עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/טז"

== יום ראשון כד כסלו תשפ"ב - מסכת תענית דף טז ==
=== נתינת אפר עצמות אדם בראש כל אדם ===
;אפר מקלה ואפר סתם 
במשנה בתחילת הפרק השני של מסכת תענית, פרק 'סדר תעניות כיצד' {{ממ|[[בבלי/תענית/טו/א|טו.]]}}, שנינו: סדר תעניות כיצד, מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נותן בראשו, ע"כ. וברש"י {{ממ|[[רש"י/תענית/טו/א|ד"ה אפר]]}} פירש שאפר מקלה היינו אפר ממש ולא עפר, כי 'אפר' סתם הוא עפר, ולכן אי הוי תני 'אפר' סתם הוה משמע עפר, ולכן נקט התנא 'אפר מקלה' להורות דהיינו אפר שריפה ולא עפר. 

ובגמרא {{ממ|[[בבלי/תענית/טו/ב|טו:]]}} מובאת מחלוקת תנאים בזה, שלדעת תנא קמא דברייתא נותנין אפר סתם על גבי התיבה וכו' ולדעת רבי נתן נותנין אפר מקלה. והיינו שלדעת ת"ק נותנין עפר בראשם, ואילו לדעת רבי נתן נותנים אפר שריפה. וכ"כ שם רש"י {{ממ|[[רש"י/תענית/טו/ב|ד"ה ונותנין]]}}: אפר שריפה עדיף משום אפרו של יצחק, כדלקמן. 

ומה שכתב רש"י שאפר שריפה עדיף משום שמזכיר את אפרו של יצחק וציין לדברי הגמרא לקמן, כוונתו לדברי הגמרא בהמשך הסוגיא {{ממ|[[בבלי/תענית/טז/א|טז.]]}}: ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד. פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא; חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כאפר, וחד אמר כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק. ומבארת הגמרא נפק"מ בין הטעמים, בעפר סתם. ורש"י מפרש שלא גורסים תיבת 'סתם', אלא עיקר הנ"מ היא בעצם הנחת עפר במקום אפר. כי אם טעם נתינת האפר להורות שחשובים לפניך כאפר, אם כן הוא הדין בעפר. משא"כ אם טעם נתינת האפר לזכרון אפרו של יצחק, אם כן בעינן דוקא אפר שריפה. [ויש להעיר על דברי רש"י, ממה שכתב בתחילת הפרק, וז"ל: ואפר מקלה גנאי יותר מעפר סתם. ולכאורה בגמרא משמע שכל הטעם להעדיף אפר מקלה הוא משום זכירת אפר יצחק, ולא משמע שיש חילוק בעצם בין אפר לעפר, וצ"ע].


;דברי התוספות שאפר מקלה היינו אפר עצמות אדם
אמנם התוספות חידשו בדבריהם חידוש מבהיל, בשני מקומות במהלך הסוגיא. תחילה כתבו התוספות {{ממ|[[תוספות/תענית/טו/ב|טו: ד"ה ונותנין]]}}: ואותו אפר הוי מעצם אדם, שהרי האפר הוי לזכרון העקידה ובעקידה היה עצמות, עכ"ל. ועוד כתבו {{ממ|[[תוספות/תענית/טז/א|טז. ד"ה אפר]]}} אפר מקלה, פירוש, אותו אפר הוה מדבר הנשרף מעצמות אדם, כדי לזכור עקידת יצחק. דאלמלא שלא היה בא אלא כדי לומר שהרי אנו לפניך כאפר, כמו כן מהני עפר סתם, והיינו פירוש איכא בינייהו עפר סתם, עכ"ל. 

