עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/ד"

== יום ראשון י"א ניסן תשפ"ג - מסכת סוטה דף ד ==
=== סוד ה' ליראיו ===
;כיצד ידע בן עזאי שלא נשא אשה מהו שיעור טומאה
בגמרא במסכת סוטה {{ממ|[[בבלי/סוטה/ד/א|ד.]]}} מובאת מחלוקת תנאים רחבה כמה הוא שיעור העראה, וזאת לגבי דין סתירה באשה שקינא לה בעלה, ששיעורו 'כדי טומאה, כדי ביאה, כדי העראה': כדי הקפת דקל, דברי רבי ישמעאל. רבי אליעזר אומר, כדי מזיגת הכוס. רבי יהושע אומר, כדי לשתותו. בן עזאי אומר, כדי לצלות ביצה. רבי עקיבא אומר, כדי לגומעה. רבי יהודה בן בתירא אומר, כדי לגמוע שלש ביצים זו אחר זו. ר"א בן ירמיה אומר, כדי לקשור גרדי נימא. חנין בר פנחס אומר, כדי שתושיט ידה לתוך פיה ליטול קיסם. פלימו אומר, כדי שתושיט ידה לסל ליטול ככר.

ומסקנת הגמרא {{ממ|[[בבלי/סוטה/ד/ב|ד:]]}}: אמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן, כל אחד ואחד בעצמו שיער [- כמה שהיה שוהה בביאתו. [[רש"י/סוטה/ד/ב|רש"י]]]. ומקשה הגמרא: והאיכא בן עזאי דלא נסיב [כדאמר ביבמות {{ממ|[[בבלי/יבמות/סג/ב|סג:]]}} 'אבל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים'. רש"י. ואף הוא בכלל מחלוקת זו ועל כרחך שלא שיער בעצמו.

ומיישבת הגמרא בשלשה אופנים: איבעית אימא, נסיב ופירש הוה. ואיבעית אימא, מרביה שמיע ליה. ואיבעית אימא, סוד ה' ליראיו, ע"כ. ובשיטה מקובצת בשם פירוש הרא"ש, שהתגלה לו בסוד ה' ליראיו שאילו היה נשוי כך היה שהייתו. אך אין לפרש שהתגלה לו מה שיעור סתירה, "דאם כן נמצאת מכחיש שיעור התנאים האחרים".


;כיצד הכריעו התנאים מהו שיעור הטומאה על פי הרגילות אצלם
ותחילה יש לבאר ענין מחלוקת זו שנחלקו בה התנאים, כשכל אחד אומר שיעור הסתירה לפי מה שרגיל אצלו, והוא דבר תימה, וכי כך הכרעת ההלכה, שכל אחד מכריע כפי מה שהוא אצלו. ובפשטות היה אפשר לומר שאין הכי נמי כל אחד היה סבור שכך היא המציאות לפי מה שראה אצלו. אמנם מלבד מה שבודאי פשוט וברור שאין לומר כן, כאילו ח"ו טעו התנאים כשהכריעו ההלכה רק כפי מה שראו אצלם כי לא ידעו שאצל שאר בני אדם הוא באופן אחר, הרי גם בדברי הרא"ש מבואר להדיא לא כך - שכן בן עזאי שבלאו הכי לא נשא אשה ולא ידע מה שיעורו, ואעפ"כ לא מצאנו שגילו לו מן השמים מהו שיעור סתירה אלא דוקא גילו לו שיעור העראה אצלו לו היה נושא אשה - וצ"ב מדוע עשו כן, אך על כל פנים מבואר להדיא מדברי הרא"ש שאכן קביעת ההלכה, לכתחילה, נקבעת מהמציאות כפי שנראית לעיני הדיין. ונמצא שדין 'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות' אינו דין דיעבד - שלא היה ביד הדיין לדעת מה שלא ראה, אלא דין לכתחילה הוא - כי אכן צורת הפסיקה הניתנת לדיין היא כפי שעיניו רואות ממקום שהוא שם. וכך גם בנידון דידן קביעת ההלכה בשיעור הסתירה היא אצל כל אחד דוקא מתוך מה שהוא רגיל אצלו, ואף בן עזאי קביעת ההלכה אצלו היא כפי מה שהיה לו היה שייך בו דבר זה.

