עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/פסחים/קכ"

== יום ראשון ח ניסן - מסכת פסחים דף קכ ==
=== סייג חכמים באכילת הפסח ושאר קרבנות===
;הפסח אחר חצות מטמא את הידיים
שנינו במשנה {{ממ|[[בבלי/פסחים/קכ/ב|קכ:]]}} הפסח אחר חצות מטמא את הידיים. טעם טומאה זו אף שהבשר טהור, הוא כפי שממשיכה המשנה "הפיגול והנותר מטמאין את הידיים" ומאחר שסוף זמן אכילת הפסח הוא בחצות ממילא אחר זמן זה דין הפסח כדין נותר והרי הוא "מטמא את הידיים".

הגמרא מבררת מיהו אותו תנא הסובר שזמן אכילת הפסח הוא עד חצות ולא יותר, ומסיקה הגמרא שזו דעת רבי אלעזר בן עזריה, דתניא 'ואכלו את הבשר בלילה הזה', רבי אלעזר בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה' [- במכת בכורות], מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. אמר לו רבי עקיבא והלא כבר נאמר 'בחפזון' עד שעת חפזון [- ובני ישראל לא יצאו אלא ביום]. הרי לנו שנחלקו ראב"ע ור"ע אימתי מסתיים זמן אכילת הפסח מדאורייתא, לדעת ראב"ע ניתן לאכול את הפסח עד חצות, ולר"ע עד עלות השחר.


;תקנת חכמים לא לאכול פסח אחר חצות
כל זאת מדאורייתא אמנם מדרבנן גזרו אף באכילת פסחים שלא לאכול את הפסח אחר חצות. הרשב"ם מביא בהקשר לכך את דברי המשנה במסכת ברכות וכל הנאכלים ליום אחד מצוותן עד שיעלה עמוד השחר אם כן למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. על דבריו יש להעיר, שהרי הגמרא במסכת ברכות {{ממ|[[בבלי/ברכות/ט/א|ט.]]}} מעירה מדוע לא הזכירה המשנה גם את אכילת פסחים ומיישבת שהתנא ששנה את המשנה שם הוא ראב"ע הסובר שמדאורייתא אכילת הפסח אסורה אחר חצות ולכן לא שנה התנא את אכילת הפסח יחד עם שאר הדברים המוזכרים שם שמותרים מדאורייתא עד עלות השחר ורק מדרבנן נאסרו אחר חצות. ודברים אלו עומדים בסתירה לדברי הרשב"ם בסוגייתנו שמזכיר את דברי המשנה כ'''מקור''' לכך שאף לדעת רבי עקיבא גזרו סייג שלא לאכול את הפסח עד חצות.

בביאור הסייג שגדרו חכמים שלא לאכול את הפסח אחר חצות, פירש הרשב"ם בסוגייתנו: שמא יאכל ממנו לאחר שעלה עמוד השחר ויתחייב כרת. כך גם מפרש רש"י בתחילת מסכת ברכות {{ממ|[[רש"י/ברכות/ב/א|ב.]]}}: כדי להרחיק את אדם מן העבירה, ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת. וכך מבואר כבר בירושלמי: כדי להרחיק, אם את אומר עד שיעלה עמוד השחר, הוא סובר שלא עלה עמוד השחר והוא אוכל ומתחייב, מתוך שאת אומר לו עד חצות אפילו הוא אוכל אחר חצות אין הוא מתחייב.


;תמיהת רע"א והשאג"א מדוע הוצרכו לחשש כרת
דברי הירושלמי, רש"י והרשב"ם טעונים ביאור, מדוע הוצרכו להוסיף שהחשש הוא שמא יבא לאכול את הקדשים אחר שיעבור זמנם ובכך יתחייב כרת, הרי בלאו הכי יש לנו לחשוש שמא יעבור הזמן ויבטל את מצוות אכילתם ולכן יש לנו להקדים ולאסור עליו לאכול אחר חצות כדי שיאכל מיד את הקרבנות ולא ישתהה. זאת ועוד, גם אם אכן עיקר החשש שמא יבא לאכול אחר הזמן, מדוע הוצרכו להוסיף שבכך הוא עובר על איסור '''כרת''' הרי אף אם אין האיסור חמור כל כך מכל מקום יש לתקן לו סייג.

הקושיה מתעצמת נוכח העובדה שהמשנה בברכות מונה מצווה נוספת שחכמים תקנו עליה סייג, הלא היא מצוות קריאת שמע, שאף שזמנה עד עלות השחר תקנו חכמים משום סייג שלא לקרותה אחר חצות. ומדוע? רש"י מפרש שם: וכן בקריאת שמע לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. הרי שחכמים תקנו הרחקה גם במצוה שאין בה כרת כקריאת שמע, וגם כאמצעי זירוז כדי שלא יאמר "יש לי עוד שהות", ואם כן מדוע באכילת קדשים הוצרך רש"י לשנות מפירושו ולפרש שהחשש הוא שמא יעבור על איסור באכילת הקדשים לאחר הזמן, ואף הוצרך להדגיש שאיסור אכילת קדשים הוא חמור ביותר ועונשו כרת.


