עריכת הדף "אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/מא"

== יום שלישי יט אב תשפ"ב - מסכת כתובות דף מא ==
=== תפיסת נזקי שור המזיק בבבל ===
;דעת רבינו תם שאין תופס אלא את המזיק עצמו בשעת ההיזק
בגמרא בכתובות {{ממ|[[בבלי/כתובות/מא/ב|מא:]]}} ובבא קמא {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/טו/ב|טו:]]}} אמרו: האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכיל תרנגולי רברבי משונה הוא ולא מגבינן בבבל, אבל זוטרי אורחיה הוא ומגבינן. ואי תפס לא מפקינן מיניה. ופירש רש"י {{ממ|[[רש"י/כתובות/מא/ב|כתובות שם]]}}: ואי תפס ניזק ממונא דמזיק, גבי קנסא דחצי נזקו, דאין צריך לצעוק לפנינו. לא מפקינן מיניה, וגבי פלגא נזקיה. 

והתוספות {{ממ|[[תוספות/כתובות/מא/ב|כתובות שם]] ו[[תוספות/בבא קמא/טו/ב|ב"ק שם ד"ה ואי תפס]]}} הביאו דעת רבינו תם דדוקא אם תפס את המזיק עצמו, כגון את הכלב או את השונרא, אז אין מוציאים מידו, אבל דבר אחר לא. דלענין המזיק עצמו הקילו חכמים שיכול לתופסו, ולא לענין שאר דברים. והוכיחו דבריהם, דאם לא כן, יתפוס כל אשר לו ולא נוציא מידו, שהרי אין אנו דנים דיני קנסות. ואם נוציא מידו המותר ונשאיר בידו כדי הנזק, הרי אנו דנים דיני קנסות. ואם נשאיר בידו כל מה שתפס, יפסיד זה יותר ממה שהזיק.

והתוספות בבבא קמא הוסיפו עוד בדברי רבינו תם שלא הקילו חכמים אלא לענין המזיק עצמו 'אם לקחו בשעת ההיזק'. ומבואר בדבריהם שמלבד מה שלא התירו חכמים לתפוס אלא את הדבר המזיק עצמו, כמו כן לא התירו לתפוס אלא בשעת ההיזק ולא לאחר זמן. [ובגליון מהרש"א ב[[גליון מהרש"א/כתובות/מא/ב|כתובות]] ציין על דברי התוספות 'את המזיק עצמו', לדברי הרא"ש בבבא קמא שהוסיף תיבות 'דבו הקילו חכמים אי תפס בשעת הנזק' - ובאמת כבר מפורש הדבר גם בדברי התוספות עצמם בבבא קמא]. ובבית יוסף {{ממ|[[בית יוסף/חושן משפט/א|חו"מ סימן א]]}} הביא שיעור הדבר מהגהות מיימוניות {{ממ|[[הגהות מיימוניות/סנהדרין/ה|סנהדרין פ"ה]]}} דהיינו כשתופסו קודם שיבוא ליד בעלים, אבל אחר שבא ליד בעלים אינו יכול לתופסו. וכ"ה הפלפולא חריפתא {{ממ|על הרא"ש בב"ק המובא להלן אות ח}}, ובמרדכי בב"ק הביא אף הוא שיטה כזו.


