עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/סב"

== יום שני ב' טבת תשפ"ג - מסכת נדרים דף סב ==
=== מכירת איסור לנכרי בחד עברא דנהרא ===
;קושיית היד מלאכי שאין איסור 'לפני עור' בחד עברא דנהרא
בגמרא במסכת נדרים {{ממ|[[בבלי/נדרים/סב/ב|סב:]]}} מובא מעשה ברב אשי שהיה לו יער ומכרו ל'בי נורא', כלומר לעובדי האש המציתים את האור בבית עבודת כוכבים שלהם {{ממ|[[ר"ן/נדרים/סב/ב|ר"ן]]}}. על הנהגתו זו תמה רבינא "האיכא 'לפני עור לא תתן מכשול'". והשיב לו רב אשי "רוב עצים להסקה ניתנו". ומשום כך אינו כמוכרו לעבוד בו עבודת כוכבים, שכן אפשר לתלות שיעשו בעצים אלו הסקה בעלמא, וכך הדין - שכל כמה שאפשר לתלות במלאכת היתר, תולים.

ביד מלאכי {{ממ|[[יד מלאכי/כללי התלמוד/שסא|כללי התלמוד אות שסא]]}} הקשה שכן בגמרא בעבודה זרה {{ממ|[[בבלי/עבודה זרה/ו/א|ו.]]-[[בבלי/עבודה זרה/ו/ב|ו:]]}} מבואר שלא נאמר איסור 'לפני עור' אלא בדבר איסור שלא היה יכול חברו ליטלו בעצמו לולי שנתנו לו זה, וכך תולה הגמרא שם את הברייתא האוסרת "שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח" באופן "דקאי בתרי עברי נהרא" - היינו שמושיט הכוס נמצא בעברו האחד של הנהר, והנזיר בעבר השני.

מעתה תמה היד מלאכי, מה הקשה רבינא לרב אשי "האיכא לפני עור לא תתן מכשול", ומה הוצרך רב אשי להשיב לו "רוב עצים להסקה נינהו". והרי כיון שמסקנת הגמרא בעבודה זרה שכל דין לפני עור הוא דוקא בדקאי בתרי עברי נהרא, שאילו לא יתן לו לא יכול ליקחו לבד, אם כן כאן שבודאי היו יכולים עובדי האש לקנות עצים אחרים זולת רב אשי, אין כלל איסור 'לפני עור'. ודוחק לומר שלא היה להם בכל אותו הישוב אלא רק את היער של רב אשי.

ומביא היד מלאכי שיש שרצה לומר שכל קושיית רבינא לרב אשי לא היתה מעיקר הדין, אלא רק שאדם חשוב כרב אשי היה לו להתרחק אפילו מדרך המותרת לאחרים, ובכלל זה גם נתינת דבר איסור לאחר בחד עברא דנהרא. וכך יישבו באמת בספר זרעו של אברהם {{ממ|[[זרעו של אברהם/ש|מערכת הש' פח.]]}}, ובשו"ת חיים ביד {{ממ|[[חיים ביד/יט|סימן יט]]}}. אמנם היד מלאכי לא ניחא ליה ביישוב זה, והוא מעיר כי לפי זה צריך ביאור מה השיב רב אשי 'רוב עצים להסקה נינהו', הלא גם כלפי טענה זו יש לומר שרב אשי שאדם חשוב הוא שאני, והיה לו להיזהר אף בזה.


;יסוד התוספות שאף בחד עברא דנהרא יש איסור דרבנן
ולכן כתב היד מלאכי ליישב את עיקר הקושיא בדרך אחרת, וזאת בהקדם יסוד התוספות במסכת שבת {{ממ|[[תוספות/שבת/ג/א|ג. ד"ה בבא דרישא]]}}, לפיו אף שמבואר בגמרא שאין איסור לפני עור אלא בתרי עברא דנהרא, מכל מקום אפילו בחד עברא דנהרא שהיה יכול ליטלו בעצמו, איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור. וכ"כ הרא"ש {{ממ|[[רא"ש/שבת/א/א|שבת פ"א סימן א]], [[רא"ש/עבודה זרה/א/ב|ע"ז פ"א סימן ב]]}} והר"ן {{ממ|[[ר"ן על הרי"ף/שבת/ב/א|שבת ב.]] ו[[ר"ן על הרי"ף/עבודה זרה/א/ב|ע"ז א: מדפה"ר]]}}, ולשון הר"ן: שהרי מחוייב הוא להפרישו מאיסור, והיאך יסייע ידי עוברי עבירה.

