עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/נט"

== יום חמישי א' ניסן תשפ"ג - מסכת נזיר דף נט ==
=== 'לא ילבש' ביעל אשת חבר הקיני ===
;הריגת סיסרא ביתד ולא בחרב
בברייתא המובאת בגמרא במסכת נזיר {{ממ|[[בבלי/נזיר/נט/א|נט.]]}} שנינו: רבי אליעזר בן יעקב אומר, מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה, תלמוד לומר {{ממ|[[תנ"ך/דברים/כב#ה|דברים כב ה]]}} 'לא יהיה כלי גבר על אשה [ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה]'.

וכתב ה[[רש"י/נזיר/נט/א|מפרש]]: וזה שמצינו ביעל אשת חבר הקיני שלא הרגתו לסיסרא בכלי זיין, אלא כמו שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/שופטים/ה#כו|שופטים ה כו]]}} "ידה ליתד תשלחנה [וימינה להלמות עמלים, והלמה סיסרא מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו]".

וב[[גליון הש"ס לרע"א/נזיר/נט/א|גליון הש"ס לרע"א]] ציין שכן הוא גם בתרגום שם, וכן בילקוט {{ממ|[[ילקוט שמעוני/שופטים/נו|שופטים סימן נו]]}}. וזה לשון התרגום: טבתא יעל אתת חבר שלמאה, דקיימת מה דכתיב בספר אורייתא דמשה, לא יהוי תיקון זין דגבר על אתתא ולא יתקן גבר בתקוני אתתא, אלהן ידהא לסיכתא אושיטת וימינא לארזפתא דנפחין וכו'.

ובילקוט שמעוני ממדרש אבכיר: זהו שאמר הכתוב {{ממ|[[תנ"ך/משלי/לא#יט|משלי לא יט]]}} "ידיה שלחה בכישור" - זו יעל שלא הרגתו בכלי זיין אלא ביתד, דכתיב 'ידה ליתד תשלחנה'. ומפני מה לא הרגתו בכלי זיין, לקיים מה שנאמר "לא יהיה כלי גבר על אשה".


;דעת הגר"ז מוולוז'ין שלקיחת חרב לחיתוך חבל 'צל ודמות איסור יש בזה'
בספר תולדות אדם על רבי זעלמעלע מוולוז'ין, אחי רבי חיים וולוז'ינר {{ממ|ח"ב השמטות לדף מג:, ובמהדו"ח פי"א}} מובא: "סיפר לי איש אמונים, פעם אחת רצתה הכבודה אשת ר' זלמן לקחת חרב בידה לחתוך בה חוט או חבל, ויגער בה אישה הצדיק ויאמר, הרף ידך ממנו, ודעי וראי, אף שאין איסור גמור הוא - צל ודמות איסור יש בזה". והביא מקורו ממה שמצאנו אצל יעל אשת חבר הקני, שנאמר בה 'ידה ליתד תשלחנה', ובתרגום יונתן בן עוזיאל מבאר שלקחה יתד ולא לקחה חרב, מפני שלא רצתה לעבור על הלאו של 'לא יהיה כלי גבר'. ועל פניו יש להבין מה מצא ביעל אשת חבר הקיני יותר מהמבואר בסוגייתנו שאסור לאשה לצאת בכלי זיין למלחמה שנאמר 'לא יהיה כלי גבר על אשה'. 

ואפשר היה לחדש שבגמרא לא נמצא אלא שאסור לאשה לצאת למלחמה בכלי זיין, אך אם לוקחתו רק לצורך שימוש חד פעמי, אף אם השימוש הוא הריגה - אין זה בגדר 'יציאה למלחמה' ואינו בכלל האיסור. ואם כן ממה שחששה יעל לאיסור 'לא יהיה כלי גבר על אשה' אף להריגת סיסרא שלא במלחמה, אות הוא שכל שלוקחת לידה כלי גבר, אף כשאינו בדרך של יציאה למלחמה, יש בו 'צל ודמות איסור', ואם כן הוא הדין כשלוקחתו לחתוך חוט או חבל. ובאופן אחר אפשר, שבאמת לקיחת כלי זיין לצורך הריגה כמוה כיציאה למלחמה, אך דקדק בזה לשון הכתוב 'ידה ליתד תשלחנה' ומשמע שעצם שליחת היד לחרב - שהיא כלי גבר - יש בה צל ודמות איסור, אף ללא ההריגה ממש. ואמנם ביאורים אלו דחוקים, כיון שבפשטות לקיחת חרב הרי היא ממש כנטילת כלי זיין ליציאה למלחמה, ואסור מעיקר הדין של 'לא ילבש', ואם כן אף אם נחדש מסברא שבעצם הלקיחה יש 'צל ודמות איסור' - אך זאת אפשר לומר גם על עצם המבואר בגמרא שאסור לאשה לצאת למלחמה בכלי זיין, ואין צריך להביא לזה מקור מיעל אשת חבר הקיני.


