עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/לד"

== יום ראשון ה' אדר תשפ"ג - מסכת נזיר דף לד ==
=== חצי שיעור וכדי אכילת פרס באכילת חרצן ===
;חידוש התורה שנזיר חייב אף על אכילת חרצנים שאינם ראויים לאכילה
שנינו במסכת נזיר {{ממ|[[בבלי/נזיר/לד/א|לד.]]-[[בבלי/נזיר/לד/ב|לד:]]}}: שלשה מינין אסורין בנזיר, הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן... וחייב על היין בפני עצמו, ועל הענבים בפני עצמן, ועל החרצנים בפני עצמן, ועל הזגים בפני עצמן...

ובתוך דברי הגמרא שם, מקשה הגמרא "'מחצרנים ועד זג' למה לי". והקשו התוספות {{ממ|[[תוספות/נזיר/לד/ב#מחרצנים|ד"ה מחרצנים]]}}: ואם תאמר, והא שפיר איצטריך, דאפילו חרצנים וזג אסר רחמנא, אע"פ שאינן ראויין לאכילה... ומבואר מדברי התוספות שחרצנים וזגים אינם ראויים לאכילה, ואעפ"כ אסרה תורה לנזיר לאכול "מחרצנים ועד זג".

ובגמרא בשבועות {{ממ|[[בבלי/שבועות/כב/ב|כב:]]}} בעי רבא, 'שבועה שלא אוכל חרצן' בכמה. ומבארת הגמרא את שורש הספק: כיון דמתאכיל על ידי תערובת, דעתיה אכזית. או דלמא כיון דלא בעיניה אכלי ליה אינשי, דעתיה אמשהו, תיקו. כלומר, שמסתפק רבא אם האומר שבועה שלא אוכל חרצן, כיון שחרצן אינו נאכל בפני עצמו אלא רק בתערובת שמא דעתו אף למשהו, או כיון שסוף סוף נאכל בתערובת שיעורו כדבר מאכל בכזית.

והנה עיקר הדבר שנאסרה אכילת חרצנים אף שאינם ראויים לאכילה, ביאר המנחת חינוך {{ממ|[[מנחת חינוך/שעא#טז|מצוה שעא אות טז]]}}: אע"ג דבכל איסורים שבתורה אינו חייב אם אינו ראוי לאכילה, שאני הכא שהתורה אסרה כך. כמו גיד הנשה שהתורה אסרה אף דהוא עץ בעלמא, הכי נמי כאן.


;חידוש הפרי מגדים שאוכל גיד הנשה בכדי אכילת פרס אינו חייב ואין בו איסור חצי שיעור
אמנם כתב המנחת חינוך לחדש חידוש גדול, על פי מה שכתב הפרי מגדים {{ממ|[[פרי מגדים - משבצות זהב/יורה דעה/סה#א|יו"ד סימן סה משב"ז סק"א ד"ה נסתפקתי]]}} שאפשר שבדין גיד הנשה אינו חייב אם אכל כזית בכדי אכילת פרס, ורק אם אכלו כאחד ללא הפסק אז חייב. 

ומקור חידושו, שכן בגמרא בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/קג/ב|קג:]]}} מבואר שכיון שאבר מן החי הוא חידוש, שחייבה בו התורה גם על הגידים והעצמות, אף שאינם ראויים לאכילה, לכן אם חילקו פטור - ופירש רש"י, שאף שבכל איסורים שבתורה, כל שאכל כזית תוך כדי אכילת פרס חייב, מכל מקום אבר מן החי חידוש הוא, ואין לך בו אלא חידושו, ולכן אם חילקו פטור ואינו חייב אלא אם אכלו בבת אחת.

ועל פי זה חידש הפרי מגדים שהוא הדין לענין גיד הנשה, שכיון שגיד הנשה עץ בעלמא הוא ואינו אכילה, רק דחידשה תורה בגזירת הכתוב שחייב על אכילתו, אם כן אין לך בו אלא חידושו, ואינו חייב אלא דוקא אם אכל בפעם אחת את כל השיעור, ואין מצטרפת אכילתו בתוך כדי אכילת פרס.