עפ"ז מבאר היד מלאכי את המו"מ שבין רבינא לרב אשי בגמרא בנדרים. כי רבינא הוקשה לו כיצד עובר רב אשי על איסור דרבנן למכור עצים לבי נורא, שאף אם ימצאו לקנות עצים מאחרים הלא 'איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור'. ועל כך השיב לו רב אשי, שכל מה שאסרו חכמים בנזיר ליתן בידו כוס של יין אף שיכול ליטלו מעצמו, היינו רק משום שמושיט לו האיסור להדיא, אבל כאן שרוב עצים להסקה - מי יימר שלעבודה זרה הם צריכים לאותם העצים, ויותר יש לנו לתלות בהיתר מבאיסור.

בזה הוסיף ודקדק היד מלאכי את לשון הגמרא, שכן רבינא בהקשותו לרב אשי כיצד מכר העצים לבי נורא, לא אמר 'והא קעבר אלפני עור לא תתן מכשול' אלא רק אמר 'והאיכא לפני עור לא תתן מכשול'. משמע שאין כוונתו שעובר בכך על עיקר האיסור דאורייתא של 'לפני עור', אלא רק שיש בכך איסור דרבנן השייך לאיסור 'לפני עור'. והביא דברי היד מלאכי גם בהגהות מהר"צ חיות ב[[מהר"צ חיות/נדרים/סב/ב|נדרים שם]].

בעיקר יישובו של היד מלאכי, כבר קדמו בספר ארעא דרבנן {{ממ|[[ארעא דרבנן/שלט|מערכת הל' אות שלט]]}} בקיצור, שכתב: לפני עור. לאו זה אוקימנא בפרק קמא דעבודה זרה, דקאי בתרי עיברי נהרא. וכתבו התוספות פרק קמא דשבת דף ג, דהיינו דוקא לאיסורא דאורייתא, אבל מדרבנן אסור בכל גוונא. וכ"כ הרא"ש. ועיין בנדרים דף ס"ב ע"ב דמוכח הכי, ע"כ. הרי שאף הוא הוכיח כדברי התוספות מסוגיית הגמרא בנדרים, דהיינו שהוקשה לו שהרי עובדי האש יכולים היו למצוא עצים גם במקום אחר, ועל כרחך יש לומר שקושיית רבינא היתה מכח איסור דרבנן, ומוכח שאף בחד עברא דנהרא יש איסור דרבנן וכדעת התוספות. והחיד"א העיר על היד מלאכי שלא זכר דברי הארעא דרבנן שכבר עמד על דבר זה.


;מחלוקת הראשונים אם מותר למכור לעכו"ם דבר השייך לעבודתו כשיכול לקנותו במקום אחר
ואמנם על עיקר יישוב היד מלאכי, שיישב סוגיית הגמרא בנדרים עפ"י יסוד התוספות בשבת, הקשה החיד"א {{ממ|[[עין זוכר/ל/יא|עין זוכר מערכת הל' אות יא]]}} שכן מדבריו נראה כי דברי התוספות ויסודם, מוסכמים הם על הכל, ולא היא, כי באמת יסוד התוספות תלוי ועומד במחלוקת ראשונים. דהנה בדרכי משה {{ממ|[[דרכי משה/יורה דעה/קנא|יו"ד סימן קנא]]}} הביא מה שכתב המרדכי {{ממ|[[מרדכי/עבודה זרה/תשצה|ע"ז סימן תשצה]]}} מדברי ראבי"ה בשם אביו רבי יואל הלוי, שהתיר ללוות בגדי כומרים שמרננים בהם לעבודה זרה כל שיש לכומרים בגדים אחרים, אף שברור שקונים אותם לעבודה זרה. ועפ"ז כתב הדרכי משה שה"ה ספרי דתם וכל דבר מותר אם יכולים לקנותו באופן אחר. ולכן מתירים למכור לגוים 'מחרוזות של קשרים' אע"ג שמשבחים בהם לעבודה זרה וסתמן עומדים לעבודה זרה, הואיל ויש להם אחרים.

ומוסיף הדרכ"מ ומביא כי אף שלדעת המרדכי מבואר שבמקום שיכול ליטול מאחר אין כלל איסור בדבר, הרי שדעת הר"ן והתוספות בשבת שאפילו במקום שיכול ליטלו מעצמו, אסור ליתן לו כיון שאסור לסייע בידי עוברי עבירה. וכן משמע בדברי המרדכי בשבת {{ממ|[[מרדכי/שבת/תנ|סימן תנ]]}}. ומאידך בדברי התוספות {{ממ|[[תוספות/עבודה זרה/ו/ב|ע"ז ו: ד"ה מנין]]}} משמע כדברי המדרכי שכל שאפשר לו ליטלו לבד, אפילו איסורא ליכא.