;היתרי הב"ח כשלובשת להגנה מחמה או צינה ובדברים שאינם עשויים לנוי וקישוט
והנה בשו"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/קפב#ה|יו"ד סימן קפב ס"ה]]}} פסק: לא תעדה אשה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו. והביא הש"ך {{ממ|[[ש"ך/יורה דעה/קפב#ז|סק"ז]]}} בשם הב"ח, שיש היתר בשני דברים, האחד, שאין איסור אפילו בדבר שהוא נוי וקישוט אלא באשה הלובשת בגדי איש - להתדמות לאיש, ואיש הלובש בגדי אשה - להתדמות לאשה לנוי וקישוט. אבל אם לובשין כדי להגן מפני החמה או הצינה וכיוצא בזה מותר. והשני, שאף להתדמות אין איסור אלא בדברים שהם עשויים לנוי וקישוט.

ובשו"ת מהרש"ם {{ממ|[[שו"ת מהרש"ם/ב/רמג|ח"ב סימן רמג]]}} עוסק בנידון השאלה באיש אחד כבן שלושים שהתלבן חצי זקנו, והוא סוחר גדול נוסע למדינות רחוקות, ומתבייש מאד בדבר זה. ונשאל המהרש"ם אם מותר לו לצבוע השערות הלבנות שבזקנו שיהיו גם כן שחורות, שכיון שעושה כן רק מפני הבושה שמא אין בכך איסור 'לא ילבש'. 


;האם יעל הסתכנה בבחירת יתד לכלי ההריגה במקום חרב
ובתוך דברי תשובתו מביא המהרש"ם את דברי הש"ך בשם הב"ח, ומביא בשם ספר תוסי"ר שכתב להעיר על דברי הש"ך מכח דברי רש"י בנזיר ומקורם בתרגום יב"ע, שיעל לא הרגתו בסייף משום 'לא ילבש' - והרי לדברי הב"ח באופן זה הרי זה כלובשת בגדי איש מפני החמה או הצינה שמותר, ואעפ"כ מבואר שהיה איסור בדבר. [וכן יש להעיר לכאורה גם על ההיתר הראשון שהביא הש"ך בשם הב"ח שהאיסור הוא רק כשלובשת כן כדי להתדמות לאיש, ואילו כאן לקיחת הסייף היתה רק לצורך הריגה קלה ומהירה יותר מאשר באמצעות היתד וודאי אין כאן משום 'התדמות לאיש'].

וכתב המהרש"ם שעל כרחך צריך לומר שהיתרו של הב"ח הוא רק כשאי אפשר בדרך אחרת, אבל כיון שיעל יכולה היתה לעשות כן בדרך היתר, באמצעות יתד האהל, ממילא היה אסור לה, והוא הדין שאסור להגן מפני החמה והצינה אם יכולה לעשות כן באופן המותר. ולפי זה רצה לדון שהוא הדין לענין הרוצה להינצל מצער, שכל שאפשר בדרך היתר - אסור.

אמנם יעויין בטעמא דקרא {{ממ|[[טעמא דקרא/שופטים/כא|שופטים כא]]}} שכתב שיעל סיכנה את עצמה בכך שהרגתו ביתד, כיון שהיה יכול להתעורר, ואדהכי והכי היה קם עליה להורגה. והיתה לה הוראת היתר להורגו בכלי זיין, כיון שהסתכנה בכך, וכיון שמכל מקום לא עשתה כן לכך שיבחה הכתוב ביותר. ומבואר שלדבריו לא היתה יכולה לעשות בדרך היתר, ואדרבה סיכנה את עצמה בזה.


;ביאור האבני צדק שליעל לא היתה כלל חרב בגלל הקפדתה על האיסור
ובדעת תורה {{ממ|[[דעת תורה/יורה דעה/קפב#ה|על השו"ע שם]]}} כתב המהרש"ם בשם שו"ת אבני צדק {{ממ|[[אבני צדק/יורה דעה|יו"ד י:]]}} שם העמיד השואל שאלה דומה על דעת הב"ח שאפילו מלבוש גבר ממש מותר אם עושה כן כדי להגן עליה מפני הצינה, וזאת מעצם המבואר בגמרא שאשה לא תצא בכלי זיין, והרי עושה זאת כדי להגן על עצמה ואעפ"כ אסורה. ויישב האבני צדק ששם האיסור הוא מחמת שאשה כלל אינה בת מלחמה, וכמבואר בחינוך {{ממ|[[ספר החינוך/תקכה|מצוה תקכה]]}} שיש בדבר איסור. וכה"ק גם בבינת אדם {{ממ|[[בינת אדם/איסור והיתר/עד|שער או"ה שאלה עד]]}}.

