עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/סז"

== יום ראשון טו אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף סז ==
=== 'יהרג ואל יעבור' בהלבנת פנים ===
;קושיית התוספות מדוע לא נמנית הלבנת פנים בכלל עבירות חמורות
איתא בגמרא במסכת כתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/סז/ב|סז:]]}}: אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב הונא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנא לן, מתמר, דכתיב {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/לח#כה|בראשית לח כה]]}} "היא מוצאת [והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה]". ופירש [[רש"י/כתובות/סז/ב|רש"י]]: אע"פ שבאתה לישרף לא גילתה הדבר אלא אם כן יגלה הוא ואם לא יגלה נשרפת.

מימרא זו מובאת גם בגמרא בסוטה {{ממ|[[בבלי/סוטה/י/ב|י:]]}} ושם מקשים התוספות {{ממ|[[תוספות/סוטה/י/ב|י: ד"ה נוח]]}} מפני מה לא חשבה הגמרא בפסחים {{ממ|[[בבלי/פסחים/כה/א|כה.]]}} את 'הלבנת פנים' בהדי שלש עבירות חמורות שנאמר בהם 'יהרג ואל יעבור', והם עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. וביארו התוספות שהוא משום שעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה, ולא נקטה הגמרא שם אלא עבירות המפורשות בתורה.

ובשו"ת בנין ציון {{ממ|[[בנין ציון/קעב|סימן קעב]]}} העיר על דברי התוספות במה שכתבו שאין עבירת הלבנת פנים מפורשת בתורה, והלא היא בכלל הלאו דלא תשא עליו חטא וכמו שכתב הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/דעות/ו#ח|דעות פ"ו ה"ח]], ובפתיחה מצוה ז', ובמנין המצות מצוה שג}} וכ"כ הסמ"ג והחינוך. וכתב בביאור דבריהם, שכוונתם שעכ"פ לשון הכתוב 'לא תשא' אינו מורה כל כך מפורש על הלבנת פנים כמו ג' עבירות חמורות שנמנו בגמרא שם.


;יישוב הבנין ציון והפמ"ג עפ"ד רבינו יונה שהלבנת פנים אבק רציחה
ועוד הביא הבנין ציון מה שיש ללמוד תירוץ אחר על קושיית התוספות מתוך דברי רבינו יונה בשערי תשובה {{ממ|[[שערי תשובה/ג/קלו|ש"ג אותיות קלו ואילך]]}}, שתחילה מביא רבינו יונה את חומר העבירות שדינם יהרג ואל יעבור, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ואח"כ הוסיף {{ממ|[[שערי תשובה/ג/קלט|אות קלט]]}}: והנה אבק הרציחה הלבנת פנים, כי פניו יחוורו ונס מראה האודם ודומה אל הרציחה... והשנית כי צער ההלבנה מר ממות. על כן אמרו רז"ל לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, ולא אמרו כן בשאר עבירות חמורות. אכן דמו אבק הרציחה אל הרציחה וכמו שאמרו כי יהרג ולא ירצח, ודומה לזה אמרו שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים. ולמדו זה הענין מתמר, שנאמר "היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה" וגו', הנה כי אע"פ שהוציאוה לישרף לא גילתה כי היתה הרה מיהודה שלא להלבין פניו, עכ"ל רבינו יונה.

ודקדק הבנין ציון שמדברי רבינו יונה מבואר שאף הוא מסכים לדעת התוספות שהלבנת פנים אף היא דינה 'יהרג ואל יעבור', אלא שנתן טעם לדבר לפי שהיא בכלל רציחה ונקראת 'אבק רציחה', ואם כן לדבריו לא קשה כלל קושיית התוספות מדוע לא מנתה הגמרא 'הלבנת פנים' בכלל העבירות שדינם יהרג ואל יעבור, כיון ששנתה הגמרא איסור רציחה, והלבנת פנים ענף היא לאיסור רציחה. וכשם שאבק עבודה זרה לא נמנה בפני עצמו, כגון להתרפאות בעצי אשירה, וכן אבק גילוי עריות לעמוד ולספר עמו.