וכ"פ הרמ"א {{ממ|[[רמ"א/יורה דעה/קנא#א|שם ס"א]]}} להלכה: יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר. אבל אם יכולים לקנות ממקום אחר מותר למכור להם כל דבר. ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו, ע"כ. 

מעתה מעיר החיד"א על מה שיישב היד מלאכי קושייתו בפשטות לאור דברי התוספות, שעה שהמרדכי ורבים אשר איתו סוברים שכיון שאפשר ליטלו מעצמו, ליכא אפילו איסורא דרבנן, ואם כן לפי דעתם נדחה יישוב היד מלאכי. 

וכדי ליישב דעת ראשונים אלו, כתב החיד"א לקיים את היישוב הראשון שהביא היד מלאכי, וליישב את תמיהתו שבאדם חשוב יש להחמיר אף שרוב עצים להסקה הם. שכן יש לומר שאדם חשוב יש לו להחמיר בחד עברא דנהרא, ולא למכור העצים לקונים לעבודה זרה אף אם ימצאו שם עצים בלאו הכי, אבל מכל מקום כיון שרוב עצים להסקה, הרי יש כאן תרתי למעליותא, א' עצים שכיחי ויכול לקנות מאחר. ב' רוב עצים להסקה. ובצירוף שתי סברות אלו, אף אדם חשוב אינו צריך להחמיר על עצמו.

[ואולי אפשר לתלות דבר זה במה שנראה כסתירה בדברי רש"י בטעם הדין ש'אדם חשוב שאני'. שבמועד קטן {{ממ|[[רש"י/מועד קטן/יב/ב|יב:]]}} כתב רש"י: אדם חשוב שאני, יש לו להחמיר על עצמו יותר... ואילו בשבת {{ממ|[[רש"י/שבת/נא/א|נא.]]}} כתב רש"י: אדם חשוב שאני, שהרואה אותו שהוא מיקל עומד ומיקל יותר. וכבר דקדקו שלכאורה שני טעמים נאמרו כאן, האחד מצד החשוב עצמו שלרוב חשיבותו ראוי שיחמיר, והשני מצד מה שהרואים אותו יבואו להקל באיסור. ולפי זה אפשר לומר שכל סברת החיד"א שבמקום תרתי למעליותא מותר, היא רק ביחס לסברא הראשונה שאדם חשוב לרוב חשיבותו ראוי שיחמיר, ובתרתי למעליותא אינו צריך להחמיר, משא"כ לסברא השניה שהרואים יבואו להקל, לכאורה אף במקום תרתי למעליותא סוף סוף יראוהו כשהוא מקל. ואמנם אינו מוכרח ואפשר גם לחלק להיפך.]


;תמיהת השדי חמד שאין סברא לחלק בדאורייתא בין אדם חשוב לשאר כל אדם
ובשדי חמד {{ממ|מערכת הו' כלל כו סק"ח}} תמה על היישוב הראשון שהביא היד מלאכי שקושיית רבינא לרב אשי היתה מכח היותו אדם חשוב, שהרי אם כוונתו לאיסור דרבנן - הלא בלאו הכי כל אחד מישראל אסור מדרבנן אף בחד עברא דנהרא וכמו שכתבו התוספות בשבת. ועל כרחך שהיישוב הראשון רוצה לומר שאף איסור דאורייתא יש כאן, כיון שהוא אדם חשוב. ועל כך תמה השדי חמד: והדבר תמוה בעיני שיהא חילוק דין מדאורייתא, בין איניש דעלמא לאדם חשוב. ובמיעוט ידיעתי אני בער ולא אדע דוגמה לזה, וכמו זר נחשב בעיני לומר דנותן התורה כביכול בחלקות ישית למו, בין איניש דעלמא לאדם חשוב.

ואמנם לפי דברי החיד"א מבאר השדי חמד כי אפשר לומר שאותם מתרצים נקטו שבחד עברא דנהרא אין כלל איסור מדאורייתא וכדעת המרדכי, ומה שכתבו ש'אדם חשוב שאני' היינו מדרבנן. אך כל זה רק לדברי החיד"א שנחת למחלוקת זו שבין התוספות והמרדכי, אבל היד מלאכי שנקט ביישובו בפשטות כדעת התוספות שאיסור דרבנן בודאי איכא, על כרחך ביאר יישובם ש'אדם חשוב שאני' מדאורייתא, כי מדרבנן הרי יש איסור לכל ישראל, ואם כן לדבריו צ"ב מה שייך לחלק בין אדם חשוב לכל אדם מדאורייתא.