ומשמע מדבריהם שהם למדו כוונת הגמרא באופן אחר, שאין הנפקא מינה בין שני הטעמים 'עפר' אלא 'אפר' סתם. דהיינו, ש'עפר' כנראה לא מועיל לכולי עלמא, כי אף אם הכוונה שהרי אנו לפניך כאפר, הרי אפר מגונה טפי מעפר, ולכן צריך לומר דוקא אפר ולא עפר. אלא שב'אפר' גופיה יש מקום לחלק בין 'אפר' סתם והיינו אפר שריפה של כל דבר, ובין 'אפר עצמות אדם', שלדעת הסובר שנתינת האפר נועדה להזכיר עקידת יצחק - בעינן דוקא אפר עצמות אדם. [ולפי זה מה שכתבו בגמרא 'עפר סתם' אין הכוונה לעפר ממש אלא לאפר, ומצינו שאפר מכונה עפר ככתוב {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/יט|במדבר יט]]}} "מעפר שריפת החטאת", וכפי שהביא רש"י בריש הפרק].


;תמיהת האחרונים שאין לך בזיון גדול מזה ועצמות אדם אסורות בהנאה
ובהגהות היעב"ץ {{ממ|[[יעב"ץ/תענית/טו/ב|טו:]]}} תמה על דברי התוספות, וז"ל: צריך עיון, אך זר הוא. ותמה על עצמך, מאיזה עצם אדם יהא אפר זה, ואיה ימצאוהו. וכי ישרפו עצם אדם בשביל כך, ע"כ. ועוד הוסיף להעיר על דברי התוספות {{ממ|[[יעב"ץ/תענית/טז/א|טז.]]}} שאם כל טעמם כדי שיהיה בכך זכרון לעקידת יצחק, אם כן אין צריך שריפת עצם אדם דוקא, שהרי אף באפר של עצים יש זכרון לאפרו של יצחק. ואדרבה, משם ראיה שאין צריך אפר של עצם אדם, שהרי האפר הקרוי 'אפרו של יצחק' לא היה אפר עצם אדם ח"ו אלא אפר העצים שנשא אברהם לצורך עקידת יצחק. ואם כן באפר שריפת עצים יש גם זכירה זו. ומסיק היעב"ץ: זה פשוט, ברור ומוכרח שלא כדברי תוספות שהם זרים מאד גם בלאו הכי.

דברים דומים אנו מוצאים בספר עיני שמואל לרבי שמואל אהרן ראבין אב"ד דק"ק קראטשין {{ממ|[[עיני שמואל/תענית/טו/א|לעיל טו.]]}}, וכך הוא תמה בלשונו על דברי התוספות: ומאד נצטערתי מדברי התוספות הללו, מהיכן למדו דבר זה שהאפר צריך להיות מאפר של עצם אדם. דמהיכן לקחו העצם הזה, וכי חטטו בקברות ישראל ליקח משם איזה עצם ולשרוף אותו, אין לך בזיון המת גדול מזה. ואטו לקחו עצם של נכרי להיות לזכרון לעקידת יצחק אבינו. ואמנם בשו"ת יביע אומר {{ממ|ח"ג יו"ד סימן כב}} כתב שאין קפידא בלקיחת אפר של עצמות גוי לצורך זה.

הרי נתבארו לנו יותר גם דברי היעב"ץ וזעקתו, מאיזה עצם אדם יהא אפר זה ואיה ימצאוהו, כי לחטט בקברות ישראל ולשרוף עצם אין לך בזיון המת גדול מזה, ועצם של נכרי לא מסתבר שיקחו לזכרון עקידת יצחק אבינו. והנה העיני שמואל לא העמיד טעם האיסור לשרוף עצם המת ולהניחו בראש כל אדם, אלא משום דאין לך בזיון המת גדול מזה. אך באמת יש להוסיף שלכאורה איסור גדול יש בדבר שהרי מת אסור בהנאה, וכיצד יטלו אפרו וינחוהו בראש אדם, ובשלמא אם דין אדם בשריפה אם כן נשרפין אפרן מותר, אך כיון שמת אדם הוא מהנקברים הרי אף אפרו אסור בהנאה. וכנוסח הזה כן הקשה בהערות נחל אשכול על ספר האשכול {{ממ|הל' בה"ב ותעניות, הערה ח}}. וכן הקשה בשו"ת חלק לוי {{ממ|[[חלק לוי/יורה דעה/קכה|יו"ד סימן קכה]]}} כיצד שרפו עצמות אדם להזכיר על ידם עקידת יצחק, הרי אין לך הנאה גדולה מזו, ומת אסור בהנאה. ואף אין לדון כאן משום 'מצות לאו ליהנות ניתנו' כיון שאין זו מצוה. ובשו"ת יביע אומר {{ממ|שם}} דחה דאי"ז חשוב הנאה כלל, עי"ש.

