עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/מא"

== יום שני י"א כסלו תשפ"ג - מסכת נדרים דף מא ==
=== חיוב הרחקה באכילה על שולחן אחד ===
;הרחקה באכילת מדיר ומודר על שולחן אחד
במשנה בנדרים {{ממ|[[בבלי/נדרים/מא/ב|מא:]]}} תנן: ומיסב [- המדיר את חברו בהנאה ממנו] עמו על המטה ואוכל עמו על השולחן, אבל לא מן התמחוי [- אם נותנים לשניהם קערה ביחד. שאם האחד אוכל מעט והשני הרבה, נמצא מהנהו], אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר [- שחוזר לבעל הבית, שהתמחוי גדול כל כך שאין יכולין לאכול כל מה שבתוכו, ומותרה חוזר לבעל הבית, ובכי האי גוונא לא מתהני חד מחבריה. [[ר"ן/נדרים/מא/ב|ר"ן]]].

בביאור הרבותא בדברי המשנה "ואוכל עמו על השולחן", כתב הר"ן: ולא גזרינן דילמא אכיל ממנתיה דחבריה, ע"כ. ולא פירש לנו הר"ן מדוע באמת אין גוזרים במודר הנאה שלא יאכלו המדיר והמודר זה עם זה על שולחן אחד.

והנה דין הרחקה זו ביושבים על שולחן אחד, מצאנו בשני מקומות. האחד באכילת בשר וחלב, והשני באכילת אדם עם אשתו נדה, וכמו שיבואר.


;הרחקה באכילת בשר וחלב על שולחן אחד
במשנה בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/קד/ב|קד:]]}} שנינו: העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים, לא עולה ולא נאכל. אמר רבי יוסי, זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. ועוד שנינו {{ממ|[[בבלי/חולין/קז/ב|קז:]]}}: רבן שמעון בן גמליאל אומר, שני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד, זה בשר וזה גבינה ואין חוששין. ובגמרא: אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל, לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה, אבל מכירין זה את זה, אסור. תניא נמי הכי, רבן שמעון בן גמליאל אומר, ב' אכסנאים שנתארחו לפונדק אחד, זה בן מן הצפון וזה בא מן הדרום, זה בא בחתיכתו וזה בא בגבינתו, אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין. ולא אסרו [- להעלות בשר עם הגבינה על השולחן. רש"י] אלא בתפיסה אחת [- בכרך אחד], ומסקנת הגמרא דהיינו כעין תפיסה אחת. 

ופסק הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/מאכלות אסורות/ט#כ|מאכלות אסורות פ"ט ה"כ-כא]]}}: אסור להעלות העוף עם הגבינה על השולחן שהוא אוכל עליו, גזירה משום הרגל עבירה, שמא יאכל זה עם זה. אע"פ שהעוף בחלב אסור מדברי סופרים. שני אכסנאין שאינם מכירים זה את זה, אוכלין על שולחן אחד, זה בשר בהמה וזה גבינה, מפני שאין זה גס לבו בזה כדי שיאכל עמו.

וכ"כ השו"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/פח#א|יו"ד סימן פח ס"א-ב]]}}: אפילו בשר חיה ועוף אסור להעלותו על שולחן שאוכל עליו גבינה, שלא יבא לאכלם יחד כו'. הא דאסור להעלותו על השולחן, דוקא בשני בני אדם המכירים זה את זה, אפילו הם מקפידים זה על זה. אבל אכסנאים שאין מכירים זה את זה מותר. 


;מקור דין הרחקה באכילת זב וזבה על שולחן אחד
ובמשנה בשבת {{ממ|[[בבלי/שבת/יא/א|יא.]]}} תנן: לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. ואמנם לא נתפרש במשנה אם נאסרה כל אכילה על שולחן אחד או שמא דוקא בקערה אחת. ואכן הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/איסורי ביאה/יא#יח|איסורי ביאה פי"א הי"ח]]}} העתיק האיסור על אכילה בקערה אחת דוקא. ובספר יראים {{ממ|[[יראים/כו|סימן כו]]}} ביאר דין זה כדי שלא יאכל משיורי מאכלה. אמנם השו"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/קצה#ג|יו"ד סימן קצה ס"ג]]}} פסק: לא יאכל עמה על השולחן אלא אם כן יש שום שינוי שיהיה שום דבר מפסיק בין קערה שלו לקערה שלה. 