;דעת המשפטי שמואל שהאיסור מדרבנן הוא רק כשמעוררו לעשות האיסור
ובשדי חמד {{ממ|שם סק"ג}} הביא עוד את דעת המשפטי שמואל {{ממ|[[משפטי שמואל/קיד|סימן קיד]]}} שאף לדעת הראשונים הסבורים כי גם בחד עברא דנהרא יש איסור דרבנן, היינו דוקא באופן שאותו אדם "מעורר אותו לעשות האיסור בלתי שאלה", אבל אם האדם מבקש את האיסור ובא אדם אחר ונותן לו האיסור - כל דלא קאי בתרי עברי דנהרא, מותר לכולי עלמא. 

ולכאורה לפי דברי המשפטי שמואל אין מקום ליישוב היד מלאכי והארעא דרבנן, שהרי בסוגיין איירי בעובדי עבודה זרה שמבקשים לקנות עצים, ולדברי המשפטי שמואל באופן זה לכולי עלמא הדבר מותר. אמנם השדי חמד שם חלק על דבריו וכתב כי לדברי הראשונים הנ"ל אף אם הוא מחזר אחר האיסור לעשותו, מכל מקום יש בדבר איסור דרבנן. וא"כ יש לומר שכך סברו גם הארעא דרבנן והיד מלאכי. ובשדי חמד שם כתב שאפשר שגם המשפטי שמואל מודה לזה, "וצריך לעיין בגוף הספרים ואינם אצלי לראות דברי קדשם".


;דעת הש"ך והחתם סופר שבמכירה לנכרי אין אף איסור דרבנן בחד עברא דנהרא
עוד הביא השדי חמד דברי החתם סופר {{ממ|[[שו"ת חתם סופר/ב/יט|שו"ת, יו"ד סימן יט ד"ה ויצאתי]]}} שדן בדבר חדש, לאסור ביצים לבני נח מדין 'אבר מן החי', שכן מבואר בתוספות בחולין {{ממ|[[תוספות/חולין/סד/א|סד. ד"ה שאם]]}} שביצים חידוש הוא, שאין לך דבר היוצא מן החי ושרי, ואם כן נראה שרק לישראל גלתה התורה להיתר ולא לבני נח, וכמו מפרכסת ששרי לישראל במה שגילתה תורה ששחיטה מתרת, ולא לבני נח {{ממ|[[בבלי/חולין/לג/א|לג.]]}}, יעו"ש שפלפל רבות בדבר זה.

ובתו"ד {{ממ|שם ד"ה ומעתה}} כתב ליישב מה שמתירים למכור ביצים לנכרים, כמפורש בכמה מקומות בש"ס ופוסקים {{ממ|ראה [[שולחן ערוך/יורה דעה/פו|שו"ע יו"ד סוס"י פו]]}} אף שאסור להושיט אבר מן החי לבן נח משום 'לפני עור'. שכן בגמרא בעבודה זרה {{ממ|[[בבלי/עבודה זרה/טז/א|טז.]]}} מבואר שבחד עברא דנהרא אין אפילו איסור דרבנן, וכיון שביצים מצויים לנכרים ממקום אחר לכך מותר למכור להם. 

אלא שהעיר החת"ס על דבריו, מכח דברי התוספות בשבת, שמבואר מדבריהם שעכ"פ איכא איסור דרבנן, ולכאורה נסתרו דבריהם למשמעות הגמרא בעבודה זרה. וכתב לחלק שכל מה שכתבו התוספות שיש איסור דרבנן בחד עברא דנהרא, היינו דוקא כשהנכשל הוא ישראל - ואזי מצווה המכשיל להפרישו מאיסורא וכל ישראל ערבים זה לזה, משא"כ לנכרים הרי אפילו אם הדבר אסור להם מכל מקום אין כאן דין ערבות, ולכן אם יש בכך איסור 'לפני עור' - הרי אסור להכשילם, אך כל שאין כאן איסור לפני עור, לא נאמר בזה איסור דרבנן שאסור להכשילם, שעניינו מדין ערבות שאינו שייך בגוי. ובזה ביאר ההיתר למכור הביצים לנכרים.