;קושיית הרא"ש שאם יתפוס יותר מכדי הזיקו נוציא מידו ואין זה דיני קנסות
והרא"ש {{ממ|[[רא"ש/בבא קמא/א/כ|ב"ק פ"א סימן כ]]}} תמה על דברי רבינו תם, במה שנקט שאם יתפוס הניזק יותר מכדי הזיקו לא יוכלו בית דין להזדקק לדינו: ולא יכולתי לעמוד על דבריו, שאם לקח יותר מכדי נזקיו, יכולים בית דין לדון כדי שיחזיר לו המותר, ולא מיקרי דיני קנסות בבבל שהרי כבר נפרע מנזקו בתקנת חכמים שאמרו לא מפקינן מיניה. ואי תפס יותר מכדי נזקו שמין לו בית דין דמי נזקו ומוציאין מידו המותר, עכ"ד. והתוספות בכתובות אחר שהביאו דעת רבינו תם והכרחו, סיימו: ודוחק. וביאר ה[[מהרש"ל/כתובות/מא/ב|מהרש"ל]] שכוונתם שדוחק לחלק ולומר שההיתר הוא רק לתפוס את הדבר המזיק עצמו מטעם שיש לחוש שיתפוס ולא נוכל להוציא מידו, שכן נוכל להוציא מידו ולא ייחשב דבר זה לדין בדיני קנסות, וכסברת הרא"ש.

ומדברי רש"י שכתב "ואי תפס ניזק ממונא דמזיק... לא מפקינן מיניה", דקדקו האחרונים שדעתו כדעת הרא"ש שאפשר לתפוס מכל ממון בעלי המזיק ולא רק את המזיק עצמו. ובאמת הדברים מפורשים גם בדבריו בבבא קמא {{ממ|[[רש"י/בבא קמא/לו/ב|לו:]]}} בדין התוקע לחבירו, שכתב רש"י שם שמדובר באופן שהיה תפוס משלו, דאי לאו הכי לא מגבינן ליה בבבל. והרי המזיק בתוקע לחבירו הוא האדם המזיק ולא שייך בו תפיסה, ומוכח שלדעת רש"י מועילה תפיסה גם כשתופס שאר נכסי בעלי המזיק ולא רק את המזיק עצמו.

ובטור {{ממ|[[טור/חושן משפט/א|חו"מ סימן א]]}} הביא דעת רבינו תם דדוקא כשתפש דבר המזיק עצמו וכשתפשו בשעת הנזק, אבל מידי אחריני לא. ועל זה הוסיף: ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב, אף אם תפש דבר אחר לא מפקינן מיניה. ואם תפש יותר מכדי נזקו, שמין לו בית דין כדי נזקו ומוציאין מידו המותר, ואין זה דיני קנסות שכבר נפרע מנזקו בתקנת רז"ל שאמרו 'ואי תפש לא מפקינן מיניה' ואין דנין אלא להחזיר המותר.


;קושיית מהר"י כהן צדק שתפיסתו אינה אלא בגזל וסברת הרא"ש שבתפיסתו נפרע מנזקו
ולכאורה ביאור דברי הרא"ש, דהנה בשיטה מקובצת {{ממ|ב"ק וכתובות}} הביא תמיהת מהר"י כהן צדק על סברת רבינו תם, מדוע לא נוכל לדון את תפיסתו יותר ממה שהזיק, הלא תפיסה זו אינה אלא גזילה בעלמא, שכן אינו חייב לו כלל יותר ממה שהזיק - וביאור דבריו, שאף שכדי לידע כמה תפס ממנו שלא כדין, יצטרכו בית דין לברר מה היה ההיזק וכמה נתחייב, אך אין זה בתורת דין על תשלום הנזק הראשון, אלא רק כבירור בנוגע לתפיסתו של הניזק, כמה תפס שלא כדין.

והנה בדעת רבינו תם צריך לומר על כרחך, שלא כן יש לדון דין זה, אלא מאחר שנזקקים לדון בתפיסתו מחמת התפיסה שלא כדין, ממילא הנידון הוא על עצם התפיסה כמה יכול לתפוס, ונידון זה הוא נידון בהיזק, רק שכפועל יוצא מנידון זה ידעו הבית דין גם כמה תופס שלא ברשות ויחייבו להחזיר - אבל סוף סוף הנידון אינו על מה שתפס יותר, אלא על התפיסה עצמה.

