עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מגילה/כה"

== יום חמישי ד שבט תשפ"ב - מסכת מגילה דף כה ==
=== האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך ===
;טעם המדרש שרחמי הקב"ה אף על העופות
במשנה במסכת מגילה {{ממ|[[בבלי/מגילה/כה/א|כה.]]}} תנן: האומר... על קן ציפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו. ובגמרא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא, חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית [- לומר על העופות חס, ועל הבהמות וחיות לא חס. [[רש"י/מגילה/כה/א|רש"י]]], וחד אמר מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות. [- גזירת מלך, להטיל עלינו עולו, להודיע שאנחנו עבדיו ושומרי מצוותיו. רש"י].

והתוספות {{ממ|[[תוספות/מגילה/כה/א|ד"ה מפני]]}} הוסיפו להקשות מכח גמרא זו על מה שיסד הקליר בפיוט הנאמר ביום טוב שני של פסח, 'צדקו אותו ואת בנו ביום אחד בל תשחטו', שמשמע שרצונו לומר שהקב"ה חס על אותו ואת בנו, והרי הוא עושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות.

אמנם, אף שבגמרא דידן נראה כי אין לפרש את טעם מצות שילוח הקן, כרחמי השם על העופות, הרי שבלשון המדרש לא משמע כן. המדרש {{ממ|[[דברים רבה/ו/א|דברים רבה ו א]]}}, אליו מציינים המהר"צ חיות {{ממ|[[מהר"צ חיות/מגילה/כה/א|מגילה שם]]}} ורבי עקיבא איגר {{ממ|[[גליון הש"ס לרע"א/ברכות/לג/ב|גלהש"ס ברכות לג:]]}}, על הפסוק {{ממ|[[תנ"ך/דברים/כב#ו|דברים כב ו]]}} "כי יקרא קן ציפור לפניך", אומר: ולמה התינוק נימול לשמונה ימים. שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כוחו. וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה, מנין, שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כב#כז|ויקרא כב כז]]}} "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה". ולא עוד אלא שאמר הקב"ה {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כב#כח|שם פסוק כח]]}} "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה, כך נתמלא רחמים על העופות, מנין, שנאמר "כי יקרא קן ציפור לפניו".

הרי לנו דברים ברורים שדרשו חז"ל בטעם מצות שילוח הקן, שנתמלא הקב"ה רחמים על העופות, ובפשוטו דברים אלו הם היפך המבואר במשנתנו, שהאומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו. וכן מה שתמהו התוספות על מה שייסד הקליר, הרי מצאנו שורש לדברי הקליר בדברי המדרש, המזכיר את איסור שחיטת 'אותו ואת בנו' כראיה לכך שרחמיו של הקב"ה על הבהמה. אך גם זה נסתר מסוגיית הגמרא, שהרי עושה בזה מידותיו של הקב"ה רחמים, וכמו שהקשו התוספות.


;הוספת הרמב"ם שדין המשנה אינו אלא במתפלל
והנה הרמב"ם בפירוש המשנה {{ממ|[[פירוש המשנה לרמב"ם/ברכות/ה#ג|ברכות פ"ה מ"ג]]}} הוסיף וביאר מנהגו של אדם זה האומר 'על קן ציפור יגיעו רחמיך': שיאמר, כמו שחמלת על קן הציפור ואמרת לא תיקח האם על הבנים, כן רחם עלינו. וכל מי שאמר כן בתפילתו משתקים אותו, ע"כ. מבואר מדברי הרמב"ם שאין דין זה ש'שמשתקין אותו' אמור, אלא באחד שאומר כן בתפילתו. וכמעשה המובא בגמרא בברכות {{ממ|[[בבלי/ברכות/לג/ב|לג:]]}}: ההוא דנחית קמיה דרבה ואמר, אתה חסת על קן ציפור, אתה חוס ורחם עלינו. וכן דקדק התוספות יום טוב {{ממ|[[תוספות יום טוב/ברכות/ה#ג|ברכות שם]]}} מלשון רש"י {{ממ|[[רש"י/ברכות/לג/ב|שם]]}}: האומר. בתפילתו. על קן ציפור יגיעו רחמיך. דהיינו שאין דין לשתקו אלא באומר כן בתפילתו דווקא.