ובאמת מעיר הבנין ציון על דברי הפוסקים {{ממ|[[שולחן ערוך/יורה דעה/קנז|יו"ד סימן קנז]]}} שהזכירו לאיסור אבק עבודה זרה ואבק עריות ולא הזכירו הלבנת פנים שהיא אבק רציחה. וכתב שאולי לכך כיוון הרמ"א במה שכתב: וכל איסור עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, אע"פ שאין בו מיתה רק לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור.  ולא נתבאר בדבריו כיצד שייך לאו בעלמא באיסור רציחה. אמנם לפי דברי רבינו יונה אתי שפיר, כי המלבין פני חבירו אינו אלא לאו ד'לא תשא עליו חטא' ומ"מ כיון שהוא אבק רציחה דינו יהרג ואל יעבור.

ובספר תיבת גמא לבעל הפרי מגדים {{ממ|חקירה ה}} הביא אף הוא דברי רבינו יונה שחשב הלבנת פנים לאבק רציחה, וכתב שלפי זה יש לומר שלא חשבה הגמרא הלבנת פנים בהדי הנך עבירות, לפי שהוא נכלל בכללם כיון שחשב איסור רציחה, והלבנת פנים אביזרייהו דרציחה.

ובמרומי שדה {{ממ|[[מרומי שדה/סוטה/י/ב|סוטה שם]]}} כתב מנפשיה ליישב קושיית התוספות באופן זה, שהלבנת פנים היא בכלל אביזרייהו דרציחה. וביאר הטעם שמיאנו התוספות ביישוב זה, שהלכו בזה התוספות לשיטתם במסכת עבודה זרה {{ממ|[[תוספות/עבודה זרה/כז/ב|כז:]]}} שאין דין 'יהרג ואל יעבור' באביזרייהו של שלש עבירות חמורות, וכיון שכן הקשו התוספות מאחר ודין מיוחד הוא ב'הלבנת פנים' שדינה ב'יהרג ואל יעבור' מדוע לא נשנתה בגמרא, והוצרכו ליישב מה שיישבו שכיון שאין איסורה מפורש בתורה לא חשבוה.


;סברת הפרי מגדים שתמר עשתה לפנים משורת הדין שדומה היא למניח עצמו שיזרקוהו על תינוק
והפרי מגדים הביא בדבריו את דברי התוספות בפסחים {{ממ|[[תוספות/פסחים/כה/ב|כה: ד"ה אף]]}} שאם אומרים לאדם שיניח עצמו כדי שיוכלו להשליכו על התינוק והשליכוהו ונהרג, יכול להניח עצמו ואין בכך משום יהרג ואל יעבור. שכיון שטעם איסור רציחה הוא משום דמאי חזית דדמא דידך סומקא טפי, דילמא דמא דהאי סומקא טפי, ולכן אין לו להרוג את חבירו בשביל להחיות על עצמו, ממילא בכה"ג שאינו עושה מעשה בידים יש לומר להיפך, דמאי חזית דדמא דחברך סומק טפי דילמא דמי דידך סומק טפי.

וכתב הפרי מגדים שלפי דברי התוספות נמצא שתמר היתה רשאית להציל את עצמה, שהרי בדיבורה לא עשתה מעשה, ובמקום שאינו עושה מעשה אומרים 'מאי חזית דדמא דחברך סומק טפי'. ואם כן כל מה שמסרה עצמה לא היה אלא לפנים משורת הדין.

ובבנין ציון תמה על קושיתו מדברי התוספות בפסחים, שהרי סברת התוספות להתיר זריקתו על תינוק אינה משום שלא עושה מעשה אלא משום שהוא בשב ואל תעשה, ואם כן תמר אף שבדיבורה לא עשתה מעשה אך סוף סוף לא היתה בכלל 'שב ואל תעשה', ואם כן אין לדמותה למניח עצמו שיפילוהו על התינוק.