ועל זה הקשה הרא"ש שלכאורה אין טעם לדון כן, כי מאחר שכבר נפרע מנזקו בתקנת חכמים שאמרו לא מפקינן מיניה, נמצא שכבר אין כאן עוד נידון על ההיזק, שכבר גבה חלקו, וכל הנידון הוא רק על תוספת התפיסה - ואותה יש לדון כהחזקת ממון חבירו שלא ברשות ואינה דין קנס שאין לדונו בבבל.


;קושיית הרש"ש כיצד תופס את המזיק עצמו יותר משווי נזקו
והרש"ש {{ממ|[[רש"ש/כתובות/מא/ב|כתובות שם]]}} הוסיף לתמוה עוד על דברי רבינו תם, שכן התוספות בבבא קמא שם ביארו את המובא בבבא קמא {{ממ|[[בבלי/בבא קמא/יט/ב|יט:]]}} שחייב רב יהודה חמור שאכל לחם והזיק את הסל בו היה מונח, לשלם נזק שלם על הלחם וחצי נזק על הסל, שאף שאין גובים חצי נזק בבבל מכל מקום מיירי שתפס. ולכאורה לדעת רבינו תם שאם תפס יותר מכדי הזיקו אי אפשר להוציאו ממנו בדיינים כיון שנחשב הדבר לדין בדיני קנסות, אם כן כיצד יכול היה לתפוס את כל החמור עבור תשלום חצי נזק על הסל, הלא על כרחך צריכים אנו להוציא מידו המותר - מה ששווה החמור יותר מחצי נזק הסל - ולא נוכל לעשות זאת כיון שאין דנים דיני קנסות בבבל.

והנה עד כה ביארנו בדעת רבינו תם שאם יתפוס לא נוכל להוציא מידו, שהוא משום שכדי לדעת כמה להוציא מידו נצטרך לעשות שומא על ההיזק, ושומא זו הרי היא בכלל דיני קנסות. אמנם הקשה על כך בספר דבר משה {{ממ|כתובות סימן תקמא אות ב}} שרבינו תם נקט בלשונו שיוכל לגזול את כל אשר לו ולא נוכל להוציא מידו, ולכאורה כל מה שמעבר לשווי השור המזיק נוכל להוציא מידו - שהרי שור תם אינו משלם אלא מגופו. ושווי השור המזיק שלא ביחס לנזק - לכאורה ודאי שאין שומתו נחשבת דיני קנסות. 

ומכח זה רצה להכריח שאכן אין כוונת התוספות שלא נוציא מידו מחמת השומא, אלא שעצם הוצאת הממון שתפס יתר על מה שהזיק - חשובה כדיני קנסות, ולכן כתב רבינו תם שכיון שהוצאה זו חשובה דיני קנסות ולא נדונה בבבל, ממילא יוכל לתפוס את כל אשר לו ולא נוציא מידו. ואמנם מדברי הרא"ש שביאר ש'אין זה דיני קנסות שכבר נפרע מנזקו בתקנת רז"ל' מבואר לכאורה שסברת רבינו תם היא שמה שמשאירים בידו את התפיסה כדי הנזק - היא חשובה דין בדיני קנסות.


;שני דרכים בסברת ר"ת אם הדיני קנסות הם בהשארת התפיסה או בהחזרת המותר
נתבארו עם כן שני דרכים בהבנת סברת רבינו תם, שאם יתפוס לא נוכל להוציא מידו שאין אנו דנים דיני קנסות. לדרך הראשונה - עצם הוצאת התפיסה היא דבר שאין דנים בבבל, שע"ז תמה מהר"י כץ שהרי גזל הוא בידו ומדוע לא נדונו. ולדרך השניה - הוצאת התפיסה תגרור בהכרח שומא על עצם ההיזק, וממילא השארת התפיסה בשיעור הנזק בידו בעקבות שומא זו יש בה משום דיני קנסות. ועמד על שני ביאורים אלו הב"ח {{ממ|[[ב"ח/חושן משפט/א|חו"מ סימן א]]}}, וכתב שמדברי הרא"ש נראה מבואר שהבין מדברי רבינו תם, דדעתו היא דמה שנשאיר לתופס כדי נזקו, בזה אנו דנין דיני קנסות, ולפיכך השיג עליו ואמר שאין אנו דנין אלא להחזיר המותר. וגם מדברי התוספות בכתובות נראה שהבינו מדברי רבינו תם כהבנת הרא"ש בדבריו [וכוונתו למה שסיימו התוספות: ואם נוציא המותר ונשאיר כדי נזק הרי אנו דנין דיני קנסות, שמשמע מדבריהם שה'דיני קנסות' הוא במה ש'נשאיר כדי נזק' בידו].