וסברת החתם סופר כבר נזכר בש"ך {{ממ|[[ש"ך/יורה דעה/קנא/#ו|יו"ד סימן קנא סק"ו]]}} שעל דברי הרמ"א שהביא מחלוקת היש אומרים והיש אומרים אם מותר למכור לגוים דבר השייך לעבודתם כשיכול לקנותו במקום אחר, כתב הש"ך בביאור דבריו, שהמתירים סוברים שכל איסור 'לפני עור' הוא רק בדקאי בתרי עברי דנהרא, ואילו המחמירים סוברים שמכל מקום יש איסור דרבנן. ועל כך הוסיף הש"ך שכל זה לדעת הרמ"א, אך הוא סובר שאין מחלוקת בין הראשונים דבר זה, אלא הכל מודים לדעת המרדכי והתוספות בעבודה זרה שמותר למכור לעובד כוכבים דבר איסור כל שיכול לקנותו במקום אחר. ומה שכתבו התוספות, הרא"ש והר"ן, והמרדכי בשבת, שיש איסור דרבנן בדבר, היינו דוקא בישראל שהוא מחוייב להפרישו מאיסור, וזה שייך רק בישראל ולא בנכרי. ובאמת השדי חמד {{ממ|ד"ה המורה}} תמה ע"ד החתם סופר שכתב כן בפשיטות "ולא זכר שר דבדבר זה עמדו אבות הועלם קמאי ובתראי, ולכל הפחות היה לו להזכיר דברי הרמ"א והרב ש"ך".

וכתב היד דוד {{ממ|[[יד דוד/נדרים/סב/ב|נדרים שם]]}} שלפי דברי הש"ך נפל יישוב היד מלאכי והארעא דרבנן, כי גם מכירת העצים ע"י רב אשי היתה לנכרים, ואם כן לדעת הש"ך אין בכך אפילו איסור דרבנן, ומה הוקשה לרבינא כיצד נהג כן.


;דעת המאירי שהוצרכו לעצים לעשיית צלמים או כיפה
וכדי ליישב עיקר הקושיא הביא היד דוד דברי המאירי בחידושיו, שלא היו למראה כל אלו המפרשים, ושם כתב שהיו אותם נכרים צריכים את העצים כדי לעשות צלמים או כיפה לעבודה זרה. ולכאורה יש לדקדק למה הוצרך לכך ולא פירש כמו שכתב הר"ן שהיו קונים את העצים כדי להצית האור בבית העבודה זרה, וכמו שידוע גם היום במדינות פרס והודו המזרחית, שיש להם אש תמידי, לפי שהם עובדים ליסוד האש.

אלא שהמאירי מקדים בתחילת דבריו, וכותב: אסור להזמין דבר לעכו"ם הראוי לעבודתם, 'כל שלא יזדמנו אלא על ידו', ועובר בלפני עיור לא תתן מכשול, עכ"ל. הרי שהמאירי למד את דברי הגמרא כפשטם שנידון הגמרא הוא לגבי איסור לפני עור ממש, ולכן לא יכול היה לפרש כפירוש הר"ן שעצים אלו נועדו להצתה בעלמא, כי אם כן הרי בודאי היו יכולים למצוא גם עצים אחרים ואין בכך איסור 'לפני עור'. ולכן פירש המאירי שהוצרכו לעצים אלו לעשות מהם צלמים או כיפה, ואין כל העצים טובים לדבר זה וצריך לבקש אחריהם. וכמפורש בפסוק בישעיה על עושה אלילים {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/מד#יד|מד יד]]}}: "לכרות לו ארזים ויקח תרזה ואלון ויאמץ לו בעצי יער נטע אורן וגשם יגדל" ופירש רש"י: נטע אורן. כשמוצא ייחור ונטע הראוי לכך, נוטעו לכך והגשם מגדלו. הרי שלא כל הנטיעות ראויות לכך. ואם כן שפיר יש בכך איסור לפני עיור מדאורייתא, דהוי תרי עברא דנהרא.

ובדעת הר"ן כתב היד דוד שהוא סובר כפי שהבין הרמ"א שאין חילוק בדבר בין מכירה לנכרי ומכירה לישראל, ודעתו שיש איסור דרבנן אף בחד עברא דנהרא ואף במכירה לנכרי, ולכן פירש כפשוטו שהוצרכו לעצים לצורך הצתה בעלמא. [ומה שהביא היד דוד פירוש זה מהמאירי הנדפס מחדש, לא ידעתי מה הוצרך לזה, וכבר פירש כן ב[[פירוש הרא"ש/נדרים/סב/ב|פירוש הרא"ש]] וזה לשונו: ושמא יעשו ממנה צלמים ונויי עבודת כוכבים, ע"כ. הרי שאף הוא דקדק למצוא דבר שאין ראוי לו כל עץ בעלמא. אמנם המאירי פירש להדיא שרק באופן 'שלא יזדמנו אלא על ידו' עובר בלפני עור, אך עיקר הפירוש כבר נתפרש בדברי הרא"ש].