והצל"ח {{ממ|[[צל"ח/ברכות/לג/ב|שם]]}} הביא מי שתמה מנין הוסיף הרמב"ם תוספת זו, שאדם זה אמר 'כמו שחמלת... כן רחם עלינו'. וכתב על זה הצל"ח: אבל טעות הוא בידם, שהתנא קמ"ל שאין מניחין אותו לסיים דבריו ומשתקין אותו תיכף בתחילת דבריו. ולפי זה יש לומר שזה גופא מקורו של הרמב"ם, שלשון 'משתקין' משמע שאין מניחין אותו להמשיך בדברים, וע"כ שרצונו היה להוסיף בה דברים.

ועכ"פ כתב התוספות יום טוב, שלפי זה אין איסור אלא דוקא בתפילה, שכשאומר כן בתפילה, מחליט הדבר ולכך משתקין אותו, וכמעשה המובא בגמרא. משא"כ אם אומר כן בדרך דרש או פשט, שאין בכך חשש.


;יישוב הבן איש חי לקושיית האחרונים כיסוד התוספות יו"ט
על דרך זה יישב הבן איש חי {{ממ|[[בניהו/ברכות/לג/ב|בניהו ברכות שם]]}} את קושיית האחרונים מדברי המדרש הנזכרים. כי באמת כל אחד יכול לומר על המצוות טעם שיבוא לו בדעתו בדרשה, אע"פ שעושה בו מידותיו של הקב"ה רחמים. אך זה אינו אלא כשדורש הטעם בינו לבין עצמו, או אפילו לפני אחרים, אבל להקב"ה אין לומר לו, טעם שלך במצוה זו הוא כך, כי כיון שאומר כן לפני הקב"ה, נמצא שהוא מחליט ומכריח שזהו הטעם לאותה המצוה. אבל מה שאומר טעמים דרך דרש, אין זה מחליט ומכריח שכן הוא הטעם, אלא רק בדרך אפשר הוא מדבר, ורצונו לומר שאפשר לומר שציוונו השי"ת במצוה זו בעבור טעם זה. אבל אפשר גם שאין זה הטעם שלה, או שאין לה טעם כלל ואינה אלא גזירת מלך.


;ביאור הרמב"ם במורה שנחלקו בדבר זה אם יש טעם לתורה
והנה הרמב"ם במורה נבוכים {{ממ|[[מורה נבוכים/ג/מח|ח"ג פרק מח]]}} כתב בטעם האיסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, שהוא: להישמר ולהרחיק מלשחוט שניהם, הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, ואין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל [שבזה האדם יתר על הבהמה], אלא אחר פועל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם. ובזה הוסיף ונתן טעם גם למצות שילוח הקן: שכשישלח האם ותלך לה, לא תצטער בראותה לקיחת הבנים.

ומוסיף הרמב"ם: ואל תקשה עלי מאמרם ז"ל "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך", כי הוא לפי אחת משני הדעות אשר זכרנום, רצוני לומר, דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני, עכ"ד.

מבואר בדברי הרמב"ם שאכן ישנה מחלוקת בחז"ל האם יש ומותר לדרוש טעם למצוות, או שאינם אלא גזירות מלך בלבד. ודברי המשנה האוסרת לומר "על קן ציפור" היא כדעת הסוברים שאין טעם לתורה, אך דעה זו במחלוקת היא שנויה. לפי זה יתיישבו מאליהם דברי המדרש שהזכרנו, כי אפשר לומר שהמדרש אף הוא חולק וסובר שיש ומותר לדרוש טעם לתורה.