ואילו מדברי המרדכי {{ממ|[[מרדכי/בבא קמא/יד|ב"ק סימן יד]]}} כתב הב"ח שמבואר כצד הראשון בביאור דברי רבינו תם, שדעת רבינו תם היא שמה שאנו דנים להחזיר המותר בזה אנו דנים על הגזל, שהרי המותר שבא ליד הניזק הוא גזל בידו, ואין דנים דיני גזילות בבבל. ודקדק הטור שכן משמע גם מדברי התוספות שהעתיק הרא"ש, שיש לחוש ש"היום או למחר יגזול כל כל אשר יש לו" - הרי שנקט לשון גזילה, כדי לבאר הטעם שלא נוכל לדון להוציא מידו.

על פי זה כתב הב"ח לבאר הטעם שלדעת רבינו תם מועילה תפיסה בדבר המזיק עצמו אף אם הוא שוה יותר מכדי הזיקו, שכך תמה הרש"ש מפני מה תועיל תפיסה הלא ע"כ נצטרך לדון על החזרת המותר - ונמצא שאנו דנים דיני קנסות. אמנם לפי מה שנתבאר בדברי המרדכי שנידון התוספות הוא על עצם גזילת התוספות, אם כן יש לחלק שדוקא כשתופס דבר אחר אין לו לתפוס יותר מכדי הזיקו, ואם תפס הרי הוא גזל בידו, משא"כ כשתופס את הדבר המזיק עצמו - אזי אפילו אם הוא שווה יותר אין כאן גזל כיון שדבר זה הזיקו לכך הוא תופסו.


;דעת הריטב"א שרק בשור המזיק צריך לתפוס את המזיק עצמו
והריטב"א הביא דעת רבינו תם, והסכים עם דבריו למחצה, דהיינו שקיבל את דעתו לענין נזקי שור תם שגובה מגופו - שבזה יש לומר שדוקא אם תופס את המזיק עצמו יכול לגבות, משא"כ בשאר קנסות שגובים מכל נכסי המזיק, ממילא כל מה שתופס אין מוציאים מידו. ודעתו מבוארת שלגבי נידון התוספות והרא"ש, מסכים הריטב"א עם דעת הרא"ש שאין לדון את החזר תפיסת הקנס או את השארת התפיסה ביד הניזק אחר השומא כדיני קנסות, ורק בתפיסת שור תם המזיק אז יש לומר שלא מועילה תפיסה אלא כשתופס את השור עצמו ולא כשתופס שאר נכסים. ויש לבאר דעתו.

ובפשטות צריך לומר שכל הטעם להתיר תפיסה אף שאין דנים דיני קנסות, הוא משום שבתפיסה זו אנו מתקיים פרעון החוב גם בלא דין בית דין, וממילא כל זה שייך בשאר קנסות שגבייתם היא מכל הנכסים, משא"כ בשור תם שמשתלם מגופו, הרי כשגובה משאר נכסים אין כאן פרעון החוב, אלא רק תפיסה מחמת החוב - ובזה יש להחשיב גם את תפיסתו כדין קנס שאין נזקקים לו בבבל.