ובביאור הגר"א {{ממ|[[ביאור הגר"א/יורה דעה/קצה#ז|סק"ז]]}} ביאר שלמד כן מדימוי הגמרא {{ממ|[[בבלי/שבת/יג/א|שבת יג.]]}} בין דין אכילת זב עם זבה לדין שמירה מבשר בחלב. וזאת ממה שהסתפקה הגמרא אם נדה מותרת לישון עם בעלה במטה אחת, כשהוא בבגדו והיא בבגדה. ופשטה הגמרא דאסור מדין ב' אכסנאים המכירים זה את זה ואסורים לאכול על שולחן אחד בשר בחלב. ודוחה הגמרא דשמא שם אין להם שינוי כיון שאוכלים כדרכם, משא"כ בשינה בבגדים דהוי שינוי מן הדרך לישן שלא בבגדים כשנמצאים זה עם זה, וממילא יש לומר דבנדה שרי. ומדימוי זה למד השו"ע דהוא הדין לענין אכילה על שולחן אחד, כדרך שאסרו בבשר וחלב כן יאסרו בנדה ובעלה. 


;דברי הר"ן שבנדרים לא חששו שמא יאכל וסברת הרא"ש בזה
ומעתה יש לדון בדין המשנה בנדרים 'אבל אוכל הוא עמו מן התמחוי' מפני מה לא נגזור בו דילמא יבוא לאכול ממנת חברו, כדרך שגזרו בבשר בחלב. וה[[ר"ן/נדרים/מא/ב|ר"ן]] כתב שהא גופא השמיענו התנא דלא גזרינן דילמא אכיל ממנתיה דחבריה, אך לא ביאר לנו הר"ן מפני מה לא נגזור.

וה[[פירוש הרא"ש/נדרים/מא/ב|רא"ש]] כתב: ולא חיישינן שמא יאכל עמו, דכיון שהדירו מסתמא שונאין זה את זה טפי משני אכסנאין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה, ע"כ. והיינו שני אכסנאים שאינם מכירים זה את זה דקי"ל שמותרים לאכול זה עם זה, זה בשר וזה חלב. 


;יסוד הש"ך שלא גזרו אלא כשכל דבר הוא היתר בפני עצמו
והש"ך {{ממ|[[ש"ך/יורה דעה/פח#ב|יו"ד סימן פח סק"ב]]}} על דין הרחקה באכילת בשר וחלב על שולחן אחד, כתב בזה הלשון: ונראה, דוקא בשר אסור להעלות על השולחן שאוכל חלב או איפכא, משום דלא בדילי אנישי מיניה, מפני שכל אחד היתר בפני עצמו. אבל מותר להעלות בשר נבילה על השולחן שאוכל עליו בשר כשירה.

ומקור הביא לדבר מדברי הר"ן בחולין {{ממ|[[ר"ן על הרי"ף/חולין/לב/ב|לב: מדפה"ר]] הו"ד בב"י [[בית יוסף/יורה דעה/צז|יו"ד סימן צז ד"ה והרא"ש]]}} שם כתב בתוך דבריו כדברים האלה: ועוד אפשר שחומרא הוא שהחמירו בבשר בחלב [- דדנים ריחא כמילתא] יותר משאר איסורין, דמשום דלא בדילי אינשי מיניה מפני שכל אחד היתר בפני עצמו, החמירו בו יותר מבשאר איסורין. כמו שהחמירו בו שלא להעלותו עם בשר על השולחן. משא"כ בשאר איסורים, שאם אוכל עם העובד כוכבים על השולחן, מעלה עליו יין נסך ושאר איסורים כו'. 

אלא שהקשה הש"ך על דבריו מדברי הרא"ש בנדרים, שהרי הקשה הרא"ש מפני מה אין חוששים שמא יאכל המודר עם המדיר באכלם על שולחן אחד, ויישב הרא"ש דכיון שהדירו מסתמא שונאים זה את זה וכו'. ואם כן משמע להדיא בדברי הרא"ש שלולי סברא זו היה דין הרחקה באכילה אחת על השולחן שוה בכל האיסורים.