;האם הותר לתמר למסור נפשה על 'הלבנת פנים' אם דין הלבנת פנים 'יעבור ולא יהרג'
ועל מה שכתב הפרי מגדים שאכן תמר היתה רשאית להציל את עצמה, ולא עשתה כן אלא לפנים משורת הדין, תמה הבנין ציון שהרי דעת כל הפוסקים שהמוסר נפשו על עבירות שדינם יעבור ואל יהרג - הרי זה מתחייב בנפשו, ואם כן כיצד יתכן שהיתה תמר מוסרת את נפשה לשריפה אילו לא היתה חייבת בכך מן הדין.

והמשך חכמה {{ממ|פ' וזאת הברכה}} על הפסוק "ויבכו בני ישראל את משה" {{ממ|[[תנ"ך/דברים/לד#ח|דברים לד ח]]}} האריך לבאר איך שישראל נקראו בשם 'אדם' שכינוי זה יאמר על היחיד וגם על המין בכלל [וכ"כ בעוללות אפרים {{ממ|ח"ב עמוד א מאמר כב, ובכ"מ}}, ובתפארת ישראל {{ממ|אבות פ"ג מי"ד}} בביאור מאמר חז"ל 'אתם קרויים אדם ואין העובדי כוכבים קרויים אדם'. ומפורסם כי רבי מאיר שפירא מלובלין שלח להרב מזא"ה שיבאר בזה את מאמר חז"ל הנ"ל לשופט במשפט בייליס, שרק אצל ישראל כשיהודי אחד נשפט ברוסיה כל יהודי העולם חרדים לשלומו כי כולם 'אדם' אחד ואין בהם ריבוי 'אדמים']. וביאר עפ"ז את הטעם שאסור לאדם לסכן עצמו אף עבור מצוה אחר מתן תורה, כי קודם מתן תורה היה כל אחד לעצמו, לא כן אחרי מתן תורה אינו רשאי להסתכן בעצמו, כי הוא היזק כללי להכלל כולו וכולן הם מרגישין בהעדרו, ואיך רשאי להזיק להכלל.

ועפ"ז הוסיף המשך חכמה שדין זה הוא רק בישראל, אבל בן נח מותר לו ליהרג על מצוות שאינו צריך ליהרג עליהם. והוסיף: ולכן בתמר 'היא מוצאת' ולא רצתה להלבין פני אדם, ודו"ק. ולכאורה תמוה הלא בגמרא מבואר שאכן תמר כדין עשתה שהרי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, וכמו שכתבו התוספות שהלבנת פנים הרי היא ביהרג ואל יעבור, וכיצד הוכיח מכאן המשך חכמה שבן נח מותר ליהרג על מצוות שאין צריך ליהרג עליהן.

אמנם לדברי הפרי מגדים אתי שפיר, שכן באמת כפי שמבואר בתוספות בפסחים אין דין יהרג ואל יעבור ברציחה אלא באופן שעושה מעשה אך מותר להניח שישליכוהו על גבי תינוק, ואם כן גם תמר יכולה היתה לגלות הדבר ולא עשתה אלא לפנים משורת הדין. ועל זה תמוה כמו שתמה הבנין ציון שהרי אסור למסור נפשו על עבירה שדינה יעבור ואל יהרג, וע"כ צריך לומר כמו שכתב המשך חכמה שדין זה הוא בישראל דוקא, אבל בן נח מותר לו למסור נפשו על קיום המצוה.


;דעת המאירי שלא אמרו כן אלא דרך צחות
והנה המאירי {{ממ|[[מאירי/ברכות/מג/ב|ברכות מג:]]}} כתב: לעולם יזהר אדם שלא ילבין פני חברו ברבים. דרך צחות אמרו, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנלן מתמר. ומשמע מדבריו שאין דין 'יהרג ואל יעבור' בהלבנת פנים, רק שעל האדם 'להזהר' והיינו לחוש מאוד  שלא יבוא לעוון זה של הלבנת פנים שהוא כעין רציחה.