;סתירה בדברי הרמב"ם בטעם מצוות שילוח הקן
ואמנם בדעת הרמב"ם יש להתפלא, כי ממשמעות דברי הרמב"ם נראה שדחה דעה זו מההלכה ונקט להלכה כדעת הסוברים שמותר לדרוש טעם למצוות, ומאידך בהלכות תפילה {{ממ|[[רמב"ם/תפילה/ט#ז|פ"ט ה"ז]]}} פסק את דברי משנתנו: כל האומר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא יקח האם על הבנים או שלא ישחט אותו ואת בנו ביום אחד, ירחם עלינו, וכיוצא בענין זה, משתקין אותו. מפני שמצוות אלו גזירת הכתוב הן ואינם רחמים. שאילו היו מפני הרחמים, לא התיר לנו שחיטה כל עיקר. הרי שפסק להלכה כדעה זו.

וביותר קשה, שהרמב"ם הכריח דעה זו מסברא, שאם טעם המצווה לרחמים, לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר. וסברא זו קשה לטעם שהביא הרמב"ם, שטעם המצוה הוא שכשישלח האם ותלך לה, לא תצטער בראותה לקיחת הבנים.

גם בהלכות שחיטה {{ממ|[[רמב"ם/שחיטה/יג#ז|פי"ג ה"ז]]}} כתב הרמב"ם: שילח את האם, וחזר וצד אותה, הרי זה מותר. לא אסרה תורה אלא לצוד אותה והיא אינה יכולה לפרוח, בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהן שלא ילקחו, שנאמר "והאם רובצת על האפרוחים". אבל אם הוציאה מתחת ידו וחזר וצדה, מותר.

וכתב האור שמח {{ממ|[[אור שמח/שחיטה/יג#ז|שם]]}} שכוונת הרמב"ם לטעם המובא במדרש {{ממ|[[ויקרא רבה/כז/יא|ויק"ר כז יא]]}} על הפסוק {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/כב#כח|ויקרא כב כח]]}} "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", אמר רבי ברכיה בשם רבי לוי, כתיב {{ממ|[[תנ"ך/משלי/יב#ט|משלי יב ט]]}} "יודע צדיק נפש בהמתו", זה הקב"ה שכתוב בתורתו "לא תקח האם על הבנים". והיינו שביארו חז"ל הטעם שאין לקחת האם על הבנים, לפי שבאותה שעה מרוב אהבתה לבניה אינה יכולה לפרוח, ועל כן אסור ליטלה באותה שעה.

ולכאורה גם טעם זה סותר למה שכתב הרמב"ם בהלכות תפילה, שאין מידותיו של הקב"ה רחמים אלא גזירות. ואכן, האור שמח עמד על ענין זה בתוך דבריו וציין למה שכתב הרמב"ם במורה, והוסיף: אבל זה גדר למצוה, אשר בהיותה ניצודה עבור אהבתה לבנים, אסור ליקחה. ולכן ביצים מוזרות או אפרוחים שאין צריכין לאמן, שאז הוסרו עבותות האהבה מאם אל הבנים בטבע העופות, פטור מלשלח כו', הוא גדר לזה, שאינה קשורה באהבתה להם. והוא הוספת טעם ומתק דברי רבינו, עכ"ל האור שמח. הרי נתבאר מתוך דברי האור שמח, שאף אם מידותיו של הקב"ה גזירות ולא רחמים, אך יתכן וגדר המצווה הוא באופן כזה שיש בו רחמים.


;קושיית התורה תמימה מדברי הרמב"ם בהיתר פיקוח נפש בשבת
והנה התורה תמימה {{ממ|[[תורה תמימה/ויקרא/יח#ה|ויקרא יח ה הערה י]]}} תמה על מה שכתב הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/שבת/ב#ג|שבת פ"ב ה"ג]]}}: ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה. שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום. ותמה התו"ת על לשון הרמב"ם 'אלא רחמים' שבגמרא מפורש שאין מידותיו של הקב"ה רחמים אלא גזירות. הרי שאסור לומר בטעמי המצוות שהם מידת רחמים. 

ויישב התו"ת, שצריך לומר בכוונת הרמב"ם שמתחילה לא ניתנו על פי מידת הרחמים, אלא שיש בהם רחמים וחסד ושלום בעולם. [ובעיקר הקושיא יש לומר על פי מה שכתב התוספות יו"ט, שאין האיסור אלא במתפלל, ולא בדורש טעם לעצמו].