ובחידושי הגאון רבי יעקב שור, כתב אף הוא שדברי התוספות כפשטן תמוהים מאד, דמי מהקרובים ירצה לזלזל במתו לקחת עצם מעצמיו לשורפו לתפלות זה. וגם איך מותר לזלזל במת בשביל זה. ובפרט שאפר זה נתנו בראש התיבה, והנשיא, ואב"ד וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו, אם כן גם שריפת אדם שלם לא יספיק אפרו.

גם הקרן אורה {{ממ|[[קרן אורה/תענית/טו/ב|טו:]]}} עמד על הערה זו וכתב: וגם קשה קצת לשרוף עצמות אדם בשביל זה. וסיים: ולא מצאתי כעת בשום פוסק חבר לדברי התוספות ז"ל בזה, וצ"ע.

ובתוך דבריו העיר עוד הקרן אורה, שכדי לקיים סברת התוספות שצריך שיהיה האפר מאותו המין שהיה אפרו של יצחק, ראוי היה לשרוף עצמות איל, שהרי הוא לבסוף עלה על המזבח תחת יצחק, ולא לשרוף עצמות אדם. [ובזה נטה מדברי היעב"ץ שכתב שאפרו של יצחק היינו אפר העצים שהוכנו ע"י אברהם לשם עקידת יצחק]. וכן העיר גם בספר עיני שמואל הנ"ל: ולולי זאת קשה, דהרי באמת היה נשרף על המזבח האיל תמורת יצחק, והיה להם יותר ליקח אפר של איל שנשרף לזכור ממש עקידתו של יצחק. וכן הקשה רבי יעקב שור: למה יצטרך לחפש אחר עצם אדם, הלא יותר נכון שיקחו עצם מאיל וישרפוה שיש בזה גם כן זכירת עקידת יצחק, ודברי התוספות צע"ג.


;הצעת האחרונים שבתוספות היה כתוב 'עצם א'<nowiki>'</nowiki> או 'ע"א' 
מכח הערה זו יוצא העיני שמואל בדבר חדש, וכותב: לולי דמסתפינא הייתי אומר שהוא טעות סופרים בתוספות. שהיה כתוב בתוספות: "ואותו אפר הוא מעצם א'", וסבר המדפיס ד-א' הוא ר"ת של 'אדם', ובאמת הוא ר"ת של 'איל'. וכוונת התוספות שמה שאמרו במתניתין אפר מקלה, אותו אפר היה של איל. 

ובאמת כבר קדמו לו בהצעה זו, דהנה בספר בית דוד על המשניות לרבי דוד חיים קורינאלדי, תמה אף הוא על דברי התוספות כעין זה: ותמיה לי, דראייתם הויא ראיה לסתור, דעצמות העקידה של איל הוו, ולא של אדם. לכך נראה דצ"ל 'ואותו אפר הוי מעצם' וכו' ולמחוק תיבת 'אדם'. ובספר שושנים לדוד על המשניות, מעיר על דבריו שעד כמה שהגיה בדברי התוספות, מדוע מחק תיבת אדם ולא הגיה 'עצמות של איל' במקום 'עצמות של אדם'.