ולפי דבריו ודאי שלא קשה כלל קושיית התוספות בסוטה, שכן הגמרא לא מנתה דין 'הלבנת פנים' בכלל עבירות חמורות שדינם ב'יהרג ואל יעבור', כיון ש'הלבנת פנים' באמת אין דינה 'יהרג ואל יעבור'.

אלא שלדברי המאירי יקשה, שהרי הגמרא הביאה מקור לדבריה מתמר, שאף שהוציאו לישרף לא גילתה למי הרתה רק אמרה ברמז, ואילו לא היה אומר יהודה 'צדקה ממני' היתה נשרפת ולא מלבינה את פניו, ומשמע כדעת התוספות שאכן יש בהלבנת פנים דין 'יהרג ואל יעבור'. אמנם לדברי הפרי מגדים והמשך חכמה יבואר היטב, כי מתמר אין להביא ראיה שדינה 'יהרג ואל יעבור', לפי שיתכן שתמר החמירה על עצמה כדין בן נח שרשאי למסור נפשו אף על עבירה שדינה 'יעבור ואל יהרג'.


;קושיית הבנין ציון שמא אילו לא היה יהודה מודה היתה תמר מלבינה פניו ולא נשרפת
והנה בבנין ציון שם הקשה על עיקר דברי הגמרא שלמדו דין זה שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מתמר, וכמו שפירש רש"י שאילו לא היה אומר 'צדקה ממני' היתה נשרפת ולא מלבינה פניו, ולכאורה תמוה שהרי בדין רודף אחר חבירו להורגו, קיימא לן בסנהדרין {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/עד/א|עד.]]}} שאם יכול להצילו באחד מאבריו אסור להורגו. ואם כן יש לומר אף לענין הלבנת פנים כעין זה, שבודאי אילו לא היה אומר יהודה 'צדקה ממני' היתה מגלה שממנו הרתה ולא היתה נשרפת, ומה ששלחה לו ברמז היה כעין 'הריגה באחד מאבריו', שלא פרסמה הדבר כדי לא להלבין פני חבירו ברבים.

ועפ"ז יש לבאר בדרך נוספת את דברי המאירי, בטעם שביאר שדין זה אינו אלא דרך צחות, כי באמת מקור הדין מתמר אינו מוכרח שהרי לא מבואר בפסוק שאילו לא היה יהודה מודה היתה נשרפת, אך מכל מקום מלשון הפסוק שהיא מוצאת לשריפה ואעפ"כ לא גילתה הדבר רק שלחה לו ברמז, למדו חז"ל דרך צחות ש'נוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ולא להלבין פני חברו ברבים' - אך אין כאן ילפותא גמורה לדין 'יהרג ואל יעבור' באיסור הלבנת פנים.

והנה התוספות {{ממ|[[תוספות/כתובות/סז/ב|כתובות סז: ד"ה דכתיב]]}} הביא גירסת רבינו חננאל שגרס 'מוצת' בלא אל"ף מלשון "ויצת אש בציון" {{ממ|[[תנ"ך/איכה/ד#יא|איכה ד יא]]}}. והפני יהושע {{ממ|[[פני יהושע/כתובות/סז/ב|שם]]}} ועוד מפרשים נזקקו לבאר כוונת התוספות בדבריהם.

והבנין ציון ציין שבב"מ {{ממ|[[תוספות/בבא מציעא/נט/א|נט.]]}} הרחיבו התוספות דבריהם וכתבו: היא מוצת, בלא אל"ף כו' שהיתה קרובה לאש כבר ולא שלחה לו אלא ברמז אם לא היה מודה לא היתה מפרסמתו. וכתב לבאר שהתוספות באו ליישב בדבריהם קושיא זו, שכן באמת מצד עצם תוכן המעשה בתמר אין ראיה לדין 'יהרג ואל יעבור' בהלבנת פנים, שהרי יתכן ואילו לא היה מודה יהודה היתה מלבינה פניו ולא נשרפת. ועל זה הביאו התוספות גירסת רבינו חננאל 'מוצת' בלא אל"ף - והיינו שדקדקה הגמרא שלא היה זה רק בשעה שיצאה להישרף אלא אחר כך בשעה שהיתה קרובה להצתת האש בגופה, באופן שאילו לא היה יהודה מודה היתה נשרפת מיד ולא היה פנאי עוד לפרסם הדבר.

