאין לארוסה כתובה, עלה לנו דהך דינא דהשלטי גבורים מחלוקת הר"ח ורבינו ודוק:

== יז ==

'''הרי שרצה לקיימה אחר שהפסידה עיקר הכתובה חוזר וכותב לה מאה לפי שאסור לאדם לשהות וכו':''' 

''' דייק ''' רבינו שהפסידה עיקר הכתובה לכלול אף בטוען פתח פתוח והאשה מכחשת אותו דנאמן לענין עיקר כתובה והתוספת יש לה, וא"כ בכל אשה שתמחול הכתובה ולא התוספת הרי מותר לשהות עמה, דסוף סוף אינה קלה להוציאה, דהא לכשיוציאה יתחייב בתוספת, [וגדולה מזו אמרו פרק החובל דף פ"ט במוכרת כתובתה לאחרים], אבל כאן צריך לכתוב לה כתובה עכשיו מחדש וטעמא, דהא אינה נוטלה בלא שבועה, וא"כ אמרינן דשמא יודע שהאמת עמו שלא מצא לה בתולים, ותהיה קלה בעיניו להוציאה היינו שיגרשנה והוא בטוח שלשקר לא תשבע שבתולה היתה ולא תטול גם התוספת, ואין לומר דהא מצי להשביעה שבועה שלא פרעתיך כמו שכתב רבינו לקמן פרק ט"ז הלכה י"ט שגם בגרושה מצי להשביעה, ז"א, דשבועה זו תשבע שהאמת עמה, אבל בזה יודע שהאמת עמו וא"כ לא תשבע לשקר, וע"ז יסמוך לגרשה ותהא קלה בעיניו להוציאה, לכן צריך לכתוב לה כתובה מאה מחדש, וזה דייק רבינו שהפסידה עיקר הכתובה, ובטור סימן ס"ח נשמט מלשון רבינו תיבת עיקר, והוא העיקר בהלכה זו:

''' ומה ''' שכתב רבינו שיש לו להשביעה בנק"ח כדין כל הנשבעין ונוטלין שפקפק הרב המגיד דהא אי טעין אישתבע לי דלאו אמנה או ש"ד דלאו להכי קאי לא מצי להשביעו, נראה לי דהכא שאני, דחזינא גבי חנוני ופועלים דאם מתו פועלים והחנוני לבדו תובעו נוטל בלא שבועה, אע"ג דהוי אינו יודע אם נתחייבתי מ"מ חזקת שליח עושה שליחותו איכא ומצטרף לה ברי כנגד שמא להוציא ממון כדעת רבינו שם בפט"ז מהלכות מלוה, ותשובת ר"י בן פלט בבעה"ת שער כ"ט חלק ב', אע"ג דלא סמכינן באיסורי תורה רק בדברי סופרים וכמו דפסק רב נחמן בפרק בכל מערבין {{ממ|דף ל"ב}}, אם כן ה"נ אף ע"ג דעל חזקה זו דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה לא סמכו חכמים רק במה שהתקינו, אבל בתוספת לא כמבואר בגמרא הם אמרו והם האמינוהו ועיין כסף משנה, מ"מ אלימא חזקה זו להצריכה שבועה, ובודאי גם לענין תוספת יש חזקה זו כדברי הרא"ש, רק חזקה זו גריעא דלא מהימן לאפוקי חיובא דשטרא וזה ברור. ולפי מש"כ לעיל פרק י' דאם רצה לקיימה ודאי אמרו חזקה דאין אדם מוציא שם רע על אשתו בשביל שתפסיד כתובה לכשיגרשנה, רק אם רוצה לגרשה הלא יכול להיות דעכשיו רוצה לגרשה ומבקש עלילה להפטר מכתובה, ע"ז אמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, אפשר דאם רוצה לקיימה אף אם לא טרח בסעודה ג"כ נאמן להפסידה עיקר כתובה, ועיין מה שהביא ההמ"ג בהלכה י"ד בשם הרשב"א ז"ל כנ"ל ודוק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}