כך גם הביא בספר מרגליות הש"ס מרשימות האדמו"ר מטאלנא שליט"א [וכן נדפס בספר תנחומיך ישעשעו נפשי {{ממ|עמוד 717}}] שאמר בשם חמיו הרה"צ רבי יעקב יצחק ויסבלום זצ"ל, שברי לו שנפלה כאן טעות של הבחור הזעצער בדברי התוספות, שבודאי היה כתוב שאותו אפר הוה מדבר הנשרף 'מע"א', וכוונתו לפתור הר"ת 'מעצמות איל', והבחור הזעצער פתח הראשי תיבות 'מעצמות אדם', ושיבש כוונת התוספות.

ובעיני שמואל ציין בסוף דבריו, וכתב: שוב אחר זמן הראו לו שכן מגיה ג"כ הרב בעל שושנים לדוד על המשניות, ושמחתי שכיוונתי לדעתו, ע"כ. ואמנם אם כי הציע כן השושנים לדוד, לא אמר כן אלא בדעת הבית דוד. אך הוא דוחה את עיקר סברתו שכל עצמות אדם יש בהם זכר לעקידה, ולדעתו אין זכר לעקידה אלא בעצמות אדם: ולא תאבה לו, דבאפר עצמות דעלמא שאינם של אדם, אין שום זכר לעקידה. ואע"ג דהתם היה איל - מכל מקום, נדבה לפניו יתבר כאילו הוא יצחק, וכדאמרינן אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח.

כך גם כותב בהערות נחל אשכול, שלא מסתבר להגיה כן בלשון התוספות אחרי שהתוספות כתבו כך ב' פעמים בשני דיבורים. ונראה לבאר דבריהם על דרך מה שאמרו בירושלמי {{ממ|[[ירושלמי/תענית/ב|תענית פ"ב]]}} שהקב"ה רואה עפרו של יצחק כאילו הוא צבור לפניו. 


;ביאור הברכות המים 'שעצמות' היינו שנשרף ע"י האדם בעצמו ואינו עפר מתחילת ברייתו
ובספר ברכות המים {{ממ|תקעט א}} תמה כנ"ל מדוע צריך להביא אפר עצמות אדם, והלא בעקידה נשרף לבסוף האיל ולא יצחק. ועוד הוסיף להעיר מדוע צריך אפר מעצמות דוקא ולא מבשר אדם, שהרי כששורפים אדם הכל נעשה אפר. ומכח קושיות אלו רצה לפרש את דברי התוספות שאין כוונתם לומר שאפר מקלה הוא אפר מעצמות אדם, שאם אכן לכך נתכוונו, היה להם לומר: אפר מאדם הנשרף או מעצמות אדם הנשרפים. ומה שאמרו: אפר מדבר הנשרף מעצמות אדם, כוונתם מכל דבר שנשרף ונעשה אפר ע"י עצמות אדם, ו'עצמות' הוא בניקוד שורוק על המ"ם ולא בחולם בוי"ו. דהיינו, שאותו דבר נשרף מכח גברא, שתחילה לא היה אפר ואחר כך על ידי העצמות אדם ששרפו נעשה אפר. וכוונתם רק שעפר סתם שמתחילה הוא עפר אינו מועיל. 

אמנם בספר מתת אלקים כתב על דבריו שנדחק טובא, ודחה דבריו שהרי בדברי התוספות הראשונים לא שייך לפרש כדבריו. ולכן פירש המתת אלקים שכוונתם אכן שאפר מקלה היינו אפר מאדם הנשרף, וקי"ל כדעת חכמים במשנה באהלות {{ממ|[[משנה/אהלות/ב#ב|פ"ב מ"ב]]}} וכמו שפסק הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/טומאת מת/ג#י|טומאת מת פ"ג ה"י]]}}, שאפר אדם - טהור. ועושים כן לזכרון העקידה, ואף ששם האיל נשרף ולא יצחק אבינו, מכל מקום היה האיל תמורתו. ומשום הכי אמרינן בהרבה מקומות 'אפרו של יצחק מונח על גבי המזבח', וכן בכמה מקומות במדרש ובזוהר מובא שהקב"ה רואה אפרו של יצחק. 