ובזה יש לפרש באופן נוסף מה שהביא בתולדת אדם מר' זעלמעלע, מקור ל'סרך איסור' בלקיחת חרב לידה ממעשה יעל ולא מסוגיית הגמרא בנזיר, שכן בנזיר יש לומר שאשה לאו בת מלחמה, אך עדיין אין ראיה דלא כהיתר הב"ח, ולקיחת חרב לחיתוך חבל ודאי עדיף אפילו מלבישת בגד לצורך הגנה מצינה. אמנם במעשה יעל אשת חבר הרי לא יצאה למלחמה ואעפ"כ נאסרה בלקיחת החרב - הרי לנו דלא כדעת הש"ך, ועכ"פ אף אם מעיקר הדין יש היתר בדבר כמו שהביא הש"ך מהב"ח - אך עכ"פ סרך איסור יש בדבר ולכן נמנעה ממנו.

אמנם האבני צדק נזקק אף הוא לקושיה הנזכרת על מה שהביא רש"י שכן מצינו ביעל ששלחה ידה ליתד ולא לחרב - ותמוה לדעת הב"ח מדוע לא נטלה חרב ממש להריגתו, והרי כאן אין את החסרון הנזכר שביציאתה למלחמה. וביאר האבני צדק שאין כוונת רש"י שלקחה יתד ולא חרב מחמת שבנטילת החרב תעבור על איסור זה, אלא שמחמת זה לא היה בידה כלי זיין והוצרכה לקחת יתד, ואילו לא היתה חושש לאיסור אזי היה בידיה כלי זיין ואתו היתה משתמשת. וכתב שכן יש לפרש גם דברי התרגום.


;חילוק הערוגת הבושם שאיש מוזהר רק דרך לבישה ואשה אף בלקיחה ביד
והנה דנו המפרשים האם איסור 'לא ילבש' הוא דוקא דרך מלבוש, ובשו"ת ערוגת הבושם {{ממ|[[ערוגת הבושם/יורה דעה/קלח|יו"ד סימן קלח]]}} דקדק מדינו של ראב"י שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה, שמשמע שאפילו אם אינה מלובשת בו אלא רק אוחזתו בידה, גם כן עוברת על לאו זה. ויש להבין מהיכן הוציא מדין זה שלא צריך דרך לבישה, וכלי זיין יכול להתפרש כחרב בנדנה כשהיא לובשתה וכיוצא בזה, וצ"ע.

ועוד הוסיף הערוגת הבושם שכן מוכח גם ממה שהביא רש"י שם שיעל אשת חבר הקני לא הרגתו לסיסרא בכל זיין, ומבואר שאפילו שלא בדרך לבישה גם כן יש איסור בדבר. ולפי דבריו יש לבאר באופן אחר את המעשה המובא בתולדת אדם, שאכן רק במעשה של יעל מבואר להדיא שאף לקיחת חרב ביד יש בה איסור 'לא ילבש'.

ובערוגת הבושם דקדק על פי זה חילוק הלשון בין דין 'לא יהיה כלי גבר על אשה' לדין 'לא ילבש גבר שמלת אשה' - וזאת משום שהרי בכלל איסור האשה הוא גם תיקון כלי זיין כמבואר בתרגום, וזה אינו מלבוש, ואעפ"כ אסור שיהיה כלי גבר זה על אשה. משא"כ באיש, אף ששייך שיחזיק בידו דבר הרגיל בנשים לא דרך מלבוש - אך מכל מקום יש לומר שאכן מדאורייתא אין איסור 'לא ילבש' לאיש אלא דרך מלבוש. 

ודקדק כן גם מהנראה בשו"ע ונושאי כליו שדין המעביר שער מבית השחי ובית הערוה הוא רק מדרבנן, בעוד איסור יציאת אשה בכלי זין הוא איסור דאורייתא כמבואר בגמרא - וזאת משום שבאיסור 'לא ילבש גבר' בעינן דוקא דרך לבישה. אמנם העיר על כך מדברי השו"ע הנזכרים שהביא איסור לבישת אשה מצנפת או שריון, ולא הזכיר רבותא זו שאפילו בלקיחת כלי זין ביד עוברת על איסור זה.

כעין זה דקדק הגרח"ק זצ"ל בטעמא דקרא {{ממ|[[טעמא דקרא/כי תצא/ה|כי תצא אות ה]]}} למה גבי איש קורא לה 'כלי גבר' ולגבי אשה קורא לה 'שמלה'. ויישב ביישובו השני ש'כלי גבר' מרבה גם כלי זיין, וכלי זיין הלא אינם בגד כמבואר בגמרא בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/סג/א|שבת סג.]]}} שאם יצא בהם בשבת חייב מיתה.