שוב דחה הש"ך, שיתכן ובאמת סברתו סברת אמת, שלא החמירו בגזירה זו אלא כשכל דבר כשלעצמו מותר הוא, והתערובת היא האסורה, אך כשכל דבר בפני עצמו אסור בעצם – בכהאי גוונא לא גזרו. אלא שמכל מקום סובר הרא"ש שנדרים לענין זה הרי הם כדבר המותר שאינו נאסר אלא מחמת התערובת, וכן נמי הקונם לא חל בעצם וכל האיסור אינו אלא מצד נדרו, ולכן סבירא ליה להרא"ש שאף כאן היה מקום לגזור לולי הטעם שמסתמא שונאים הם זה את זה.


;ביאור האחרונים שהרחיקו בבשר וחלב דוקא להוציא מלבם של צדוקים
בספר זרעו של אברהם {{ממ|לרבי אברהם חג'אג' זצ"ל [[זרעו של אברהם/נדרים/מא/ב|נדרים שם]]}} הביא קושיית הראשונים בשם הרשב"א: מאי שנא מבשר וגבינה דאינם עולים על שולחן אחד. ואת יישובו: ושמא התירו, דאימת נדרים עליהן ומיזהר זהירי [וכ"ה ב[[ריטב"א/נדרים/מא/ב|ריטב"א]] בשם התוספות דהכא שאני דאימת נדר דחמיר עליו]. וכתב לתרץ עוד קושיית הרשב"א על פי דברי הר"ן בחולין שכתב דמותר לאכול השולחן שאוכל הגוי עליו נבילות ויין נסך, ודוקא בבשר בחלב החמירו משום דכל אחד בפני עצמו מותר. ואם כן לדברי הר"ן סרה קושיית הרשב"א. וכתב הזרעו של אברהם שאפשר שלזה כיוון הר"ן במה שכתב: ולא גזרינן דילמא אכיל ממנתא דחבריה, ולא פירש לנו מה הטעם לא לגזור, ואפשר שסמך על מה שכתב במקום אחר, והיינו משום שלא החמירו אלא כשכל דבר בפני עצמו מותר.

אלא שהוסיף וציין עוד לדברי הרא"ש שהקשה אף הוא כקושיית הרשב"א ויישב שכיון שהדירו מסתמא שונאים זה את זה. וכתב שבפשטות יש להוכיח מדברי הרשב"א והרא"ש שאינם מסכימים לסברת הר"ן בחולין, שהרי אם מודים הם לדבריו מדוע לא יישבו כן את קושייתם. והיינו כקושיית הש"ך. וכתב לדחות שאין זה מוכרח משום דאיכא למימר דסבירא להו דנדר חשיב דבר היתר כבשר בחלב וכמו שכתב הש"ך בתשובתו.

עוד כתב ליישב עיקר הקושיא על פי מה שכתבו האחרונים, דדוקא גבי בשר בחלב עשו הרחקה רבה להוציא מלבם של צדוקים שהולכים אחר משמעות הכתוב שהאיסור הוא רק בחלב אמו. ואם כן פשיטא שאין זה שייך אלא בבשר בחלב ולא בשאר איסורים [אמנם לפי זה יקשה גם הדמיון לאכילת זב עם הזבה שגזרו ודימו דינו לבשר בחלב אף שאין שייכת סברא זו להוציא מלבם של צדוקים].


;פסק הרשב"א והארחות חיים בדין הרחקה באכילת חמץ ומצה בשולחן אחד
והש"ך הוסיף והקשה עוד מדברי הרשב"א בתשובה {{ממ|[[שו"ת הרשב"א/א/קעז|ח"א סוס"י קעז]], הו"ד בב"י [[בית יוסף/אורח חיים/תמ|או"ח סימן תמ]]}} שגוי שבא עם חמצו לבית ישראל, אסור להעלותו עמו על השולחן, וכ"פ השו"ע {{ממ|[[שולחן ערוך/אורח חיים/תמ#ג|שם ס"ג]]}}. והרי חמץ בפסח הוי איסור בעצם ולא רק מחמת התערובת, ואעפ"כ אסרו להעלותו על השולחן. ויישב הש"ך ששם טעם אחר יש להחמיר אף שחמץ בפסח הוא דבר איסור בעצם, והוא משום חומרת איסור חמץ שאסור במשהו, ודבר רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משל גוי בשל ישראל אם יאכלו על שולחן אחד. 