ולפי זה יש לחדש, שלכן נודע הדבר בסוד ה' ליראיו דוקא באופן זה, דהיינו שידע בן עזאי מהו שיעור הסתירה לו היה נושא אשה, הלא כיון שבלאו הכי נזקק בן עזאי לסוד ה' ליראיו, ולא יכול היה להכריע על פי המציאות, אם כן מדוע לא נאמר לו משמים מהו שיעור הסתירה, אלא נאמר לו רק מה השיעור שלו לו היה נושא אשה. והביאור, שכיון שכך אופן הפסק, שהדיין פוסקו מתוך ידיעותיו וראיית המציאות כפי שהיא בעיניו, לכן גם הסוד ה' ליראיו היה באופן זה. 


;תמיהת המהר"צ חיות כיצד למד בן עזאי בסוד ה' ליראיו והלא לא בשמים היא
אמנם נראה להוסיף וליישב קושיא זו באופן אחר, והוא בהקדם דברי ה[[מהר"צ חיות/סוטה/ד/ב|מהר"צ חיות]] על אתר, במה שתמה תמיהה רבה, וזה לשונו: ודע כי על התירוץ השלישי אשר נאמר כאן, ובירושלמי גם כן, דבן עזאי ידע זאת מסוד ה' ליראיו, יש לתמוה, איך אפשר להורות הלכה על ידי רוח הקודש, הלא הלכה רווחת אצלנו 'לא בשמים היא', 'ואלה המצות' - שאין נביא רשאי לחדש על פי נבואה רק על פי בירור הלכה ולפי דרכי הדרוש המקובלים אצלנו, עכ"ד.

והנה הגרי"ש אלישיב כתב ליישב קושייתו שבפשטות יש לומר שלא בא כאן לברר דין התורה מהי העראה, אלא שמהתורה למדנו ששיעור סתירה הוא כדי טומאה, וכל מה שצריך הוא לברר מה היא המציאות של שיעור טומאה, ונמצא שאין כאן בירור דין אלא בירור מציאות ולא שייך בזה 'לא בשמים היא'. 

וכעין זה הביאו {{ממ|תקנת עזרא}} ממה שכתב המשנה למלך {{ממ|[[משנה למלך/אישות/ט#ו|אישות פ"ט ה"ו ד"ה ודע]]}} לגבי 'אם יבוא אליהו', שאף שלענין ספיקא דדינא אין סומכים על דבריו, אם אילו יבוא אליהו או נביא ויברר לנו מציאות הדבר, נשמע לו. וכך גם בנידון דידן לא שמע בן עזאי בסוד ה' ליראיו אלא את 'שיעור הסתירה' והרי זו מציאות שאפשר לקבל מנביא.

ויש שהוסיפו {{ממ|דף על הדף בשם רבי צבי קריזר}} שהרי המהר"צ חיות עצמו {{ממ|[[מהר"צ חיות/יומא/עה/א|יומא עה.]]}} ביאר מה שכתוב שם בגמרא שהמן סייע להם בפסק הלכה במקום ספק אם הבן בן תשע לראשון או בן שבע לאחרון, והקשו האחרונים הלא 'לא בשמים היא', ויישב המהר"צ חיות שכיון שאין זה אלא גילוי מילתא לבירור המציאות לכן אין לדון כאן משום 'לא בשמים היא'. ואם כן הוא הדין גם בנידון דידן לא שמע בן עזאי בסוד ה' אלא מציאות שיעור הסתירה, ומה הקשה המהרצ"ח ש'לא בשמים היא'.


;בן עזאי קיבל בסוד את 'שיעור ביאתו' ולא את 'שיעור הסתירה' 
ואמנם המהרצ"ח שהקשה קושייתו ולא חשש ליישוב התוספות הנראה כפשוט וברור, על כרחך סבר שכיון ששיעור הטומאה שונה מאדם לחברו, נמצא שהכרעת שיעור טומאה אחד שהוא שיעור הטומאה הרצוי, הרי היא קביעת הלכה ולא בירור מציאות.

