עריכת הדף "אור שמח/איסורי ביאה/ו"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== יד ==

'''כיצד הן תלויין כו' והיא ובועלה חייבין בקרבן כו'.''' 

''' נראה ''' דאף אם ידעו דהיא זבה וצריכה שימור ויודעים הדין דאם תראה תסתור למפרע מ"מ אם ראתה אחר זה חייבין חטאת דאכתי שוגג מיקרו דהוו שב מידיעתו דאילו הוי ידעי שתראה לא הוו עבדי והוי כאומר אין אני פורש מספיקו ופורש אני מודאו דמביא חטאת וכמו דאמר בירושלמי פ"ו מתרומות ובזה פליג רבי יהודא ואמר לזו אתם קוראים תרבות רעה והלא לא נתכוון זה אלא לבעול את הנדה כו' פירוש דאינו חייב חטאת לכשתראה משום דמזיד הוי דבחזקת טומאה קיימא אע"ג דהי' לה הפסק טהרה קודם הספירה היינו בערב מ"מ מחמיר ר' יהודא כמו דמחמיר בימי נדה דהפסק טהרה קודם מן המנחה ולמעלה לא מהני לדידי' יעו"ש ודו"ק ותני תלויין להורות דאינו מביא אשם תלוי וכמו דמדייק גיטין ע"ד ובהוריות ג' משום דתלוי אם תראה ותסתור יתחייבו חטאת ואם לא תראה היום פטורין מקרבן וזה תלוין ובאופן שסופו להתברר הספק אינו חייב באשם תלוי וכמו דאמר בירושלמי ריש פרק החולץ דעד שנמצא המפתח אינו מביא אשם תלוי ודו"ק.

== טז ==

'''פלטה ש"ז בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד מפני שהוא כזב שראה קרי שסותר יום אחד:''' 

''' הרב ''' אב"ד בספר האשכול בסימן מ"ו האריך בזה, והביא שהגאונים לא הזכירו זה עיי"ש [והב"י כוון לדבריו]. אמנם לפלא על רבינו איך לא זכר שהאשה לא תספור ז' נקיים רק אחרי עבור ששה עונות ואף ע"ג דאזלא בכרעא כתב רבינו פ"ז מהלכות תרומות דאם נתהפכה בשעת תשמיש א"א לה שלא תפלוט, ומדוע לא זכר רבינו פה. והאשכול וכן הרא"ש הביאו בשם ר"ת שפירש בעיא דרמי ב"ח בפרק בנות כותים {{ממ|דף ל"ג}} דפולטת ש"ז אין פירושו ש"ז של אדם טהור, דא"כ הא אמר תסתור ז' דיה כבועלה, ואיך תסתור יום אחד הא דיה כבועלה, ובועלה אינו סותר רק משום דפתיכא בה צחצוחי זיבה, ולכן פירש דמיירי שבא עליה זב ושכבת זרעו אם פלטה סותר דפתיכא בה צחצוחי זיבה. ומלבד שהקשו על שיטת ר"ת משמועה דפרק יוצא דופן דאמר אף לר"ש דאמר דיה כבועלה דוקא לטמאה בפנים כבחוץ הא לסתור כו' רואה הוי ותמן מיירי בש"ז של אדם טהור. עוד לא זכיתי להבין דברי ר"ת, דהגע בעצמך, אם הזבה תוך ז' נקיים ראתה דם לבן אטו מי היא סותרת כיון דאין אשה מתטמאה בה, וכיון דמשום ש"ז הלא של טהור וטמא שוין, רק משום דפתיכא בה צחצוחי זיבה דהוי לובן והאיש מתטמא בלובן ומאי שייך שיסתור באשה, ואכתי נימא דיה כבועלה מה אצל בועלה אינו סותר רק ע"י צחצוחי דבר שהוא מתטמא בו ונעשה זב על ידו, כן האשה כי פלטה ש"ז יהא פתוך בה דבר המטמאה והוא דם נדה וצ"ע:

''' ולולא ''' דמסתפינא היה נראה לדון דרבנן פליגי עם ר"ש אם פולטת ש"ז מטמאה בפנים כבחוץ ורבנן סברי דנפ"ל מקרא דיהיה זובה בבשרה דבפנים מטמאה כבחוץ, וכבר הרגישו רבנן בתוספות דא"כ קרא דמשמשת טמאה ל"ל, הא כל משמשת נוגעת בשכבת זרע בפנים ולא גרע מפולטת ש"ז דמטמאה בפנים לרבנן אף כשטבלה לשימושה, ותירצו דאימת מטמאה בפנים דוקא בשהיה בחדר הפנימי ויצא משם לבית החיצון אז טמאה משום פולטת, אבל אם היה הש"ז רק בבית החיצון אינה טמאה רק משום משמשת אף שלא נכנס הש"ז אל החדר הפנימי עכ"ל. ודבר זה מוכרח דכמו דמרבינן לה מקרא דזובה יהיה ושם אינה טמאה רק אם יצא הדם מן החדר הפנימי אל בית החיצון, אבל כשהדם הוא בבית החיצון אינה טמאה רק מדין משא בבית החיצון למ"ד בית הסתרים הוי ולאו מדין ראיה [אעפ"י דמשם אין ראיה משמועה דיולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה דמה שהוא בבית החיצון לא הוי ראיה או מה שיורד מבית חיצון לחוץ לא הוי ראיה, דתמן המה ימי טוהר ואם ראתה דם עכשיו אין לטמאותה לכן משום ראיה לא מטמאה, אעפ"י שהדם הוא יוצא ממקור קודם הטהרה, רק מדין מגע, בכ"ז נראה פשוט כיון שנעקר מן החדר תו לא הוי ראיה ודוק], כן פולטת ש"ז דוקא כשפלטה מן הרחם אל בית החיצון, ונתבונן הא דאמר רבא משמשת כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה שא"א לה שלא תפלוט הוא דוקא על פליטה מן בית החיצון לחוץ שאז טמאה מדין מגע שנוגעת בש"ז וכמו ששנינו במסכת מקואות פ"ח האשה ששימשה ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאילו לא טבלה, הא כבדה את הבית הרי היא טהורה דתו ליכא מה לפלוט, הרי דאע"ג דלא הכניסה למקור ששם לא שייך כיבוד ואפ"ה לא חיישינן לפליטה דאין לה מה לפלוט דמה שקלט הרחם כבר קלט ומה שלא קלט הרי כבר פלטה ע"י כיבוד{{תוספת|*|''' הגה"ה'''{{ש}}
ויש מפרשים שם בר"ש דמשום חציצה אתי עלה. ומה שהקשה הר"ש דהא ביוצא דופן אמר דאם הטבילוה במטה ולא נתהפכה מותרת לאכול בתרומה, לק"מ דתמן רבא אקרא אמר דכי כתיב ורחצו במים וטמאו עד הערב בשאינה מתהפכת ודבר תורה מיעוטו המקפיד ג"כ אינו חוצץ. אולם משנתנו מיירי לפום מה דאמרו רבנן מיעוטו המקפיד חוצץ לכן כאילו לא טבלה, ומאי דאמר מקודם מכלל דכי אמר רבא דאזלא איהי בכרעא הו"מ למימר דבל"ז אסורה לאכול בתרומה דהש"ז שבבית החיצון חוצץ בפני הטבילה, רק דאולי רבא חששא דאורייתא אמר, לכן פריך חיישינן שמא נשתייר מבעי ליה והיה נכלל בזה גם דהוי חציצה מד"ס ודוק. אמנם זה יתכן דוקא לרבא דבית הסתרים הוי וראוי לביאת מים בעי, הא לאביי דאותו מקום בלוע הוי א"כ אף ראוי לביאת מים לא בעינן כמוש"כ בתראי, אך מקום שהתינוקת יושבת ונראה דא"ר יוחנן אותו מקום גלוי הוא אצל שרץ א"כ משום זה בעי כיבוד דשם בודאי חוצץ ודוק:}}. וכיון שזכינו לזה א"כ הא לא חיישינן לפליטה כלל לבעלה דמן החדר אין דרך לפלוט, והראיה דאם כבדה בית החיצון תו לא חיישינן לפליטה כלל ומה שהוא בבית החיצון ומכש"כ מה שפולטת מבית החיצון לחוץ אין זה ראיה רק במקום שהיא מטמאה במגע שם נטמאת לטהרות הא לבעלה אין נפ"מ כלל, א"כ תו לא שייך חששא דפולטת ש"ז לבעלה כלל, לכן לא הזכיר רבינו כלל שתהא צריכה כיבוד וקינוח רק בפ"ה מהלכות שאר אה"ט גבי תרומה לא לבעלה:




''' ופוק ''' חזי אמיתת דברינו בדבריו שם פ"ה, ז"ל, האשה שפלטה ש"ז כו' בתוך ג' עונות ה"ה טמאה כרואה קרי לפיכך סותרת יום אחד אם היתה זבה כו' ומטמאה בכ"ש אעפ"י שלא יצאת לחוץ אלא נעקרה והגיעה לבין השינים נטמאת שהרי ש"ז כדמה [רמז אל דרשא דיהיה זובה בבשרה דהוא כזיבה] מה דמה מטמאה בפנים אף ש"ז שתפלוט תטמא אותה בפנים עכ"ל, וכמעט כל דברינו מפורשים בלשונו דבעי שיצא מן הרחם ויבא אל בין השינים שהוא מקום שהשמש דש שהוא בית חיצון לר' יוחנן שזה מטמאה משום רואה. ולכאורה משמע מדברי רבינו דכשיצא מבית חיצון אל החוץ אז רק הוי מדין מגע והוי כנוגע בש"ז דשיעורו בכעדשה. אולם לפ"ז מילתא דתמיה דר' שמעון דאמר דיה כבועלה הלא אינה מטמאה בפנים רק ביציאתן לחוץ ואפ"ה אמר דאף לר"ש רואה הוי ליטמא בכ"ש. ולפ"ז איך תאמר לרבנן שיעורו כנוגע ולא מטמאה רק בכעדשה. אמנם אם נאמר דרבי שמעון ג"כ דריש דיהיה לה על פולטת ש"ז דרואה הוי לסתור ולטמא בכ"ש, רק לדרוש שמטמאה בפנים לא מסתברא ליה דדיה כבועלה א"ש, דלרבנן הוי כדם בשעה שיוצאת מן הרחם דאז רואה הואי משא"כ בעת יציאתה מבית חיצון לחוץ הוי מדין מגע ובעי כעדשה, ור"ש סבר דהא דרביא רחמנא כרואה הוא בעת יציאתה לחוץ ושם מטמאה בכ"ש ולא שייך לומר דיה כבועלה ולא תטמא בכ"ש דגם בעל קרי סבר ר"ש דבעי חתימת פי האמה כדאמר ריש פ' אלו דברים משום דזה השיעור לא שייך אצל אשה וכמו"ש האשכול דברים מתוקים:

''' וכן ''' מוכרח דר"ש דריש קרא דיהיה לרבות פולטת דרואה הוי מהא דאמר מ"נ אי שמיע ליה מתניתא כו' ואי לא שמיע ליה מתניתא מסברא נוגעת הוי, לעולם שמיע ליה מתניתא כו' כי קרא מבע"ל אליבא דר"ש כו' ליסתור וליטמא בכ"ש מאי כי אמר ר"ש דיה כבועלה כו' אבל לסתור וליטמא בכ"ש רואה הוי, ופלא הוא אם ר"ש לא דריש קא הלא מסברא נוגעת הוי ואיך אלים כחא דר"ש לומר נגד הסברא, וע"כ דמבע"ל דילמא דריש קרא דיהיה זובה בבשרה דרואה הוי אם פולטת ש"ז לסתור ולטמא בכ"ש דבזה הוי כבועלה, ואם כה נאמר יהיה ביציאת הש"ז לחוץ חומר לר"ש טפי מלרבנן, וגם לסתירה כן הוא דלרבנן אם יצא לבית החיצון, תו אח"כ מועיל לספירה ועולה, ולר"ש סותר בעת הטומאה היינו בעת יציאתה מבית חיצון לחוץ, ולרבנן אז אינה טמאה רק מדין מגע ולא סותר, ולפי דברינו דא עקא הא דאמר איכא דאמרי לא שמיע ליה מתניתא והכי קא מבע"ל מדאחמרה רחמנא אב"ק בסיני רואה הוי, ופירשו רבנן בתוספות דמאשה דייק דמשום פולטת הזהירה רחמנא ג' ימים אל תגשו אל אשה וכוונתם למשנה וגמרא דפרק ר' עקיבא מנין לפולטת ש"ז כו', וצ"ל לפום מה דלא שמיע מתניתא א"כ לא ידע דפולטת מטמאה בפנים כבחוץ, והוי סבר דמטמאה בשעה שתצא לחוץ כבועלה ומטעם רואה, מדאקפיד רחמנא בסיני דאמגע לא קפיד, ולפי המסקנא שפירשנו אפשר דאקפיד רחמנא בסיני דלא לפלוט ממקור אעפ"י שלתרומה לא חיישינן לזה, ולמילף מסיני לחוש לבעלה לא נוכל למילף דאיכא פחדא וביעתותא מרפיא עיין שילהי פ' תינוקת, או אפשר דבסיני קפיד גם אפליטה לחוץ אע"ג דמגע הוא וכמו דאמר בסיני חידוש הוא, וכולהו אמוראי דאמרי ליה רואה הוי, קיימי ללישנא דמבעי ליה לר"ש דהמה ידעו מתניתא וכמו דא"ל אביי שפיר כו' אפילו ר"ש יהיה א"ש:

''' בארנו ''' דעת רבינו דלשמא תפלוט מן המקור לא חיישינן וכולה סוגיא דג' ימים אסורה לאכול בתרומה א"א שלא תפלוט, וכן משנה דפ"ח דמקואות, הכל לטהרות דפליטה לחוץ מטמא רק משום מגע הא לבעלה לא איכפת לן מה שהוא בבית חיצון ותפלוט ממנו לחוץ, לכן לא חשש רבינו להאי כלום רק דינא אם פלטה מן המקור קמ"ל, ומסתפקנא אם בעי גם הרגשה כיון דאיתרבי מן דם יהיה זובה בבשרה ומקרא דבבשרה דרשינן שתרגיש בבשרה וקאי גם על פולטת וכמו הא דנפק"ל מבבשרה שמטמאה בפנים שקאי על פולטת וכן מסתברא דצריכה שתרגיש בפתיחת פי המקור ודוק, ודא ברור דמשמשת אינה סותרת רק משום פליטה דמשמשת אין שייך לראיה, ולפ"ז צע"ק הא דפריך פולטת תיפוק ליה דהא שימשה הא נ"מ לסתירה דסותרת וכדפרשנו אף לר"ש. ואחרי כתבי כ"ז בינותי בספרים ומצאתי להרשב"א בספר תורת הבית בסוף שער החמישי דברים האלה, אי נמי ההיא דמסכת מקואות בשהלכה דפלטתו בבית החיצון וכותלי בית הרחם העמידוהו ומש"ה צריכה כיבוד לטהרות משום נגיעה דש"ז אלא דלית לה דין פולטת לראיה ולטמא בפנים אלא ראשון דמגע ש"ז הוי עכ"ל. הרי כל דברינו מפורשים, אך מה שנראה מלשונו דבבית החיצון טמאה מדין מגע הא בית הסתרים הוי רק מחששא דתפלוט מבית החיצון לחוץ הוי ליה למימר ואז נוגע בבשרה, וע"ז חייש רבא שא"א לה שלא תפלוט היינו הש"ז שלא נקלט במקור, וגם לקנוח אין צורך לפ"ז דמה שקלט המקור תו לא תפלוט, ומה שהוא בבית החיצון אינו סותר וכמו שבארנו, כן מה שיוצא מבית חיצון לחוץ אינו סותר דזה מדין מגע, וכל מה שטרחנו הושיט לנו הרשב"א בקנה, זה רצינו לבאר ודוק:

''' והנה ''' אחר העיון בהאי שמועה בדף ל"ג דבעי רמי ב"ח פולטת ש"ז מהו שתסתור כו' ואמר רבא לפום חורפא שבשתא, נהי נמי דסתרה כמה תסתור תסתור שבעה כו' תסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ולטעמיך זב גופיה היכי סתר לטהרתו אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן כו', דיפלא על רבא, הא ואחר תטהר דריש בתורת כהנים פ"ט, ולטהרתו בפ"ה דריש שתהא טהרתו אחת ואיך לא ידע רבא הך דתו"כ. ונראה דבפ"א דזבים תנן הרואה קרי ביום השלישי לספירת זובו ב"ש אומרים סתר ב' ימים שלפניו, ופירש רבינו, שכיון שלא נפסקה הזיבות בג' ימים טהורים שהם מספר הימים אשר בכמותם יהיה זב גמור לא יחשבו לו אותן הימים אלא אפילו ש"ז תפיל אותן עכ"ל. הנה כוונתו אף שראה זיבה במשך כמה ימים רצופים ולא פסק מזובו, מכל מקום הימים אשר מביאים אותו לזיבה הם שלשה ימים שבהם נעשה זב גמור, וכיון שצריך לספור שבעת ימים אם הש"ז מפסקת שראה ביום שלישי לספירה, הרי הימים השניים שספר המה עומדים בפני עצמם ונתבטלו מצד ראיית הימים שנעשה בהן זב גמור שהן שלשה והספורים שנים ולכן בטלה טהרתן [ודוגמא לזה מצינו בתוספתא לב"ש שאם ראה שתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת שנעשה זב גמור משום כיון שזקוק לספירה ע"י השתי ראיות ביטלה ראיה את יום הטהור ויש בידו שלש ראיות, אבל אם ראה ברביעי לא מבטל השני ימים יעו"ש ודוק]. ובזה נתפרש טעמא דר' ישמעאל דאמר הרואה בשני סותר את שלפניו דסבר טעמא דב"ה משום דימי זיבה לענין ספירה אינן נחשבין שלשה ימים שהרי משני ימים נעשה זב לספירת ז' נקיים רק השלישי אינו מוסיף רק לקרבן, לכן כי ראה קרי בשני אין כאן ספור רק יום אחד לבדו מיבטל נגד השני ימים שכבר הוזקק על ידן לספירה, אבל כי ראה בשלישי הרי יש שני ימים ספורים וקיימי שפיר נגד שני ימי זיבה, זה טעמו של ר' ישמעאל, וכמו כן סבר רבא בטעמייהו דב"ה שבזב הימים מועילים לעשותו זב וזה מועיל גם ע"י ראיות שע"י ראיות שלשה ביום אחד נעשה זב גמור, א"כ ביום אחד ספור מועיל דלא ליבטל נגד השני ימים שהזקיקוהו לעשותו זב לספירה דבאותו יום אם ראה שלש ראיות היה זב והימים כראיות בזב, ולכן יום אחד טהור לגמרי חשוב בפני עצמו ולא מיבטל נגד הימים שנעשה בהן זב, וכיון שכן בזבה דאינה מטמאה בראיות רק בימים אם ראתה שלשה ימים ופלטה אח"ז ביום השלישי לספירתה ש"ז הרי שני ימים הספורים דקיימי בפני עצמן מיבטל בטלי נגד השלשה ימים שנעשית בהן זבה, ונמצא דכו"ע מודו גם רע"ק גם ר"י אליבא דב"ה דסותרת אותן לגמרי וכי תפלוט ש"ז ברביעי לספירה לא תסתור רק יום אחד, א"כ לא יהיו הסתירות אחת בזבה ויהא חלוק גבי זבה בין ראתה ברביעי לראתה תוך ג' ימים הראשונים, ובזב לב"ה לא יהא נפ"מ מידי וזה לא יתכן, וכיון שכן דברי רבא קיימי בסברא עצומה ולזה אמר לפום חורפא שבשתא, ולכן לטעמו אזיל רבא לקמן וסבר להך דיוקא גבי לידה דלידה עולה מדאמרינן טהרה אחר אחר לכולן ואם נאמר דאינו עולה יהיה נפ"מ בין ילדה ביום שלישי לילדה ביום רביעי דביום שלישי יסתור הכל ומשו"ה פסק כן, נמצא דהלכה כרבא נגד רמי ב"ח ומשו"ה לא הביאו הגאונים כמו שכתב בספר האשכול ודוק:

''' והנה ''' בטור ושו"ע פסקו כרבותינו בתוס' שלא לספור עד יום ה' לראיתה ונהגו עוד להחמיר למנות יום ראשון מיום ו' שמא תשמש בה"ש ותפלוט ביום ה'. ועיין תרומת הדשן סימן רמ"ה, והעיד בט"ז בשם מהר"ל מפראג שבכלה הורה למנות מיום ה', וטעמו נראה מהא דבריש פ' תינוקת אמר רשב"ג בברייתא נותנין לה עונה שלמה לילה וחצי יום ומסיק בגמרא אימא גבי נדה חצי יום וחצי לילה כו' שאני גבי כתובה דמגהי בה טפי, ופירושו דאין דרך לבעול קודם חצי לילה, הרי דרשב"ג לא דקדק וסתם לילה וחצי יום על עונה של י"ב שעות משום דאין דרך להקדים ביאת נשואין בתחילת הלילה כש"כ דבין השמשות שמא תשמש ביאה ראשונה לא חייש וזה טעם נכון ולכן הקיל המהר"ל בבתולות ונשואות כשהן בוגרות וכבר ראו דמדינא דמשנתנו אין לה רק ביאה ראשונה, ולפ"ז אף אם אחר ביאה ראשונה פירסה נדה יש לה למנות מיום ה' וברור מאד:

== כ ==

'''אפילו בדקה בשביעי לנדתה ובין השמשות לא בדקה וכו' הר"ז ספק זבה:''' 

''' בגמרא ''' דף ס"ח, נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טמאה ובה"ש לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה רב אמר זבה ודאי ולוי אמר ספק. ונראה לכאורה דלטעמייהו אזלי, דביבמות דף פ' אמר וליחוש שמא הבריא בינתים כיון דתחלתו וסופו לקוי לא חיישינן כו' לחד אבר חיישינן לכולי גופא לא חיישינן, ולפ"ז א"ש דלחוש שמא הפסיקה מלראות בינתים הוי כמו כולי גופא שדמי האשה מתקבצים ובאים מכל הגוף בהקבץ הדם עד כי נוטף לחוץ מהמקור. אמנם אם נאמר שיש דמים במראה דם ממקור אחר והמה טהורים א"כ הוי דמי המקור הטמא כחד אבר, ולכן לוי דסבר לעיל דף ל"ה דדמי טוהר ממעין אחר אתו וטהורים. נמצא דהמעין הטמא הוי כמו חד אבר וחייש שמא הבריא בינתים ולא הואי רק ספק זבה, אבל לרב דסבר מעין אחד הוא, א"כ דמי המקור הוי כמו כולי גופא ולא חייש שמא הבריא בינתים והואי ודאי זבה וא"ש. אמנם באמת לדעתי לא יתכן זה רק במידי דהוה לקותא לא כן דם נדה דאין זה לקותא דכל אשה עלולה לראות דם, ואף בשאין לה וסת לא הוי לקותא ודוק. והנה בפרק מי שמת דף קנ"ג אמרו דבחלה ומת חייש שמא הבריא, משום דתמן חולי ומיתה אינן דבר אחד אדרבא רוב חולין לחיים, וגם מיתה מפני שסוף האדם למות [עיין ט"ז סימן שצ"ז] אינו הוראה להחזיק קלקול למפרע שלא הבריא מתוך החולי דהבריאין מתין ג"כ, ורק בקלקול שאינו מצוי כסריסות חשיב הגמרא בכל מקום למיעוטא ולכך כיון שתחלתו לקוי וסופו לקוי לא חייש שמא הבריא בינתים, אבל במיתה אינה ריעותא להחזיק שלא נתרפא מתוך חליו דגם הבריאים מתים ודוק:

== כב ==

'''וכן אם בדקה ביום ראשון מימי הספירה ומצאה טהור וביום הח' ומצאה טהור כו':''' 

