עריכת הדף "אורים/חושן משפט/יב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{עוגןמ|א}} '''ותדע להיכן הדין נוטה כו'.''' דהך לא תגורו קאי על שיודע להיכן הדין נוטה דכתיב בתרי' כי המשפט לאלהים הוא ומשפט היינו גמר דין וזהו שיודע היכן הדין נוטה. סמ"ע והט"ז כתב דאינו קרוי דיין שנאמר עליו לא תגורו אלא כשידע להיכן הדין נוטה. וגם זה דוחק ויותר נראה דכתיב כקטן כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש ולא כתיב להיפוך אלא להורות דאחר שמיעה דהיינו הבחנה בדין אז לא תגורו אבל זולת זה תגורו. אלא דקשה איך אפשר לומר דקרא מיירי בכה"ג הארקרא איירי בדיינים הממונים כדכתיב ואצוה את שופטיכם כו' ובדיין הממונה א"י לסלק עצמו כלל. אפילו מקודם שידע היכן הדין נוטה כמ"ש רמב"ם והש"ע ולכן נראה ברור דאין לדייק בקרא דאיירי בהך גוונא דיודע היכן הדין נוטה דקרא סתמא איירי רק חז"ל אמרו כן מסברא דבדיין שאינו קבוע לרבים מה"ת אין להכריח אותו לדון ולהכניס עצמו לרדיפת הבע"ד אם עדיין לא יודע היכן הדין נוטה אבל הקרא איירי בכל גוונא דשם איירי בדיינים קבועים:

{{עוגןמ|ב}} '''וכן אם היו שניהם חזקים.''' עיין ב"ח ועיין מ"ש בתומים ליישב ולהתנצל בעד חכמי דור זמנינו שמעלימים עיין מסוררים:

{{עוגןמ|ג}} '''שלא למחות בעוברי עבירה.''' עיין תומים שכתבתי היינו דוקא קודם שנזקק לדין אבל אח"כ לא ואסור לסלק. וכתב בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קל"ח דאם אחד רואה ששני הדיינים מקלקלים הדין וא"כ אף אם יאמר דעתו באופן אחר יהיו שניהם רבים עליו ויצא משפט מעוקל מוטב לומר לו א"י כדי שעי"כ יוסיפו הדיינים ואולי עי"כ יצא הדין בצדק לאורה. והרי זה בכלל מותר לשנות מפני דרכי שלום:

{{עוגןמ|ד}} '''הדין אתם רוצים או פשרה.''' כתב הסמ"ע לפי מה דקי"ל מצוה בפשרה צריך הדיין להסביר ולדבר על לב בע"ד אולי יסכימו לפשרה. וזהו הפי' אם הדין דווקא אתם רוצים או פשרה כי כן נכון הוא. ובט"ז הביא בשם מהר"ל מפראג דלא כן משמע הלשון או דין אתם רוצים וכו' דמשמע דשניהם שקולים לדיין ואין אחד עדיף מחבירו ולכך אין לרדוף כ"כ אחר פשרה עכ"ל והוא נכון:

{{עוגןמ|ה}} '''איש פלוני אתה זכאי וכו'.''' שוב אסור לומר צא ועשה פשרה אולי טעיתי ודיינים אחרים יבטלו פסק שלי סמ"ע ועיין תומים מה שכתבתי בזה. וכתב הש"ג והביאו הש"ך בס"ק ו' דהיינו לפשר כפי ראות עיני הדיינים בלתי הסכמת בעלי דינים אבל כשהם אומרי' להם טיב הפשרה ומדברים על לבם שלא בהכרח רק בדרך פיוס למחול אחד לחבירו מותר עכ"ל ובתומים כתבתי דיש לפקפק בדין זה ע"ש. וכ"כ הב"ח דלא כש"ג:

{{עוגןמ|ו}} '''ויש חולקין.''' עיין תומים שנר' דהך כפי' בדברים אבל כ"ע מודים דלא משמתינן לי' בשביל כך:

{{עוגןמ|ז}} '''במקום שאין יכול להתברר.''' כי זה נכלל בכלל אמרם שודא דדיינ' שהוא בדבר שהספק לדיין וכיוצא בזה יש לעשות כפי אומד הדעת לש"ש ומבלי להוציא הדין ריקם מלפניו. ויוכל הדיין לעשותו בע"כ של הבע"ד ד"מ וסמ"ע בשם תשובת הרא"ש והיינו כשהדין אינו יכול להתברר מטענות הנתבע וניכר לדיין שיש בו צד רמאות וא"כ לדונו כפי הנראה א"א דהא יש בו צד רמאות ולסלק עצמו א"א דא"כ הרי חוטא נשכר אבל אם מצד התובע יש הכירה לצד רמאות אין לו לדיין לפשר רק יסלק עצמו מכל וכל וכן יעשה כל דיין ישראל ולא יחרוך רמי' צידו וכן מבואר שם תשובת הרא"ש כלל ק"ז דין ו' ע"ש:

{{עוגןמ|ח}} '''אסור לבקש צדדים כו'.''' עיין בתומים מ"ש בזה באורך בכוונת דברי תוס' ב"ק והעליתי דאם יש לו טענת מלוה ישינה על חבירו ואין לו עדים דפשיטא דיכול לעשות כן להציל שלו וקמי שמיא גלי' אך זהו לדינא אך מ"מ לכתחלה יש ליזהר אפילו במקום פסידא שלא להוציא שקר מפיו כלל. וקושטא קאי וכתב ש"ג אם נתחייב שבועה ואינו בדעתו לישבע אל יאיים על חבירו לומר אנכי אשבע כדי לפשר. וכל זה אינו אלא מצות פרישות אבל מדינא אם יודע הנכון אתו מותר לו לעשות להציל שלו:

{{עוגןמ|ט}} '''יכולים לחזור בהם וכו'.''' אפי' התובע שוותר בפשרה קצת מתביעתו ומחלו לנתבע לא אמרי' מחילה אין צריך קנין דדוקא מחילה דמוחל מעצמו ומרצונו אבל כאן דנעשה ע"פ דיינים ושלא מדעתו יכול לומר הדיינים הטעו אותי ושלא מרצוני מחלתי ולכך צריך קנין סמ"ע. וא"כ בפשרה שעשו בעלי דינים בעצמן ביניהם בזו לא שייך הך טעמא והוי מחילה וא"צ קנין כ"כ מהר"ם לובלין סימן מ"ז והביאו הש"ך ע"ש וכן אם לאחר הפשרה אמר הבע"ד אני מוחל לך הוי מחילה ד"מ וסמ"ע ופי' הט"ז דהיינו שלא היה להפצרת הדיינים אבל אם היה להפצרתם יכול לומר לא היה לבי שלם למחילה רק להשמט מהפצרתם ונכון הוא:

{{עוגןמ|י}} '''דפשרה צריך קנין.''' ואם עשו ת"כ כופין אותו לקיים ת"כ והיינו כ"ז שהוא חי אבל אם מת א"צ היורשים לקיים ת"כ ויכולים לבטל הפשרה. וכתב מהרש"ל בתשובה סי' ד' דאם ירדו לפני שלשה דלא גמירי א"כ נחתו ודאי אדעתא דפשרה וא"צ קנין. והב"ח השיגו ונכון אתו וכן משמע לקמן בסי' כ"ב סעיף א' דבקבל פסולים לדין דאם טעו יכולים לחזור והיינו אפילו דלא גמירי דינא כמבואר במרדכי להדיא ועיין תו' ומהרש"ל דנדחק בזה:

{{עוגןמ|יא}} '''דוקא בשנים.''' עיין מ"ש בתומים ואם קנו בפני שנים והבע"ד מכחישים דעת מהר"א ששון דאין הדיינים נאמנים ועיין בתומים דבפשרה אף מהר"א ששון מודה דנאמנים. אלא אף בדין נראה כדעת החולקים על מהר"א ששון דהדיינים נאמנים:

{{עוגןמ|יב}} '''ה"ה אם נתן שטר כו'.''' פי' הסמ"ע דאין הכוונה דלאחר שידע פשר נתן שטר בכך וכך שנתחייבו בפשר דזהו נאמר בדברי המחבר בסעיף י"ג אלא כוונת רמ"א דקודם שידע טיב הפשר נתן שטר אנפשו בלשון חיוב וכתב הריני חייב לך עד סך פלוני וכפי אשר ימצאו הפשרני' בינינו נתחייב לו ומהני דיכול להתחייב אפי' בדבר שאינו חייב לו מעולם דאלימא מילתא דשטרא כדלקמן סי' מ' ע"ש ועיין בתומים שיש לפקפק בזה:

{{עוגןמ|יג}} '''שלא יהיה קנין דברים.''' היינו בנתבע אם מקנה ליתן לו הוה קנין אתן ולכך צריך להקנות לו חפץ אבל בתובע אם קנה למחול ליה לנתבע מה שבידו מהני. ואם יש לתובע שטר על נתבע צריך לעשות קנין שאם ימצאו הפשרנים לחזור השטר שיחזירו אבל אם קנו שיעשה לו שטר מחילה כפי דבריהם ה"ל קנין דברים כמ"ש הרמ"א בהג"ה סי' ר"ג ס"א ע"ש והט"ז בסי' ר"ג השיג דכמו שיעשה שטר מחילה ה"ל קנין דברי' כן הקונ' למחול לחבירו ה"ל קנין דברים ולא מהני רק בקנו להחזיר לו גוף החפץ והשטר והנכון אתו:

{{עוגןמ|יד}} '''מחילה א"צ קנין.''' ואם יש שטר חוב בידו לא מהני מחילה בלי קנין כל זמן שאינו מחזיר לו השטר סמ"ע ועי' לקמן סי' רמ"א דשם יש דעות חלוק' בזו:

{{עוגןמ|טו}} '''וביטול מודע'.''' אפי' בשבועה אם השבועה היא בענין שיכול לבטלו כמ"ש בי"ד סי' רל"ב דהיינו שנודע שגם ביטול המודעות היה מחמת אונס סמ"ע וכתב עוד בשם ד"מ דאם מסר מודעה מתחילה ובירר בוררים ובא לפניהם ואחר טענתו רוצה לחזור ואמר כי מה שבא לפניהם הוא כדי שלא יכפור שכנגדו במה שהודה לו בפני בוררים אין טענתו טענה מאחר שאין האונס ברור כ"כ ע"כ:

{{עוגןמ|טז}} '''ובנה זה קצת וזה קצת וכו'.''' כאן משמע דשניהם צריכים לבנות ולקמן בסי' קנ"ז ס"ב בחלקו חצר שאין בו דין חלוקה הביא המחבר דעת הרא"ש ג"כ דס"ל דאם חלקו והחזיק רק א' בחלקו א"י לחזור. ודעת הע"ש והב"ח דלדעת הרא"ש דלקמן אף כאן בבנה אחד מהן סגי והסמ"ע תי' ודבריו סתומים ומה שנר' לומר ואפשר שזהו כוונת הסמ"ע כך דשם אין להם סכסוך בגוף החצר דברור שהוא של שניהם רק אין בו דין חלוקה וא"כ כשנתרצו לחלוק וא' זכה בחלקו לבד הרי הוברר החלוקה וא"י לחזור. משא"כ בנדון כאן שיש להם סכסוך זה אומר עליך לבנות הכותל לבד וזה אומר עליך לבנות לבד וא"כ אח"כ שנתפשרו ששניהם יהיו בונים כל זמן שאין שניהם בונים רק אחד אין כאן ראיה לרצוי חבירו לפשר כי לפי טענתו בלא"ה על שני לבנות כל הכותל וכי בשביל שהתחיל לבנות יהיה ראיה דשני נתרצה לפשר ולכך בעינן ששניהם יהיו בונים וא"כ הוברר הפשר דשניהם בונים ולא אחד וא"ש ומכ"ז נשמע דאותו שהתחיל לבנות ודאי א"י לחזור אף שעדיין לא בנה חבירו שהרי הוא עשה מעשה ונתרצה לפשר:

{{עוגןמ|יז}} '''אא"כ אמרו דלא כאסמכתא.''' עיין ש"ך ומ"ש בתומים דדין זה צ"ע:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}