אכן לפי מה שנתבאר יש ליישב כעין יישוב הגרי"ש, אך להעמידו דוקא על פי דברי הרא"ש בשיטה. והוא, שלכך אי אפשר היה שיקבל בן עזאי בסוד ה' ליראיו את שיעור הסתירה - כיון ששיעור הסתירה עניינו דין, ודין הלא אי אפשר לקבל שכן 'לא בשמים היא'. ולכך נגלה לו בסוד ה' ליראיו רק המציאות שלו לו היה נושא אשה, ועל כך לא שייך לומר 'לא בשמים היא'. [וכך כתבו כמה וכמה אחרוני זמנינו שלפי דברי השיטה מקובצת לא קשה קושיית המהר"צ חיות, אלא שיש לחדד הדברים כפי שנתבאר שלכן התקבל הסוד באופן זה - כדי שיכול לסמוך עליו הלכה למעשה]

ויש מי שכתב {{ממ|מי באר}} ליישב ראיית השיטה מקובצת שבודאי לא התגלה מהו שיעור סתירה כי בכך מכחיש דעת שער התנאים, שהרי כיון ש'לא בשמים היא' נמצא שכנגד שאר התנאים אין בדבריו ממש, שהרי עדיין יכולים הם לחלוק על דבריו כיון ש'לא בשמים היא', ואם כן עדיין אפשר לומר שהסוד שהתגלה לו הוא שיעור סתירה ממש, אלא שמכל מקום אינו כנגד שאר שיטות התנאים, כיון שאין הם מחוייבים לדעתו כיון ש'לא בשמים היא'.

ובעיקר הדבר, במה שנתבאר בדברי המשנה למלך שאפשר לסמוך על נבואה לבירור המציאות, יש להעיר שהמגיה שם הביא בשם תוספות יום הכיפורים שמדבריו עולה שאין סומכים על הנביא גם בספק במציאות. ואם כן עכ"פ תבואר קושיית המהר"צ חיות לדעה זו.


;ראית התורת מרדכי ליסוד המשנה למלך שבירור מציאות אפשר ע"י נביא
ובגמרא בבכורות {{ממ|[[בבלי/בכורות/כד/א|כד.]]}} איתא: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, ראה חזיר שכרוך אחר רחל, פטורה מן הבכורה ואסור באכילה עד יבא ויורה צדק לכם. ופירש רש"י {{ממ|[[רש"י/בכורות/כד/א|ד"ה וכ"ת]]}} עד שיבוא ויורה אי הלכה כרבי שמעון ומותר באכילה וכו'.

ובשו"ת תורת מרדכי {{ממ|[[תורת מרדכי/קנג#א|סימן קנג אות א]]}} הקשה הלא אין שומעים לנביא להורות הלכה על פי נבואותו כמו שכתב הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/יסודי התורה/ט|יסוה"ת פ"ט]]}}. ורצה להוכיח מכח סוגיא זו כדעת המשנה למלך שאף שאין סומכים על הנבואה להכריע בדין, מכל מקום בדבר שהוא תלוי במציאות שומעים לנביא להורות כן להלכה. 

והוסיף להביא ראיה לדעתו מסוגיית הגמרא בסוטה, במה שאמר בן עזאי ששיעור ביאה הוא כדי לצלות ביצה, ומבואר בגמרא שידע זאת משום 'סוד ה' ליראיו', והקשה המהרצ"ח הא הלכה רוות היא ש'לא בשמים היא'. ואילו לדברי המשנה למלך ניחא שכיון ששיעור טומאה הוא דבר התלוי במציאות, לכן אפשר לסמוך בזה על 'סוד ה' ליראיו'.


;רוח הקודש שהתגלתה בבית מדרשו של הראב"ד בעל ההשגות ביער
ובמהר"צ חיות בסוף דבריו כתב: וכמדומה לי שגם הגאון החסיד מוהר"ר חיים יוסף דוד אזולאי בספרו שם הגדולים התעורר בזה, ואין ספרו כעת תחת ידי, עכ"ל.