''' ראה ''' בהגהות תמצא דעות החוששים לפסוק דלא כרב, והתוס' פ"ק {{ממ|דף ז'}} ד"ה ר"א כו' ודוקא יום ז' אבל יום ח' לא כו' הוא מטעם דחששו לפסוק כר' חנינא. אמנם לדעתי יש בזה מובן אחר, ורבנן דתוספות מדלא הזכירו הך דר' חנינא שמע מיניה דמשום חששא אחריתא נגעו בה, וזה הוא. דידוע שיטת ר"ת שפסק לקמן {{ממ|דף ל"ז}} בתוספות ד"ה אביי אמר אינה סותרת ואינה עולה דימי נדה וימי לידה שאינה רואה בהן אינן עולין לספירת זיבתה והוא הלמ"ד מיע"ל קג"ם, ולדידיה אם נעשית זבה קטנה ובעיא שימור יום אחד ואח"כ נעשית נדה אין הימים של נדה שלא ראתה בהן עולין לספירת שמור יום אחד וכמוש"כ התוספות סוף פ' בא סימן {{ממ|דף נ"ד}} בזה, ויש לעיין לפ"ז בתקנה שתיקן רבי לעם שבשדות שאם ראתה שני ימים תשב ששה והן, ופרש"י לחומרא שמא ראשון סוף זיבה ושני תחלת נדה יעו"ש, דקשה הא כיון דראתה זה היום א"כ בעיא שימור יום אחד ותו כי נעשית נדה הרי הששה שלא ראתה בהן הן ימי נדה שאינן עולין לספירה וא"כ עדיין לא עשתה שימור ליום אחד שראתה בימי זיבה. אמנם לא קשה כיון דהא דאחד עשר בעי שימור לא הוי רק מדרבנן לא חששו לכך, דמה"ת כיון דראתה סוף ימי זיבה לא בעיא שימור לכן לא חשש רבי לכך מספיקא אע"ג דתאמר גרגרן דתנן במתניתין אסור כרב ששת וכדפסק רבינו לקמן הלכה י"ח. אמנם רבוותא בתוספות לא ניחא להו ומפרשי משום דס"ס הוי שמא כולם בימי נדה וסלקי למנין ז' ימי הראיה ולא בעיא נקיים, ועוד שמא כולהו בימי זיבה ולא בעיא שימור רק יום אחד לכן לא חשש רבי שמא יום אחד מימי זיבה ויום השני מימי הנדה רק דעיקר החשש היה שמא כולם בימי נדה רק דילמא ראתה דם ירוק ביום הראשון והוי נדה מיום השני יעו"ש. והנה בהא דבעינן ספורין בפנינו העירו רבנן דתוספות, דבאומרת יום אחד טמא ראיתי שמטבילין לה שני טבילות ביום, שמא ראתה אתמול והיום הוי שימור הא לא בדקה היום קודם שבאה לפנינו, ותירצו לחלק בין זבה קטנה לזבה גדולה יעו"ש. מכל מקום נראה לומר דלמאי דמפרש רב דסופן אעפ"י שאין תחלתן הוא הדין בזבה קטנה סגי מטעם שבודקת באותו יום ששומרת והוי כסופו אעפ"י שאין תחלתו, וכיון דבדקה סוף יום סגי ומתחשב כל היום ליום שימור, אבל מה שבדקה בשעת הפסק טהרה לא מועיל דספירת לילה לאו ספירה וא"כ לא בדקה בעת הספירה כמוש"כ שם בתוספות, ויותר מסתברא לומר לפום ההלכה דספירת זבה קטנה וזבה גדולה שוין, רק דסופן אע"פ שאין תחלתן והכי נמי הבדיקה שבודקת בסוף ימי השימור סליק לעשותו ספור משום סופו, הגם דלרע"ק שצריך לבדוק באותו יום אפשר דבזבה קטנה סליק סוף היום לשימור וזה סוף מנין, משא"כ בזבה גדולה לא סגי לדידיה בבדיקת סוף המנין סוף שבעה, אבל לר' אליעזר מסתברא לומר דלדידיה שוין ובעי בדיקה בסוף וסגי משום סופו אעפ"י שאין תחלתו וז"ב. ונקדים הקדמה שלישית, דהא דבעי הפסק טהרה לא דמי להך דבעינן ספורין לפנינו דהפסקת טהרה אם הוי אתי אליהו בתר כן ואמר דלא ראתה דם שפיר מועיל ספירה בתר כן, אבל הך דבדוקין לפנינו הוא גזירת הכתוב וספרה שבעת ימים ולכן אם בדקה ביום שמיני לחודיה לא מועיל לכו"ע ולא מיקרי ספירה בלא בדיקה, ולכן כי מקשה טועה דילמא ילדה זכר בזוב כו' ומוכיח מזה דבעינן ספירה לפנינו ואמאי לא אמר דהא לא עבדא הפסק טהרה, ומוכרח מזה דהפסק טהרה רק הואיל ומעינה פתוח חייש שמא ראתה, אבל מספק בעיא טבילה שמא לא ראתה דם בעת הפסק טהרה, אבל מספורין לפנינו דאינו מטעם ספק רק אפילו לא ראתה כיון דלא בדקה לא סליק להיות ספור, וזה מבואר שם בסוגיא וכן פירש המהרש"א בחידושיו:

''' וכיון ''' שזכינו לכל זה, נבאר דברי התוספות במש"כ ודוקא יום ז' אבל יום ח' לא. מובן אחר, דקיי"ל לקמן דלדידן דעל טפת דם כחרדל סופרת ז' נקיים משום דלא בקיאי אימת קאי אי בימי נדה אי בימי זיבה ואינן שומרין פתחי נדותן א"כ חיישינן שמא יום הראשון או השני הוה מימי זיבה ובזה הא עשירי לכו"ע ולר' יוחנן דקיי"ל כמותו מן התורה בעי שימור ואף אח"כ בימי נדה כדרב אשי בסוף פ' בא סימן, וא"כ כשהיתה נדה אחר זה, אם לא תבדוק רק ראשון ושמיני, והיו כל הז' ימי נדה שאינן עולין אף שאינן רואין בהן לשיטת הר"ת ובעיא שימור ליום עשירי מן התורה, ואימת סלקא ליה שימור בסוף הוא יום השביעי דאם היתה נדה הרי יום הראיה וששה ימים מתחשבין ימי נדה והשביעי הוה מימי זיבה ואימת מועיל כשתבדוק בו, אבל אם לא תבדוק רק ראשון ושמיני לבד הא קיי"ל דמשום צינה וגנבי וארי שרי למיטבל ביום שמיני ממנ"פ יעו"ש {{ממ|דף ס"ז}} וכמו שכתב רבינו לעיל פ"ד, ואימור דבעיא שימור משום עשירי מה"ת והיא ראתה דם בעשירי ואחד עשר ובתחלת נדה וששה ימים מן הנקיים הם ימי נדה שלא ראתה בהן ואינן עולין לספירת זיבה קטנה וביום השביעי לא בדקה ולא שייך לומר תחלתן אעפ"י שאין סופן רק כשבדקה בתחלת ימי הספירה, אבל כאן כשבדקה ביום ראשון דהוי מימי נדה שלא עלו כלל לספירה דילה ודאי לא שייך דיהיה מועיל לספירה דסליק לה ביום השביעי וביום השביעי לא בדקה, וכבר פירשנו דבעי בזבה קטנה ספירה לפנינו ע"י בדיקה כמו בזבה גדולה היינו בבדיקה או בתחלת היום או בסוף היום דכרב קיי"ל דסופו או תחלתו משוי ליה לספור לפנינו, וע"כ דבדיקת שמיני משוי ליום שמיני לספירה וכיון דתטבול ביום ותשמש ביום ותראה אח"כ באותו יום הלא יסתר אותו יום מספירה ונמצא דזבה קטנה בעל ויכול לבוא לידי מכשול גדול, ולכן פסקו דיום שביעי דוקא, אבל בראשון ושמיני לא, ולא הזכירו כלל הך דר' חנינא, משום דטעמם דלרב לדידן בעי לבדוק בז' דוקא, ודוק כי זה ענין חדש בס"ד:

----
----

{{ביאורים}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}