עריכת הדף "אורים/חושן משפט/כו"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{עוגןמ|א}} '''אסור לדון כו'.''' ואפילו במקום דעביד אינש דינא לנפשיה מ"מ אסור לעשותו ע"י עכו"ם סמ"ע ועיין מש"ל בסי' ד' ע"ש:

{{עוגןמ|ב}} '''ובערכאות וכו'.''' ונהגו לכוף בדיני מסי' וארנונות ע"י גוים מהרי"ק שרש א' וי"ו ע"ש:

{{עוגןמ|ג}} '''אפי' בדין.''' שדנים כדיני ישראל דכתיב אלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני עכו"ם משמע אפילו אלה משפטים שהוא דין ישראל:

{{עוגןמ|ד}} '''והרים יד בתורת משה.''' דמראה כאילו תורת משה אינו אמת חס ושלום ואין בו די להוציא הדין לאור השמש ולכך הולך לפני גוים שבקיאים בטיב דתי המלכות המוטבע עפ"י שכל אנושי:

{{עוגןמ|ה}} '''רק שכפוהו ע"י כותים כו'.''' היינו בלי רשות ב"ד אבל אם הלך לב"ד וטען שהוא אלם מבואר לקמן שב"ד נותנים לו רשות ופשוט סמ"ע. וכתב הכה"ג בשם הרש"ך היינו לדון בפני גוי' אבל אם יש לו פס"ד מב"ד ישראל יכול לכופו ע"י עכו"ם לקיים הפס"ד וצ"ע לפמש"ל דלא מצי למיעבד דינא לנפשי' ולהציל שלו ע"י עכו"ם אם לא בגברא אלם. ומ"ש מזה:

{{עוגןמ|ו}} '''וסברא ראשונה נ"ל עיקר וכו'.''' עיין מ"ש בתומים כי יש לפקפק בזה למאד ושיש לחלק אי כבר גבה או לא ועכ"פ קודם שנתחייב בדין בדא"ה רק החל לשפוט ודאי דמצי לחזור ולילך לתבוע אותו בד"י וחייב שני לציי' ד"י כי מצי לחזור בו קודם ג"ד. וכן אי נתחייב בדא"ה וידוע לב"ד שעוותו משפט נימוסם ודתם ואין מחויב עפ"י דיני וחק שקבע להם המלך גם כן הוי גזילה גמורה:

{{עוגןמ|ז}} '''אם לא רצה לבא כו'.''' דהיינו שמבורר לנו בבירור שאינו רוצה לבא אבל שליח ב"ד דהוא עד אחד הואיל והוא מילתא דממון אין עד א' נאמן וצריך ב' עדים כדאמרינן בב"ק לענין ממון צריך שני עדים כ"כ הכה"ג ולא ראיתי נוהגין כן אלא כשהשליח ב"ד מתרה בו ואמר שאינו רוצה לבא נותנים רשות ב"ד לשכנגדו לקבול עליו בערכאות ואפשר דהואיל לא פסיקה לן דהוי מילתא דממון דאפשר דחבירו יזכה בדין א"ה ג"כ והעיקר הוא מילתא דאסורא לילך לדייני גוי' וקי"ל ע"א נאמן באיסורין הקילו ומכל מקום יש לחוש להוראת בעל כה"ג הנ"ל דמסתברים דבריו מבלי ליתן רשות ב"ד כי אם ע"י שני שלוחי ב"ד:

{{עוגןמ|ח}} '''נוטל רשות מב"ד.''' ואם אפשר ויד ב"ד תקיפה כ"כ שיכולים לכתוב אדרכתא על נכסים אין נותנים לו רשות לילך בדא"ה סמ"ע ונכון הוא:

{{עוגןמ|ט}} '''ולהעיד שזה חייב כו'.''' כתב ר"ש גאון אפי' נגזל גוי והגזלן ישראל מותרים להעיד הואיל והם שנים והדין דין אמת סמ"ע ועיין תומים שהעליתי דסתמא מותרים להעיד אם לא שידוע שמקבלים שוחד אז יש לחוש שיפריזו על המדה לקונסו בהוצאות כי שוחד יעור ואסור להעיד:

{{עוגןמ|י}} '''המקבל כו'.''' אסור לדון וכו' דעת הסמ"ע בס"ק י"א וכן לעיל בסי' כ"ב ס"ק ט"ו דאם מבואר להדיא דהיה הקבלה לדין א"ה וא"א להסב כוונתו בפי' אחר מהני קנינו אם יש לו זכות יותר בדא"ה מן ד"י דא"כ לא הוי קנין דברים וגם תנאי בעלמא בלי קנין לא מהני דהוי לעבור על ד"ת ועיין תומים שכתבתי לפי גי' הב"י בבעה"ת כל זה ליתא ואין מועיל שום קנין בשום אופן רק אם אי אפשר לפרש לשונו רק שכיון לזכות בבי דינא א"ה ב"ד של ישראל פוסקים לו כך אבל ח"ו לייקר שם ע"ז. ולכן סתם כך הש"ע ואפילו לגרס' הטור בבעה"ת נראה לחלק בין התנה כן בשעת הלוא' אז חל קנין דלא ברי לן דהוי מתנה לעקור ד"ת דאולי יתרצה שכנגדו ליתן לו כפי זכותו בדא"ה ובין שהתנה כן באשר נפל מריבה דאז ודאי אסור ואין בכל תנאו ממש לבטל ד"ת ולכך סתם מתחלה דאפי' נתרצו שניהם לדון בדא"ה אסור וחייב נידוי ונכון הוא:

{{עוגןמ|יא}} '''חייב ליתן כו'.''' ואף שהיה לעבור על התורה מכל מקום הנדרים חלים באופן הזה כ"כ הסמ"ע ועמ"ש בתומים בישוב דברי הרי"ף במה שמפרש משנה דנדרים ע"ש:

{{עוגןמ|יב}} '''שאין ב"ד מוציאין ממנו.''' הסמ"ע נתן טעם משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה ואין ב"ד כופין והב"ח נתן טעם דיטעון אתן לענים אחרים ולאחר זמן ועיין תומים שהוכחתי דכל הנך טעמי לא קאי לדינא ועיין מ"ש די"ל דהוי אסמכתא ודעת הרי"ף דאף בצדקה לא מחייב ליתן כשיש אסמכתא ולכך הדבר נמסר ללב אם דעתו היה לאסמכתא או שודאי לא ילך ויתן צדקה ויד ב"ד מסולק הימנו כי מי יבחין תוכן לבבו ע"ש:

{{עוגןמ|יג}} '''אבל אם הוא אלם כו'.''' ואם רוצה לציית דין רק לפני ב"ד אחר אפי' דזוטרא מיניה או לפני ב"ד בעיר אחרת ציית דינא מיקרי ולא דיינין לי' בדין אלם כה"ג בשם מחברים רבים:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}