;נידון הבינת אדם אם מותר לגבר לנפנף במניפה ולאשה להחזיק מקל
גם בחכמת אדם {{ממ|[[חכמת אדם/צ#א|כלל צ ס"א]]}} דקדק: מדשני התורה בלישניה ולא כתב 'ולא ילבש... ואשה לא תלבש...' שמע מינה דאי כתב הכי הוי אמינא דאינו אסור אלא מה שהוא מלבוש, ומדכתיב 'לא יהיה כלי' משמע אפילו דבר שאינו מלבוש. אמנם החכמת אדם למד שאיסור אחד מגלה על חבירו, ולכן הסיק: ולכן האיש הלובש בגדי צבעונין ותכשיטי זהב.... חייבים מלקות מן התורה [ואף שתכשיטים אפשר שאף הם 'מלבוש', אך מלשונו שפתח ב'משמע אפילו דבר שאינו מלבוש' והמשיך 'ולכן האיש הלובש' וכו', משמע שבא לחייב איש על דבר שאינו מלבוש, כיון שה'לא יהיה' שבאשה מגלה גם על ה'לא ילבש' שבאיש].

ובבינת אדם {{ממ|[[בינת אדם/איסור והיתר/עד|שער איסור והיתר אות עד]]}} דן בדבר השאלה אם מותר לאיש לנפנף עליו במנפת שקורין וואחליד או פעכר שנעשה מנייר צבוע וכיו"ב [=מניפה], שזה תכשיט המיוחד לנשים. וכן האם לאשה מותר לילך במקל בידיה. ובתשובה כתב לדקדק מלשון רש"י בנזיר שכתב שיעל היתה אסורה בהריגת סיסרא בחרב משום 'לא יהיה' ומוכח שהאיסור הוא אפילו שלא בדרך מלבוש.

מאידך דקדק הבינת אדם מדברי הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/עבודה זרה/יב|ע"ז פי"ב]]}} שהזכיר רק שלא תשים אשה מצנפת או כובע בראשה או תלבש שריון, ומפני מה כתב ש'תשים מצנפת' היה לו לכתב דאפילו ליקח כלי זיין בידה אסור. והיינו כדקדוק הערוגת הבושם בדברי השו"ע. ועוד דקדק הבינת אדם כן מדברי החינוך {{ממ|[[ספר החינוך/תקמב|מצוה תקמב]]}}: ואשה העוברת על זה 'ולבשה' המלבושים המיוחדים לאנשים לבד, חייבת מלקות, עכ"ל, הרי משמע להדיא שהאיסור הוא רק ב'לבישה'.


;כיון שחלפה הסכנה תכף שבה לדקדוק ההלכה ללא הרגשת הואיל ואישתרי אישתרי
לסיום נציין הרגש נפלא אותו מביא בספר מרגליות הש"ס: הנה בגמרא בנזיר {{ממ|[[בבלי/נזיר/כג/ב|כג:]]}} איתא: אמר רבי יוחנן, שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה וכו'. הרי שהוצרכה להיות כמה וכמה פעמים במצב של עבירה לצורך הצלת ישראל, וכמבואר בגמרא שם שהוא גדר של 'עבירה לשמה', ואעפ"כ כן מיד כשחלפה הסכנה המיידית, תכף חזרה מיד לחשבון מדוקדק של איסור והיתר, ביישוב הדעת. ואף אותם רגעים מכריעים של הריגת סיסרא שקלתם בפלס הדין, והכריע שאסור לה להורגו בחרב אלא רק ביתד, ולא היה לה הרגשת "הואיל ואישתרי אישתרי", וכיון שעברה שעת ההיתר, כהרף עין חזרה לדקדוק ההלכה בכל פרטיה.

ואמנם אף שהדברים נפלאים, יש להעיר שבאמת מתחילה ועד סוף היו כל מעשיה בדקדוק ההלכה, ולא היה זה רק היתר של 'הצלת ישראל'. וכמו שכתב בתפארת ציון שעיקר החילוק הוא שעד עתה מה שנבעלה לאותו רשע לא נחשבה לה לעבירה כיון שהיתה קרקע עולם כמבואר בסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/עד/ב|עד:]]}}, ואילו לאחוז חרב בידיה - הרי זה מעשה בידים שאסורה בו.

גם לפי דברי האבני צדק המובאים לעיל, נמצא שיעל היתה יכולה להרוג את סיסרא עם חרב, כיון שעושה כן לצורך הצלתה וכמגן מפני הצינה, אלא שלא היה ברשותה כלי זיין כיון שהקפידה על איסור זה ולכן לא החזיקה ברשותו כלי זיין. ולפי זה גם אין הכרע להרגש זה ממעשה יעל.