ועוד יש לבאר לאור דברי הרא"ש ומה שמתבאר בדבריו, שבאמת כוונת הריטב"א למצע בין דעת התוספות לדעת הרא"ש, שהתוספות פירשו שיש לדון את השארת הממון בידו כדיני קנסות בעקבות השומא שיעשו בבית דין כשירצו להחזיר את יתרת התפיסה לידי הבעלים, והרא"ש הקשה על דבריהם שאין לדון כן כיון שמיד בשעת התפיסה כבר נפרע מנזקו, והנידון הוא רק על יתרת התפיסה שבידו. ועל זה עומדים דברי הריטב"א, שכל סברת הרא"ש נכונה רק ביחס לשאר קנסות, שיש לדון שבעצם התפיסה כבר 'נפרע מחובו', משא"כ בשור תם שהפרעון הוא מגופו, ממילא אין לדון את תפיסת השור כ'פרעון החוב' וממילא יש מקום לסברת רבינו תם שאם יתפוס יותר לא יוכלו ב"ד להזדקק לדינו כיון שבזה תהיה התפיסה נידון בדיני קנסות.


;קושיית רבי אליהו גוטמכר שמא כוונת רבינו תם לדברי הריטב"א
ובחידושי רבי אליהו גוטמכר זצ"ל, דקדק מה שהביאו התוספות דברי רבינו תם וסיימו 'ודוחק', אשר מזה נראה מבואר שלא כל דברי התוספות הם מדברי רבינו תם, רק שבעלי התוספות שכתבו את התוספות שלפנינו הם שהביאו את דברי רבינו תם, ודברי רבינו תם אינם אלא עיקר הדין שמה שמבואר בגמרא שאם תפס אין מוציאים מידו היינו אם תפס את המזיק עצמו אבל דבר אחר לא. ועל זה הוסיפו התוספות וביארו את דבריו שהוא משום שלא הקילו חכמים שתועיל תפיסה אלא לענין המזיק עצמו, כי אם לא כן יתפוס כל אשר לו ולא נוכל להוציא מידו, ועל זה סיימו שהוא דוחק.

ולפי זה תמה הגר"א גוטמכר, מדוע פירשו התוספות כך את דברי רבינו תם, הלא כיון שעוסקים אנו בדיני קרן, ותשלום חצי נזק של קרן אינו אלא מגוף השור, אם כן יכולים היו לפרש כוונת רבינו תם שדוקא אם תפס את המזיק עצמו אז אין מוציאים מידו, כי מאחר והחיוב הוא על גוף השור ממילא כשתפס את השור עצמו כבר גבה חובו, ואין הבית דין דנים דיני קנסות. משא"כ אם תפס שאר נכסים, הלא עליהם אין כלל חיוב תשלומין, ולכן נוציא מידו. וביאור זה הוא ממש דברי הריטב"א. וכתב הגרא"ג שמלשון הרא"ש בבבא קמא משמע שגם הפירוש הוא חלק מדברי רבינו תם, ואם כן לא קשה על התוספות מדוע פירשו כן דברי רבינו תם, אלא שמכל מקום הקשה הגרא"ג מדוע לא חילק כן רבינו תם עצמו. [ולכאורה לא חילק כן כדי לבאר שדין זה הוא דין כללי בכל תפיסה ולא רק בנזק של שור תם, אך מכל מקום בביאור דין התפיסה בסוגייתנו העוסקת בשור תם יכול היה רבינו תם לפרש הטעם באופן אחר].

ולפי מה שנתבאר בדרך השניה בדברי הריטב"א, אפשר להעמיס כל זה גם בדברי התוספות ולומר שאכן רבינו תם לא אמר את דבריו אלא בדין שור תם, ובזה חילק בין תפיסת המזיק עצמו לתפיסת שאר הנכסים, אך גם הריטב"א לא חילק מצד הסברא שעל שאר הנכסים לא חל חיוב תשלומין ולכן לא מועילה התפיסה, אלא שעל שאר הנכסים לא חל שם 'פרעון החוב' וממילא אם יתפוס יותר לא נוכל להוציא מידו כי אין דנים דיני קנסות.