ובפני יהושע העלה אף הוא ביאור כעין זה שהמתינה עד שהציתו האש בגופה, אך העיר מדוע באמת המתינה עד אותה שעה ולא שלחה מיד כשאמר 'הוציאה ותשרף'. והבנין ציון כתב ליישב שהא גופא רצתה לרמוז בזה שלא תפרסם הדבר אם לא יודה, ולכן חיכתה עד שעה זו שלא יועיל לה עוד לפרסם הדבר.


;כל המלבין פני חבירו ברבים 'כאילו' שופך דמים
ובגמרא בבבא מציעא {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/נח/ב|נח:]]}} אמרו: תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק, כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. אמר ליה, שפיר קאמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חיוורא. 

וכתב הבנין ציון שאף שלכאורה מבואר בברייתא זו להדיא שדין הלבנת פנים כדין שפיכות דמים, אך מכל מקום אין להביא מכאן ראיה, שהרי כמה מקומות מצינו בדברי חז"ל שהשתמשו בלשון 'כאילו' ואינו שווה בכל אלא במקצת, וממילא אין ללמוד מזה לאסור הלבנת פנים במקום פיקוח נפש, שיהיה דינה 'יהרג ואל יעבור'.


;סברת העין אליהו שבן נח דוקא מצווה על הלבנת פנים מדין חבלה שאזהרתן היא מיתתן
ובעין אליהו {{ממ|שיק, סוטה י:}} העיר לפי סברת הגמרא הזו שגדר הלבנת פנים הוא 'אזיל סומקא ואתי חיורא', שלפי זה לכאורה יש לדון הלבנת פנים כחבורה, ולומר שמה שמצאנו אצל תמר שהיתה משליכה עצמה לכבשן האש ולא מלבינה פני יהודה, היינו משום שכן דין בן נח שנהרג על חבלה, שאזהרתן מיתתן, ולכן חייבת היתה למסור עצמה להריגה ולא לביישו. משא"כ ישראל שאינו נהרג על החבלה אפשר שאינו מחוייב למסור נפשו על הלבנת פנים, ואם כן כיצד הוכיח הגמרא מתמר לדין ישראל ש'נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים'.

ועפ"ז רצה לבאר שאין כוונת הגמרא שאף בישראל נאמר דין 'יהרג ואל יעבור' בהלבנת פנים, אלא שאחר שבבן נח הדין הוא שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין, ממילא גם בישראל מותר יהיה להחמיר על עצמו ולנהוג כן - ולכן אמר 'נוח' לאדם שיפיל עצמו ולא ילבין, ועל זה הביאה הגמרא ראיה מתמר ששם היה זה מעיקר הדין. 

ועוד כתב לתלות לימוד זה במחלוקת אם האבות היה להם דין ישראל קודם מתן תורה או דין בן נח, שאם היה להם דין ישראל הרי מוכח מכאן שאף ישראל מחוייב למסור נפש על הלבנת פנים, משא"כ אם היה להם דין בן נח [והיינו שנקט שתמר אף היא בכלל 'ישראל קודם מתן תורה']. ולפי זה כתב ליישב קושיית התוספות מדוע לא נמנית 'הלבנת פנים' בכלל שאר איסורים שדינם 'יהרג ואל יעבור', או משום שכלל לא נאמר בישראל דין זה ואינו אלא בבחינת 'נוח לאדם', או שתלוי הדבר במחלוקת ובפלוגתא לא קא מיירי.