והנה לא מצאנו בדבריו שעסק ב'סוד ה' ליראיו' המוזכר לגבי בן עזאי, אכן מצאנו שהזכיר {{ממ|מערכת גדולים, א', הראב"ד השלישי}} ענין 'סוד ה' ליראיו' המוזכר בהשגות הראב"ד [[רמב"ם/בית הבחירה/ו#יד|ביה"ב פ"ו הי"ד]]}} בענין חיוב כרת לנכנס בזמן הזה לעזרה, שכתב שם בסוף דבריו: כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו. וכעין זה מצאנו גם בהשגות {{ממ|[[רמב"ם/לולב/ח#ה|לולב פ"ח ה"ה]]}}: כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים... ומקום הניחו לי מן השמים, ע"כ.

והביא החיד"א דברי המהר"ם ריקאנטי {{ממ|פ' נשא}} שכתב על רבינו אברהם בר דוד בעל ההשגות, שנגלה אליו אליהו הנביא, ושלכך נתכוון בשני מקומות אלו. ושכ"כ המהרח"ו {{ממ|הקדמת עץ החיים כ"י}}. ובסדר הדורות כתב בשם המאירי שהראב"ד ברח והתחבא ביער במשך כמה שנים מפני שר המלוכה שרדפו, והמהרח"ו שם כותב: הראב"ד עשה חיבורו להלכות לולב כשהוא תוך היער, והיה לו גילוי אליהו ורוח הקודש הופיעה בבית מדרשו, בעת חברו ספרו.

ומסיים החיד"א: וזה מסכים למ"ש מהריב"ל ח"ב סימן קטז... ודלא כמהר"ם ן' חביב בספר כפות תמרים דף י"ב ע"ב. בחון בהם וחקור מהם.

וכך כותב מהר"ם אבן חביב {{ממ|[[כפות תמרים/סוכה/לב/ב|סוכה לב:]]}}: וראיתי בהריב"ל שהבין כי רוח הקדש ממש הופיע בבית מדרשו של הראב"ד, ואעפ"כ חלק עליו הרמב"ן משום דלא בשמים היא, יעו"ש. ואחר נשיקת ידיו של הריב"ל, יראה כי לא נשתבח הראב"ד שממש הופיע רוח הקדש לו בדין זה, אלא כיון שערב לו הפירוש והמילות שפירש, אמר כן בדרך גוזמא. והוסיף להוכיח שמדברי הראב"ד בתמים דעים עולה גם כן שדעתו שם נובעת מכח סברות וטענות, וכן הדוחים דבריו דחוהו מכח טענות ולא מכח סברא זו של 'לא בשמים היא'. ובסוף דבריו כתב מהר"ם אבן חביב: ומכל מקום קושטא דמילתא הכי הוי, שאם יאמר פוסק אחד פירש אחד בשמועה בשם רוח הקודש, יכולין לחלוק עליו משום ד'לא בשמים היא' 'ואין משגיחין בבת קול', ודוק.

ולכאורה לכך התכוון המהרצ"ח בכותבו שכמדומה לו שראה כן בדברי השם הגדולים להחיד"א. והיינו טענת הכפות תמרים המוזכרת בשם הגדולים על 'סוד ה' ליראיו' - שאין פוסקים הלכה על פי זה, ו'לא בשמים היא'.


;ביאור החתם סופר שיש רוח הקודש על העוסקים בתורה לשמה לכוון האמת
על דברי הראב"ד אלו ידועים דברי החתם סופר {{ממ|[[שו"ת חתם סופר/אורח חיים/רח|או"ח סימן רח]]}}: והיטב אשר דיבר מעלתו כי מה שכתב הראב"ד בהלכות לולב 'כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשינו' וכיוצא בזה כמה פעמים, אין רוצה לומר רוה"ק כמו שהיה לדוד המלך ע"ה וחביריו, אבל היינו רוח ה' על עוסקי תורה לשמה אשר זוכים לכוון האמת אפילו אם לפי טבע חכמתם ושכלם לא ישיגו ידיהם תושיה כזו, מכל מקום הקב"ה בחסדו יהיב חכמה לחכימא לפי שעה. 

אמנם דבריו אלו יבארו את דברי הראב"ד, אך את דברי הגמרא לגבי בן עזאי לא יתכן לפרש כדברי החתם סופר, בפרט אם נפרש את ה'סוד' כפי שפירשו הרא"ש בשיטה, שהוא ענין מציאותי של איך היה שיעור ביאתו אילו היה נושא אשה.