;רבן גמליאל מודה לתקנה באכילת קדשים
שאלה זו מקשים רבותינו גאוני הדורות בעל השאגת אריה {{ממ|[[שאגת אריה/ד|סימן ד]]}} ורבי עקיבא איגר {{ממ|[[תוספות רבי עקיבא איגר/ברכות/א#א|גליון המשנה, ברכות פ"א אות ה]]}}, וביישובם הם מתנבאים בסגנון אחד. במשנה בברכות מובאת מחלוקת תנאים בדבר סוף זמן קריאת שמע של ערבית, לדעת רבי אליעזר זמן קריאת שמע של ערבית מסתיים בסוף האשמורה הראשונה שהוא שליש הלילה, זאת מאחר שהוא דורש את המילה 'בשכבך' על הזמן שבו בני אדם מתחילים ללכת לישון. לעומתו, דעת רבן גמליאל וחכמים בפירוש המילה 'בשכבך' לזמן שבו אנשים שוכבים בפועל, דהיינו כל הלילה. למרות זאת, לדעת חכמים יש להקדים ולקרות קריאת שמע עד חצות משום סייג שתקנו חכמים, ואילו לדעת רבן גמליאל לא תקנו סייג זה ולכן ניתן לקרוא קריאת שמע עד שיעלה עמוד השחר.

מעתה, אומר רבי עקיבא איגר, לא מצאנו שנחלק רבן גמליאל אלא על דבר קיומו של סייג חכמים לענין קריאת שמע, ואילו לענין התקנה השניה המוזכרת במשנה, הסייג שלא לאכול קרבנות הנאכלים ליום ולילה אחר חצות הלילה, לא מצאנו שנחלק על כך רבן גמליאל. ומשמע שאף הוא מודה לתקנה זו, ואם כן יש להבין מדוע לדעת רבן גמליאל אין תקנה בקריאת שמע אך יש תקנה באכילת קדשים. דבר זה הכריח את רש"י לפרש שהתקנה באכילת קדשים חמורה הרבה יותר, ולכן הוצרך לפרש שהחשש הוא שמא יבא לאכול את הקדשים אחר שיעלה עמוד השחר, ואז יעבור על כרת. מטעם זה אף רבן גמליאל מודה לתקנה זו ואינו חולק אלא לגבי קריאת שמע של ערבית.

השאגת אריה הולך בסגנון זה אך בדרך שונה במקצת (וכך מציע גם רע"א בביאורו השני). בקריאת שמע החשש הוא בשב ואל תעשה שמא יעלה עמוד השחר ולא יקרא קריאת שמע, ולאיסור זה לא חשש רבן גמליאל. לעמות זאת איסור אכילת נותר הוא איסור בקום עשה ולכך חשש אף רבן גמליאל.


;להבאת קדשים לבית הפסול צריך תוספת טעם
הרשב"ם בסוגייתנו שופך אור חדש על טעמם של רש"י והירושלמי לפרש את החשש של אכילת קדשים באופן אחר מהחשש של קריאת שמע. וכך הוא אומר: רבנן הוא דעבדי הרחקה יתירא להרחיק את האדם מן העבירה כו' שמא יאכל ממנו לאחר שעלה עמוד השחר ויתחייב כרת, ומוטב שיבואו קדשים לבית הפסול למעט זמן אכילתו שלא לאכול אחר חצות משיאכל עד בקר ויבא לידי כרת, ע"כ לשונו.

הרשב"ם בדבריו מלמדנו שאין להקיש כלל מתקנת חכמים לגבי קריאת שמע לתקנתם לגבי אכילת קדשים, מאחר שחילוק יסודי יש בין שתי תקנות אלו. בעוד שבקריאת שמע אם יעבור על תקנת חכמים ולא יקרא עד חצות יוכל עדיין לשוב ולקרוא ולקיים בכך את עיקר הדין מדאורייתא (לבר מדעת תלמידי רבינו יונה בברכות, ואכמ"ל), הרי שבאכילת קדשים אסור לו לאכול את הנותר מהקרבן אחר חצות, ובכך מביאים אנו את שארית הקרבן לבית הפסול. בשביל תקנה זו עלינו לתור אחרי טעם חזק הרבה יותר, ולכן הוצרכו רש"י והירושלמי לפרש שהחשש הוא שמא יבא לידי איסור כרת, וכמו שכותב הרשב"ם: מוטב שיבואו קדשים לבית הפסול למעט זמן אכילתו שלא לאכול אחר חצות, משיאכל עד בקר ויבא לידי כרת.