ובספר מנחת נתנאל {{ממ|לרבי יעקב נתנאל וייל בעל קרבן נתנאל, [[מנחת נתנאל/נדרים/מא/ב|נדירם שם]]}} תמה על דברי הש"ך שהרי נדרים הרי הם דבר שיש לו מתירים ודינו שאפילו באלף לא בטיל, ואם כן מדוע בנדרים מותר להעלות על שולחן אחד ולא גזרו כסברת הרשב"א שדבר רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד מהמדיר למודר, והניח בצ"ע.

אמנם בארחות חיים {{ממ|[[ארחות חיים/חמץ ומצה/מה|הל' חמץ ומצה אות מה]], הו"ד ב[[בית יוסף/אורח חיים/תמ|ב"י שם]]}} כתב וזה לשונו: אם רוצה הגוי לאכול חמץ בבית ישראל, מותר, ואפילו על שולחן ישראל קרוב הדבר להתיר, זה מצה וזה חמץ, דומיא דשני אכסנאים. הרי שלא התיר אלא מחמת הדמיון לשני אכסנאים, ומשמע להדיא שמצד עצם ההרחקה, הגזירה שייכת גם לענין חמץ. ואם כן מוכח מדבריו שהוא חולק על סברת הר"ן וסבירא ליה שאפילו בדבר איסור מחמת עצמו חששו שמא יבוא לאכול ממנת חברו. ומכל מקום מכריע הש"ך כדעת הר"ן, וכדמשמע מכל הפוסקים, שלא כתבו איסור זה אלא לגבי בשר וחלב. 


;סברת הש"ך להחמיר בהעלאת לחם איסור כיון שעל הלחם יחיה האדם
אלא ששוב מוסיף הש"ך שאפשר שגם הארחות חיים מודה לזה, ומה שרצה להחמיר בחמץ בפסח, הוא משום דשאני התם דעל הלחם יחיה האדם, ורגיל בו כל השנה, ולא בדילי אינשי מיניה, ולכן בלחם דוקא היה מקום לגזור אף שהוא דבר האסור בעצם. ודוגמא לדבר מה שכתב הרא"ש {{ממ|[[רא"ש/עבודה זרה/ב/טו|ע"ז פ"ב סימן טו]], הו"ד בב"י [[בית יוסף/יורה דעה/קיד|יו"ד ריש סימן קיד]]}} גבי בישול נכרי, שפת צריכה הרחקה טפי משום דעל הלחם יחיה האדם.

יתירה מזאת, מוכיח הש"ך שאף הר"ן עצמו מודה שיש לגזור כן בלחם, שכן בגמרא בחולין {{ממ|[[בבלי/חולין/קד/ב|קד:]]}} מבואר שבחלת חוץ לארץ אי לא היה האיסור שבה דרבנן, היו גוזרים בה העלאה על השולחן אטו אכילה, אע"ג שהיא אסורה בעצם. אלא על כרחך שבלחם שיך למיגזר טפי וכמו שנתבאר משום שעל הלחם יחיה האדם. ולפי זה הכריע הש"ך להלכה שמה שכתב הר"ן שבדבר איסור כנבילה וטריפה אין דין הרחקה ביושבים על השולחן, מכל מקום אסור להעלות לחם של איסור על השולחן ואפילו אם הוא אסור בעצם.

והנה לפי זה נמצא שלגבי נדרים נמי יהיה מקום לגזירה אם אוכל עמו לחם בשולחן אחד, ואם כן א"א לפרש כוונת הר"ן כמו שהציע הזרעו של אברהם, שכוונת הר"ן לסברתו בחולין שלא גזרו במקום שהדבר אסור בעצם אף לולי אכילת מנתו ומנת חבירו, שכן המשנה דיברה בסתמא ולא סייגה את דבריה למה שאינו לחם דוקא. וע"כ צריך לומר שאף הר"ן מסכים עם סברת הרא"ש או הרשב"א שנדרים שאני מחמת ששונאים זה את זה או משום שאימת נדרים עליהם ומיזהר זהירי. ומעתה יש לומר גם להיפך שהרא"ש והרשב"א מודים לסברת הר"ן, ומה שהוצרכו לענין נדרים ליישב באופן אחר הוא משום שלמדו דין המשנה בסתמא גם לענין לחם, ובלחם לא די בסברת הר"ן וכדמוכח מדין חלת חוץ לארץ וכסברת הרא"ש בבישול נכרי, ולכן הוצרכו הראשונים לנטות מסברתו, וביארו טעם הדין בנדרים באופן אחר.