והעלה שם עוד הפרי מגדים לפי זה, שחצי שיעור מותר בגיד הנשה, שהרי כל יסוד דין חצי שיעור מבואר בגמרא שהוא משום סברת 'חזי לאצטרופי' - דהיינו שמכל מקום אם יאכל עוד מן האיסור בכדי אכילת פרס וישלים את השיעור, יחתייב. אבל לענין גיד הנשה שאם חילקו ואכל מקצתו ואחר כך השלים אכילתו אפילו בתוך כדי אכילת פרס אינו חייב, שצריך שתהיה אכילתו בבת אחת, אם כן גם לא שייך לדון בו דין חצי שיעור מסברת 'חזי לאצטרופי'. ואמנם רבי עקיבא איגר {{ממ|[[רבי עקיבא איגר/חולין/קג/ב|חולין קג:]]}} חלק על זה ולדעתו בגיד הנשה עובר אם אכלו בתוך כדי אכילת פרס.


;חידוש המנחת חינוך שהוא הדין באכילת חרצן בנזיר
ועל פי זה כתב המנחת חינוך לחדש שהוא הדין לענין אכילת חרצן, כיון שאינו ראוי לאכילה, ואינו נאכל אלא בתערובת, אם כן אף שגזה"כ הוא שחייב על אכילתו, מכל מקום אם לא יאכלנו יחד אלא רק בכדי אכילת פרס - לא יתחייב בכך. וכן לא יהיה אסור בחצי שיעור, כמו גיד הנשה, כיון שאין שייכת כאן סברת 'חזי לאצטרופי', שלא יתחייב אפילו אם ישלים שיעורו בכדי אכילת פרס כיון שלא אכלו בבת אחת.

ובגמרא בנזיר {{ממ|[[בבלי/נזיר/לז/ב|לז:]]}} איתא: דתניא "מכל אשר יעשה מגפן היין" - לימד על איסורי נזיר שהן מצטרפין זה עם זה. ומקשה הגמרא מברייתא זו על דעתו של רבי עקיבא הסובר שאומרים 'היתר מצטרף לאיסור' באיסורי נזיר. ואם כן "השתא יש לומר היתר מצטרף לאיסור, איסור מצטרף לאיסור מיבעיא". הלא אפילו דבר היתר לו ייאכל יחד עם האיסור יצטרף להשלמת השיעור, וכל שכן כשאוכל חרצנים עם זג וכיוצא באלו, שהם 'איסור עם איסור'. ומיישבת הגמרא: היתר לאיסור - בבת אחת, איסור לאיסור - אפילו בזה אחר זה. ופירשו התוספות: היתר לאיסור, חצי זית חרצן וחצי זית מפת - ביחד דוקא. איסור לאיסור אפילו בזה אחר זה - ובלבד שיהא בתוך כדי אכילת פרס.

ובספר משמר הלוי {{ממ|פסחים סימן מב אות ז}} הביא קושיית רבי אריה פרוינד זצ"ל על דברי המנחת חינוך מכח דברי התוספות שם, שהרי מפורש בתוספות שהפסוק המלמדנו שאיסורי נזיר מצטרפים זה עם זה, מלמדנו שכל שאכלם 'תוך כדי אכילת פרס' הרי הם מצטרפים זה לזה - והלא כל הילפותא היא מהפסוק "מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג" - ועל כך מחדש הפסוק שיכול לאכול מקצת שיעור מזה ומקצת שיעור מזה, כל זמן שאוכלם בכדי אכילת פרס, הרי שאף 'חרצן' שאינו ראוי לאכילה, יש בו דין 'כדי אכילת פרס' הפך חידושו של המנחת חינוך.


;תמיהת רבי שמואל רוזובסקי מכח פסק הרמב"ם שאיסורי גפן מצטרפים זה עם זה
ובאמת הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/נזירות/ה#ג|נזירות פ"ה ה"ג]]}} פסק להדיא: כל איסור גפן מצטרפין זה עם זה, כיצד, הרי שצירף ענבים לחים עם יבשים או עם בוסר וחרצן וזג ואכל מן התערובת כזית לוקה. וכן אם אכלם זה אחר זה עד שאכל מן הכל כזית, לוקה. וכתב שם הרדב"ז: וצריך שיהיה בין תחלת אכילה עד סופה כשיעור אכילת שלש ביצים או פחות. אבל אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכשיעור אכילת שלש ביצים, אין מצטרפות. והיינו שהרמב"ם פסק ברייתא זו להלכה, והכריע שהצירוף מועיל אף בזה אחר זה, וביאורו בכדי אכילת פרס וכמו שכתב הרדב"ז.