והתבארו הדברים ביתר ביאור בדברי החינוך {{ממ|[[ספר החינוך/תקמה|מצוה תקמה]]}}: ואין ענין לומר שאין הקב"ה מרחם חלילה, שהרי הוא נקרא רחום, ואמרו ז"ל {{ממ|[[בבלי/שבת/קלג/ב|קלג:]]}} מה הקב"ה רחום אף אתה היה רחום. אלא כוונתם לומר שאין מידת הרחמנות בו חלילה כמו בני אדם שהרחמנות בהם מוכרח בטבעם ששם בהם הקב"ה. אבל הרחמנות אליו מחפצו הפשוט, שחייבה חכמתו לרחם מפני שהיא מידה טובה, וכל הטובות נמצאות מאיתו. ובצוותו אותנו על זה, לא מצד הכרח מידת הרחמנות ציוונו בדבר, אלא כגזירה לפניו שגזר על זה בחפצו הפשוט. ואילו רצה בהיפך מזה, לא יכריחנו דבר ולא ימנענו סיבה חלילה כמונו, אנחנו הבנויים בכח הטבעים, שמידת הרחמים תעכבנו מלהשחית או תכריחנו להיטיב לפעמים.


;יסוד הרמב"ן שהמצוות אינם מרחמי הבורא אך נועדו לטעת בנו מידת הרחמים
ביאור נוסף בדברי חז"ל בענין זה, כתב הרמב"ן בפירושו לתורה {{ממ|[[רמב"ן/דברים/כב#ו|דברים כב ו]]}}: שרצו לומר שאין התועלת במצוות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה, או לזכור ניסים ונפלאות הבורא, לדעת את ה'. וזה ביאור מה שאמרו לפי שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות. לומר, שלא חס הקל יתברך על קן ציפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו. שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהן צרכינו, שאם כן היה אוסר השחיטה. אבל, טעם המניעה ללמד אותנו מידת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השוורים הגדולים והיחמורים, שהם אנשי דמים, זובחי אדם אכזרים מאד, עכ"ד. דהיינו שמצות שילוח הקן אינה באה מרחמים על הציפור, אך נועדה להטביע בנו את מידת הרחמים.


;דעת הגר"א שמצות שילוח הקן היא אכזריות גדולה ובה יגיע לשלימות
אמנם דברים אלו הם הפך דעת הגר"א בביאורו למשלי {{ממ|[[ביאור הגר"א/משלי/ל#יז|משלי ל יז]]; אמרי נועם [[אמרי נועם/ברכות/לג/ב|ברכות שם]]}}, שם מבאר הגר"א שכוונת חז"ל למצות שילוח הקן דוקא, שאינה רחמים אלא אכזריות גדולה, וכמבואר בזוהר {{ממ|[[זוהר חדש/רות/עז/א|רות עז.]]}} שהאם צועקת בקול מר ומפילה עצמה לים. ולכן דוקא במצות כיבוד אב שהיא רחמים גדולים, שמרחם על אביו ואמו בעת זקנותם, ובמצות שילוח הקן שהיא אכזריות, נאמר שעל ידם יזכה האדם לאריכות ימים. כי רק על ידי קיום שניהם ניכר באדם השלימות. לפי שכשהאדם נוהג במידה אחת אין מוכרח לומר שהוא צדיק, אלא יש לומר שכך הוא טבעו. אבל כשיש לו שתי מידות הפוכות, כגון רחמנות ואכזריות, אז מוכח שהוא צידק. 

ועפ"ז ביאר מה שנאמר אצל אברהם אחרי העקידה "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/כב#יב|בראשית כב יב]]}}, כי קודם לכן אפשר היה לתלות הגמילות חסדים והכנסת אורחים שעשה אברהם בטבעו, שהיה רחמן מאד, אבל עתה שעשה ברצון ה' גם דבר שנראה כאכזריות, אז ניכר שהוא צדיק גמור וירא אלוקים.