וביד דוד לרבי דוד זינצהיים, ציין לביאור הבריכת מים וכתב שהוא פירוש רחוק. וציין לבית ישחק שתמה הלא האיל נשרף ולא יצחק, ויישב קושייתו שהקב"ה רואה אפרו של יצחק ולפיכך בעי עצמות אדם, והיינו כסברת האחרונים הנ"ל. ועוד הוסיף היד דוד לבאר הטעם שלקחו אפר עצמות דוקא ולא אפר בשר אדם, כי שאר אפר של בשר הנשרף יש בו עפרורית של עפר, ואילו עצם שנשאר עומד לבדו אם כותשים אותו נמצא אפר בלי תערובות.


;חידוש ה'חלק לוי' שהאפר לא היה טעון קבורה כיון שנקבר ראשו ורובו של מת
והנה מלבד כל מה שנתבאר לעיל בתמיהת האחרונים ששריפת עצם מעצמות המת יש לחוש לה לאיסור הנאה ולבזיון המת, לכאורה יש להעיר עוד שהרי אותו אפר חייב בקבורה. ובשו"ת חלק לוי {{ממ|[[חלק לוי/יורה דעה/קכה|יו"ד סימן קכה]]}} הביא פלוגתת האחרונים אם כזית מן המת חייב בקבורה. שדעת התוספות יום טוב {{ממ|[[תוספות יום טוב/שבת/י#ה|שבת פ"ה מ"י]]}} והמנחת חינוך {{ממ|[[מנחת חינוך/תקלז|מצוה תקלז]]}} שחייב בקבורה, אמנם דעת המשנה למלך והתפארת ישראל {{ממ|[[תפארת ישראל - יכין/שבת/י|שבת סופ"י]]}} שאין כזית מת חייב בקבורה, וכדילפינן בירושלמי מהפסוק {{ממ|[[תנ"ך/דברים/כא#כג|דברים כא כג]]}} "כי קבור תקברנו" מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו.

ולפי זה רצה לנקוט בשו"ת הנ"ל שאם נקבר ראשו ורובו של אדם נתקיימה כבר המצוה של 'קבור תקברנו', ואין שאר גופו חייב בקבורה. וממילא רצה לחדש עוד שאף יהיה מותר לשרוף את החלק הנותר. ועפ"ז כתב: ומיושב לי בזה מה שכתבו תוספות תענית כו' ואותו אפר הוא מעצם אדם כו', וקשה האיך שרפו את עצם האדם הרי צריך לקברו. ולפי הנ"ל ניחא, דקבורת ראשו ורובו של המת סגי, והשאר מותר לשרוף.


;ביאור רבי יעקב שור שנטלו שן שנפלה מאדם חי ושרפוה
ובחידושי הגאון רבי יעקב שור ביאר שנטלו אפר סתם אלא שלתוך אפר זה לקחו מעט אפר שריפת עצם אדם. ועפ"ז ביאר דהנה בברכות מבואר שרבי יוחנן היה מנחם אבלים עם עצם בנו העשירי שנטל בידו. וכבר תמהו המפרשים הלא עצם זו מטמאת, והערוך ביאר שהיה נושא עמו שן שנפלה ממנו. ומעתה יש לומר שאף בתעניות לקחו שן של אדם שנפלה ושרפוה ועירבו אפרה באפר השריפה, שיהיה לזכרון עקידת יצחק.

וכעין זה כתב בשו"ת יביע אומר {{ממ|ח"ג יו"ד סימן כב}} ע"פ מה שהוכיח השבות יעקב {{ממ|[[שבות יעקב/ב/קא|ח"ב סימן קא]]}} מדברי הגמרא בבבא קמא {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/פה/א|פה.]]}} שעצם אדם שנפלה מאדם בחייו אין מצווה לקוברה, שאין מצוה לקבור אבר מן החי. וא"כ יש לומר שאף אפר עצמות אדם זה שהצריכו התוספות ליקח, היינו אפר עצם אדם שנשר מאדם בחייו.