ובספר אבני חפץ {{ממ|פרשת וישלח}} הביא בשם רבי שמואל רוזבסקי זצ"ל שהקשה מכח דברי הרמב"ם כאן על יסוד הפרי מגדים שבגיד הנשה אינו חייב אלא אם אכל ממנו כזית בבת אחת כיון שהוא כעץ בעלמא ואין לך בו אלא חידושו, דאם כן הוא הדין לענין נזיר שאכל כזית חרצן בכדי אכילת פרס שלא היה ראוי שילקה כיון שחרצן אינו ראוי לאכילה.

ומכל מקום חידוש זה שכתב המנחת חינוך על פי יסוד הפרי מגדים, כן כתבו גם בשו"ת כתב סופר {{ממ|[[כתב סופר/יורה דעה/לד|יו"ד סימן לד]]}}, ובמהר"ם שיק בחיבורו על תרי"ג מצות {{ממ|מצוה ג - גיד הנשה}}.


;תמיהת הזרע אברהם על ראיית הגמרא מדין נבילה לדין נזיר אף שבנבילה אסור בחצי שיעור
והנה בגמרא בשבועות {{ממ|[[בבלי/שבועות/כב/ב|כב:]]}} אחרי שהביאה ספקו של רבא בנשבע שלא לאכול חרצן, מביאה הגמרא ספק נוסף: בעי רב אשי, נזיר שאמר 'שבועה שלא אוכל חרצן' בכמה. דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא - כי קא משתבע אהתירא קא משתבע, ודעתיה אמשהו. או דילמא, כיון דאמר 'שלא אוכל' דעתיה אכזית. דהיינו שכיון שבלאו הכי נזיר הוא ואסור באכילת חרצן, ממילא יש צד לומר שכוונו להוסיף ולאסור על עצמו אפילו משהו מחרצן, או שמא כיון שאמר לשון אכילה על כרחך כוונתו להוסיף עליו איסור על איסורו ואין כוונתו אלא לכזית.

והגמרא רוצה לפשוט את הספק מברייתא: תא שמע, שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, חייב, ורבי שמעון פוטר. והוינן בה, אמאי חייב, מושבע ועומד מהר סיני הוא... והגמרא מפרש שמדובר באופן שפירש שדעתו לאסור חצי שיעור, ודנה הגמרא שהרי נבילה לכל אדם כמוה כאיסור חרצן לגבי נזיר, ואעפ"כ לולי שהיה מפרש שכוונתו לחצי שיעור לא היינו נוקטים בכוונתו אלא לשיעור גמור, ואם כן הוא הדין לענין חרצן שבודאי כוונתו לכזית ולא לכל שהו.

ותמה בספר זרע אברהם לרבי אברהם לופטביר זצ"ל {{ממ|{{ממ|[[זרע אברהם/יג#ט|סימן יג אות ט-י]]}} שאם אכן ננקוט כדברי האחרונים על פי דברי הפרי מגדים, שחרצן אינו חייב בחצי שיעור כבכל איסורי תורה אלא רק כשאוכלו בבת אחת, אם כן כיצד הוכיחה הגמרא לכוונתו כשנשבע שלא לאכול חרצן מכוונתו כשנשבע שלא לאכול נבילה - הלא נבילה חצי שיעור בלאו הכי אסור מדין חצי שיעור, ולכן נוקטים שכוונתו אכן היתה לכזית אף שהוא מושבע ועומד מהר סיני, משא"כ נזיר שכלל אינו אסור בחצי שיעור, מקום רב יש לומר שכוונתו היתה לאסור על עצמו כל שהו - דבר שכלל לא היה אסור בו עד אותה שעה.

וכתב ליישב, שכן הגמרא שם עוסקת בדעת ריש לקיש המעמיד את הברייתא במפרש שדעתו לאסור חצי שיעור, ודעת ריש לקיש שחצי שיעור מותר מן התורה, ואם כן הרי באמת דין נבילה שווה לדין נזיר - כי בשניהם אינו אסור בחצי שיעור, וכיון שבנבילה מפורש שכל שלא פירש שכוונתו לחצי שיעור נוקטים שכוונתו לכזית, הוא הדין לענין נזיר. 


;קושיית התוספות איך נאמר שדעתו לאסור ההיתר הלא חצי שיעור אסור מן התורה
ובעיקר יסוד האחרונים הנזכר שבחרצן אין איסור חצי שיעור, הקשה על כך בשו"ת בית יצחק {{ממ|יו"ד ח"א הגהות ומפתחות לסימן סג אות ה}} מדברי התוספות בשבועות שם {{ממ|[[תוספות/שבועות/כב/ב|כב: ד"ה אהתירא]]}}.

דהנה רב אשי מסתפק שם בגמרא אם נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן כוונתו לכלשהו כיון ש'כי קא משתבע אהתירא קא משתבע' ואילו כזית כבר אסור הוא מדאורייתא, או דילמא כיון דאמר 'שלא אוכל' דעתיה אכזית'. והקשו התוספות, שהרי לדעת רבי יוחנן {{ממ|[[בבלי/יומא/עג/ב|עג:]]}} גם חצי שיעור אסור מן התורה, ואם כן מה הצד לומר שכוונתו לכלשהו כי "כי קא משתבע אהתירא קא משתבע" ואילו "כזית איסורא דאורייתא הוא", הלא גם חצי שיעור איסורא דאורייתא הוא. ויישבו התוספות בשני דרכים: א' אה"נ שאף חצי שיעור אסור, אך כיון שאינו אלא 'איסורא בעלמא' ממילא אינו חשוב מושבע ועומד ואפשר שעל כך כוונתו להישבע. ב' לפי רבי יוחנן נפרש את הצד שכוונתו להישבע 'אהתירא' באופן אחר, שאין כוונתו להישבע על פחות מכשיעור, אלא על הנאה שלא כדרך הנאתו.

והנה לפי דברי הפרי מגדים ולפי יסוד האחרונים שאין באכילת חרצן דין חצי שיעור, נפלה כל קושיית התוספות - שכן כאן נשבע שלא לאכול חרצן, ואף לדעת רבי יוחנן שבכל איסורים שבתורה חצי שיעור אסור, הרי כאן אינו אסור, והצד ש'אהתירא קמשתבע' מבואר היטב, ומה הוקשה לתוספות. הלא מכאן מוכח שהתוספות לא נקטו כדעת האחרונים וסבירא להו שיש דין חצי שיעור גם בחרצן. וכבר הרגיש בהערה זו גם הזרע אברהם שם. 

ובאמת המהר"ם שיק בחידושיו לשבועות שם כתב שיש ליישב קושיית התוספות לפי מה שכתב הפרי מגדים, שכן לפי דבריו יש לומר "דחרצן מידי דלא מתאכיל הוא, ולא אמרינן ביה חצי שיעור אסור מן התורה". וכ"כ במצוותיו {{ממ|מצוה קסו}}.


;חילוק האחיעזר בעיקר דימוי הפרי מגדים בין דין גיד הנשה לאבר מן החי
ובעיקר יסוד הפרי מגדים וההולכים בדרכו, שדימו דין אבר מן החי שבו נאמר בגמרא וברש"י שאין לך בו אלא חידושו, ואין מצטרפת אכילתו בכדי אכילת פרס, לדין גיד הנשה וחרצן שאף בהם רצו לחדש שאינו חייב עליהם אם אכלן בתוך כדי אכילת פרס. הנה בשו"ת אחיעזר {{ממ|[[אחיעזר/ג/ה#ה|ח"ג סימן ה אות ה]]}} כתב לדון לחלק בזה, שכן באבר מן החי החידוש הוא שהעצמות והגידין מצטרפים להשלים שיעור כזית אף על פי שאינם בכלל בשר, ובזה אומרים שכל הצירוף להשלים אינו אלא כשאוכלם בבת אחת, אבל אם חילקו אינו מצטרף. דהיינו שעיקר החידוש לא היה שחייבים גם על מה שאינו ראוי באכילה, אלא גדר החידוש הוא שהגידים והעצמות מצטרפים לבשר - וכיון שכן הרי רק כשאוכלם יחד מצטרפים ולא כשאוכלם בזה אחר זה אפילו שהוא בתוך כדי אכילת פרס. אבל בגיד הנשה וחרצן שחידשה התורה שחייבים עליהם אף שאינם ראויים לאכילה, בזה אחר שחידשה התורה כן, הרי דינם ככל איסורי אכילה ששיעורם בכזית וצירופם בכדי אכילת פרס.